אמיר הפנה את מבטו מהמתיישבים הרבים שאכלסו את חדר הישיבות הקטן, ופנה אל חברי המועצה בהתרגשות, "אתם לא מבינים איזה עושר אדיר יש באזור הזה.  אם נקים את היישוב אנחנו נאבד את החוואי, את החוחית, ועוד המון בעלי חיים שמסתמכים על הרובד הזה, על בית הגידול הזה, על הצמחייה הייחודית הזאת. אסור לכם לאשר את הקמת מרשם." הוא סיים את דבריו והתיישב במקומו, ידיו רועדות.

ישיבה טעונה זו של המועצה לתכנון ובניה אשר דנה בהתנגדויות לתוכנית להקמת הישוב מרשם במזרח לכיש, הסתיימה בדחיית ההתנגדויות ובאישור התוכנית. כמה חודשים מאוחר יותר, ניתנה החלטת בג"ץ לגבי העתירות שהוגשו נגד הקמת הישוב. הייתה זו התחנה האחרונה במאבקם הציבורי של החברה להגנת הטבע וגופים ירוקים אחרים כנגד הקמת הישוב. מוסה פלד, ראש מנהלת מזרח לכיש, לא היה זקוק ליותר מזה. כמה ימים מאוחר יותר החלו הדחפורים לעלות ולישר את השטח המיועד לישוב. המאבק כנגד הקמת היישובים במזרח לכיש הוכרע.

במאבק על מזרח לכיש התנגשו, בין השאר, שני ערכים אשר שלובים בדרך כלל יחד בשנים האחרונות: השמירה על הסביבה מצד אחד, וחשיבות הקהילה מהצד שני. במאמר קצר זה, אנסה לשרטט מתח זה ולהסביר את משמעותו, וזאת באמצעות העיסוק במאבק במזרח לכיש, אותו חקרתי במסגרת עבודת התיזה שלי "מרשם לטבע", אשר נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר. בעבודה עצמה לא עסקתי כמעט במתח זה אלא בעיקר במאפיינים האחרים של המאבק על מרשם, כגון אינטרסים לאומיים וביטחוניים של תפיסת שטח ויהוד המרחב, לצד קונפליקטים אידיאולוגיים על הזהות הציונית ומאבק פוליטי בין השמאל לימין. לכן, ברצוני לפתח כאן את העיסוק במתח בין הקהילה לסביבה ולהצביע על הבעייתיות בחיבור האוטומטי בניהם.

 

קהילה וסביבה

מפאת קוצר היריעה, לא אכנס לסיבות לפופולאריות של שני המושגים הללו ולא אעמוד על ההבדלים שנוצרו ביניהם עם עלייתם המחודשת, אך ניתן לראות שהמושגים "קהילה" ו"סביבה" הולכים ותופסים מקום נרחב בציבוריות הישראלית. "הקהילה", אחת מעמודי התווך של תפיסת הציונות וההגשמה הלאומית מבצעת לאחרונה קאמבק, לאחר שבעשורים האחרונים ירדה קרנה לטובת האינדיבידואליות ומימוש עצמי.¹ הנה מבחר דוגמאות: גישת הקהילתיות, קהילות עירוניות, התעוררות שכונתית, קבוצות כדורגל בבעלות הקהילה, קהילות וירטואליות והקמת ישובים מכווני קהילה.

נדמה שעל נוכחותה החזקה של "הסביבה" במחוזותינו אין צורך להכביר מילים. בכל מקום שלא נסתכל, נמצא את הסביבה או קרובת משפחתה "האקולוגיה" יחד עם צבעי הירוק על גווניו השונים. מפעילות מחאה, דרך רצון לחיות חיים אקולוגים ועד חברות מסחריות המתהדרות בידידותיות סביבתית ברמות שונות, כולם דואגים לסביבה ולדורות הבאים².

מגמות אלו משתלבות בשינויים שעוברים על תחומי התכנון ועיצוב המרחב. בתקופה האחרונה עולות תפיסות תכנוניות אלטרנטיביות. גישות אלו יוצאות כנגד תפיסות מודרניות של "תכנון מלמעלה", לפיהן יש לעצב את המרחב לפי ראות עיני המתכנן או הממסד, והן רואות בתושבים ו"במקום" עצמו שחקנים מרכזיים בעיצוב התכנון, ואף מדגישות את הקהילה ואת מרקם היחסים בתוכה. גישות נוספות שעולות בשיח זה מדגישות מושגים כגון "פיתוח בר-קימא", "קיימוּת" ו"מרחבים ביוספרים" ³.

גישות אלו, המשלבות בין סביבה וקהילה, הופכות פופולריות יותר ויותר. לדוגמה, בפתח המסמך "המדריך לשילוב 'נספח חברתי-קהילתי' בתהליכי התכנון הבנייה" מופיע הציטוט הבא: "התכנון הוא מעשה חברתי שמטרתו ליצור סביבה מיטבית ובת קיימא לצורכי האדם, הקהילה וסביבה". באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר מופיעות המטרות הבאות: "פיתוח הקהילה במרחב הכפרי", לצד "הגנת הסביבה ושמירה על השטחים הפתוחים". כך זה ממשיך, תוכניות על תוכניות, מסמכי חזון, גינות קהיליות, קולקטיבים אורגניים ועוד. קהילה וסביבה צועדות ביחד אל עבר האוטופיה התכנונית והאידיאל ההתיישבותי. 

 

המקרה של מזרח לכיש

מזרח לכיש מוגדר כאזור הנמצא ממזרח לקריית גת ועד גדר ההפרדה. לטענת הארגונים הירוקים, זהו מרחב המתאפיין ברצף שטחים פתוחים נרחבים המכיל שפע ערכי טבע, נוף ומורשת אדם. יחד עם זאת, היותו מיושב בדלילות וקירבתו ל"קו התפר" ולישובים הפלסטינים שבגב הר חברון, הפכו אותו למוקד לניסיונות התיישבות לאורך השנים, ניסיונות שלא צלחו עד כה. בעקבות הקמת גדר ההפרדה במזרח לכיש, ובעיקר בעקבות ההתנתקות, התעוררו יוזמות ההתיישבות מחדש. "ההתנתקות" של קיץ 2003, או "הגירוש" כפי שמכנים אותו המפונים, השאירה מתיישבים רבים ללא ישוב קבע. כך, רצונה של הממשלה להקים את הישובים בחבל לכיש השתלב עם הצורך לספק פיתרונות חליפיים ומהירים למפונים ולרצונם שלהם להקים ישובים חדשים, גם אם הפעם בתוך תחומי הקו הירוק.

הארגונים הירוקים התנגדו מאוד להקמת הישובים. לטענתם, הקמת הישובים תגרום לפגיעה אנושה בטבע ובנוף באזור המוגדר כמרחב ביו-ספרי. בנוסף, הם גרסו שעדיף לא להקים ישובים חדשים אלא לעבות את הקיימים. מנגד טענו מפוני גוש קטיף כי הם ממתינים כבר זמן רב לישוב קבע ומעוניינים לשמור על הצביון הקהילתי שלהם לאחר השבר הגדול שהם עברו בהתנתקות.

לאחר התנגדויות רבות הצליחו ארגוני הסביבה לצמצם את התוכנית לשלושה ישובים: חרוב (שכבר הייה מתוכנן), חזן ומרשם. אומנם הירוקים התנגדו לכל הישובים, אך בעוד הישובים חזן וחרוב היוו לדעתם פגיעה קטנה יחסית בטבע, מאחר ומיקומם באזור רגיש פחות וקרוב לישובים הקיימים, היווה הישוב השלישי, מרשם, קו אדום עבורם. מרשם תוכנן לקום בלב השטח הפתוח והיווה, לדעת אנשי ארגוני הסביבה, פגיעה חמורה בטבע.

 

גישות מכוונות קהילה

כאמור, אחד הטיעונים העיקריים בהם השתמשו המפונים והמצדדים בהקמת הישובים בלכיש היה הנושא הקהילתי: הטענה שיש צורך לשמר את הקהילה שהייתה קיימת בגוש קטיף לפני ההתנתקות הייתה מרכזית בכל הדיונים. לטענתם, לשימור הקהילה יש גורם מרפא לאחר הטראומה שהם עברו בהתנתקות, ולקהילה יש חשיבות גדולה ליצירת אדם מסוג מסוים, ולחיזוק החברה בה הם חיים. בראיונות שערכתי עימם הם היו משוכנעים שמאחר ורוב הציבור בארץ (והירוקים) לא חיים בקהילה, הם לא יכולים להבין את העוצמה החברתית הקיימת בצורת חיים זו.

אל מול טענות אנשי ארגוני הסביבה על הפגיעה בטבע, טוענים המפונים שדווקא ישיבתם כקהילה קרוב לטבע תביא לשמירתו. החיים הקרובים לאדמה בקהילה קטנה מובילים, לתפיסתם, לחינוך לאהבת הטבע ולשמירתו. יתרה מכך, בתור ישוב קהילתי קטן היושב קרוב לטבע הם יוכלו להשגיח מקרוב על המתרחש בו ובכך לשמור עליו טוב יותר. תפיסת קהילה כזו אינה ייחודיות רק למפונים או רק לדתיים. תפיסת החיים הקרובים לאדמה וחיי קהילה כשומרים על הטבע וכך יוצרים אדם ערכי יותר, הנה תפיסה משותפת לרבים מאנשי ההתיישבות העובדת החילונים, הרואים בחיי הקהילה ערך מרכזי. חלקם גם שותפים לצורה בהרואים המפונים את הירוקים – כחבורה המעדיפה פרפרים על פני אנשים ולא באמת מחוברת למדינה ולאדמה.

 

גישות מכוונות סביבה

הירוקים מודעים כמובן, לגישות מכוונות קהילה אך טוענים שבמקרה הנוכחי יש לתת משקל יתר לגישה הרואה את השימור הסביבתי כעיקרון מרכזי. תומכי גישות מכוונות סביבה מדגישים את הסביבה והיחס אליה בשיקולים התכנוניים, ורואים בהתיישבות הפרועה גורם הפוגע בטבע וברצף של "השטחים הפתוחים".הם טוענים שהציונות היום היא כבר לא רק התיישבות, אלא גם שימור הסביבה. 

