מן הראוי לבחון טענה זו לאור התפיסה של "האובייקטיבית" המדעית לעומת הסובייקטיביות הביקורתית במודע של האנתרופולוגיה. בעוד שהראשונה תנסה לבודד משתנים, כולל את החוקר עצמו, מההגעה ל"אמת" או ל"עובדה" בלתי תלויה, היא תישאר עדיין סובייקטיבית ולעיתים אף תשאף לשמר את הסדר החברתי הקיים. הגישה האנתרופולוגית, לעומתה, זנחה את העיסוק במדע "העובדות הטהורות", ותחת זאת שואפת ליצירת טקסט ביקורתי. לכן, לטעמי, הטענה לשמירה על "ניטרליות" פוליטית באנתרופולוגיה היא מפוקפקת, שכן במחקרינו כבר גילינו שהחוקר תמיד יהיה מעורב ובעל נרטיב משלו. אם כן, מדוע במישור החברתי-פוליטי בו אנו חיים ופועלים נבצר מאיתנו לשבור שתיקה ולהתערב? האם אין בכך חוסר כנות כלפי עצמנו כאנתרופולוגים?

האנתרופולוגיה, יותר מכל דיסציפלינה אחרת, עברה תהפוכות והתפכחויות פוליטיות רבות במהלך השנים. החל מהביקורתיות של פרנץ בואז לגזענות ואתנוצנטריות, דרך הופעת תיאוריות אנטי-קולוניאליות והביקורת הרפלקסיבית על מקומו של החוקר בשדה, התפתחה מסורת מודעת, חתרנית וביקורתית כלפי הסדר הפוליטי והדיסקורסיבי מסביבנו. מכאן, שבאקלים חברתי ומדינתי של הפרת זכויות אדם, דיכוי וכיבוש עם אחר ומלחמות שמובילות להרג אלפי אזרחים חפים מפשע, כמו זה שמתקיים היום בישראל, על האנתרופולוגים להגיב, לא רק כפרטים, אלא כגוף מקצועי שחוקר וכותב את המתרחש בסביבתו הקרובה.

במהלך המושב שסגר את הכנס האנתרופולוגי האחרון, היו מי שהפצירו כי הגיע הזמן להישיר מבט בוחן לשדות מחקר הקשורים בכיבוש והסכסוך הפוליטי, שאינם מסומנים דיים בשיח האקדמי האנתרופולוגי בישראל וכי העדר מחקרים מסוג זה מתגלם במספר עבודות מצומצם, בעיקר של תלמידים וחוקרים צעירים. יש לראות בטענה זו האשמה עוד לפני היותה הצעה. אולם, בנוסף ללקיחת אחריות מחקרית אקדמית, הגיע הזמן, לטעמי, שהאגודה האנתרופולוגית הישראלית תשבור שתיקה ותצא בהצהרה פוליטית. חשיבותה של הצהרה זו היא הבעת יושרה מקצועית וכנות אישית כאחד.

 

נדים כרכבי הינו דוקטורנט באוניברסיטת חיפה. עבודת המ.א. שלו, "זוגיות בשולי הגלובליזציה: מיניות ונישואים בין גברים מקומיים ונשים מערביות בדהב (דרום סיני)", זכתה בפרס האגודה האנתרופולוגית לשנת 2009. לתקציר ההרצאה באתר האגודה.

 

בקשתו של פרופ' למבק שהאגודה האנתרופולוגית הישראלית תפרסם הצהרה פוליטית, כמובן, מתייחסת להצהרה נגד מדינת ישראל. זוהי אינה סוגיה אתית/מדעית; זהו חלק מהאג'נדה העוסקת בדמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל. במידה ואינטלקטואלים בחו"ל מחרימים את ישראל ואינטלקטואלים ישראלים מצטרפים אליהם, הרי שהדבר מהווה הוכחה לכך שישראל היא מקור לרשע ושיש לפרקה. המדד שעל פיו אנו נשפטים הוא כה גבוה וכה מושלם עד שניתן לתהות האם אנו מדברים על בני אדם או על מלאכים. ברצוני להדגים את דבריי מתוך הראיון שנתן למבק ל"פקפוק". ישראלים יכולים להזכיר את השואה אך במקביל עליהם להתייחס לסבל בעזה (הוא הגדיל להוסיף השוואה מגוחכת בין גדר ההפרדה לבין גדרות מחנות ההשמדה).

