דרך אנלוגיה זו מצייר סמית שני אבות טיפוס של דוקטורנטים. הראשון, אופנוע ההונדה, ידוע ביכולתו לקרוא ספרי פילוסופיה סבוכים, להעיר הערות מלומדות באריכות, לחשוב בכובד ראש על נושא ייחודי לעבודת הדוקטורט ולהקדיש שנים רבות למחקר מעמיק וחדשני. כתיבתו מבריקה, ובכל עמוד מושקעת עבודת פרך, אך היא גם איטית מאד. השני, אופנוע הדנפר, מתנהל באופן שונה לחלוטין. כאשר הוא קורא, הוא מתמקד בחומרים הרלוונטיים מיידית לעבודתו; הוא מעדיף לקרוא את כתבי העת החדשים על פני הקלאסיקות ומחפש את המחלוקות המיידיות שאליהן יוכל להתברג; חשובה לו האבחנה בין העיקר לתפל, בין הרלוונטי לזניח; זמנו יקר ומתוכנן בקפידה; יש לו סדר עדיפויות ברור והוא מתמקד במחקרו שלו; כאשר הוא בוחר נושאים למחקר הוא מחפש את בר הביצוע, את הנושא שיש לו התחלה, אמצע וסוף. יותר מכל, הוא מפרסם. אולי לא בכתבי העת היוקרתיים ביותר של הדיסציפלינה, ואולי אינו מגלה את אמריקה בפרסומיו, אבל הוא מפרסם בכתבי עת מוכרים ושפיטים. השורה התחתונה, אליבא דסמית, היא שאופנוע הדנפר, גם אם פחות זוהר, הוא זה שיישא אותנו רחוק יותר – לא רק דרך לימודי הדוקטורט אלא גם אל עבודה קבועה ומעבר אליה.

חלוקה שכזו וודאי צורמת לרבים מהקוראים. היא צורמת לרבים מעמיתי, ולרבים מהמרצים. היא גם צורמת לי. היא מיד מעלה בראשי את דוגמאות הנגד – את אותם מכרים שלמראית עין נהנים משני העולמות. ויחד עם זאת, קביעה זו משקפת את ההיגיון של שוק העבודה האקדמי האכזר, שבו בעלי דוקטורט טרי מתחרים כיום. זוהי תפיסה שעל פיה דריסת הרגל נקבעת במידה מסוימת מבחינה כמותית, קרי, על סמך מספר המאמרים המפורסמים, וכזו שעל פיה קיומה של דיסרטציה מבריקה לא בהכרח מפצה על היעדר פרסומים. היא גם משקפת את הדרך שבה שיטתו זו של השוק מחלחלת אחורנית, אל שלב לימודי הדוקטורט ואל בחירת הנושא, מציאת המנחה, וקביעת סדר העדיפויות.

למרות שרבים לא יסכימו עם חדות הטיפולוגיה של סמית, המחלקה בה אני לומד מעבירה בדרכים רבות את התחושה שהשעון מתקתק. בקורס תיאוריות של שנה א' ביקש המרצה להיפגש עם כל אחד מהתלמידים אישית, ושאלתו השנייה בכל פגישה הייתה "נו, מה עם הפרסומים? יש משהו בקנה?". מסרים דומים נשמעים גם ממרצים אחרים – "אל תדחו את זה, תעבדו על מאמרים"; "מה עם עבודת הסמינר שכתבת? למה שלא תפרסמי אותה?"; "לוקח למאמר שנים להתפרסם, אז כדאי להתחיל לחשוב על זה עכשיו". חמש שנות המימון שאותן האוניברסיטה מקציבה לתואר השני והשלישי, כך מזהירים התלמידים המתקדמים יותר, יעברו כהרף עין. אז השעון מתקתק ללא הפסק, ועמו התחושה שחייבים לדחוף ולהפיק עוד ועוד.

ולא בכדי. פרסומי הסטודנטים מקנים למחלקה יוקרה רבה. מעבר לכך, יכולתן של מחלקות להציב את בוגריהן במחלקות אחרות כמרצים זוטרים – מדד חשוב להערכת איכותן- תלויה כאמור ביכולתם המוכחת של תלמידיהן לצלוח את תהליך השיפוט העיוור של כתבי העת האקדמיים. רכישת ניסיון זה והבנת הדרך הארוכה שאותה עובר מאמר משלב הרעיון לשלב הדפוס גם תעזור לאותם בוגרים כאשר השעון הבא – זה שמופיע עם קבלת העבודה המיוחלת – יתחיל גם הוא לתקתק. לא חסרות סיבות להפעלת הלחץ על תלמידי הדוקטורט, וכך הדוחק לפרסם, לנוע קדימה, הופכת עבור רבים מהדוקטורנטים דבר שבשגרה. לכן, השאלה הנצחית "איך שם?" מעלה מיידית תחושה זו, תחושה אשר לדעתי- ועל סמך שיחות עם חברים בארץ – הופכת להיות אוניברסאלית ומעיבה לא פחות על חוויית הדוקטורט בישראל.

ואיפה אני עומד? רוב המרצים שעמם הזדמן לי לדבר על כך, הן בארץ והן בחו"ל, יסכימו שפרסומים בשלב הדוקטורט הם דבר חשוב ושהזמן לפרסמם אכן קצר. יחד עם זאת, רובם (כולל סמית) גם מכירים היטב בחשיבותו של הזמן עצמו – הזמן לקרוא מעבר לסוגיות הספציפיות בהן כל תלמיד עוסק, לדון בדברים בסמינרים מחלקתיים ובפורומים אחרים, לתת ולקבל משוב, לחשוב עוד ולהעמיק עוד. ייקח עוד כמה שנים עד שאגלה אם הפכתי לרוכב אופנוע שלא באמת נוסע (או כזה שנוסע אך לא מגיע לשום מקום), או שמא נותרתי על מסלול המרוצים. ואולי אסור לאבד את התקווה לשלב את הראשון עם השני, את היצירתיות והעומק עם אורך הרוח והסבלנות. הלוואי.

את התואר הראשון והשני עשיתי במחלקה לפסיכולוגיה.  כשסיימתי את התואר השני בפסיכולוגיה חברתית, לאחר התנסות קצרה (פרקטיקום) במשרד ייעוץ, התגייסתי (בשנית) לצה"ל כיועצת ארגונית במחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה). הייתי נרגשת נוכח ההזדמנות הראשונה ליישם באופן מלא את הפרקטיקה הפרופסיונאלית שזה עתה רכשתי. במיוחד, קיוויתי לעסוק במה שתפסתי כגולת הכותרת של הפרופסיה – תכנון והוצאה לפועל של שינוי ארגוני. ולא סתם שינוי, כמובן, אלא שינוי "מהמעלה השנייה", כזה שמשנה את כללי המשחק, שובר את הפרדיגמה ויוצא מהקופסה. כיום אני יודעת לומר שמדובר היה בעיקר ביציאה מהקופסה של השירות הציבורי לטובת כניסה לקופסת ההפרטה והשוק החופשי כמודל אידיאלי.  אך אז, תפסתי זאת כמעבר הכרחי מעידן הדינוזאורים אל עולם חדש וטוב יותר.

תפקידי הראשון היה של יועצת ארגונית במערך ההכנה לצה"ל או בשמו המוכר יותר, הגדנ"ע. הימים היו ימי "משבר המוטיבציה", קרי, השיח הצבאי והציבורי שעסק בירידה בנכונות של בני נוער לשרת ביחידות הקרביות.  טענה זו התייחסה בעיקר לבני הנוער שהוגדרו כ"איכותיים", כלומר, לכל מי שלא הוגדרו כעולים חדשים או "נוער טעון טיפוח".  לכן, הוחלט להרחיב את היקף פעילות ההכנה לצה"ל ולהחיל פעילויות שעד כה יועדו רק לאותן "אוכלוסיות מיוחדות" גם על הזרם המרכזי של בני הנוער. ההקשר החברתי הרחב יותר של התהליך זה נעלם מעיני, ולקטגוריות השונות התייחסתי כהבחנות ענייניות ולא טעונות.  במקום זאת, התעניינתי באופן בו מקבלים אנשי היחידה את השינוי שלהרגשתם נכפה עליהם מגבוה.  בעיקר, נראה היה כי הם חוששים כי לא יצליחו להיות בעלי ערך מוסף עבור בני נוער בעלי מקורות מידע ומנגנוני תמיכה ביחס לשירות הצבאי, כפי שהיו עבור בני הנוער מקבוצות השוליים. מבחינתי ומבחינת הממונים עלי בממד"ה, האתגר המרכזי שעמד בפניי היה לעודד את אנשי היחידה "לקחת בעלות" על השינוי, קרי, לעסוק בו מתוך אמונה בצדקת הדרך ורצון לראות בהצלחתו. לאכזבתי, מטרה זו לא הושגה והיחס המסתייג של אנשי היחידה נותר בעינו.  סיימתי את התפקיד בתחושת החמצה, על כך שלקחתי חלק בתהליך שינוי שיכול היה להיות "מהותי", אילו רק היו אנשי היחידה משכילים לראות שהוא כזה.

ההזדמנות לעסוק בשינוי "לפי הספר" הגיעה בתפקיד הבא, כאשר עברתי לתפקיד של יועצת ארגונית באחת מיחידות הביצוע של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.  "בועת ההי-טק" הייתה אז בשיאה. השגשוג הכלכלי יצר תחרות בין צה"ל לשוק העבודה האזרחי והביא לפריחה של שינויים בתוך צה"ל, שביטאו ניסיון להטמעה של שפה ונורמות ניהוליות מהעולם האזרחי- עסקי. הרמטכ"ל שאול מופז חילק לקצינים הבכירים את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" ומפקדי גדודים הוגדרו כ"עתודה ניהולית" ועברו "תכניות פיתוח מנהלים" (גל, 2001)^[1].  תהליכים אלה היו חזקים במיוחד באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, גלגולו החדש של אגף האפסנאות. בין היתר, מוסד שם בתקופה זו מערך הירארכי של יועצים ארגוניים ביחידות הקו, שמשימתם המרכזית הייתה לסייע למפקדי היחידות לקיים "תהליך אסטרטגי" – מהלך מובנה של שינוי יזום שיתאם את השינויים המבניים והתפיסתיים שהתרחשו בתקופה זו בצה"ל. ואכן, הכל התרחש כמצופה.  תהליך השינוי נעשה בהובלה נמרצת של המפקד, הקיף את כל קציני היחידה וזכה לשיתוף פעולה מצד מרביתם.  התוצרים של תהליך התכנון הוגדרו כהצלחה על-ידי אנשי היחידה והרמות הממונות.  עבורי, הייתה זו תקופה של התלהבות ופריחה מקצועית. עם זאת, התגלו אצלי ספקות ראשונים ביחס לנקודת המבט הניהולית אשר לפיה, לפחות כפי שהבנתי אותה אז, כל ארגון יכול (וצריך) להפוך את עורו ולהגשים את האידיאל של ארגון עצמאי הפועל בשוק חופשי תחרותי. אחרי הכל, אמרתי לעצמי, לכל ארגון (או יחידה צבאית) יש מאפיינים שלא ישתנו. ספקות אלה ניסחתי בעבודת סוף השנה שכתבתי לממד"ה, בה תיארתי, תוך הסתמכות על תיאוריות פסיכולוגיות, את השינוי הארגוני כתהליך של "עיצוב זהות" – תהליך בו האנשים ביחידה, והיחידה כגוף, מנסים לברר את "זהותם" כסוג של מבנה עומק שייתן ביטוי לתנאי הסביבה המשתנים אך גם למאפיינים קבועים יותר של המסגרת והטכנולוגיה.

לאחר סיום תפקידי ביחידה, יצאתי לשנת לימודים במטרה להתחיל בכתיבת עבודת דוקטורט. כיוון המחשבה הראשוני שלי היה להמשיך ולפתח את נושא השינוי הארגוני שכה הלהיב אותי. במיוחד, רציתי לבחון את השינוי הארגוני מפרספקטיבה של תיאוריות פסיכואנליטיות, בדגש על הפוטנציאל המעצים של שינויים ארגוניים עבור הארגון והפרט.  הכותרת הראשונה שניסחתי להצעת המחקר הייתה: "בחינת תהליכי התפתחות ארגוניים בפרספקטיבה המשלבת ראייה מערכתית עם תיאוריות של התפתחות הפרט". כותרת זו שיקפה את העמדה התיאורטית שאפיינה את היחס לשינויים ארגוניים בממד"ה באותו זמן: שילוב של "תיאוריה מערכתית" עם תיאוריות פסיכואנליטיות. הגדרתי את מטרת המחקר כהעשרת הפרקטיקה הייעוצית בכל הנוגע לאפשרויות הפעולה של היועצים והנועצים ביחס לשינויים ארגוניים.  קיוויתי לעשות זאת באמצעות שילוב בין התיאוריה הפסימית של מלאני קליין לתיאוריה האופטימית של דונלד וויניקוט. כפי שניתן לראות, נקודת מבט זו משקפת התבוננות בשינוי מתוך השיח – מתוך אמונה בחשיבותם ונחיצותם של שינויים ארגוניים ומתוך שאיפה לשכלול מיומנויותיי כיועצת ארגונית.

הנסיבות הובילו לכך שבניגוד לתכנון הראשוני, לא נרשמתי ללימודים במחלקה לפסיכולוגיה אלא במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. באי רצון השלמתי עם ה"מחיר" של השלמת קורסי יסוד בסוציולוגיה.  עם תחילת הלימודים, הופתעתי לגלות חוויה מרעישה של חיבור מיידי: הרגשתי כי אני מקבלת מלים לבטא תחושות שליוו אותי זמן רב.  לא הייתי עוד "סתם" חשדנית, צינית או עוכרת שמחות; בהדרגה הפכתי להיות סוציולוגית ביקורתית. בתחילה, חשבתי עוד שאוכל לשלב בין הסוציולוגיה הביקורתית לתיאוריות הפסיכואנליטיות שהצגתי קודם. אולם תוך כדי תהליך גיבוש ההצעה והדיאלוג עם המנחים  – אייל בן-ארי וישראל כ"ץ – הבנתי כי אין זה מצב של "גם וגם" אלא של "או – או" וכי אאלץ לבחור. ואכן, בחרתי בהתבוננות פרשנית וביקורתית בעיסוק של צה"ל בשינויים ארגוניים. 

עם תום שנת הלימודים שהוקצבה לי, חזרתי להיות יועצת ארגונית במערך מדעי ההתנהגות.  בתקופה זו התרחשו בצה"ל שינויים שונים במדיניות כוח האדם, שכללו את מודל ההעסקה של צבא הקבע וחוזה ההתקשרות עם צבא המילואים. בניגוד לתהליכים הקודמים בהם השתתפתי תוך קבלת הרטוריקה הרשמית, הפעם התבוננתי בהם באופן ביקורתי וזיהיתי את הזיקה בין השיח הניאו-ליברלי בו היו משוקעים לבין נושא המחקר שלי. 

במהלך העבודה, שאת רובה ערכתי לאחר השחרור מצה"ל, קראתי וניתחתי חומרים רבים המתעדים תהליכי שינוי בצה"ל.  חלקם נאספו לאחר שהחלטתי כבר על נושא העבודה וחלקם לפני כן, בתקופה בה שאפתי להיות יועצת ארגונית מומחית לתהליכי שינוי.  כאשר התבוננתי מחדש בחומרים המוכרים שלאורם התוויתי את דרכי כיועצת, ליוותה אותי תחושה של ביקור מחודש (revisit) – חזרה של אתנוגרף לשדה מחקר קודם, המניבה, על-פי רוב, תובנות חדשות (^[2]Burawoy, 2003). הבנתי כי כיועצת ארגונית בצה"ל איני מתבוננת מבחוץ בשיח והפרקטיקה העסקיים, אלא אני עצמי מהווה ייצוג של השיח, מי שנדרשת להשמיע את קולו ולהפעיל אותו בחיי היומיום.

במהלך כתיבת העבודה קרו אירועים רבים: בועת ההי-טק התפוצצה והצבא חזר להיות מקום עבודה אטרקטיבי; השיח הניאו-ליברלי העמיק לחדור לצה"ל וליווה גם את תהליכי ההתכנסות והצמצום, תוך הדגשת תפקידם של המפקדים כ"מנהלים"; הדגש במחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל עבר מהטמעת גישות ניהוליות לסוציולוגיה ביקורתית; מלחמת לבנון השנייה הציפה את הבעייתיות בתפיסות צבאיות חדשניות שהתפתחו עם השנים ועוררה דרישה לחזור ל"מקורות" הצבאיים, מהלך שהשפיע גם על התרחקות מסוימת מהשפה העסקית. על רקע התרחשויות אלה, ניתן לראות את התהליך שעברתי בגיבוש נושא המחקר לא רק כמסע פרטי, אלא גם כשיקוף מסוים של תנודות במעגל הרחב יותר.

^[1]גל, דני (2001). "פיתוח מנהלים בעוצבת געש". סטטוס, ספטמבר 2001.

 ^[2] Burawoy, M. (2003). Revisits: An Outline of a Theory of Reflexive Ethnography. American Sociological Review, 68 (October), 645-579

השתתפות בכנסים, וארגון כנסים ופאנלים.

