המחקר עסק בלוקליזציה ישראלית של תופעה תרבותית גלובלית, ובאופן ספציפי, באימוץ של דְהַמַּה (דרכו של הבּודְּהַה) גלובלית בישראל בשני העשורים האחרונים. בנוסף על תצפית משתתפת בקרב שלושת הארגונים הגדולים בישראל שאחראים לכך, וכמה עשרות ראיונות מוקלטים, חילקתי מאות שאלונים לצורך עיבוד נתונים כמותניים.

אחד המאפיינים הבולטים של התופעה בישראל הוא האחוז הגבוה של נחקרים שדוחים את זיהויים כבודהיסטים או כדתיים. דחייה זו הציבה בפניי אתגר שכיח של פער בין הקטגוריות המחקריות לבין הקטגוריות של הנחקרים. עם האתגר התמודדתי בפרק אחד שהוקדש לתיאור ההצדקות של הנחקרים ומיקומן בהקשרים מקומיים וגלובליים, כאשר אחת המסקנות הייתה שהדְהַמַּה, כפי שהיא מתורגלת בישראל, אינה חילונית ואינה דתית ובעיקר דוחה את הסקאלה הבינארית כולה.

שאר העבודה הוקדש לאירוע שעומד בלב תרגול הדְהַמַּה בישראל, מתרחש שוב ושוב עד אינסוף, מהווה את ההצדקה לקיומם של הארגונים, מגלם את ההיגיון של פעולתם, ומעצב אגב כך את הצורה המקומית של הדְהַמַּה הגלובלית – קורס דְהַמַּה. פרק אחד השתמש במודל טקס המעבר כדי לתאר את צורותיו השונות של הקורס, על הדומה והמבחין ביניהן. פרקים נוספים שימשו לניתוח סמלי, פרפורמטיבי ופנומנולוגי של קורס הדְהַמַּה.

המגוון של צורות תרבותיות שונות של אימוץ הדְהַמַּה בעולם כיום, בנוסף על הצורות השונות של בודהיזם באסיה, הביא חוקרים לתהות על השאלה, כיצד יש להגדיר בודהיסט מומר. מרביתם שוללים כל הגדרה אוניברסאלית על בסיס ביקורת אנטי-מהותנית שמקורה, כפי הנראה, ברעיונות בודהיסטים. הפתרון שהוצע גורס שבודהיסט הוא מי שאומר שהוא בודהיסט. אולם, אם כל אחד יכול להצהיר על עצמו כבודהיסט או כלא-בודהיסט, השאלה מה מבחין בין השניים נותרת בעינה. כלומר, פתרון זה הוא עקר מבחינה אנליטית. בהתבסס על ממצאים משדה המחקר הישראלי אני מציע להחליף שאלה זו בשאלה כיצד אדם הופך לבודהיסט, ובהקשר הישראלי, כיצד אדם הופך למתרגל דְהַמַּה.

נקודת המפנה, כפי שעלה מהראיונות המוקלטים, מאינספור שיחות לא מוקלטות, ומהניסיון שלי בשדה, נעוצה בחוויות משמעותיות ומפתיעות בקורס דְהַמַּה (הראשון בדרך כלל). קורס זה מבוסס במידה רבה על הימנעות ממגע, מדיבור וממעש, ומתרגול תודעתי סיזיפי. למעשה, קשה להבין מדוע אדם יצטרף שנית לקורס דהמה, שדומה במידה רבה מאד לקודם, אלא אם התרחשה בו חוויה משמעותית. העבודה מנתחת סיפורים על החוויות המשמעותיות ביותר מבחינת המתרגלים ומפרטת את מאפייניהן המשותפים והמרכזיים.

בעוד שהדיסרטציה עסקה בעיקר בהתרחשות הפנימית לשדה המחקר, המשך המחקר מוביל אותי למקם את התופעה בהקשרים רחבים יותר, מקומיים כמו גם גלובליים, כשנקודת המוצא היא המאפיינים המשותפים של החוויות הטרנספורמטיביות האישיות.

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועז, הדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

את עבודת הדוקטורט כתבתי בהנחייתה של פרופ' תמר רפופורט, והיא עוסקת בסיפוריהן של נשים החולות בתשישות כרונית ובפיברומיאלגיה (דאבת שרירים כרונית), שתי מחלות מהן סובלים, על פי הערכה סטטיסטית, עשרות ואולי אף מאות אלפי אנשים, ובעיקר נשים. האבחנה הקלינית והטיפול במחלות אלו שנויים במחלוקת רפואית, והמחלות לא זוכות להכרה ציבורית. מדובר, בעצם, במחלות הנסתרות מהעין אך כואבות בּגוף, והגורמות לסבל פיסי רב וממושך. העבודה עוסקת בין השאר במוגבלותו של הידע הרפואי, הנותר כיום חסר תשובות אל מול מחלות כרוניות רבות – וזאת על אף פריצות הדרך המדעיות והטכנולוגיות בנושאי תפיסות תרבותיות הנוגעות לכאב, לקשרים שבין גוף ונפש ולבריאות נשים.

בהשתמשן בשפה ייחודית משלהן, הנשים שחקרתי מתארות את יחסיהן עם הממסד הרפואי ומאבקן להכרה ציבורית בכך שעדותן על הכאב והתשישות השוכנים בגופן הנה עדות אמת, וזאת, בין השאר, לצורך קבלת זכויות סוציאליות ולגיטימציה לתפקד בהתאם למצבן הבריאותי.  פרק מיוחד מוקדש בעבודה לסוגיות הנוגעות לאורח חייהן ולסדרי העדיפויות שלהן:  סיפורן מעלה את חווית הבדידות והניכור של החולים במחלות כרוניות שאינן נראות. הנושא מעלה סימני שאלה באשר למובן מאליו בהגדרות של חולי ובריאות, ומציב אתגר לשאלת היחסים שבין הפרט, החברה והמדינה ולנושא כבוד האדם וחירותו.

בשנה האחרונה מאז הגשת הדוקטורט הצגתי את עבודתי במגוון כנסים וביניהם הכנס של האגודה הסוציולוגית הישראלית שהתקיים בראשון לציון, הכנס לבריאות נפשית של נשים שהתקיים בבאר שבע והכנס למדיניות הבריאות בישראל שהתקיים בתל אביב. כמו כן הצגתי לפני כחודש בשני כנסים בינלאומיים שהתקיימו בואנקובר שבקנדה.  אני מלמדת בסמסטר הראשון את הקורס 'חברה ומגדר' ומקווה בקרוב להתמסר לכתיבת ספר בנושא עבודת הדוקטורט. "הלוואי והספר יראה אור במהרה כראוי לו. אני בטוחה שהוא יסייע לאנשים רבים לעצב את רגשותיהם ותחושותיהם במילים ולתת להם שם", כך כתבה לי חולה בפיברומיאלגיה אשר קראה את העבודה.

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועז, הדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

בעבודת הדוקטורט שלי יצאתי לחקור את ההתנחלויות, מתוך מטרה להבין את מה שקורה בהן מבחינה מעשית ורעיונית כתולדה של תהליכים חברתיים גלובליים הנעוצים בקפיטליזם בכלל ובנאוליברליזם בפרט. מעבודת השדה שלי באריאל (חצי שנה) ובבית אל (עוד חצי) למדתי על תפישותיהם ונטיותיהם של מתנחלים מן השורה, שפוסחים עליהם בדרך כלל בשיח הציבורי לטובת נציגים צבעוניים יותר. ניתחתי אידיאולוגיות מוצהרות ומשתמעות כדי לאפיין את האופנים שבהן הן יוצרות הזדהות עם פונקציות חברתיות ומפריטות את הסטייה מהן, כשהמרחב המשמש להן מסגרת מתחלף בין השוק לבין מוסדות תוצרת-בית המספקים משאבים חילופיים. המסקנות קושרות מימדים נורמטיביים של ההתנחלויות עם מימדים חומריים בהתבסס על ניתוח הדרכים שבהן מתנחלים מתגייסים למען מהלכים הנמצאים מחוץ לשליטתם ואף לרצונם.

אחת ממסקנות הדיסרטציה היתה שאי-אפשר להבין תופעות פוליטיות במנותק מראייה כלכלית-חברתית כוללת. אך בבואי להציג פרקים נבחרים מהדוקטורט בפורומים כאלה ואחרים נוכחתי שבכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, זו דרישה גדולה מדי, וכולם רוצים לדבר רק על פוליטיקה במובן הצר של המילה. עמדת ההתגוננות שנכפתה עלי, כמו גם הרצון שלי לצאת באמירה רחבה ושאפתנית יותר, עודדו אותי להרחיב את היריעה, וכעת אני חוקרת תופעות הקשורות לחברה האזרחית ולמקומה בין השוק למדינה בירושלים (למשל בפעילות של המגזר השלישי במגזרים שונים). אני מקווה שהמסקנות ממחקר זה – הנמצא עדיין בחיתוליו – ישתלבו עם אלו של מחקר הדוקטורט שלי לכדי תיאוריה כוללת על יחסי הגומלין בין החברתי לנורמטיבי בעידן הנאוליברלי. הכותרת הזמנית של מחקר הפוסט-דוקטורט שלי היא "ערך וערכים (value and values) בירושלים ובגדה המערבית", והיא מסמנת בין היתר דיאלוג שאני מנהלת עם האנתרופולוגיה של ערך, הצועדת על קו התפר בין אתנוגרפיה למסורת המרקסיסטית.