האם הוא דורש את אותה הדרישה מסין (טיבט), רוסיה (צ'צ'ניה) או קנדה (אינדיאנים) וכו', כאשר הם מתייחסים לאי צדק היסטורי כלשהו? זוהי דרישה שמופנית אך ורק כלפי ישראל, משום שישראל יכולה להיות או מושלמת או מפלצת. ברצוני להבהיר שברצוני לסיים את הכיבוש ולדרוש מממשלתנו יחס נאות כלפי הפלשתינאים, ויחד עם זאת עלינו לשפוט את עצמנו באופן הוגן, על גבי מדד אנושי (גם אם הוא עצמו אינו מושלם). עלינו להיות איתנים ולנסות להיות אובייקטיביים (או לפחות שקולים): תוחלת החיים ברשות הפלשתינאית היא 73.4 שנים (ע"פ דו"ח האו"ם ל-2006), הממוצע העולמי הוא 67 (דוגמאות נוספות: מצרים 71.57, ירדן 72.5, לבנון 72.0). אני מודע לכך שזה לא תקין פוליטית לומר זאת, אך למעשה הכיבוש שלנו הוא האנושי ביותר שבני אנוש יכולים לייצר.

 

ד"ר זאב קאליפון הינו מרצה בחוג המשולב למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן. תוחמי התמחותו: אנתרופולוגיה עירונית ורפואית, ישוב סכסוכים, טכנולוגיות ועוד. הוא נציג אוניברסיטת בר- אילן בוועד האגודה האנתרופולוגית.

 

 

 

משלוש סיבות: ראשית, מעשית קשה להגיע להסכמות בין חברי האגודה, ואפילו על ניסוח השאלות שעומדות לדיון. אף שרוב החברים שייכים כנראה לצדה השמאלי של המפה הפוליטית שוררים ביניהם חילוקי דעות עמוקים דיים שמקשים על הגעה להסכמה משמעותית. שנית, בידי האנתרופולוגים בישראל ישנם ערוצים שונים לפעילות פוליטיית מחוץ לאקדמיה ומחוץ לאגודה, כמו ארגוני מחאה למיניהם. שלישית, וזו הסיבה העיקרית, במקום הצהרות פוליטיות עדיפה הבעה של רגישות פוליטית ומוסרית באמצעות המחקר עצמו. אף שאינני חוקר של הפלשתינים, ברור שהכיבוש רלוונטי מאוד לחקר החברה הישראלית. כאשר אני חוקר זהות דרך המרת דת, חזרה בתשובה, גיור או אמביוולנטיות אתנית בישראל, אני מנסה באמצעות מחקר ביקורתי להבין, בין היתר, כיצד הנושאים הללו קשורים  לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולכיבוש, כלומר ליחסם של יהודים-ישראלים ל"אחר" האולטימטיבי עבורם, הערבי והפלשתיני. "אנתרופולוגיה ביקורתית" אין פירושה ביקורת מוכנה מראש הנובעת מעמדה מוסרית ופוליטית מסוימת. ביקורת כזו מייתרת את המחקר והופכת אותו חסר ערך. הרי לשם כך לא צריך מחקר אלא בעיקר חשיבה מוסרית ופוליטית מושחזת. אנתרופולוגיה ביקורתית פירושה, למשל, חקר הדרכים שבאמצעותן מעוצב המובן מאליו: כיצד המציאות נעשית אפשרית, וכיצד שחקנים שונים משתתפים במחיקה או ערפול של שאלות מוסריות ואי שיוויון חברתי. לדוגמא, במחקר שאני עורך על סיפורי לוחמים באינתיפאדה השנייה, (וממשיך בזאת מחקר קודם של פרופ' אייל בן ארי), אני מנסה להבין, באמצעות האתנוגרפיה, כיצד המציאות החברתית מתווכת עבור השחקנים השדה. יתירה מזו, באילו מצבים וכיצד, בתוך הראיון ובשדה החברתי, מתרחשות "נקודות שבירה" ושינוי מוסרי. פרוייקט מחקר כזה מוסיף, אפוא, פרספקטיבה אנתרופולוגית לפרספקטיבה פילוסופית או פוליטית מופשטת.