כאמור, להשתתפות בכנסים שלוש מטרות מרכזיות: חשיפת העבודה המחקרית שלנו וקבלת הערות; חשיפה למחקרים של אחרים, הנמצאים עדיין בתהליך עבודה; וביסוס קשרים מקצועיים נרחבים. אבל כנסים אינם נוטים לארגן את עצמם, וכדי להבטיח דיון איכותי בסוגיות הקרובות לתחום העניין שלנו, אנחנו צריכים לעיתים לקחת חלק בארגון הכנס כולו, או מושב במסגרתו, בו יידונו התיאוריות והמושגים או תחומי העניין האמפיריים שאנחנו עצמנו מבקשים לקדם. כל אחת מן המשימות דורשת, כמובן, השקעה רבה בארגון ובתיאום בין גורמים שונים, בכתיבת מסמכים המגדירים את מטרת הכנס ומציעים סדר יום שיקודם במסגרתו, במשיכת קהל להרצאה הספציפית, למושב או לכנס כולו, ועוד. בעקבות כנסים ומושבים מוצלחים במיוחד, יוצאים לעיתים קרובות גם ספרים ערוכים, ובהם מקבץ מן הטובים שבמאמרים שהוצגו ולעיתים גם מאמרים נוספים. לחלופין, עשויים המארגנים לבקש לפרסם את המאמרים הטובים בגליון מיוחד של כתב עת, אז יעברו המאמרים שיפוט רגיל כמאמרים בכתב העת, והמארגנים ישמשו כעורכים אחראים ויפקחו על תהליך השיפוט והכנת המאמרים לדפוס. בשני המקרים יכתבו המארגנים, בדרך כלל, הקדמה לספר או לגליון, שתציב את נושאי המאמרים בהקשרם הרחב, תנסה לעמוד על המשותף ביניהם ותציג סדר יום מחקרי רחב ומשמעותי למחקרים עתידיים בתחום.

אזרחות ארגונית

האוניברסיטה היא אולי השריד המשמעותי האחרון לעידן הקואופרטיבים. למרות הכרסום המשמעותי בתחומי השיפוט של חברי הסגל ובאוטונומיה שלהם בשנים האחרונות, הם עדיין שותפים לבחירת רקטור ונשיא האוניברסיטה. הרקטור כפוף, למעשה, למרוּת הסנאט המורכב מחברי סגל, והאחריות לקבלת ההחלטות האקדמיות מצויה עדיין, לפחות לפי הספר, בידיהם של חברי הסגל. משמעותו של מבנה זה היא עבודה ניהולית רבה עליה מופקדים חברי סגל מתחלפים (מדיקנים וראשי מחלקות, דרך ראשי ועדות וחברי ועדות, ועד יועצים לסטודנטים.) אז אנחנו יושבים בסנאט האוניברסיטה (בעיקר הבכירים); בועדות הוראה (ועדה המחליטה על שינויים בתוכניות לימודים, הקמת תוכניות חדשות וסדרי הוראה שונים), מינויים (המחליטה על קידומים ומינויים חדשים), מלגות (כשמה כן היא, ויש רבות כאלה), ספריה (מחליטה על רכש ספרים וארגון הספריות), משמעת (מנהלת שימועים ומחליטה על עונשים כלפי סטודנטים וחברי סגל) ותשתית (מחליטה על רכישות ציוד בסיסי לחברי סגל, תקצוב כנסים ועוד). בכל אחת מן הועדות בהן אנחנו חברים אנחנו נדרשים לקרוא מסמכים רבים ולדון בתיקים מורכבים ומסובכים שמעצבים, במידה רבה, את פניה של האוניברסיטה. מכיוון שהאוניברסיטה היא מוסד גדול ובירוקרטי, ושמרן במידה רבה, יתכן שתחושת המעורבות בקבלת ההחלטות היא לא יותר מאשליה. יתכן שרוב עבודתינו משנה רק מעט בתמונה הכוללת. אבל עבור מי שקיבל מלגה או לא זכה בה; קיבל מינוי או נדחה; קודם או שקידומו נמנע; עבור כל אלה, עבודת הועדות היא פעמים רבות משנת חיים. אולי בשל כך פועלים חברי הועדות (לפחות אלה בהן אני השתתפתי) ברצינות רבה כל כך, ומשקיעים בעבודת הועדה כה הרבה מזמנם ומתשומת ליבם.

העובדה שחברי הסגל בכל אחת מן הועדות מתחלפים לעיתים קרובות (בדרך כלל עם סיום כהונה של 3-5 שנים), מבטיחה שמידי פעם יזכו אג'נדות חדשות למימוש, שמקבלי ההחלטות לא יהיו מקובעים, אלא יביאו נקודת מבט רעננה ומגוונת לדיון, שחברי הסגל הצעירים יוכלו לתרום רעיונות חדשים. מנגד, לתחלופת חברי הסגל בועדות יש גם עלות ניכרת בזמן הלמידה הנדרש, בניסיון המצטבר היורד לאבדון ובצורך להגיע לקונסנזוס בכל פעם מחדש.      

אזרחות פרופסיונלית

אזרחות פרופסיונלית היא כל אותם שירותים שאנחנו מעניקים לדיסציפלינה באשר היא: שיפוט מאמרים, ספרים וקרנות מחקר, ארגון כנסים ומושבים, חברות במערכות כתבי עת והוצאות ספרים, אבל גם מעורבות בקידומם של עמיתים ותלמידים שמטרתה (לפחות בעולם אידיאלי) שיפור איכותו של הידע הנצבר בתחום ההתמחות שלנו. כאן באה לידי ביטוי דמותה הגלובלית והנזילה של הקהילתיות האקדמית. הצטברותו של הידע אינה תלויה רק במחקר שעושה העמית שיושב במשרד שלצידי. פעמים רבות יושפע המחקר שלי הרבה יותר מעבודתה של עמיתה בצידו השני של העולם. המעורבות בפיתוח הדיסציפלינה הגלובלית מקבלת צורות מוחשיות בהשתתפות בועדות קידום בתוך האוניברסיטה (השתתפות השמורה, בדרך כלל, לבכירים שבינינו), ובעיקר בכתיבת מכתבי המלצה.

רבים מהסטודנטים פונים מדי פעם למרצה כזה או אחר בבקשה לקבל מכתב המלצה: לתואר מתקדם, למלגה, לנסיעה לכנס או להשתלמות בחו"ל, או לעבודה. אם מדובר בסטודנטים לתארים מתקדמים אותם אנחנו מנחים, כתיבת מכתבי המלצה היא לרוב חלק בלתי נפרד מתהליך ההנחיה. במקרים אלה אנחנו מכירים את עבודתם מקרוב, הן מבחינת תכניה והן מבחינת תהליך העבודה. אנחנו מסכמים את עיקרי העבודה, מבליטים את החידושים הגלומים בה, ומשתדלים להבטיח שעבודות בהן אנחנו מאמינים יזכו לתמיכה וסיוע. עבור סטודנטים שההכרות עימם מעטה יותר, כתיבת המכתבים היא לעיתים עיסוק מורכב. כמי שיושבים גם בצד השני, צד מקבלי המכתבים, אנחנו יודעים באיזו רצינות נקראים המכתבים הללו, אילו תילי תילים של פרשנויות נתלים בכל משפט וכל פסקה המצויים במכתב, ולעיתים גם במה שנותר מחוצה לו. איך כותבים מכתב שכזה עבור מי שאינו מוכר לנו? כיצד נמנעים מלגרום לאחרים לקבל החלטה שגויה על בסיס אינפורמציה לא מלאה שעמדה לרשותנו? 

כתיבת מכתבי המלצה, לפחות מנקודת מבטי, אינה טובה שאני עושה לסטודנט אחד ולא לאחר. זוהי השתתפות בהליך פרופסיונלי בו אני ממליצה לעמית או לעמיתה לקבל החלטות על בחירת תלמיד בו ישקיעו שנים רבות של עבודה, או על בחירת עמית שעשוי לעבוד לצידה כל חייו. ההשקעה בתחום זה צריכה, לכן, להיות רבה, יסודית וזהירה מאוד. הקידום באקדמיה תלוי מאוד במכתבי המלצה שאנחנו מקבלים מעמיתים המכירים אותנו או את עבודתנו. מי שאינו מצליח לקבל מכתבים שכאלה, או שהמכתבים הנכתבים עבורו אינם טובים דיים, לא יוכל להתקדם.

והבירוקרטיה, הו הבירוקרטיה....

ובסוף היום, אחרי שלימדנו וחקרנו, וכתבנו וכתבנו מחדש, הצגנו בכנסים, כתבנו מכתבים, ערכנו וישבנו בועדות, אנחנו נדרשים גם לעבודה סיזיפית אמיתית, עבודה שאף אחד לא לימד אותנו לעשות ואני לא מכירה אף אחד שלא היה מוותר עליה בשמחה: מילוי טפסים. מעוניינת במחשב חדש? פני לועדת תשתית (טופס), הציגי לפחות שתי הצעות מחיר (טפסים) מספקי שירותים מורשים לאוניברסיטה (ואיש אינו יודע איפה מוצאים את רשימת הספקים המורשים). קיבלת אישור? מצוין, הנפיקי טופס הזמנה, שלחי לספק, המתיני, קבלי את המחשב (במקרה הטוב), הנפיקי טופס נוסף המאשר קבלת הטובין, חיתמי ושלחי. אוי, שכחת תחנת עגינה, התחילי את התהליך מראשיתו. דיו למדפסת? טופס. שלחי, המתיני, עוד טופס לאישור קבלה. את רוצה לנסוע לכנס? טופס, מלאי, החתימי שלושה אנשים לפחות, לכי לבניין המנהלה, מלאי עוד שניים-שלושה טפסים, ואל תשכחי למלא טופס גם כשתחזרי. מלגות לסטודנטים, טופס. העסקת עוזרת מחקר? אוי, ערימת טפסים. קניית ספר שדרוש למחקר, טופס. הזמנת אורח מכובד – טופס חניה, טופס הזמנה, טופס אירוח... וזאת מבלי להזכיר אפילו את טופסי הדיווח שאנחנו מחוייבים להגיש כדי שהאוניברסיטה תדע על כל העיסוקים הסמויים מן העין שסקרתי לעיל. כתיבה ב'פקפוק' לא נחשבת: בדקתי, ואין טופס.

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

הקהילה האנתרופולוגית בישראל היא קהילה קטנה, מצומצמת. לא יותר ממאתיים איש המגדירים את עצמם כאנתרופולוגים, כאשר חצי מהם הינם סטודנטים לתארים מתקדמים (שני ושלישי). יתרה מזאת, כאשר מונים את מספר האנתרופולוגים אשר מכהנים כחברי סגל פעילים באוניברסיטאות כיום, מגיעים לפחות משלושים. למרות זאת, רבים מהסטודנטים בתואר הראשון וגם בשני נמשכים ללימודי האנתרופולוגיה. יש משהו באקזוטיות, במגע עם האנשים ובגישה הנטועה במקום ובהקשר שקוסמת לסטודנטים (ואני ביניהם). אז כיצד מסבירים את הפער בין הפופולריות שלה בקרב הסטודנטים לשוליות האנתרופולוגיה בישראל ולקהילה הקטנה, ויש האומרים, המצטמצמת?

תשובה אפשרית לכך ולשאלות נוספות ניתן למצוא בספרה של אורית אבוהב, 'קרוב אצל אחרים – התפתחות האנתרופולוגיה בישראל' אשר יצא לפני כמה חודשים בהוצאת רסלינג. ספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטורט של אבוהב אשר נערכה במחלקה בירושלים, מגולל את סיפורה, התפתחותה ואולי גם את שקיעתה של האנתרופולוגיה הישראלית.

אך לפני שנמשיך, וידוי קטן. אמנם בשם "אורית אבוהב" נתקלתי כבר במבוא לאנתרופולוגיה עם מאמרה 'חתונת הדמים' על מתנות בחתונה, המבוסס על מחקרה לתואר השני; אך לאורית עצמה התוודעתי רק כאשר התמניתי למזכיר האגודה האנתרופולוגית, תפקיד אותו מילאתי במשך שנתיים, בזמן שאורית כיהנה כיושבת ראש האגודה. אבל חוץ מהגילוי הנאות המתבקש, יש לדעתי משמעות להכרות עם אבוהב כאשר קוראים את ספרה החשוב. חוט השני המלווה את הספר לכל אורכו מאפיין גם את שלוש השנים בהן כהנה כראש האגודה, והוא תחושת שייכות ואמפטיה חזקה לקהילה האנתרופולוגית בישראל. אבוהב, באופן מצוהר וגלוי, אוהבת את השבט אליו היא משתייכת, ותיאור תולדותיו בישראל מלווה בהרבה אמפטיה, רגישות וסלחנות.

הספר נפתח בתיאור רפלקסיבי ורגיש של הקריירה של אבוהב עצמה ואת היחשפותה לאנתרופולוגיה. מהיותה אחת מהתלמידות הראשונות לאנתרופולוגיה בשנות השבעים בירושלים, דרך כהונתה כמזכירת האגודה האנתרופולוגית בימיה הראשונים, ועד החזרה המאוחרת שלה לדוקטורט בתחילת שנות האלפים והתמנותה לראש האגודה. במשך זמן זה, בהיותה מרצה לאנתרופולוגיה במכללת בית ברל, ליוותה אבוהב והייתה חלק מהתגבשות הקהילה האנתרופולוגית, תוך הכרות אישית עם רוב חבריה, כולל השתתפותה בעריכתו של אחד מקבצי המאמרים האנתרופולוגים היחידים בעברית – 'ישראל: אנתרופולוגיה מקומית'. דרך התיאור של אבוהב ניתן להבין קצת את הקסם שבאנתרופולוגיה ואת חשיבות הוראת האנתרופולוגיה כפתיחת צוהר אל עולם מעניין זה.

אחד ממאפיינייה הבולטים של האנתרופולוגיה הישראלית הוא עשיית אנתרופולוגיה בבית, כלומר בחברה הישראלית על מרכיביה השונים. אבוהב לקחה מאפיין זה צעד קדימה וערכה אנתרופולוגיה על האנתרופולוגיה בבית. היא בחרה ללוות את האנתרופולוגיה בארץ בשלוש זירות עיקריות: במוסדות המחקר וההוראה, באגודה האנתרופולוגית ובעזרת סיפורי החיים של אנתרופולוגים שונים. בצורה זו ניסתה אבוהב לצייר תמונה רחבה ככל האפשר של האנתרופולוגיה בישראל.

 תיאור הזירה הראשונה – מוסדות המחקר וההוראה – הוא הגדול והמרכזי מבין פרקי הספר. בחלקו הראשון, שהוא חשוב מבחינה היסטורית תיעודית אך עמוס מאוד בפרטי תכתובות, מסמכי ארכיון ואנקדוטות היסטוריות, היא מתארת את הניסיונות לפתח את האנתרופולוגיה בארץ משנות העשרים והשלושים. במרכז חלק זה עומדות דמויות כמו רפאל פטאי, אריך בראואר1 ואחרים, אשר פעלו בשולי הקהילה האקדמאית בארץ ולא הצליחו להשפיע עליה. הנושא הופך למעניין יותר כאשר אבוהב מתארת את פרויקט ברנשטיין בשנות השישים ואת מי שעמד בראשו, מקס גלקמן. גלקמן, מי שראוי להיחשב כאבי האנתרופולוגיה בארץ,  הנחה במסגרת הפרויקט מספר רב של תלמידי דוקטורט אשר למדו אנתרופולוגיה במנצ'סטר וחקרו בארץ, ומאוחר יותר ביססו את הדיסציפלינה בארץ. אבוהב מתארת את השפעתו של גלקמן ושל ההתערבות הקולוניאליסטית הזו בעיצוב האנתרופולוגיה בארץ.

דגש מיוחד נותנת אבוהב להתפתחות האנתרופולוגיה במחלקה באוניברסיטה העברית, אשר צירפה לשירותה אנתרופולוגים לאחר הקמת המחלקה (המתחרה) בתל אביב ובעיקר לאחר שאייזנשטדט, שלא ראה באנתרופולוגיה דיסציפלינה נפרדת, עזב את תפקיד ראש המחלקה. אבוהב מתארת כיצד התפתחה האנתרופולוגיה בירושלים על ידי בוגרי מנצ'סטר יחד עם אנתרופולוגים מארה"ב שיצרו שילוב של האנתרופולוגיה החברתית האנגלית והתרבותית האמריקאית. האנתרופולוגיה במחלקה הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים כאשר היו בה כשמונה אנתרופולוגים פעילים2. כיום, ניתן לתאר את מצבה כסוג של שפל גם בעקבות המספר הקטן של האנתרופולוגים וגם בעקבות הטלטלות שהמחלקה, ובייחוד החלק האנתרופולוגי שלה, עברו בשנים האחרונות. אבוהב מזכירה בקצרה פרשיות אלו אך לא מפרטת יותר מדי, גם משום שבעת כתיבת הספר חלק מהפרשיות עדין לא הסתיימו, אך, נדמה לי, שגם מתוך רצון להימנע מכניסה לסוגיות מעוררות מחלקות. בדומה לכך, כאשר היא סוקרת את שאר המחלקות בארץ, היא מזכירה אך לא מפרטת את המחלוקת אשר התפתחה בין בכירי האנתרופולוגים בתל אביב3, אשר משפיעה על האנתרופולוגיה בתל אביב גם כיום, כאשר רובם כבר פרשו.