אני נמצאת בקמפוס מדי יום שני, מסתובבת בירושלים בשאר ימות השבוע, ותמיד שמחה לסמול-טוק או לסתם פגישה עם חוקרים וחוקרות בהוויה ובשאיפה. אפשר לתפוס אותי באימייל hadasw@uchicago.edu  ולתאם.

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועז, הדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

עבודת הדוקטוט שלי התבססה על מחקר אתנוגראפי בקרב מתרגלי מדיטציית ויפאסאנה, מדיטציה בודהיסטית אשר מתורגלת בישראל בקורסים של עשרה ימי שתיקה. דרך מחקר אתנוגראפי זה בניתי מסגרת תיאורטית אשר נותנת לגוף ולתחושות פיזיות מקום בתהליך הרפלקסיה העצמית, וכך מאזנת את התפיסה הרווחת בספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית הרואה רפלקסיה עצמית כתהליך סימבולי ומילולי.

המחקר העכשווי שלי עוסק בתרבות האימון האישי (קואצ'ינג) בישראל. בפרויקט זה אני עוקבת אחר הניסיון של ישראלים ממעמד בינוני-גבוה לבנות את עצמם ואת עתידם באופן מכוון ומחושב בעזרתו של מאמן. את המאמרים שלי ניתן למצוא בכתבי-העת Ethnography ו-Social Psychology Quarterly ואני כרגע כותבת ספר על מדיטציית ויפאסאנה והמיקרו-סוציולוגיה של החוויה.

אני מניחה שאוצר המילים שמשמש אותי כאן כדי לכתוב על הדוקטורט (תפירה ופרימה) נובע ממני החוצה, כמעט בלי לשים לב, כיוון שהוא שימש אותי נכון כל כך בכתיבת הדוקטורט עצמו. לכותרת שלו, "חליפת זהויות: בין המדינה לסובייקט בפרויקט הגיור הממלכתי בישראל", יש מובן כפול. האחד, להתבונן על שדה הגיור כעל מערכת של יחסי חליפין, חליפין של כינון והכרה הדדיים, בין מדינת הלאום היהודית לבין הסובייקט המתגייר (ובדרך כלל, המתגיירת) בתיווכה. כל צד נותן לאחר ומאשרר לעצמו, תוך שימוש באחר, את זהותו היהודית. יחסים אלו לוכדים את שני הצדדים בדינאמיקה של תלות עמוקה, צולבת ומורכבת. סבך התלות ההדדית מותר, או, למעשה, מעובד, אך גם מסתבך עוד יותר, מתוך יחסים דרמטורגיים אשר מבטאים מובן נוסף של הכותרת – להסתכל על הגיור כעל "יחסי חליפה". יחסים אלו, אם להמשיך את השפה הגופמניאנית, משחקים תפקיד, וכרוכים ב-performance, passing, התלבשות, התפשטות, אמון (או לא) ותפירה של הגדרות מצב, ידע בינאישי, ידע ביורוקרטי וזהויות. הדוקטורט הוא טקסט אתנוגראפי על מדינה, וליתר דיוק, על מערכת היחסים שבין המדינה לסובייקט; ועל תהליכים ביו-פוליטיים וביורוקרטיים שבהם קורסות – אך גם רוחשות – ההבחנות שבין הפוליטי לאישי ובין הציבורי לפרטי.

כמובן שלא לטריטוריה הזו כיוונתי מראש, ולמעשה רק זמן רב לתוך עבודת השדה, באחד ממכוני הגיור במרכז הארץ, הבנתי שאני עושה ואכתוב אתנוגרפיה על ושל מדינה. משם המשכתי לזירות מדינתיות מסומנות יותר: לבתי דין רבניים, למקוואות, לטקסטים של מדיניות, לישיבות כנסת ולראיונות עם סוכני גיור, מרביתם ככולם ציונים-דתיים אשר פועלים ומבינים את עצמם כשליחי המדינה (ומנהלים איתה מערכת של יחסי חליפין), ועם מי שפוגשות את המדינה עמוק בחייהן – המתגיירות. במשך שלוש שנים עברתי בין חזיתות ואחורי קלעים שבהם מתנהלת מערכת היחסים הסבוכה הזו: בין מתגיירות לדיינים, בין דיינים למורים ובין פקידי מדינה הנאבקים זה בזה. שומרי הסף של השדה פתחו בפניי את השער לקודש הקודשים של הביורוקרטיה הממלכתית וההלכתית, ובאופן שהוא לעולם אינו מובן מאליו לא הורו לי את הדרך החוצה (טוב, רק פעם אחת...). והמנחים, המורים היקרים שלי, פרופ' תמר אלאור ופרופ' יורם בילו, עזרו לי למצוא את הדרך שלי בתוך השדה ולתוך הכתיבה.

וכך אני חותמת את הדוקטורט:

הבדיחה שחזרה על עצמה בגרסאות שונות בין לבין מתגיירות, ושלא הצחיקה איש, התנסחה כשאלה: "מה ייגמר קודם – הגיור שלהן או הדוקטורט שלי?". אני שמחה בשבילן שהגיור שלהן הסתיים מהר משחשבו, ושמחה בשבילי על כך שהדוקטורט דרש כמה שנים של מחשבה וכתיבה. אני משחררת את הטקסט מהמחשב, בידיעה שלטוב ולרע יהיו לו כעת חיים משל עצמו. בשדה הפוליטי הרגיש שעליו ובתוכו הוא נכתב, אין לי ספק שאנשים יקראו בו ויעשו בו כבשלהם. האחריות שלי על הטקסט רק מתחילה, אך על השימוש שייעשה בו אינני יכולה או רוצה לקחת אחריות. במוצהר ובמכוון אני לא מציעה כאן מחקר יישומי ולא תחזיות מדעיות על פרויקט הגיור, ואני מקווה שייקרא – עם כל היומרה ועם כל הצניעות – כסיפור אנתרופולוגי.

ואכן, הטקסט, כמה ראוי אך כמה קשה, חוזר לאנשים אשר עליהם, על גבם, על הפנים שהם מעמידים ועל חייהם הוא נכתב. בחודשים האחרונים אני מחזירה את הטקסט לשדה שלו, ולומדת עוד שיעור על השילוב והמעבר שבין שפות, ובין החיים (האישיים, הציבוריים, הפוליטיים) לאקדמיה. אני לומדת שגירץ, כששלח ב'תיאור גדוש' את קוראיו לחשוב על תרגום, נתן להם כרטיס לכיוון אחד. אך האנתרופולוגיה נדרשת היום גם למהלך בכיוון השני, לתרגום של עולם המונחים האקדמי בפני מי שעליו נכתבה העבודה. כי כוחה האנליטי והמוסרי של אתנוגרפיה נעוץ בו זמנית בקולם של מושאי המחקר ובקולה של החוקרת, והאנתרופולוגית נסמכת על אוצר המילים של השדה המחקרי אך היא קוראת ומשתמשת בו אחרת; כי "לדבר גופמן", ולכתוב על מתגיירות ש"מבצעות הצגה" ועל דיינים ומורים ש"משחקים את ובמשחק הגיור" – גם אם זה משחק החיים ואין עמוק ורציני ממנו להם עצמם ולמדינה שהם מגלמים – וכל זה בתוך שדה שעוסק באמת ובשקרים, ושנמצא בעצמו במרכזו של פנאופטיקון, זה קשה ופוליטי ונפיץ. ומההבנה הזו אין לאן לברוח. ועם כל הרצון שלי, אני לא משוכנעת שהדוקטורט הזה יכול באמת להיקרא כפי שהוא נכתב – כסיפור אנתרופולוגי.

1 מקום משכנה של אוניברסיטת מישיגן, שבמכון פרנקל ללימודים מתקדים ביהדות שבו אני עמיתת פוסט-דוקטורט בשנת 2009-2010.

אני לוקחת חלק בקבוצת המחקר:  The Culture of Jewish Objects

ממצאי המחקר, שפורסמו בגיליון האחרון של "תיאוריה וביקורת", מצביעים על ירידת כוחה של המדינה באיסוף איברים ועלייתה של כלכלת איברים בלתי פורמאלית המספקת איברים דרך השוק או המשפחה. לממצאים אלה הגעתי דרך בחינת מגמות "אירועי תרומה" בלמעלה מ-70 מדינות. העיקרון כי השתלה מאדם חי מקורה ביוזמה פרטית בין התורם והנתרם והשתלה מאדם מת מקורה באיסוף האיבר מצד המדינה, שימשה אותי לבדוק את שיעור תרומות האיברים שנלקחו מאנשים חיים מסך כל תרומות האיברים במדינה מסוימת בשנה נתונה.

התוצאות הצביעו על שונות רבה בין המדינות; במדינות כמו אירלנד, ספרד או הונגריה, לדוגמה, רוב האיברים נלקחים מגופות, בעוד שבמדינות כמו יפן, מצרים, או מקסיקו, כלכלת האיברים נסמכת על תרומות מאנשים חיים (כלומר בעיקר כליות). את השונות הזו ביקשתי לבדוק באמצעות רגרסיה רב-משתנית שבחנה גורמים כמו דת, גודל משפחה, אופנים שונים של איסוף תרומות, מקרי מוות מוחי, מבנה מערכת הבריאות, ורמת התפתחות. הניתוח הכמותני הצביע על מערכת גורמים משולבת המשפיעה על מגמות בתרומות איברים. עיקר הממצאים היה, עם זאת, בעצם תיאור התופעה בה כלכלת האיברים של המדינה נחלשת לטובת כלכלת איברים בלתי פורמאלית.

