check
יזראל? יס, יזראל. || טור בוגרים | פקפוק

יזראל? יס, יזראל. || טור בוגרים

מאת: תמר שמש

"בלונדון, בסביבה שגדלתי, להיות גזען זה גרוע, להיות שוביניסט מראה על בורות, ולהיות ציוני זאת קללה. כל אלו נופלים לאותה הקטגוריה", אמר לי אוליבר במבטא הבריטי המסוקס שלו. עין לציון צופיה; מבט סוציולוגי על פוליטיקת זהויות, גזענות במסווה והסברה בעל-כורחי.

 

יא חבורה של גזענים חשוכים

עד השנה לא חוויתי גזענות על היותי ישראלית. יש משהו מעט מטלטל בלכתוב את המילה 'גזענות' שחור על גבי לבן מרצד. המילה "גזענות" נחווית כטאבו חברתי, כמילה גסה המעידה על בורות וחוסר מודעות. לנוכח ההיסטוריה האנושית, וגם זו הלאומית, נדמה כמעט שהגזענות היא נחלתן של מלחמות העולם ומאבקי זכויות האדם של המאה העשרים. אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד הגזענות באה לידי ביטוי כיום? האם המאה העשרים ואחת הביאה עמה קדמה ונאורות, או שמא  זו אותה הגברת בשינוי אדרת? במאמר זה אחקור את הביטויים העכשוויים לגזענות מתוך חוויותיי הפרטיות; הגזענות בעידן הפוסטמודרני, הגלובלי והלאומני. ליתר דיוק, אכתוב על גזענות אינטלקטואלית, ואקרא לילד בשמו.

ברשותכם, אנסה לפרק את המושג ולרדת לעומק המשמעויות הסוציולוגיות שלו. הגזענות, לפי פרופ' יהודה שנהב, היא "ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה" (שנהב, ללא תאריך). משמע, גזענות – מקורה במחשבה, בהליך הסקת מסקנות וקביעת הרושם כלפי אדם מסוים. בעוד שכולנו נוטים לקטלג ולייחס אנשים לקטגוריות חברתיות ותרבותיות –נקיטת הפעולה הפוגענית בעקבות אותה מחשבה כלפי האחר הינה גזענות במלוא תפארתה. שנהב עוד אומר ש"גזע" הינה קטגוריה מדומיינת מאחר שגזע אינו קיים בטבע. לדידו, זוהי הבחנה שיצרו ביולוגיים במאה ה-18 על מנת להסביר נחיתות או עליונות של קבוצות מסוימות בחברה. עם זאת, למרות ש"גזע" אינו קטגוריה ממשית של הטבע; בקרב בני האדם הוא בהחלט הפך לקטגוריה ממשית במציאות החברתית, בשל הדִמְיוּן שלו בתרבות האנושית. כך למעשה, אנו נדרשים לדחות מבחינה מוסרית את השימוש ב"גזע", אך איננו יכולים להכחיש את קיומו מבחינה סוציולוגית.

ייתכן שכל ישראלי וישראלית יכולים ויכולות להזדהות עם התחושה הבאה במפגש עם זר: צמד המילים "אני ישראלי\ת" עולה לאוויר, ומיד לאחריו מגיעה מה שאכנה 'שניית ההשתהות'. זוהי ההמתנה מלאת הציפייה למשמע התגובה של האחר; החושים מתחדדים לבחון כל עיוות בעין, כיווץ שפתיים או כחכוך גרוני. זאת שניית השתהות בה אינך יודע\ת אם האדם שמולך אוהד או לא, אם הוא ממחנה ה"וואו" או ה"אוי ויי".  במהלך מסעותיי בעולם לרוב זכיתי לתגובות בנאליות לשמע השתייכותי הלאומית; 'סטארט אפ ניישן', 'טרנס פסיכדלי', 'העם הנבחר' ו'גל גדות' היו ההיילייטס מביניהם. היום המילים 'כיבוש', 'אפרטהייד' ו'פשעי מלחמה' הפכו לתדירים יותר באוזניי.