הזירה השנייה, האגודה האנתרופולוגית, היא המעניינת פחות לדעתי, גם בגלל שוליותה היחסית ביחסי הכוחות בזירות הכוח באקדמיה – שולים בתוך דיסציפלינה שולית – וגם בגלל התיאור הפרטני והעמוס של הכנסים והמפגשים של האגודה. הפרק גם כולל את שאלת הזיהוי הפוליטי של האגודה ושל האנתרופולוגים בפרט. אבוהב סוקרת את גילויי הדעת של האגודה, בהם עסקנו בגיליונות קודמים של פקפוק, בעקבות ביקורו של מייקל למבק והויכוח האם על האגודה לצאת בגילוי דעת בעקבות עופרת יצוקה. סוגיה חשובה שאבוהב, כמו האגודה עצמה, משאירה פתוחה.4 

בניגוד לכך, הזירה השלישית, בה אבוהב מתמקדת בסיפורי החיים של האנתרופולוגים, הינה זירה מבטיחה ומעניינת. היא מנסה לעמוד על הסיבה שבגללה בחרו האנתרופולוגים בישראל באנתרופולוגיה ומתארת את מסלול החיים שלהם. היא מגדירה שלוש מטאפורות שמאפיינות את רוב סיפורי החיים: האנתרופולוג כמהגר, מטאפורה הכוללת תחושות של שוליות, נוודות ורגישות רב-תרבותית; האנתרופולוג כמחויב, הכוללת הזדהות עם האחר, ומעורבות חברתית; וכן האנתרופולוג כסקרן. במהלך הפרק מנתחת אבוהב את סיפורי החיים של מגוון רחב של אנתרופולוגים בעקבות ראיונות עומק וניתוח ביוגרפיות של מייסדי האנתרופולוגיה, אנשי הדור השני וממשיכיהם. דני רבינוביץ' מבטא זאת יפה בספר כאשר הוא טוען: "יש דבר שקיים אצל כל אדם – יותר מודגש אצל אנתרופולוג, והוא התחושה שבכל מקום אתה חיצוני, מסתכל על דברים מקרן זווית. זה משהו שאני זוכר את עצמי מאז ומתמיד. השתתפות חלקית, זו עמדה של אנתרופולוג. דבר שבא לידי ביטוי ומיסוד אצל אנתרופולוגים. שם, אבל לא לגמרי שם." (עמ' 215).

במהלך הפרק עוסקת אבוהב בצורה מעניינת בשאלות הקשר בין הביוגרפיה של החוקר לבחירת נושאיו ולמסקנותיו, המחלוקות לגבי השאלה האם על האנתרופולוג לייצג את המציאות או לפעול לשנותה, ובעיקר, מנסה להראות שהאנתרופולוגיה לא הייתה אנתרופולוגיה מגויסת בשביל הממסד.

זהו בעצם הטיעון העיקרי של אבוהב, החוזר פעמים רבות לאורך הספר כולו. הטענה, אשר באה לידי ביטוי בצורה מפורשת בפרק האחרון, הינה שהאנתרופולוגים בישראל תמיד היו ביקורתיים כלפי הממסד ואמפטים כלפי הנחקרים. אבוהב יוצאת בצורה נחרצת כנגד טענות רבות אשר הוטחו כלפי האנתרופולוגיה המקומית על כך שהיא שירתה את הממסד כדי להחליש ולשלוט ב"באחר": פלשתינאים5, מזרחים, נשים וכו'. היא יוצאת כנגד אלו שאינם מפרידים בין הסוציולוגיה לאנתרופולוגיה בביקורתם על התגייסותם של החוקרים לבינוי האומה6, וטוענת שגם כאשר פעלו האנתרופולוגים בשירות המדינה, כגון מחקרי מושבי עולים בסוכנות היהודית, הם תמיד היו ביקורתיים כלפי הממסד וניסו להביא את קולם של הנחקרים7. אבוהב חוזרת לאחד היסודות המרכזיים של האנתרופולוגיה ודורשת מהמבקרים וגם מהקוראים לבחון את המחקרים בהקשר ובזמן שבו נעשו, והיא יוצאת כנגד אימוץ תיאוריות ביקורתיות המיובאות מחו"ל אשר אינן רגישות דיין למורכבות המקומית.

במבט ראשון נדמה שיש כאן מעשה לא ביקורתי בעליל, אך יתכן שדווקא טיעונה של אבוהב, באווירה האקדמית בימינו, הוא הביקורתי והחתרני ואולי גם האמיץ. להגן על החוקרים מדורות קודמים ולהבין מאיפה הם באים, הינו מעשה שכמעט ושאינו מקובל באקלים האקדמי הנוכחי, ואולי בכך קיימת אמירה משמעותית.

את הגישה של אבוהב כלפי האנתרופולוגיה בישראל הגדירה יפה אחת האנתרופולוגיות איתה שוחחתי על הספר כעמדה מגוננת. אבוהב מלאה אמפטיה לנחקריה/עמיתיה ובעיקר קנאות לשבט שלה, שבט האנתרופולוגים בישראל. מתוך הספר עולה אותה תשוקה וסקרנות לאנתרופולוגיה ואנשים, אשר גרמה לסטודנטית הצעירה בשנות השבעים לפנות לכיוון הזה.

למרות כמה מגרעות – פירוט יתר הנובע מהיותו של הספר עיבוד לדוקטורט, המנעות מהצגת מחלוקות וסוגיות שנויות במחלקות, ובעיקר, העדר אינדקס (רעה חולה בכל ספרי רסלינג) – זהו ספר חשוב מאוד. לדעתי, מדובר בספר חובה לכל סטודנט לאנתרופולוגיה ולכל מי שמתעניין בדיסציפלינה ובאקדמיה בכלל. הספר עוסק בשאלות משמעותיות על מהות הגישה האנתרופולוגית, הקשר המוסדי לסוציולוגיה, האיום מלימודי תרבות, השפעת הלאומיות על עיצוב המדע ועוד. יש בספר גם שלל ציטוטים ותובנות מרתקות של אנתרופולוגים על האנתרופולוגיה ועל האנתרופולוגים. אך בעיקר, התיעוד ההיסטורי של התפתחות האנתרופולוגיה בארץ, לצד עיסוק מעניין בשאלות מתודולוגיות ומוסריות חשובות, יוצר פסיפס עשיר, מלמד ומעורר מחשבה על המחקר החברתי בכלל ועל האנתרופולוגיה בפרט.

1 על בראואר אבוהב אף הכינה סרט, "המזוודה של אריך" בביומה של יעל קציר.

2 הרווי גולדברג, דון הנדלמן, אריק כהן, יורם בילו, איל בן ארי, דני רבינוביץ, מאירה וייס, תמר אלאור ודון סימן.

3 מחלוקות תיאורטיות, אמפיריות ואישיות שהתפתחו בין משה שוקד ושלמה דשן, אל מול עמנואל מרקס וחיים חזן.

4 הכנס השנתי של האגודה האנתרופולוגית הישראלית בנושא "הבית – מבטים אנתרופולוגיים", יתקיים ב-29-30 למאי 2011 באוניברסיטת חיפה. פרטים באתר האגודה.

5 רבינוביץ, דני. 1998. אנתרופולוגיה והפלסטינים. רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.

6 רם, אורי. 2006. הזמן של ה'פוסט'. תל אביב: הוצאת רסלינג, עמ' 81.

7 סוגיה שלדעתה תרמה לכך שהאנתרופולוגים כמעט ולא הצליחו להשתלב בשירות הציבורי.

לירון שני הינו מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית. הוא כותב כיום דוקטורט בנושא: "בין סביבה, אדמה ומדינה – המאבק על השטחים הפתוחים בישראל", בהנחיית פרופ' דני רבינוביץ' באוניברסיטת תל אביב.

גם כיום, כשאחת ליום או יומיים אני מגלה ששוב לא עמדתי בזמנים ולא הספקתי את כל מה שהתכוונתי לעשות, כשערמת הספרים החדשים שהבטחתי לעצמי לעיין בהם הולכת ומתגבהת על שולחני, אני מוצאת את עצמי שואלת, הפעם בגוף ראשון, אז מה אני בעצם עושה כאן עם כל הזמן העומד לרשותי? מכיוון שסטודנטים שמחכים לציונים, להערות, לפגישות וסתם לתגובה לאימייל ששלחו הם לעיתים קרובות הקורבנות של אותו סדר יום צפוף, חשבתי שראוי להרים מעט את שולי הפרגוד ולתת לקוראי 'פקפוק' הצצה קטנה, לא שלמה ולא מדוייקת, אל כל אותם מרכיבים גלויים פחות שמתכנסים להם יחד לאותו בלאגן מאורגן הקרוי חיים באקדמיה. מכיוון שההשקעה בהוראה ובהנחיה חשופה יותר לעיניי הסטודנטים, תעסוק רשימת המצאי שכאן במה שמעבר.

שתי הערות תחילה: אין זו רשימת קיטור. המגוון העצוב המרכיב את חיי המקצועיים הוא בדרך כלל מקור של הנאה ועניין, וגם אם הייתי מוותרת על חלק מן המטלות, ומרווחת אחרות, אני יודעת היטב עד כמה התמזל מזלי ללכת בעקבות אותה התאהבות של גיל 21. ומכיוון שאני עדיין אותה סטודנטית נצחית, אני עדיין לומדת. שנית, נדמה שהקידום במסלול המקצועי מביא איתו בכל שלב עוד מטלות, שאותן אני עדיין מגלה, ויהיו חסרות מן הסתם ברשימה חלקית זו.

כמו שמלמד כל יועץ ארגוני מתחיל, גם הרשימה הזו מניחה, בראשיתה את ה"אבן" הגדולה, הסיבה המרכזית לקיומנו באקדמיה: מחקר. בשאר האבנים, כל מה שמעבר לעשיה המחקרית עצמה, תעסוק הרשימה הבאה. ובכן, דעו לכם שכל מחקר הוא סטארט-אפ קטן, אז כמו כל סטארט-אפ, גם המחקר שלנו מתחיל ממשהו שנדמה כהפך הגמור מעשייה אינטלקטואלית: כסף.

 מחקר עולה כסף, לפעמים אפילו המון כסף. ומכיוון שהכסף אינו גדל על העצים, אפילו אלה שצומחים באוניברסיטה, כדי לזכות בכספי מחקר יש לכתוב הצעות מחקר. מענקי המחקר הגדולים הם תחרותיים מאוד וקרנות המחקר מקפידות על דפוסי הגשה מדוייקים וקשוחים. הכנת הצעת מחקר כוללת, לפיכך, סקירה יסודית של הספרות המחקרית בתחום, זיהוי שאלות שעדיין לא זכו למענה, פיתוח מתודולוגיה רלוונטית ומתאימה ועריכת מחקרי גישוש, שילמדו על התכנותו של המחקר וסיכוייו להניב את הפירות המקווים, אבל גם הכנת תקציב מפורט: ציוד, עוזרי מחקר, מלגות וכדומה. הצעות מחקר אלה עוברות שיפוט מחמיר ביותר על ידי חוקרים עמיתים, הנחשבים למומחים בתחום בו מוגשת ההצעה. חוות הדעת מוגשות לועדה, המדרגת את ההצעות וקובעת מי מהן תזכה למימון. החיים האקדמיים כוללים לפיכך לא רק כתיבה והגשה של הצעות מחקר, שרק חלקן מזכה בסופו של דבר במימון, אלא גם שיפוט של הצעות מחקר שכתבו אחרים, כתיבת חוות דעת מעמיקות וקפדניות, שמשפיעות על הקצאת כספי ציבור ועל איכות המחקר שיערך בתחום, וישיבה באותן ועדות שחבריהן קוראים את חוות הדעת וההמלצות ומחליטים על הקצאת המענקים.

מכיוון שמענקי המחקר החיצוניים בהם אנחנו זוכים מהוים חלק מתקציבה של האוניברסיטה (והמחלקה, וכן, גם מהשכר שלנו החוקרים) וחלק ממרכיבי היוקרה שלה, גם מי שאינו זקוק לכספי מחקר רבים מתבקש לפנות לקרנות המחקר ולהוכיח יכולת גיוס משאבי מחקר.

ועם הממון בכיסינו, או שלא, גם אנחנו, כמו כל סטארטפיסט מתחיל (כל פעם מחדש), ניגשים לשלב הפיתוח: המחקר עצמו, השלב החביב על רובנו. רעיונות חדשים, אתגרים מתודולוגיים, ממצאים שלא חשבנו עליהם כשיצאנו לדרך, מכשולים, גילויים, כיף גדול. אבל עם תום שלב הפיתוח, גם אנחנו מגלים שצריך לשווק. המחקר כשלעצמו אינו תורם להתפתחות הידע, אלא פרסומו ושיווקו. ובעוד שביצוע המחקר עצמו משתנה ממחקר למחקר ומחבר סגל אחד לאחר, הליכי הפרסום משותפים לכולנו. כל מי שכתב עבודה סמינריונית מימיו, יודע שכתיבה אינה תהליך קל. ממצאי המחקר אינם כותבים את עצמם, ותהליך הכתיבה כולל בתוכו פיענוח של הממצאים החשובים והמעניינים ביותר, או הצלחה להציג ממצאים לא חשובים ולא כל כך מעניינים, כחדשניים ופורצי דרך. מבחינת הקריירה, פרסום מאמר בכתב עת מדעי הוא אחד המרכיבים המרכזיים ביותר, אבל בדרך כלל, כתיבת המאמר עצמו היא רק השלב הראשון בדרך הייסורים של הפרסום.

כל מאמר מדעי נשלח לפני פרסומו לשניים עד ארבעה קוראים שאינם אמורים לדעת מיהי הכותבת (תהליך הקרוי "שיפוט עיוור." גם הכותבת אינה אמורה לדעת מי הם השופטים, וזהותם נשמרת בסוד, ולכן השם המקובל, הנלקח מעולם הניסויים, הוא "סמיות כפולה".) הקוראים הם בדרך כלל מומחים בתחום, ולפיכך, לכל אחד מהם סדר יום משלו, אותו הוא יבקש לקדם בהצעותיו לשיפור המאמר. אם התמזל מזלה של הכותבת, ורוב השופטים מסכימים שיש משהו מעניין בבסיסו של המאמר, היא תתבקש לתקנו בהתאם לבקשות השופטים. כל אחד מהם כותב בדרך כלל מכתב ארוך ובו הערות רבות, שיש לקבל או לדחות במהלך תיקון המאמר. מכיוון שהערות אלה הן לעיתים קרובות סותרות, או מכוונות את הכותבת לכיוונים שונים במובהק, חלק מעבודת הכתיבה מחדש כולל גם בחירה בין הכיוונים השונים, וניסיון לתקן את המאמר כך שישמור על מידה סבירה של קוהרנטיות, למרות התיקונים. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה בסבבי התיקונים השונים הרבה יותר זמן ומאמץ משהושקעו בכתיבת המאמר מלכתחילה. וכמובן, גם אחרי התיקונים לא מובטח כי המאמר יתקבל לפרסום. בכל סבב תיקונים צריכה החוקרת לצרף מכתב המסביר מה עשתה, ואם לא נענתה לבקשות הקוראים, יש להסביר מדוע לא, וזאת בצורה שתניח את דעתם, שכן המאמר המתוקן נשלח בדרך כלל לאותם קוראים, שיכולים עדיין לדחותו. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה יותר זמן ומאמץ בכתיבת המכתב משהושקעו בעריכת התיקונים עצמם. הביטוס מקצועיים, קודים של נימוס והתנסחות פוליטית נכונה מגיעים במכתבים אלה לשיא חשיבותם, וההתפתלות בין הצעותיהם של הקוראים השונים באופן שלא יפגע באף אחד מהם, היא אומנות נרכשת בפני עצמה.

 אם המאמר נדחה מכתב העת, יש לשלוח אותו לכתב עת אחר. התהליך מתחיל מבראשית, אלא שהפעם מדובר בקוראים אחרים עם הצעות אחרות. כדי להימנע עד כמה שאפשר מדחיות (שהן החלק הקשה ביותר והמרכזי ביותר בכל קריירה אקדמית), כדאי לקבל חוות דעת רבות עד כמה שניתן עוד לפני שהמאמר נשלח לכתב העת. חוות דעת כאלה מגיעות משני מעגלים שונים: עמיתים שקוראים את המאמר ומעירים עליו, ויבקשו מאיתנו לקרוא את שלהם בבוא היום; ומשתתפים בכנסים מקצועיים המקשיבים להרצאותינו. ההשתתפות בכנסים בינלאומיים מרכזיים, או כאלה העוסקים באופן מדוייק בתחום העיסוק האקדמי שלנו, אינה (רק) טיול ממומן לחו"ל, אלא בעיקר הזדמנות מצויינת לקבל תגובות והערות לעבודה בתהליך הבשלה. אבל הגשת מאמר לכנס יוקרתי כרוכה פעמים רבות בכתיבת גרסה מלאה של המאמר (ולא רק תקציר), כך שלחסכון העתידי בתהליך קבלת המאמר לכתב העת יש עלויות זמן בלתי נמנעות כשלעצמן.

