שבועיים אחר כך הגיע במייל סילבוס נוסף וגם בו רשימה של ארבעה עשר ספרים; הפעם זיהיתי רק שם אחד מהרשימה. לבסוף הגיע סילבוס נוסף ובו לא הכרתי אף שם. יוני ואני עדיין אורזים, מנסים לחשב איך לדחוף חיים שלמים לארבע מזוודות. טרם נחתנו ביבשת הגדולה וכבר חיכו לי שלושה ספרים שאותם נתבקשתי לקרוא מקצה לקצה, “cover to cover”. התחלתי מוקדם. הייתי מרוצה שאת שלושת הספרים הספקתי לסיים לפני השיעורים הראשונים, אך כששבתי להניח אותם חזרה על המדף, על השולחן שלי נערמה כבר שלישייה חדשה. וכך החל המרוץ אחרי ההספק של עצמי שסופו אינו ידוע ואף אחד אינו מדבר עליו. בכל שבוע שלישייה ולעיתים רביעייה חדשה והנה מבלי ששמנו לב, כוננית הספרים מאיקאה כבר התמלאה, ורק לפני ארבעה חודשים עמדה ערומה מאחר שכל הספרים שנבחרו בקפידה בזמן לימודינו בארץ נאלצו להישאר מחוץ לארבעת המזוודות שהוקצו לנו. פליאה.

אם לא די בכמויות הקריאה, על כל ספר שנקרא נדרשה תגובה: "לא יותר מ-1250 מילה...". בשבוע הראשון, הקדשתי שלושה ימים מלאים לכתיבה של תגובה; בזיעת אפיים ובאנגלית שבורה ייצרתי מלה ועוד מלה שהצטרפו יחדיו לכדי פסקה שבסופה, מרוטת עצבים ועייפה, הזלתי דמעה. לאט לאט ובזהירות האצבעות החלו מקישות מהר על המקלדת; מילה מיילדת מילה ועוד מילה. הפסקאות זרמו זו אחר זו ומילאו עמודים קוהרנטיים, לפעמים טובים יותר ולפעמים טובים פחות. הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה.

בסופו של כל קורס הוגשה עבודה מסכמת של כעשרים וחמישה עמודים, לא שבועיים אחרי ולא בסוף חופשת הסמסטר – אלא בשיעור האחרון. כתיבתה הצטרפה לעומס היום יום. ואני שלא האמנתי כי יסופר, גליתי שהדבר אפשרי ואף משתלם כי לאחריו "חופשת הסמסטר" היא אכן חופשה ולא כזו שכותבים בה מבחנים.

מרץ - חצי שנה קודם לכן. באוניברסיטת מישיגן התחוללה מהומה. הסטודנטים מחו שהם קורסים תחת העומס ועמוד השדרה שלהם אינו מצליח להחזיק את  "עָמוּס השגרה". יש משהו שלא מספרים להם. ראש המחלקה דאז כינסה את כולם וחשפה את סודה לגבי קריאה. היא סיפרה שישנם שלושה סוגי קוראים: הראשון, המחבק, היא הדגימה, מאמץ לליבו את הספר שזה עתה הדיו מבית הדפוס יבש על דפיו, הופך אותו מצד לצד, מכריכה לכריכה, ואומר: "אני יודע שאתה קיים ובמקרה הצורך אוכל להזכירך בשיחה אינטלקטואלית...". הספר נרשם ברשימת הקריאה של הספרים העכשוויים החשובים באנתרופולוגיה. הסוג השני, המכונה The Street Fighter מרפרף בספר, קורא בשטחיות, רק את מה שהוא חייב. לרוב זהו המבוא, הסיכום ואולי פרק או שניים באמצע. זהו זן נפוץ במיוחד, היא סיפרה. הסוג השלישי, הזן מאסטר, כפי שכינה אותו פרופסור בייל, קורא לעומק, מתחבט בנושאים של הנחות יסוד, ובוחן פסקה לפסקה. אך איזו קריאה מפעילם מתי? למדנית שכמותי לא הצלחתי לאמץ את הרפרוף – וקראתי את כל מה שהספקתי.

