בקיץ האחרון התאספנו קבוצת חוקרים שאורגנה על ידי מכון אשכול ומרכז שיין, ויצאנו לחקור את המחאה בשטח, בזמן אמת. הסתובבנו בין המאהלים בכל רחבי הארץ, השתתפנו בהפגנות ודיונים, צילמנו מאות תמונות, חרשנו ברשתות החברתיות ואספנו כתבות רלוונטיות שהופיעו במדיה בישראל. במילים אחרות, התמקדנו בעיקר בצד הפעיל של המחאה, שבו השיח השולט היה "כולנו בעד המחאה הזאת".

לעומת זאת, בסביבה "הרוסית" שלי בשיחות אישיות, נחשפתי למגוון דעות שליליות ולועגות למחאה ולתומכיה. בנוסף, במהלך החודשים האחרונים עקבתי אחרי התקשורת הרוסית בנושא המחאה¹, וההבדל מן התקשורת הישראלית היה בולט. אם בתקשורת הישראלית יכולנו לראות תמיכה כמעט נחרצת, סוג של פרגון ואף עשייה והשתתפות פעילה במחאה, במיוחד בתחילתה (למשל הפעלת לחצים על הממשלה ומתן במה למפגינים בחשיפה לסיפורים אישיים ולדרישות), בתקשורת הרוסית המחאה הוצגה באור ביקורתי ולרוב שלילי מכל הכיוונים. המטרות שלה, ההתנהלות, משתתפיה – כל אלו הוצגו עם הרבה סימני שאלה, ואף תויגו בתור: "קונספירציות של השמאל", "חוסר מקצועיות" ו"חוסר רצינות".

 במקביל השתתפתי בקבוצת מחקר בהנחיית פרופ' מיכאל שלו, שעבדה על בניית סקר אלקטרוני שהופץ ברשתות אישיות וברשתות החברתיות של המחאה והשיג קרוב ל-3000 תשובות. בבניית השאלון הגדרנו את התמיכה במחאה על ציר של השתתפות בצורות מגוונות מ"משתתף באופן פעיל" עד "לא משתתף כלל", אך לא לקחנו בחשבון שלהתנגדות למחאה קיימים ביטויים פעילים כמו למשל תגובות שליליות ברשתות חברתיות ובשיחות אישיות. הבעייתיות בשאלון נחשפה בזמן הפצתו לקהל הרוסי דרך רשתות חברתיות שפונות לקהל הזה. קיבלתי הרבה מאוד תגובות זועמות שאפשר לאפיין אותן בחשדנות רבה, עוינות וביקורתיות. כך למשל נטען שהסקר מכוון פוליטית לשמאל, ותומך במחאה באופן סמוי, ושיש לנו תשובות מוכנות, והרבה שאלות חסרות, וגם על כך שהסקר לא משקף את המציאות בישראל.

אמנם שום סקר לא יכול לשקף את המציאות המורכבת במלואה, אך התגובות של הקהל הרוסי הביאו אותי לחשוב שבדומה לתקשורת הישראלית, לא השארנו מספיק מקום בסקר לביטוי התנגדות למחאה. כך למשל, בשאלה הפשוטה לכאורה "אני תומך/ת במחאה" חסרה הייתה האפשרות המאוזנת – אני תומך/ת במטרותיה, אך לא בדרך התנהלותה. לפיכך, יחד עם הנטייה הבולטת לשלילת המחאה, התקשורת הרוסית מילאה גם תפקיד חשוב במתן לגיטימציה למי שלא מסכים עם המחאה או עם הדרך שבה היא התנהלה. זהו מקום שבתקשורת הישראלית כמעט ולא היה קיים, במיוחד בתחילת המחאה. בחלק מהכתבות ברוסית, הואשמה המדיה הישראלית ישירות ביצירת "הפרויקט של המחאה החברתית". עם זאת, עם הזמן התקשורת הישראלית המרכזית הלכה ושינתה את דעתה לגבי המחאה: מתמיכה גורפת בהתחלה לחשדנות וביקורת ככל שהזמן התמשך והמרחק בין שתיהן הצטמצם.

 כך לדוגמא, בכתבה של אותו סגן עורך של פורטל התקשורת ברוסית "איזרוס" שהוזכר בתחילת הכתבה הזאת, בשם "די להתבכיין, קחו אחריות על החיים" מציג הכותב את עמדתו לגבי המחאה בצורה בינארית,. הוא כותב מתוך פוזיציה של כוח של "מעמד הפועלים" הרוסי מהפריפריה מול "אומנים/שחקנים-מתבכיינים" מתל אביב.

 מעל 1300 תגובות לכתבה זאת, בהן התנהל דיון ציבורי-וירטואלי סוער בעד ונגד, מעידות על סוגיה מרתקת ששווה מחקר מעמיק. אחד הדברים הבולטים בכתבה הזאת ובמדיה הרוסית בכלל, כולל טוקבקים ברשתות חברתיות, הוא שתומכי המחאה נתפסו בתור מפירי סדר ובטלנים, אנשים שיש להם יותר מידי זמן פנוי וחושבים רק על עצמם. והתגובה הנפוצה ביותר שפגשתי באה מאותה התנשאות וניגוד בין "אני" לבין המפגינים – אני עובד/ת קשה כדי להתפרנס (למען המשפחה), אין לי זמן ללכת להפגין (למען "המגיע לי"). האמירה המפורסמת של שר החוץ, ליברמן, ראש אחת המפלגות הגדולות המייצגות את המגזר הרוסי, "המסעדות והפאבים מלאים, ולא בטייקונים" ממחישה את הסוגיה.

 השאלה מדוע עולים מברית המועצות לשעבר לא הצטרפו באופן מובהק למחאה הזאת ואף התנגדו לה, למרות כל הבעיות הכלכליות שמאפיינות את העלייה, היא שאלה מסקרנת שראויה למחקר נפרד, ולא ניתן כרגע לתת לה תשובה חד-משמעית. האם זאת המנטליות הסובייטית, העבר הסוציאליסטי הטראומטי, קונספירציות של ימין מול שמאל, חינוך לצייתנות, חוסר ניסיון או אולי חוסר אמון בכלי המשחק הדמוקרטי, שבו הפגנות ומחאה ציבורית הם כלים לגיטימיים ויעילים? בעיניי, אחד ההסברים יכול להיות אותו אלמנט של קרנבל, כאוס והיפוך סמכויות (למשל גירוש פוליטיקאים מהמאהלים) שמשך אלפי ישראלים לרחוב בחופשת הקיץ, הרתיע את הקהל הרוסי כמשהו חסר רצינות, משהו שנוגד תפיסת הישרדות כלכלית או מאבק "אמיתי" שיכול להצליח.

שאלה נוספת היא עד כמה השוני בין עולים מברית המועצות לבין ישראלים העמיק על רקע המחאה החברתית שבה נעמדו שני המחנות של "אנחנו והם" אחד מול השני. ייתכן שתחושת האחווה הישראלית של הקיץ האחרון פסחה על עולים מברית המועצות. עם זאת, נראה כי את התשובה לשאלה זו לא נמצא במדיה. זו מהווה שחקן פוליטי ואינה משקפת את המציאות בצורה מדויקת, אלא מנסה לעצב אותה לפי צרכיה.

 

---

¹ לרוב התמקדתי בכתבות של עיתון ווסטי וגם בכתבות אונליין של סוכנויות חדשות שונות ברוסית בישראל. ווסטי הוא העיתון היחיד היומי בשפה הרוסית, נמצא בבעלות של ידיעות אחרונות ויוצא לאור מאז 1992. הוא נחשב לעיתון ימני, הפונה והמשקף את רוב דוברי רוסית בישראל עם שליטה של כ60% בשוק של התקשורת הרוסית. הנתונים מתוך: http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7739

 

עיתון החדשות הוירטואלי האפינגטון פוסט עומד לאחרונה בעין הסערה בעקבות תביעה ייצוגית של בלוגרים נגד אריאנה האפינגטון, מקימת האתר. העיתון, אשר מעבר לחדשות מרכז גם טורים של מדענים ובלוגרים קבועים, נמכר לאחרונה לתאגיד התקשורת aol במחיר של 315 מילון דולר. כעת תובעים אותו בלוגרים שלא קיבלו שכר על כתיבתם בעיתון בטענה שלכתיבתם באתר יש ערך המשתקף במחיר האתר, ולכן מגיעים להם תמלוגים. התביעה מעלה שאלות סוציולוגיות מעניינות בנושאי שליטה ויצור תוכן ובנושאי חלוקת הכוח החדשה בעולם בו כמעט לכל אדם בעל נגישות לאינטרנט ישנה במה להפיץ את דעותיו. בכלל, סוגיית ה-User-generated content נהיית רלוונטית יותר ויותר בעידן הרשתות החברתיות, הבלוגים והיוטיוב.

נשאר בנושאים משפטיים ונעבור לתביעת הענק כנגד רשת וולמארט, התאגיד הגדול בעולם. עובדות רשת וול מארט תובעות את התאגיד על יחס מפלה בנוגע למשכרות וקידום.  וויליאם טי. ביאלבי מאוניברסיטת אילינוי שבשיקגו העיד במשפט מטעם התביעה. ביאלבי לא הסתפק במתן סקירה על מחקרים הנוגעים בנושא, אלא גם התייחס למתרחש בוולמארט, דבר שהעלה ביקורת כנגדו  מצד סוציולוגים אחרים, אך  גם גילוי תמיכה מהאגודה הסוציולוגית האמריקאית, כפי שניתן לקרוא במאמר בניו יורק טיימס. גם ב-Global Sociology עוסקים בנושאי עבודה ומוביליות ומביאים עיקרי מאמר שכתב סוציולוג הסמסטר של הבלוג, ריצ'רד סנט מ-LSE. המאמר, שנקרא "השקר המריטוקרטי" ושהתפרסם במקור בעיתון הצרפתי לה מונד, עוסק בריבוד ובחוסר מריטוקרטיה בתוך ארגונים.