מי שבוחר לפרסם את מחקרו בספר אקדמי, יכפיף אותו לתהליך שיפוט מורכב לא פחות. כותבים מתחילים לא יקבלו חוזה לספר אם אין בידם כתב יד שלם, שאותו הוצאות הספרים יכולות עדיין לגלגל בחזרה לכותב מחוסר עניין לציבור. גם כתבי היד נשלחים לשופטים המציעים את הצעותיהם לשיפור וממליצים להוצאה אם לפרסם את הספר או לדחותו, וגם כאן נחוצות לעיתים ריביזיות משמעותיות כדי להביא לפרסומו של ספר. ופרסומו של ספר אינו מבטיח, כשלעצמו, שיהיו שיקראו אותו. אחרי שהספר התפרסם, וכמו אותו סטארטאפיסט, גם אנחנו יוצאים ל-road show משלנו (בתנאים קצת פחות מפנקים). קידום של ספר חדש תובע לעיתים קרובות סבבי הרצאות בכנסים ובאוניברסיטאות אחרות, כדי לעניין קוראים פוטנציאליים ולהבטיח מכירה וכתיבת ביקורות ספרותיות בכתבי העת הרלוונטיים. גם כאן, רשת פרופסיונלית רחבה ומאמצי שיווק ושיכנוע, חשובים לא פחות להצלחת המחקר מאיכותו של המחקר עצמו.

וכמו במקרה של הצעות המחקר, גם במקרה של מאמרים וספרים מי שנהנה מהערותיהם של אחרים נדרש לתרום את חלקו כשופט של מאמרים וספרים שכתבו אחרים. שיפוט כזה כולל בדרך כלל קריאה יסודית מאוד, וכתיבת סקירה קפדנית ומעמיקה. למרות שההשקעה בכתיבת סקירות אלה לעולם אינה מתוגמלת ישירות, היא מהווה חלק מעקרון הקולגיאליות של החיים האקדמיים, ושיפוט עבור כתבי עת יוקרתיים נחשבת למרכיב ביוקרתו המקצועית של חבר הסגל. מי שמצליח בתפקידו כשופט, מתבקש לעיתים להפוך לחבר במערכת כתב העת (Board), חברות הנחשבת לסימן למעמדה הבכיר של החוקרת בתחום התמחותה.

הותשתם? כבר? אתם לא לבד. והמחקר, תאמינו או לא, הוא רק חלק קטן ממה שאנחנו עושים באמת. על ארגון כנסים ופאנלים, עבודה אזרחית, עבודה ציבורית ועבדות בירוקרטית תוכלו לקרוא בגליון הבא.

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

עיתון החדשות הוירטואלי האפינגטון פוסט עומד לאחרונה בעין הסערה בעקבות תביעה ייצוגית של בלוגרים נגד אריאנה האפינגטון, מקימת האתר. העיתון, אשר מעבר לחדשות מרכז גם טורים של מדענים ובלוגרים קבועים, נמכר לאחרונה לתאגיד התקשורת aol במחיר של 315 מילון דולר. כעת תובעים אותו בלוגרים שלא קיבלו שכר על כתיבתם בעיתון בטענה שלכתיבתם באתר יש ערך המשתקף במחיר האתר, ולכן מגיעים להם תמלוגים. התביעה מעלה שאלות סוציולוגיות מעניינות בנושאי שליטה ויצור תוכן ובנושאי חלוקת הכוח החדשה בעולם בו כמעט לכל אדם בעל נגישות לאינטרנט ישנה במה להפיץ את דעותיו. בכלל, סוגיית ה-User-generated content נהיית רלוונטית יותר ויותר בעידן הרשתות החברתיות, הבלוגים והיוטיוב.

נשאר בנושאים משפטיים ונעבור לתביעת הענק כנגד רשת וולמארט, התאגיד הגדול בעולם. עובדות רשת וול מארט תובעות את התאגיד על יחס מפלה בנוגע למשכרות וקידום.  וויליאם טי. ביאלבי מאוניברסיטת אילינוי שבשיקגו העיד במשפט מטעם התביעה. ביאלבי לא הסתפק במתן סקירה על מחקרים הנוגעים בנושא, אלא גם התייחס למתרחש בוולמארט, דבר שהעלה ביקורת כנגדו  מצד סוציולוגים אחרים, אך  גם גילוי תמיכה מהאגודה הסוציולוגית האמריקאית, כפי שניתן לקרוא במאמר בניו יורק טיימס. גם ב-Global Sociology עוסקים בנושאי עבודה ומוביליות ומביאים עיקרי מאמר שכתב סוציולוג הסמסטר של הבלוג, ריצ'רד סנט מ-LSE. המאמר, שנקרא "השקר המריטוקרטי" ושהתפרסם במקור בעיתון הצרפתי לה מונד, עוסק בריבוד ובחוסר מריטוקרטיה בתוך ארגונים.

אותו הבלוג מביא סקירה על ספרו החדש של סטפן בודה, Traîtres À La Nation. בודה, סוציולוג צרפתי, ממשיך מסורת ארוכה של אנשי רוח המתייחסים לנעשה במדינתם בזמן אמת וכותב על פרשת השביתה בנבחרת הכדורגל הצרפתית בגביע העולם האחרון. בודה בוחן את היחסים בין שחקני הקבוצה, כמו גם שינוים שהתרחשו במנגנוני התקשורת בין השחקנים ושדה התקשורת.

Theorizing the Web  היא ועידה שהתרחשה בתחילת אפריל במרילנד ועסקה בהשפעות הטכנולוגיה והרשת על החברה ולהפך. בוועידה נערכו פאנלים והרצאות בנושאי "כלכלת הרשת החדשה", " מדיה חדשה ואקטיבזם פמינסטי" ועוד נושאים שעוסקים בקו התפר שבין העולם הגשמי לזה הוירטואלי. הועידה מסוקרת בהרחבה בבלוג Cyborgology מבית ה-Society Pages, שאנשיו הם יוזמי הוועידה. הסקירה כוללת תיעוד של המתרחש בוועידה, קטעי וידיאו וכן מבט רפלקסיבי על הועידה.

 מאז זכתה הנובלה הגראפית מאוס של ארט ספיגלמן בפרס הפוליצר עברו כבר כמעט עשרים שנה. קומיקס כבר אינה מילה גסה וכעת האנתרופולוגיה טובלת גם היא את רגלה בבריכה. צמד אנתרופולוגיות מאוניברסיטת אוסלו ביצעו מחקר באוניברסיטה בו הן בוחנות את כיצד משפיע המרחב ונגישות מערכות המידע בקמפוס על איכות הלימוד, אחווה בין אנשי הקמפוס ועוד. בשלב הכתיבה הן חברו למאייר והפיצו את העבודה בצורת קומיקס מקסים הניתן כולו להורדה מהאתר של הפרויקט. אלכסנדרה ברטוזסקו, חצי מצמד החוקרות כתבה על החוויה ב-antropolgi.info. אלכסנדרה כותבת על הרצון להביא צורת כתיבה שתמשוך אנשים להגיע למחקר, על החששות מפני תגובות השדה המדעי וגם על ההצלחה הגדולה של הפרויקט (הנה אנו מדברים עליו).

עוד בלוג מעניין שכדאי לבדוק הוא הבלוג של האנתרופולוג וחוקר התרבות גרנט מקרקן. הבלוג עוסק רבות בתקשורת ובתרבות פופולרית, לדוגמה החתונה המלכותית הקרבה בין הנסיך וויליאם לבחירת ליבו קייט מידלטון. הבלוג עורך באופן קבוע תחרויות כתיבת מאמרים בשם מינרווה היכולה לזכות את הכותב בפסלון של ינשוף מינרווה. התחרות הנוכחית היא ליהוק מחדש של קאדר השחקנים בסדרת המתח האמריקאית NCIS וביצוע ניתוח של ההשפעות החברתיות של הקאדר החדש.  

לסיום, האגודה האנתרופולוגית האמריקאית משיקה בלוג חדש בו ניתן להתעדכן במתרחש באגודה כמו למשל הבחירות הקרובות, ניסוח הקוד האתי וכן סקירות אנתרופולוגיות נוספות.

* ערן פסקל הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

לדעתי להיות פתי זו דווקא הגישה הטובה ביותר עבור סוציולוג או אנתרופולוג, בטח בתחילת דרכו. בתואר ראשון לימדו אותי שבסוציולוגיה אין אמת סוציולוגית, אין עובדות לדעת כמו שיש צורות לדעת, או משקפים שונים שאנו שמים בשביל להסתכל על העולם התרבותי/חברתי. אם יש בכל זאת "אמת סוציולוגית", עמדה סוציולוגית בסיסית מאחורי כל המשקפיים, היא שכל טענה לאמת מתווכת על ידי מנגנונים חברתיים ומעוגנת ביחסים של כוח, של זהות וכו'.

כמובן שהשתכנעתי מהטענה המעניינת הזאת (כבר אמרתי שאני פתי?) ומאז בעצם אין לי צורך להיות ביקורתי. אין לי חשש שמישהו ישטוף את מוחי וישכנע אותי שהאמת אודות העולם היא באמת כזו או אחרת, או שיש רק צורה אחת להסתכל על תופעה כלשהי. העמדה הסוציולוגית הבסיסית משחררת אותי מהצורך להוכיח ולהפריך טענות ומאפשרת לי להתפנות לשאלה הפרגמטית יותר – מה אני יכול ללמוד, איזה משקפים אני יכול להוסיף לאוסף שלי; היא מאפשרת לי לקרוא עם הטקסט במקום כנגדו. אך היופי האמיתי בלהיות פתי הוא שהרבה מהטקסטים והתיאוריות שאליהם אני נחשף ובהם אני משתכנע הינם ביקורתיים באופיים. אני משתכנע בכוחן של תיאוריות וטיעונים שונים – החושפים את חולשתם של תיאוריות וטיעונים אחרים (שבהם כבר השתכנעתי קודם). על ידי כך שאני משתכנע בו זמנית בתיאוריה ובביקורת עליה אני הופך מודע לא רק למה שניתן לראות דרך כל זוג משקפים אלא גם לנקודות העיוורון שלהם. כך אני יכול להשתכנע גם ממרקס וגם מוובר (וכמובן גם מדורקהיים וזימל ורבים רבים אחרים), להיות פמיניסט רדיקלי וליברלי, ולחשוב מיקרו מאקרו וביניים ולהאמין שכל אחת מהן היא רמת הניתוח הנכונה להסתכל דרכה על המציאות החברתית.

אך היות ותמיד הייתי פתי ולא תמיד למדתי סוציולוגיה, הרבה שנים לפני תחילת הלימודים שלי כבר השתכנעתי גם ברעיונות ותיאוריות לא סוציולוגיות. מזמן כבר השתכנעתי שיש אמת על העולם ושניתן לתאר אותה במודלים מתמטיים או סטטיסטיים. השתכנעתי שלאדם יש טבע מעבר לתרבות ושהטבע הזה מושפע משנים של אבולוציה ושהוא עדיין משחק חלק חשוב בחברה ובתרבות. אפילו השתכנעתי שיש מקורות טבעיים להבדלים הפסיכולוגיים והחברתיים בין גברים ונשים. והיות וזה בכלל לא מסתדר עם העמדה הסוציולוגית הבסיסית אין לי ברירה אלא להיות פרגמטי גם כאן, לראות את נקודות החולשה והכוח של ההסברים הטבעיים, יחד עם הכוח והחלושה של ההסברים החברתיים שמציעה הסוציולוגיה.

מרוב שנים של להיות פתי גמור הרכבתי לי אוסף די מרשים של משקפיים תיאורטיים, של צורות הסתכלות, ואת היכולת להסתכל פעמים רבות דרך כמה מהן במקביל ולראות את העולם בצורה מורכבת. וכך יוצא, לעיתים, שאני מרגיש שהסוציולוגיה על האינסטינקט הביקורתי שלה מראה לנו עולם צר מדי, פשוט מדי, שבו הכל מובנה, הכל מתווך חברתית (או שלא הכל מובנה אבל אף אחד לא מוכן לדבר על גבולות ההבניה), כי כך מייצרים את העדשות לכל המשקפיים הסוציולוגים, וכבר קשה לנו לראות את העולם בלעדיהם. וחבל, כי כבר נאמר שדברים שרואים משם לא רואים מכאן והעובדה שהמשפט הזה מדויק גם להיפך לא עושה אותו לפחות נכון.

בעצם, מלהיות פתי אני נאלץ להיות פרגמטי גם ביחס לאופן שבו אני קורא טקסטים או חושב על ידע. אני מודע לאפשרות לקרוא נגד ואני מודע לאפשרות לקרוא בעד – כל טקסט, כל תיאוריה, כל אמירה על המציאות, בין אם היא ביקורתית או לא ביקורתית. ואם זה לא מספיק אני מודע גם להוכחה המתמטית של משפטי האי שלמות של גדל שלפיהם כל מערכת ידע, ולו הפשוטה ביותר, סופה ליצור פרדוקסים מהותיים הקשורים ביכולת שלה להתייחס לעצמה. אני אפילו מודע לכך שההיסטוריה של המתמטיקה עד כה מדגימה לנו את המגבלות המהותיות של קריאה בעד. וכמובן, אני מודע לכך שאותו הדבר מתרחש גם בקריאה הביקורתית, כאשר מפנים את התובנה הסוציולוגית שידע נוצר בהקשר חברתי תרבותי היסטורי ופוליטי לסוציולוגיה עצמה, שאינה מתקיימת בחלל הריק אלא בהקשר חברתי תרבותי היסטורי ופוליטי – גם הקריאה הביקורתית מוגבלת על ידי אותו פרדוקס מהותי הכרוך בניסיון לדעת.

והניסיון להבין ולהכיל את כל זה הופך אותי בהכרח מודע גם לעצמי כסובייקט שקורא את הטקסט, לצורך שלי באמת – חיובית (אני יודע את זה) או שלילית (אני יכול לבקר את זה), לרצון הפנימי שלי להבין ולדעת, ולבלבול לנוכח הידיעה הפרדוקסלית שאני לא יכול לדעת אבל אני חייב לחיות ולבחור ולפעול.

והבלבול מחזיר אותי לשירה ולציטוט היפהפה מלאונרד כהן –

There is a crack in everything,

That's how the light gets in.

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".

כנושא ראשון לפינה הבוחנת את הרשת אין נושא רלוונטי יותר מהאירועים שכונו בתקשורת העולמית "מהפכת הפייסבוק" ו"מהפכת ויקיליקיס": מאז פרוץ המהומות בתוניסיה ב-17 בדצמבר אשתקד עלו לרשת אינספור התייחסויות בעלות גוון סוציולוגי ואנתרופולוגי לאירועים במדינות אפריקה והמזרח התיכון. לפניכם מספר פרסומים נבחרים, בחלקם הפניות לקריאות המשך.

 בבלוג antropologi.info מרכזים מאמרים, כתבות, סרטים וחדשות הנוגעות למהפכות בעולם הערבי ומקפידים לעדכן על ההתפתחויות בשדה האנתרופולוגי. הנושא מסוקר באתר בשני חלקים (חלק ראשון, חלק שני), ויש בו הצצה למאמרים רבים המפורסמים ברשת על ידי חוקרים מהדיסציפלינה והן מתחומים נוספים במדעי החברה. בין השאר, מוצגת באתר דעתה של האנתרופולוגית הנורבגית אוני וויקאן, שביצעה עבודת שדה במצרים ובתימן ויצאה להגנתו של מובראק. לטענתה, מובראק זוכה לתמיכה רבה מן הציבור, והתמונה הנראית מן ההתקוממות היא תמונה מעוותת. דעתה זכתה למספר תגובות נגד המפורטות בבלוג (אחת מהן היא של דיויד פרייס, שמוזכר בהמשך.) נושא מעניין נוסף המועלה בבלוג הוא הצהרת התמיכה של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית במצרים, אשר זכתה גם היא לביקורת בפרויקט האנתרופולוגי zero anthropology. בפרויקט זה ניתן למצוא התייחסויות נוספות רבות הן למתרחש במצרים והן בלוב, המרוכזות על-ידי מספר כותבים מצומצם יותר ובפוסטים ממוקדים וקצרים לרוב.

היבט מעניין שנידון בחלק מהבלוגים הוא השפעת השינוי הטכנולוגי באמצעי התקשרות על המהפכות. הבלוגGlobal Sociology  מביא עיקרי ראיון שהעניק פרופסור מנואל קסטלס  לאוניברסיטה הפתוחה של קאטלוניה. קסטאלס, שבין תחומי מחקרו האינטרנט והשפעותיו הכלכליות, טוען שהשינוי הטכנולוגי מאפשר מוביליות וארגון של תנועות חברתיות בצורה יעילה יותר מבעבר, אולם, על פי קסטאלס, האינטרנט אינו תנאי מספיק להתרחשות מהפכה. בעיניו התנאי המשמעותי ביותר הוא הניצול המתמיד של התושבים, שרק הוא יכול להניע אותם להתקומם. תנאי חשוב נוסף הוא מהירות התארגנות ההתקוממות והפצתה, אל מול מהירות תגובת המדינה. פוסט נוסף העוסק בקשר בין רשת האינטרנט למהפכה התפרסם בבלוג    technosociology, ועוסק בשבע תיזות המנסות לענות על הדילמה שניצבת בפני שליטים דכאניים בנוגע לסינון וחסימת הגישה לאינטרנט.