לממצאים אלה השלכות מרחיקות לכת על העולם החברתי של השתלות איברים ובעיקר על אתוס האלטרואיזם ושיח מתנת החיים השולטים בו. לטענתי, עלייתו של נתיב אספקת האיברים שבו התורם והנתרם מכירים זה את זה ומקיימים מערכת יחסים רציפה המובילה לתרומה ישירה בין אדם א' לב', מערערת על הנחות היסוד האתיות של תפיסת האלטרואיזם כפי שעוצב בעולם השתלות האיברים. עם זאת, האתוס האלטרואיסטי ממשיך להתקיים ביתר שאת בעולם זה ויוצר סתירות פנימיות בין המעטפת המוסרית של עולם השתלות האיברים ובין הכלכלה הפוליטית שלו.

סתירות פנימיות אלה מעסיקות אותי בימים אלה. את מחקרי הנוכחי, במסגרת מלגת ליידי דייויס, אני מבקש להקדיש לבחינת הדינאמיקה של סתירות אלה. כיוון נוסף שמעסיק אותי הוא ההתפתחות של עולם השתלות האיברים בישראל, בעיקר על רקע מקומה הבעייתי של ישראל בסחר האיברים והאתגר שמציבה היהדות האורתודוקסית לתפיסות המוות המוחי.

הערת המערכת – חגי בועז הינו גם העורך של "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל.

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועז, הדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

המאבק שהוביל אל ההסכם החדש, כמו גם מאבקי המאסטרנטים (עוזרי הוראה ומחקר) והדוקטורנטים המועסקים באוניברסיטה בשנת 2007 –  הביאו ליוזמה נוספת: שלושת ארגוני הקבוצות המועסקות החליטו לאחד כוחות ולהקים ארגון חדש, הכולל את כל חברי הסגל הזוטר – ארגון מורים וחוקרים (מו"ח). במלים אחרות, כעת מי שעובד בהוראה באוניברסיטה העברית, ואינו חבר סגל בכיר, מיוצג על ידי ארגון אחד. בבחירות שנערכו לאותו הארגון ביוני 2009, אגב, זכה במשרת יו"ר הארגון ד"ר הלל כהן, עמית הוראה בחוג למזרח תיכון.

במחלקה שלנו הפכו בשנת הלימודים הנוכחית כל המורים מן החוץ לעמיתי הוראה. הם כוללים עשרה עמיתים ועמיתות, המעבירים כל אחד קורס אחד: אן אהרון מלמדת על סטריאוטיפים; מירב אהרון-גוטמן על האורבניזם הישראלי; נעה אפלויג על אינדיאנים ומיועוטים אתניים וגזעיים; אליהו בן משה על אוכלוסיית ישראל; רונה ברייר-גארב על חברה ומגדר; אורן גולן על תרבויות נוער; עירית דקל שיטות מחקר איכותניות; יוסי לוס על אנתרופולוגיה וגלובליזציה; רויטל סלע-שיוביץ על טרור וחברה; ואמה סמטניקוב על בריאות ורפואה.

עמיתי ההוראה הם, לעתים מזומנות, בבחינת רואים-ואינם-נראים במחלקה: זו אינה משרתם היחידה, הם אינם שוהים פה ימים ארוכים, לא תמיד הם יכולים להגיע לסמינר המחלקתי – ומסיבות אלו הם חולפים במחלקה מבלי שהסטודנטים לתארים השונים, ולעתים אפילו חברי הסגל, זוכים להכירם. בניסיון לשפר את המצב מציגים כאן שניים מעמיתי ההוראה במחלקה את עצמם, את המחקר בו הם עוסקים, ואת המפגש שלהם עם המחלקה.

יוסי לוס 

אני מורה מן החוץ. לאחרונה הפכתי לעמית הוראה, אבל נותרתי במעמד של "מן החוץ". כך התבקשתי להציג את עצמי לקוראי "פקפוק", מכיוון ש"רבים לא ממש מכירים את המורים מן החוץ". למרות שבשנים האחרונות ממלאים מורים מן החוץ חלק גדול, יותר מאי פעם, ממשימות ההוראה באקדמיה הישראלית, אנחנו נסתרים מעיניהם של רבים. למרות חשיבותינו הגוברת, אנחנו נותרים חלק שולי וחסר השפעה במערכת. על אף שבשונה מעובדים אחרים זמניים וחסרי פנים בחברה הישראלית, כמו מהגרי עבודה ועובדי קבלן, עבודתנו מעניינת ומפרה, אפשר לשרטט בינינו כמה קווי דמיון מבניים. כולנו עובדים נחוצים ומיותרים בו זמנית. נחוצים, כי בלעדינו המערכת לא תתפקד; מיותרים, מכיוון שאפשר בקלות, ובאופן חוקי, להשליך אותנו ולהחליפנו באחרים, שאף הם עשויים להיות מושלכים.

המורים מן החוץ מאפשרים למערכת ההשכלה הגבוהה להמשיך לתפקד על רקע קיצוצי ענק בתקציבי האוניברסיטאות, קיצוצים שמבטאים את ניסיונה של הממשלה להפוך אותן מהמרכז, בהא הידיעה, של התרבות והרוח בחברה הישראלית למרכזי הכשרת עובדים משכילים לחברות עסקיות. הם מאפשרים למערכת ההשכלה הגבוהה להעמיד פנים כאילו היא מתפקדת כרגיל, למרות שהוראה אקדמית שאינה מלווה בפעילות מחקרית היא טובה פחות מזו שמלווה במחקר.

ואף על פי כן, בתנאים הנוכחיים אני, כמו גם אחרים, רוצה להיות מורה מן החוץ. אני רוצה ללמד גם בתנאים דכאניים אלה כי אני אוהב ללמד וכי חשוב לי להעביר את הידע שצברתי וליצור מפגשים משמעותיים עם סטודנטים. בשנה הבאה אלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ובמכללת רופין קורסים שעוסקים בגלובליזציה תרבותית. קבלת הפנים לה זכיתי במחלקה היתה נעימה ונדיבה, וחוויית ההוראה בשנה זו היתה מעוררת ומפרה. כמו כן, שיתוף פעולה מוצלח עם יהודה גודמן הניב מאמר משותף.

את המסלול המחקרי שלי התחלתי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת"א. המחקר שערכתי במסגרת לימודי התואר השני בהנחיית משה צוקרמן וסנאית גיסיס עסק במיסוד האנתרופולוגיה בישראל בשנות ה-1960 וה-1970. בעבודה ניתחתי פרסומים אנתרופולוגיים אקדמיים שעסקו בקהילות מזרחיות בישראל כדי להציג את ההבניה האמביוולנטית של הסובייקט המזרחי ביחס לחוקרים האשכנזים, וכדי להציב את האנתרופולוגיה הישראלית ביחס לסוציולוגיה המקומית ולאנתרופולוגיה המערבית של אותה תקופה.

תוך כדי עיסוק בביקורת האנתרופולוגיה התפתחו בי הערכה כלפי עבודת השדה האתנוגראפית ותשוקה לערוך אחת בעצמי. במהלך לימודי המ.א. בסוף שנות ה-1990 נתקלתי בתרגול בודהיזם ועם סיום הלימודים האפשרות לעסוק במחקר אתנוגראפי שיטתי של תרגול בודהיזם בישראל במסגרת לימודי דוקטורט קסמה לי. כך, בלימודי התואר השלישי, אותם קיימתי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, חציתי את הגבולות מביקורת האנתרופולוגיה לעבודה אתנוגראפית. עבודת המחקר שלי, שנכתבה בהדרכת נורית בירד-דוד ותמר כתריאל עסקה אם כן, באזרוח של "דרכו של הבודהה", או בלשון השדה דְהַמַּה (Dhamma), בישראל. חלק מרכזי בעבודה עוסק בתהליך הטרנספורמטיבי שדרכו הופכים ישראלים למתרגלי דהמה. אני מקווה שמחקר זה יהיה בסיס למחקרי המשך שימקמו את התופעה בהקשרים מקומיים וגלובליים באופן עשיר יותר ממה שכבר נעשה עד כה וכן למחקרי המשך השוואתיים עם הקשרים חברתיים אחרים במערב ובשולי המערב.

אמה סמנטיקוב

אני מועסקת כמורה מן החוץ במסגרת המחלקה ומעבירה קורס "פרספקטיבות סוציולוגיות של הבריאות והרפואה" לתלמידי תואר ראשון בסמסטר השני. אגלה לכם סוד: למעשה זהו הניסיון הראשון שלי בהוראה פרונטאלית. לפני כן התנסיתי בהוראה לקבוצות קטנות ובשיעורים חד-פעמיים. על כן, חששתי לא מעט מהפגישה עם התלמידים. למזלי, פגשתי קבוצת תלמידים איכותית, תומכת, בעלת עניין, ושאותה אני נהנית לפגוש בכל שיעור.

מהמפגש הראשון הזה עם התלמידים למדתי כי ההוראה היא סוג של אומנות, וכי הידע המקצועי, רחב ככל שיהיה, אינו מספיק להעברה מוצלחת של שיעורים.  אילו נושאים הם אטרקטיביים ביותר עבור התלמידים? מהן צורות הצגת החומר האפקטיביות ביותר? איך מזהים חוסרים בידע ומצליחים למלא אותם? אלה חלק מהשאלות עליהן נאלצתי לענות תוך כדי תהליך הלימוד והלמידה. במהלך הקורס גם פניתי לתלמידיי עם בקשה למשוב על מנת לשפר את איכות ההוראה. ובכן, למדתי יחד עם תלמידיי, ואני מאמינה שכולנו הרווחנו.