אותו הבלוג מביא סקירה על ספרו החדש של סטפן בודה, Traîtres À La Nation. בודה, סוציולוג צרפתי, ממשיך מסורת ארוכה של אנשי רוח המתייחסים לנעשה במדינתם בזמן אמת וכותב על פרשת השביתה בנבחרת הכדורגל הצרפתית בגביע העולם האחרון. בודה בוחן את היחסים בין שחקני הקבוצה, כמו גם שינוים שהתרחשו במנגנוני התקשורת בין השחקנים ושדה התקשורת.

Theorizing the Web  היא ועידה שהתרחשה בתחילת אפריל במרילנד ועסקה בהשפעות הטכנולוגיה והרשת על החברה ולהפך. בוועידה נערכו פאנלים והרצאות בנושאי "כלכלת הרשת החדשה", " מדיה חדשה ואקטיבזם פמינסטי" ועוד נושאים שעוסקים בקו התפר שבין העולם הגשמי לזה הוירטואלי. הועידה מסוקרת בהרחבה בבלוג Cyborgology מבית ה-Society Pages, שאנשיו הם יוזמי הוועידה. הסקירה כוללת תיעוד של המתרחש בוועידה, קטעי וידיאו וכן מבט רפלקסיבי על הועידה.

 מאז זכתה הנובלה הגראפית מאוס של ארט ספיגלמן בפרס הפוליצר עברו כבר כמעט עשרים שנה. קומיקס כבר אינה מילה גסה וכעת האנתרופולוגיה טובלת גם היא את רגלה בבריכה. צמד אנתרופולוגיות מאוניברסיטת אוסלו ביצעו מחקר באוניברסיטה בו הן בוחנות את כיצד משפיע המרחב ונגישות מערכות המידע בקמפוס על איכות הלימוד, אחווה בין אנשי הקמפוס ועוד. בשלב הכתיבה הן חברו למאייר והפיצו את העבודה בצורת קומיקס מקסים הניתן כולו להורדה מהאתר של הפרויקט. אלכסנדרה ברטוזסקו, חצי מצמד החוקרות כתבה על החוויה ב-antropolgi.info. אלכסנדרה כותבת על הרצון להביא צורת כתיבה שתמשוך אנשים להגיע למחקר, על החששות מפני תגובות השדה המדעי וגם על ההצלחה הגדולה של הפרויקט (הנה אנו מדברים עליו).

עוד בלוג מעניין שכדאי לבדוק הוא הבלוג של האנתרופולוג וחוקר התרבות גרנט מקרקן. הבלוג עוסק רבות בתקשורת ובתרבות פופולרית, לדוגמה החתונה המלכותית הקרבה בין הנסיך וויליאם לבחירת ליבו קייט מידלטון. הבלוג עורך באופן קבוע תחרויות כתיבת מאמרים בשם מינרווה היכולה לזכות את הכותב בפסלון של ינשוף מינרווה. התחרות הנוכחית היא ליהוק מחדש של קאדר השחקנים בסדרת המתח האמריקאית NCIS וביצוע ניתוח של ההשפעות החברתיות של הקאדר החדש.  

לסיום, האגודה האנתרופולוגית האמריקאית משיקה בלוג חדש בו ניתן להתעדכן במתרחש באגודה כמו למשל הבחירות הקרובות, ניסוח הקוד האתי וכן סקירות אנתרופולוגיות נוספות.

 

* ערן פסקל הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

 

כנושא ראשון לפינה הבוחנת את הרשת אין נושא רלוונטי יותר מהאירועים שכונו בתקשורת העולמית "מהפכת הפייסבוק" ו"מהפכת ויקיליקיס": מאז פרוץ המהומות בתוניסיה ב-17 בדצמבר אשתקד עלו לרשת אינספור התייחסויות בעלות גוון סוציולוגי ואנתרופולוגי לאירועים במדינות אפריקה והמזרח התיכון. לפניכם מספר פרסומים נבחרים, בחלקם הפניות לקריאות המשך.

 בבלוג antropologi.info מרכזים מאמרים, כתבות, סרטים וחדשות הנוגעות למהפכות בעולם הערבי ומקפידים לעדכן על ההתפתחויות בשדה האנתרופולוגי. הנושא מסוקר באתר בשני חלקים (חלק ראשון, חלק שני), ויש בו הצצה למאמרים רבים המפורסמים ברשת על ידי חוקרים מהדיסציפלינה והן מתחומים נוספים במדעי החברה. בין השאר, מוצגת באתר דעתה של האנתרופולוגית הנורבגית אוני וויקאן, שביצעה עבודת שדה במצרים ובתימן ויצאה להגנתו של מובראק. לטענתה, מובראק זוכה לתמיכה רבה מן הציבור, והתמונה הנראית מן ההתקוממות היא תמונה מעוותת. דעתה זכתה למספר תגובות נגד המפורטות בבלוג (אחת מהן היא של דיויד פרייס, שמוזכר בהמשך.) נושא מעניין נוסף המועלה בבלוג הוא הצהרת התמיכה של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית במצרים, אשר זכתה גם היא לביקורת בפרויקט האנתרופולוגי zero anthropology. בפרויקט זה ניתן למצוא התייחסויות נוספות רבות הן למתרחש במצרים והן בלוב, המרוכזות על-ידי מספר כותבים מצומצם יותר ובפוסטים ממוקדים וקצרים לרוב.

היבט מעניין שנידון בחלק מהבלוגים הוא השפעת השינוי הטכנולוגי באמצעי התקשרות על המהפכות. הבלוגGlobal Sociology  מביא עיקרי ראיון שהעניק פרופסור מנואל קסטלס  לאוניברסיטה הפתוחה של קאטלוניה. קסטאלס, שבין תחומי מחקרו האינטרנט והשפעותיו הכלכליות, טוען שהשינוי הטכנולוגי מאפשר מוביליות וארגון של תנועות חברתיות בצורה יעילה יותר מבעבר, אולם, על פי קסטאלס, האינטרנט אינו תנאי מספיק להתרחשות מהפכה. בעיניו התנאי המשמעותי ביותר הוא הניצול המתמיד של התושבים, שרק הוא יכול להניע אותם להתקומם. תנאי חשוב נוסף הוא מהירות התארגנות ההתקוממות והפצתה, אל מול מהירות תגובת המדינה. פוסט נוסף העוסק בקשר בין רשת האינטרנט למהפכה התפרסם בבלוג    technosociology, ועוסק בשבע תיזות המנסות לענות על הדילמה שניצבת בפני שליטים דכאניים בנוגע לסינון וחסימת הגישה לאינטרנט.

באתרcounterpunch , כותב פרופסור דיויד פרייס מאוניברסיטת סנט מרטין שבמרילנד מאמר ארוך, בו הוא מפזר את הערפל סביב המהפכה במצרים, תוך התייחסות לעבודת שדה שביצע בעבר במצרים ולשיחות שקיים עם חקלאים מקומיים. במאמר הוא מתייחס לרגשות המצרים עמם בא בקשר, הן ביחס לתמורות שעברה מצרים בשני העשורים האחרונים והן ביחס לשלטונו של מובראק. כמו כן, במאמר מופיעה תגובה לדבריה של אוני ויקאן בנוגע לעמדת העם המצרי כלפי מובראק, וכן התייחסות למדיניותה של הנהגת ארצות הברית למתרחש במצרים.

חוקר נוסף אשר מביא ניתוח משלו  להתקוממויות הוא פרופסור עמנואל וולרשטיין, לשעבר נשיא האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה. וולרשטיין מפרסם באתר הבית שלו ניתוח הבוחן מי הם המפסידים והמנצחים העיקרים מהשתלשלות האירועים באומות הערביות. וולרשטיין נמנע מניבוי מי יצליח לתפוס את מושכות השלטון במדינות בהן התרחשו המהפכות, או מהן ההשלכות בנושאי הפנים, אבל מספק פרשנות לגבי המרוויחים והמפסידים מבין הכוחות הבינלאומיים.

באתר The Immanent Frame מפורסם מאמר של האנתרופולוג צ'רלס הירשקינד בשם "הדרך לתחריר", העורך לקורא היכרות עם ההיסטוריה של ההתקוממות במצרים. הירשקינד מתאר את התפתחות הבלוגספריה המצרית בשבע השנים האחרונות, כמו גם את התגבשותה של תנועת ה"כפאיה" אשר חצתה מגזרים חילוניים ודתיים כאחד, ושחברים בה היוו כוח משמעותי בהתקוממות האחרונה במצרים.

נושא נוסף שנידון ברשת הוא נושא ייצוג נשים בתקשורת בזמן המהפכות, למשל באתר The Society Pages, בפוסט אורח שמבקר את השטחת והדרת הייצוג הנשי בתצלומים ובסיקור ההתקוממות במצרים. תקיפתה של עיתונאית CBS לארה לוגן בידי תושבים מצריים בכיכר תחריר העלתה סוגיות נוספות כמו כיסוי תקשורתי של אונס והדרך בה הוא מבנה סדר יום. רייצ'ל ניוקומב אנתרופולוגית ממכללת רולינס, דנה ב-Huffington Post בנרטיבים המוצגים בתקשורת האמריקאית, שלדבריה, כאשר נפוצה הידיעה על האונס של לוגן, חיפשה "שעיר לעזאזל" בדמות האסלאם או בדמותה ובעברה של לוגן עצמה. ניוקומב מבקשת להפנות את הדיון אל חוסר הפיתוח, העוני וחוסר ההשכלה של המצרים כהסבר לחוליי החברה שאפשרו את תקיפת העיתונאית.