באתרcounterpunch , כותב פרופסור דיויד פרייס מאוניברסיטת סנט מרטין שבמרילנד מאמר ארוך, בו הוא מפזר את הערפל סביב המהפכה במצרים, תוך התייחסות לעבודת שדה שביצע בעבר במצרים ולשיחות שקיים עם חקלאים מקומיים. במאמר הוא מתייחס לרגשות המצרים עמם בא בקשר, הן ביחס לתמורות שעברה מצרים בשני העשורים האחרונים והן ביחס לשלטונו של מובראק. כמו כן, במאמר מופיעה תגובה לדבריה של אוני ויקאן בנוגע לעמדת העם המצרי כלפי מובראק, וכן התייחסות למדיניותה של הנהגת ארצות הברית למתרחש במצרים.

חוקר נוסף אשר מביא ניתוח משלו  להתקוממויות הוא פרופסור עמנואל וולרשטיין, לשעבר נשיא האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה. וולרשטיין מפרסם באתר הבית שלו ניתוח הבוחן מי הם המפסידים והמנצחים העיקרים מהשתלשלות האירועים באומות הערביות. וולרשטיין נמנע מניבוי מי יצליח לתפוס את מושכות השלטון במדינות בהן התרחשו המהפכות, או מהן ההשלכות בנושאי הפנים, אבל מספק פרשנות לגבי המרוויחים והמפסידים מבין הכוחות הבינלאומיים.

באתר The Immanent Frame מפורסם מאמר של האנתרופולוג צ'רלס הירשקינד בשם "הדרך לתחריר", העורך לקורא היכרות עם ההיסטוריה של ההתקוממות במצרים. הירשקינד מתאר את התפתחות הבלוגספריה המצרית בשבע השנים האחרונות, כמו גם את התגבשותה של תנועת ה"כפאיה" אשר חצתה מגזרים חילוניים ודתיים כאחד, ושחברים בה היוו כוח משמעותי בהתקוממות האחרונה במצרים.

נושא נוסף שנידון ברשת הוא נושא ייצוג נשים בתקשורת בזמן המהפכות, למשל באתר The Society Pages, בפוסט אורח שמבקר את השטחת והדרת הייצוג הנשי בתצלומים ובסיקור ההתקוממות במצרים. תקיפתה של עיתונאית CBS לארה לוגן בידי תושבים מצריים בכיכר תחריר העלתה סוגיות נוספות כמו כיסוי תקשורתי של אונס והדרך בה הוא מבנה סדר יום. רייצ'ל ניוקומב אנתרופולוגית ממכללת רולינס, דנה ב-Huffington Post בנרטיבים המוצגים בתקשורת האמריקאית, שלדבריה, כאשר נפוצה הידיעה על האונס של לוגן, חיפשה "שעיר לעזאזל" בדמות האסלאם או בדמותה ובעברה של לוגן עצמה. ניוקומב מבקשת להפנות את הדיון אל חוסר הפיתוח, העוני וחוסר ההשכלה של המצרים כהסבר לחוליי החברה שאפשרו את תקיפת העיתונאית.

*תודה לנעם קסטל על העזרה בהכנת הכתבה.

ערן פסקל הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

כמו כל יומן שדה, החומרים אינם מבושלים ולא פעם חוטאים בביקורת ושיפוטיות. למרות זאת, בחרתי לא לערוך את הטקסט, ולשתף במה שנותר כמעט תמיד (למעט יוצאי הדופן) בין החוקרת והשדה, בתוך המגרה. הדבר המרכזי עליו אני רוצה להצביע באמצעות הטקסט הוא עד כמה זהות האנתרופולוגית בשדה, הרפלקסיבית, הביקורתית, היא רעועה. במיוחד כשהיא נמצאת במאבק מתמיד עם זהויות נוספות ("מורה", "אמא" "זרה"). השורות הבאות מציגות רגעים בהם עברתי התיילדות (going native). לא כי הפכתי לסינית, אלא כי אימצתי – לעיתים עד עוורון – את מיקום וזהות ה"זרה", האימפריאליסטית, האתנוצנטרית. הקטע לקוח מתוך יומן השדה שלי בזמן שעבדתי כמורה מן המניין בבית הספר:

"הכל שלו פה. הפיאצה המרכזית של שקו. יום ראשון של שמש מקסימה אחרי הצהריים נכנס לכולם פה לוורידים דרך הקפה בסטארבקס, או הקפה ב-cosmo, רשת אוסטרלית של בתי קפה אשר כלי האוכל שלה העשויים עץ ותוספי המזון מעידים על הקשר ההדוק שלה עם סביבה ובריאות. משפחות רבות של זרים באו לארוחת צהריים מאוחרת באחת מיני רבות מהמסעדות הפזורות כאן. במרכז הרחבה מוכרים מכוניות, הטרנד הסיני בשנים האחרונות. פעם שמעתי סטטיסטיקה שאומרת כי בכל שעה עולות על כבישי שנז'ן, המונה כ-12 מיליון איש, 300 מכוניות חדשות. הכבישים פקוקים וכבישים חדשים נבנים. מקומות חנייה הם בעיה קשה במיוחד, אבל עם סמל סטטוס כמו מכונית קשה להתווכח ואלה נמכרות כאן כמו לחמניות טריות.

הנה סקירה קצרה של רצועת המסעדות באזור הקטן הזה שבו אני יושבת עתה: 'מקדונלד'ס' (24 שעות ביממה), KFC, 'גריסיני' (מסעדה איטלקית), מסעדה קוריאנית, מסעדה סינית של מחוז מסוים, 'קזבלנקה' – מסעדת יוקרה בבעלות צרפתית, 'ג'יפסי' – מסעדה מערבית מהוותיקות פה בניהול אוסטרלי, מסעדה יפנית, טפניאקי 1, טפניאקי 2 (ברוח "מסורת" תחרות השוק הסיני הממקמת שתי חנויות זהות זו על יד זו), The Terrace – מסעדה ובר תאילנדי, ו-SPR Coffee – רשת מקומית לאוכל מערבי. יש בה מלצר פיליפני שמדבר עברית ויודע להכין שניצלים, כך מספרים לי. TCBY –  רשת אמריקאית לממכר גלידות יוגורט, ו-Seven-Eleven. זוהי, במידה רבה, תמצית של סין האורבנית של היום, החווה את רוחות השינוי בעולם במלוא עוזן2.

והנה משל קטן, מבוקר יום שישי שעבר בביה"ס. עוד יום רגיל של סיום השבוע. סיפורנו מתחיל שבוע לפני כן:

הכניסה לבניין המרכזי של בית הספר כמוה כמעבר בזמן ובמקום. הרחוב ממנו נכנסים לבניין בית הספר מאוכלס דרך קבע בפושטי-יד, מוּכַּרִים זה מכבר, השוכנים לאורכו מתוך ידיעה כי באזורי הזרים קיבוץ הנדבות משתלם יותר. לצידם שתי חנויות המוכרות בעיקר מגוון מוצרי מזון מן העולם שהובאו מהונג קונג השכנה, ואשר משמשים לב מסחרי עבור קהילת הזרים בעיר. המולת הרחוב, המכוניות הצופרות, הדוהרות במהירות ואינן מאטות גם לקראת פסי החצייה בכביש, מתחלפים בריח של דפים חדשים המוכנסים למכונות הצילום הממוקמות בקומת הכניסה, ובמראות של יצירות אמנות צבעוניות התלויות בין חמש קומות המבנה ובחלל הגדול שפעור במרכזו. אנגלית היא השפה המתנגנת בפי הרוב ומשמשת כנקודת התייחסות. מדברים אותה בשטף, בגמגום, מוכפפים לה בכוח גלוי (מדיניות "דיבור אנגלית" נאכפת בבית הספר) ומתנגדים לה. לכמה דקות מתמלאים המסדרונות בהמולת ילדים העוברים בטורים מאורגנים ממקום למקום, אל אולם הספורט או אל חצר בית הספר. בליל של שפות רועש, ושוב שֶקֶט. כולם נמצאים במקומם. מסודרים ומאורגנים בפעילות. הבועה הטוטאלית, המגנה, המגודרת והמבחינה, שואבת את הנכנסים בה פנימה מבלי להרגיש. הבלבול גדול: לפתע אדם אינו בטוח היכן באמת הוא נמצא על פני כדור הארץ.

בבקרים אני מלמדת כיתה של בני 7 ו-8 בכיתת IE – Intensive English. אלו הם ילדים שאינם יכולים להשתלב בכיתה הרגילה (המכונה Mainstream), היות והאנגלית שבפיהם אינה תואמת את רמת האנגלית של ילדים דוברי אנגלית בני גילם. כתוצאה, כ-80 אחוז מאוכלוסיית ביה"ס מאכלסת את הכיתות הללו. לכל גיל יש כמה דרגות של כיתות IE. הדרגה שלי היא הגבוהה ביותר לפני המעבר לכיתה הרגילה, וקרויה כיתת Transition. כל בוקר מגיעים אלי תשעה תלמידים, רובם בני שמונה. שתי בנות ברזילאיות, ילד מטייוואן, שני ילדים מקוריאה, ילד מיפן, ילדה מצרפת ושתי ילדות מעורבות (תופעה רחבת היקף בקהילת הזרים פה) – האחת בת לאם סינית ולאב ברזילאי, והאחרת בת לאם פיליפינית ולאב אוסטרלי.

בכל יום שישי, אני עורכת להם Spelling Test על כ-20 מילים שלמדו במשך השבוע. לקראת מועד המבחן, כמה דקות לאחר תחילת השיעור, הילדים מתארגנים עם הדפים שלהם, ואני שמה לב בזוית העין כיצד טוטו, הילדה הצרפתייה, כותבת על כף ידה כמה מילים מתוך הרשימה. אני מופתעת מאוד. בשקט, על מנת לא לעורר תשומת לב בקרב השאר, אני פונה אליה ומבקשת ממנה למחוק את שכתבה על ידה. אני מסבירה לה כי מה שהיא עושה עתה לא יעשה, ושעלי לדבר עם המורה שלה, מורת האם, כדי שנחליט יחד מה לעשות. אני בוחרת בדברים האלה כי אינני באמת יודעת איך עלי להגיב, ומחליטה כי זו הדרך הטובה ביותר בשביל להרוויח זמן.

לאחר כמה ימים, דעתי מתגבשת ואני מודיעה לה כי שני דברים יעשו בעקבות ההעתקה: ראשית, עליה לדבר עם הוריה ולספר להם מה קרה. בעוד שבוע יערכו שיחות הורים וכולנו, היא, הוריה ואני, נשוחח יחד על מה שקרה. הדבר השני הוא שעליה להבחן מחדש על המבחן מהשבוע הקודם.

והנה מגיע סיפורינו לאותו "יום שישי אחד" שלפני יומיים. כרגיל, אנו עומדים להתחיל את מבחן האיות. אבל לפני כן, אני משוחחת עם הילדים ומסבירה להם את מושג ה- Trustworthiness. מושג זה הוא אחד משבעת ערכי ההתנהגות שדוגל בהם ביה"ס ואשר מונפים אל על בכל מקום ברחבי המבנה (הם קרויים פה Success Orientations ומונים בין השאר: Group Interaction, Independent Endeavour, Aesthetic Appreciation, Kindness and Politeness ואחרים). אני מסבירה להם שפירוש הדבר הוא שהם לא מרמים ושאני יכולה לסמוך עליהם. לאחר הדברים הללו, שנאמרים ברוח אירועי השבוע הקודם עם טוטו, הם פונים לכתוב את מבחן האיות. בסיומו של המבחן הם עוברים כולם לעבוד על פרויקט שהחלו בו ביום הקודם. תוך כדי עבודה, פונה אלי טוטו ואומרת, "מיס מיכל, גם לגלינה כתובות המילים על היד." אני עומדת מעט המומה תוך שגלינה מיד קוראת: "גם אנה, גם אנה."

גלינה היא ילדה מברזיל, ואנה היא הילדה המעורבת שאביה ברזילאי ואמה סינית. היא מדברת פורטוגזית וסינית והבנות הברזילאיות חברות טובות שלה. אנה היא אחת התלמידות הטובות שלי, ובמבחני האיות נוטה לקבל ציונים גבוהים מאוד. אני עומדת רגע אחד בשקט, תוך שדממה משתררת גם בכיתה, ואז אני אומרת את הדבר היחיד שאני מרגישה באותו הרגע. אני אומרת להם כי אין להם מושג עד כמה אני מאוכזבת מהם עתה. אינני מספיקה לסיים את דברי כשאנה פורצת בבכי ובקריאות: "I'm sorry, I'm so sorry, I'm sorry, I'm sorry". היא מאוד נסערת ואותנטיות התגובה שלה מציפה גם אותי בכמעט-דמעות. אני אומרת לה שנדבר על זה אח"כ והם חוזרים לעבוד לאיטם.

אני מזמינה את אנה החוצה לשוחח איתי. אני רוצה לשוחח עם כל אחת בנפרד על מה שקרה, ומחליטה להתחיל עם אנה שהיא ההפתעה הגדולה שלי וגם האכזבה הגדולה שלי.

אנחנו יוצאות מהכיתה ומתיישבות על ספות חומות שנמצאות בפתח הקומה שלנו. אני שואלת אותה מה קרה וכמה פעמים זה נעשה כבר. היא משפילה עיניה כשמספרת שזו כבר הפעם השלישית שהיא מעתיקה מילים לכפות ידיה. אני שואלת למה היא עושה את זה. היא מהרהרת קצת לפני שעונה: "כדי לא להפוך את אמא שלי לעצובה." היא ממשיכה ומספרת כיצד אמא שלה מזמינה מורה פרטית (tutor) הביתה בכל יום מימות השבוע, כולל שבת וראשון, וכיצד היא לא מרשה לה לצאת ולשחק עם חברותיה כי היא צריכה ללמוד, וכיצד היא מכה אותה אם היא מגיעה עם ציון לא טוב מביה"ס.

אני יושבת איתה על הספות החומות. זוהי שעת שיעור ובודדים האנשים שמסתובבים במדרגות ורואים כיצד אני בוכה יחד איתה. אני לא מצליחה לשלוט על עצמי. גל של עצב מציף אותי לנוכח ההבנה של משל האוטו, שמוצג פה ברגע זה מולי. נוצץ, מרשים, חדש: למראית עין - אוטו מודרני, מסחרר, שביכולתו לנייד אדם גבוה בסולם היוקרה החברתי ובכך לענות על צורך של רבים מהאנשים בעיר זו. אלא שההתנהגות בכביש הסיני לא תשתנה ותמשיך להיות פרועה, חוקי התנועה ימשיכו לשמש כהמלצה בלבד, והחלון ימשיך לשוב ולהפתח ליריקה המסורתית לתוך הרחוב המזוהם. גם אצל אנה, אשר שולטת היטב בשלוש שפות, מתגוררת בקומפלקס יוקרתי ולומדת בבי"ס בינלאומי, הכל ממותג גבוה. אלא שבתוך הבית שלטת מסורת החינוך האסיאתי, המקדשת חינוך טוב ולימודים, ואינה רואה בעיה בשימוש באלימות כאמצעי חינוכי. הניגודיות הזאת קשה לעיכול. ד"ר ג'קיל ביום, כאשר לומדים בביה"ס, ונורמות מערביות של תקשורת בינאישית והתנהגות חברתית הן שקובעות את הטון, ומר הייד בערב, כאשר חוזרים הביתה לחוקי משחק שונים לגמרי.

אני יושבת איתה וחושבת לעצמי, מהר ככל שניתן, מה אפשר להגיד ברגע כזה, ואיך עושים את זה מבלי לבקר את החינוך שהיא מקבלת, או לפגוע בביטחון שלה, שגם כך אינו גבוה במיוחד. אני מנסה להסביר לה שאף אחד אינו מושלם וטעויות הן דבר נהדר כי אפשר ללמוד מהן, להשתפר ולהמשיך הלאה. טעויות הן, במידה רבה, המניע להתקדמות שלנו. אני אומרת לה שאמה בוודאי מתכוונת רק לטוב. לבסוף אני מסבירה ששקר זה המוצא האחרון ותמיד עדיפה האמת. אני אומרת את זה ומזכירה לעצמי שאני לא זו שמקבלת את המכות בסופו של יום. שוב אני לא בטוחה מה הייתי צריכה לומר, אבל מחליטה לסיים את השיחה ופונה איתה חזרה לכיתה.