את הטענה שחיי הקהילה בתוך הטבע מביאים דווקא לשמירה על הסביבה הם דוחים בטענה שעצם הקמת יישוב חדש בלב השטח הפתוח תגרום לפגיעה בטבע. טענות דומות העלו הירוקים במאבק שהם ניהלו (בהצלחה) כנגד הקמת הישוב "האקולוגי" מיכל בלב הגלבוע, שהורכב מקהילה שרצתה להקים ישוב שישלב את עקרונות הקהילה יחד עם שמירת הסביבה.

הירוקים גם מראים שהקהילה של מרשם, שלמפונים חשוב כל כך לשמר, היא בעצם רסיסי קהילות שונות: חלק ממפוני תל קטיפא, חלק ממפוני כפר דרום והרבה מתיישבים שבכלל לא גרו בגוש קטיף והצטרפו לגרעין רק לאחר הפינוי. בראיונות שערכתי עם אנשי הארגונים הירוקים עלה חשש גדל שכל "רסיס קהילה", כהגדרתם, שירצה להקים ישוב לעצמו בשם קדושת הקהילה, יוכל להתיישב בכל מקום שיבחר בארץ. ברקע המאבק הספציפי על מרשם קיננה המחשבה שאם לאחר פינוי גוש קטיף על 23 יישוביו מתוכננים יותר משמונה ישובים חדשים למפונים, מה יקרה לאחר פינוי יהודה ושומרון (שלדעת רוב הירוקים – עוד יגיע), על עשרות יישוביו ומאות אלפי מתיישביו.

 

 

אחת אפס לקהילה

"...האינטרס בהגנה על הסביבה אינו עומד בדרך כלל לבדו, והוא נדרש לאיזון אל מול שיקולים אחרים הנוגעים לעניין..., מנגד, כתמיכה בהקמת היישוב, עומדים שיקולים כבדי משקל אף הם. מציאת פתרון התיישבותי למפוני גוש קטיף, אשר אין חולק כי החברה חבה להם ולשיקומם, הוא שיקול חשוב אשר אין מקום לזלזל בו, וזאת לצד יישוב הארץ באופן כללי..., המגוון התרבותי מצריך הקמת יישובים שונים לעיתים, גם אם המתבונן מבחוץ אינו מבין את ההבדלים בין תושביו של יישוב אחד לתושביו של יישוב סמוך לו...(ול)מרקם הקהילתי הייחודי לו...".³

במאבק על מרשם בא לידי ביטוי בצורה חריפה מאוד המתח בין קהילה לסביבה. הפעם ניצחה הקהילה. הרצון ליצור אחיזה לאומית-ביטחונית בשטח, מצוקתם של המפונים והקואליציה הפוליטית שהתגייסה לכך, הובילו לאישור הישוב. אך המאבקים הללו לא הסתיימו, וממשיכים לעצב את המרחב הפיזי והציבורי של החברה בישראל. לכן יש חשיבות, לדעתי, לנסות לפרק את החיבור "הטבעי" שמתקיים כיום בדיון הציבורי בין קהילה וסביבה ולהצביע על ההבדלים המתקיימים בחלק מהמקרים בין שתי הגישות הללו. פירוק זה יביא, לדעתי, להבנה טובה יותר של מאבקים כאלו בעתיד ולתפיסה מדויקת יותר של המציאות ההתיישבותית בארץ.

 

1. ראו לדוגמא:   קדר ויפתחאל, בן אליעזר, קימרלינג ועוד
2. ראו: דה שליט, האן ועוד.
3. לעיון נוסף ראו: רוטברג; קלוש וחתוקה; Fenster & Yacobi ועוד.
4. מתוך פסק הדין עע"ם ,981390 – של השופטת עדנה ארבל, בעתירת החברה להגנת הטבע נגד הקמת מרשם.

 

לירון שני הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת התיזה שלו: "מרשם לטבע - מפגשים מהסוג המודרני - המפגש בין מפוני גוש קטיף והארגונים הירוקים סביב ההתיישבות ביישוב מרשם", נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

 

 

הידלדלות זו בפעילות האוניברסיטאות במסגרת האגודה היא שהביאה את הנשיא הנוכחי, פרופ' משה סמיונוב מאוניברסיטת תל אביב, להעמיד את עצמו למשרת הנשיא: "אני רואה בזה משהו מאוד מדאיג,"טוען פרופ' סמיונוב, "דווקא אנחנו, האוניברסיטאות, שמובילות את הסוציולוגיה בארץ ויוצרות את הידע החדש, אנחנו אלו שחייבות לשמש דוגמה ולפעול במסגרת של האגודה. חייבים לחדש את הפעילות הזאת ולמצוא דרכים למעורבות יותר גדולה של החוקרים באוניברסיטאות."

בשנת 1967 נוסדה האגודה הסוציולוגית הישראלית ביוזמתם של סוציולוגים מהאוניברסיטה העברית, וחמשת נשיאיה הראשונים היו מהאוניברסיטה העברית. היום, 43 שנים לאחר מכן, דווקא האוניברסיטה העברית מתבלטת בהיעדרותה מהכנס הסוציולוגי ומהאגודה בכלל. "ירושלים הייתה המייסדת של הסוציולוגיה בישראל, המובילה", טוען פרופ' אמריטוס ונשיאה לשעבר של האגודה הסוציולוגית הישראלית, ויקטור עזריה, "ועכשיו באופן כמעט שיטתי היא מתנתקת, היא מוציאה את עצמה מן המפה של הסוציולוגיה בישראל. אני לא רואה סיבה הגיונית לכך שהתהליך מוקצן דווקא בירושלים ואני מצר על כך".

לצערו של פרופ' עזריה מצטרפת ד"ר מיכל פרנקל, נציגת המחלקה בוועדה המארגנת של הכנס, אשר הציגה לראשונה בכנס הסוציולוגי בשנת 1992 בתור מסטרנטית. היא רואה בכנס "הזדמנות מאוד חשובה לפגוש חוקרים אחרים, לראות במה החברים שלנו עוסקים, לקבל פידבקים מאנשים שמבינים מקרוב את מה שאנחנו עושים ברמה התיאורטית והאמפירית. כל אחד מאיתנו עוסק ומתמחה בתחום צר ואין לנו יכולת לקרוא כל מה שנכתב בסוציולוגיה ואפילו לא בסוציולוגיה הספציפית בה אנחנו עוסקים, ובמיטבו, כנס יכול להאיר סוגיות חדשות וויכוחים חדשים." אך את המצב הנוכחי תולה ד"ר פרנקל בבעיות מבניות: "הסביבה האקדמית של אוניברסיטאות המחקר נעשתה יותר תחרותית. התחרות הזאת נמדדת כמעט אך ורק לפי מה שאנחנו מפרסמים בחוץ לארץ, אנחנו צריכים לבנות את השם ואת ההכרה שלנו בחו"ל. יש לחץ מאוד חזק על חברי הסגל להפנות את המאמצים החוצה ולהופיע בכנסים בינלאומיים. וכך, עם השנים, חברי הסגל של האוניברסיטאות נסוגו ונסוגו ואנחנו מקבלים כנס שהוא בעיקר של סטודנטים ומרצים מהמכללות ולמרות שלעיתים קרובות אלו עבודות טובות, הרמה היא פחות טובה משהייתה אם בכירי הסוציולוגים בארץ היו משתתפים בכנסים האלה באופן פעיל." ד"ר פרנקל מתייחסת בדבריה למבנה התגמולים הקיים באוניברסיטאות. האוניברסיטה העברית, לדוגמה, מדרגת את כתבי העת מ-A עד D, כאשר כתבי עת בקטגוריה A נחשבים ליוקרתיים ביותר. כדי להתקדם החוקרים במדעי החברה נדרשים לפרסם בכתבי העת מקטגוריה A, הנחשבים לכתבי העת המובילים בעולם. בקטגוריה הראשונה לא נכלל אף כתב עת בשפה העברית, ובקטגוריה השנייה, קטגוריה B, נכללים שלושה כתבי עת בשפה העברית בלבד. מערכת דרוג זו מביאה לכך שכדי לפרסם בכתבי העת המובילים, הסוציולוגים הישראלים מתרכזים פחות בזירה האקדמית הישראלית, ושהסוציולוגיה שנעשית בישראל מתפרסמת כמעט רק בשפה האנגלית. כמו כן, האוניברסיטאות מתגמלות את החוקרים על השתתפות והופעה בכנסים בינלאומיים, אך נותנת חשיבות מועטה להשתתפות בכנסים ישראלים.1 וכך, הסוציולוגים המובילים בישראל עוסקים בנושאים שרלוונטיים יותר לזירה הבינלאומית, באנגלית, והם אינם מוצאים את מקומם בכנס הסוציולוגי הישראלי.

את התהליך הזה, של התמקדות במחקרים שרלוונטיים לזירה הבינלאומית והתרחקות מהזירה הישראלית, מכנה פרופ' עזריה "חוסר הרלוונטיות של הסוציולוגיה הישראלית לחברה הישראלית". מבחינתו, מצבה של האגודה הוא רק סימפטום לכך, אך הוא חושב שיש אפשרות לשינוי: "כאשר כמעט כל מה שחשוב לאוניברסיטאות בישראל, וגם פה האוניברסיטה העברית מקצינה את עמדתה, זה לפרסם רק בכתבי העת המובילים בעולם בהם אחוז הדחייה הוא 95%, אנחנו מכשילים בכוונה את החוקרים שלנו. ניתן להגיד בקלות שאין מה לעשות, אבל אני לא מקבל את זה. האוניברסיטה זה אנחנו, היא יצירה שלנו ואנחנו צריכים להיאבק בתוך האוניברסיטה עם הכוחות שלנו. מה גם שהסוציולוגיה עצמה אינה איזה חוג אזוטרי. אם נסתכל על הדיקנים של מדעי החברה בעשר או עשרים השנים האחרונות, נראה שהרוב היו סוציולוגים –הם היו בעלי ההשפעה הרבה ביותר בתוך הפקולטה, הם ישבו בפורומים הכי מרכזיים של האוניברסיטה, אז למה הם לא יכולים להלחם? הבעיה שלא רק שהם אינם נלחמים הם מקבלים את המצב בשמחה רבה."

