מאת: אסף חזני

בתחילת עבודת השדה, בעודי רוכב על האופניים בהרי ירושלים, פגשתי ברוכבת אופניים שהתעניינה במעשי. דיברנו, וסיפרתי לה שאני כותב עבודת דוקטורט באנתרופולוגיה. היא התלהבה ואמרה שאני בוודאי נמצא הרבה באפריקה ופוגש שבטים מעניינים. אמרתי לה שאני פוגש שבט מאוד מעניין, אבל לא באפריקה. היא התעניינה ושאלה "איזה שבט"?; "שבט רוכבי האופניים", אמרתי לה. "וואו", התלהבה, "היכן השבט הזה?" "את ואני חלק מהשבט", עניתי לה. הרוכבת הסתכלה עלי במבט מרחם, משל הייתי חוצן, ובצומת הקרובה נפרדו דרכינו.

בעבודת הדוקטורט חקרתי תופעה חדשה יחסית בישראל: אלפי רוכבי אופני כביש הבוחרים בטכנולוגיה של האופנים מרצונם ולא מתוך כורח כלכלי, ויש להם משאבי זמן וכסף פנויים. רוכבים שמתוך מודעות מסכנים את נפשם בכבישי ישראל ללא הגנה. תוצאת הגל החדש של הרוכבים הללו משנה את פני המרחב הישראלי מבחינה צרכנית (ראו את מגוון חנויות אופני הבוטיק ברחוב החשמונאים בתל אביב) ומבחינת נראוּת באזורי רכיבה מסוימים, וכתוצאה מכך, גם יוצרת מאמצי שילוט וחקיקה חדשים.

במוקד העבודה עמדה שאלת היחסים שבין אדם לבין טכנולוגיה (אדם-רוכב) והשפעת היחסים הללו על עיצוב המרחב במהלך המפגשים של הרוכבים בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטונות. בעבודה קראתי למפגש זה מפגש טכנולוגי המתקיים בתוך מרחב טכנולוגי חלק. העבודה מחולקת לשני חלקים: הראשון מתמקד בשאלות של גוף בממשק עם טכנולוגיה והחלק השני מתמקד בשאלות של עיצוב מרחב. מבלי להאריך יותר מדי, אקדיש כמה מילים להבהרת כותרת העבודה. "לתפוס גלגל", "דראפטינג" בעגה מקצועית, היא פרקטיקה של רכיבה המאפשרת לחסוך באנרגיה. החוכמה היא לרכוב קרוב ואחרי הרוכב שמקדימה על  מנת שזה יחסום את הרוח, ומאידך גיסא, לא קרוב מדי – על מנת שלא תיגרם תאונה מחיכוך שני הגלגלים המסתובבים. זהו מפגש טכנולוגי של שני רוכבים שצורת הארגון שלהם היא האחד אחרי השני. הם מתקשים בדיבור כיוון שהם רואים האחד את הגב של חברו והמגע ביניהם הוא מגע רופף של "לתפוס גלגל", מגע טכנולוגי של גלגל בגלגל. על מנת לייצר את המגע הרופף הזה הם נדרשים לכביש שיאפשר לייצר מהירות. הם נדרשים למרחב. הנוכחות שלהם כרוכבים בתנועה מעניקה למרחב איכויות של מרחב טכנולוגי חלק.

מרחב טכנולוגי חלק הוא מושג המפותח בעקבות הגותם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי שהמחשבה שלהם על גוף (היעשות) ועל מרחב עומדת בבסיס התיאורטי של העבודה. ייחודה התיאורטי של העבודה הוא כפול. ראשית, פיתוח העבודה של עינת כהן בראון על הגוף הפעיל, עבודה החוקרת את ההיעשות של גוף בשדה אומנויות הלחימה. בעבודה הרחבתי את הגוף הפעיל לכדי גוף שבא במגע גם עם טכנולוגיה: מאדם-לוחם לאדם-רוכב. שנית, העבודה מהווה אופרציונליזציה אנתרופולוגית להגות פילוסופית סביב עבודתם של דלז וגואטרי. 

בחרתי לפתוח סקירה זו בתיאור הפגישה בהרי ירושלים כיוון שהיא נוגעת בשאלה יסודית בנוגע לאנתרופולוגיה ישראלית או אנתרופולוגיה בישראל: יכולת ההזרה של החוקרים כאשר מושא מחקרם ממוקם בישראל. עבודה אנתרופולוגית, לימדוני המנחים שלי פרופסור דון הנדלמן ופרופסור הרווי גולדברג, צריכה לחדור מבעד להנחות היסוד המודעות ושאינן מודעות של מושא המחקר. זהו אחד היתרונות של מי שעורך מחקר במקום זר שאינו מבין את שפתו. כיצד אם כן הצלחתי לראות את השדה מבחוץ?