בסוף היום יש לי שיעור עם ילדי התיכון. אני מלמדת שיעור הקרוי Resources עבור ילדים שרמת האנגלית שלהם היא הנמוכה ביותר. זוהי קבוצת ה-IE הנמוכה ביותר בתיכון. יש בה חמישה קוריאנים (שתי בנות ושלושה בנים) ושניים דוברי סינית (האחת סינית במוצאה והשני הונג-קונגי). השיעור עצמו הוא המשך של לימודי האנגלית שלהם עם מורה אחרת מהבוקר, ולמעשה אני עובדת איתם על חוברות העבודה שלהם. אני משוחחת עם כמה מהם במהלך השיעור ולראשונה מספרת להם שאני עושה מחקר על בתי-ספר בינלאומיים וזו הסיבה שאני מתעניינת מאוד בדברים שלהם, וכותבת אותם על דף. יון-קיו, קוריאנית, מתפלאת: איך זה שיש לך תינוק וילדה ואת לא housewife? בעלך מסכים? היא שואלת באלה המילים ממש.

ושוב, אני שבה להרהר בעולמות הכה שונים מהם מגיעים הילדים בביה"ס ובניסיון המוזר לייצר מסגרת חינוכית שתכיל מגוון כה גדול של דעות, ערכים, נורמות, אמונות, שפות והשקפות עולם. עוד מקטע של מגדל בבל נחשף לפני היום. כאוס מוחלט של נקודות מבט, פרשנויות ומשמעויות – כולן סמויות מן העין ושקטות (או מושקטות), בעוד הדברים הנאמרים בריש גלי, במיקרופון בהתכנסויות הבוקר, או מול כולם באירועים בית ספריים, הם אינם אלא אשליה של קונצנזוס. כזה שבית הקפה בו אני יושבת, הקוסמי, העולמי, אולי מסמל יותר מהכל.

1 בשנת 2001, הוקם בית הספר IS (International School. שם בית הספר בדוי, כמו גם שמות הילדים והילדות) בשקו, שנז'ן, סין. בשלוש השנים הראשונות למדו בו מספר מצומצם של ילדים ובית הספר היה ממוקם בוילה פרטית שבאחת מן השכונות המאוכלסות בזרים. בשנת 2004 עבר בית הספר למבנה קיים אחר בקרבת מקום, וכיום הוא בית הספר הבינלאומי הראשון בגודלו בארגון הגג של IS, ומונה מעל 1,000 תלמידים ותלמידות החל מגיל שנתיים וכלה בכיתה י"ב.

2 כך, למשל, שנז'ן היתה העיר הסינית הראשונה בה נפתח סניף מקדונלד'ס, בשנת 1988.

מיכל אסא-ענבר, כותבת את מחקר הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. שם המחקר: "עושים תרבות: הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין."

קראתי את החוברת בשקיקה ,ולאחר מכן ביקשתי למצוא את המחברת – גב' רובין ולראיינה (שם בדוי). השגתי את מספר הטלפון והתקשרתי אליה. הרימה את השפופרת אישה עם קול נעים כאשר ברקע הדהדו קולות רבים של ילדים. "שלום, אפשר את גב' רובין?" "מדברת", שמעתי מעבר לשפופרת. "אני מפריעה לך?", שאלתי, "לא". הצגתי את עצמי: "אני ליאה, קראתי את הספר שלך והוא מאוד עניין אותי. רציתי לדעת, קודם כל, האם אוכל להשיג עותק, את שלי קיבלתי מגב' שטרק. אני כותבת עבודה על צניעות ורציתי לדבר איתך קצת או לבוא לסדנאות שאת עורכת, אם אפשר". שתיקה. "אה... ו... את לא חרדית". "לא... אני מהציונות הדתית", עניתי. שתיקה נוספת... "אה... " היא אמרה. "בדרך כלל הסדנאות שלי והחוברות שלי הם לציבור ולמורות של הסמינר." סיפרתי לה שאני גם מורה ליהדות, אך לאחר כמה שניות לא הצלחתי לשמוע את עצמי מרוב הקולות ברקע.  "אולי את יכולה להתקשר בעוד שעה? אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אז, אבל אנסה", שאלה גב' רובין. "כן, מתי שנוח לך, אני גם יכולה להתקשר מחר או מחרתיים אם את מעדיפה". "תנסי בעוד שעה, אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אבל זה נכון לעוד שעה, נכון למחר ונכון למחרתיים". הודיתי לה וניתקתי את הטלפון. לאחר כשעה התקשרתי שוב, הקו היה תפוס. ניסיתי שוב לאחר שעה ורבע, ושוב, תפוס. אישה עסוקה... בעקבות השעה המאוחרת הפסקתי לנסות בשלב זה.

עברו כמה ימים וניסיתי שוב. לאחר כמה צלצולים ענתה גב' רובין, שוב עם הילדים ברקע. "שלום, מדברת ליאה, דיברתי איתך..." "כן, אני זוכרת", קוטעת אותי גב' רובין. מאותו רגע השיחה עברה לראיון שלה אותי. בעוד היא יורה עליי צרורות של שאלות (מה פשר ההתעניינות שלי, איפה אני מלמדת, מה אני יודעת על צניעות, מה חשבתי על החוברת שלה), אינני מספיקה אפילו לענות על אחת וכבר נשאלות כמה חדשות... אחרי חקירה של חצי שעה נדמה כי היא באה על סיפוקה וקבענו להיפגש בביתה בבני ברק. נשמתי לרווחה. הזמן היה כשלושה שבועות לפני פסח, והיא סיפרה כי אין לה הרבה זמן פנוי, אך היא תשמח לפטפט איתי בין הניקיונות.

מאוחר יותר באותו הלילה, שעה שהייתה מעט מאוחרת מן המקובל בביתי לטלפונים, צלצלה גב' רובין. "תשמעי ליאה, רק רציתי לוודא שאת לא יכולה לפרסם שום דבר ממה שמתנהל בינינו ללא רשותי". "גב' רובין", אמרתי לה, "רוחי", היא אמרה, "את יכולה לקרוא לי רוחי". "רוחי", עניתי, (מרגישה פתאום הרבה יותר בנוח אחרי שעברנו לשמות פרטיים), "לא אפרסם שום דבר בשמך ללא רשותך, אסביר לך איך זה עובד כשניפגש."

יום שלישי בבוקר יצאתי מביתי בירושלים ונסעתי לכיוון בני ברק. מבול של גשמים ליווה אותי כל הדרך, היה לי קשה לנהוג אך ככל שהתקרבתי יותר לאזור של המרכז כך פסקו הגשמים. ההוראות המסורבלות של רוחי הביאו אותי לרמת עמידר במקום לביתה בבני ברק, אך לאחר שאיש נחמד סייע בידי, הגעתי לרחוב שלה. הטלפון שלי מצלצל, "שלום, רוחי, בדיוק הגעתי לרחוב שלך". "אה, יופי! אז אני יורדת". "יורדת?" שאלתי. "כן, החלטתי שעדיף לעשות את זה כמו שצריך. נצא". "בסדר גמור", אני אומרת, ותוהה בליבי על השינוי במקום עריכת הראיון. בכל אופן, אני עוצרת ליד ביתה ונכנסת למכוניתי אישה די צעירה, בסביבות שנות השלושים, עיניים כחולות סקרניות מציצות עליי מאחורי משקפיים עגולות. מטפחת הדוקה תוחמת את תווי פניה הלבנות והעדינות. לאחר שרוחי הורידה את התינוק הקטן מידיה, ניתן היה לראות חולצה כחולה מכופתרת, אשר מעליה היא לבשה חליפה עם פסים של אפור ושחור. זה מעניין, לא תמיד הייתי שמה לב באדיקות כל כך גדולה לאופן הלבוש, כפתור או לא, חליפה או לא. שלושה חודשים של מחקר על צניעות הובילו אותי לתשומת לב מדוקדקת יותר לפרטים הקטנים.

"ניסע לגן הלאומי", היא אומרת לי. "לגן הלאומי?", "כן", היא עונה, "זה ממש חמש דקות נסיעה ואמרו לי שזה מאוד יפה, אמורים להיות שם ברבורים אך מעולם לא הייתי". "טוב", אני אומרת (ושוב אני תוהה בליבי, מדוע אנו יוצאות למרחב ציבורי? מדוע היא מדירה אותי מביתה?  מדוע היא מבקשת ממני לקחת אותה למקום אחר?) נסענו. איך שהגענו התחיל לרדת גשם. רוחי סיפרה כי בבני ברק הגשמים יורדים רק לכמה דקות בכל פעם. "באמת?", תהיתי, ואכן, הגשם פסק ויצאנו לטייל בפארק הלאומי של רמת גן. היא מפוזרת מאוד, היא מאוד רוצה להבין ולשמוע אותי אבל  אני מסבירה לה שבאתי לראיין אותה. קשה לי להסביר לה שאני המראיינת ולא היא.

אני מבקשת מרוחי לספר לי קצת על עצמה ולאחר מכן, אני מבקשת ממנה לספר לי מה זה צניעות בשבילה.  חיוך גדול נמרח על פניה – "אני שמחה שהתחלת בשאלה זו בגלל שזה לא מובן מאליו. יותר מזה, יש בעיה בגלל שהבנות תמיד חושבות שמדובר על הגוף ועל הבגדים – זה חלק חשוב, אבל הוא חלק. צניעות זה באמת עולם מלא." לפתע, היא עוצרת ואומרת – "אני לא בטוחה שזה מה שאת רוצה לשמוע". זה התור שלי לחייך – "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע. אני מאוד רוצה לשמוע אותך. רוצה לשמוע מה זה בשבילך."

אם כן, רוחי מתחילה בתיאור תיאולוגי בו היא מנסה להסביר לי למה הגענו לעולם. היא מספרת לי כי: "הנשמות היו פעם בהיכלות גבוהים, חיו בעונג גדול, בקרבת האל. עם זאת, העונג לא היה מושלם כיוון שהן רק קיבלו מאלוקים. לכן, הנשמות מורדות לעולם כדי שילמדו לא רק לקבל אלא לתת. אבל זה קשה, כיוון שבעולם שלנו הכול קשור ב"אני". מהרגע שתינוק נולד כל מה שהוא מבקש זה סיפוק עצמי – אוכל, אימא. יש אנשים שנשארים כך כל החיים אבל התורה מנסה לעזור לאדם – על ידי הלכות שבין אדם לחברו – לעשות מקום לאחר, וכן – על ידי מצוות שבין אדם למקום – להתגבר על תאוות אחרות. התורה מבקשת לעזור לאדם להתגבר על התאוות, שהן בעיקר האנוכיות שבו– לעשות מקום לאחר האנושי והאלוקי. זה תפקיד האדם. להקטין את האני שלך ולתת מקום לאחר..."

בשלב זה, מתחיל לרדת גשם, התינוק מתחיל לבכות ואני אומרת לרוחי שאולי קר לתינוק. "טוב", היא אומרת, "אולי נסתובב קצת."

אנחנו מסתובבות בשבילי הגן הלאומי למשך שעה נוספת. היא ממשיכה לספר לי על הצניעות: "צניעות היא מידה – מה זה אומר מידה? אל"ף, כל אחד נולד עם זה אחרת. אז אני אומרת לתלמידות שבדרך כלל, בכל המידות כולן, יש ילד שיש לו נטייה לשקר, יש ילד שהוא כעסן... כך בצניעות, אותו הדבר. בגיל קטן, את יכולה לראות ילדה בת שנתיים, שלוש, שכל הזמן צריכים להגיד לה "תורידי את החצאית", "תורידי את החצאית" כי היא כל הזמן יושבת עם הרגליים למעלה. ויש כאלה שנולדו צנועות כאלה. למה? כי זאת נולדה כך וזאת נולדה כך. עם נטייה יותר לזה ועם נטייה יותר לזה, בדיוק כמו שיש לך נטייה לכעס או לקנאה... זה מידה, כן? עכשיו, אני אומרת להם – למה? בכל מידה יש גיל שכבר לא נעים לך להחצין. וכאן, יש דפקט... למה כל העולם צריך לדעת?? בסופו של דבר מדובר בפגם במידה. אז הן דנות בזה, באמת למה? כי המידה היא להצניע. אז אם אין לך זה, את המידה, אז את גם לא מתביישת, כי אין לך את זה. אבל – אם זה מידה אז אפשר להתקדם... יש לנו תקווה. אפשר לעבוד על זה. כמו על כל מידה אחרת."

אם כן, רוחי מספרת לי על עבודת המידות הכרוכה במידת הצניעות. אני מתעניינת במורכבות שמאחורי הסבר מן הסוג הזה. צניעות היא לרוב עניין הלכתי גרידא, מערכת מסועפת של כללים. מדבריה של רוחי עולה כי צניעות שייכת לתחום המידות ולא לתחום ההלכות. יותר מכך, רוחי בעצם הופכת את העבודה הזו לעבודה שיש אנשים עבורם היא טבעית ויש כאלו שלא, אני חושבת לעצמי, מה שגם מהווה הסבר לתלמידות, ואולי תקווה לתלמידות המתקשות בקיום הלכות אלו. מעניין. אני מתחילה להרגיש כי אמנם חשבתי שנכנסתי לשדה אך בעצם זו הייתה כניסה פיזית בלבד. זה לא מספיק. הצעד השני הוא כניסה אפיסטמולוגית, רעיונית. אני מגלה כי אני צריכה ללמוד את שפת השדה ואת צורת החשיבה השגורה בו. משמעות הצניעות היא אחרת ממה שחשבתי. כפי שגב' רובין תמשיך ותספר לי בהמשך, צניעות היא תחום רחב השייך לתחומים רבים – צניעות בלבוש, בדיבור ובמחשבה. כל אלו היו חדשים עבורי.

הגשם נהיה חזק יותר ואנו חוזרות לרכב. רוחי מניקה את התינוק ואנחנו ממשיכות לשוחח במכונית, בדרך לביתה. אנו עוברות לשוחח על דברים אחרים, על הרחובות בבני ברק, על הניקיונות לפסח, ושוב, על הגשם. אני מאוד אוהבת את הגשם ונראה שגם היא. אנו משוחחות בינינו ואני כבר במחשבות של אחרי. הייתה שיחה מרתקת. היא אישה מרתקת. אני חושבת על כל מה שעלה בשיחה וגם על כל מה שלא. היו דברים רבים שבכלל לא עלו. לא היה כאן עיסוק סקסי בצניעות. הייתה כאן שיחה פילוסופית. תיאולוגיה. מעבר מעולם של הלכה, עולם של כללים גרידא, לפרויקט של עיצוב העצמי. הופתעתי. אני מחכה לעבור על הראיון. מחכה לראות מה יצא מהממצאים החדשים הללו. מחכה לראות מה יצמח אחרי הגשם.

ליאה טרגין-זלר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. היא כותבת את עבודת התזה שלה על צניעות בקרב נערות חרדיות בהנחיית ד"ר נורית שטדלר.

מעבר לאבסורד האסוציאטיבי, המסוגל לקשר בין shrubbery לבין discourse דרך המילה העברית "שיח", תוצאתו מצליחה לקשר בין מובניו השונים של השיח לבין חוסר המשמעות שלו, או היותו תמוה ולא שייך אך, בו בזמן, מסודר, ברור ופומבי. האסוציאציה המוזרה הזו יכולה להתקיים רק על רקע משחק הלשון העברי המכניס למילה "שיח" משמעויות שונות, ממיני צמחים ועד צורות דיבור, שדות חברתיים, פעילות גומלין לשונית, דוברים, נמענים ומאזינים. בקטע הבא, אנסה לומר כמה מילים על השיח, לא זה של אבירי היער של מונטי פייטון, אלא על קרוב משפחתו, זה האקדמי.

"שיח" הוא אחד המושגים השחוקים ונפוצים באקדמיה בשנים האחרונות, אך אין בכוונתי להיכנס למשמעויות השונות של המושג ומקורותיו, ואסתפק בהגדרה כללית: סך כל השימושים הלשוניים בשדה חברתי ספציפי המכיל ידע, אובייקטים וסובייקטים, ושבו מדברים, כותבים וקוראים, על פי כללי ביטוי, השתתפות והאזנה מסוימים (הקובעים מה מותר לומר, באיזה אופן ועל ידי מי), ובמסגרת פעילות חברתית בעלת גבולות וסדירויות. על פי הגדרה כללית זו, אפשר להטיל ספק האם בכלל קיים "שיח אקדמי": וכי מה הפעילות המשותפת בין כלכלנים, פיזיקאים, סוציולוגים ופילוסופים? מי מאתנו שהזדמן לגבעת רם או התבלבל בכיתה בתחילת אחד הסמסטרים יכול להעיד כי ישנם גבולות רבים בין שדות שיח בין כתלי האקדמיה וכי חצייתם אינה פשוטה בדרך כלל, ודורשת לימוד של שפה, כללים וידע חדש, שכן חלק ניכר מפעילותה של האקדמיה הוא בהקניית אותן דיספוזיציות המכשירות סטודנטים להשתתף בשיח האקדמי. עם זאת, אפשר לנסות לאפיין נקודות משותפות למגוון צורות הדיבור, הפעילויות והכללים של דיסציפלינות שונות באקדמיה. בשורות הבאות אנסה לגעת במספר מגמות המאפיינות את השיח האקדמי הישראלי – אופיו, המרחבים והאופנים בהם הוא מתקיים, והשלכותיהם על משמעותו והשפעתו.