 

*תודה לנעם קסטל על העזרה בהכנת הכתבה.

 

ערן פסקל הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

 

אם את מקווה למצוא בכתיבתי ניתוח של אירועי העבר והבהרת השגיאות שנעשו בטיפול בהם, אני חוששת שאאכזב אותך. במבט לאחור דברים רבים צריכים היו להיעשות אחרת, אבל לאף אחד מאיתנו את את הפרבילגיה לפעול במבט לאחור, כשהקלפים פתוחים והאינפורמציה מלאה. לכן אני כותבת לך כאן כשמבטי מופנה בעיקר קדימה.

אני כותבת לך בשמי בלבד. לא הוסמכתי לדבר בשם אחרים ואין לי עניין לדברר את אופני הפעולה של עמיתיי. אבל אני רוצה להבטיח לך שהשינוי כבר כאן, שלא חיכינו להכרעת הדין על מנת להתחיל בחשבון נפש אודות האופן בו יש לנהל את היחסים בינינו לבין הסטודנטים, לא חיכינו לתוצאות תהליכי הגישור במקרה קודם, כדי להבהיר זה לזו את דעותינו Not This Way.JPGאודות המקום בו עובר הקו הברור והמובהק בין מעורבות חברית בחייו של סטודנט ובקידום הקריירה שלו, לבין התנהגות בלתי הולמת, שחוצה את קו ההטרדה המינית. כמה מאיתנו, כל אחד בהתאם לתפיסת עולמו, היכרותו עם המתלוננות ועם התלונות, ובהתאם ליכולתו, ביקשו לתמוך, לסייע ולהושיט יד למי שנפגעה ופנתה לבקש עזרה. אנחנו עוסקים זה חודשים רבים בניסיון להבין איך התרחשו הדברים, ולנסות למצוא דרכים לנהל את חיי המחלקה והאוניברסיטה בעתיד באופן שלא יאפשר לדברים כאלה להישנות. למרות שנפלו טעויות קשות בטיפול בתלונות לאורך הדרך – חלקן דווקא מתוך מוטיבציה גבוהה לחקור את האירועים ולהרשיע את הנילונים – אני מאמינה שכיחידים, כמחלקה, כפקולטה וכאוניברסיטה התקדמנו, עקב בצד אגודל, בפיתוח המנגנונים שימנעו הישנות מקרים שכאלו ויבטיחו טיפול טוב ויעיל יותר במקרים שיובאו לטיפולה של המערכת, אם יובאו בעתיד.

במסגרת אותו מבט לעתיד, ולאחר חודשים רבים בהם אני חושבת, בעצמי ועם אחרים, על סוגיית ההטרדה המינית באוניברסיטה וצופה מן הצד בהתנהלות הדברים, אני רוצה לחשוב, איתך יחד, על איך מונעים את המקרה הבא.

מניעת יחסים שכאלה מתחילה כמובן באיסור גמור על מרצים לנהל מערכות יחסים מיניות ורומנטיות עם סטודנטים הכפופים להם, ובציות שלנו, כמרצים, לכללים אלה. האוניברסיטה התקדמה רבות בקביעת האיסור, אבל הרבה פחות בניסיון לאכפו, ואני מקווה שתימצא הדרך להתקדם גם בכיוון זה. אבל גם אם ה"מערכת" תפעל באופן התקין ביותר, וגם אם הנורמות ישתנו לבלי הכר, לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה. יותר מכך, נסיון השנתיים האחרונות לימד אותי את הלקח הכואב, שגם כאשר אנחנו מצליחים להתגייס ומנסים לפעול באופן הנחרץ ביותר כדי להגן על המתלוננות, ההתערבות היא תמיד מאוחרת מדי, לאחר שהפגיעה כבר התרחשה והנזק נגרם. לכן, גם לך יש תפקיד בהשתתפות במניעת האירועים עוד לפני שהתחוללו.

אז אני כותבת לך כאן בעיקר כדי להזמין אותך לחשוב ביחד על איך מבטיחים שאם יתגלגל תפוח האדמה הלוהט של הטרדה אל פיתחך, תדעי לפנות לקבלת הסיוע עוד לפני שטפטוף ההטרדה הופך למבול. אין לי, כמובן, כל כוונה להאשים את הקורבן או להעביר את האחריות לכתפי הסטודנטיות. מבלי להתיחס למקרים הספציפיים שהתרחשו במחלקה, מחקרים מגלים לנו שברובם המכריע של המקרים התנהגותה של הקורבן, שהיא לרוב הצד החלש במבנה הכוח במסגרתו מתרחשת ההטרדה המינית, אינה משנה את עניינו של המטריד בה. אבל אנחנו גם יודעים שהתנהגותה של האישה בהדיפת ההטרדה (ואיני מדברת כאן על הדיפת תקיפה פיסית), עשויה להשפיע על מידת הנזק שייגרם לה. כסוציולוגים, אנחנו מבינים, כמובן, שהיכולת להדוף הטרדה תלויה במשאביה החברתיים, האישיים ואפילו הכלכליים של המוטרדת, ולא רק בעצם רצונה להמנע מהטרדה. ככל שהמוטרדת תלויה במטריד, כלכלית (מלגות, העסקה ותקציבי מחקר), אינטלקטואלית ורגשית (כמקור של סמכות המעניק לה תחושת ערך כסטודנטית), כך קטנים סיכוייה להדוף את ההטרדה. ועדיין, הצעד הראשון במניעה ההוא ההבנה העמוקה ששתיקה והסכמה לא ימנעו נזק עתידי. מן הצד שלי, החובה הגדולה שאני רואה לעצמי במניעת מקרים עתידיים היא פשוט להיות שם, ולהציע תמיכה, עוד לפני שיחסי ההנחיה מתדרדרים ליחסי הטרדה – אם תחליטי לא לשתוק, אהיה שם להקשיב (ואני יודעת בודאות שאיני היחידה).

בימים האחרונים, כשסקרתי בראשי שוב ושוב את כל מקרי ההטרדה והיחסים המיניים והרומנטיים בין מרצים וסטודנטים שיצא לי לפגוש (רובם המכריע מחוץ למחלקה ולאוניברסיטה העברית בכלל), אני מבינה שגם כשנראה היה שהיחסים האישיים נעשו בהסכמה (ושאלת ההסכמה במסגרת יחסי מרות היא, כמובן, מורכבת במיוחד), הם הסתיימו, כמעט תמיד, בתשלום מחיר מצידה של האישה/סטודנטית. גם כאשר אני לוקחת בחשבון את סיפורי הנשים שנישאו למנחים שלהם, המדגם מלמד בעיקר על מקרים בהם אותן נשים הן שנאלצו לותר על קריירה אקדמית מבטיחה בה חפצו, לעבור לתחום לימוד אחר, או לצאת לגלות במוסד אחר כדי להימנע מלזות שפתיים.

אבל המצב חמור בהרבה במקרים בהם הסטודנטית כלל לא הייתה מעוניינת traintraks.JPGבהתפתחות היחסים – בין אם מדובר ביחסים מיניים או "סתם" ביחסי הנחיה המתרחשים בסביבה טעונה מינית היוצרת אי-נוחות מתמשכת – ומוצאת עצמה מעורבת בהם מתוך מחשבה שאם לא תעשה זאת, יפגע עתידה המקצועי ללא תקנה. במקרים אלה, אני מאמינה, פעולה משותפת של מרצים וסטודנטים תהיה אפקטיבית ביותר במניעת התפתחויות לא רצויות.

כשאני חושבת על התגלגלות של יחסים שכאלה, מרגע שהועלתה הצעה לא הולמת, או הופנתה רמיזה שמעוררת תחושת אי-נוחות, עולה בי המטאפורה של עליה על רכבת כשהמסילה שבורה. נכון, הבחירה שלא לעלות לרכבת כרוכה במחיר. הכרטיס כבר שולם, ברור שיהיה עיכוב, והאוטובוס שניקח במקום עשוי להיות איטי ונוח פחות מן הרכבת. אבל העליה לרכבת מבטיחה, כמעט בודאות, התרסקות כואבת. אם נגלגל את מטפורת הרכבת רק עוד מעט קדימה, נוכל לומר, בודאות גבוהה, שהאחריות למניעת הנסיעה מוטלת בראש ובראשונה על נהג הקטר. גם אם הוא ממהר, וגם אם הוא מאמין שלא יגרם כל נזק אם יצא לדרכו, תפקידו לעצור! מובן שאם יצא לדרכו, חובתינו לשאול מה יכולה הייתה הנהלת הרכבת לעשות כדי למנוע את התאונה המתרגשת. אבל בסוף היום, הדרך הטובה ביותר להישאר בחיים היא פשוט להמנע מלעלות לרכבת. לכן, אם נתקלת ברמיזות המעוררות בך אי-נוחות, אם נתקלת בהטרדה או אם תתקלי בה בעתיד, הייתי רוצה לקוות שתבחרי (ככל יכולתך) להימנע מלעלות לרכבת, גם אם זו בחירה קשה שנזקיה מבהילים. כחברה בסגל המחלקה וכיועצת המ.א. אני מבטיחה להציע אוזן קשבת, רעיונות לפתרון, ואם יש בכך צורך, גם סיוע במציאת מנחה חליפי. אני מקווה שהידיעה שאינך לבד בהתמודדות עם מורכבותם של יחסי סטודנטית-מנחה/מרצה, ושיש במחלקה ובאוניברסיטה מי שיקשיב ויעזור, עוד לפני שהתפתחה מערכת מורכבת, תסייע לנו למנוע התפתחויות עתידיות שכאלה.