ועדיין, למרות הסיבות הללו, ישנו שיקול מכריע מדוע בכל זאת חשוב שהאגודה תצא בגילוי דעת ביקורתי: האגודה האנתרופולוגית הינה חלק מהספירה הציבורית בישראל, ובעצם ההבעה של גילוי דעת כזה האגודה גם תיצור ותחזק את מקומה בדיון הציבורי. דווקא לאור הדימוי של אנתרופולוגיה כעסוקה ב"אקזוטי" וב"רחוק", גילוי הדעת יסמן שהשאלות שאנתרופולוגים עוסקים בהן אינן מבודדות משאלות על מוסר, פוליטיקה, צדק היסטורי, ואי-שיוויון חברתי. האגודה תתקשה, כפי שהתקשתה בעבר, לנסח הצהרה משותפת, אבל איננו פטורים מלחפש דרכים לבטא את דאגתנו, וסלידתנו מפעולות שונות שנקט צה"ל במלחמת עזה האחרונה; למשל למחות כלפי מה שנראה כזילות בחיי אדם ופגיעה באזרחים פלשתינים חפים מפשע, ובסתירה אפילו לקוד האתי של צה"ל עצמו. אם לא ניתן להגיע להסכמה, אולי חלקנו צריכים לנסח הודעה כזו כ"אנתרופולוגים ישראלים"?

 

ד"ר יהודה גודמן הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תוחמי התמחותו: אנתרופולוגיה של הדת, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, הבניית הסובייקט והזהות ועוד. הוא נציג האוניברסיטה העברית בוועד האגודה האנתרופולוגית.

 

הסוגייה האלמנטרית שבה יש להתמקד, לדעתי, היא הגזענות. אך בשונה מקריאתו של למבק ללכת בעקבות האנתרופולוגיה בצפון אמריקה "שתמיד הייתה אנטי גזענית", האתגר שלנו הוא לערוך פירוק יותר רגיש של המשמעויות הלוקאליות של גזענות. זאת תוכל להיות תרומתנו לייצור של שפה אלטרנטיבית, שבלעדיה לא ניתן יהיה להגיע לפשרה היסטורית ולניהול בר-קיימא של הקונפליקט. שפה כזו תאפשר לחשוב על המציאות הכואבת, כולל האחריות העצומה שלנו הישראלים לסבל של הפלסטינים, וכולל ההשלכות ההרסניות של המיליטריזם על האופציה האזרחית-דמוקרטית, באופן שאינו שחור-לבן. כדי להיות אפקטיבית, השפה הזו לא יכולה להיות טהרנית או מוסרנית, אלא צריכה להתייחס למציאות הדיסקורסיבית הקיימת. במציאות של איזורנו, השיחים הדומיננטיים הם לאומיים, שלא לומר לאומנים, מהותניים, וחרדתיים באופן קיצוני. בקונטקסט כזה, גם דיבור על פשרה היסטורית צריך להיות מסוגל להסתכל בעיניים לנטיות הגזעניות בכל הצדדים, ולשאוף לרכך אותן בלי לדרוש את שלילתן המוחלטת כתנאי פתיחה.