לשיח האקדמי שני מימדים דיסקורסיביים: ראשית, בצורתו הדבורה, הוא מתרחש בכיתות הלימוד וחדרי הסמינרים, בכנסים וימי עיון. בדרך כלל הוא אינו מתרחש במסדרונות, בקפיטריות ובמעונות הסטודנטים. במרחבים אלה שולטת ביד רמה התרבות הצרכנית והאתוס הנהנתני, בהם שיח אקדמי הוא "חפירה" נטו, ועל אחת כמה וכמה על רקע תרבות התכל'ס והדוגרי הישראליות, בה "התפלצפות" נתפסת כפטפוט חסר שחר או הצגת תירוצים מגונים ומיותרים. איני אומר זאת רק לגנאי, שכן זו ביקורת חשובה, לעיתים, על עקרותו של הדיבור הנפרד מהמעשה או מהמציאות.1 חשוב לציין כי גם המימד הדבור הזה, שבמקומות אחרים נתפס כמקור חיותו של השיח, כיוון שהוא מעיד על היותו התרחשות ועל כן תמיד מפתיע ומתחדש, הופך יותר ויותר "טקסטואלי" במציאות האקדמית כיום. הדבר נכון בכנסים, בהם הדוברים מקריאים מן הכתוב בדרך כלל מפאת הזמן הקצר, המילים המרובות והחשש מבלבול – אך גם בשיעורים המועברים בצורה פרונטאלית, לעתים קרובות תוך הסתמכות על חומר כתוב מראש ובעזרת מצגות, ולבסוף, בצורת המדידה וההערכה המתמקדת כולה בהבעה אישית בכתב.

המימד השני של השיח האקדמי הוא צורתו הכתובה. כאן הוא מתרחש בין מדפי הספריה, בין דפי כתבי העט, בחדרי בחינות וכתיבת העבודות, ולעיתים נדירות במחוזותינו, בין דפי העיתון ואתרי האינטרנט. בעידן המידע השיח האקדמי מתמודד עם היפרטקסטואליזציה, כלומר אינפלציה מטורפת של טקסטים אקדמיים – גם עקב טכנולוגיות המידע והתקשורת המנגישות מאגרים רחבים מיני ים, וגם עקב צורת המדידה וההערכה של אנשי אקדמיה, המבוססת על כמות הפרסומים שהם מפיקים. למגמה זו מספר השלכות. ראשית, היא מחזקת את קיומו הוירטואלי של השיח האקדמי, שכן הוא מתקיים במרחב, בזמן ובאופנים שאינם זמינים לדינאמיקה, למקצב ולמגוון המשמעויות של הדיבור והלימוד פנים אל פנים. שנית, היא מחזקת את מגמת הגלובאליזציה של השפה האקדמית, את התעלמותה מהקשרים מקומיים, ואת האחדת השיח האקדמי תחת קורת הגג הדולפת של האנגלית האקדמית, המהווה תנאי להכרה בינלאומית ולרכישת יוקרה בשדה האקדמי.

מגמה זו ניכרת בצורות שונות במדינות שונות. הצרפתים, למשל, מתגדרים ומתהדרים בשפתם, ולפעמים נמנעים בכוונה מפרסום בשפה האנגלית (תקראו לזה גאווה לאומית, התבדלות תרבותית, או יצירה אותנטית). לעומת זאת, בארץ, מגמה זו שטפה את אותיות העברית, ביטויה ושורשיה ממסדרונות האקדמיה, לעיתים כמגמה מכוונת כמעט. אפילו בשמה של האוניברסיטה בה אנו לומדים נותרה ה"עברית" אנדרטה, תזכורת אירונית למצבנו כיום. אם שפה היא מוליך ומעצב של תרבות, עומק וצורת חשיבה, זהות וחברותיות, אז מתקיים פה תהליך אלים של קולוניאליזם תרבותי, שבאופן אירוני מובל על ידי החזית התרבותית הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית, זו הנושאת את בשורת הנאורות והקידמה, החופש והשוויון אל מחוזותינו השוליים, ונותנת כלים פרשניים חדשים ומשופרים להבין מחדש את מציאות חיינו האפרוריים ולגאול את מחשבתינו מכבלי המסורת והשפה. מה שחסר כדי להפוך קולוניאליזם תרבותי זה לפעפוע תרבותי או להפריה הדדית הוא, כמובן, התרגום. תרגום מהווה גשר, אך ככזה מחייב פעילות לשונית-תרבותית בין שני צדיו, מבלי לבטל אחד מהם. כלומר, בהקשר הנוכחי, המשמעות היא ליצור, לכתוב ולהגות בעברית על תולדותיה ושורשיה, חידושיה ופיתוחיה גם בתחום האקדמי.2 ניחוש מושכל ירמוז שהשפעתו המועטה של השיח האקדמי על שדות שיח תרבותיים אחרים קשור במגמות התנתקות אלה.

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה שלב חשוב בכינון שיח אקדמי בעברית ומיסוד השכלה חילונית בתולדות העם היהודי והחיים הישראליים. עם זאת, כינון שיח זה היה בחלקו פעולה כנגד עולם החכמה והלימוד היהודי-מסורתי. המיאוס מלימודי המקרא, הגמרא, הפוסקים והמפרשים, והשלכת שיטות הלימוד הדיאלוגיות המתפלפלות פינו כולם מקום לדגם האינטלקטואל הקוסמופוליטי ושיטות המחקר האמפיריות והאנאליטיות (לא בכדי כל המלים הללו הן בלע"ז). עם זאת, הרעיון היה להחיות את היצירה האינטלקטואלית בעברית דווקא, בהיותה התחלה חדשה-עתיקה לתרבות ישראלית בעלת משמעויות והשפעות חובקות עולם. אין כוונתי לקרוא לטיהור העברית מהשפעות "זרות" – שפות אינן מתקיימות בחלל ריק, ולא הגדרת מידת "טהרתן" קובעת את מהותן. מרבית יצירות המופת הלשוניות והתרבותיות של היהדות אינן כתובות עברית "טהורה" – המשנה משובצת פסיפסין של מילים יווניות, התלמוד הבבלי כתוב ארמית, ו"מורה הנבוכים" לרמב"ם נכתב ערבית. עם זאת, יצירות אלה כולן לא צמחו מתוך התכחשות למסורת וביטול הקאנון, אלא מתוך התכתבות איתם ויצירת פרשנויות חדשות ומחיות לכתבים העתיקים. לא מתוך ביטול הצורך בתרגום, אלא מתוך תרגום בלתי פוסק ודו-סטרי של רעיונות, מילים ודרכי חשיבה. לא רק בתרגום היה ייחודם, אלא בשימור וחידוש צורת הקריאה ואופן הקשב המיוחדים במסורת היהודית לכתבי הקודש, אך בכל פעם בנוגע למקורות חדשים בנוסף לאלה הקיימים.

אם נחזור לאבירי מונטי פייטון החביבים, הבעיה של השיח האקדמי הישראלי כיום היא שהוא מסתכן בנפילה לאחד משני הכיוונים – איבוד משמעות, היותו הזוי, תלוש ולא רלוונטי למציאות החיים הישראלית מצד אחד, או היותו מובן וברור לגמרי, אך זר ומשוחד מצד שני.

לשתי סוגיות אלה אציע שני פתרונות. בנוגע למגמת ההיפרטקסטואליזציה, זכרו שבמקום לחפש בגוגל, במאגרי המידע או בספרים (או במקביל לכך) אפשר לשאול את המרצים, את החברים ללימודים, ולעורר שיחה: בשעות הקבלה, בכיתה, במסדרון. אפשר לקבוע עיתים ללימוד בקבוצה או בזוג, וליזום קבוצות לימוד עצמאיות (אחדות כאלה כבר קיימות, בעיקר בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל ובקרב הדוקטורנטים). במקום לחפש את מה שאנחנו בטוחים שאנחנו רוצים למצוא, אפשר למצוא את מה שלא ידענו שאפשר לחפש. בנוגע לקולוניאליזם הלשוני ודלדול העברית בחסות האקדמיה, ולמרות הקושי הכרוך בזה, יש ליצור בעברית ועבור קוראים ישראלים: להתכתב עם מסורות ומקורות מתרבותנו העשירה, השכוחה והמוזנחת, לחדש ביטויים, מושגים ומילים, ומעל פסגת הר הצופים יהדהדו המילים ויפוצו הדברים.

1 למשל הביטוי "מה, אתה מתפלצף עלי?!" (הגיה במילעל).

2 מפעל התרגום האקדמי המוביל בארץ שייך כמובן להוצאת רסלינג, שלמרבה הצער מוציאה יצורי כלאיים לשוניים בלתי אפשריים. הדבר נראה, על פניו, כניסיון להפוך את העברית לחיקוי סביר ללשונות עמים זרים. למשל, טביעת מושגים חדשים ומוזרים והעדפתם על פני ביטויים ומושגים קיימים, הימנעות משימוש במושגים קיימים דווקא כשאלו יכולים להיות מאירי עיניים, הבחנה לשונית וגראפית בין אותיות גדולות וקטנות בשפה העברית, ועוד.

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

ראשית, אפתח באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלשכה מפרסמת נתונים סטטיסטיים מתוקף פקודת הסטטיסטיקה, ולכן איסוף הנתונים מותאם לדרישות המדינה ולא כל מידע נאסף. למרות זאת, ניתן למצוא באתר מידע סטטיסטי רב על פעילות המשק הישראלי ועל חיי הפנאי, הבריאות, ההשכלה, הפעילות הכלכלית של הישראלים. המידע משמש את הממשלה, הכנסת, הבנקים וקובעי מדיניות אחרים ולכן חשיבותו רבה. לפי דעתי, ישנן כמה בעיות עם המידע הנאסף על-ידי הלשכה, כמו התעלמות מאתניות (הנתונים לגבי מי שנולד בישראל הם דור אחד אחורה, מתוך הנחה כי הבדלים אתניים ייעלמו בדור השלישי, הנחה שהיא, לכל הפחות, בעייתית), חלוקה שנויה במחלוקת ללאומים (לא ברור מהו הלאום של הישראלים, ולא ברורה דתם של אלה שהגיעו לישראל מתוקף חוק השבות אך אינם מוכרים כיהודים על ידי הממסד הדתי בישראל) ועוד. יחד עם זאת, אתר הלמ"ס הוא מקור מידע מצוין ועדכני לכל מחקר איכותני וכמובן כמותני במדעי החברה. באופן כללי, אין בארץ מכון מחקר שיכול להתחרות בהיקף הנתונים שהלמ"ס מספק ובאיכותם.

אתר נוסף הוא הספרייה הוירטואלית של מט"ח. האתר מהווה מעין אינדקס למאמרים אקדמיים רבים במדעי החברה והרוח, שנבחרו באופן אקראי. יתרונה של הספרייה נמצא בזמינות ובפשטות הפעלתה, אך נדמה כי רב המאמרים באתר אינם ארוכים דיו, הנושאים שלהם עוסקים לרוב בנושאים טריוויאליים, ורוב המאמרים עוסקים בנושאים המהווים מעין הקדמה תמציתית בכל תחום (למשל אדיפוס המלך, חשיבה, מדע ומוסר אצל הפרימיטיבים או ערך קצרצר על מרקס של פרופ' אבנר דה שליט). ניתן להשתמש באתר זה כמקור מידע אקדמי, אך כדאי לבסס את הכתוב בו גם על פי מקורות אחרים: האתר נועד בעיקר בכדי לספק מבוא ראשוני על נושא מסוים, ולא לספק מידע כולל ועדכני לגביו. אפשר להתייחס לאתר כאל השלמה אקדמית יותר, אבל גם קצרה יותר, לכתוב בויקיפדיה.

האתרים הבאים ברשימה מנסים להוריד את האקדמיה ממגדל השן. הם מציעים מידע מהימן, אך מסרבים להישמע לכללי הפרסום והמקורות הנוקשים של האקדמיה. בכך, הם מציעים בעיניי מעין דמוקרטיזציה של הידע. הראשון שבהם הוא אתר הגורם האנושי, ובמיוחד החלק שעוסק בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. זהו אתר שמרכז ידיעות מעולמות תוכן שונים הנוגעים לאדם או להוויה האנושית. למרות שמאחורי האתר עומדים אקדמאים, זהו ניסיון מעניין לטשטש את החלוקה האקדמית לתחומי ידע פרופסיונאליים. דוגמה טובה לכך היא החלוקה לקטגוריות באתר: אנשים ותזונה, אנשים פשוטים, מדעים ואנשים או הבריאות שלך. ייחודו של אתר זה הוא ריכוז פוסטים מעניינים ורלוונטיים מרחבי הבלוגספרה הישראלית, וריכוזם במייל הנשלח לרשימת התפוצה של האתר. האתר אינו מבחין בין כתבות, מאמרים אקדמיים או פוסטים והוא מרכז את כולם כשווים.

המעניין מכולם הוא אתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". אתר זה, המרוכז על ידי פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג, הוא מדריך מעניין ויחיד מסוגו לחברה הישראלית, או מעין אינציקלופדיה עדכנית לחברה זו. הוא כולל מאות ערכים השונים בהעמקתם (מעמוד עד מאה עמודים לערך) על נושאים רבים ומגוונים בחברה הישראלית ולכולם מקום שווה. כך, פלאפל בניו יורק, אתר פארפש, אתר קבלה לעם, הסלט במסורת היהודית ישראלית או ישיבת חוט של חסד בירושלים. האתר מתיימר לכסות, תיאורית, את כל הנעשה בחברה הישראלית. כלומר האתר אינו מתיימר לספק מסגרת ניתוח והסבר של תופעות בחברה הישראלית, אלא רק לתאר את כולן, או לפחות את חלקן הגדול. נדמה לי שכיום אף אחד לא יתיימר להקיף את כל הנעשה בישראל במקום אחד, וחוקרים יעדיפו להתמקד בתופעות שוליות בחיים החברתיים. ניסיון זה מזכיר לי במעט את הניסיון השאפתני של פרופ' אייזנשטדט ז"ל ("החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות", 1966) לכתוב ספר מקיף וכולל על החברה הישראלית בכללותה. איני יודע האם ניתן להסתמך על הכתוב באתר בעבודות אקדמיות: מצד אחד האתר נכתב על ידי אקדמאים והם מרבים לצטט מאמרים אקדמיים, אך לא רק אקדמיים. מנגד, ניתן לטעון כי הם כותבים בצורה שאינה תואמת תמיד את המקובל באקדמיה. יחד עם זאת, קשה להכחיש שהאתר מהווה מקור מידע מצוין, ראשוני ואף יותר מכך, על תופעות וסוגיות בקרב החברה הישראלית, ודומני כי ניתן להשתמש בכתוב בו כמעין חומר המצוי בין טקסט תרבותי למחקר אקדמי.

כותבי הערכים מתבססים על מאמרים אקדמיים, כתבות מהאינטרנט, ראיונות, סרטונים מהיו-טיוב. נדמה כי כל מקור לידע קביל עבור כותבי הערכים. בנוסף, הערכים מלווים בתמונות רבות הממחישות את הכתוב, בניגוד לנעשה במאמרים אקדמיים 'יבשים' שכוללים בדרך כלל טקסט כתוב בלבד. באתר ישנן תערוכות רבות על הנעשה בישראל, שבהן הושקעה הרבה פחות עבודה ונדמה כי הן משקפות את התמונות שהאתר הצליח להשיג ולא תמונה של כלל החברה הישראלית. בנוסף, קיימת באתר גם גלריה וירטואלית לתערוכות העוסקות בחברה הישראלית.

ראשית, יש לברך על קיומו של מדריך כזה המאפשר להכיר את החברה הישראלית במהירות, על כמעט כל תת התרבויות הקיימת בה. בניגוד לאתרים אחרים, האתר הינו חינמי לחלוטין וכל המידע בו פתוח לציבור ונדמה כי מטרתו היא הפצה של ידע בקרב הגולשים. יתרון נוסף, ובכך הוא נבדל מויקיפדיה, הוא שלא כל אחד יכול לערוך את הערכים, אלא רק לאחר שעורכי האתר אישרו את הכתוב. דבר זה מונע ממידע מוטה או שגוי להתפרסם, וכאן אני נוגע באחד החסרונות של האתר, לדעתי. הוא מתיימר לתאר את המציאות כהווייתה ולהימנע משיפוטיות כלשהי. למרות שיוצרי האתר מודעים לכך שמשימה זו אינה אפשרית, ניכר כי האתר בנוי כך. לא ניתן מקום כלל לדעה אישית, ולעיתים נדמה כי הכתוב בו דומה לתיאור יבש של תופעה חברתית. למרות יומרה זו, ניתן לראות כי המידע באתר אינו מתחלק שווה בשווה בקרב הקולקטיבים הישראלים – וכאן אני מתכוון לכך שניתן משקל רב יותר לערכים העוסקים בקבוצות שאינן הגמוניות. מצד אחד, ממצא זה משקף מעין התעניינות חשובה של ההגמוניה בקבוצות חברתיות אחרות, ומנגד, ניתן לטעון כי הימנעותם של כותבי הערכים מכתיבה רפלקסיבית חוסמת הבנה טובה יותר של הטקסט. מבחינה זו, האתר מזמן ניתוח סוציולוגי כטקסט תרבותי. חסרון נוסף טמון בשוויון המוחלט של הערכים, כאשר ערכים ארוכים וקצרים, גדולים או קטנים, שוליים או מרכזיים, חשובים מאוד או חסרי חשיבות זוכים כולם לאותה התייחסות במדריך. לסיום, נראה כי ערכים רבים עוד חסרים העמקה ומכילים מידע ראשוני בלבד, ואני חושב שלקוראי פקפוק באשר הם יש יכולת לשפר ולהוסיף למדריך חשוב וחלוצי זה דרך במת השיח הנמצאת באתר.