כמה מילים עליי. מזה שנים ארוכות אני קשורה לאוניברסיטה העברית ולמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. עברתי דרך שהחלה בהיותי תלמידת מכינה לעולים חדשים בשנת 1991, דרך לימודי תואר ראשון ושני, ולאחר מכן גם תואר שלישי, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בימים האלה אני מצפה לאישור עבודת דוקטורט, אותה ביצעתי במסגרת המחלקה ובהנחייתם של פרופ' יהודית שובל(אמריטוס), אשר ניהלה במשך שנים רבות תוכנית לסוציולוגיה של הרפואה במסגרת החוג, ודר' עתניאל דרור, ראש היחידה להיסטוריה של הרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.

נושא עבודת הדוקטורט שלי הוא שילוב הרפואה האלטרנטיבית והקונבנציונאלית. המחקר בוצע בשיטות איכותניות במתודולוגיה של "תיאוריה מעוגנת בשדה". במוקד המחקר – קבוצת רופאים שעברו לעיסוק ברפואה סינית והומיאופתיה. זו היא עבודה על מטמורפוזות בהתפתחות אישית ומקצועית; על המפגשים על קו התפר בין מערב ומזרח, בין "מדעי" ו"לא מדעי"; על הפוליטיקה שבשילוב השיטות בתוך הממסד הרפואי ומחוץ לו ועוד נושאים רבים אחרים. אני רואה את המעבר של הרופאים לעיסוק בשיטות האלטרנטיביות כדוגמא פרטית ומעניינת של התופעה האופיינית לחברה "הפוסט מודרנית": התופעה של ריבוי מעברי גבול חברתיים ותרבותיים. תחומי עניין נוספים שלי הם אי שוויון בבריאות, הגירת כוח אדם רפואי, תיאוריות  של  גבולות, שיטות מחקר איכותניות ועוד.

מבחינה תעסוקתית אני קשורה לשני עולמות, זה של האקדמיה וזה של העשייה המחקרית היישומית. מזה תקופה ארוכה אני עובדת כחוקרת שירותי בריאות במשרד הבריאות. במסגרת התפקיד אני עוסקת במחקר סוציולוגי יישומי. הידע המקצועי, אותו רכשתי באוניברסיטה, עוזר לי מאוד, הן בעשייה המקצועית היום יומית, והן בפתיחתם של אפיקי קידום שלא היו קיימים אלמלא השקעתי בהכשרתי האקדמית.

לצערי, העבודה במשרה מלאה מונעת ממני להגיע לסמינר המחלקתי. באותן פעמים בודדות בהן הצלחתי להגיע, נהניתי מהאווירההאינטלקטואלית ומלאת החיים ששררה במפגש, לא מעט הודות לנוכחות מוגברת של תלמידי המחלקה בכל הרמות.

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי בהוראת הקורס במחלקה לסוציולוגיה. תקוותי היא שגם בעתיד אוכל לתרום ולהשתלב בסגלהמרצים במחלקה. ובאשר לסטודנטים – אני מאחלת להם הרבה הצלחה בהמשך הלימודים. הסוציולוגיה היא תחום ידע מרתק וממכר, ואין התמכרות טובה מזו.

במהלך הזמן, התפתח והתעבה הרעיון מבחינה תיאורטית ואמפירית. לצד התמקדות בעיצוב וכינון זהותן הנשית של נשים עיוורות, אני מנהלת דיאלוג עם תיאוריות בנושא ה"מבט" -  שדה תיאורטי עשיר ומגוון, תוך התייחסות למבט הממשמע כצורת ניהול ופיקוח מודרנית, למושג "Gaze" בתיאוריה פמיניסטית, לתפקיד המבט בכינון סובייקט אנושי רפלקסיבי ולמשמעותם התרבותית-חברתית של המבט וחוש הראייה. בנוסף, אני מתייחסת למחקרים בלימודי נכות הכוללים גם ניתוח סוציולוגי אנתרופולוגי של נכות.

במסגרת המחקר אני עורכת ראיונות עומק עם נשים עיוורות מלידה או מגיל צעיר מאד ואתנוגרפיה בזירות שונות, כגון שיעור 'כישורי חיים' בעמותת "מגדל-אור", פעילות רדיו דרמה במרכז לעיוור בצפון הארץ וחוג רכיבת אופניים זוגיים בעמותת "אתגרים". בנוסף, ערכתי תצפיות במוזיאון 'דיאלוג בחשיכה' בחולון, ב'מסעדת חושך' ביפו, בחוג ריקודי עם במרכז לעיוור בירושלים, ב'שיעורי טיפוח' במוסד לנערים ונערות עיוורים ולקויי ראייה במרכז הארץ, בתערוכת האמנות 'מישוש ומשמעות' בהר הצופים ועוד.

לצד העיסוק בצורות בהן נשים עיוורות [לא] רואות מגדר, ברצוני לערער על הנחות שונות, כמו זו התופסת את קבוצת הרוב הרואה כקוהרנטית, הכוללת אנשים הרואים בצורה זהה, וקיומו של "רואה מוחלט", על משקל "עיוור מוחלט". בנוסף, אני מעלה שאלות בדבר הרווח האפשרי מהתייחסות תיאורטית ואמפירית מסוג אחר למבט ולראייה, והמחיר אותו אנו משלמים על מרכזיותה ושתלטנותה של הראייה בתהליך החברות שלנו כרואים. הראייה מרחיקה ומקטלגת ומקשה על הבנת מצבי דמדומים, מרחבי ביניים. כאשר אנשים רואים מסתכלים על המציאות סביבם הם מבחינים באנשים וחפצים בתוך קווי מתאר ברורים, המלמדים מתי נגמר ומתחיל חפץ/אדם. מבלי צורך לגעת, אנו יודעים האם מי שאנו רואים הוא גבר או אישה, יפה או מכוערת, מטופחת או מוזנחת. הראייה מקטלגת את המציאות סביבנו מבלי שנשלוט על כך. אישה עיוורת, לעומת זאת, תתקשה לקטלג את המציאות ללא מגע בלתי אמצעי עם אנשים, חפצים ומאכלים. האם ניתן לחפצן ללא מבט? מה יקרה לנו אם ננסה לשלול את המבט? במחקרי אני מציעה עולם שונה מזה המצייר עבורנו סאראמאגו בספרו "על העיוורון" (2000), ונוטה לתאר עולם עשיר, של דיאלוג הדדי וגוף פועל רב-חושי בחלל.

אציין, לסיכום, כי היכרות מעמיקה עם אנשים עיוורים, המתמודדים באופן יום יומי עם אתגרים ומכשולים בתחומים רבים בחיים, ביניהם זוגיות, מראה חיצוני, הורות, או דעות קדומות, מחייבת אותי לחשוב על הדברים מהם הורגלתי, כאדם וכאישה, להתעלם ולעצום מולם את עיני. מחקרי מחייב אותי לבחון את הדברים מהם יש לי, כאישה רואה, את הפריבילגיה להתעלם, לטאטא מתחת לשטיח ולבחור שלא לראות. נשים עיוורות, לעומת זאת, אינן יכולות להרשות זאת לעצמן, ומיקומן החברתי והפיזי מחייב אותן "להסתכל למציאות בעיניים", או כמו שאמרה לי אחת המרואיינות: "לראות מחוץ לקופסא". ג'ורג'ינה קליג', חוקרת לקוית ראייה ומרצה בחוג לספרות אנגלית בברקלי, מתארת בספרה "Sight Unseen" (1998) את הדברים שלמדה בתהליך הכתיבה בנוגע לעיוורון ויכולת הראייה שלה עצמה:

“Writing this book made me blind. By this I do not mean that the physical exertion of writing led me to a deterioration of my eyesigh… The research I did to write this book made me understand for the first time how little I actually see… It also made me recognize how sighted I am. Though I see less then 10 percent of what normal person does, I would have to describe myself as intensely visual… I grew up surrounded by awareness that vision involves more than merely aiming the eyes at particular object… Although my eyes are blind, my brain is still sighted. Through nature or nurture, I know how to make the most of what I see. I know what it means to be sighted because I live in sighted world. The language I speak, the literature I read, the art I value, the history I learned in school, the architecture I inhabit, the appliances and conveyances I employ were all created by and for sighted people. I find it easy to imagine what it’s like to be sighted. I had to write this book to learn what it means to be blind”  (Kleege, 1998: 2-3).

באותה צורה, עבודת המחקר שלי מציבה בפני שאלות בנושא ראייה ועיוורון, ומלמדת אותי על המידה והמשמעות של יכולת הראייה והעיוורון האישיים בחיי. ראייה ועיוורון מהוות מילים עמוסות משמעות תרבותית, אליהן אנו מתייחסים, בדרך כלל, כצמד מושגים בינארי. בינאריות זו מיטשטשת בשדות המחקר שלי, והמושגים ראייה ועיוורון מתערבבים זה בזה ומעמידים בסימן שאלה תמידי הנחות הטבועות בתרבות ובתהליך החברות שלנו בדבר ראייה והבנה באופן כללי, ומשמעויותיהן המגדריות והנשיות, בפרט. 