על פי רוב, העמדות הפומביות נוטות להדגשות חד צדדיות לחלוטין: בצד הישראלי קיימת הדגשה של השנאה התהומית של הפלסטינית כלפינו, של הקנאות הדתית של החמאס, וכמובן ישנה התמקדות מתחסדת בתרבות כמדד של פיגור וקידמה. בצד הפלסטיני מודגשים המיליטריזם הישראלי (תוך חיקוי שעולה במהירות על המקור), והעוול ההיסטורי הזועק של כיבוש, גירוש, נישול, התנכלויות, השפלות וסבל נוראי ומתמשך. גם שם התרבות מככבת כמדד של עליונות מוסרית. בשני הצדדים מודגש הרצון של "האחר" למחוק ולחסל את "האני" הקולקטיבי. שיח של שלום ופיוס לא יכול, בתוך מציאות שכזו, לאמץ את הלאומנות ההפוכה ועדיין להתיימר להציע אלטרנטיבה רלוונטית. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לאמץ עמדה פוסט-לאומית גמורה. באופן פרדוקסלי, לאומנות, מיליטריזם, ופטריארכליות הן השפה המשותפת של שני הצדדים, ולכן שלילה קטגורית של האידיאולוגיות האלה תהיה בלתי פרודוקטיבית. שיח של שלום ופיוס, שיהיה גם רלוונטי, חייב למצוא את הדרך לשלב בין ביקורת עצמית נוקבת לפרגון בסיסי לסנטימנט הלאומי, זאת תוך כדי נסיון להסיט אותו לאפיקים פחות אלימים ויותר פלורליסטיים.

כאנתרופולוגיות אנו מחויבות להתייחס בכבוד ובחמלה לאנשים, ולראותם כסובייקטים עגולים, גם כאשר הם - אנחנו! - בצד של הרעים או של הנרדפים הנצחיים. דיאלוג אמיתי חייב ללכת אל מעבר לפיצול של כובשים/רדופים. רק כאשר נמצא מלים שיוכלו לגעת בסובייקטיביות העגולה של אנשים כאן באיזור, נוכל לקוות לעבור מאשמה לאחריות, ולהיות מסוגלות להמיר את הידע – האמת ההיסטורית, שמייקל למבק קורא לנו, בצדק, להכיר בה – בידע בר הפעלה (actionable knowledge) .

 

ד"ר עמליה סער הינה מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותה: אנתרופולוגיה תרבותית ואורגנית, תיאוריות פמיניסטיות, החברה הפלסטינית ועוד.

 

בספרם רב ההשפעה טבעו אליהו כ"ץ ודניאל דיין את המושג "אירועי מדיה", כטקסים הנתפסים כבעלי משמעות היסטורית המועברים בשידור ישיר באמצעי התקשורת האלקטרוניים. הכתרת מלך, חתימה על הסכם שלום, אולימפיאדה, ורבים אחרים מביאים לביטול לוח השידורים הרגיל ולמעבר למרתון של שידורים שזוכים לרוב לאחוזי צפייה גבוהים ביותר. אירועים אלו נחלקים לשלושה סוגים: כיבושים, פיסיים כמו נחיתת האדם הראשון על הירח או דיפלומטיים כמו ביקורו הראשון של סאדאת בארץ, תחרויות, כמו האירוויזיון, או הכתרות, כמו השבעת נשיא חדש. החלוקה מקושרת לאבחנתו של וובר בין מקורות הסמכות (1): סמכותו של הראשון היא כריזמטית, של השני – רציונאלית ושל השלישי - מסורתית.

מאמרם של אליהו כ"ץ ותמר ליבס משנת 2007 בוחן את הסוגיה מחדש ושואל מה לגבי האירועים האחרים שמצמידים אותנו למסכי הטלוויזיה? טרור, מלחמה, אסונות טבע – כל אותם אירועים לא צפויים, שאינם טקסים במובן שאליו התכוונו כ"ץ ודיין, ויחד עם זאת בעלי השפעה עצומה המתבטאת, בין השאר, ברייטינג הגבוה לו הם זוכים. בשנים האחרונות השפעתם חזקה יותר מכוחם של אירועי המדיה הישנים: האם האירוויזיון מרתק אותנו באותה המידה שבה הוא ריתק בשנות השמונים? האם השבעת ראש הממשלה עצרה את התנועה ברחובות והריצה אנשים למקלט הטלוויזיה הצמוד בעשור האחרון? כ"ץ וליבס טוענים שפחות ופחות.

