מאת: איתמר טהרלב
במהלך התואר הראשון התנדבתי בארגון "מגמה ירוקה" בתחום של קידום תחבורה ציבורית. אני מזכיר את הארגון הזה כי שם פגשתי את עמית, סטודנט סקרן בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. עמית ואני שיתפנו פעולה בלובי שעשינו בעיריית ירושלים למען התחבורה הציבורית אך רוב השיחות שלנו בעל פה או בפייסבוק סבבו סביב ההבדלים בין לימודי סוציולוגיה ללימודי היסטוריה (בתואר הראשון שלי בכלל למדתי ספרות, אך כבר אז פזלתי לעבר מדעי הריבוד החברתי עוכרי השלווה).
עמית תמיד היה מנסה להקניט אותי שסוציולוגים מתעלמים מהקשרים היסטוריים ותופעות היסטוריות. דווקא הסכמתי איתו ואף הוספתי שייתכן שהסוציולוגיה אכן "ממולכדת" בהווה – במשימה המרתקת של פיענוח המודרנה – ולכן מדברת על תופעות קיימות ועל צורות ההבנייה וכך היא עוסקת פחות במהלכים היסטוריים בני מאות שנים.
הביקורת של אותו חבר דרבנה אותי להמשיך ולקרוא עוד ועוד ספרי היסטוריה ולקחת קורסים בהיסטוריה ככל שהתאפשר לי: מבוא להיסטוריה עולמית, מקצועו של היסטוריון ומבוא לעת החדשה המוקדמת. במקביל התחלתי להעשיר את ספרייתי על סמך סילבוסים שונים ועל סמך בחירה בעוד ועוד ספרי היסטוריה עם ציטוטים של מקורות ראשוניים ופרשנותם. דווקא דרך הקריאה של ספרי היסטוריה רבים, אציע ביקורת אחת על היסטוריונים דרך מקרה סוציולוגי ריבודי מסויים.
היסטוריונים וסוציולוגיה
בשנה האחרונה קראתי את הספר של בני מוריס "1948" ואת הספר האחרון והחדש למדיי של שלמה זנד "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי". בספרו, שלמה זנד הזכיר את ספריו הקודמים וכיצד הם קשורים להבנתו שהוא לא יהודי אלא ישראלי. בני מוריס ניתח את המהלכים של מלחמת 48' בהדגישו את האלמנטים התיאולוגיים שהיו קיימים במלחמה אשר, לדידו, אינם מודגשים דיים בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך "הישראלי-פלסטיני". בניתוחים המעניינים שלהם הרחיבו שניהם, כמעט בדרך אגב, על ההיסטוריה החברתית בישראל והתייחסו בהסבריהם גם לתופעת המוחלשות המזרחית המעמדית בישראל תוך שהם, כהיסטוריונים בעלי שם, נשענים על מיתוס חברתי לא מבוסס. המיתוס שעליו הם התבססו קשור למשתנים במדינות המוצא המוסלמיות [1]לפני ההגירה לישראל כמסביר את אותה מוחלשות חברתית בקרב מזרחים.
בספריהם של ההיסטוריונים שציינתי מובאת, כאמור, התייחסות לקבוצת ההגירה היהודית מצפון אפריקה, ושניהם משתמשים בסיפור מוכר הגורס כי בצפון אפריקה היו למעשה שתי קבוצות יהודיות מובחנות: קבוצה יהודית אליטיסטית מבוססת ומשכילה ולצדה קבוצה יהודית ממעמד נמוך ונבער. החלק השני של אותו סיפור טוען שאותה קבוצת אליטה מובחנת היא זו שהיגרה לצרפת והפכה לקהילה היהודית המשגשגת ביותר באירופה, מבחינת מעמד והשכלה כיום. לעומת זאת, הקבוצה השנייה "הבורה והענייה" היא זו שהיגרה לישראל. הסיפור שהם חיזקו, מעבר לכך שהוא לא נכון מחקרית, פועל ככל הנראה כדי לכונן זהויות של אשכנזים בתור טובי לב ומצפוניים שאין להם הנאה ישירה – כלכלית או סימבולית – מניצול מעמדי ומדיכוי היסטורי ואקטואלי של מזרחים.