פרופ' סמי סמוחה, נשיאה היוצא של האגודה הסוציולוגית הישראלית, אינו תולה את הסיבה לנסיגת אוניברסיטאות המחקר מהאגודה הסוציולוגית במבנה התגמולים של האוניברסיטאות בלבד. בכנס הסוציולוגי האחרון הוא דיבר על מקומה של הסוציולוגיה הישראלית בתוך ההיררכיה של הסוציולוגיה העולמית. לטענתו, הסוציולוגיה הישראלית היא נספח של הסוציולוגיה האמריקאית והיא לא ניסתה לפתח ידע חדש הכרוך במאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית, אלא התמקדה בתרומה לסוציולוגיה האמריקאית. במצב זה, אין פלא שתפקידה של האגודה הישראלית מתייתר: "יש הנחה שהידע הסוציולוגי האמריקאי ישים כפי שהוא לחברה הישראלית ושהחברה הישראלית היא חברה מערבית כמו שהחברה האמריקאית היא מערבית –דבר שצריך לפקפק בו."

סמוחה מוסיף, "קשה להאמין שסוציולוגיה שהתפתחה באמריקה ומחוברת לחברה האמריקאית תהיה בת תוקף גם לחברה ההודית, או לאפריקה השחורה, וגם לישראל. אך אם חוקר מוכן לשאול –מה מייחד אותנו? האם יש לנו משהו ייחודי להציע? באיזה מידה ידע שמתפתח במערב ישים אלינו? כיצד אנחנו יכולים לפעול כדי לשנות אותו? וכן הלאה, אלה שאלות גדולות, שאם אדם רוצה להתמודד איתן, אז דווקא האגודה הישראלית הייתה יכולה למלא תפקיד. אני גם לא חושב שצריך להתנתק מהסוציולוגיה האמריקאית והמערבית ולהתבוסס בביצה בה אנחנו יושבים. אנחנו צריכים לפתח ידע ברמה גבוהה, אך יש גם כיוונים של התפתחויות שהם לא רק במערב."

גם ד"ר פרנקל סבורה כי הזירה הישראלית מוזנחת, ושתפקידה של האגודה הישראלית לסוציולוגיה הוא להתמקד בזירה הזו. "מכיוון שאנחנו כל כך רוצים להתחבר לעולם, אנחנו בעצם משטיחים בדיבור שלנו לאמריקאים ולאירופאים הרבה מאוד מהסוגיות שבוערות לחברה הישראלית. אין לנו שום זירה שבה אנחנו מגיעים לדבר על הכאבים המקומיים, ואני חושבת שהכנס הסוציולוגי היה צריך להיות מקום שבו הדברים האלו יצופו, שבו נצרח אחד על השני ונעלה על סדר היום סוגיות שלא עולות על סדר היום בקונטקסט גלובאלי. אבל היום זה לא קורה והכנס לא מספק את זה." אך בעוד ד"ר פרנקל סבורה כי עלינו לעשות סוציולוגיה ציבורית, היא טוענת כי החוקרים שעושים זאת משלמים מחיר: "בגלל שהקידום כל כך מוטה לרמה הבינלאומית, לציטוטים ברמה בינלאומית, אז אני חושבת שאנשים שהקדישו את חייהם האקדמיים להתעניינות ומעורבות בציבוריות הישראלית משלמים על זה בקריירה שלהם ולא קוצרים את הפירות כפי שמקביליהם שהתרכזו אך ורק בלדבר עם הזירה הבינלאומית קוצרים."

פרופ' סמיונוב, העוסק בסוציולוגיה השוואתית, טוען כי תהליכי הגלובליזציה מאפשרים היום לשלב בין הזירה הישראלית לבינלאומית דרך מחקר השוואתי: "לפני הרבה שנים ישראל הייתה מוקד והיה אפשר לפרסם בקלות מחקרים שעוסקים רק בישראל. היום המצב אמנם השתנה אך אני לא חושב שקשה יותר לפרסם מחקר טוב ויסודי על ישראל. אני רואה שמחקרים על החברה הישראלית מתפרסמים בז'ורנאלים מובילים לא פחות משל מדינות אחרות, אז אין סיבה לזנוח את המחקר על החברה שאנחנו חיים בה, אלא שהוא צריך להתקיים בפרספקטיבה השוואתית. אם אנחנו מקבעים את התופעה במסגרת של תיאוריה כללית ומנסים להבין אותה בקונטקסט של החברה הישראלית יכולה להיות לזה תרומה אדירה."

פרופ' סמוחה פחות אופטימי ממחליפו בתפקיד: "הצעתי בכנס כמה שינויים שאפשר לעשות במסגרת שמירת הפרדיגמה –שהסוציולוגים הישראלים ימשיכו להיות חלק מהסוציולוגיה המערבית, אך בתוך הפרדיגמה הזאת ניתן לעשות כמה שינויים, למשל להעביר אוריינטציה לאירופה במקום לארה"ב, או לפחות איזון באוריינטציה. ניתן לפעול גם באגודות אסייתיות. אפשר לנסות לפרסם בעברית לצד הפרסום באנגלית, ולנסות לפעול יותר במסגרת האגודה על מנת למצוא את הייחוד ולראות את המגבלות של הידע המערבי האמריקאי. אבל אם זה יקרה, אני מסופק. אני רוצה בכל זאת להביע תקווה מכל הלב שהסוציולוגים באוניברסיטאות ישתתפו במסגרת של הסוציולוגיה הישראלית, שהמחלקות השונות ירתמו לגיבוש של הקהילה הסוציולוגית בישראל ושהסוציולוגים באוניברסיטה העברית יתנו יותר כתף, יפעלו וישתתפו."

 

1 ראו את מאמרו של פרופ' ויקטור עזריה בנושא זה.

שירי קטלן היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

 

מדוע האוניברסיטה העברית לא אירחה את הכנס הסוציולוגי השנה

תשובתו של ראש המחלקה –  פרופ' גד יאיר

"הסיבה שהמחלקה לא אירחה השנה את הכנס הסוציולוגי אינה כלכלית. המחלקה שלנו נמצאת בקושי פסיכולוגי, ובתקופה זו היא לא הייתה מסוגלת להתגייס לעבודת הצוות שדורשת הרמה של כנס שכזה. כרגע המחלקה בטיפול בכאבים אחרים.

המחלקה נמצאת במה שאני רואה כתקופה משברית שהתחילה לפני 5-6 שנים עם הפסקת עבודתה של מאירה וייס והמשיכה עם שתי פרוצדורות שמתנהלות נגד שני עמיתים נוספים במחלקה. אף מחלקה אחרת בארץ לא עומדת במצב הזה, אז לצפות מאיתנו להיות יותר נורמאלים מנורמאלים בתקופה הזאת זו ציפייה לא ריאלית. לסייג את הדבר הזה, אנחנו לא מחלקה שנעלמה או התפרקה או נמצאת בסכסוכים, אך כיוון שהיא עדיין נמצאת תחת עננת הבדיקה המשפטית, אז לא קל לנו להתגייסות נוספת. כשעננות אלו יעברו אז נוכל לחזור לתפקוד קצת יותר חברתי.

אני בכל זאת חושב שכן ניתן לראות משבר בנוכחות בכנס ושם הייתי מצפה מהקולגות שלי שלא נדרשים לארגן לפחות להופיע בכנס ולהציג. אני חושב שחשוב שהסגל הבכיר יופיע, וזה כנגד הטרנד של הפרסומים שסופרים לנו, כי בכל זאת, יש חשיבות לקהילה הסוציולוגית המקומית".

 

 

 

אולם מה שחשבתי שתהיה הבחירה הפשוטה התגלתה כבחירה קשה במיוחד, במיוחד בחוג לספרות גרמנית שהיה מיועד לדוברי השפה, ואילו הידיעה שלי את השפה הגרמנית היתה מוגבלת לאיומים על ההורים שאברח מהבית אם יעזו לדבר אלי בגרמנית ברחוב או לחלופין נסבה סביב משא ומתן על העגבניות והמלפפונים שלא סיימתי לאכול. מכיוון שבכל קורס נדרשנו לקרוא כ-5-8 ספרים בגרמנית (בסמסטר), המרצים בחוג ריחמו עלי, והיו מגלים לי בסוד איזה ספר תורגם לעברית. באופן מפתיע, נהניתי מהלימודים למרות הקושי העצום לקרוא את קאנט בגרמנית. היכולת להתמודד עם טקסטים קשים תרמה לי מאד כשהחלטתי את ההחלטה הגורלית לעבור למחלקה לסוציולוגיה ללימודי תואר שני (למורת רוחם של כמה מהמרצים בחוג לגרמנית שהמעבר למדעי החברה נתפס בעיניהם כסוג של "בושה למשפחה").

אולם כמו ג'ורג' ב"סיינפלד" הפן האדריכלי שבי צף בכל פעם מחדש והעלה בי תהיות לגבי הכיוון שבחרתי. לפיכך, במקביל ללימודי התואר השני במגמת הארגון, למדתי לימודי ערב של עיצוב פנים במשך שנתיים וחצי, כשאני מרגישה קצת כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, בבוקר בממלכת הסופר-אגו באוניברסיטה ובערב בממלכת הניצוץ היצרי. עד שיום אחד פתאום הבנתי ששני התחומים יכולים לחבור יחד לכדי משהו אחד שיגרום לי להנאה וסיפוק. נדמה לי שזה קרה כאשר פניתי לבועז שמיר שינחה אותי בעבודת התזה שלי בתחום עיצוב ארגוני שירות, והוא הסביר לי בנימוס שזה לא ממש התחום שלו. כמעט וויתרתי על תשוקתי לנושא, אבל בועז, בתבונתו האנושית הרבה, חייך בעדינות והבטיח שהוא מוכן להנחות אותי כמנחה נוסף, אבל בתנאי שאכתוב בתחום ש"בוער בעצמותיי" ודחק בי שלא להתפשר על תשוקתי לעיצוב. למרות פשטותה, זו היתה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בדרכי האקדמית.