הראיון נערך במכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם, משכנו של בילו בשנה האחרונה. המכון משמש אכסנייה לקבוצות חוקרים מדיסציפלינות שונות סביב נושא תמתי משותף, "מעין מגדל שן בתוך מגדל השן" כהגדרתו. הקבוצה אליה משתייך בילו עוסקת בסוציולוגיה של המיסטיקה, עם התייחסות לעידן החדש. בין חברי קבוצתו נמנים יוזמי הקבוצה, פרופ' פיליפ וקסלר מבית הספר לחינוך ופרופ' יוני גארב ממחשבת ישראל. בתאריכים 14-15.7 מתוכנן כנס הסיום של הפרויקט  ולאחר מכן אולי גם תוציא הקבוצה ספר הסוקר את עבודתה. "זאת פריבילגיה עצומה שנותנים לי לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, חבל שהאפשרות הזו הגיעה אלי די מאוחר, כשאני כבר עובד יותר לאט", צוחק בילו.

למרות שלפי ההסכם עם המכון היה בילו אמור להקדיש את כל זמנו למחקר, הוא ממשיך לכהן כראש הרשות לתלמידי מחקר, תפקיד שהוא ממלא בחמש השנים האחרונות ועומד לסיים בחודש הקרוב. הרשות היא היחידה המטפלת בכל תלמידי הדוקטורט באוניברסיטה. בילו משמש כראש הרשות, אך בפועל אחראי על המדעים העיוניים. לצידו מתנהלת מליאה של פרופסורים מממחלקות שונות המשמשים סמכות מקצועית בתחומם. עבודת הרשות מתבטאת בליווי הלימודים מאישור הקבלה דרך אישור הוועדה המלווה והצעת המחקר ועד אישור הדוקטורט. הרשות עוקבת אחרי דוחות הערכה של הבודקים ומחליטה אם העבודה מאושרת, אם נדרשים תיקונים או, במקרים חריגים בלבד, אם לפסול את העבודה. בילו: "כשהדוקטורט מסתיים, אנחנו קובעים את השופטים בעזרת המליאה. המדריך יכול להמליץ על רשימה אבל נשתדל לא לקחת את כל מי שהוא מציע. צריך להיזהר גם מזה".

וכאלה שהוא מבקש שלא ישפטו?

"את זה אנחנו מכבדים באופן מוחלט. הרבה פעמים יש כאן סיכסוכים אישים או מחלוקות תיאורטיות–פרדגמטיות. זה עשוי לחרוץ גורלות, צריך להיזהר מאד מאד. לדעתי, אחד הדברים שעשיתי יחסית טוב בתפקיד זה לפרק מוקשים, ויש פה המון. בתפקיד הזה צריך לדעת ללכת בין אנשים עם אגו ויוקרה גדולים, זה לא פשוט."

מהו סם החיים

למרות שהמערכת מתפקדת היטב לדעתו, בילו מאמין שהיא צריכה להשתנות. "המערכת בירושלים ריכוזית מאוד ויש תחושה שהמתכונת הנוכחית מיצתה את עצמה. לדעתי הגיע הזמן להקים בית ספר לתלמידי מחקר, כמו ברוב המקומות בארצות הברית".

למה הכוונה?

"יש לנסות למלא את החלל שקיים כיום בין הרשות לתלמיד עצמו. אומנם אנחנו שולטים באישור הצעת המחקר אבל לא בתכנים של העבודה ולא בקורסים שיש ללמוד בשבילה. למה שבפקולטות עצמן או אפילו ברמות המחלקות לא יוקם גוף שימלא את החלל הזה? ועדה לתלמידי מחקר שחבריה יהוו גם ועדות קבלה, יכוונו את תוכניות הלימודים לדוקטורט, יתאימו אותן לאנשים. לדעתי זה גם ייתן תחושה יותר קהילתית, זהות קולקטיבית משותפת לדוקטורנטים".

את ההצעה זו צריך, לדעתו של בילו, לגבות ביצירת קורסים יעודיים לדוקטורנטים שיעסקו במיומנות כתיבה, בשיטות מחקר, ובדגש על לימודי האנגלית, "סם החיים היום באקדמיה", לדבריו. הוא מצביע על התקדמות בכיוון הזה, כמו הקורסים היחודיים של מקבלי מלגות הנשיא, אך זה עדין לא מספיק לדעתו. "במדעי החברה, יזם פרופ' דוד לוי פאור, שהוא ממש 'כוח טבע', מודל של קבוצות לימוד - 'חברותא'  - שבו דוקטורנטים ממחלקות שונות נפגשים ולומדים יחד, זה הכיוון שאליו צריך ללכת" הוא מוסיף.

פסיכולוג בלא נחת  

את כל תאריו קיבל בילו באוניבריסטה העברית. "כמו הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך כשומר סף של מועדון שאתה עצמך לא היית מתקבל אליו. היום אני באופן עקרוני נגד קבלת אנשים שלמדו רק במוסד אחד, אלא אם יש פוסט-דוקטורט בחוץ שמרכך את זה, הפוסט הוא מאוד מרכזי היום".

הוא למד תואר ראשון בפסיכולוגיה ("כי זה היה מעשי ויוקרתי יותר") ובסוציולוגיה ("זה היה הרבה יותר מעניין"). לאחר שסיים תואר שני בפיסכולוגיה קלינית החל מסלול הכשרה ועבודה בטיפול פסיכואנליטי ועבד בבית חולים ובתחנת טיפול, אבל משהו היה חסר. "הרגשתי שאני לא נהנה. זה משהו שבא מהקרביים. קיבלתי פידבקים טובים על העבודה שלי אבל לא נהנתי. ראיתי גם שאני שונה מהחברים שלי. היו לי ספקות, היו אז תפיסות פסיכואנליטיות מאוד מאוד אדוקות, מאוד. התחלתי להבין שאני סובל בגלל שאני מתקשה להסביר את המציאות שסביבי בעזרת המושגים שלמדתי, ולמרות שלא היו לי אז את המושגים של הגישה ההבנייתית, הבנתי שמשהו חסר. בנקודת הזמן שבה הציעו לי לנהל את התחנה בה עבדתי הבנתי שזו פרשת הדרכים, אם אני לא עוזב עכשיו, אני ממשיך את הקריירה שלי בזה. אז בגיל  30 וקצת עשיתי את המעבר".

בילו, שכבר היה מורשה לעבוד כפסיכולוג קליני, החליט לחזור ללימודים ולעסוק בפסיכולוגיה מכיוון אחר. נושא הדוקטורט שלו היה: "פסיכיאטריה מסורתית בישראל : פניות של בני מושבים יוצאי מרוקו עם בעיות פסיכיאטריות וקשיי חיים לרבנים וחכמים". היה לו אומנם מנחה מפסיכולוגיה, אך המנחה המרכזי שלו היה אנתרופולוג צעיר שרק הגיע באותה תקופה מארה"ב למחלקה בירושלים, הרווי גולדברג.

איך הגעת דווקא לנושא הזה?

“לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, יותר ידעתי מה אני לא רוצה. העבודה בקליניקה העלתה בי שאלות שנגעו לצד התרבותי. הגיעו לתחנה ילדים ומשפחות שסיפרו שהם הלכו לרב אבו-חצירא והוא אמר להם לעשות ככה וככה. היה הגיון במה שהוא אמר להם, אומנם הגיון שונה ממה שאני הכרתי, אבל מאוד מעניין. הפגישה שאני תמיד אוהב לספר עליה, הייתה עם אבא של ילד בטיפול שסיפר לי שהוא חלם חלום, ואז אני כמובן נדרכתי, כי חלומות זה חומר גלם חשוב בפסיכותרפיה, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול לספר לי אותו כי הוא כבר סיפר ופתרו לו אותו, ואם אני אגיד לו משהו אחר אז לא יתקיים הפיתרון הקודם. הגעתי לאותו מפרש שהאבא סיפר עליו והוא הכניס אותי לעולם חדש. המאמר הראשון שכתבתי באנגלית נקרא זיגמונד פרויד ורבי יהודה,1 כי הוא פירש חלומות בצורה שמאוד דומה לצורה הפרוידיאנית עם תובנות מאוד מרשימות”.

“אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. דבר נוסף, בתור פסיכולוג קליני הייתי עורך מבחנים לילדים במושבים במטה יהודה ליד ירושלים. כך התוודעתי למושבי עולים ממרוקו והכרתי אנשים באופן לא פורמלי, הדוקטורט שלי הפך להיות אתנו-פסיכאטריה של יהודי מרוקו מתוך העניין הזה".

לאחר הדוקטורט יצא בילו לפוסט-דוקטורט אצלGeorge DeVos  באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה: "בברקלי רכשתי את השכלתי האנתרופולוגית כי שם למדתי קורסים במחלקה וגם בבית הספר לרפואה בסן פרנסיסקו, ומאז אני מגדיר את עצמי הרבה יותר כאנתרופולוג מאשר כפסיכולוג".

בילו חזר לארץ בתחילת שנות השמונים ולאכזבתו לא התקבל לביתו הקודם, האוניברסיטה העברית. הוא לימד שנתיים בבאר שבע, פירסם עוד כמה מאמרים ורק אז התקבל לירושלים. "הייתי בטוח שאני חוזר לפסיכולוגיה ופותח שם תחום חדש, של פסיכולוגיה תרבותית, אבל זה לא קרה" הוא נזכר, "גם אז, כמו היום, שחיתי נגד הזרם המרכזי בפסיכולוגיה במחלקה, שכבר אז היה מרוכז בניסויים במעבדות וכו'. למזלי בסוציולוגיה הציעו לי חצי משרה וקבלתי מינוי כפול. אך אל תשכח שאני גדלתי בפסיכולוגיה ולימדתי שם קורסי חובה עד לא מזמן".