קיימים הסברים רבים להיחלשות השפעתם של אירועי המדיה הישנים לטובת האירועים החדשים: ריבוי הערוצים, התפתחות טכנולוגיות השידור המאפשרות לשדר מיידית ממקום האירוע, וקוצר חיי המדף של אירועי המדיה מהסוג הישן. אולם המעניין בתופעה הוא השינוי של מיקומו של הממסד ב"הפקה המשותפת" של האירוע. אם באירועי המדיה הישנים ההפקה המשותפת הייתה של הממסד והתקשורת, הרי שבאירועים החדשים, טוענים החוקרים, ההפקה המשותפת היא של האנטי-ממסד והתקשורת. ארגוני הטרור כותבים את התסריט לפיגוע, וחברות החדשות מסריטות אותו. כוחות הטבע (אנטי-ממסדיים לכשעצמם) מייצרים צונאמי, ובכך הם מספקים לגורמי התקשורת את לחם מחייתם. יכולתה של התקשורת בעידננו להביא לציבור הרחב לא רק את הסיקור של הצד שלה של המלחמה אלא גם את התמונות מהצד השני, של האויב, והיחלשותה של השליטה של הממשלה בתכנים יוצרת שיתוף פעולה שבו הקשר שבין התקשורת לממסד נחלשת, והקשר בינה לבין האויב, דרך סיפוקו של האויב חומרי גלם נוספים לסיקור ושידור, מתחזק.

הלחימה בעזה בחודש שעבר הייתה חריגה למודל זה. כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, חיזקה הממשלה את אחיזתה בתקשורת הישראלית דרך מוסד הצנזורה. התמונות שנראו מעזה הועברו דרך פיקוחו הקפדני של מוסד זה ובכדי לצפות במימדי ההרס ניתן היה רק לפזול לערוצי הטלוויזיה ולאתרי האינטרנט הזרים. למרות יכולתנו לצפות בשידורי רשתות זרות ובאתרי אינטרנט, ערוצי התקשורת הישראליים זכו לאחוזי צפיה מרשימים בתקופה זו. עיקרו של הסיקור בערוצים אלו משטח הלחימה הועבר מזווית החיילים הישראלים, כאשר התאפשר לכתב להתלוות אליהם. ההפקה המשותפת, לכאורה, חזרה לידי הממסד. הממשלה הצביעה והכתב שידר.

שותפותו של החמאס בכתיבת התסריט לסיקור המלחמה, דרך שיגור הטילים אל עבר יישובי הדרום, ייצרה במקרה זה שיתוף פעולה ייחודי ומעניין. יתכן שהמודל שיש לבחון בכדי להשלים את התמונה הוא של קו-פרודוקציה משולשת: החמאס מצד אחד, המשגר את הקסאמים, הממשלה, מצד שני, השולטת ביד רמה ביכולתה של התקשורת לשדר בחופשיות, והתקשורת מצד שלישי המשדרת את התסריט ששני הגורמים האחרים מספקים לה, ובכך, מאבדת את שליטתה על מהלכיה.

 

[1] Mommsen, W. J. (ed.) (1992). The Political and Social Theory of Max Weber: Collected Essays. Chicago: University of Chicago Press, pp. 46.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

שתי גישות לשיפוטכם:

חוקר בבית הספר לעבודה סוציאלית, מה הוא אומר?

פרופ' אברהם דורון, ביה"ס לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מדיניות הרווחה של ישראל עברה תמורות רבות מאז סוף שנות השבעים. ע"פ דורון, בשלושת העשורים הראשונים לחיי המדינה הייתה מדיניות הרווחה בעלת מאפיינים סוציאל-דמוקרטיים, המדגישים את אחריותה של המדינה כלפי כלל אזרחיה, הנזקקים והאמידים כאחד. אולם, החל מסוף שנות השבעים השתלטו מגמות ליברליזציה על מדיניות הרווחה בישראל, והחלו לחולל בה רפורמות.

מגמות אלו שאפו לנסיגתה ההדרגתית של המדינה מהטיפול באוכלוסיה והפרטתו של הטיפול ברווחה, תוך כדי הפחתת נטל המיסים וצמצום המשאבים המוקצים לאוכלוסיה. בד בבד עם מגמות אלו, אימץ משטר הרווחה יותר ויותר ממאפייני מדיניות אותה מכנה דורון "משטר הרווחה הקליינטליסטי" (clientelistic). משטר זה אופייני לדרום אירופה, ובו משתמשים בעלי כוח ואינטרסים במאבק הפוליטי ובשיקולי קואליציה על מנת להקצות משאבים ספציפיים לאוכלוסיה אותה הם מייצגים: ש"ס, מפלגות ערביות הן דוגמאות מוכרות לכך.

