check
רשימה חלקית, חלק ב': אז מה אנחנו עושים באמת? | פקפוק

רשימה חלקית, חלק ב': אז מה אנחנו עושים באמת?

מאת: ד"ר מיכל פרנקל

זהו ההמשך לחלק הראשון של הכתבה, שהתפרסם בגליון 27 של 'פקפוק'.

 

השתתפות בכנסים, וארגון כנסים ופאנלים.

כאמור, להשתתפות בכנסים שלוש מטרות מרכזיות: חשיפת העבודה המחקרית שלנו וקבלת הערות; חשיפה למחקרים של אחרים, הנמצאים עדיין בתהליך עבודה; וביסוס קשרים מקצועיים נרחבים. אבל כנסים אינם נוטים לארגן את עצמם, וכדי להבטיח דיון איכותי בסוגיות הקרובות לתחום העניין שלנו, אנחנו צריכים לעיתים לקחת חלק בארגון הכנס כולו, או מושב במסגרתו, בו יידונו התיאוריות והמושגים או תחומי העניין האמפיריים שאנחנו עצמנו מבקשים לקדם. כל אחת מן המשימות דורשת, כמובן, השקעה רבה בארגון ובתיאום בין גורמים שונים, בכתיבת מסמכים המגדירים את מטרת הכנס ומציעים סדר יום שיקודם במסגרתו, במשיכת קהל להרצאה הספציפית, למושב או לכנס כולו, ועוד. בעקבות כנסים ומושבים מוצלחים במיוחד, יוצאים לעיתים קרובות גם ספרים ערוכים, ובהם מקבץ מן הטובים שבמאמרים שהוצגו ולעיתים גם מאמרים נוספים. לחלופין, עשויים המארגנים לבקש לפרסם את המאמרים הטובים בגליון מיוחד של כתב עת, אז יעברו המאמרים שיפוט רגיל כמאמרים בכתב העת, והמארגנים ישמשו כעורכים אחראים ויפקחו על תהליך השיפוט והכנת המאמרים לדפוס. בשני המקרים יכתבו המארגנים, בדרך כלל, הקדמה לספר או לגליון, שתציב את נושאי המאמרים בהקשרם הרחב, תנסה לעמוד על המשותף ביניהם ותציג סדר יום מחקרי רחב ומשמעותי למחקרים עתידיים בתחום.

 

אזרחות ארגונית

האוניברסיטה היא אולי השריד המשמעותי האחרון לעידן הקואופרטיבים. למרות הכרסום המשמעותי בתחומי השיפוט של חברי הסגל ובאוטונומיה שלהם בשנים האחרונות, הם עדיין שותפים לבחירת רקטור ונשיא האוניברסיטה. הרקטור כפוף, למעשה, למרוּת הסנאט המורכב מחברי סגל, והאחריות לקבלת ההחלטות האקדמיות מצויה עדיין, לפחות לפי הספר, בידיהם של חברי הסגל. משמעותו של מבנה זה היא עבודה ניהולית רבה עליה מופקדים חברי סגל מתחלפים (מדיקנים וראשי מחלקות, דרך ראשי ועדות וחברי ועדות, ועד יועצים לסטודנטים.) אז אנחנו יושבים בסנאט האוניברסיטה (בעיקר הבכירים); בועדות הוראה (ועדה המחליטה על שינויים בתוכניות לימודים, הקמת תוכניות חדשות וסדרי הוראה שונים), מינויים (המחליטה על קידומים ומינויים חדשים), מלגות (כשמה כן היא, ויש רבות כאלה), ספריה (מחליטה על רכש ספרים וארגון הספריות), משמעת (מנהלת שימועים ומחליטה על עונשים כלפי סטודנטים וחברי סגל) ותשתית (מחליטה על רכישות ציוד בסיסי לחברי סגל, תקצוב כנסים ועוד). בכל אחת מן הועדות בהן אנחנו חברים אנחנו נדרשים לקרוא מסמכים רבים ולדון בתיקים מורכבים ומסובכים שמעצבים, במידה רבה, את פניה של האוניברסיטה. מכיוון שהאוניברסיטה היא מוסד גדול ובירוקרטי, ושמרן במידה רבה, יתכן שתחושת המעורבות בקבלת ההחלטות היא לא יותר מאשליה. יתכן שרוב עבודתינו משנה רק מעט בתמונה הכוללת. אבל עבור מי שקיבל מלגה או לא זכה בה; קיבל מינוי או נדחה; קודם או שקידומו נמנע; עבור כל אלה, עבודת הועדות היא פעמים רבות משנת חיים. אולי בשל כך פועלים חברי הועדות (לפחות אלה בהן אני השתתפתי) ברצינות רבה כל כך, ומשקיעים בעבודת הועדה כה הרבה מזמנם ומתשומת ליבם.

העובדה שחברי הסגל בכל אחת מן הועדות מתחלפים לעיתים קרובות (בדרך כלל עם סיום כהונה של 3-5 שנים), מבטיחה שמידי פעם יזכו אג'נדות חדשות למימוש, שמקבלי ההחלטות לא יהיו מקובעים, אלא יביאו נקודת מבט רעננה ומגוונת לדיון, שחברי הסגל הצעירים יוכלו לתרום רעיונות חדשים. מנגד, לתחלופת חברי הסגל בועדות יש גם עלות ניכרת בזמן הלמידה הנדרש, בניסיון המצטבר היורד לאבדון ובצורך להגיע לקונסנזוס בכל פעם מחדש.      

