מאת: אורטל בן דיין

בחודש מאי 2008 פרסמתי באתר העוקץ את הרשימה "א' מהחוג לסוציולוגיה", שעסקה ביחסי מרות באקדמיה ועוררה הדים רבים. במסגרת הדיון שנערך באתר, כתב מגיב בשם "גאייר" את המשפטים הבאים: "ראשית, בואו נשאיר בצד את המזרחיות, זה פשוט לא רלוונטי לכלום. לא בזה מדובר, גם אם א' השתמש בזה לצורכי בדיחותיו התפלות..."

איני יודעת מיהו "גאייר". תגובתו תחת "שם עט" לא הפתיעה אותי, אך לעומת זאת כן הופתעתי כאשר הערות בסגנון "מה הקשר של המזרחיות שלך לכל העניין"?, "ואם היא הייתה אשכנזייה זה לא היה  קורה"?,"אז זה קרה כי את מרוקאית, נו באמת.." ואחרות, הופרחו לעברי (ואני מניחה: לעבר מה שייצגתי עבור רבים), במסדרונות המחלקה לסוציולוגיה. הערות אלו רוקנו מתוכן שפע תיאוריות חתרניות משהו העוסקות ב"שוליות רבת מימדים", "הצטלבות של דיכויים", "פמיניזם שחור", "פמיניזם מזרחי", "פמיניזם רב תרבותי" ועוד מטעמי ז'רגון סקסיים שהפכו במחי מאמר אחד מחוד חנית אינטלקטואלי לבלון שמוט שפתיים המוטל על הרצפה לאחר שהתרוקן. אלו הן אותן תיאוריות חתרניות שטענו ואמרו כי מבלי הבנת החיבור בין מגדר, מעמד ואתניות לא ניתן להבין את היחסים ההיררכיים בחברה הישראלית. אז אמרו.

בקרב תלמידים ומרצים שהשתתפו במפגש שנערך במחלקה לאחר פרסום המאמר, עלתה השאלה באיזו מידה מחייבת אותנו התיאוריה שאנו מלמדים. שאלה זו מעסיקה ואף מטרידה אותי. האם קיים קשר ישיר בין יכולותינו כסוציולוגים לדקלם מודלים ביקורתיים ולכתוב מאמרים וספרים המתבססים עליהם, לבין היכולת לעמוד מאחוריהם בשעת מבחן? האם אני צריכה להיות פמינסטית אם אני כותבת על נשים ושוחרת צדק כשאני כותבת על פלסטינים, או שמא החוג לסוציולוגיה הוא כמו החוג לפיזיקה – מקום בו "עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים", כדברי פרופ' זלי גורביץ שצוטטו בעיתון 'הארץ'.

במילים אחרות, האם אנחנו מוכנים לקבל את הטענה שיחסי כוח ויחסי מגדר, כמוהם כחוקי הטבע הניתנים ללימוד ולמחקר, אך אינם מאפשרים התנגדות ממשית?

הניסיון האנושי והחברתי ממחיש לנו מידי יום כי אין לצפות בהכרח שא/נשים יפעלו על פי סולם הערכים שהם מציגים לעולם. אך בעוד שאיני מופתעת לנוכח "פיצול אישיות ערכי" הבא לידי ביטוי אצל מצביע מרץ המסרב שבתו תתחתן עם ערבי, הרי שאני בהחלט  משתאה – וגם משתהה – כשפיצול כזה מופיע אצל סוציולוגים. מידתו ועומקו של הפיצול קשורים בקשר בלתי ניתן להתרה לתחום המחקר בו עוסק הסוציולוג, וככל שהפרקטיקה רחוקה מהתיאוריה, הפיצול הופך גדול יותר, צורם יותר. שוו בנפשכם חוקר או חוקרת בעלי שם בתחום חקר אי-שיווין מגדרי, המפגינים שוביניזם, אלימות  ואדישות כלפי נשים – צורם.