כמה מילים לסיכום, אם בכלל אפשר לסכם משהו שאני רק בראשיתו והדרך עוד ארוכה. אז בסמסטר אחד אמנם קראתי כנראה יותר ממה שקראתי בכל מהלך התואר השני שלי באוניברסיטה העברית (אבל מי סופר...), אך כשנתבקשתי לכתוב על קריאה "שם" לעומת "פה", הרגשתי שלמרות שההבדלים ברורים וגדולים אין זה הוגן להשוות בין ארצות הברית לישראל, ובוודאי לא בתקופה בה מחלקות – ואף אוניברסיטאות שלמות – מנסות להחזיק את ראשן מעל המים ולהיאבק על קיומה של ההשכלה הגבוהה. "התנאים" אלה שאנו אוהבים להפנות אליהם אצבע, "שם" מאפשרים לי לפנות את כל זמני לקריאה וכתיבה, יש שיגידו מלאכתה של האקדמיה. מאחר שאינני נדרשת לעבוד לפרנסתי כרוב הסטודנטים בארץ, אני יכולה לקרוא את הטרובריאנדים והנואר ואפילו אתנוגראפיות חדשות מקצה לקצה ולא רק פרקים נבחרים. אך את הבסיס החזק קיבלתי בארץ – ואני אומרת זאת ללא שום ספק אך גם בלי סנטימנטים מיותרים. בסיס זה הוא המאפשר לי להתמודד עם העומס. הקריאה המצומצמת אינה באמת מצומצמת והיא יכולה להעיד על מהלך מעמיק יותר. היא, אם תרצו, למדנית, קוראת בין השורות ולעיתים מתעמקת שיעור שלם על פסקה או שתיים. אך לראשונה זה היה גם נחמד לא רק לדבר על... (רדקליף בראון, מיד, ליץ' או בועז) אלא באמת לקרוא על מה כל הדיבורים.

 

סמדר בראק היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן. היא מוסמכת מגמת אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת התיזה שלה: "'להתפלל בלשונות על כותל מנייר': סוגיות בכינון גוף מאמין והקשר לישראל בנצרות האוונגליסטית", נעשתה בהנחייתה של ד"ר נורית שטדלר.

 

 

לפני 15 שנים הוקמה הוועדה למונחי סוציולוגיה בעברית בחסותן של האקדמיה ללשון העברית והאגודה הסוציולוגית הישראלית, וביוזמתו של ד"ר שמעון שור מאוניברסיטת חיפה. מאז הקמתה, שוקדת הוועדה על חיבור מילון מקצועי [קובץ PDF] בעברית לשימושם של מרצים וחוקרים בסוציולוגיה. במסגרת מיזם העל של ועדות המינוח המקצועיות באקדמיה ללשון העברית, מילונים ישנים נבדקים ונערכים מחדש. עד שנות ה-90 של המאה שעברה היו מילונים מקצועיים ברפואה, בפסיכולוגיה, בדמוגרפיה ובסטטיסטיקה אך מילון סוציולוגי לא היה בנמצא.

הוועדה, המתכנסת אחת לחודש משנת 1995,  כוללת מומחים מתחומים שונים, תוך דגש על מומחים בתחום התרגום שבו עוסקת הוועדה באותו הזמן. בתחילת דרכה של הוועדה נעשה תרגום מילוני לפי סדר האלפבית, אך עם הזמן הוחלפה השיטה בתרגום לפי תחומים ובכל פעם מוזמן מומחה תורן. כל הפעילים עושים מלאכתם בהתנדבות.

"במובן הפשוט ביותר, החשיבות של המיזם נעוצה בעובדה שאנחנו בישראל", אומרת ד"ר דבורה קלקין-פישמן, יו"ר הוועדה מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. "הסטודנטים והמרצים צריכים לדעת להתבטא בעברית. בובר ואייזנשדט, מאבות הדיסציפלינה בארץ, החלו לעבוד בגרמנית, ואחר-כך עברו לאנגלית. הספרות המקצועית יובאה כולה מחו"ל. עד העשור האחרון המאמרים והספרים היו כמעט רק באנגלית. זהו מצב לא סביר עבור הסוציולוגיה, שעוסקת רבות גם בעניינים מקומיים. הסוציולוגיה חוקרת את החברה הישראלית על גווניה ומן הדין שהקהל הרחב וקהל הסוציולוגים ידעו לקרוא בשפתם. האנגלוסקסניזציה של הסוציולוגיה מעסיקה חוקרים מהתחום בכל העולם. יוצא שהסוציולוגיה העברית כמעט ולא קיימת, ונותרת מעין בת דודה ענייה של האנגלוסקסית. זה הלא מגביל אותנו בהבנת החברה שלנו, וזה מגביל את הרחבת הסוציולוגיה כדיסציפלינה. אני מאמינה שבני-אדם חושבים במונחים העומדים לרשותם, קשה ואולי אף בלתי אפשרי להיכנס לקונוטציות בשפת המקור".