על פי דורון זו היא מגמה מסוכנת, משום שהיא פוגעת בתהליך בניין האומה ובלכידות החברה. מחברה סולידארית, אשר בה המדינה נושאת באחריות לאזרחיה באופן שוויוני, ישראל הופכת למדינה פרטיקולריסטית, שבה פוליטיקאים עושים לביתם הפוליטי והמדינה עצמה מתנערת מאחריותה לטובת הכלל. הפערים החברתיים גדלים כתוצאה מכך ומימדי העוני מתעצמים

בעוד שמדינות דרום אירופה עושות מאמצים רבים להתנער מתופעת הקליינטליזם, טוען דורון שבארץ לא נעשים די מאמצים על מנת להשיב על קנה את מדיניות הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, מדיניות אחראית אשר תשרת את החברה כולה בצורה שוויונית ותשמר בכך את לכידותה.

 

סוציולוג, מה הוא אומר?

פרופ' מיכאל שלו, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים (1).

מדינת הרווחה בישראל חורגת, ותמיד חרגה, מהמודל הסוציאל-דמוקרטי. משטר רווחה סוציאל-דמוקרטי משרת בצורה שוויונית את כלל האזרחים ללא הבדלי דת, גזע ומין ואילו משטר הרווחה בישראל, עוד מלפני קום המדינה, נתן העדפה ברורה לאזרחי המדינה היהודים על פני האזרחים הלא-יהודים.

כך, יישמה המדינה, וממשיכה ליישם, מדיניות פוליטית המשרתת את צביונה של המדינה כמדינה ציונית-יהודית באמצעות מנגנוני הרווחה. הרפורמות הניאו-ליברליות שהחלו בישראל בסוף שנות השבעים לא הרסו את המשטר האחראי והשוויוני שקדם להן, כפי שטוען דורון, משום שמשטר זה כלל לא התקיים.

קיימת, על פי שלו, המשכיות ברורה באופיו של משטר הרווחה והעדיפויות שהוא נותן לאזרחים היהודיים. המשכיות זו חוצה רפורמות וליברליזציות והיא מתבטאת במתן "הטבות נאמנות" (loyalty benefits), שהן שימוש בתגמולים כספיים לטובת עידוד אזרחים בקידומן של מטרות המדינה. סל הקליטה, המעודד הגירה של יהודים לארץ; מענק השחרור, המתגמל אזרחים, יהודים ברובם, על שירותם בצה"ל; תמיכת המדינה בתלמידי ישיבות, המוצגת לעתים קרובות כחיזוקה הסימבולי של ישראל כמדינה יהודית; אלו ורבות אחרות הן הטבות הניתנות כמעט אקסקלוסיבית לאזרחים יהודיים, כאמצעי לקידום האינטרסים של המדינה.

הטבות אלו מתרכזות תחת שתי קטגוריות: האחת היא ייצורה ושימורה של זהות קולקטיבית ציונית, תחתיה נופלות הקצבאות לעולים החדשים, לחרדים ולניצולי השואה. הקטגוריה השנייה של הטבות קשורה בניהולו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, תחתיו נופלים הפיצויים למשפחות השכולות, לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה.

למרות שחלה ירידה קלה באחוז שמהוות "הטבות הנאמנות" מתוך סך הקצבאות המוענקות על ידי המדינה, מצביע שלו על כך שהן עדיין מהוות כחמישית מהקצבאות.

התמדתה של המדינה במתן הטבות הנאמנות משמרת את אי שוויוניותה של מדיניות הרווחה, עם או בלי הרפורמות הליברליות.

 

[1] דבריו של פרופ' שלו הוצגו בכנס ה-ISA שנערך בסטוקהולם בספטמבר 2008, ויוצגו בסמינר המחלקתי שיערך ב-26 לינואר 2009.