תלמידי הפיסיכולוגיה וודאי מכירים את הביקוש הגדול והתחרות על מקומות בקורסים של בילו במחלקה לפסיכולוגיה. "תראה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל ברור לי שאחת הסיבות לביקוש היא שאני מציג קול אחר בפסיכולוגיה, קול שהולך ונעלם במחלקה הזו. הסטודנטים צמאים למה שאני ניסיתי לפתח, פסיכולגיה רחבה יותר, אך לא הצלחתי". הוא אומר.

בילו, ששימש כראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית וראש המחלקה לפסיכולוגיה, המשיך לחקור חלומות ואת יהדות מרוקו. הוא פירסם, בשיתוף אחרים ולבד, מאמרים וספרים רבים על הדת העממית ובעיקר על קדושים ועל שושביני הקדושים בארץ. ספרו "ללא מצרים: חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה" עסק במרפא אגדתי ממרוקו והשפעתו על מאמיניו בארץ, והספר "שושביני הקדושים" זכה בפרס בהט של אוניבריסיטת חיפה. הוא חקר את הדיבוק והשדים ביהדות, חלומות וקדושים, קידוש המרחב בישראל והראה את אי-תוקפם של מבחנים גרפולוגיים. במקביל, התמקד בחברה החרדית ובטקסים השונים המלווים אותה, במפגש בין מערכת בריאות הנפש והחברה החרדית ועוד. מחקרו הנוכחי נסוב על הדרכים בהם מנכיחים חברי הפלג המשיחי של חסידות חב"ד את הרבי מלובביץ' וכיצד הם מתמודדים עם הסתלקותו (?) של מי שסומן כמשיח.

איך הייתה המחלקה לסוציולוגיה כשהגעת אליה ?

"תראה, זאת הייתה מחלקה מגוונת. איזנשטדט עדיין היה הדמות המרכזית, אם כי בתקופתי פחות מרכזי ממה שציירו אותו. יש הרבה פולקלור במחלקה סביב זה, סביב "הסירוס" של הבנים שלו במונחים פסיכואנליטים, אבל אני הרגשתי מאוד נוח גם איתו וגם עם האחרים. האנתרופולוגיה רק החלה להתפתח אז, מעלי היו הרווי ודון (הנדלמן) שהגיעו כתגבור מחו"ל, ואורי אלמגור. אחרי הגיעו עוד אנתרופולוגים, שחלקם עשו עבודת שדה בחוץ, איל בן ארי, וחלקם בבית, דני רבינוביץ, תמי אלאור, מאירה וייס. הייתה תחושה של מחלקה פעילה. שמעתי סיפורים קצת נוסטלגיים על  פריחה מדהימה בתקופה ההיא, זה לא בדיוק היה כך. היינו הרבה, אבל זה לא שהאנתרופולוגים היו מאוד מלוכדים, כל אחד עבד לעצמו, פחות או יותר. היו רק מעט עבודות משותפות, היו מסעות מירון המפורסמים עם ויקטור טרנר וגירץ,3 אבל לא יותר מדי.

אתה חושש לעתיד האנתרופולוגיה בארץ?

"אני חושש לעתיד האקדמיה בכלל. הכול מצטמצם, והכול נראה במשבר עמוק. ברור שהאנתרופולוגיה בירושלים כמעט נעלמת ולא הצלחנו בגיוסים האחרונים, אבל עכשיו יש דור חדש של אנשים צעירים יחסית, מבית ומבחוץ ואני מקווה שהתחום יתאושש."

בשבחי ההשוואתיות

מה דעתך באופן כללי על האנתרופולוגיה בארץ?

"לא יודע. אין לי נקודת מבט ארכימדית שיכולה לתת לך סקירה ממצה של התחום. אני חושב שכל עוד יש תלמידים שהאנתרופולוגיה מלהיבה אותם, אז יש לאנתרופולגיה עתיד. אבל תראה, אני לא מת על אנתרופולוגיה פוסטקולוניאליסטית או הבטים מסוימיים של פוסט-מודרניזם. כלומר, אני אומנם עוסק בגישות פרשניות ונרטיבים, אבל משהו מהעוצמה של מודלים תיאורטים, של חיפוש אחר סדירויות ומבני עומק עדיין קיים אצלי. היום, המילה 'מבנה עומק' הפכה להיות מילה גסה כמעט, ומסתכלים בעיקר על הרעש והמיוחדות ולא על האוניברסלי. אז אני כן מפחד שהאנתרופולוגיה תהפך לפרובינציאלית. לא הייתי רוצה לוותר על ההשוואתיות, זאת נשמת אפה של האנתרופולגיה הקלאסית. הייתי עכשיו בבר-אילן, הצגתי את העבודה האחרונה שלי על הנכחת הרבי מלובביץ בחב"ד. הצגתי מודל שבנוי על פסיכולוגיה קוגניטיבית של צורת עיבוד המידע יחד עם ניטור והטייה קוגנטיבית. הייתי מאוד מרוצה שאני יכול להגיד שזה לא הזיה, הם לא משוגעים. זאת התנהגות רציונלית שאני יכול להסביר במונחים אוניברסליים של הנפש. במחקר, העשרתי את המודל  דרך הקונטקסט, דרך הפילוספיה והתרבות של חב"ד, אך עם שמירה על המוטיבים האוניברסליים שלו.

אחת החוקרות שם טענה שהדגש שלי לא צריך להיות על איך הם רואים את הרבי, כי הם רואים את הרבי, וזה דבר נתון. לדעתה, צריך לנתח את עולם החוויות שלהם, מעין היבט יותר פנומנולוגי, יותר עשיר. היא ואחרים רצו שאני אוותר על האוניברסליות כדי להדגיש את היחוד, את המשמעות של עולם החוויות שלהם. זה מעניין וחשוב,ולא צריך לוותר על זה כמובן, אבל יש בי עדין התנגדות לוותר על ההשוואה, על הכוח שיש במבנים האוניברסליים האלו. אלו תפיסות שהיום הולכות ונעלמות וזה חבל לי, אבל ברור שזה גם עניין דורי. למשל, גם בעבודה שעשיתי על 'החלאקה',2 היו אנשים שממש יצאו כנגדי על ההשואה שעשיתי לטקסים בפפואה - גינאה החדשה. אבל לדעתי זה הוסיף להבנה של הטקס. הרי ברור שיש ייחודיות בטקס 'החלאקה' עצמו, והשימוש שהתרבות הייחודית עושה איתו, אבל יש עוד תרבויות שעושות שימוש בשיער, וצריך להבין ולחקור את זה גם במבט השוואתי".

מה דעתך על הדיון שהתנהל בפקפוק ובאגודה האנתרופולגית סביב ההצהרה הפוליטית?

"אני די אמביוולנטי לגבי זה. כי יש מקרים שצריך לצאת באמירה אבל צריך לדעת איך עושים את זה. גם החוכמה הפוליטית היא לצאת בהצהרות שהן לא הצהרות שגוררות התנגדות אצל אחרים, שגם אותם אנחנו צריכים להבין. זה לא אומר שצריך לסלוח על פשעים, אבל מצד שני הצהרה כמו של אורי דייוויס זאת הצהרה של התאבדות, בוא נחרים את עצמנו ונתפרק. אני כן הייתי מנסח, במצבים מסויימים, וגם כאן צריך להיזהר עם מינוח אינפלציוני, משהו ביחס לפגיעה התרבותית, של הזכות לשוני התרבותי, כלומר חשוב שתיהיה יציאה מתוך העמדה הפרופסיונאלית של הדיסציפלינה. אז יכול להיות שזה יהיה יותר מרוכך בגלל זה, אבל זה יהיה לדעתי שימוש נכון יותר מבחינתנו. את הזעקה כנגד עוולות הכיבוש ניתן להשמיע בהמון צורות, בואו נציג את הזווית שלנו, את הייחוד התרבותי שממנו אנחנו באים"

אופטימיות זהירה

ומה על המחלקה בשנים הקרובות?

"יש לי בעיה כפולה, מצד אחד אני עדיין חלק מהמחלקה, מצד שני, אני לא הייתי מעורב בשנים האחרונות במה שקורה שם, כי מרכז הכובד שלי בשנים האחרונות היה מחוץ לה, בסכוליון, ברשות ופה. ברור לי שזה חלק מהבעיה, שאנחנו הגזמנו עם התפקידים החוץ-מחלקתיים שלקחנו על עצמנו, לא היו מספיק אנרגיה וזמן למחלקה. בנוסף, הטלטלות שהמחלקה עברה בשנים האחרונות עוד יותר גרמו לי להתרחק. אבל נראה לי שהמחלקה מתחילה להתאושש, יש ראש מחלקה שמאוד יוזם ומנסה, נדמה שיש יותר חיים מחלקתיים היום, בעיקר בקרב הסטודנטים, ופקפוק הוא חלק מזה לדעתי. יש קהילה של דוקטורנטים שהולכת ונבנית, יחד עם עוד כמה גיוסים טובים ורצון של השאר, נדמה שיש עתיד למחלקה".

אז מה עכשיו? פורשים סופית?

אני יוצא לשבתון של למעלה משנה שצברתי, וחלקו אני אלמד באוניברסיטת ברנדייס ואחרי זה אני פורש סופית.

ואז?

שאלה טובה. אין לי מושג. כרגע לא נראה לי שאני אבוא כל יום למחלקה ואלמד כמו שחלק מהאנשים עושים, אבל אולי אני אתגעגע. נראה לי שאני מאוד אהנה לקרוא וגם לחקור, חב"ד זה כר מחקר פורה מאוד. אני מקווה שבשבתון אני אשלים את הספר שלי על חב"ד, יש לי כבר שני פרקים מוכנים וצריך עוד לעבוד, יש עוד הרבה מה לעשות. יש לי גם חמישה נכדים שאני שמח להיות במחיצתם כל עוד הם שמחים להיות במחיצתי.