לאחר חיזורים אחר מנחה נוסף לתזה, חברתי לפרופ' ענת רפאלי מביה"ס למנהל עסקים, אשר הנחתה אותי עד שעברה לאוניברסיטה אחרת ו"הורישה אותי" לפרופ' אבי קלוגר, גם הוא ממנהל עסקים. התזה עסקה בעיצוב מסעדות וברים בירושלים ובתל-אביב, והפגישה אותי עם מגוון רחב של סגנונות עיצוב (ועם המון מסעדות טובות). במסגרת המחקר הצגתי בפני 200 נבדקים שלוש תמונות של מסעדות או ברים, ועבור כל תמונה היה עליהם לכתוב סיפור דמיוני שמתאר את החוויה שלהם במקום. הטקסטים היו נפלאים ועשירים והדגימו את ההשפעה הרגשית העצומה של סגנון העיצוב על לקוחות פוטנציאלים. על בסיס התזה כתבתי, יחד עם רפאלי וקלוגר, פרק לספר Emotions in Organizations. הכתיבה באנגלית בפורמט של מאמר היתה אתגר חדש ומעניין, שהניב אצלי את התשוקה לכתוב. את התזה הצגתי בשני כנסים בינלאומיים, כשהאחד התקיים בטירה מדהימה בטוסקנה והשני בניו-אורלינס בזמן פסטיבל הג'ז השנתי – איך אפשר לא לאהוב כנסים אחרי זה?  מסתבר שאפשר.

עם סיום התזה התחלתי לעבוד בייעוץ ארגוני, לימדתי בביה"ס למנהל עסקים ובביה"ס למדיניות ציבורית, מוניתי לרכזת הוראה בתואר שני באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם אף עיצבתי פה ושם בתים ומשרדים למכרים וחברים. אבל כל אלו הרחיקו אותי מדי מהמחלקה לסוציולוגיה, אליה חזרתי רק לאחר מספר שנים כשנוכחתי לדעת שפשוט אי אפשר להפטר מהסוציולוגית שבי: הילדים שלי לא מבינים למה אני מתרגזת מכל שלטי ה"אל תעשה" בבריכה במלון באילת, הסטודנטים במנהל עסקים תמיד מאשימים אותי על היותי ביקורתית וממוקדת ביחסי כוח והחברים שלי לא מבינים למה אני לא מתלהבת מהישגיהם בהיי-טק. בקיצור, לא היתה ברירה אלא לחזור לדוקטורט שיהיה ממוקד ביחסי כוח באמצעות... איך לא, אדריכלות.

לשמחתי זכיתי לקבל את ד"ר מיכל פרנקל כמנחה שלי, ואין ספק שמבחינתי לא היה יכול להיות "שידוך" מוצלח יותר. המיקוד במונחים הפוקויאניים ובורדזיאניים אִפשֵר לי להרגיש שחזרתי אל המקום המתאים לי, בו אני לא ביקורתית או צינית מדי. אני עדיין לא בטוחה שזו לא הפרעה אישיותית שלי, אבל אני מבינה שגם אתם, הסוציולוגים האחרים שקוראים את המדור הזה, באותה סירה, ואיכשהו זה קצת מנחם.

עבודת הדוקטורט שלי התמקדה באופן שבו אסתטיקה ארגונית מכוננת זהויות מעמדיות, מגדריות ולאומיות בקרב עובדים. המחקר התמקד בבניין משרד החוץ החדש שממוקם בקרית הלאום בירושלים, ואשר עורר עניין ציבורי עצום לא רק בשל האסתטיקה המרהיבה שלו והעלות הגבוהה שהיתה כרוכה בהקמתו, אלא בעיקר בשל ההתנגדות החריפה של העובדים למעבר מהמשכן הקודם, התנגדות אשר נסבה סביב חללי ה-open space של העובדים הזוטרים. באופן ספציפי יותר, המחקר נסב סביב הקשר המורכב בין זהות, שליטה ואסתטיקה ארגונית, והוא מדגים כיצד עיצוב המרחב הפיזי של העובדים יצר סגרגציה בין הסגל הדיפלומטי הפרופסיונלי לבין הסקטור המנהלי אדמיניסטרטיבי והפך להיות מוקד של מאבקי עבודה סוערים ומוקד של מחאה מרחבית באמצעות שיבושים אסתטיים ודיסקורסיביים שנועדו להפר את המראה המתוכנן והרצוי.

ממצאים ראשוניים של הפרק שעסק בזהות מעמדית-פרופסיונלית הוצגו בכנס של EGOS ואח"כ נשלחו לכתב העת היוקרתי Organizational Science וכעת המאמר נמצא בשיפוט חוזר (revised & resubmitted). בחודשים הקרובים אני צפויה לנסוע לשני כנסים בינלאומיים על-מנת להציג ממצאים מהפרקים האחרים: בכנס של Gender Work & Organization אציג את ממצאי הפרק שעסק בזהות מגדרית, ואשר הצביע על האופנים שבהם המרחב הארגוני מייצר סגרגציה מגדרית באמצעות חלוקה מרחבית ובאמצעות אסתטיקה של הגוף הדיפלומטי. בכנס נוסף של האיחוד האירופאי ללימודי ניהול (EIASM) אציג את ממצאי פרק הזהות הלאומית, שבו מודגמת זהות "גלוקאלית" והיברידית שנובעת מחקיינות אסתטית של טעמים מערביים מחד ושל התרפקות נוסטלגית על מרכיבים מקומיים מאידך.

השאלה הנצחית מה אעשה כשאהיה גדולה מתחילה, כנראה, לקבל תשובות סוף-סוף, אבל יש להניח שג'ורג' לעולם לא ירפה ממני לחלוטין.

 

לכן, היות שמספר הלומדים במסלול זה הוא הגדול ביותר מכל מסלולי המחלקה, אנו מגיעים למצב שבו שאר המסלולים מוזנחים. ייתכן מאד שזו לא הכוונה של המחלקה, אבל בעקבות האילוצים המבניים והרצונות האישיים, מתפתחת ההתייחסות הרבה של המחלקה למסלול, בעיקר כשהסטודנטים הארגוניים מרגישים שהם לא מקבלים את מה שהם צריכים להמשך חייהם. הקול האירגוני נשמע. ובכן, אני רוצה עכשיו להשמיע ולהציג את הצד השני, של המוזנחים, של המסלול עם הכי פחות סטודנטים. של דמוגרפיה.

בעיניי, דמוגרפיה היא תחום בסיסי בחקר החברה. דמוגרפיה, לאלה שחושבים שזו רק סטטיסטיקה ומחקר כמותני על אוכלוסיות, היא תחום שנוגע בהרבה היבטים בחיים, ובעצם הגדרת הדמוגרפיה תלויה בחוקר עצמו. מעבר לשיעורי פריון, שיעורי תמותה ותוחלת חיים, דמוגרפיה עכשווית עוסקת בין השאר בקשרים בין כלכלה לאוכלוסין, בהשפעות השימוש באמצעי מניעה, בהגירה לא חוקית ובכוחות עבודה. כל אלה נושאים סוציולוגים הדורשים מחקר עמוק ואיכותני, כמו גם שימוש בסטטיסטיקות "יבשות".

ניתן להסביר דמוגרפיה כתחום החוקר את הקשר בין אוכלוסיה לכלכלה, לסביבה ולתרבות. למשל, בשינויים בשימוש בקרקעות בעקבות גידול אקספוננציאלי של חברות, או בדרישה הגבוהה לאנרגיה בבתים של קשישים, או במספר המיטות לילודה הנדרשות בבית חולים, או בהשלכות השונות על חברות קולטות מהגרים במספרים שונים. אולי זה תחום מיוחד כיוון שיש לו השלכות מעשיות. סוציולוגיה יישומית, אם תרצו.

למי שמעוניין ללמוד דמוגרפיה אפילו קיים מקום אחד בארץ לשם כך (רמז: כאן). אז אפשר לחגוג? לצערי, לא. אני לומדת תואר שני בדמוגרפיה ומרגישה שאני אצא עם תואר שני כללי – עם קצת אנתרופולוגיה, קצת אירגונים, קצת סוציולוגיה, וקצת דמוגרפיה. וזו לדעתי בעיה של כל מי שמגיע ללמוד תואר שני במחלקה. ברור לי שטוב להרחיב את הידע ולשלב בין דיסציפלינות, אבל זה מה שאנו עושים בתואר הראשון. בתואר שני אנו באים כדי להתמקד יותר, להתמחות ולהעמיק מעבר למה שלמדנו בתואר הראשון. וזה לא קורה. עדיין אנו טועמים קצת מהכל.

בנוסף לאופי האקלקטי של התואר בדמוגרפיה, הפער בין קיומו הרשמי של התואר לבין המציאות דה פקטו מתבטא בקשיים נוספים איתם נאלצים תלמידי הדמוגרפיה הבודדים להתמודד. במישור הארגוני, כוחם המועט של תלמידי המסלול אינו מאפשר להם כל פעולה ממשית אל מול קובעי המדיניות במחלקה לשם עיצוב התואר שלהם. כתוצאה מכך, קורסים רבים, שאליהם לא נרשמים מספיק סטודנטים, אינם נפתחים. תופעה זו פוגעת כמובן ביכולת להעשיר את הידע הרב תחומי (בתוך גבולות הדמוגרפיה, כוונתי) ולהעמיק בתחומי עניין מגוונים כמצופה מלימודים במוסד להשכלה גבוהה, ובעיקר במסגרת התואר השני. יתרה מכך: העדר מגוון קורסי דמוגרפיה מחייב את תלמידי המסלול להרשם כולם למספר מצומצם של קורסים.

אך גם קורסים אלו מתקיימים רק הודות לתלמידי שאר המסלולים, שנאלצו, לרוב, להירשם אליהם בעל כורחם (אם בשל הצורך להשלים נ"זים או בשל אילוצי לוחות זמנים). האווירה הקיימת בשעורי ה"אין ברירה" הללו רחוקה מהדיון הפורה שהיה יכול להתקיים בכיתה בה התלמידים חובשים את ספסל הלימודים מתוך בחירה ועניין. בקורסים כאלה חווית הלימודים הבלתי פורמלית כמעט ואינה מתקיימת, או שהיא מוגבלת למדי.