כתיבת מילון נובעת מתחום עשייה ומחקר הנקרא לכסיקולוגיה. אנשי הלשון המעורבים בעבודת הוועדה מבקשים לטעון כי לא נעשה תרגום, אלא מציאת הקבלה בעברית העטופה בהקשרים עבריים וישראליים. "לשפה יש משמעות של שימור גבולות", מסבירה קלקין-פישמן, "ברגע שמתבצעת הקבלה או תרגום יש הרחבה, יש אפשרות להעניק משמעויות מתוך החיים בארץ, מתוך התרבות הישראלית, וזוהי למעשה מהות הסוציולוגיה". לכאורה, נדמית מלאכת התרגום כפשוטה יחסית. אך העבודה המאומצת של הוועדה חשפה קשיים לא מעטים. התגלעו ריבוי חילוקי דעות בין הבלשנים, בין הסוציולוגים וגם בין שתי הקבוצות.

פעמים רבות ישנם ויכוחים בוועדה אם צריך למצוא מילה תחת מילה, או להסתפק במושג שמבטא משמעות דומה. למשל במקרה של agent ו-agency, מונח שבו יש ניגודי משמעות בשני תחומים שונים של סוציולוגיה. מקורה הלטיני של המילה הינו ago, agere, egi, actus פועל המתייחס לביצוע, כולל היכולת לנהל, לצוד, לשחק, לגרש. באנגלית גזרו את המילה 'agent' מ"לעשות", מילה זו משמשת בשיח של יום-יום כדי לתאר אדם המוכר טובין שאינם בבעלותו-הוא. לעתים קרובות מדובר ב'סוכן ביטוח'.  אולם בסוציולוגיה של ארגונים, בתיאוריות של חיברות ובתיאוריה סוציולוגית כללית יש למלה זו משמעויות שונות. בסוציולוגיה של ארגונים משמעה אדם הפועל בשם שולחו, בדומה לשימוש הכללי של המונח 'סוכן'. בתיאוריות סוציולוגיות הדנות בחיברות הביטוי משמש, למשל, לתאר הורים ומורים כ'סוכני חיברות', לאמור כי אלו הסוכנים שהחברה כולה, כביכול, מינתה על מנת לבצע בשמה תירבות של כל דור צעיר בתורו. לעומת זאת, בתיאוריות סוציולוגיות בהן מדברים על אופן בניית החברה ועל הגורמים השונים המעצבים את פעילותה, נהוג להתייחס ל-agent כאל אדם המסוגל לפעול ולבצע מעשים על פי כוונותיו הוא, בצורה אוטונומית. המקור הלטיני של המילה מאפשר פירוש חלופי זה. הוועדה החליטה כי התרגום לעברית ישקף את ההבדל ולכן המליצה להוסיף על התרגום של agent כ"סוכן", את התרגום של "פעלן" או "פוזם" (פועל-יוזם), מונחים המשמשים גם לתרגום המונח actor בתורתו הפונקציונליסטית של פרסונס

הויכוחים בוועדה חושפים את ההבדלים בין התחומים השונים בסוציולוגיה. חתן פרס ישראל, פרופ' סמי סמוחה, למשל, ששימש כמומחה בתחום האתניות, חשב שיש מושגים שצריכים להיכנס למילון הייחודי. אחרים חשבו שהמושגים שהוא מתעקש להכניס, כמו "אנגלו-אמריקני" הם כבר חלק מהשפה העברית ואין להם מקום מיוחד במילון סוציולוגי. "סמי בדרך כלל ניצח", מספרת ד"ר קלקין-פישמן, "כי היה לו מאד חשוב". יש הבדלים בין אנשי הלשון בשל הבדלי גישה לשפה העברית. חלק חושבים שיש חשיבות בשימור ניחוח בינלאומי בהמרה לעברית, בעוד שאחרים סבורים כי יש לתרגם ממש. כך למשל עם המילה globalization. היו שרצו לתרגמה ל"התעולמות" או "תיעלום", אך לבסוף ניצח הזרם הדוגל בבינלאומיות, והמילה "גלובליזציה" נכנסה כמות שהיא.

ההתלבטויות העומדות על הפרק בדיונים הן בעיקר האם מילה מסוימת קליטה, והאם היא תפוסה. הסוציולוגים מנסים, פעמים רבות, לגלגל את המילה על הלשון, כדי להבין עד כמה אפשרי השימוש בה בכתב או בעל פה. בהצעה לתרגם globalization ל"התעולמות", למשל, עלה החשש כי המילה דומה מידי להתעלמות והדבר ייצור בלבול. אם במהלך דיון של הוועדה לא נמצאת מלה עברית מתאימה, מנסים החברים להציע מונח חלופי או להמציא מונח חדש לחלוטין. תוך כדי הדיון מעיינים החברים במילונים משדות אחרים המשמשים להשוואה. הדיון במונח מסתיים כאשר הסוציולוגים חברי הוועדה מסכימים כי התרגום לעברית מגלם משמעות סמאנטית העשויה לספק בסיס להסברים סוציולוגיים בהרצאות ובכתובים, ואילו הבלשנים מאשרים כי המבנה המורפולוגי אפשרי ואף מקובל.