1  Bilu, Yoram (1979). Sigmund Freud and Rabbi Yehudah: On a Jewish mystical tradition of 'psychoanalytic' dream  interpretation. Journal of Psychological Anthropology,  2(4), 443-463.

2 "ממילה למלה: ניתוח פסיכותרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית". אלפיים 19, עמ' 46-16.

3  כאשר ביקרו בארץ אנתרופולוגים בכירים בארץ, נהגו האנתרופולוגים במחלקה לסייר איתם במקום "האנתרופולגי" ביותר בארץ, הילולת ל"ג בעומר במירון. לתיאור חלק מהמסעות הללו, ראו את ההקדמות שכתב אנדרה לוי לספרים: "התהליך הטקסי – מבנה ואנטי מבנה" של ויקטור טרנר ו"עובדות וחיים – האנתרופולוג כמחבר" של קליפורד גירץ, שניהם בהוצאת רסלינג.

בבת אחת היכתה המציאות על פניי. אני, שהאמנתי לפני עשר שנים ויותר כי יש שוויון בשוק העבודה ושהאישיות והכישורים הם אלו המשחקים תפקיד מרכזי, ולא המגדר או הקשרים, התבדיתי והחלטתי לעשות שינוי. חשבתי שאם בארגון אני לא מוגנת, אולי המדינה תעשה משהו. שוב התבדיתי. מסתבר שחוק עבודת נשים מגן רק על עובדת שמועסקת מעל ששה חודשים, ותק שעוד לא הספקתי לצבור בתפקיד המחקרי הנחשק, שקיבלתי מיד כשסיימתי את לימודי התואר הראשון. כל כך התרגשתי אז מהמחשבה שאוכל ליישם את לימודיי הסוציולוגיה. תמיד האמנתי שלימודים חייבים להיות התחלה של פרקטיקה, והנה, הצלחתי. אבל עבור הארגון, שכבר התחיל להשקיע בהכשרתי ולהיות מרוצה מפירותיה הראשוניים של העשייה, ההודעה על ההריון טרפה את הקלפים. לא נכנעתי- יצרתי קשר עם ההסתדרות, והפקיד שם אמר לי באדישות "גברת גם אם הייתה לך שישייה בבטן אף אחד לא היה עוזר לך, את לא עובדת שם חצי שנה...", "אבל... הקשיתי...", "אין אבל, אין לי בשבילך את כל היום" וניתק. "יופי של שירות", סיננתי לעצמי, והדחף להבין מי מוגנת, למה חצי שנה, ומה אני בכל זאת יכולה לעשות התעצם בי עוד יותר...

ראשית מצאתי עו"ד שיגן עליי על בסיס חוק שוויון הזדמנויות. למרות שלא היו אז תקדימים לכך, פסק בית המשפט לטובתי. הרגשתי טוב, אבל לא היה די בניצחון האישי הקטן הזה. רציתי באמת להעלות את המודעות לחוק ולהיבטיו, לחקור ולהפוך בו. מצאתי מסגרת שבה אוכל להיות נגישה לכל הידע הנחשק והתחלתי את מסלולי כחוקרת שוק עבודה, במקביל ללימודי תואר מוסמך בסוציולוגיה ולימודי ערים. נרשמתי לכל קורס אפשרי באוניברסיטה בלימודי מגדר, בכדי להמשיך ולהעמיק בנושא המגדר בשוק העבודה.

 גם לי, כמו בכל דרך, הייתה סטייה קטנה מהמסלול. קטנה אבל משמעותית למחקר. במהלך לימודי התואר השני החלטתי לעשות דוקטורט על "תרבות הקניונים". דשדשתי כמה חודשים, עד שנסעתי לפרופסור רם דרג בטכניון בחיפה, שאמר לי: "אנחנו מאד מתעניינים בקניונים, את צריכה לברר אם גם את. דוקטורט אמיתי זה פריצת ידע במדע, כשתרגישי שיש לך את זה תדעי שאת בדרך הנכונה." כשחזרתי ממנו, הבנתי שקניונים אני אוהב תמיד, אבל שאין לי שום פריצת ידע להציע שם, מקסימום בחשבון הבנק. איסוף שיטתי ומעמיק של נתונים אודות תהליך הרגולציה המדינתית המכוון למניעת פיטורי נשים הרות, לעומת זאת, כך הבנתי, עשוי ליצר פריצת דרך שכזו.

הדוקטורט שאני כותבת, בהנחיית דר' מיכל פרנקל ופרופ' מיכאל שלו; מבוסס על מעקב ארוך טווח אחר נשים שפוטרו בהריון, ועל ליווי השחקנים המדינתיים מפעילי הרגולציה, לאורך מספר שנים. מערכי הנתונים שיצרתי בעבודת הדוקטורט כוללים תצפיות בועדות המדינתיות, ראיונות עם מפוטרות, מעסיקים ושחקנים מרכזיים במוסדות המדינתיים, חומרים ארכיוניים השופכים אור על השינויים המרכזיים שהתחוללו בתהליך האכיפה וניתוח נתונים סטטיסטיים המלמדים על הפערים שבין כוונת המחוקק להגן על עובדות הרות, לבין יישומה בפועל.

ככל שהתרחבה היכרותי עם המנגנונים המדינתיים העוסקים בהגנה על עובדות הרות מפני פיטורין, התבררה יותר ויותר תמונה מלאה בסתירות פנימיות כמאפיינת את פעולתה של המדינה. בשפת היום-יום אנחנו מכנים את זה "יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה," ובפועל היא אולי אפילו מחבלת במעשייה של יד שמאל. מונחי תיאוריות מדינת הרווחה המשפחתית, באמצעותם בחרתי להמשיג את התהליך, הם פעולה מקוטעת של המדינה, ובדיון ב"חוק בפעולה" ו"במדינה בפעולה".  לפי התיאוריה בדבר פעילותה המקוטעת של המדינה, אינטרסים פרטיקולריים של שחקנים, רקע פרופסיונאלי שונה ותפיסות עולם אידיאולוגיות מנוגדות, הם שמובילים לקיטוע ומונעים אכיפה יעילה של החקיקה הישראלית המתקדמת בתחום.

לפני כמה ימים התקשרה אלי א', אם לשניים ואמרה שניסתה להגיע במשך שבועות למנגנון הרגולציה המדינתי ואיש לא הגיב לפניותיה. שאלתי אותה למה לא היה זה המעסיק שפנה, זו הרי חובתו. היא ענתה את התשובה ששמעתי פעמים רבות- המעסיק אמר לי "אני יודע שאת בהריון, אני מציע לך לקחת מכתב פיטורין וללכת לשירות התעסוקה, אם תישארי במקום העבודה אני אדאג לאמלל את חייך". הממצאים היבשים מראים שמדי שנה נוספות למעגל אלפי נשים שאינן ממצות את זכותן החוקית להתנגד לפיטוריהן. תקופת ההיריון והלידה, התובעניות ברמה המשפחתית, מקשות עליהן לנהל מאבק אישי למיצוי הזכויות. כך, מעסיקים, המתחמשים בעורכי דין, חומקים מידו של החוק. המדינה, שאמורה הייתה, לפי החוקים שהיא עצמה חוקקה, לצאת לפעולה לאיתור העוברים על החוק ולהענשתם, נמנעת אפילו מלחטט בנתונים הקיימים ברישומים שלה עצמה, בניסיון לאתר את המפטרים הפיראטיים.

הדוקטורט חושף ממצאים שטרם נחשפו, אבל ביני וביני אני יודעת שזה לא מספיק. בעיני דוקטורט צריך להציע תרומה מעבר לתחומי האקדמיה, צריך לתרגם אותו לפרקטיקה יישומית שתשפיע ותתרום באמת לשינוי מדיניות חברתית. . הדוקטורט נמצא לקראת סיום ויש להניח שהשלב הבא יהיה ניסיון לתרגם את הממצאים הכתובים לפעולה חברתית, כזו שתעגן את הממצאים האמפיריים בפרקטיקות של התנהלות שקופות יותר, מסודרות יותר, הוגנות יותר.

 עם תום לימודיו, בתחילת שנות השבעים, חזר ראובן לישראל ולאוניברסיטה העברית, והחל בקריירה ארוכה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובבית הספר לחינוך, במגמה לסוציולוגיה של החינוך. יותר משלושים שנה נע ראובן בין שתי המחלקות ותרם בהן להוראה, להנחיית תלמידים ולמחקר.

ראובן כהנא הגדיר עצמו כסוציולוג. הנושאים שאותם חקר במסגרת הדיסציפלינה הסוציולוגית התאפיינו בגיוון רב, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מתודולוגית. גיוון זה בא לידי ביטוי גם בבחירת מושאי המחקר הרחוקים זה מזה מרחק גיאוגרפי רב. העיסוק התיאורטי בא לידי ביטוי במחקרים שהתמקדו בסוגיות השוואתיות בתחום הסוציולוגיה של החינוך ושל הידע. כך, בלימודי התואר השני ובדוקטורט, שקע בניתוח האופנים בהם אורגן, יושם והופץ הידע באוניברסיטאות בהודו בהשוואה לאוניברסיטאות בארצות אחרות. מחקריו התבססו בעיקר על חקר תוכניות הלמודים  ומערכי הבחינות. ראובן התעניין במערכת הפוליטית בהודו ובתפקיד של קבוצות המשכילים בתוך מערכת זו. במובן זה הוא המשיך את המסורת של מכס וובר, אשר חקר בספרו על הדת בסין את שיטת הבחינות בסין בקרב האליטה המנדרינית. ראובן שילב בין המסורת הוובריאנית ובין הסוציולוגיה של אמיל דורקהיים, בעבודותיו על החינוך בימי הביניים, בכל הקשור לניתוח מערכות של ידע פדגוגי וסמלים דתיים.

