סוציולוגיה של יומיום

אופס! נסו לרענן את הדף :)

השידול אלי שיח

מאת: מתן שחק

כל פעם שאני נתקל במילה "שיח", קופצת לי לראש הסצנה מסרט הפולחן של חבורת מונטי פייטון, "הגביע הקדוש", בה קבוצה של אבירי-יער תמוהים ותימהונים מבקשים מגיבורי הסרט, הלא הם אבירי השולחן העגול, לשלם מס מעבר ביער. הם נדרשים להביא שיח... – Bring us a shrubbery! הוא המשפט ההזוי והמבדח בחוסר המובן שלו. האבירים, נבוכים מחוסר הבנתם, מחפשים במעבה היער ובכפר שבשוליו שיח שיכול להתאים לדרישת אבירי היער. לבסוף, הם מצליחים לעמוד במשימה ולהביא לאבירי היער שיח. בינתיים, שינו אבירי היער את שמם, את המתנות או צורות המס המקובלות עליהם. אינם רוצים יותר שיחים, אלא מציבים דרישה הזויה עוד יותר. הם שולחים את אבירי השולחן לכרות את העץ הגדול ביער עם.... דג מלוח!

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

סיפור אמיתי שקורה באמת, כל יום, בכל מקום: הרהורים סביב ניכור וסחורה

מאת: אור פרמונט

כשאני רק נכנסת אני מרגישה רחוקה. בדיוק הגעתי מהחוץ, והכניסה אל המרחב הדחוס של המסעדה דורש צמצום. הפרצופים חמים, הקירות מרגישים כמו בית. בכל זאת, אני פה יותר זמן משאני שם. אני מתפנקת בפרוסת לחם עם פסטו ארוגולה ופרמזן ושותה קצת יין עד שאעלה למשמרת. אני מרגישה אורחת, רצוייה, קשורה אל המקום הזה. בחוץ מתיישבים סועדים שסיימו לאכול ויוצאים לסיגרייה. בלי שאומר דבר הם שואלים אותי שאלות על המקום, על האוכל, על הזמנת מקומות לשבוע הבא. ואני תוהה איך הם ידעו. בטח משהו בי שידר נינוחות של שייכות ואני מחייכת לעצמי. מתחיל להיות לי חמים מהיין ובדיוק מבקשים ממני לעלות, ואני נזכרת שאני לא גרה פה, אני עובדת כאן. המסעדה מבקשת אותי, ואני מודה על שזכיתי לחצי שעת חסד, אבל הנה הנה, עכשיו זה מתחיל, זו המטרה שלשמה נתכנסנו.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"בא לי סנדוויץ' או סלט?": מחשבות על האוכל בקמפוס הר הצופים

מאת: איתי ארצי

ניתן לומר שהמזון שהסטודנטים אוכלים מעסיק אותם עד מאוד, והם טרודים בשאלות כמו באיזו מסעדה באוניברסיטה מוכרים את האוכל הכי זול, הכי טעים או הכי בריא. לעומת זאת, אלה שמביאים מזון מוכן מהבית מנסים למצוא מיקרוגלים ש"אף אחד לא מכיר" ובכך לחסוך זמן הפסקה יקר. באופן כללי, קיבלתי את הרושם שלמרות המגוון, סטודנטים רבים לא מרוצים מאפשרויות ההזנה בקמפוס הר הצופים. בכתבה זו אנסה לנתח בכלים סוציולוגיים את האוכל ואפשרויות ההזנה המוצעים לקהל השוהים באוניברסיטה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אז מה עושים עם זה? || החיים שאחרי

מאת: אסף חזני

עיון בכותרת הכנס, 'אז מה עושים עם זה? ידע סוציולוגי – אנתרופולוגי ככלי עבודה', מעלה על הדעת שתי הנחות. האחת היא כי יש דבר כזה שמצוין במילית 'זה'. ידע הניתן לכימות ואחיזה. השנייה היא כי יש סדר ליניארי של פרקטיקת השימוש והמימוש של הידע. תחילה לומדים או רוכשים ואז עושים עם זה משהו.

קשה לקבוע מסמרות או כלל המתאים לרוב התלמידים. אנסה בדברי לגעת בניסיוני המקצועי ולחתור תחת שתי ההנחות המגולמות בכותרת הכנס. ערעור שתי ההנחות הללו מבוסס על סיפור, סיפורי האישי, וכאן כבר יש להכניס אזהרה בטאבו אותה אתבל דרך חוויה משנת הלימודים הראשונה בתואר השני בקורס של עמליה בתיאוריות ארגוניות.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

סוציולוגיה את אהובתי: מחשבות על זהות מקצועית || החיים שאחרי

מאת: ורד אסיף

התאהבות

קוראים יקרים, הרשו לי לשתף אתכם בתהליך התאהבות שהפך למסע. תהליך ההתאהבות שלי בסוציולוגיה התחיל בפגישה ראשונה עם סיפרו של הסוציולוג פיטר ברגר – 'הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה'. פיטר ברגר תיאר את הפרספקטיבה הסוציולוגית כפרספקטיבה הכרוכה בתהליך של "ראיה מבעד" לחזיתות של מבנים חברתיים וככזו הנותנת משמעות חדשה למה שלא הובחן או הובן.