 

אזרחות פרופסיונלית

אזרחות פרופסיונלית היא כל אותם שירותים שאנחנו מעניקים לדיסציפלינה באשר היא: שיפוט מאמרים, ספרים וקרנות מחקר, ארגון כנסים ומושבים, חברות במערכות כתבי עת והוצאות ספרים, אבל גם מעורבות בקידומם של עמיתים ותלמידים שמטרתה (לפחות בעולם אידיאלי) שיפור איכותו של הידע הנצבר בתחום ההתמחות שלנו. כאן באה לידי ביטוי דמותה הגלובלית והנזילה של הקהילתיות האקדמית. הצטברותו של הידע אינה תלויה רק במחקר שעושה העמית שיושב במשרד שלצידי. פעמים רבות יושפע המחקר שלי הרבה יותר מעבודתה של עמיתה בצידו השני של העולם. המעורבות בפיתוח הדיסציפלינה הגלובלית מקבלת צורות מוחשיות בהשתתפות בועדות קידום בתוך האוניברסיטה (השתתפות השמורה, בדרך כלל, לבכירים שבינינו), ובעיקר בכתיבת מכתבי המלצה.

רבים מהסטודנטים פונים מדי פעם למרצה כזה או אחר בבקשה לקבל מכתב המלצה: לתואר מתקדם, למלגה, לנסיעה לכנס או להשתלמות בחו"ל, או לעבודה. אם מדובר בסטודנטים לתארים מתקדמים אותם אנחנו מנחים, כתיבת מכתבי המלצה היא לרוב חלק בלתי נפרד מתהליך ההנחיה. במקרים אלה אנחנו מכירים את עבודתם מקרוב, הן מבחינת תכניה והן מבחינת תהליך העבודה. אנחנו מסכמים את עיקרי העבודה, מבליטים את החידושים הגלומים בה, ומשתדלים להבטיח שעבודות בהן אנחנו מאמינים יזכו לתמיכה וסיוע. עבור סטודנטים שההכרות עימם מעטה יותר, כתיבת המכתבים היא לעיתים עיסוק מורכב. כמי שיושבים גם בצד השני, צד מקבלי המכתבים, אנחנו יודעים באיזו רצינות נקראים המכתבים הללו, אילו תילי תילים של פרשנויות נתלים בכל משפט וכל פסקה המצויים במכתב, ולעיתים גם במה שנותר מחוצה לו. איך כותבים מכתב שכזה עבור מי שאינו מוכר לנו? כיצד נמנעים מלגרום לאחרים לקבל החלטה שגויה על בסיס אינפורמציה לא מלאה שעמדה לרשותנו? 

כתיבת מכתבי המלצה, לפחות מנקודת מבטי, אינה טובה שאני עושה לסטודנט אחד ולא לאחר. זוהי השתתפות בהליך פרופסיונלי בו אני ממליצה לעמית או לעמיתה לקבל החלטות על בחירת תלמיד בו ישקיעו שנים רבות של עבודה, או על בחירת עמית שעשוי לעבוד לצידה כל חייו. ההשקעה בתחום זה צריכה, לכן, להיות רבה, יסודית וזהירה מאוד. הקידום באקדמיה תלוי מאוד במכתבי המלצה שאנחנו מקבלים מעמיתים המכירים אותנו או את עבודתנו. מי שאינו מצליח לקבל מכתבים שכאלה, או שהמכתבים הנכתבים עבורו אינם טובים דיים, לא יוכל להתקדם.

והבירוקרטיה, הו הבירוקרטיה....

ובסוף היום, אחרי שלימדנו וחקרנו, וכתבנו וכתבנו מחדש, הצגנו בכנסים, כתבנו מכתבים, ערכנו וישבנו בועדות, אנחנו נדרשים גם לעבודה סיזיפית אמיתית, עבודה שאף אחד לא לימד אותנו לעשות ואני לא מכירה אף אחד שלא היה מוותר עליה בשמחה: מילוי טפסים. מעוניינת במחשב חדש? פני לועדת תשתית (טופס), הציגי לפחות שתי הצעות מחיר (טפסים) מספקי שירותים מורשים לאוניברסיטה (ואיש אינו יודע איפה מוצאים את רשימת הספקים המורשים). קיבלת אישור? מצוין, הנפיקי טופס הזמנה, שלחי לספק, המתיני, קבלי את המחשב (במקרה הטוב), הנפיקי טופס נוסף המאשר קבלת הטובין, חיתמי ושלחי. אוי, שכחת תחנת עגינה, התחילי את התהליך מראשיתו. דיו למדפסת? טופס. שלחי, המתיני, עוד טופס לאישור קבלה. את רוצה לנסוע לכנס? טופס, מלאי, החתימי שלושה אנשים לפחות, לכי לבניין המנהלה, מלאי עוד שניים-שלושה טפסים, ואל תשכחי למלא טופס גם כשתחזרי. מלגות לסטודנטים, טופס. העסקת עוזרת מחקר? אוי, ערימת טפסים. קניית ספר שדרוש למחקר, טופס. הזמנת אורח מכובד – טופס חניה, טופס הזמנה, טופס אירוח... וזאת מבלי להזכיר אפילו את טופסי הדיווח שאנחנו מחוייבים להגיש כדי שהאוניברסיטה תדע על כל העיסוקים הסמויים מן העין שסקרתי לעיל. כתיבה ב'פקפוק' לא נחשבת: בדקתי, ואין טופס.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.