ואם יש לך רעיונות נוספים לפעולה משותפת למניעת הטרדות עתידיות, אשמח לשמוע ולהתגייס לקדמם.

 

שלך,

מיכל

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

 

לפיכך, אני מזמין אותך ליטול חלק בדיון, שמטרתו להביא לשינוי הפרמטרים של הכלכלה הפוליטית של מערכת ההשכלה הגבוהה. הזמנה זאת נעשית באמצעות ביקורת על הכניעה המשפטית והמוסדית של מערכת ההשכלה הגבוהה לחברות פרטיות, העושות רווחים מן היצירה האינטלקטואלית שלנו ללא תשלום בעבור זכויות היצירה שלנו. כמו בהעלם, החברות הללו שולטות באקדמיה ביד רמה ומנצלות את ההון האינטלקטואלי שלנו, החוקרים, וזאת ללא חלוקה ברווחים הנצברים בזכות היצירתיות והחוכמה שלנו, וללא כל פיצוי בעד הערך המוסף שהמוסדות להשכלה גבוהה מייצרים בזכות המימון, התמיכה הארגונית וההתייעלות, הדוחפים אותנו לייצר יותר ידע, יותר מומחיות, ויותר נכסים. אבקר כאן, אם כן, מערכת כלכלית שבה המוסדות הציבוריים שלנו מעבירים את נכסינו המשותפים לגופים פרטיים ללא גמול.

 ואם להקדים מכה נוספת לעלבון, גופים פרטיים אלו מוכרים לנו בחזרה, בעלות גבוהה ובדפוס דמוי קרטל, את מה שאנחנו העברנו להם בכניעה עיוורת וללא תנאי (גם אם, אגב אורחא, הגופים הפרטיים כן מעלים תרומה לציבור). בקיצור, אני רוצה שנדון בשאלה האם עלינו לדרוש שינוי בהסדרים של הבעלות על ההון האינטלקטואלי שלנו. בהחלט אפשרי שהממשלה וגופי מימון ציבורי ידרשו מן החברות הפרטיות חלק מן הרווחים הכלכליים שנוצרים בזכות מאמצי המחקר שלנו וכתמורה להשקעה הציבורית בעבודתנו. כך אולי נוכל להבטיח למוסדות שלנו מימון נוסף המגיע בזכות תרומתנו לקפיטליזם המדעי; וכך אולי גם נזכה לשכר דיפרנציאלי.

אז מה הסיפור? ממשלת ישראל מעמידה סכום כסף לטובת המחקר המדעי במדינה, בין ישירות (למוסדות ולאקדמיה הלאומית למדע, למשל) ובין בעקיפין (השתתפות בתכניות המחקר האירופי, למשל). השקעה זו נעשית כדי לפתור בעיות מעשיות ובסיסיות גם יחד; כדי להעמיד כלים להתמודד עם המציאות או כדי להבינה בלבד. הממשלה, הדואגת לאינטרס הציבורי הרחב, מעמידה לרשותנו תקציב כדי שנמצא תרופה לסרטן ובכדי שנברר מתי חיפה תהפוך להיות עיר מדבר; אך היא גם מממנת את מי שמוצא שיניים שמוכיחות כי מוצא האדם מראש העין, ואת מי שמאתר מגילות נשכחות במצרים ומפרשן לציבור. ואנחנו, החוקרים במוסדות, מתחרים בכדי לזכות בתקציבים הללו, זוכים בהם וחוקרים באמצעותם. ומטרתנו – וזו מחויבותנו הציבורית בעד המימון – לפרסם את ממצאי מחקרינו לציבור, בין אם זה ציבור חוקרים קטן של מביני עניין ובין אם זה ציבור רחב יותר. העיקר שהידע שלנו מופיע – באמצעות פרסומו – מול פני השמש. בזכות הפרסום יכול הציבור להעריך, לבקר ולהשתמש בידע שלנו ולצעוד צעד נוסף במסע המדעי אל חקר ה"שעדיין לא נודע".

אבל כאן המילכוד. על-מנת לפרסם בציבור את מה שלמדנו, אנחנו מגישים את כתב היד שלנו – ספר, או פרק או מאמר – למוציא לאור פרטי, העוסק בפרסום למטרות רווח. וכבר אז אנחנו מתחייבים להעביר את זכויות היוצרים למו"ל, וזאת תמורת השירות שהוא מעמיד לפנינו – מערכת הפקה והפצה מסודרת. אנחנו מוותרים על הזכויות שלנו, כי יוקרתנו במוסד ובדיסצפלינה מותנית בכושרנו לפרסם את ממצאינו בכתב עת מוביל בתחום המחקר שלנו. בשל תלות זו, המו"ל מונע מאיתנו להתחלק עמו ברווחים שהוא גורף בזכות פרסום הידע אותו יצרנו (גם בזכות המימון הציבורי של עבודתנו). יתרה מזאת, המוציאים לאור גם מעסיקים אותנו במערכת ההפקה המסודרת שלהם – וגם זאת ללא שכר. רובנו משמשים כשומרי סף של ההוצאות לאור וכתבי העת הפרטיים: אנחנו משמשים כשופטים של מחקריהם של אחרים, וחלקנו עובדים כחברי מערכת ועורכים. אך גם זאת ללא שכר, וגם זאת בשל תלות היוקרה הדיסציפלינרית שלנו בתפקידים של "שומרי סף" בכתבי עת מובילים. יוצא, אם כן, שאנחנו מעבירים לחברות הפרטיות הללו את הידע שלנו ללא כל גמול; ושאנחנו מתנדבים לשמן את המערכת הקפיטליסטית שלהן ללא חלוקה ברווחים. לא זאת אף זאת, בהיותן התאגדויות מסחריות לכל דבר, החברות הללו פונות אלינו בחזרה כלקוחות שלהן ודורשות מאיתנו תשלום רב על-מנת לזכות בגישה לכתבי העת או לספרים, גם לפרסומים שלנו וגם לפרסומים אותם שפטנו עבורם בחינם. למעשה, ללא מנוי מוסדי, אין לנו גישה לידע שיצרנו ובחנו. למשל, חברת Elsevier דורשת מכל מוסד ישראלי לשלם מנוי שנתי במספרים דולריים בני שש ושבע ספרות. וזו רק דוגמה.

בשני העשורים האחרונים מתחוללת מהפכה בתחום ההוצאה לאור במדע. יש תהליך של צמצום מספר הגופים הפרטיים הפעילים בשוק, כאשר חברות קטנות נרכשות על-ידי הגדולות. תהליך זה מתחזק על רקע הלגיטימציה של מדדי איכות של כתבי העת (ה-impact factor וה-H-index). אלו יצרו מכנה משותף המאפשר להשוות את האיכות והמרכזיות של כתבי עת, למשל, תוך יצירת לחץ על כתבי עת "בלתי מדורגים" להיכנס לדירוג (להצטרף לפורטפוליו של מו"ל גדול) ותוך יצירת לחץ על מוסדות וחוקרים להימנע מפירסום או שימוש בכתבי עת בלתי מדורגים. תהליך התכנסות זה מחזק את החברות הפרטיות ומגביר את המונופול הכלכלי שלהן בשוק הענק של הפרסום המדעי, וזאת תוך הגברת התלות של החוקרים, המוסדות והאגודות המדעיות בשוק הפרטי (ראה כאן דו"ח מעניין, במסמך PDF, המעריך את שווי השוק ב-22 מיליארד סטרלינג בשנה). כך הולך ומתחזק "מילכוד 22" המתואר כאן – על-מנת לפרסם עלינו להיות מטורפים ולוותר על זכויותינו בקניין הרוחני שלנו; אבל אם אנחנו מנסים להיות שפויים, אנחנו נזרקים החוצה מן המסלול הבלתי שפוי של המונופול הכלכלי הזה. חתיכת מילכוד, המילכוד הזה.

בשנים האחרונות יש המאתגרים את הנחות היסוד של הכלכלה הפוליטית הזאת (ראו מאמרה של תמרה טראובמן מ-2006). כמה דוגמאות: בזכות טכנולוגיות אינטרנטיות, ישנו ניסיון ללחוץ את הגופים הפרטיים לפתוח את המאגרים למה שמכונה גישה פתוחה (open access). גוגל ספרים – הנמצאת במאבקים משפטיים בשל חתירתה תחת השוק המונופוליסטי – סורקת ספרים אקדמיים ומעמידה אותם לרשות הציבור ללא עלות. מוסדות כמו האוניברסיטה הפתוחה מעלים מרצון את הידע שלהם לרשת. בנוסף, ישנם כיום למעלה מחמשת אלפים כתבי עת אלקטרוניים שעובדים בשיטת open access. ומגמה חדשה ניכרת כשמוסדות יוצרים לעצמם – באמצעות מערכות כמו קולסייט – מאגר מוסדי (institutional repository) של כל הפרסומים של החוקרים במוסד, היכולים ליהנות מיצירת עמיתיהם בגישה פתוחה בתוך המוסד.