מתוך הפרספקטיבה הסוציולוגית נגזרת ההנחה הבסיסית לפיה סוציולוג טוב תמיד יציץ מבעד לחור המנעול ולא יראה שום דבר כמובן מאליו. הנחה זו נגעה באותם ימי התואר הראשון בנימי הנפש העמוקים ביותר שבי, או במילים אחרות, גם אם זה נשמע מעט בומבסטי, היא נגעה בליבת הקיום שלי. פתאום הבנתי שמצאתי חברת נפש להתחבטויות הקיומיות שהיו טבועות בי כל כך הרבה שנים: הרצון העז להבין את מה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח בכל מיני סיטואציות חברתיות שבהן נתקלתי, להבין שיש פשר לכל העניין הזה, שזו תכונה נפלאה ושאפילו אפשר לעשות ממנה קריירה עם משמעות. מבחינתי זה היה גילוי מרגש ומסעיר.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מציאות ודמיון

מאת: אריאל אפל

אז מה לספרי מדע בדיוני ופנטזיה ולתחום שאנחנו לומדים כאן באוניברסיטה, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה? לכאורה, כל קשר בין השנים הוא מופרך, מאולץ, או במקרה הטוב, לא שונה מהזיקה בין התחומים האקדמיים הללו וכל סוגה של סיפורת. עבור רבים, מדע בדיוני עוסק בטכנולוגיות עתידניות ובהיפותזות על צורתם וכוונותיהם של חברים-או-אויבים-מעולמות-אחרים, בעוד שסוגת הפנטזיה נתפשת כבריחה מהמציאות, בדרך-כלל לסמלים המנחמים של עבר נוסטלגי כלשהו. אבל, בעצם, בחינה מעמיקה של המניעים להתהוותן של סוגות אלה, הסוגיות שנידונות בהן ושל האמצעים הייחודיים בהן הן מעבירות את מסריהן אל הקורא – מגלה שהן יותר רלוונטיות לעיסוק בחברה ממה שנדמה במבט ראשון.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

יום הסטודנט – צרכנות בלי אלטרנטיבה

מאת: מתן שחק

רשמי מיום הסטודנט האחרון מתמצים בכך שהזדמנתי לאזור גן סאקר באותו הלילה, די במקרה. הגעתי מאזור רחביה, מעל הגן, כשהלמות המוסיקה היכו בפניי (אם כי לא בטוח שאפשר לכנות "מוסיקה" את ערבוב הקולות והצלילים שהתלכדו לכדי קקופוניה מוחלטת). את השורות הבאות אינני כותב מתוך השתתפות וניסיון אישי, אלא מתוך הרהורים שעלו לאחר מכן, משיחות עם חברים סטודנטים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מדוע יום סטודנט אלטרנטיבי?

מאת: יעל מלין

בין כתלי האוניברסיטה, כמו בכלל בחברה בה אנו חיים, נפגשות קבוצות שונות זו עם זו: לומדות כביכול יחד, חיות כביכול יחד, אבל, בפועל, לגמרי בנפרד. חוסר החיבור שבין הקבוצות השונות, ההירתעות זו מזו, הינם תוצר של חינוך, של הבנית ה"אחר" עבורנו. לפעמים, אנחנו לא מעיזים לגשת, מרגישים שאין מכנה משותף, וכך יוצא שאנו חיים בנפרד.

לא ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי הסטודנט הבודד, שהוא תוצר ההבניה של החינוך שמלמד אותו לפחד מה"אחר". האצבע המאשימה היא כלפי קובעי מדיניות שונים אשר מחזקים, לעיתים בשוגג, תפיסה זו. במקרה זה, אגודת הסטודנטים. כן, גם יום הסטודנט, כמו תחומים רבים באוניברסיטה, פונה רק לקהל אחד, לקהל ההגמוני –  היהודי האשכנזי. בכך, מחזקת אגודת הסטודנטים את הפערים הקיימים, את חוסר הנגישות שלנו זה לזה, את השונות, את הפחד.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אנתרופולוג בביצה