כך כותב החוקר ברוך קימרלינג בספרו "מהגרים מתיישבים ילידים" (2004, עמ' 293):[2]
"יהודי מרוקו, שבחלקם כבר הספיקו לעבור בארץ מוצאם תהליך של "מערוב" ועיור ורכשו השכלה ניכרת, מצאו עצמם ממוקמים בפריפריות שבהן לא היה להם כל סיכוי להשתמש במיומנותיהם. אחיהם אשר הגיעו לצרפת עם רמת מיומנות דומה או זהה, נקלטו במישור התעסוקתי והמעמדי סימבולי בתוך המעמד הבינוני בצרפת, ואף תפסו עמדות בכירות באליטה הכלכלית והאינטלקטואלית הצרפתית".
את אותו מיתוס ידוע ניסתה הסוציולוגית והחוקרת אוה אילוז גם היא לנפץ על גבי עיתון הארץ במרץ 2012[3]. כך אילוז כותבת ולאחר מכן מרחיבה:
"המיתוס שהמזרחים שבאו לצרפת ולישראל היו שונים מבחינה איכותית הוא אך ורק זה: מיתוס."
האמנה הסוציולוגית לפירוק מיתוסים
מיתוס יכול לפעול כמו נשק. המיתוס מייצר הגנה מסויימת עבור מי שמפתח או ממציא אותו וסכנה עבור מי שהנשק פותח נגדו. הסוציולוגיה מעניקה משמעות קריטית לפירוק מיתוסים מאחר שמיתוסים הם הדלק של מה שמכונה "משטרי הצדקה". לפי בולטאנסקי ותבנו (Boltanski & Thevenot, 1999), סוכנים חברתיים, הפועלים כשחקנים חברתיים, מארגנים את עמדתם מול ביקורות רבות בעזרת "משטר הצדקה", שמחייבת אותם לטיעון עקבי וספציפי. בישראל משטר הצדקה, המבוסס על מיתוסים, מאפשר טיעונים המשמשים להצדקה ולנרמול של תפיסות ומדיניויות נפוצות למשל בקרב אשכנזים רבים בנוגע למזרחים הנמצאים לכאורה "במקומם הטבעי": הרחק מהשכלה והון מסוגים שונים – כלכלי, סמלי. ללא מיתוס, משטר הצדקה יתקשה להתקיים ומדיניות מסויימת (למשל מפלה) לא תוכל להתמיד. מיתוס כמו זה שההיסטוריונים החשובים שכפלו בדבר הבדלי רקע איכותיים לכאורה בין יהודים שהיגרו לישראל ולצרפת, מזמין סוציולוגים העוסקים בפירוק מיתוסים לא מבוססים להתייצב לדגל המחקרי והעובדתי. אם בחלק הזה התייחסתי לתרומה שיכולה להיות להיסטוריונים אם יאמצו חשיבה סוציולוגית, בחלק הבא אתייחס לחשיבה היסטורית שיכולה לתרום למחקר סוציולוגי איכותי, מקיף ומשכנע יותר.
"מחקר מקיף ומשווה בין יהודים מצפון אפריקה שהיגרו לצרפת לבין בני אותה משפחה של יהודים מצפון אפריקה שהיגרו לישראל"
הכשל ההיסטורי של הסוציולוגים
בפוסט בשם "הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית" באתר "העוקץ" ניסיתי להתייחס מבחינה סוציולוגית לזהות ונרטיב הגמוניים הפועלים בתנאי משחק סכום אפס בישראל. הצעתי כי במקרה של הזהות האשכנזית בישראל, ייתכן שזהות זו אינה יכולה שלא להדיר מזרחים וערבים מאחר שאז קבוצת הקטגוריה האשכנזית כבר לא תוכל באותה קלות לדמיין ולעצב את המרחב וכן להופיע (מלשון פרפורמנס) בתור "אשכנזים", כלומר כמכווננים לעבר המערב האירופי החילוני והלבן. טענתי שפעולות ההדרה נגד מזרחים וערבים לא מתרחשות בשל גזענות מהותנית, צינית מעמדית ורשעה, אלא על רקע כלכלה בינארית של זהויות.