נכון להיום אין לוועדה כל אינדיקציה על מידת ההשפעה של עבודת התרגום, ואין מידע על החלחול לתוך הקהיליות הרלוונטיות, כיוון שבהיעדר תקציב אין אפשרות לבצע את המחקרים הנחוצים (אם מישהו מחפש נושא למחקר הקשור בשפה, הנה ההזדמנות שלו). ישנן הצלחות ברורות כמו המילה "מגדר", שנהגתה לטענתה של קלקין-פישמן, על ידי פרופ' חנה הרצוג מאוניברסיטת תל-אביב, ונבחרה על פני הצעות חלופיות, אך גורלם של מרבית החידושים נותר עלום. האקדמיה ללשון עברית והוועדה מעוניינות מאוד לקבל תגובות על המילון, אך כאלה מגיעות לעתים רחוקות בלבד, ורובן מכותבי דוקטורטים המבקשים עזרה בהתמודדות עם מינוח מרכזי.

 

לעיון במילון, המפורסם באתר של האגודה הסוציולוגית הישראלית:

http://www.israel-sociology.org.il/uploadimages/milon.pdf

 

לעיון נוסף:

קלקין-פישמן דבורה, והגואל-סלומון לאה. 2008. "סוציולוגיה ולשון – המפגש: כיצד התכוונויות מקצועיות ויחסי גומלין בין מומחים מדיסציפלינות שונות משפיעים על תרגום מדעי". עיונים בשפה וחברה, כרך 1, גיליון מס' 1, עמ' 63-80.

 

תמי הירש היא סטודנטית לתואר שני במגמת ארגון. עבודת התיזה שלה- "פורצות ללא תמורה"- השפעת השירות הצבאי של נשים במקצועות גבריים בהמשך חייהן, נכתבת בהנחיית ד"ר עדנה לומסקי-פדר.

 

בדו"ח הקריאה, כמובן, לא הופיעו הפניות, מראי מקום או רמז כלשהוא לעובדה שלא מדובר בניסוחים פרי עיטו של הסטודנט. הוא אינו יחיד בכך; השנה הוגשו עוד כמה דוחות דומים, רובם לא הסתמכו על מאמר מסויים, אלא על סיכומי מאמרים מהאינטרנט, כאשר חלקם כללו אפילו את הבדיחות והערות של המסכמים עצמם. מעבר לפגיעה האתית והמוסרית שטמונה בתופעת ההעתקות, גורמת התופעה בעיקר לפגיעה בבסיס הלימודים עצמם- להעדר חשיבה ביקורתית עצמאית. דעתם של הסטודנטים על החומר שהם קראו (או שלא קראו) נעדרה מרוב הדוחות שהוגשו בקורס.

רוב הסטודנטים שהגישו את הדוחות, ונשאלו לפשר העניין, לא הבינו את הבעייתיות, או לפחות כך טענו. לגיטימי היה בעיניהם להעתיק חומרים מהאינטרנט ולהגישם כחומר מקורי, כאילו נכתב על ידם. הם לא ראו בכך בעיה אתית או מוסרית, ובכל מקרה, קיוו לא להיתפס. בקורס המדובר החלטנו, צוות המתרגלים, להסתפק בשיחת הבהרה ובאזהרה, במקום להעביר את העניין לועדת המשמעת. זאת, מתוך הבנה שהקורס הנו אחד מהמפגשים הראשונים של הסטודנטים עם האוניברסיטה, ומתוך אבחנה שאף אחד לא הסביר להם את מה שנראה מובן מאליו – אסור להעתיק באוניברסיטה.