תיאוריות חתרניות מוסיפות הילה לאוחז בהן. התמקצעות בנושא כזה או אחר מעניקה לנו כוח אקדמי על כל הקשריו, ואנו נוטים לדבר על קבוצות בשם קבוצות, ללמד,לכתוב, להרצות, להתמחות –  להתמחות, במקום למחות. מה שמוביל אותי לתהות ברצינות על מחויבותם של חוקרות וחוקרים אשר מניבים רווחים כלכליים וסימבוליים מעיסוקם בסקטורים מודרים בחברה הישראלית. אני מאמינה שרווחים אלו אינם רכושו הבלעדי של החוקר ויש לחלקם לכלל בעליהם הלגיטימיים: לכלל החברה

כשחברה הנסחרת בבורסה הופכת רווחית היא מחלקת דיווידנד לבעלי המניות. הנחקרים שלנו הם כמו בעלי מניות: הם פותחים ביתם ודלתם בפנינו והמעט שנוכל להבטיח להם הוא לחתור, ממקומנו החזק יחסית,  לשינוי. כן, אני מאמינה שחוקר העוסק בקבוצות ששייכות לשולי החברה הישראלית כורת איתן ברית. זוהי ברית לא סימטרית מאחר והנחקרים נעדרים יכולת לדרוש. עם זאת, זוהי ברית ערכית שקשורה למחויבות הסוציולוגית לערכים של צדק ושיווין. האם זה מוסרי  להתקדם בהיררכיה האקדמית בזכות אנליזות מלומדות על ה"אחר"  מבלי לתרום דבר למען אותן קבוצות  שעל גבן אנו מתקדמים?

אני תוהה האם  פיצול האישיות המדובר  מצביע  על הזנחת המחויבות הרעיונית והערכית לטובת המחויבות מתודית? האם אנחנו מוכנים להסתפק ביושר מחקרי? ומה יש לכללי היושר המחקרי לומר כאשר חוקר עוסק בשורשי הדיכוי באוכלוסייה מסוימת אך ממלא פיו מים כשאותו הדיכוי מתרחש לנגד עיניו?

 נדמה לעיתים שהרפלקסיביות הפכה למקווה טהרה בו אנחנו רוחצים מהמחויבות החברתית שלנו. סובל או סובלת מפיצול אישות ערכי? קחו 20 מ"ג רפלקסיביות. תוך שלושה  שבועות, ופרסום מאמר נוסף,  תרגישו טוב, הרבה יותר טוב.

 למשמע הטענות האחרונות שלי  אי אפשר שלא לחשוב על וובר ועל ניסיונו להגן על הסוציולוגיה  מזוהמתה של הפוליטיקה. לשיטתו: "החוקר מחויב לערך אחד והוא ליושר המדעי", אך ישנם מצבים, בהם ראוי ורצוי להגן על המוסר והערכים מה"נייטרליות" של הסוציולוגיה. תוצאותיה של ה"נייטרליות" מדברות במספרים (ראו מסגרת), ואכן, כמו שישנם לא מעט סוציולוגים שעשו קריירה מכתיבה על "איך דפקו את הפלסטינים ואת המזרחים", אך אינם מוטרדים מכך שבמחלקה שלהם אין ולו חוקר מזרחי או ערבי אחד, כך ישנן גם  לא מעט נשים שעשו קריירה מכתיבה פמינסטית אך לא מטרידות אותן תופעות של ניצול נשים שמתרחשות תדיר מתחת לאפן.

ביני לבין עצמי אני יודעת כי תיאוריה סוציולוגית טובה הייתה מצליחה לנבא כי בשעת קונפליקט בין נשים מודרות ושוליות לבעלי ובעלות הכוח באקדמיה, ההגמוניה תצופף שורות נוסח ימי הרעות של הפלמ"ח. המודלים, הניתוחים המבריקים והאיזמים למינהם לא הצליחו לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה, והפיצול, הפיצול הערכי,  עמוק  וצורם מאי פעם. ת'אמת, לפעמים בא לי לצעוק או לחילופין לתלות שלט ענק בכניסה למחלקה: או שתרדו מהג'נדר או שלעזאזל תרדו מהגדר.