למי שרוצה ללמוד דמוגרפיה, או אפילו לצבור מספיק ידע בכדי לצאת לעבוד בתור דמוגרף, המחלקה לא מספקת את הכלים לכך, וזאת כיוון שהיא מנסה לספק בנוסף את הכלים גם לסוציולוגיה, גם לאירגונים וגם לאנתרופולוגיה. במצבם של המסלול והמחלקה כיום, כשאין לי אפילו סמינר דמוגרפי אחד, כשהשנה רק שני מרצים מלמדים קורסי דמוגרפיה וכשאין תמיכה סטודנטיאלית, המסלול הדמוגרפי איננו מאפשר ללמוד דמוגרפיה כראוי. האוניברסיטה מתהדרת בנוצות לא לה כאשר היא מציעה לימודי דמוגרפיה לתואר שני, לימודים אשר הם, למעשה, דלים בתוכן. לדעתי, אין טעם לקיים מסלול לימודים חלש וצריך לנסות לחזק אותו. אך אם אין את האמצעים לחזק את כל המסלולים הנלמדים במחלקה, אולי יש לסגור אחד מהם ולהפנות את המאמצים לטיפוח וחיזוק מסלולי הלימוד האחרים במחלקה. אם כתוצאה מכך ייסגר המסלול לדמוגרפיה במחלקה אז מי שירצה ללמוד דמוגרפיה יצטרך כנראה לעשות זאת בחו"ל; שם הוא יזכה בתואר מעמיק בתחום בו התכוון להשכיל מלכתחילה. לחלופין, ייתכן שמה שנדרש הוא שהמסלול לדמוגרפיה יעבור למחלקה אחרת, בה הסטודנטים מפחדים פחות ממחקר כמותני, למשל המחלקה לסטטיסטיקה, ואולי אז החולשה הנובעת מחוסר תלמידים תיפתר.

ברור לי שאלו הצעות קיצוניות, שאינן מהוות בהכרח את הפתרונות הטובים ביותר, אך משהו צריך לעשות, ומתוך אהבתי את התחום הדמוגרפי ואת האנשים הפועלים היום במגמה ובמחלקה אני סבורה שיש לפתור את המצב הנוכחי. אמנם אין לי פיתרון קסם, אך ברור לי שהמחלקה צריכה לשנות את ההתנהלות של המסלולים לתואר שני לפני שיהיה מאוחר מדי – כך, בכל מקרה, המצב לא יכול להמשך.

 

אשירה מנשה היא סטודנטית לתואר שני במגמת דמוגרפיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית. היא כותבת על הגירת אנשי רפואה מאפריקה והשלכותיה בהנחיית אלכס ויינרב.

 

"למעשה", מסביר אייזנשטדט, "הכנס העמיד זה מול זו שתי תפיסות מודרניות או שתי תפיסות של מודרניות": ה-NGOs, שמשקפים לטענתו מודל "כאילו" ניטרלי מבחינה אידיאולוגית, אבל  חילוני באופיו, המעוניין לפתח חברה אזרחית באפריקה; ולעומתם, הכנסיות הפנטקוסטאליות החדשות שמציגות תפיסה מודרנית אלטרנטיבית. הכנס, לדעתו, עסק במפגש בין שתי תפיסות אלו בצורה מוצלחת ומעניינת. "בו בזמן שה-NGOs יכולים להיות די מוצלחים",  אומר אייזנשטדט, "הם לא מכים שורשים חזקים כמו הכנסיות, שלהן יש, בסופו של דבר, אימפקט חזק יותר." את ההסבר לכך הוא תולה בין היתר בחוסר ההדגשה של ה-NGOs את המימד האישי וההשתתפותי, ומאמין שהשילוב שבין אלמנטים שונים כמו אחריות אישית וזיקה דתית יכול להביא לתוצאות מעניינות.

כמו כן, לדעתו הכנסיות הפנטקוסטוליות "הן הדגמה נוספת של התזה המרכזית של וובר שהפרוטסטנטיות, ובמיוחד הכיתות הפרוטסטנטיות, הן נשא של מודרניות" – הן מפתחות אחריות אישית, מחלישות את המונופול של אדם יחיד או גוף כלשהו על הדוֹגמה, פתוחות יותר, אך בה בעת מדגישות את הרובד הדתי. אמנם אנו נמצאים בתקופה "מאוחרת הרבה יותר, פוסט-אימפריאלית, ומדובר בקונטקסט חדש", הוא אומר, "אבל כמה מהפרובלמטיקות שהציב וובר מתחדשות."

ד"ר דינה פרימן, אשר בנתה את הרציונאל האקדמי של הכנס ועמדה בראשו, כינסה יחד חוקרים מגוונים מבחינה דיסציפלינארית ומרוחקים מבחינה גיאוגראפית (12 חוקרים וחוקרות מארבע יבשות שונות), הדגימה במחקר שלה (העוסק בפעילות של שני נשאי המודרניות הללו באתיופיה) כיצד ההקשר המקומי חיוני להבנת הדפוסים הייחודיים שמתפתחים במדינות השונות, ולהבנת המוטיבציות של התושבים האתיופים להשתלב בכנסיות הפנטקוסטוליות שבעבר הסתייגו מהן. השיקולים שהניעו את האתיופים להשתייך לכנסיה היו בעיקרם בעלי אופי כלכלי, שכן הכנסיות ייצרו הזדמנויות תעסוקתיות ושיפרו במידה ניכרת את כמות הגידולים באזור. בהקשר זה, מזכיר אייזנשטדט ש"השיקולים של יעילות, רווח ועוד הם שיקולים חשובים שאי אפשר להתעלם מהם, אך השאלה היא אם הופכים אותם לאבסולוטיים או האם מצרפים אותם עם דברים אחרים." כיוון שהכנסיות הפנטקוסטוליות השכילו לשלב מרכיבים שונים וחשובים, הן מצליחות יותר. זאת, למעשה, "התזה המרכזית של הרעיון של ריבוי מודרניות – מתפתחים צירופים שונים מהמרכיבים האלה במסגרות שונות."

בהערות הסיכום שלו לכנס התייחס אייזנשטדט לצמיחה של תנועות פונדמנטליסטיות מוסלמיות באפריקה, במיוחד בעשור האחרון, והציע לבחון את פעילותן בהשוואה לזו של הכנסיות. לדבריו, ייתכן שאת המרכיב הטוטליסטי והאנטי-פלורליסטי אפשר יהיה למצוא גם בכנסיות הפנטקוסטוליות. למעשה, הדבר המשותף לתנועות אלו, הוא מסביר, היא הדינאמיקה החדשה המאפיינת את פעילותן במציאות המודרנית החדשה, מציאות בה יש "אובדן של סימני הוודאות" כפי שהגדיר זאת קלוד לפורט2. במצב זה, כאשר ברור שאין אמת מוחלטת אחת שכולם מסכימים עליה גם אם רבים היו רוצים להנחיל אותה, לקהל יש חופש בחירה והתנועות השונות עושות כל שביכולתן לשכנע את הקהל באמיתות דרכן.

בעבר, האוניברסיטאות בארץ התמחו באפריקה ולימודי אפריקה היו פופולאריים למדי, אך כיום כמות החוקרים שמתמחים רק באפריקה הידלדלה בצורה משמעותית. לדעת אייזנשטדט הדבר קשור להתרופפות היחסים בין ישראל למדינות אפריקה, כמו גם לעובדה שאפריקה איבדה במידה רבה את המקום הבינלאומי שהיה לה בשנות השישים. הרבה ממדינות אפריקה הידרדרו מאוד מבחינה כלכלית ופוליטית וכל המערכת ללימודי אפריקה בעולם נחלשה. ייתכן ועכשיו היא מתחילה להתאושש אבל אנחנו כרגיל, הוא אומר, "קצת יותר קיצוניים."

 

ריבוי מודרניות

בימים אלו נמצא ספרו של אייזנשטדט "ריבוי מודרניות", שייצא לאור בעברית ,בשלבי עריכה מתקדמים. הספר עוסק בדפוסים שונים של מודרניות כפי שהתפתחו במדינות שונות וכמובן בישראל עצמה, והוא מורכב מתרגום של מאמרים שונים שפורסמו במרוצת השנים ופרקים חדשים שנכתבו עבור  הגרסה העברית. "למעשה," נזכר אייזנשטדט, "הספר האחרון על מודרניות ומודרניזציה שהתפרסם בעברית הוא קובץ מאוד עתיק שלי שיצא בהוצאת 'אקדמון' בשנות החמישים או השישים." הוא שמח על עבודת התרגום ועל כך שהספר יופיע בעברית ויהיה נגיש לקהל בארץ.

המקרה של הודו הוא בעיניו "פנטסטי, ופשוט מרתק" והוא כותב עליו בספר בהרחבה. "הודו", הוא מסביר, "היא מדינה 'קטנטונת', מגוונת, הטרוגנית, שכנגד כל הנבואות השחורות ממשיכה להיות דמוקרטיה פעילה." בתוך הדמוקרטיה הזאת נמשכת, בצורות משתנות תדיר, מערכת הקאסטות, העומדת כביכול כנגד ההנחות של הדמוקרטיה אך באופן פרדוכסאלי היא דווקא מאפשרת את קיומה ואת המשכיותה.