מאת: ארי אנגלברג

לא אחת נשמעות טענות שהאנתרופולוגיה הישראלית איננה חוקרת מספיק בחוץ לארץ, ושהיא עוסקת יותר מדי 'בבית'. המחקר שלי הוא דוגמה מובהקת לכך. לא רק שלא יצאתי מגבולות המדינה, אף בחרתי לחקור תת-קבוצה שאני שייך אליה. אומנם אין זהות מוחלטת ביני לבין הנחקרים: המחקר עוסק ברווקות ורווקים ציונים-דתיים; ובעוד שאני אומנם רווק וגדלתי בחברה הציונית-דתית, כיום אני מגדיר את עצמי מסורתי1. ובכל זאת, נראה שאני אכן חוטא ב-navel gazing. מדוע בחרתי נושא שהוא כה קרוב אלי? אני מתעניין ביהדות ודת ולכן חיפשתי נושא שיאפשר לשלב ידע היסטורי ותורני עם הסוציולוגי והאנתרופולוגי, ובעיקר, רציתי לחקור נושא שאכפת לי ממנו.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה (בלי סוגריים)

מאת: מיכל אסא ענבר

"כל מה שהוא לא סגול או ורוד", ענתה לי בתי כששאלתי אותה איך בכוונתה להתחפש ל"בן" לקראת המשימה שקבלו מבית הספר במסגרת חגיגות הפורים. למסיבה הגדולה שתתקיים ביום האחרון ללימודים לפני חופשת הפורים קדמו ימי משימות בית ספריים שכללו: יום פיג'מות, יום חיות (שבו מתחפשים לחיה) ויום בנים/בנות (בו הבנות יהפכו בנים והבנים – בנות, ליום אחד).

התשובה של בתי המחישה היטב את הבעייתיות הכרוכה במשימה שכזו. אבל עוד בטרם שקעתי במשמעויות החבויות של המטלה הבית-ספרית, מצאתי עצמי שוב מיטלטלת בתוך הדילמה שתוקפת כל פעם מחדש מחוץ לשעות העבודה. מה עושים עם כל הידע הזה על המציאות החברתית המקיפה אותנו אחרי שסוגרים את האור במשרד ומגיעים הביתה? האם הפכו המשקפיים הסוציולוגיות לעדשות אורגניות ולחלק מגופנו? האם לימודי הסוציולוגיה לא היו אלא מנהרה אחת ארוכה שאין ממנה דרך חזרה? האם עמדת הכוח הביקורתית אכן יכולה לשמש תחליף לנחמה ולבטחון שמספקת לנו טבעת המובן מאליו? אלו מחירים משלמים אנו והקרובים לנו על ההתבוננות המפרקת? האם אפשר, ואם כן – איך, לחיות את העולם שמחוץ לאוניברסיטה, מחוץ לסוציולוגיה, כבני חברה ותרבות ולא כמשקיפים עליהן?

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

תרבות אייקונית - מילים, סמלים, שפה

מאת: מתן שחק

במקומותינו, נהוג לראות בשפה את האמצעי המרכזי לקיום אנושי משותף, המנגנון באמצעותו תרבות מתקיימת ומשועתקת, המצע המאפשר את קיומן של מערכות משמעות ודפוסי פרשנות, והאמצעי המאפשר שיתוף פעולה וכינון מוסדות ופרקטיקות חברתיים. אחת הטענות המעניינות של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של ימינו היא כי שפה מעצבת את האופן בו אנו תופשים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה1. עם זאת, הדיון הכללי אודות שפה מציג חזות אחידה ומשותפת לפרקטיקות תקשורת ומערכות משמעות שונות הנבדלות זו מזו באופן מהותי –  דיבור, כתב ותמונה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

איפה מתג הכיבוי, לעזאזל?!

מאת: אדם קלין אורן

הנה שיר ילדים. אנא קראו אותו בתשומת לב:

כשאמא מטגנת קציצות במטבח / כל הבית מתמלא בריח

ואבא יושב בסלון / מלטף את ראשו הקירח.

החתול שוב שורט את הדלת בחוץ / גם הוא אוהב את הריח

ואבא קורא עוד מכתב מהבנק / שאותו לא כל כך משמח.

אמא עברה לחיתוך הסלט / החתול את הדלת שורט

ואבא קורא עוד מכתב מהבנק / ומסמן עיגולים עם העט.

אמא אומרת: "האוכל מוכן" / כולם מתיישבים לשולחן

יש קציצות וסלט ומרק חם / החתול התייאש ונרדם.

 

מה המילה הראשונה שעלתה בדעתכם כשקראתם את השיר? "בית"? "חמימות"? אולי "תאבון" או סתם "חתול"?

אה, לא?

מה לגבי "פטריארכיה, "מגדר", או שמא "חיברוּת"?

נו, ידעתי. אתם כנראה בוגרי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

סוציולוגיה ללא פקפוק || החיים שאחרי

מאת: גלעד סרי לוי

כמה מילים:  גלעד סרי לוי, נולד ב 1965, ב.א. סטטיסטיקה ולימודים משלימים (1994), מ.א. במגמת אנתרופולוגיה (2004), כותב בלוג בשם "ספר חברה תרבות", מנהל בתחום הכספים בארגון ממשלתי. נשוי ואב לארבעה ילדים, שניים מהם סטודנטים, מיושב בדעתו בדרך כלל.

המשך קריאה >