תופעת העתקת עבודות מהאינטרנט רווחת באקדמיה כבר כמה שנים. במרחב האינטרנטי מתקיימים עשרות אתרים שמוכרים, תמורת מאות שקלים, עבודות סמינריוניות ואחרות, לסטודנטים, ולעתים גם לחברי כנסת. מרצים רבים מספרים שהם מתחילים כל בדיקת עבודה בהרצת מספר משפטי מפתח בגוגל. פרופ' רן חרמש, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, אף סיפר, במסגרת חלופת מיילים ברשת- Social Science- IL, שהוא קונה עבודות כדי להוכיח את העבירה שביצעו אותם סטודנטים ולהעבירם לטיפול ועדת המשמעת האוניברסיטאית. ד"ר גולן פדידה וד"ר מירי גלעזר טענו באותה התכתבות שהבעיה אינה רק מוסרם הירוד של הסטודנטים, אלא נעוצה גם באופן התנהלות המרצים. לטענתם, רק מעקב רציף אחר עבודות הסמינריון של הסטודנטים, כבר מהשיעור הראשון, יכול לצמצם את היקף התופעה. השניים הציגו תוכנית מפורטת לאופן המעקב הזה, אך לטענת ד"ר פדידה, לרוב המרצים אין זמן לבצע עבודה כזו, מה שכאמור מקל על הסטודנטים בהעתקות. ד"ר יופי תירוש, מרצה למשפטים מאוניברסיטת תל אביב, מספרת, בהמשך הדיון, על אתרים ואנשים שמתמחים בכתיבת עבודות בהזמנה - כך שגם מעקב צמוד אולי כבר לא יכול לפתור את הבעיה..היא פיתחה מערכי שיעור לכתיבת עבודות אשר בנוסף ללווי צמוד, יכולים, לדעתה לצמצם את התופעה.

ברור לי שהאקדמיה לא יכולה ולא צריכה להתעלם מהאפשרויות והבעיות שטמונות בשימוש באינטרנט. האינטרנט מאפשרת נגישות לידע רב. ישנם דברים רבים שניתן ללמוד ממנה, אך יש לעשות זאת בזהירות ובצורה מוקפדת. גם כשאני למדתי לתואר הראשון, נעזרתי במאמרה של אלאור אחרי שקראתי לראשונה את מאמרה של אורטנר על סמלי מפתח וניסתי להבין מה היא והמתרגלים רוצים מחיי. גם אני (כמו רבים אחרים), השתמשתי בסיכומים משנים עברו הנפוצים באינטרנט, יחד עם זאת ניסתי להקפיד שלא יהפכו לבסיס של לימודי, אלא להותירם בגדר מידע משלים.

אחת הבעיות המרכזיות בשימוש באינטרנט היא בעיית "הגניבה הספרותית" )פלגיאט), כלומר העתקה או שימוש במשפטים ורעיונות של אחרים ללא אזכור המקור, והצגתם כאילו היו של הכותב עצמו. האוניברסיטה מתייחסת לעבירה כזו בחומרה, לפי סעיף 14, בתקנון האוניברסיטה, תתי סעיפים 4-7, "גניבה ספרותית", נחשבת הגשת עבודה, שכולה או חלקים ממנה הועתקו מעבודה אחרת, אם בעזרת קנייתה בכסף והן ממקורות אחרים. ועדות המשמעת של האוניברסיטה נוטות להחמיר בעונשים על עבירות אלו בנסיון ליצור הרתעה (להחלטות ועדת המשמעת).

בעיה נוספת בשימוש באינטרנט, היא שאלת אמינות המידע. האתר שבו באה לידי ביטוי סוגיה זו במלוא עוצמתה הוא "ויקפדיה", האנציקלופדיה החופשית ברשת, המהווה את המקור העיקרי להסתמכות ולהעתקות של סטודנטים. האתר, גם אם אינו התגלמות הרוע כפי שטוענים כמה, גם אינו מקור אמין לשימוש בעבודות אקדמיות, כפי שמבהיר גם ג'ימס ווילס, מייסד המיזם. הבעיה באתר נעוצה בעובדה שכל אחד יכול לערוך, לשנות או להמציא עובדות וערכים כרצונו. ישנם, אמנם, מספר עורכים (בירוקרטים בשפת הויקי), אך הם אינם יכולים לסורק את כל הערכים הקיימים במיזם. הערכים "ערפאת" או "הטבח בסברה ושתילה" לדוגמא, זכו לשינויים וסילופים שונים, בהתאם לעמדות הפוליטיות של כותבים מתחלפים. גם נושאים פחות שנויים במחלקת פוליטית, כמו הויכוח על מקום הולדתה של לאה גולדברג, זכו לשיכתובים ושינויים רבים, חלקם בגלל בורות וטעויות שמקורן תום לב, וחלקם מתוך כוונה של בעלי אינטרס, כפי שהתרחש ב"פרשת סיגנת'אלר". יתכן שהמידע בויקפדיה הוא מדוייק, אך יכול להיות שלא. ולכן, הוא מתאים לשמש, במקרה הטוב, מקור לידע כללי, נקודת פתיחה, ולא נקודת סיום, בחיפוש המידע.