בימים אלו אני סטודנטית לתואר שני בתוכנית בינלאומית באיטליה. זהותי הישראלית הפכה למוקד עניין ציבורי בסביבה ההטרוגנית, הבינלאומית והמרתקת בה אני נמצאת. עובדות החיים נוכח הנורמות החברתיות במציאות הפרטיקולרית והישראלית שלנו, הופכים לסימני שאלה, התפעלות וסקרנות בסביבות זרות. אם אעשה קטגוריזציה גסה לסוגי השאלות בהם אני נתקלת ברמה היום יומית, בראש הרשימה עומדת דום שאלת הצבא. "מה שנתיים? באמת? גם נשים?". מסלול החיים המקומי והמיינסטרימי במחוזנו הצברי, נוטע את הגיוס לצבא בתודעתנו הקולקטיבית והפרטית. הסוציאליזציה סביב הצבא, השפה המיליטנטית והזהות הצה"לית השזורה בתרבות המקומית, הינם מרכיב דומיננטי בגוף החברתי הישראלי. הדבר נוכח גם בקרב משתמטים ותנועות הנגד לגיוס, כיוון שעובדת היותם מזוהים כנגד, מקבעת את הגיוס לצבא כעובדה חברתית חשובה. הגיוס הצבאי הוא פרט ביוגרפי משמעותי ומהווה מקור לעניין עבור אלו שלא התבקשו להישבע אמונים לדגל מדינתם. להיות אישה לבנה, מודרנית ואינטלקטואלית זה מחזה די נפוץ פה בסביבת האוניברסיטה, אבל להיות אחת כזו שגם עשתה הכשרה על 16M, כבר הופך אותי לזן נדיר.

הנושא השני והטעון עמו אני מעומתת תדיר הוא שאלת הקונפליקט: מה אני חושבת על הפלסטינים, על הכיבוש, על המלחמות ועל ביבי. לעיתים נדמה לי שבחלק מהמפגשים, לפני שאשאל על תחומיי עיסוקי, תשוקותיי ואהבותיי, אתבקש לתת דוח פוליטי מפורט הכולל את הסכמי אוסלו, האינתיפאדות, ההתנחלויות והשואה. לאחר שנסיים לדון באלו, אוכל להצהיר שאני בעצם ממש אוהבת ג'ז ויין אדום, צילום ויוגה.

 

"את צריכה לוותר על הדרכון הישראלי שלך"

אני רוצה לגלות לכם שדעת הקהל האירופאית לא חובבת את ישראל. בהכללה גסה, כן? מסתבר שאנחנו לא באים להם בטוב. פעמים רבות מצאתי את עצמי עומדת בכיתת יורים אינטלקטואלית, סופגת כדורי אשמה וביקורת על לא עוול בכפי. החל מהערות של "אני לא מבינה למה את לא מוותרת על הדרכון שלך ומהגרת" עד ל"אני חושב שהיהודים היו צריכים להיות קולוניה במדגסקר כמו בתכנון הראשוני של הפתרון הסופי", ואפילו "ציונות ונאציזם הם אותו הדבר". אין מדובר בהערות מתריסות, אם כי בדעות מושרשות של סטודנטים לתארים מתקדמים, אינטלקטואלים ואפילו מרצים באוניברסיטה. בשיחות סגורות ובין-אישיות, אני מוצאת סבלנות להקשיב, להסביר ולספר את נקודת המבט שלי. מניסיוני, כאשר אני מייצרת מפגש אנושי אותנטי ומספרת על חיי, אנשים לרוב נוטים להתרכך ולהעריך משהו חדש בתפישת המציאות שלהם את המזרח התיכון. בזמנים אחרים, נאלצתי לשבת בשיעור שעסק בכיבוש הישראלי והפרת זכויות האדם כלפי פלסטינים, ובשיעור אחר על מחנות פליטים פלסטיניים בלבנון. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא ללא ספק תחום אקדמי חם שנלמד פה, אך גם מטבע הדברים, טעון בפרשנויות פוליטיות מורכבות. ולראייה, פעם אחת, אחד מהמרצים שלי, כשניסה לקשר אותי לקולגה שלו, היסס ואמר "אני לא בטוח שהיא תסכים לדבר איתך כי את ישראלית והיא ממש פרו-פלסטין".

חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי להצדיק שום פעילות של הממשלה, או לדון בכיבוש, בנרטיבים או בעוול שנגרם לפלסטינים. מטרתי כעת היא לדון בחוויה הפנומנולוגית של היותי ישראלית בשדה אותו אני חווה לעיתים כעוין, ובתפישת הזהות העצמית שלי המיתרגמת מכך. בעוד שבגבולות הארץ אני מזהה עצמי עם השמאל, הרי שכאן באיטליה אני מוצאת עצמי מאמצת צידוקים ימניים אותם ככל הנראה לא הייתי משמיעה בבר תל אביבי מעושן עם חבריי. זאת ועוד, בעוד שבארץ, הדיון אינו סובב סביב השאלה של האם ישראל צריכה להתקיים, כאשר אני לוגמת בירת גולדסטאר בצהרי שישי בחומוס של טחינה, פה הדיון עוסק פעמים רבות בעצם קיומה של ישראל, והאם היא בכלל קיימת. כן. האם היא בכלל קיימת גם היה פעם דיון שניהלתי בין חרשים.