עם זאת, כל התמורות הללו לא שינו את מבנה העומק של הכלכלה הפוליטית של האקדמיה. אדרבא: כתבי עת כמו Nature  מעלים את דמי המנוי המוסדי שלהם, וגם מחאות של מוסד זה או אחר, או של המערכת הקליפורנית בשלמותה, המבקשת אפילו להחרים את המנוי על Nature, לא משנות דבר. הדו"ח האמור לעיל הראה, אכן, כי דמי המנוי על כתבי העת עולים בעשור האחרון הרבה מעבר לאינפלציה. ללמדנו, כי ההגמוניה של הגופים הפרטיים בשוק הפרסום המדעי חזקה מאוד. התנהגותם בשוק מלמדת על עוצמתם ועל המונופול דמוי הקרטל שיש להם. בראייה צינית או מרכסיסטית משהו, ניתן לומר כי כל המערכת המוסדית של המחקר היא כלי שרת בידי אינטרסים פרטיים; כולנו, הפרולטרים של המדע, תורמים לבעלי אמצעי הייצור היושבים מעבר לימים את עבודתנו ללא שכר, והם מנצלים את כניעת המוסדות שלנו למערכת היוקרה שהם מייצרים, המשמשת כאופיום להמוני המדענים בעולם. אז כמו שהבוס הגדול אמר לפני הרבה שנים, מדעני כל העולם התאחדו: בואו נשנה את הכלכלה הפוליטית ששולטת בנו. בואו נדרוש חלוקה ברווחים שאנחנו יוצרים. בואו נדרוש גישה פתוחה לכל הנכסים שנוצרו במימון ציבורי. לנו מגיע, לציבור מגיע. קחו בחשבון שמדעני ישראל מייצרים כאחוז מכלל הפרסום המדעי בעולם. האם לא מגיע לנו ליהנות מחלק מן מהרווחים בגין תרומתנו?

יכולה ממשלה – יש היום ניסיון כזה בגרמניה – לקבוע כי כל המתפרסם באמצעות המימון הציבורי חייב להיות פתוח לציבור; יכול גם גוף המממן פעילות מחקרית לדרוש זאת. עד אז, מערכות כמו קולסייט או אקדמיה יכולות לקדם את סדר היום, המבקש להחזיר חלק מן השליטה בהון הנוצר על ידי המדע לידי יצרני המדע. כתשתית. אבל הן בוודאי אינן יכולות לחולל מהפכה לבדן. צריך שר החינוך לפעול, כך גם צריכות לעשות המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה הלאומית למדע. זו אחריותם הציבורית. אחרת הם ימשיכו להעביר את הכסף הציבורי המוענק למדע לידיים פרטיות מעבר לים.

*פורסם לראשונה בבלוג של פרופ' יאיר http://www.coolcite.com/blog/1227/?post=70

 

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.

 

לדו"ח שלושה חלקים: החלק הראשון כולל מחקר שהתנועה ערכה על מוסדות אקדמיים בולטים בארץ, באמצעות בחינת סילבוסים ואפיונם על ציר "ציוני – אנטי-ציוני", וכן תיעוד תלונות של סטודנטים אודות מרצים שלטענותיהם "מנצלים את מעמדם לקידום עמדות פוליטיות חד-צדדיות".¹ החלק השני של הדו"ח מתעד "פעילות של הסתה ותמיכה בטרור של תאים אנטי-ציוניים" באוניברסיטאות (כך במקור), והחלק השלישי מפרט את "מידת מעורבותם של פרופסורים, מרצים ואנשי אקדמיה ישראלים בקריאות להטלת חרם, עיצומים וסנקציות על מדינת ישראל" תוך אזכור מפורש של שמותיהם (ממצאי חלק זה מבוססים על נתונים שנאספו על ידי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית").

עם פרסומו זכה הדו"ח לסיקור תקשורתי מצומצם-אך-ממוקד ולתהודה בעיקר בחוגים האקדמיים להם הוא נוגע. ב-28 למאי הוקדשה כתבה בעיתון "ישראל היום" תחת הכותרת "תחשבו כמונו, תקבלו ציון", שהציגה באופן אוהד יחסית את הדו"ח ומסקנותיו. פרסום זה תרם רבות להתגברות הדיון סביב הדו"ח, וגרר תגובות רבות, הן מצד המצדדים בו או במסקנותיו והן מצד השוללים אותו. לאחר כחודש הגיע הנושאלדיון בכנסת, בו הודיע שר החינוך גדעון סער כי יבחן את טענות הדו"ח וכן כי יפעל נגד מרצים הקוראים לחרם אקדמי על ישראל.

האקדמיה, באופן כללי, הגיבה לדו"ח בשלילה מוחלטת, תוך ערעור על מהימנות המתודולוגיה שלו ועל מהימנות מסקנותיו. מניתוח הסילבוסים על ידי 'אם תרצו' עולה כי 80% מהטקסטים הנלמדים בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות ברחבי הארץ הם "אנטי או פוסט-ציוניים", אך הדרך בה אופיינו הטקסטים ככאלה מוטלת בספק ותוארה על ידי רבים, ביניהם פרופ' אבנר דה-שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, כלא-מדעית ומוטה.

לפי טענות אלו, הבעייתיות של דו"ח 'אם תרצו' בולטת במגוון רמות: ברמת אפיון קורסים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" בהתאם לטקסטים הנלמדים בהם – למרות שלא נבדק האופן בו הם נלמדים. ברמת אפיון טקסטים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" לא על פי תוכנם, אלא על פי זיהוי המחבר עם גישה תיאורטית כזו או אחרת. ולבסוף – אפיון מחבר כ"ציוני" או "אנטי-ציוני" על פי תיוג מיקומו בקורפוס התיאורטי, אך ללא כל קשר אמיתי בין התיאוריה לבין "פרו" או "אנטי" ציונות. כך למשל, טקסטים של בנדיקט אנדרסון תוארו כ"אנטי-ציוניים" על שום היותו פוסט-מדרניסט שעוסק בהבניית הגישות הלאומיות באירופה (בדו"ח הוא משוייך ל"אסכולת הלאומיות כהמצאה מודרנית"), בעוד שיקירנו קליפורד גירץ תואר כ"ציוני", משום שהוא נמנה על "הגישה האתנו-סימבולית".

בהתכתבות אלקטרונית פומבית (ברשת Social Science- IL) עם ד"ר אודי לבל, שצוין בדו"ח כמי שיחד עם ד"ר רן ברץ סיפק ייעוץ למחקר הסילבוסים, כתב דה-שליט:

"הדו"ח (לכאורה) הזה נולד בחטא, ומטרתו לסמן אותנו, אנשי אקדמיה במדעי החברה, ולהדיר אותנו (לא קבוצה, את כולנו) מהאקדמיה. לאחר שיטהרו את האקדמיה, יכניסו אנשי אם תרצו את האנשים שלהם, אלה שרוצים להצדיק אידיאולוגיות (ציוניות) על ידי מחקר."

יש לציין כי בעוד שהחשש העיקרי מהדו"ח בחוגים האקדמיים קשור בתפיסתו כסכנה לחופש המחקר והביטוי האקדמי ("קודש הקודשים" של התפישה האקדמית והמדעית), טוענים אנשי ‘אם תרצו’ מנגד, שהדאגה לחופש האקדמי היא-היא הסיבה העיקרית לכתיבתו. ד"ר לבל, שפנה אל 'אם תרצו' וביקש מהם להסיר את אזכורו כמי שסיפק ייעוץ לדו"ח, הביע את הסכמתו עם הטענה שהדו"ח אינו מדעי, אך הדגיש את החשיבות שהוא רואה בשיח שהדו"ח הצליח לעורר.² בראיון ל"הארץ" טען לבל שלדעתו האקדמיה אכן סובלת מהומוגניות מחשבתית, ושהדבר נגרם בין השאר מנטישת בעלי דעות פוליטיות ימניות את האקדמיה.³ למכתבו של דה-שליט ענה:

"בוא לא נכחיש שקבוצות מאין אלה [דוגמת 'אם תרצו' – הח"מ] הנן ביטוי לתחושות של מצוקה אוטנטיות ומי כמוני מקבל כמעט בכל שנה מיני פניות משלל מרצים המבטאים חשש, אולי סובייקטיבי, אולי אובייקטיבי, באשר לביטוי הזדהות כזה או אחר, עם מדינת ישראל במאבקי ההישרדות שלה."

טענות אלו, של ‘אם תרצו’, של פרופ' דה-שליט ושל ד"ר לבל, כמו גם שלל הטיעונים והדעות שהובעו סביבפרסום הדו"ח, חושפים בפנינו שני סוגי שיח מקבילים ולעתים חופפים, שמתערבבים זה בזה עד שקשה להפריד ביניהם: מצד אחד, הדו"ח מבקש לעסוק בשיח האקדמי על פוליטיקה, ולהראות ששיח זה – שטוען לעמדה ביקורתית אמפירית ומאוזנת, נוטה בימים אלה לביטוי עמדות פוליטיות "אנטי-ציוניות" באופן חד-צדדי. מצד שני, הדו"ח עצמו מהווה דוגמה לשיח שונה, והוא השיח הפוליטי על האקדמיה – שיח שהוא מוטה מטבעו, ואשר מבקש להדגיש את מעורבותה הבלתי נמנעת של האקדמיה בזירה המדינית הישראלית ולקבוע את אופן התנהלותה הרצוי.

במקרה של דו"ח ‘אם תרצו’ נראה כי ההבדלה בין שני סוגי השיח הללו מיטשטשת. הטשטוש מתבטא באופיו המעורפל של הדו"ח, שמנסה להיראות כמדעי על אף שאינו כזה, ובטענתו שמוצגת כ"שיח אקדמי על פוליטיקה" למרות שהיא נטענת על ידי גוף שזיהויו ומטרותיו פוליטיים במובהק.