האינטרנט, אם כך, הוא כלי רב עוצמה בלימודים ומקור מפתה להעתקות וגניבות ספרותיות. יתכן ובקורסים במחלקה, סגל ההוראה והמתרגלים משדרים מסרים סותרים: מצד אחד מדברים על אתיקה ומהצד השני, מעלימים עין. ניסינו, כפי שתיארתי בדוגמא בתחילת הקטע, אולי מתוך נאיוויות ואמונה באדם, לפנות אל הסטודנטים לא בעונשים אלא בהבנה שהדבר לא נכון מוסרית ופסול מבחינה אקדמאית. שמדובר בעלבון למורה, ולא פחות, לתלמיד. אני מקווה שלא טעינו.

 

 לירון שני הוא סטודנט לתואר שני באנתרופולוגיה. הוא כותב על ההתיישבות החדשה בחבל לכיש בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

ההתרוקנות הראשונה התרחשה קצת יותר מחצי שנה לאחר שהתחלתי את עבודת השדה שלי על קהילת 'המקום' - קבוצת אנשים אשר התכנסה סביב הר' אוהד אזרחי במטרה ללמוד ולחדש את היהדות ברוח העידן החדש, ואשר התגוררה במצוקי דרגות שבצפון מדבר יהודה. התכנון שלי היה להשתמש בקהילה כ"מקרה בוחן" (case study) לבחינת השילוב בין יהדות לעידן החדש, שמתקיים בתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית. בפנטזיה האנתרופולוגית שלי, ראיתי את עצמי מתגוררת עם חברי הקהילה, הופכת לאוזן קשבת עבור חבריה ומשתתפת בטקסים הייחודים שלה. בפועל, בחצי השנה הראשונה של עבודת השדה רק השתתפתי בסדנאות סופי שבוע של הקהילה מתוך מטרה להעמיק את היכרותי איתם לפני שאני "נופלת" עליהם ומבקשת מהם לגור איתם. והנה, רגע לפני שאני אוזרת עוז ומבררת האם ייאותו לקבל אותי אליהם, נופל הפור.

במהלך נסיעה אקראית ברכב, מתברר לי, באמצעות אחד האינפורמנטים, כי הקהילה במצב חברתי רעוע. חוסר הסכמה לגבי הדרך המשותפת הביא את הקהילה לסף פירוק ולמעשה חרץ את הדין לגבי עבודת השדה שלי. שלושה חודשים מאוחר יותר מתקבלת ההחלטה והקהילה מתפרקת. איש איש הולך לדרכו.

אבל מה היא דרכי?? את הצעת מחקר כבר ניסחתי, בנושא התאהבתי, לאנשים נקשרתי. אז מה? להחליף שדה? להתחיל מחדש? היה מי מהמחלקה שניסה להניע אותי להתעקש ולהמשיך בתצפיות על הקהילה. במסדרון המחלקה הוא נזף בי "את פה? מה את עושה פה? תעלי לאוטובוס ותסעי לשם!" היה מי שאמר, בניסיון לעודד: "תדעי לך  שרגעי משבר הם הרגעים הכי מעניינים לאנתרופולוג". אחרים ניסו לסייע לי לחשוב על שדה אחר.

זמן מה לאחר מכן "נופל לי האסימון". הפיתרון טמון בהרחבת עבודת השדה לקהילה נוספת- קהילת 'בית חדש'. מדובר אומנם בקהילה קצת פחות אקזוטית מקהילת 'המקום' ובנוסף  הקהילה מונהגת  על ידי רב שהסתייגתי מאישיותו, אולם כיון שהקהילה הזו פועלת באותו שדה חברתי-תרבותי של קהילת 'המקום', הרי שמבחינת המחקר זהו הפיתרון הראוי.

וכך, גנזתי את פנטזיית עבודת השדה המדברית שלי והפלגתי ליפו, פעם-פעמיים בשבוע לצפות בקהילת 'בית חדש'. והאמת, שהפעם, כיון שהייתה זו קבוצה שנפגשה מספר פעמים בשבוע ולא גרה ביחד, היו הכניסה לשדה והמפגש עם חברי הקהילה פשוטים יותר. הפעם הייתה גם הקהילה מעוניינת בנוכחותי, או לפחות הרב. מדי פעם הוא היה מחבק אותי (הוא היה מחבק את כולם. בכלל, כולם התחבקו עם כולם שם) ולואט באוזניי במבטא אנגלו-סקסי כבד: "את תכתבי עלינו דברים טובים, נכון?". ורציתי, באמת כל כך רציתי. רציתי גם להספיק לצלם תמונות באחת הסדנאות. תכננתי קשת שלמה של ראיונות של חברים – מרב הקהילה ועד המשתתף האקראי והחד פעמי. רציתי גם להשתתף לפחות פעם אחת עם הקהילה במרחב היהודי שחבריה תכננו להפעיל באחד מהפסטיבלים הרוחניים, אבל כמו שאומרים ביידיש: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" (בעברית: כשהאדם חושב (מתכנן), אלוהים צוחק) וגורלה של עבודת השדה שלי המשיך להתהפך.