אייזנשטדט נוגע בקצרה בכמה הסברים להישארותה של הודו דמוקרטית –  "לקאסטות בהודו יש אוטונומיה די גדולה מהמושלים, אך יחד עם זאת הן בעלות זכות גישה למערכת הממשל, דבר המקבל ביטוי בנסיבות פומביות – בטקסים גדולים וכיוצא בזאת. אלמנטים אלו היו נוכחים, למשל, באנגליה של המאה ה-18 – אחד המודלים הקלאסיים של חברה אזרחית שהתפתחה לדמוקרטיה. אלא, שיש הבדל אחד מרכזי – באירופה, החברה האזרחית והמודל הדמוקרטי שהתפתח מתוכה היו מבוססים על הנחות של זכויות היחיד כחוק טבעי, בעוד שבהודו הוא מבוסס על חובות הדדיות של הקבוצות ושל המלכים וביניהם. אנגליה והודו שתיהן דמוקרטיות חזקות, אך בעלות בסיסים אידיאולוגים שונים והדגשים אחרים. ויש נקודה מעניינת מאוד נוספת: אחד הדברים שמאפיינים את ההודים זה שיש שם גישה פרגמאטית לפוליטיקה, כלומר כזו העושה מעט מאוד אידיאולוגיזציה של הפוליטיקה. אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לכל המונותיאיסטים וקצת בניגוד לסין, הזירה הפוליטית איננה נתפשת בהודו בתור הזירה של הקדוש. אתה צריך גאולה? תשיג אותה במשפחה; תמצא אותה בכל מיני פעולות ריטואליות, אבל לא בפוליטיקה. ברגע שאלמנט זה נעדר מן המשוואה גם הנטייה למלחמות דת על בסיס אידיאולוגי פוחתת. כך, מערכת הקאסטות וגישתה התרבותית הייחודית של הודו משמרות את מעמדה כאחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם."

נושאים נוספים המעסיקים את אייזנשטאדט כיום הם ניתוח של המבנה של החברה האזרחית מנקודת מבט השוואתית, ובחינה של תזת ריבוי המודרניות לאור תהליכי הגלובליזציה. בספר העומד לראות אור הוא מדגים כיצד דפוסי מודרניות שונים התפתחו בעיקר במדינות לאום שונות, אך בעקבות הגלובליזציה "המצב הרבה יותר מורכב" ומצריך בחינה מחודשת של הדברים. מחשבה אחרת לפרויקט עתידי אפשרי היא מבט רפלקסיבי על המסות שכתב על החברה הישראלית: "אני חושב שזה יהיה מעניין לראות איך אני,  וחוקרים נוספים, שינינו את הראייה שלנו של ועל החברה הישראלית".3

שאלתי אותו לגבי נושאי מחקר פוטנציאליים כלליים שלדעתו יש מקום לקדם ובין הדברים שהזכיר היו מחקר השוואתי של תנועות חברתיות בתקופת מדינת הלאום ועד היום ("נושא פנטסטי"), ורב-תרבותיות – שבריריות והמשכיות של משטרים דמוקרטיים. "דברים כאלה", הוא אומר, "יכולים להיות מקור פרנסה לשנים טובות". רשמתם?

 

הצד הפחות מוכר

את השם "אייזנשטדט, ש.נ." הכרתי גם אני בעיקר כפריט ביבליוגרפי מהסילבוס של "חברה ישראלית", עד שנפתחה בפני הזדמנות להכיר את שמואל נח אייזנשטדט. בערב קיצי לפני כשנתיים, במסגרת אחת מפגישות פורום "אנתרופולוגיה עכשיו" שהוקדשה לשיחה עם טל כוכבי על עבודתה, זרקה טל כהערת אגב, "שמשרת עוזר ההוראה של אייזנשטדט התפנתה", ומשם הדרך להכרת האיש מאחורי האגדה הייתה קצרה. כשישבתי מול הפרופסור סמוקת לחיים ולוגמת כוס סודה, מביטה במדפי הספרים הגדושים שהקיפו שני חדרי עבודה שלמים מן השטיחים עד התקרה, הבנתי שלא משנה מה, זו בהחלט הולכת להיות חוויה אנתרופולוגית. מאז הזמן עבר די מהר ויצא לי להכיר את פרופסור אייזנשטדט קצת יותר מקרוב. אני מקווה שהחלק הבא, המבוסס על מגוון שאלות בעלות אופי יותר אישי, יאפשר הצצה אל צד פחות מוכר שלו.

כששאלתי את אייזנשטדט מה הוא היה רוצה להיות אם לא היה חוקר באקדמיה הוא ענה מיד "אין לי מושג". ניסיתי בכל זאת לגשש אחר עבודת חלומות נשכחת, אך הוידוי החד-משמעי והמרגש בפשטותו גרם לי להבין שמדובר באדם שעבודתו המחקרית-אינטלקטואלית היא מהותו– הוא לא רואה אפשרויות אחרות ולא יכול אחרת. תגובתו של אייזנשטאדט לאבחנתי הייתה ש"מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", כלומר שכל עיסוק שמושגת בו מומחיות הוא חכמה גדולה כשלעצמו.

"בואי נגיד ככה", הוא מתוודה, "בשלבים מסוימים, התבוננתי בחיים הפוליטיים. היו בהם דברים שנראו לי מעניינים אבל הבנתי שהם אינם בשבילי מסיבה פשוטה – אתה לא בן חורין לחלוטין. בעבודה מדעית יש אמנם גם סכסוכים ואינטריגות, אבל בסופו של דבר, אתה אוטונומי. הייתי ראש חוג, הייתי דיקן, הייתי בוועדות, ואתה מוצא עצמך נלחם, נלחם, אולי מנצח, ואתה אומר – "סו וואט?" מה יצא מזה שניצחתי? לא ברור שזה כל כך חשוב. בעבודה מדעית אם הצלחת – הצלחת, ואם לא הצלחת – אז לא. בהחלט ידעתי מידי פעם לשחק את המשחקים הפוליטיים אבל אף פעם לא נמשכתי לזה. ראיתי אצל חברים קרובים כמה פשרות הם היו צריכים לעשות בפוליטיקה ולא הייתי מוכן לזה. לא שאין פשרות באקדמיה, גם שמה יש, אבל המידה היא אחרת."

"מה אתה חושב שהופך חוקרת לחוקרת טובה?" שאלתי, ומיד הוא ירה: "אוקי, קודם כל משמעת, משמעת עבודה". "הלך עלי", חשבתי. "שנית," הוא המשיך, "עמידה על סטנדרטים, והעיקר – לדעת לבחור בעיות מעניינות. כל בעיה יכולה להיות מעניינת אבל אם אין לך את הכישרון הזה, את יכולה להפוך בעיה מעניינת למשעממת, ומבעיה משעממת לעשות משהו מעניין. אבל זה כבר מתת אלוהים."

מהיכרותנו ידועה לי חיבתו לויסקי סינגל מאלט, עליה הוא מספר: "בשלב מסוים נפגשתי באיזו ועדה עם פרופסור חוקר רציני מאנגליה, שמו היה סר ג'ורג' פיקרינג. והוא, איך להגיד את זה, המליץ לי, בהתחלה כאילו כרפואה, על ויסקי סינגל מאלט. לא ידעתי עליו. ידעתי שיש ויסקי ולא נמשכתי אליו. הויסקי מאלט מצא מאוד חן בעיני. הוא נתן לי לטעום שניים-שלושה סוגים. אמר לי שיש יותר. טוב, אז החלטתי לבדוק כמה יש יותר. יש לפחות 140 סוגים שונים של ויסקי כזה אז לא יכולתי לטעום את כולם. אבל פעם, בסקוטלנד, טעמתי איזה עשרה סוגים. עברתי את העשרה, אולי שנים-עשר, אבל לא הגעתי ל-140. יש לי הרבה סיפורים על מאלט ויסקי אבל לא אלאה אותך בהם היום."

שאלתי על ספר לא-מחקרי שהוא קרא לאחרונה ונהנה ממנו ויש, כמובן, יותר מאחד. ספר שהוא אוהב לחזור ולקרוא בו נקרא "וויליאם השקט" (William the Silent) ונכתב ע"י סיסלי ורוניקה וודג'וד, היסטוריונית אנגליה. הספר הוא על אישיותו המעניינת של מי שהיה מייסדה של הולנד במאה ה-16, ו"זה פשוט תענוג לקרוא אותו", אומר אייזנשטדט. ספר נוסף נקרא "The Accidental President of Brazil" שנתן לו במתנה חברו הטוב, שהוא גם מחבר הספר, פרננדו אנריקה קרדוזו, שהיה נשיא ברזיל בין השנים 1995-2003. "לפני חמישים שנה", הוא נזכר, "הוא עוד אירח אותי. שנינו היינו צעירים יותר, באתי לשם והתיידדנו מאוד, והוא היה גם בעל זיקה חזקה לחיים הפוליטיים, לא כמוני, והוא כתב ספר אוטוביוגרפי שמראה איך אדם בעל מחויבות גדולה בארץ שלא הייתה מפותחת, מכניס אותה לפאזה אחרת – מודרנית יותר ועצמאית. הספר כתוב נהדר, פשוט תענוג לקרוא. הוא גם, כמו שכתבתי לו אחרי שהוא נתן לי אותו וקראתי את הספר, השרה עלי אופטימיות שאפשר לעשות ולשנות."

אם כבר בספרים עסקינן, לא הייתי יכולה שלא לשאול אותו על הז'אנר הבלשי הידוע כאהוב עליו, וכשברק בעיניו הוא ענה: "אני חושב שמה שמושך אותי בהם זה שיש שם חידה, מתח, מתח אינטלקטואלי גם, וזה משעשע. אני זוכר עד היום שהייתי נער בן 11 או 12 בפולניה ונתקלתי בפעם הראשונה באחד הסיפורים של אגאתה כריסטי, את מכירה אותה? אני זוכר עד היום, חייתי שם בבית של דוד שלי, קראתי והייתי כולי נחרד, במתח. התרגלתי לכך, ומאז אני אוהב כל מיני... פעם אחרת אולי אתן לך הרצאה אולי על טיפוסים שונים של בלשים בארצות שונות – בלש אנגלי, אמריקאי, סיני – עוד דוגמה לריבוי מודרניות."

ולסיום, תשובתו לשאלה "מה מניע 'בחור צעיר' כמוך לקום כל בוקר ולחקור?" הייתה: "כי אחרת זה משעמם, מה אני אעשה? אסתכל על הפופיק שלי? אינני בודהה."

 

1 תנועה נוצרית כריזמטית המדגישה קשר ישיר עם האל.