זיגמונט באומן אשר כתב רבות על מודרניות נזילה כהגדרה מחודשת לפוסט מודרניזם, כתב גם כן על הזהות הנזילה (באומן,2007). מודרניות נזילה הוא ביטוי מטפורי, אלטרנטיבי, למה שאחרים כינו 'המצב הפוסטמודרני'. במודרניות הנזילה של באומן, ממדי החיים משנים צבירה – ממוצקים לנזילים; משמע, מוסדות החיים הבירוקרטיים והציבוריים וכן מוסדות החיים האישיים כמו זהות, אהבה ותעסוקה, הופכים לבלתי-קוהרנטיים כמעט, בלתי ניתנים לחיזוי, ומשתנים תדיר. 'האדם היוצר' הינו הסובייקט האינדיבידואל במודרניות הנזילה, והזהות הנזילה הינה מרכיב אינהרנטי בעיצובו. לאדם היוצר מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית (באומן, 2007). בקריצה ליונג אוסיף, כי לטענתו, ביכולתו של האדם לשאת ניגודים וסתירות במקשת הזהות האינדיבידואלית שלו. בהתאם לכך, הסביבה, כמו שאני חווה אותה, דורשת ממני למצב את עצמי, להגיב ולפעול באופן דינמי ומשתנה תדיר, ולהציב קונטרה לאמירות, לדעות ולייצוגים הניצבים מולי. זהותי כישראלית אם כן – או דווקא ביטויי הישראליות שלי – נעים גם הם על קשת רחבה של דימויים וייצוגים שונים; בין הפורמליות לבלתי פורמליות, הלוקלי והגלובלי, הימין והשמאל.  

 

מילה אחרונה, עוד לא אבדה תקוותנו

"האתגר האמיתי של המלחמה בגזענות הוא לאתר אותה גם כאשר היא מנוסחת בשפה רציונאלית, שבתוכה מטושטשת התופעה", טוען שנהב (ללא תאריך). אני אומנם לא זוכה לגילויי גזענות קשים ובוטים, אלא חווה אותה מבין השורות, במבט, באמירה הצינית ובעימות התדיר שלי עם זהותי הלאומית. זוהי אותה 'שניית ההשתהות' בה אני מזהה את המבט המזלזל על פניו של זה העומד מולי, את הטון המשתנה או את אנחת הרווחה. אני חשה כי עליי להתאמץ יותר על מנת לשכנע ולהוכיח סוג של ישראליות אחרת, אולי כזו שלא מסוקרת בחדשות המקומיות. בתוך השיח על הלאום, אני מנסה להכניס שפה של אנושיות ואוניברסליות, קטגוריזציה על-לאומית, כזו שאינה מעידה על טיבו של האדם. בעיניי הטבע כולנו שווים הרי, השמש לא בוחרת את מי לחמם, היא מחממת את כולם, אול-אינקלוסיב. במודרניות הנזילה של באומן, הוא מבקר את רעיון מדינת הלאום: "בני אדם מוסיפים להגר בעולם מסיבות פוליטיות או כלכליות, כאילו לא שמעו כלל על כך שהעולם חולק למדינות לאום ועל כל אדם להישאר צמוד אל הטריטוריה שלו" (בירן, 2013 כאזרחית העולם בעידן הנזיל, זהותי הלאומית היא עוד נדבך בקשת הזהויות המורכבת של ה"אני". איני מייחסת לה משמעות עקרונית, כפי שאחרים מייחסים לה. למדתי שההסברה הכי טובה לישראל, היא לאו דווקא בכניסה לעימותים, צידוקים והסברים היסטוריים, אלו לא משכנעים. דווקא גילויי האמפתיה והנדיבות, האדיבות והאכפתיות הם שמעידים על ההון האנושי הישראלי ומשנים את תפישות העולם של אלו הממהרים להסיק מסקנות.  

 

תמר שמש, בוגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום סטודנטית בתוכנית בינלאומית לתואר שני באירופה בפיתוח וקיימות. צלמת רחוב ודוקומנטרי, יזמת חברתית ועיתונאית.

 

ביבליוגרפיה:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/whatisracism1/he/whatisracism.pdf

באומן, ז' (2007). מודרניות נזילה. ירושלים: מגנס. עמודים 116-149.

יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. תל-אביב: דביר.