 כאחד עשר חודשים לאחר תחילת עבודת השדה קיבלתי שיחת טלפון מהקהילה: "יש פגישת חירום של הקהילה. בואי". שינסתי מותניים, מיהרתי לעיר הגדולה ושם גיליתי כי... אופס. הבריכה שלי שוב עומדת להתרוקן. הועד המנהל של הקהילה ושורה של חברות קהילה ועובדות דיווחו כי הרב גפני, המנהיג הנערץ, ניצל מינית מספר תלמידות ועובדות ולכן פוטר מכל תפקיד. כמי שהכירה את הקהילה ואת הדינאמיקה שנוצרה סביב הרב הכריזמטי, היה לי ברור שהקהילה לא תחזיק מעמד בלעדיו.  לאורך כל אותה פגישה דרמטית, שמעתי קול באוזני שאומר "לא! לא יכול להיות ששוב זה קורה לי?!". זה אכן קרה. אותה פגישה הייתה תחילת סופה של הקהילה השנייה, שהתפרקה במהלך עבודת השדה שלי. הנה שוב התרוקנה לה הבריכה, ונותרתי מפרפרת באוויר, מנסה פעם נוספת לשחות בלי מים.

ומה אח"כ? לאחר התפוגגות הפאניקה התחלתי לחשוב. מה הספקתי ומה חסר לי. מה ניתן לעשות עדיין- (למשל -לראיין אנשים) ומה כנראה כבר לא אוכל יותר לעשות (למשל, תצפיות, או לצלם טקסים). התחלתי להתעודד כשהבנתי שבכל זאת הספקתי לצבור מספיק חומרים משתי הקהילות. הגעתי גם למסקנה שאולי צדק אותו האדם שאמר שמשבר בקהילה זו ההזדמנות הגדולה של כל אנתרופולוג. המשבר אכן חשף צדדים ומימדים של התופעה שלא ראיתי לפני כן.

כך למשל הבנתי כי קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית היו תופעה שולית יחסית בתוך תת-התרבות של העידן החדש ובתוך זירת ההתחדשות היהודית, אולם השפעתן מהדהדת הלאה עד היום. הבנתי את מרכזיותו של מנהיג-גורו בקהילות רוחניות עידן- חדשיות ואת המשמעות של העדרותו (הפיזית והנפשית). בסופו של דבר גם הבנתי והשלמתי עם העובדה שכנראה הדוקטורט שלי לא יכתב על קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית, אלא על הנסיבות להקמתן והתפרקותן של קהילות יהודיות רוחניות.

ומה המסקנה שלי מכל הרפתקאותיי בשדה? אולי שפחות חשוב לבדוק אם יש מים בברכה לפני שקופצים אליה, וחשוב יותר לדעת לשחות גם ללא מים.

 

ישנה גישה לא מוצהרת הטוענת כי סטודנט המגיע ללימודי ה-מ.א למעשה עובר את טקס המעבר הראשון שלו באקדמיה ובכך נבחן במבחן האש, "איש איש לעצמו יחיה". אך אולי מבחן זה מוקדם מידי? בעיני, ברגע שהמחלקה מחליטה לקבל סטודנט מ.א למסלול המחקרי יש לה אחריות כלפיו ומחובתה לעזור לו לסיים מסלול זה. בתחום זה נכלל לדעתי גם סעיף ההנחיה. תהליך מציאת המנחה הינו השלב הראשון בהתחלת מחקר מ.א והוא לרוב נתון בערפל. לעיתים אלה שאינם בקיאים ברזי המחלקה מוצאים עצמם דופקים על דלת אחר דלת בניסיון נואש לגייס מנחה. אולי הגיע הזמן למסד את ההנחיה? ניתן לעשות זאת למשל בעזרת יועץ שיכווין את הסטודנטים אשר יהיו מחויבים לעבור אצלו כדי שאף אחד לא ייפול בין הסדקים (יועץ מסוג זה יעזור לא רק במציאת מנחה אלא בכלל לוודא שכול הסטודנטים ממלאים את חובתם למסלול בו בחרו). בכך, יש לסייג, אינני מסירה את האחריות מצד הסטודנטים להתעניין, לשאול, לקרוא על המחקרים של חברי הסגל, ולהמשיך לחפש התאמה בין תחומי העניין של שני הצדדים.