לאחר כתיבת מאמר זה בהעוקץ התחלתי לקרוא את הספר החדש של ההיסטוריון הלל כהן תרפ"ט, וכמו שכמעט תמיד קורה לי בקריאת ספרי היסטוריה התודעה החוקרת כמו נחטפת להקשר רחב יותר שתמיד מאתגר את סגנון החשיבה הסוציולוגי מוכוון ההווה והעבר הקרובים. הספר של ההיסטוריון הלל כהן מדגיש חרדה נרכשת וממשית של יהודים מפני ערבים, חרדה שנפרשת על פני ציר אירועים היסטורי ממשי. כלומר, בניגוד לטענתי במאמר ב"העוקץ", אין מדובר רק באיום זהותי בינארי של קבוצת הקטגוריה האשכנזית מפני עלייה של לא לבנים או לא מערביים לעמדות מפתח. למעשה, מדובר גם בפחד שנרכש לאור מאורעות דמים ממשיים והיסטוריים, שנחוו על ידי יהודים – אשכנזים ומזרחים – כפרעות אלימות ומאיימות והצטברו לכדי זכרון קולקטיבי עקוב דם. זיכרון שבתורו ממשיך לעצב את ראייתנו הפוליטית ואת מה שמכונה "הסכסוך".
הספר של כהן מלמד שהתמות המעצבות את מה שמכונה "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" לא מורכבות רק ממפגש זהותי "קולוניאליסטי" ופשטני בין מזרח ומערב. מדובר גם במאורעות דמים פיזיים וממשיים, שהתרחשו עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל ויצרו זיכרון אלים בין שני הצדדים, זיכרון שמעצב את התודעה הקולקטיבית הישראלית והפלסטינית עד עצם היום הזה. יש להסיק כי ניתוח ההיסטוריה של המקום המטולטל ועקוב הדם שבו אנו חיים, לצד ניתוח סוציולוגי-זהותי עכשווי ועשיר, יספק לחוקרי ההיסטוריה החברתית תמונה ומפה ברורות יותר של התולדה במציאות הקיימת. "התמונה הזאת" תציג תמות היסטוריות על סמך אירועים ממשיים ותמות המתייחסות גם למוטיבציות זהותיות תרבותיות.
ראוי לציין עבודות סוציולוגיות חשובות ומעוררות השראה שנכתבו תוך שימוש במתודולוגיות היסטוריות. למשל, עבודתה של אוה אילוז על עליית שיח האהבה במערב שבה היא עושה היסטוריזציה לעיצוב מושג האהבה כפי שהוא מוכר היום בעידן הקפיטליסטי הפוסט-תעשייתי; או יהודה שנהב שבספרו היהודים-הערבים הוא עושה היסטוריזציה לעבר נקודת האפס הזהותית המזרחית בישראל, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל.
כתבתי כאן בקצרה על המחסור הסוציולוגי בקרב היסטוריונים והמחסור ההיסטורי בקרב סוציולוגים. ייתכן שמדובר בכשל מבני, כלומר בכך שהמערכת האוניברסיטאית על מחלקותיה לא מוצאת לנכון לאפשר לסטודנטים מהיסטוריה ומסוציולוגיה ללמוד קורסים מקבילים. על כל פנים, יש להסיק כי סוציולוגים צריכים ללמוד לחשוב בצורה היסטורית על תהליכי ההיווצרות של שדות, ובהתאמה היסטוריונים צריכים ללמוד סוציולוגיה (כבר בתואר הראשון) כדי לדעת להבין את המשמעות, צורת ההולדה והעיצוב של זהויות ונרטיבים בתוך אותם שדות.
ביבליוגרפיה:
[1] באותן שנים מדינות המגרב היו תחת תחת צורות שונות של קולוניאליזם צרפתי
[2] קימרלינג מתבסס על מחקר משווה ומקיף שערך פרופ' ד. בן סימון.
Ben Simon, D(1969), "L'integration Economique des Immigrants Nord-Africainsen Israel et des Juifs Nord- Africains en France", Revue Francaise de Sociologie 10: 491-514. .(1971),L'eintegration Juifs Nord- Africains en France. Paris: Mouton