דוגמה קונקרטית מעניינת לערבוב בין שני סוגי השיח ניתן למצוא בשימוש הרווח והמגוון במושג "פוסט-ציוני", שניתן לייחס לו גם היבט פוליטי (כפי ש’אם תרצו’ עושים בקשירתו יחד עם המושג "אנטי-ציוני") וגם היבט אקדמי (העוסק בערעור על תקפות האידיאולוגיה הציונית כמבטאת אמת מוחלטת ומדגיש את היבטיה ההקשרים וההבנייתיים).

טשטוש ההבחנה בין ההשקפה הפוליטית וההשקפה האקדמית משפיע מאד על השיח הכולל אודות הדו"ח ומסקנותיו. איך יסתיים המאבק על שיח זה, שמהווה כרגע את זירת ההתרחשות האמיתית – האם יגבר השיח האקדמי על פוליטיקה על השיח הפוליטי על אקדמיה? קשה לומר. כדאי רק לשים לב למצב המסוכן שטשטוש זה יצר נכון לעכשיו, בו המאבק הניטש אינו בין גישה אקדמית אחת לאחרת, או אפילו בין דעה פוליטית אחת לשנייה – אלא בין מייצגי עמדה פוליטית רווחת (המהווים חלק מכלל הציבור) לבין "האקדמיה הישראלית", שכביכול מחזיקה בדעה פוליטית מנוגדת.

אם נרצה להביא את המצב לפתרון הולם, אני חושב שצריך לעשות קצת סדר ולהתייחס באופן ראוי לשני דיונים נבדלים-אך-קשורים: דיון על תפקיד האקדמיה ואופן התנהלותה – שראוי לקיימו במישור הפוליטי ושבו תיקבע מסגרת הפעולה האקדמית (עקרונית וחוקית), והדיון האקדמי בנושאים פוליטיים, שכל עוד הוא עומד בתנאי המסגרת (כלומר אינו מסית, פוגע בזכויות של האחר ואינו עובר על החוק) עליו להיות חופשי לעסוק בכל תחום, בכל נושא ובכל אופן שיימצא לנכון.

 

1 בנושא זה – ראו את מאמר הדעה של פרופ' אפי יער על הקורס "חברה בישראל" בתל אביב, ואת תגובתו של פרופ' רונן שמיר.

2 ראו את טורו של קלמן ליבסקינד במעריב, בו הוא מתאר את הסיבה האמיתית, לדבריו, לפניה של לבל ל'אם תרצו' – פחד וסתימת פיות.

3  ראו גם את מאמרה של נגה כספי בפקפוק 15 על הגוון האחיד של רשימות הקריאה ואת תגובתו של פרופ' שלמה אהרונסון בפקפוק 17, על 'דלדולה של הרוח' באקדמיה בישראל.

 

*אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.

רבים שאלו אותי בתהייה וחוסר הבנה – "מדוע שערבים לא יגיעו ליום הסטודנט הרגיל? מה, ערבים לא שומעים מוסיקה עברית?" ואני חושבת לעצמי – "עובדה, הם לא באים." ובכן, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מדוע בין 15,000 הסטודנטים שמגיעים ליום הסטודנט אין סטודנטים ערבים כלל? מדוע הסטודנטים הדתיים גם הם כמעט ואינם מגיעים? עלינו לשאול את עצמנו מהי הדרך הראויה, המוסרית והשוויונית לחגוג את יום הסטודנט? ובקצרה – כיצד יום הסטודנט יכיל את כולם?

לשאלות אלו אנסה לספק מספר תשובות. בנוגע לאוכלוסיות השונות המודרות מיום הסטודנט: חלק מהסטודנטים הערבים אינם מגיעים בשל החיבור של יום הסטודנט בשנים האחרונות עם יום ירושלים. אין ספק שזוהי סוגיה השנויה במחלוקת – יש שיאמרו "יום שחרור ירושלים", יש שיאמרו "יום כיבוש ירושלים." לי נדמה שראוי לכבד רגש זה, לנסות להזדהות ולהתחשב.

סוגיה נוספת הינה סוגית תכני יום הסטודנט. תכני יום הסטודנט מדירים מתוכם קבוצות רבות, וכאמור, מוכתבים על ידי ולפי הנרטיב ההגמוני. השנה, ראוי לציין לזכות האגודה, היה ייצוג של מוסיקה מזרחית (עברית), למרות שהייצוג היה דל. בכל מקרה, ראוי כי ביום הסטודנט יוצגו מגוון תכנים, אשר ייצגו את המגוון הקיים באוניברסיטה. לכל סטודנט מגיע שיום הסטודנט ייצג אותו, לכל סטודנט מגיע שיום הסטודנט ידבר אליו ויהיה קשור לעולמו ולתרבותו. יש כמובן מי שנוח לו עם יום הסטודנט כפי שהוא כעת. בכל זאת עליו לעצור ולשאול את עצמו האם יום הסטודנט הינו ראוי, האם הוא מייצג צדק ושוויון.

מלבד אלו, ישנה סוגיה נוספת הקשורה לכולנו – אירועי יום הסטודנט התרחקו מזמן מההווי הסטודנטיאלי וקיבלו אופי מסחרי והמוני אשר מטרתו המרכזית היא יחסי-ציבור לאגודת הסטודנטים ולעיר ירושלים, וזאת במקום שיום הסטודנט יהווה מקום מפגש עבור כולנו עם ההווי הסטודנטיאלי, מפגש עם תכנים חברתיים ותרבותיים, מפגש המדגיש את מקומו של הסטודנט ביצירת שינוי חברתי. השיח האקדמי נוגע בבעיות החברתיות, אך נשאר תמיד ברמה התיאורטית. יום הסטודנט יכול להיות יום בו הסטודנט פוגש את השינוי בשטח ומקבל הזדמנות להתחבר לעשייה.

אם כן, מה המפתח לשינוי?

יום הסטודנט צריך להיות יום המייצג ומכיל את כלל האוכלוסייה. יום סטודנט שיכיל ולא ידיר ייצור מפגש בין קבוצות שונות ובין תרבויות שונות. ביום כזה, כל סטודנט יכול להנות מהתרבות ממנה הוא מגיע, וגם ללמוד על תרבויות אחרות. וחשוב מכל, יהיה זה אירוע ממנו אף קבוצה לא תודר, מה שיאפשר מפגש בין הסטודנטים, ואולי גם איחוד.. יום הסטודנט צריך להכיל תכנים תרבותיים אשר ניתן ללמוד מהם על מגוון התרבויות ולפתח את הדעת. הרי בירות והופעות יש לנו כל הזמן, ואם זהו יום הסטודנט, אז מה ייחודי בו? מה עושה אותו שונה מכל בילוי אחר?

 ‘קמפוס לכולנו‘ היא תנועת שמאל סטודנטיאלית יהודית-ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. התנועה מאגדת תחתיה מספר תאי שמאל בקמפוס: חד"ש, מרצ ו"אין זו אגדה", וכן פעילים נוספים רבים. התנועה מחויבת לסדר יום חברתי, סביבתי ופמיניסטי, ופועלת על מנת לקדם ערכים של צדק, שוויון וסולידאריות. תנועת 'קמפוס לכולנו' מנסה לפרוץ את המחסומים בין התרבויות השונות המיוצגות בקמפוס, וליצור מרחב בו נפגש כולנו. לשם כך, בימים אלו מפיקה התנועה 'יום סטודנט אלטרנטיבי'. יום זה, כפי שניתן ללמוד משמו, יהווה אלטרנטיבה עבור כל אותם אנשים שמאסו במצב ורוצים ליצור סביבה שוויונית, חברתית, תרבותית והוגנת. יום זה יוחזר למקומו הטבעי, המרחב שהוא שלנו ונגיש לכולנו – האוניברסיטה. הוא יכלול הופעות מגוונות, וביניהן – 'הקולקטיב', 'אומללה', 'קיצו', 'סיסטם עאלי' 'דאם' ועוד. בנוסף, על סדר היום תערוכות ציור וצילום, הקראת שירה על ידי מתי שמואלוף מ'גרילה תרבות', להקת דבקה מבית צפאפא, הקרנות סרטים באולמות טבע ופעילות בבר-אתון העוסקת בקולנוע וזכויות אדם. ארגונים חברתיים שונים ייקחו חלק באירוע, יסבירו על עבודתם ויחלקו לכל המעוניין חומרי הסברה בתחומים שונים.

האירוע כולו מופק על טהרת התנדבות של פעילים ועל תרומתם של אנשים שונים. אנו נבקש כי תשלמו בכניסה כפי יכולתכם, ותעזרו לנו לשלם לאמנים המגיעים במיוחד למען מטרה חשובה זו. אנו מקווים כי יום הסטודנט האלטרנטיבי יהווה במה למפגש תרבותי בין כל גווני קהילת האוניברסיטה, וישדר מסר של סובלנות, פתיחות וקבלת האחר. מה יכול להיות יותר טבעי מזה?  נקווה שעוד בקרוב אלטרנטיבה זו תהפוך למציאות שלנו, של כולנו.

להתעדכנות בפרטים נוספים:  http://www.facebook.com/event.php?eid=119006551465090

 

יעל מלין היא סטודנטית בשנתה השלישית של התואר הראשון במחלקות סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית וחברה בתנועת "קמפוס לכולנו".