לאחר שמישהו כבר פתח את דלתו בפנינו ומצאנו מה לחקור ואיפה, עולה שאלה נוספת, כיצד המחלקה יכולה לספק לסטודנטים את הכלים לעשות זאת, ובכך אני מתכוונת הן להכשרה הלימודית והן לסיוע הפיננסי. אתחיל עם זו הראשונה: במחלקות לאנתרופולוגיה בעולם, ההכשרה כוללת קורסי מבוא מקיפים הן מהזווית הגיאוגרפית והן מהזווית הנושאית, למשל, מבוא לאנתרופולוגיה של הכלכלה, מבוא לאנתרופולוגיה של אפריקה/אסיה  וכו'. לצערנו, מחלקתנו (ואולי יש להגיד מגמתנו) קטנה מידי ואינה יכולה לספק קורפוס כזה. בודאי שישנם קורסי  "ליבה" שהם הבסיס שאותם המחלקה משתדלת לספק, ביניהם ניתן לכלול קריאה בתיאוריות ושיטות מחקר וכו', אך לא די באלו. וכאן נשאר צנועים, אינני מבקשת ללמוד על כל העולם, אך לפחות על תחום שבו המחקר שלי מתמקד ומאחר שהמחלקה לא יכולה להיענות לכך, ישנם מספיק קורסים ברחבי האוניברסיטה שיכולים לספק את הסחורה: המחלקה למדע הדתות, ללימודי הודו/אפריקה/מזרח תיכון/לימודים אמריקאנים וכו'. וכמובן לכאן גם נכנסות השפות. רבותיי, מחקר על ספרד לא יכול להתקיים ללא ספרדית. אך תוכנית הלימודים שלנו לא מאפשרת זאת. אנו מחויבים לקחת את רוב הקורסים שלנו מהמחלקה הכוללים קורסים ממגמות אחרות כגון ארגון וסוציולוגיה שעד כמה מעניינים שיהיו ישנם קורסים קונקרטיים יותר עבור המחקר של כל אחד מאיתנו (ואני בטוחה שכך גם מרגישים מרבית תלמידי הארגון כאשר הם נאלצים לקחת קורס על עבודת שדה). אך אם המחלקה לא יכולה לספק את ההכשרה הנדרשת מדוע היא מונעת מאיתנו לקבל אותה במקומות אחרים באוניברסיטה.

כאן, לדעתי, נכנס תפקידו של המנחה. המחלקה צריכה להעניק לו כוח לאשר לתלמידיו ללמוד קורסים מחוץ למחלקה אשר יהוו חלק מתכנית לימודים המשרתת את צורכי המחקר שלהם. ההיבט השני הינו התמיכה הפיננסית. כבר מזמן הגענו לתובנה שלב ליבה של האנתרופולוגיה היינה עבודת השדה, ועבודת שדה, לעיתים לא מבוטלות, כרוכה בנסיעה "לשם". מחלקות לאנתרופולוגיה שונות כבר הבינו כי קיומה של אנתרופולוגיה במחלקה תלוי בגורם זה, והקציעו תקציב נפרד (ולו הקטן ביותר) לסייע לתלמידיהם האנתרופולוגים לממש את עבודת השדה ובכך לעודד אותם לעשות מחקר אנתרופולוגי שיוצא מגדר הלוקאלי.

אסיים במטרתה של האוניברסיטה (או לפחות כך נדמה לי) והמחקר האקדמי, דהיינו "פרסום ומחקר". אצל רובנו האנגלית אינה שגורה בפינו, וגם אם כן, כתיבה אקדמאית היא אחרת (בטח כזו באנגלית). לא מן הנמנע שלמחלקה יהיה קורס לתלמידי המחקר שלה בכתיבה אקדמאית באנגלית שבין היתר יעסוק גם בכתיבת מאמרים, שהרי כולם יסכימו שמאמר אינו עבודה סמינריונית, ואם את האחרונה הכשירו אותנו לכתוב כבר בשנה א' מדוע לא גם את הראשונה.

בסופו של דבר, כל הדברים הללו מסתכמים בהכשרה שלנו ובאחריות של המחלקה כלפי סוג ההכשרה אותה נקבל. כאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שלא משנה כמה מוכשרים אנחנו, בשלב זה אנחנו עדיין לומדים, ולמידה זו היא הקריטית ביותר. היא זו שתקבע איזה חוקרים נהיה ואיזה חוקרים המחלקה תרצה לראות בעתידה.

 

* סמדר בראק הינה סטודנטית בשנה השלישית ללמודי התואר השני במגמת אנתרופולוגיה. היא כותבת את התיזה "קייטנת ישו ויהושוע: הבנייה של גוף מאמין בכנסי התעוררות של תנועות כריזמטיות אוונגליסטיות", בהנחיית ד"ר נורית שטדלר