ראשית, השפה של רוכבי האופניים היא שפה אוניברסאלית, שפה גופנית. כאשר רוכבי אופניים משוחחים ביניהם ניתן להבחין בידיים המחוות תנועות משל היו מדוושים באותו הרגע. כאשר רוכבים קשה לדבר, הן בגלל צורת הארגון של רכיבה בטור והן בגלל שלעיתים חסרה אנרגיה כדי  לדבר. עייפים. ב-2005 רכבתי לפסגת הוונטובצרפת, אתר חשוב לרוכבים. שמעתי שם בליל שפות וכולם הסתדרו יחד בתנועות ידיים. במובן זה, למרות שהשדה התקיים בישראל ולמרות חיבתי העזה לאופניים, הרי שנדרשתי ללמוד שפה חדשה, שפה גופנית.

שנית, פשוט יצאתי החוצה. התבוננתי בשדה מבחוץ. בשתי הזדמנויות שונות נסעתי לאירועי אופניים באירופה וכך יכולתי להביט מרחוק על השדה הישראלי. במבט לאחור אני יכול לסמן את זמני החזרה לישראל בכל הזדמנות כרגעים המלמדים ביותר על השדה. בין אם היה מדובר במפגש עם נציגי חברת התעופה בחו"ל (אוהדים ורגילים לאנשים שנוסעים עם אופניים) מול נציגי חברת התעופה בישראל (קשים, לגלגניים ובעיקר לא רגילים לתופעה) ובין אם היה מדובר במפגש עם רוכבים זרים.

במשפט קצר אסכם שבישראל, גם באירועי רכיבה המוניים, ברירת המחדל היא שכאשר נתקלים במהלך הרכיבה ברוכב נוסף הנחת המוצא היא שהרוכב הוא ישראלי יהודי הדובר עברית. במערב אירופה, שם בעיקר רכבתי במסעותיי מחוץ לארץ, כאשר פוגשים ברוכב נוסף ברירת המחדל היא של מגוון שפות אפשריות. באופן פשטני, ברירת המחדל הישראלית של הומוגניות מול ברירת המחדל של הריבוי מחוץ לישראל היא הגרסה הייחודית הישראלית של שפת הרכיבה האוניברסאלית.

על היחס המפליא שבין הומוגניות ומגוון עמדתי עוד כמתבגר ובמהלך שירותי הצבאי. כנער גדלתי בעיר העתיקה בין החומות. מחד גיסא חומות סגורות, ומאידך גיסא, חיים בתוך סיר מבעבע המחולק לפחות לארבעה רבעים ומאיים לעלות על גדותיו. בכל בוקר שירכתי רגליים יחד עם פועלים ערבים, ארמניות ויהודים ויחד עלינו על האוטובוס. כשגדלתי קצת, המדיום דרכו יצאתי מן החומות בכל בוקר היה אופניים. כנער, השתאיתי נוכח מגוון אפשרויות החיים במקביל להגמוניה של צורת החיים היהודית החל מרגע שעברתי בשוק הערבי לבוש מדים ונושא נשק. כל המגוון וחיוכי ה"שלום שלום" נעלמו. במהלך השירות הצבאי בחטיבת גולני שוב נמלאתי פליאה נוכח תופעות חדשות. תהליך היציאה מן החומות הושלם. ידעתי, עוד כחייל צעיר, שכשאגדל ארצה ללמוד את הנושא. לא ידעתי בדיוק מהו הנושא, רק ידעתי שזה יהיה קשור לישראל וקשור ליחס שבין הומוגניות ומגוון. ואם נחזור לתיאור בפתיחה של לרכוב בישראל ולחשוב על שבט באפריקה הרי שבמובנים רבים מעגל נסגר. עבודת הדוקטורט היא על התפר שבין ישראל לאירופה, שפה עברית ושפת גוף אוניברסאלית ומרחב מקומי ומרחב טכנולוגי חלק. עבודה שנוגעת בהומוגניות ישראלית שמנסה לייצר מגוון של אפשרויות בתוך הישראליות דרך אותו מדיום שעוד כנער דרכו יצאתי מן החומות - האופניים.

יותר מכך אתם מוזמנים לקרוא בעבודה עצמה.