2 Lefort, C. 1988. Democracy and Political Theory. David Macey translation. Minneapolis: University of Minnesota Press.

3 לסקירת חלק מנושאים אלו ואחרים, ראו את שיחתם המרתקת של פרופ' אייזנשטדט ופרופ' דני רבינוביץ בתוך: כוכבי, הרצוג וצלניקר (עורכים). דורות, מרחבים זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ'  481-529, וכן סקירה של הדיאלוג הזה - ויניצקי-סרוסי, ורד. סוציולוגיה ישראלית, יא, 2009,  עמ'  245-247.

 

רותם קורן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

 

 

Feet in socks

מטרות מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית, כפי שהוגדרו בדו"ח ועדת שוחט (עמ' 21), כוללות לצד ההוראה, המחקר והיעדים הכלכליים, גם צמצומם של פערים חברתיים, צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, ועידוד וחיזוק תחומי הלימודי השונים ("גם כאלה שאינם תורמים ישירות לשוק העבודה"), ושימור אוצרות התרבות הלאומית. על אף סתירותיו הפנימיות של דו"ח הועדה, הרי שהחלת האנגלית כשפת הלימוד סותרת, או פוגעת, בכל אחת מן ממרכיביה, אלו המייצגים אינטרס מקומי ואלו שהם בעלי צביון אוניברסאלי.

 

במבט מקומי

הנתיב הראשון בדיון מושתת על תפיסתה של האקדמיה כמערכת בעלת אוריינטציה מקומית ושיוך גיאוגרפי-לאומי, ועל כן גם כבעלת מחוייבות חברתית.

 

צמצום פערים חברתיים ופערים בין מרכז לפריפריה

 מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית כרכיב בהון התרבותי מהווה "מפתח להשתלבות בשוק העבודה, לניעות חברתית ולהשתתפות בתהליך הדמוקרטי", או במלים אחרות, כאלמנט המגדיל את סיכוייו של הפרט לקדם את עצמו (דגן-בוזגלו, 2007: 15). אולם, נגישותה של ההשכלה הגבוהה לאזרחי ישראל היום מבטאת דווקא עקרון של אי שוויון, הקשור ונובע מן הנעשה בחיים החוץ-אקדמיים, ובעיקר במערכת החינוך היסודי והעל-יסודי (שי ואחרים: 2005; וייסבלאי, 2006: 1,17). רק מעט יותר משליש מבני הנוער המתחנכים במערכת החינוך זוכים להיכנס למערכת ההשכלה הגבוהה. הפערים משקפים את הריבוד הרב מימדי בחברה בישראל (דגן-בוזגלו, 2007: 15-25). רבים מבני האוכלוסיות המוחלשות נאלצים להשלים את הפערים במכינות אקדמיות (גם הן, אגב, תחת מתקפת הפרטה בימים אלו), הגובות מהם שנתיים נוספות לשם השלמת הפערים. עבור רבים מהם אנגלית אינה שפה שנייה, אלא שפה שלישית ולכן, כשפת לימוד, תהפוך למכשול נוסף בדרך לאוניברסיטה.

 

עידוד וחיזוק תחומי הלימוד השונים

 בויאר התנה הוראה אקדמית טובה לא רק כצבירתו של ידע והעברתו במפגש שבין מרצה לסטודנט, אלא גם ב"שינוי צורת הידע והרחבתו" באמצעות קריאה, דיון בכיתה, הערות ושאלות (Boyer, 1990: 24). שימוש בשפת האם של רוב הסטודנטים, ושל רוב המרצים, בשלבי ההכשרה הראשונים בתחום הידע הנלמד, היא רכיב חשוב המקל באופן משמעותי על ביצוע פעולות הבסיס הללו – קריאה, דיון ותגובה. ההבנה כי רוב הדיונים המדעיים בעולם, בעיקר בתחומי הידע שמוגדרים כ"שדות חדשים", מתנהלים כיום באנגלית מצדיקה את המשך חשיפתם של הסטודנטים בשלבי ההכשרה הבסיסיים לחומר כתוב באנגלית ולסוגת המאמרים האקדמיים. אולם, נזק גדול עלול להיגרם לאקדמאי אשר בתחילת הכשרתו, בעת הכשרתו הבסיסית והראשונית, תעוקר יכולתו להשתתף בדיון באמצעות הגבלות על שימוש בשפת האם שלו.

 

שימור אוצרות התרבות הלאומית

 שדות ידע שאינם נחשבים כשדות חדשים, כמו היסטוריה, לימודי שפה ותחומים במדעי הרוח, ניזונים עדיין, לפחות במישור חומרי הגלם שלהם, מן הזירה הלאומית והגיאוגרפית, זאת לצד ההשפעות הזרות המורגשות במתודולוגיה ובגישות המחקר והפרשנות (Altbach, 2004).

בשדות ידע אלו, בכל הנוגע ללימוד ולמחקר על חברה ותרבות מקומיים, משמשת השפה יותר מאמצעי התקשורת בין חוקרים, או בין כותב לקוראיו. השפה היא כלי מחקר כשעצמו. היא אינה רק משקפת מציאות, אלא גם יוצרת אותה. חלק מן התחומים הללו, דוגמת לימודי ההיסטוריה או הסוציולוגיה, מתעצבים ברמה התיאורטית והמושגית מתוך הסביבה בה הם מתהווים. במלים אחרות, הלימוד בשפה המקומית הופך, לפחות בחלק משדות הידע, למשאב בידי הפועלים בו. היכולת ללקט את הידע, או במונחיו של קליפורד גירץ, לפרש את הסמלים המנחים בכל תרבות ותרבות, הן ליבת העשייה האקדמית בתחומי עיסוק אלה.

 

במבט עולמי

בחינה ביקורתית של מערכת ההשכלה הגבוהה העולמית רואה בהחלת האנגלית כשפת לימוד, במדינות שאינן דוברות אנגלית, אמצעי של שליטה וכוח. בהכרה באנגלית כשפה בינלאומית טמונה הנחה בדבר גבולות והיררכיות של הקהילה הבינלאומית. נכון, האנגלית מדורגת כשפה בעלת מספר הדוברים הרב ביותר כשפה שניה, שפה נרכשת. נכון, היא גם השפה הפעילה ביותר, בעלת מספר המלים הגדול ביותר והשפה שבה מספר הפרסומים הכתוב הוא הרב ביותר. אולם הצדקתה האוטומטית כשפה הבינלאומית מתעלמת מן העובדה כי היא השפה הרביעית מבחינת מספר האנשים הדוברים אותה כשפתם הראשונה, שפת האם.

אימוץ השפה האנגלית עונה על הגדרת האלימות הסימבולית של בורדייה (Bourdieu, 1999). בכך שהוא מפחית את ערכן האקדמי של שפות אחרות בשדה ההשכלה הגבוהה, למרות חזותו הוולונטרית.

הטענה המקובלת היא כי מצב העניינים הנוכחי בהשכלה הגבוהה העולמית מחייב את הפריפריה האקדמית להתאים עצמה לכלליו של המרכז דובר האנגלית, החזק והשולט. יש לזכור כי השחקנים המחזיקים ומכתיבים את ההיררכיה של ערכי ההון על סוגיו, השתנו בקצב מסחרר על פני ההיסטוריה, וגם במאה השנים האחרונות. פעם היו אלה מוסדות הדת, כמו הכנסיה, ופעם אחרת המדינה, שגם תקופתה כמסגרת מארגנת את הידע, אופיינה בהגמוניה מתחלפת בין מדינות שונות. משוואת התחרות הגלובאלית כוללת גורמים רבים מדי ובלתי ניתנת לחיזוי, כפי שניתן להסיק גם מירידתה של הגרמנית לטובת האנגלית.

 

איפה הכסף

החלפת שפת הלימוד באוניברסיטאות לאנגלית תגדיל את מספר הסטודנטים ממדינות זרות. שכר לימוד גבוה מזה של סטודנטים ישראלים ייגבה, ובכך יוזרם כסף רב יותר לקופות המוסדות. נדמה שבלהט השאיפה לכסף נזיל, נשכחת השלכתו הכלכלית ארוכת הטווח של התהליך. על השלכות אלו ניתן ללמוד מהתבוננות במקרים דומים באירופה. והנה, בדיקה מדוקדקת של השלכות דומיננטיות השפה האנגלית באירופה מלמדת כי מידי שנה מעבירות כלל המדינות שאנגלית אינן השפה השלטת בהן בין 10 ל-17 ביליון פאונד לבריטניה ואירלנד ((Phillipson, 2006. הערכות אלו שואפות לגלם הטיות של השוק, השפעות הקשורות בתקשורת, לימוד השפה, השקעת הון אנושי חלופי, והשפעות של רטוריקה ולגיטימציה. כלומר ההון המושקע במדינות שאנגלית אינן השפה השלטת חוזר אל המדינות בהן האנגלית הינה השפה השלטת. יש שיטענו, בהשפעתה של גישת הרשתות החברתיות, לקיומו של רווח בלתי ניתן למדידה המצטבר בקרב המדינות המתאנגלזות, בדמות קשרים ושיתופי פעולה מחקריים. יש לזכור כי ברוב המקרים הללו, גם אז, זוכים דווקא המוסדות והמדינות הדומיננטיים בשדה האקדמי בתהילה וברווחיה. היתרון העיקרי שמפיק המוסד הפריפריאלי, או הפחות חזק משיתוף הפעולה, הוא חסותו של החזק, כפי שקורה בלאו הכי כבר בעת הנוכחית.