איתי ארצי הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובית הספר לחינוך.

אני זוכרת שבערך בגיל 12, נסעתי עם אימי לסבא יעקב. סבא יעקב היה סבא רבא שלי, והיה נשוי לסבתא לאה, ואני זוכרת מאוד בבירור שהוא היה אמן ויוצר ונגן ומורה ואוטו-דידקט וגם, בינינו, טיפה מוטרף.. אבל מה אפשר לצפות ממישהו אשר בסלון ביתו מתנוססת תמונה (שהוא עצמו צייר) כגודל הסלון כולו, בה נראה בבירור "באבי-יאר" עם קבר אחים מושלג ועורבים שחורים?! בכל אופן, אותו סבא יעקב, כאמור, היה נשוי לסבתא לאה אשר גרה בבית אבות. ובפעם הראשונה, בגיל 12, היכתה בי ההבנה שלא כל הקצוות המשפחתיים ממש נהירים לי. כי בכל פעם בה נסענו לסבא יעקב, נסענו בעצם לסבא יעקב ודינה. ודינה אינה סבתי. אני זוכרת שבאותה הנסיעה, שאלתי את אמא שלי: "אז רגע, מי זאת דינה?!?!" לסיפור הכיסוי המשפחתי רצו כמה גרסאות לאורך השנים. תחילה הוסבר לי שדינה היא בת דודתו הרחוקה של סבא יעקב, לאחר מכן הגיעה גרסה שניסתה להסביר שהם "רק ידידים", ולבסוף, ובכן, כמעט לבסוף, הייתה הודאה של ממש, שהם חיים כזוג, אך רק משום שסבתא לאה הייתה מאוד חולה ובבית אבות, ושסבא יעקב צריך להמשיך בחייו. הגרסה המלאה (לפחות נכון ללפני מספר חודשים) נתגלתה בפני בשיחה כאילו אגבית לחלוטין עם סבתא שלי (הבת של סבא יעקב וסבתא לאה) – "הם חיו כשלישייה!". לסבא רבא שלי היו שתי נשים. כך מסתבר. כך היה כמעט למן ההתחלה. הוא אהב את שתיהן, חי עם שתיהן, ועל אף שלא הצהירו על כך מעולם בפומבי, אני זוכרת שבתור ילדה, למסיבות בגן ואפילו לכיתה א', ליוו אותי סבא יעקב וסבתא לאה ודינה. וזה לא היה מוזר, או משונה, או מדאיג, כי מבחינתי, זה פשוט היה.

 אז מסתבר ש"הטרנד" החדשני המכונה "פוליאמוריה" אינו כה חדשני כפי שנוטים לחשוב. ואולם, כל הסיפור המשפחתי אשר פתאום נורא "מתחבר" לנושא התיזה שלי, התגלה לי רק כמה חודשים אחרי שכבר החלטתי שאני חייבת לכתוב עליו. ההחלטה נתקבלה בגין מפגש אותו ניתן להגדיר כיושב איפשהו על הרצף שבין הזוי-בטירוף להזוי-באופן-קיצוני, אליו נקלעתי לגמרי במקרה לפני כשנתיים. ישבתי עם חברה בבית קפה בתל אביב, כשלפתע הגיעו זוג מכרות, אשר שאלו אם יוכלו להצטרף אלינו עד שיתפנה להן שולחן משלהן. או אז סיפרו לנו, כבדרך אגב, שהן מקיימות "זוגיות פתוחה", אבל לא רק מטעמי סקס. הן יוצאות עם אחרות, מזמינות אחרות להצטרף לשתיהן או לכל אחת מהן בנפרד, לעיתים הן גרות עם עוד פרטנריות אותן הן מכניסות לזוגיות ביניהן, וגם, בין לבין, משדכות האחת לשנייה בנות זוג נוספות. לכשקמו, נותרנו דוממות. היינו בשוֹק. לא האמנו למשמע אוזנינו.

כעבור מספר חודשים, כשחיפשתי נושא לתיזה, הזכירה לי אותה החברה את המפגש ההזוי ההוא, ואמרה: "את חייבת לכתוב על זה". הסכמתי. אז גם גיליתי שמדובר בתופעה חברתית רחבה, עם תצורות שונות ומשונות, וגם שיש לה שם: "פוליאמוריה".

 אז למה זה הזוי לנו?

כשאנחנו חושבים על אהבה (זו הרומנטית), באופן מיידי נחשוב גם על זוגיות, חתונה וילדים. גם אם נכחיש, גם אם ננסה להתנגד, גם אם אנו סוציולוגים קונפליקטואלים חתרניים פוסט פוסט פוסט מודרניים, ונוהגים לפרק את המציאות החברתית הסובבת אותנו עד לקרביים שלה, ואז לטעון שאין בכלל מציאות ושהכל בעצם הוא תוצר של הבנייה חברתית המשעתקת את אי-השיוויון על רבדיו השונים, גם אז – יתכן ונצטרך להודות שאלה הדברים הראשונים שקופצים לנו לראש כשאנחנו חושבים על אהבה. וזה לא יסתכם בכך, כי סט המחשבות הבא, יכלול, בהרבה מן המקרים, גם את המילים: טוטאליות, בלעדיות, מחוייבות, הדדיות, מציאת "החצי השני", "הנסיך/האביר על הסוס הלבן", וכמובן, איך אפשר בלי "ה-אחד"/"ה-אחת" (לבחירתנו, אך שימו לב: רק כבודדים/ות).

גם לכשנפתחנו, ואנו מצליחים לחשוב על "משפחה אלטרנטיבית" אנו חושבים על "זוג" הורים וילדים. גם אם אנו תומכים בנישואים חד-מיניים בקפריסין, או בחתונה אזרחית, או בנישואים מעורבים – לרוב, אנחנו נעולים על הקונספט הזוגי. ולא נזוז ממנו. כל דבר אחר – לרבים מאיתנו, יראה הזוי.

"הפוליאמוריה מבקשת לבטל את המגבלות על מספר השותפים במערכת היחסים ועל מינם, ובכך פותחת פתח לצירופים שונים של גברים ונשים המבקשים לקיים קשרים אינטימיים מרובי-שותפים תוך מודעות, רצון והסכמה של כל המעורבים. תא משפחתי פוליאמורי יכול לכלול, למשל, גבר ושתי נשים, אישה ושני גברים, שלוש נשים, שלושה גברים, או הרכבים מורחבים נוספים; למעשה, הפוליאמוריה מקפלת בחובה אינסוף תצורות שונות של מערכות יחסים. לצד המאפיינים המבניים הללו, חשוב להדגיש גם, כי הפוליאמוריה דוגלת בדחייה של התפקידים המסורתיים המוכתבים לכאורה על ידי המין הביולוגי ו/או על ידי הג'נדר; כמו כן, היא מיישמת אתיקה ייחודית הכוללת וויתור מודע ורצוני על הדרישה לבלעדיות בין המעורבים במערכת היחסים" (אתר קהילת הפוליאמוריה בישראל).

ברור ש"בעידן הפוסט", כמעט ואין המשפחה שורדת במבנה ה"מסורתי" שלה – שיעור הגירושין רק הולך ומטפס לו כלפי מעלה, וישנם יותר ויותר נישואים "אלטרנטיביים", המולידים משפחות "אלטרנטיביות"; עוד ב"עידן הפוסט", יש משפחות אשר מלכתחילה מוגדרות כ"חד הוריות", וישנם יותר ויותר רווקים/ות אשר בוחרים לשמר את הסטטוס הזה לאורך יותר שנים, לעיתים אף לצמיתות. אך ברצוני לטעון כי כל המאפיינים הללו של העידן הפוסט מודרני, אין להם, עדיין, את הכוח לשנות את מה שנתפס כאידאל הנורמטיבי: המונוגמיה. כל בחירה אחרת, "אלטרנטיבית", פוסט-מודרנית ככל שתהייה, הינה שילולה של המונוגמיה, זו ההטרו-נורמטיבית.

רבים מן הפוליאמורים מצהירים בראיונותיהם כי "ה-אהבה", זו המונוגמית, ההטרו-נורמטיבית, הינה פאסה. הם ממעטים להשתמש במונחים של "התאהבות", ומרבים להתייחס אל אהבה כאל עניין הדורש מהלך תבוני-רציונלי, המעוגן בשילול נרטיב ה"אחד/אחת". הם עצמם מגדירים זאת כ"פוסט-רומנטיקה":

   "אצלי זה בא הכל אחרי, בתקופה של הפוסט-רומנטיקה... כאילו בגיל 21 היה לי משבר עם הרומנטיקה והבנתי שאני לא מאמין יותר... לא מאמין, כאילו ממש הבנתי, ממש אמונה שאני לא מאמין יותר, זה לא יעבוד בשבילי כי אני לא מאמין בזה, לא שאני נגד, אני פשוט לא מאמין שזה אמיתי, היו לי סדרה של התאהבויות נורא חזקות ונורא קצרות, שהרגשתי שמצאתי את ה'תאום', את ה'חצי', והיה לי ברור שבניתי לעצמי משהו דמיוני, שזה לגמרי עבודה עצמית. הבנתי שהתאהבות היא עבודה עצמית, אתה עושה את זה לעצמך... זה לא ממקור חיצוני, המצחיק הוא שאתה עושה את זה לעצמך ואתה תולה את זה כאילו שזה בגללו, בגלל בנאדם ספציפי, התאהבת בו... אתה מבין שזה לא תלוי בבנאדם האחר, אתה יכול להביא את עצמך למצב הזה עם יותר מבנאדם אחד, עם עשרות, עם מאות, עם אני לא יודע כמה... זה מפיל את כל הקונספט של האביר על הסוס הלבן, כאילו לא מחכה לך החתיכה החסרה או התאום, אתה מבין שכל אדם הוא אחר, אין שני בני אדם זהים או דומים, יש אנשים שאתה יכול לתאם איתם חיים משותפים, אבל משהו בראייה הרומנטית של החיבורים ושל העוצמות, כבר בגיל 21... ואז הייתה שנה של השלמה עם זה שלא יהיה יותר, שהרומנטיקה, התמימות הזו של הרומנטיקה הלכה לאיבוד באיזשהו אופן..." (ד', מרואיין)     

לא אכחיש, ואודה, שגם לאחר שהות של כמעט ושנתיים בשדה המחקר, עדיין מלווה אותי באופן כמעט ותמידי תחושת ה"הזייה" המאוד חזקה עליה דיברתי קודם לכן,. אני באמת ובכנות מנסה להשתחרר ממנה, אבל זה לא ממש עובד. לפחות לעת עתה. ועם זאת, אני מוצאת את זה מעניין. אפילו מרתק. כי את מה שמלמדים אותנו, כסוציולוגים, כבר למן השיעור הראשון בערך ב"מבוא לסוציולוגיה" – לנסות ולפרק את המציאות המובנת לנו כל כך מאליה ולהסתכל על העולם דרך שלל משקפיים פרדיגמתיות – עושים נחקריי הפוליאמורים באופן יומיומי, בפרקטיקה.

הם מפרקים ומערערים וחותרים תחת הסדר החברתי המוֹכר לנו את ה"אהבה". זו המוּכּרת לנו כל כך, ואשר אנו נאחזים בה, אולי כמפלט האחרון של יציבות בעולם כל כך פוסט מודרני. כי, בסוף היום, אחרי שפירקנו, השלנו, הרכבנו מחדש, פירקנו שוב, ברמת המיקרו והמאקרו וגם קצת בין לבין, והסתכלנו על המציאות היטב היטב מכל הזוויות והפרספקטיבות הפרדיגמתיות דרך שלל משקפיים בכל מיני צבעים, גדלים ותצורות – בסוף היום אנו רוצים לחזור הביתה אל בן/בת הזוג שלנו, אל הילדים, אל המשפחה היציבה (גם זו ה"אלטרנטיבית"), שאותה הסוציולוגיה טרם פירקה לנו. היא שם. במבנה מאוד מוסדר, ברור. ואם היא אינה שם – אנו שואפים שתהייה. בתצורה מאוד מאוד מסויימת. זו שאנו מכירים. כל תצורה אחרת, כאמור – דינה כדין הזייה. ובכל זאת, אולי הם יודעים משהו שאנחנו טרם גילינו?

שני מנדל היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

ד"ר נורית שטדלר מצביעה על שני ספרים הממחישים את השינוי שחל במיקומה של האתנוגרפיה בפרסומים האנתרופולוגיים. האחד, ספרו של וינסנט קרפנזנו Tuhami: A Portrait of a Moroccan, שפורסם לראשונה ב- 1980 ובו מחקר על רצף מרוקאי המאמין שהוא נשוי לשדה, והאחר, ספרה של סבה מחמוד Politics of Piety: The Islamic Revival and the Feminist Subject, יצא לאור בשנת 2005 ומתאר את ההתחדשות הדתית המתרחשת בשנים האחרונות בקרב נשים מצריות מוסלמיות. ההבדל בתפיסת האנתרופולוגיה התרבותית את תפקידה ניכר כבר משמות הספרים. בתקופה שאחרי משבר הייצוג, מעטים הם האנתרופולוגים אשר יקראו לספר על שם הדמות אותה הם מתארים. כמו כן, מעטים ינסו לאפיין את "דיוקנו של המרוקאי". הדבר ייתפס כיומרני ופזיז. שם ספרה של סבה מחמוד מדגים את האופנה בדיסציפלינה כיום, בכך שהוא מתמקד בשאלה התיאורטית, ומרחיק את התופעה האמפירית לתת הכותרת. גם תת-הכותרת אינה מתיימרת לצייר בפנינו דיוקן העולה מהאתנוגרפיה, אלא מתייחסת לשתי תופעות רחבות: תחייה מחודשת איסלאמית וסובייקט פמיניסטי.

העיסוק בסוגיות תיאורטיות, ההתמקדות במושגים ולא באינפורמנטים והקטנת חשיבותם של התיאורים האתנוגרפיים, מאפיינים לא רק את שמות הכותרים המתפרסמים בשנים האחרונות, אלא גם את תוכנם. האתנוגרפיה קיימת, אך מקומה בכתיבה קטן.

ד"ר שטדלר טוענת שהתופעה בולטת יותר בכתבי העת מאשר בספרים. חוקרים רבים ממשיכים לפרסם אתנוגראפיות בספרים. התובנות התיאורטיות העולות מאתנוגראפיות אלו מפורסמות בתור מאמרים. כך, יכולה אתנוגרפיה להניב ספר ושלושה או ארבעה מאמרים תיאורטיים ואולם גם חלוקה זו מתערערת כאשר האתנוגראפיות בספרים הולכות והופכות לדלות יותר עם השנים.

 התחום בו ממשיכה האתנוגרפיה לפרוח הוא באנתרופולוגיה הויזואלית, המשתמשת בצילום ובהסרטה לצורך תיעוד שדה המחקר. חוקרים לעתים מפרסמים מוציאים לאור, מלבד פרסומיהם המילוליים, ספרי תצלומים או סרטים תיעודיים המהווים חלק משלים לכתיבתם. קיימים גם כתבי עת, כדוגמת כתב העת Ethnology, המתמחים באנתרופולוגיה קלאסית ומאפשרים לפרסם בהן אתנוגראפיות ארוכות

עבודת שדה, מתודולוגיה נכחדת ?

פרופ' תמר אלאור מסכימה גם היא שאכן חל שינוי ביחסה של הדיסציפלינה לאתנוגרפיה  ומדגישה שהשינוי הוא בכתיבה, ולא בעבודת השדה עצמה. הדגש עבר, לדבריה, מתיאור של מה שמתרחש בשדה לתיאור של התובנות של האנתרופולוגית לגבי השדה. "האתנוגרפיה עצמה עדיין מתבצעת", היא מדגישה.

פרופ' אלאור מציעה לקשור זאת למשבר הייצוג. אם עד שנות השמונים ניתן היה לדבר על ייצוג מהימן של השדה, הרי שתקופת משבר הייצוג שמטה את הקרקע מתחת להנחות היסוד של הדיסציפלינה. כחלק מהיחלצותה של האנתרופולוגיה ממשבר זה התפתח דגש על תיאוריות ופיתוחים תיאורטיים. הדבר הפך לאופנתי ומקובל, הן בכתבי עת והן בספרים, אשר גם בהם התיאורים הפכו לדלים. כמו אופנות אחרות, מאמינה אלאור, יתכן מאד שאופנה זו תחלוף והדגש יחזור, במרוצת השנים, אל התיאור האתנוגראפי.

שטדלר ואלאור טוענות למעשה שתיהן כי האתנוגרפיה חיה וקיימת. הדרכים לבטאה השתנו, אך העבודה עצמה, שהיוותה את עמוד השדרה של האנתרופולוגיה התרבותית במשך עשורים רבים, נותרה גולת הכותרת של הדיסציפלינה.

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.