 

 

 

אמיר הפנה את מבטו מהמתיישבים הרבים שאכלסו את חדר הישיבות הקטן, ופנה אל חברי המועצה בהתרגשות, "אתם לא מבינים איזה עושר אדיר יש באזור הזה.  אם נקים את היישוב אנחנו נאבד את החוואי, את החוחית, ועוד המון בעלי חיים שמסתמכים על הרובד הזה, על בית הגידול הזה, על הצמחייה הייחודית הזאת. אסור לכם לאשר את הקמת מרשם." הוא סיים את דבריו והתיישב במקומו, ידיו רועדות.

ישיבה טעונה זו של המועצה לתכנון ובניה אשר דנה בהתנגדויות לתוכנית להקמת הישוב מרשם במזרח לכיש, הסתיימה בדחיית ההתנגדויות ובאישור התוכנית. כמה חודשים מאוחר יותר, ניתנה החלטת בג"ץ לגבי העתירות שהוגשו נגד הקמת הישוב. הייתה זו התחנה האחרונה במאבקם הציבורי של החברה להגנת הטבע וגופים ירוקים אחרים כנגד הקמת הישוב. מוסה פלד, ראש מנהלת מזרח לכיש, לא היה זקוק ליותר מזה. כמה ימים מאוחר יותר החלו הדחפורים לעלות ולישר את השטח המיועד לישוב. המאבק כנגד הקמת היישובים במזרח לכיש הוכרע.

במאבק על מזרח לכיש התנגשו, בין השאר, שני ערכים אשר שלובים בדרך כלל יחד בשנים האחרונות: השמירה על הסביבה מצד אחד, וחשיבות הקהילה מהצד שני. במאמר קצר זה, אנסה לשרטט מתח זה ולהסביר את משמעותו, וזאת באמצעות העיסוק במאבק במזרח לכיש, אותו חקרתי במסגרת עבודת התיזה שלי "מרשם לטבע", אשר נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר. בעבודה עצמה לא עסקתי כמעט במתח זה אלא בעיקר במאפיינים האחרים של המאבק על מרשם, כגון אינטרסים לאומיים וביטחוניים של תפיסת שטח ויהוד המרחב, לצד קונפליקטים אידיאולוגיים על הזהות הציונית ומאבק פוליטי בין השמאל לימין. לכן, ברצוני לפתח כאן את העיסוק במתח בין הקהילה לסביבה ולהצביע על הבעייתיות בחיבור האוטומטי בניהם.

 

קהילה וסביבה

מפאת קוצר היריעה, לא אכנס לסיבות לפופולאריות של שני המושגים הללו ולא אעמוד על ההבדלים שנוצרו ביניהם עם עלייתם המחודשת, אך ניתן לראות שהמושגים "קהילה" ו"סביבה" הולכים ותופסים מקום נרחב בציבוריות הישראלית. "הקהילה", אחת מעמודי התווך של תפיסת הציונות וההגשמה הלאומית מבצעת לאחרונה קאמבק, לאחר שבעשורים האחרונים ירדה קרנה לטובת האינדיבידואליות ומימוש עצמי.¹ הנה מבחר דוגמאות: גישת הקהילתיות, קהילות עירוניות, התעוררות שכונתית, קבוצות כדורגל בבעלות הקהילה, קהילות וירטואליות והקמת ישובים מכווני קהילה.

נדמה שעל נוכחותה החזקה של "הסביבה" במחוזותינו אין צורך להכביר מילים. בכל מקום שלא נסתכל, נמצא את הסביבה או קרובת משפחתה "האקולוגיה" יחד עם צבעי הירוק על גווניו השונים. מפעילות מחאה, דרך רצון לחיות חיים אקולוגים ועד חברות מסחריות המתהדרות בידידותיות סביבתית ברמות שונות, כולם דואגים לסביבה ולדורות הבאים².

מגמות אלו משתלבות בשינויים שעוברים על תחומי התכנון ועיצוב המרחב. בתקופה האחרונה עולות תפיסות תכנוניות אלטרנטיביות. גישות אלו יוצאות כנגד תפיסות מודרניות של "תכנון מלמעלה", לפיהן יש לעצב את המרחב לפי ראות עיני המתכנן או הממסד, והן רואות בתושבים ו"במקום" עצמו שחקנים מרכזיים בעיצוב התכנון, ואף מדגישות את הקהילה ואת מרקם היחסים בתוכה. גישות נוספות שעולות בשיח זה מדגישות מושגים כגון "פיתוח בר-קימא", "קיימוּת" ו"מרחבים ביוספרים" ³.

גישות אלו, המשלבות בין סביבה וקהילה, הופכות פופולריות יותר ויותר. לדוגמה, בפתח המסמך "המדריך לשילוב 'נספח חברתי-קהילתי' בתהליכי התכנון הבנייה" מופיע הציטוט הבא: "התכנון הוא מעשה חברתי שמטרתו ליצור סביבה מיטבית ובת קיימא לצורכי האדם, הקהילה וסביבה". באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר מופיעות המטרות הבאות: "פיתוח הקהילה במרחב הכפרי", לצד "הגנת הסביבה ושמירה על השטחים הפתוחים". כך זה ממשיך, תוכניות על תוכניות, מסמכי חזון, גינות קהיליות, קולקטיבים אורגניים ועוד. קהילה וסביבה צועדות ביחד אל עבר האוטופיה התכנונית והאידיאל ההתיישבותי. 

 

המקרה של מזרח לכיש

מזרח לכיש מוגדר כאזור הנמצא ממזרח לקריית גת ועד גדר ההפרדה. לטענת הארגונים הירוקים, זהו מרחב המתאפיין ברצף שטחים פתוחים נרחבים המכיל שפע ערכי טבע, נוף ומורשת אדם. יחד עם זאת, היותו מיושב בדלילות וקירבתו ל"קו התפר" ולישובים הפלסטינים שבגב הר חברון, הפכו אותו למוקד לניסיונות התיישבות לאורך השנים, ניסיונות שלא צלחו עד כה. בעקבות הקמת גדר ההפרדה במזרח לכיש, ובעיקר בעקבות ההתנתקות, התעוררו יוזמות ההתיישבות מחדש. "ההתנתקות" של קיץ 2003, או "הגירוש" כפי שמכנים אותו המפונים, השאירה מתיישבים רבים ללא ישוב קבע. כך, רצונה של הממשלה להקים את הישובים בחבל לכיש השתלב עם הצורך לספק פיתרונות חליפיים ומהירים למפונים ולרצונם שלהם להקים ישובים חדשים, גם אם הפעם בתוך תחומי הקו הירוק.

הארגונים הירוקים התנגדו מאוד להקמת הישובים. לטענתם, הקמת הישובים תגרום לפגיעה אנושה בטבע ובנוף באזור המוגדר כמרחב ביו-ספרי. בנוסף, הם גרסו שעדיף לא להקים ישובים חדשים אלא לעבות את הקיימים. מנגד טענו מפוני גוש קטיף כי הם ממתינים כבר זמן רב לישוב קבע ומעוניינים לשמור על הצביון הקהילתי שלהם לאחר השבר הגדול שהם עברו בהתנתקות.

לאחר התנגדויות רבות הצליחו ארגוני הסביבה לצמצם את התוכנית לשלושה ישובים: חרוב (שכבר הייה מתוכנן), חזן ומרשם. אומנם הירוקים התנגדו לכל הישובים, אך בעוד הישובים חזן וחרוב היוו לדעתם פגיעה קטנה יחסית בטבע, מאחר ומיקומם באזור רגיש פחות וקרוב לישובים הקיימים, היווה הישוב השלישי, מרשם, קו אדום עבורם. מרשם תוכנן לקום בלב השטח הפתוח והיווה, לדעת אנשי ארגוני הסביבה, פגיעה חמורה בטבע.

 

גישות מכוונות קהילה

כאמור, אחד הטיעונים העיקריים בהם השתמשו המפונים והמצדדים בהקמת הישובים בלכיש היה הנושא הקהילתי: הטענה שיש צורך לשמר את הקהילה שהייתה קיימת בגוש קטיף לפני ההתנתקות הייתה מרכזית בכל הדיונים. לטענתם, לשימור הקהילה יש גורם מרפא לאחר הטראומה שהם עברו בהתנתקות, ולקהילה יש חשיבות גדולה ליצירת אדם מסוג מסוים, ולחיזוק החברה בה הם חיים. בראיונות שערכתי עימם הם היו משוכנעים שמאחר ורוב הציבור בארץ (והירוקים) לא חיים בקהילה, הם לא יכולים להבין את העוצמה החברתית הקיימת בצורת חיים זו.

אל מול טענות אנשי ארגוני הסביבה על הפגיעה בטבע, טוענים המפונים שדווקא ישיבתם כקהילה קרוב לטבע תביא לשמירתו. החיים הקרובים לאדמה בקהילה קטנה מובילים, לתפיסתם, לחינוך לאהבת הטבע ולשמירתו. יתרה מכך, בתור ישוב קהילתי קטן היושב קרוב לטבע הם יוכלו להשגיח מקרוב על המתרחש בו ובכך לשמור עליו טוב יותר. תפיסת קהילה כזו אינה ייחודיות רק למפונים או רק לדתיים. תפיסת החיים הקרובים לאדמה וחיי קהילה כשומרים על הטבע וכך יוצרים אדם ערכי יותר, הנה תפיסה משותפת לרבים מאנשי ההתיישבות העובדת החילונים, הרואים בחיי הקהילה ערך מרכזי. חלקם גם שותפים לצורה בהרואים המפונים את הירוקים – כחבורה המעדיפה פרפרים על פני אנשים ולא באמת מחוברת למדינה ולאדמה.