 

איפה הידע

אחד הטיעונים כבדי המשקל בזכות המעבר ללימוד באנגלית במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל היא היכולת למשוך חוקרים ומרצים ממוסדות מובילים בעולם. הטענה היא כי תנאי ההעסקה הנוכחיים בישראל, על המשכורות הנמוכות יחסית לאלו בארצות הברית, לצד מחסום השפה, מונעים את הגעתם של גדולי החוקרים. והנה, מגזין "The Scientist" פרסם לפני כשנה סקר שערך בקרב 2,300 מדענים מרחבי העולם בניסיון לבדוק מהם מקומות העבודה הנחשקים בעולם האקדמי. התוצאות חולקו בין מקומות נחשקים בארצות הברית ומחוצה לה. בשני המקומות הראשונים בדירוג החוץ-אמריקני דורגו מוסדות ישראלים שעקפו בדירוגם מוסדות מאנגליה ומאוסטרליה, דוברות האנגלית. האחד, מכון וייצמן, המתמקד בלימודים מתקדמים מציע לחוקרים מחו"ל סביבת מחקר והוראה באנגלית מלאה, ואילו האחר האוניברסיטה העברית, מאפשר לאורחים מחו"ל להעביר לתקופה מסוימת שיעורים באנגלית כקורסי בחירה המוצעים לסטודנטים. כלומר, כבר כעת יכולים מוסדות לשמור על אטרקטיביות בעיני מרצים וחוקרים מחו"ל, מבלי לערער את הבסיס תחת הכשרתם של הסטודנטים והחוקרים העתידיים.

נקודה נוספת, שלא במקרה נתפשת כשולית כמעט בדיון של ימינו, היא הגיוון התוכני שמוסיף מגוון השפות העולמי לפיתוח הידע. ריבוי השפות מתורגם גם להבדלים בחומרי הקריאה, ומכאן גם להעשרת מגוון צורות הניתוח והחשיבה. נכון, פעמים רבות יפגעו אלו הלומדים בשפות השוליות מפערים בהנגשת הידע ובתרגומם של החוקרים המשפיעים לשפתם. מנגד, זוהי הקרקע הטובה ביותר לפיתוחן של מחשבה ותיאוריה ביקורתיות, ולקריאות תיגר על קולות הגמונים ואופנתיים בתחומי הידע השונים. ניתן היה, בהשפעתם של שני כדורי ואליום, לפרש את החרדה הישראלית מפני "בריחת המוחות" גם כהוכחה לפוטנציאל הרב שטמון בהכשרה בשפה זרה ולחיפושו של מרכז השדה האקדמי העולמי אחר קולות וסגנונות אחרים.

קשה להשיב בנשימה אחת לטענתם של המצדדים בשינוי שפת הלימוד כאילו "אין ברירה". צירוף זה מצליח לרוב לשכנע, מבלי להסביר, שהטון והכללים מוכתבים, גם בזירה האקדמית, על ידי המובילים. כלומר, שהמוסדות האמריקנים והבריטים מפעילים לחצים סמויים וגלויים, ובכלל זה מבטאים גם ציפייה לקורסים באנגלית. אולם כמו בהתקשרויות המיקרו-חברתיות, כך גם בזירה המוסדית, עומדת בפני החלש במערך הכוחות בחירה מוגבלת, בתוך טווח מצומצם – להיכנע ללחץ הזה או לעמוד בו. לכל בחירה יתרונות וחסרונות, אולם עד כה נותר ההפסד הגלום ברפורמת השפה ללא הכרה והתייחסות ראויים.

 

נעם קסטל הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. הוא כותב על קשישים, זיכרון וייצוג עצמי באמצעות חלונות תצוגה, בהנחיית פרופ' ורד ויניציקי-סרוסי.

 

בבת אחת היכתה המציאות על פניי. אני, שהאמנתי לפני עשר שנים ויותר כי יש שוויון בשוק העבודה ושהאישיות והכישורים הם אלו המשחקים תפקיד מרכזי, ולא המגדר או הקשרים, התבדיתי והחלטתי לעשות שינוי. חשבתי שאם בארגון אני לא מוגנת, אולי המדינה תעשה משהו. שוב התבדיתי. מסתבר שחוק עבודת נשים מגן רק על עובדת שמועסקת מעל ששה חודשים, ותק שעוד לא הספקתי לצבור בתפקיד המחקרי הנחשק, שקיבלתי מיד כשסיימתי את לימודי התואר הראשון. כל כך התרגשתי אז מהמחשבה שאוכל ליישם את לימודיי הסוציולוגיה. תמיד האמנתי שלימודים חייבים להיות התחלה של פרקטיקה, והנה, הצלחתי. אבל עבור הארגון, שכבר התחיל להשקיע בהכשרתי ולהיות מרוצה מפירותיה הראשוניים של העשייה, ההודעה על ההריון טרפה את הקלפים. לא נכנעתי- יצרתי קשר עם ההסתדרות, והפקיד שם אמר לי באדישות "גברת גם אם הייתה לך שישייה בבטן אף אחד לא היה עוזר לך, את לא עובדת שם חצי שנה...", "אבל... הקשיתי...", "אין אבל, אין לי בשבילך את כל היום" וניתק. "יופי של שירות", סיננתי לעצמי, והדחף להבין מי מוגנת, למה חצי שנה, ומה אני בכל זאת יכולה לעשות התעצם בי עוד יותר...

ראשית מצאתי עו"ד שיגן עליי על בסיס חוק שוויון הזדמנויות. למרות שלא היו אז תקדימים לכך, פסק בית המשפט לטובתי. הרגשתי טוב, אבל לא היה די בניצחון האישי הקטן הזה. רציתי באמת להעלות את המודעות לחוק ולהיבטיו, לחקור ולהפוך בו. מצאתי מסגרת שבה אוכל להיות נגישה לכל הידע הנחשק והתחלתי את מסלולי כחוקרת שוק עבודה, במקביל ללימודי תואר מוסמך בסוציולוגיה ולימודי ערים. נרשמתי לכל קורס אפשרי באוניברסיטה בלימודי מגדר, בכדי להמשיך ולהעמיק בנושא המגדר בשוק העבודה.

 גם לי, כמו בכל דרך, הייתה סטייה קטנה מהמסלול. קטנה אבל משמעותית למחקר. במהלך לימודי התואר השני החלטתי לעשות דוקטורט על "תרבות הקניונים". דשדשתי כמה חודשים, עד שנסעתי לפרופסור רם דרג בטכניון בחיפה, שאמר לי: "אנחנו מאד מתעניינים בקניונים, את צריכה לברר אם גם את. דוקטורט אמיתי זה פריצת ידע במדע, כשתרגישי שיש לך את זה תדעי שאת בדרך הנכונה." כשחזרתי ממנו, הבנתי שקניונים אני אוהב תמיד, אבל שאין לי שום פריצת ידע להציע שם, מקסימום בחשבון הבנק. איסוף שיטתי ומעמיק של נתונים אודות תהליך הרגולציה המדינתית המכוון למניעת פיטורי נשים הרות, לעומת זאת, כך הבנתי, עשוי ליצר פריצת דרך שכזו.

הדוקטורט שאני כותבת, בהנחיית דר' מיכל פרנקל ופרופ' מיכאל שלו; מבוסס על מעקב ארוך טווח אחר נשים שפוטרו בהריון, ועל ליווי השחקנים המדינתיים מפעילי הרגולציה, לאורך מספר שנים. מערכי הנתונים שיצרתי בעבודת הדוקטורט כוללים תצפיות בועדות המדינתיות, ראיונות עם מפוטרות, מעסיקים ושחקנים מרכזיים במוסדות המדינתיים, חומרים ארכיוניים השופכים אור על השינויים המרכזיים שהתחוללו בתהליך האכיפה וניתוח נתונים סטטיסטיים המלמדים על הפערים שבין כוונת המחוקק להגן על עובדות הרות, לבין יישומה בפועל.

ככל שהתרחבה היכרותי עם המנגנונים המדינתיים העוסקים בהגנה על עובדות הרות מפני פיטורין, התבררה יותר ויותר תמונה מלאה בסתירות פנימיות כמאפיינת את פעולתה של המדינה. בשפת היום-יום אנחנו מכנים את זה "יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה," ובפועל היא אולי אפילו מחבלת במעשייה של יד שמאל. מונחי תיאוריות מדינת הרווחה המשפחתית, באמצעותם בחרתי להמשיג את התהליך, הם פעולה מקוטעת של המדינה, ובדיון ב"חוק בפעולה" ו"במדינה בפעולה".  לפי התיאוריה בדבר פעילותה המקוטעת של המדינה, אינטרסים פרטיקולריים של שחקנים, רקע פרופסיונאלי שונה ותפיסות עולם אידיאולוגיות מנוגדות, הם שמובילים לקיטוע ומונעים אכיפה יעילה של החקיקה הישראלית המתקדמת בתחום.

לפני כמה ימים התקשרה אלי א', אם לשניים ואמרה שניסתה להגיע במשך שבועות למנגנון הרגולציה המדינתי ואיש לא הגיב לפניותיה. שאלתי אותה למה לא היה זה המעסיק שפנה, זו הרי חובתו. היא ענתה את התשובה ששמעתי פעמים רבות- המעסיק אמר לי "אני יודע שאת בהריון, אני מציע לך לקחת מכתב פיטורין וללכת לשירות התעסוקה, אם תישארי במקום העבודה אני אדאג לאמלל את חייך". הממצאים היבשים מראים שמדי שנה נוספות למעגל אלפי נשים שאינן ממצות את זכותן החוקית להתנגד לפיטוריהן. תקופת ההיריון והלידה, התובעניות ברמה המשפחתית, מקשות עליהן לנהל מאבק אישי למיצוי הזכויות. כך, מעסיקים, המתחמשים בעורכי דין, חומקים מידו של החוק. המדינה, שאמורה הייתה, לפי החוקים שהיא עצמה חוקקה, לצאת לפעולה לאיתור העוברים על החוק ולהענשתם, נמנעת אפילו מלחטט בנתונים הקיימים ברישומים שלה עצמה, בניסיון לאתר את המפטרים הפיראטיים.

הדוקטורט חושף ממצאים שטרם נחשפו, אבל ביני וביני אני יודעת שזה לא מספיק. בעיני דוקטורט צריך להציע תרומה מעבר לתחומי האקדמיה, צריך לתרגם אותו לפרקטיקה יישומית שתשפיע ותתרום באמת לשינוי מדיניות חברתית. . הדוקטורט נמצא לקראת סיום ויש להניח שהשלב הבא יהיה ניסיון לתרגם את הממצאים הכתובים לפעולה חברתית, כזו שתעגן את הממצאים האמפיריים בפרקטיקות של התנהלות שקופות יותר, מסודרות יותר, הוגנות יותר.