קיצוצים, רפורמות ומהלכים של ליברליזציה במדיניות הרווחה מקפיצים פוליטיקאים ועסקנים ממקומם, ולעתים אף ממוטטים קואליציות. אין בכך הפתעה, היות וקצבאות הילדים, הבטחת ההכנסה, סבסוד שכר הלימוד והטבות רבות אחרות, המרכיבות את מדיניות הרווחה, משפיעות ישירות על חיי כולנו. אולם לא זו הסיבה שמדיניות הרווחה מהווה מוקד של דיון סוציולוגי. מדיניות הרווחה נוגעת במישרין לאחד מהמושגים הותיקים ביותר בסוציולוגיה – אי שוויון, והיחסים בינם אינם פשוטים. האם מטרתה של מדיניות רווחה היא למנוע אי שוויון? האם היא עושה זאת בפועל, או שמא היא משמרת או אף מגדיל את הפערים?
שתי גישות לשיפוטכם:
חוקר בבית הספר לעבודה סוציאלית, מה הוא אומר?
פרופ' אברהם דורון, ביה"ס לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית בירושלים.
מדיניות הרווחה של ישראל עברה תמורות רבות מאז סוף שנות השבעים. ע"פ דורון, בשלושת העשורים הראשונים לחיי המדינה הייתה מדיניות הרווחה בעלת מאפיינים סוציאל-דמוקרטיים, המדגישים את אחריותה של המדינה כלפי כלל אזרחיה, הנזקקים והאמידים כאחד. אולם, החל מסוף שנות השבעים השתלטו מגמות ליברליזציה על מדיניות הרווחה בישראל, והחלו לחולל בה רפורמות.
מגמות אלו שאפו לנסיגתה ההדרגתית של המדינה מהטיפול באוכלוסיה והפרטתו של הטיפול ברווחה, תוך כדי הפחתת נטל המיסים וצמצום המשאבים המוקצים לאוכלוסיה. בד בבד עם מגמות אלו, אימץ משטר הרווחה יותר ויותר ממאפייני מדיניות אותה מכנה דורון "משטר הרווחה הקליינטליסטי" (clientelistic). משטר זה אופייני לדרום אירופה, ובו משתמשים בעלי כוח ואינטרסים במאבק הפוליטי ובשיקולי קואליציה על מנת להקצות משאבים ספציפיים לאוכלוסיה אותה הם מייצגים: ש"ס, מפלגות ערביות הן דוגמאות מוכרות לכך.
על פי דורון זו היא מגמה מסוכנת, משום שהיא פוגעת בתהליך בניין האומה ובלכידות החברה. מחברה סולידארית, אשר בה המדינה נושאת באחריות לאזרחיה באופן שוויוני, ישראל הופכת למדינה פרטיקולריסטית, שבה פוליטיקאים עושים לביתם הפוליטי והמדינה עצמה מתנערת מאחריותה לטובת הכלל. הפערים החברתיים גדלים כתוצאה מכך ומימדי העוני מתעצמים
בעוד שמדינות דרום אירופה עושות מאמצים רבים להתנער מתופעת הקליינטליזם, טוען דורון שבארץ לא נעשים די מאמצים על מנת להשיב על קנה את מדיניות הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, מדיניות אחראית אשר תשרת את החברה כולה בצורה שוויונית ותשמר בכך את לכידותה.
סוציולוג, מה הוא אומר?
פרופ' מיכאל שלו, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים (1).
מדינת הרווחה בישראל חורגת, ותמיד חרגה, מהמודל הסוציאל-דמוקרטי. משטר רווחה סוציאל-דמוקרטי משרת בצורה שוויונית את כלל האזרחים ללא הבדלי דת, גזע ומין ואילו משטר הרווחה בישראל, עוד מלפני קום המדינה, נתן העדפה ברורה לאזרחי המדינה היהודים על פני האזרחים הלא-יהודים.
כך, יישמה המדינה, וממשיכה ליישם, מדיניות פוליטית המשרתת את צביונה של המדינה כמדינה ציונית-יהודית באמצעות מנגנוני הרווחה. הרפורמות הניאו-ליברליות שהחלו בישראל בסוף שנות השבעים לא הרסו את המשטר האחראי והשוויוני שקדם להן, כפי שטוען דורון, משום שמשטר זה כלל לא התקיים.
קיימת, על פי שלו, המשכיות ברורה באופיו של משטר הרווחה והעדיפויות שהוא נותן לאזרחים היהודיים. המשכיות זו חוצה רפורמות וליברליזציות והיא מתבטאת במתן "הטבות נאמנות" (loyalty benefits), שהן שימוש בתגמולים כספיים לטובת עידוד אזרחים בקידומן של מטרות המדינה. סל הקליטה, המעודד הגירה של יהודים לארץ; מענק השחרור, המתגמל אזרחים, יהודים ברובם, על שירותם בצה"ל; תמיכת המדינה בתלמידי ישיבות, המוצגת לעתים קרובות כחיזוקה הסימבולי של ישראל כמדינה יהודית; אלו ורבות אחרות הן הטבות הניתנות כמעט אקסקלוסיבית לאזרחים יהודיים, כאמצעי לקידום האינטרסים של המדינה.
הטבות אלו מתרכזות תחת שתי קטגוריות: האחת היא ייצורה ושימורה של זהות קולקטיבית ציונית, תחתיה נופלות הקצבאות לעולים החדשים, לחרדים ולניצולי השואה. הקטגוריה השנייה של הטבות קשורה בניהולו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, תחתיו נופלים הפיצויים למשפחות השכולות, לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה.
למרות שחלה ירידה קלה באחוז שמהוות "הטבות הנאמנות" מתוך סך הקצבאות המוענקות על ידי המדינה, מצביע שלו על כך שהן עדיין מהוות כחמישית מהקצבאות.
התמדתה של המדינה במתן הטבות הנאמנות משמרת את אי שוויוניותה של מדיניות הרווחה, עם או בלי הרפורמות הליברליות.
[1] דבריו של פרופ' שלו הוצגו בכנס ה-ISA שנערך בסטוקהולם בספטמבר 2008, ויוצגו בסמינר המחלקתי שיערך ב-26 לינואר 2009.