 

גישות מכוונות סביבה

הירוקים מודעים כמובן, לגישות מכוונות קהילה אך טוענים שבמקרה הנוכחי יש לתת משקל יתר לגישה הרואה את השימור הסביבתי כעיקרון מרכזי. תומכי גישות מכוונות סביבה מדגישים את הסביבה והיחס אליה בשיקולים התכנוניים, ורואים בהתיישבות הפרועה גורם הפוגע בטבע וברצף של "השטחים הפתוחים".הם טוענים שהציונות היום היא כבר לא רק התיישבות, אלא גם שימור הסביבה. 

את הטענה שחיי הקהילה בתוך הטבע מביאים דווקא לשמירה על הסביבה הם דוחים בטענה שעצם הקמת יישוב חדש בלב השטח הפתוח תגרום לפגיעה בטבע. טענות דומות העלו הירוקים במאבק שהם ניהלו (בהצלחה) כנגד הקמת הישוב "האקולוגי" מיכל בלב הגלבוע, שהורכב מקהילה שרצתה להקים ישוב שישלב את עקרונות הקהילה יחד עם שמירת הסביבה.

הירוקים גם מראים שהקהילה של מרשם, שלמפונים חשוב כל כך לשמר, היא בעצם רסיסי קהילות שונות: חלק ממפוני תל קטיפא, חלק ממפוני כפר דרום והרבה מתיישבים שבכלל לא גרו בגוש קטיף והצטרפו לגרעין רק לאחר הפינוי. בראיונות שערכתי עם אנשי הארגונים הירוקים עלה חשש גדל שכל "רסיס קהילה", כהגדרתם, שירצה להקים ישוב לעצמו בשם קדושת הקהילה, יוכל להתיישב בכל מקום שיבחר בארץ. ברקע המאבק הספציפי על מרשם קיננה המחשבה שאם לאחר פינוי גוש קטיף על 23 יישוביו מתוכננים יותר משמונה ישובים חדשים למפונים, מה יקרה לאחר פינוי יהודה ושומרון (שלדעת רוב הירוקים – עוד יגיע), על עשרות יישוביו ומאות אלפי מתיישביו.

 

 

אחת אפס לקהילה

"...האינטרס בהגנה על הסביבה אינו עומד בדרך כלל לבדו, והוא נדרש לאיזון אל מול שיקולים אחרים הנוגעים לעניין..., מנגד, כתמיכה בהקמת היישוב, עומדים שיקולים כבדי משקל אף הם. מציאת פתרון התיישבותי למפוני גוש קטיף, אשר אין חולק כי החברה חבה להם ולשיקומם, הוא שיקול חשוב אשר אין מקום לזלזל בו, וזאת לצד יישוב הארץ באופן כללי..., המגוון התרבותי מצריך הקמת יישובים שונים לעיתים, גם אם המתבונן מבחוץ אינו מבין את ההבדלים בין תושביו של יישוב אחד לתושביו של יישוב סמוך לו...(ול)מרקם הקהילתי הייחודי לו...".³

במאבק על מרשם בא לידי ביטוי בצורה חריפה מאוד המתח בין קהילה לסביבה. הפעם ניצחה הקהילה. הרצון ליצור אחיזה לאומית-ביטחונית בשטח, מצוקתם של המפונים והקואליציה הפוליטית שהתגייסה לכך, הובילו לאישור הישוב. אך המאבקים הללו לא הסתיימו, וממשיכים לעצב את המרחב הפיזי והציבורי של החברה בישראל. לכן יש חשיבות, לדעתי, לנסות לפרק את החיבור "הטבעי" שמתקיים כיום בדיון הציבורי בין קהילה וסביבה ולהצביע על ההבדלים המתקיימים בחלק מהמקרים בין שתי הגישות הללו. פירוק זה יביא, לדעתי, להבנה טובה יותר של מאבקים כאלו בעתיד ולתפיסה מדויקת יותר של המציאות ההתיישבותית בארץ.

 

1. ראו לדוגמא:   קדר ויפתחאל, בן אליעזר, קימרלינג ועוד
2. ראו: דה שליט, האן ועוד.
3. לעיון נוסף ראו: רוטברג; קלוש וחתוקה; Fenster & Yacobi ועוד.
4. מתוך פסק הדין עע"ם ,981390 – של השופטת עדנה ארבל, בעתירת החברה להגנת הטבע נגד הקמת מרשם.

 

לירון שני הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת התיזה שלו: "מרשם לטבע - מפגשים מהסוג המודרני - המפגש בין מפוני גוש קטיף והארגונים הירוקים סביב ההתיישבות ביישוב מרשם", נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

 

 

בספרם רב ההשפעה טבעו אליהו כ"ץ ודניאל דיין את המושג "אירועי מדיה", כטקסים הנתפסים כבעלי משמעות היסטורית המועברים בשידור ישיר באמצעי התקשורת האלקטרוניים. הכתרת מלך, חתימה על הסכם שלום, אולימפיאדה, ורבים אחרים מביאים לביטול לוח השידורים הרגיל ולמעבר למרתון של שידורים שזוכים לרוב לאחוזי צפייה גבוהים ביותר. אירועים אלו נחלקים לשלושה סוגים: כיבושים, פיסיים כמו נחיתת האדם הראשון על הירח או דיפלומטיים כמו ביקורו הראשון של סאדאת בארץ, תחרויות, כמו האירוויזיון, או הכתרות, כמו השבעת נשיא חדש. החלוקה מקושרת לאבחנתו של וובר בין מקורות הסמכות (1): סמכותו של הראשון היא כריזמטית, של השני – רציונאלית ושל השלישי - מסורתית.

מאמרם של אליהו כ"ץ ותמר ליבס משנת 2007 בוחן את הסוגיה מחדש ושואל מה לגבי האירועים האחרים שמצמידים אותנו למסכי הטלוויזיה? טרור, מלחמה, אסונות טבע – כל אותם אירועים לא צפויים, שאינם טקסים במובן שאליו התכוונו כ"ץ ודיין, ויחד עם זאת בעלי השפעה עצומה המתבטאת, בין השאר, ברייטינג הגבוה לו הם זוכים. בשנים האחרונות השפעתם חזקה יותר מכוחם של אירועי המדיה הישנים: האם האירוויזיון מרתק אותנו באותה המידה שבה הוא ריתק בשנות השמונים? האם השבעת ראש הממשלה עצרה את התנועה ברחובות והריצה אנשים למקלט הטלוויזיה הצמוד בעשור האחרון? כ"ץ וליבס טוענים שפחות ופחות.

קיימים הסברים רבים להיחלשות השפעתם של אירועי המדיה הישנים לטובת האירועים החדשים: ריבוי הערוצים, התפתחות טכנולוגיות השידור המאפשרות לשדר מיידית ממקום האירוע, וקוצר חיי המדף של אירועי המדיה מהסוג הישן. אולם המעניין בתופעה הוא השינוי של מיקומו של הממסד ב"הפקה המשותפת" של האירוע. אם באירועי המדיה הישנים ההפקה המשותפת הייתה של הממסד והתקשורת, הרי שבאירועים החדשים, טוענים החוקרים, ההפקה המשותפת היא של האנטי-ממסד והתקשורת. ארגוני הטרור כותבים את התסריט לפיגוע, וחברות החדשות מסריטות אותו. כוחות הטבע (אנטי-ממסדיים לכשעצמם) מייצרים צונאמי, ובכך הם מספקים לגורמי התקשורת את לחם מחייתם. יכולתה של התקשורת בעידננו להביא לציבור הרחב לא רק את הסיקור של הצד שלה של המלחמה אלא גם את התמונות מהצד השני, של האויב, והיחלשותה של השליטה של הממשלה בתכנים יוצרת שיתוף פעולה שבו הקשר שבין התקשורת לממסד נחלשת, והקשר בינה לבין האויב, דרך סיפוקו של האויב חומרי גלם נוספים לסיקור ושידור, מתחזק.

הלחימה בעזה בחודש שעבר הייתה חריגה למודל זה. כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, חיזקה הממשלה את אחיזתה בתקשורת הישראלית דרך מוסד הצנזורה. התמונות שנראו מעזה הועברו דרך פיקוחו הקפדני של מוסד זה ובכדי לצפות במימדי ההרס ניתן היה רק לפזול לערוצי הטלוויזיה ולאתרי האינטרנט הזרים. למרות יכולתנו לצפות בשידורי רשתות זרות ובאתרי אינטרנט, ערוצי התקשורת הישראליים זכו לאחוזי צפיה מרשימים בתקופה זו. עיקרו של הסיקור בערוצים אלו משטח הלחימה הועבר מזווית החיילים הישראלים, כאשר התאפשר לכתב להתלוות אליהם. ההפקה המשותפת, לכאורה, חזרה לידי הממסד. הממשלה הצביעה והכתב שידר.

שותפותו של החמאס בכתיבת התסריט לסיקור המלחמה, דרך שיגור הטילים אל עבר יישובי הדרום, ייצרה במקרה זה שיתוף פעולה ייחודי ומעניין. יתכן שהמודל שיש לבחון בכדי להשלים את התמונה הוא של קו-פרודוקציה משולשת: החמאס מצד אחד, המשגר את הקסאמים, הממשלה, מצד שני, השולטת ביד רמה ביכולתה של התקשורת לשדר בחופשיות, והתקשורת מצד שלישי המשדרת את התסריט ששני הגורמים האחרים מספקים לה, ובכך, מאבדת את שליטתה על מהלכיה.

 

[1] Mommsen, W. J. (ed.) (1992). The Political and Social Theory of Max Weber: Collected Essays. Chicago: University of Chicago Press, pp. 46.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.