בספרו (1982) "לגיטימציה ואינטגרציה בחברות מתפתחות: הדוגמא של הודו" , טען ראובן כי יציבות הסדר הפוליטי בהודו מושתתת על קיומה של קבוצה גדולה של מתווכים בעלי השכלה. המתווכים הללו, לשיטתו, היו אליטות תרבותיות אשר עסקו בפירוש ותרגום יסודות מהתרבות ההינדית וביבוא ותרגום של סמלי התרבות המערבית. משכילים-מתווכים אלו הצליחו לשלב יסודות הודיים ומערביים תוך שהם מעניקים משמעות ורלוונטיות לסמלים ולמוסדות עבור מגזרים רחבים של האוכלוסייה בהודו.

בפיתוח ההסבר האנאליטי הזה, התמודד ראובן עם היבטים מגוונים של האוניברסיטאות בהודו, שם רכשו בעלי ההשכלה ידע והכשרה. בין השאר הוא ניתח את המבנים המוסדיים של האוניברסיטאות בהודו (למשל מערכת ההשתייכות), חקר את תכנית הלימודים, את הידע המועבר באמצעות תכני המבחנים ובמיוחד את התשובות לשאלות במבחנים אלו. יותר מחמש עשרה שנה אסף חומר עשיר בנושאים אלו, תוך חיפוש סיזיפי בארכיונים בהודו, משם נהג לחזור עם עיניים נוצצות ולספר על חוויותיו ותובנותיו על התרבות ההודית ועל הספריות בהן צלל. במטרה להעשיר את ההסבר ההשוואתי במחקר על הודו, ראובן שקע גם בחקר התרבות האינדונזית, ניתח את המערכת הפוליטית שלה, את דפוסי השלטון ואת הדמוקרטיה, תוך עיון בסמלים המרכזיים של תרבות זו, כפי שעוצבו בתקופת שלטונם של סוקארנו וסוהארטו. בהקשר זה, בחן ראובן את ההקשר התרבותי של החברה האינדונזית, תוך שהוא מצביע על נקודות המגע בין האנימיזם, ההינדואיזם, האיסלם, והתרבות המערבית. הוא הראה את השימוש שעושה אינדונזיה המודרנית באנימיזם, כאמצעי סימבולי לפיתוח אתוס אנטי-פטאליסטי, תוך זיקה למסורת  מחד גיסא, ולחידוש המודרני, מאידך.3

במסגרת ניסיונו להבין את טיבה של המודרניזציה, התעניין ראובן בהיבטים שונים של שינוי טכנולוגי בהקשר החינוכי. לשם כך העמיק וחקר את אופני ההכשרה והסוציאליזציה המקצועית, ובחן את אופני החינוך וההתמחות של אליטות חברתיות. כך לדוגמא, הוא ניתח את המשמעויות הריבודיות של החינוך המקצועי בישראל, ואת מעמדו כמערכת המכשירה כוח אדם מקצועי. תוך שהוא מתמקד בשאלות הנוגעות לאופן היווצרותה של הדעת הטכנולוגית. בכדי לעשות כן, הוא ניתח את תוכניות הלימודים אשר הותקנו עבור החינוך המקצועי, בחן את תפקידיהם של המורה והתלמיד בחינוך המקצועי, ואת סוגי הלימוד והפרקטיקה במסגרות למידה בסדנה לעומת הלמידה הפורמאלית בכיתה.4

בשנות השבעים ניסח ראובן את ה"מודל הבלתי פורמאלי", מודל אנליטי שהפך לאחד מהמודלים החשובים בחקר הסוציולוגיה של החינוך. בהמשך למתודה שהציע וובר במחקר ההשוואתי, ומתוך עיון בארגוני נוער מגוונים בעולם (הקומסמול, הוונדרפוגל, תנועת הצופים ועוד), בנה ראובן "מודל אידיאלי" (Ideal Type) המורכב משמונה צפנים (קודים) של סוציאליזציה בארגון הבלתי פורמלי המאפיינים את ההתנהגות והתרבות הנרקמת בו:  וולנטריות - ההצטרפות מרצון לארגון ופעילות חופשית בתוכו; רב-מימדיות -פעילות מגוונת בתחומים שונים, המאפשרת ביטוי למערך כישורים רבים; סימטריה - הדדיות ושוויון ביחסים הבין-אישיים; דואליזם –קיום בו-זמני של אוריינטציות שונות ואף מנוגדות; מורטריום-אפשרויות רבות למצבים של ניסוי וטעייה; מודולריות-הבניה גמישה, תלוית מצב ומשימה של תפקידים ודפוסי פעולה; אינסטרומנטליזם אקספרסיבי-פעילות מכשירנית המכוונת לעתיד, וסימבוליזם פראגמטי-כלומר רגע החיבור וההמרה של סמלים לפרקטיקות. הוא טען כי כאשר מרכיבי הקוד הבלתי פורמאלי "חזקים" ופועלים במשולב אזי המערכת הזו מאופיינת כפתוחה, חופשית יותר, מחזקת סולידריות, אמון, מנהיגות ומעודדת תחושה של צדק.

במערכת שכזו בני נוער יכולים להבנות את אמונותיהן, את האינטרסים שלהם ואת תשוקותיהם בדרך יצירתית, ספונטאנית ואוטנטית. את "המודל הבלתי-פורמלי" שבנה יישם ראובן במחקרים אחרים, לשם בדיקת מגוון תופעות, ביניהן חקר הנעורים וזהות לאומית, דפוסי שחיתות שלטונית, יחסי דורות, מצבי הגירה, חינוך פנימייתי, תהליכי החִברות בקיבוץ, חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה והתנדבות. "הספר חינוך ועבודה: תהלכי סוציאליזציה מקצועית בישראל", מאגד פרסומים אלו. לדעתו של ראובן הניסיון להבין את דפוסי ההתנהגות והתרבות, דווקא מתוך מסגרת מושגית של "אי סדר" תהייה פורה יותר מן המסגרות הקלאסיות הנשענות מלכתחילה על הנחת הסדר.  פיתוח של מודל זה וישומו בחקר הנעורים נעשה בספרו אשר יצא לאור רק לאחר מותו, בשנת 2007, בשיתוף פרופ' תמר רפופורט.

נעורים והקוד הבלתי-פורמלי

בחיבור השאלות המחקריות ראובן ניסה תמיד לבחון את הסטרוקטורות הצפונות במעמקי התרבות אותה חקר ולהבין את מבני העומק של התופעה הנחקרת. בהמשך ללוי-שטראוס הוא טען לריבוי של צפנים וצירופים מפתיעים ובלתי מובנים מאליהם ביניהם אותם יש, וניתן, לחשוף. לפי גישה זו, מחקר מסוג זה קודם למלאכת ההמשגה השיטתית ובניית ההסבר התיאורטי. על מנת לעשות זאת, השתמש בכל עבודותיו בארסנל תיאורטי רחב ככל האפשר, ובחר את המסגרת המתאימה לבניית ההסבר לאחר עיון מעמיק והשוואתי בשדה המחקר אותו בחר. בעשותו כך, התבסס על ריבוי שיטות מחקר ואיסוף חומר בכל מתודה לפי התנאים של השדה הנבחר.  כחוקר בעל ראייה היסטורית ומבנית, הגישה המתודולוגית שלו כללה מגוון רב ועשיר של מידע.

ראובן היה אדם מיוחד במינו, אינטלקטואל, מנחה יוצא דופן במסירותו ומורה נהדר. סטודנטים וסטודנטיות רבים נשבו בקסמיו. בדרכו המופלאה הנחה תלמידים ותלמידות בלימודי הדוקטורט, ואלו ממשיכים בדרכם את דרכו האינטלקטואלית, מעדכנים את רעיונותיו, מתווכחים איתו ותמיד מודעים להשפעתו הגדולה עליהם. תלמידיו ותלמידותיו הרבים, ואני ביניהם, מתגעגעים אליו, מרבים לדבר עליו ולציין את השראתו עליהם, גם אם פנו לנושאים ושיטות מחקר אחרות. בימים אלה שוקדת קבוצת תלמידיו על כתיבת מאמרים לזכרו לספר שיצא בקרוב בשם "בין סדר לאי סדר – המודל הבלתי פורמאלי כמצע לפיתוח תיאוריה חברתית". הספר יצא בעריכת תמר רפופורט ובנו של ראובן, אהוביה כהנא.

ראובן נפטר ביוני בשנת 2003 בירושלים ונקבר בקיבוץ רמת יוחנן שבו גדל. הלווייתו שכינסה רבים, חשפה את עומק  ורוחב השפעתו על אנשים רבים מקבוצות מגוונות: סטודנטים, בני קיבוץ, בני משפחה רבים, מורים, מדריכים, נערים ונערות לבושי כחול מתנועות הנוער העובד והלומד בהם תמך, לימד ואותם עודד עד רגעיו האחרונים.

לאחר מותו החליטו ישראלה, אשתו של ראובן, והמשפחה, יחד עם המחלקה לסוציולוגיה והמגמה לסוציולוגיה של החינוך להעניק פרס על שמו של ראובן לעבודת מ.א. מצטיינת. לשם כך פורסמו הנושאים בהם עסק ראובן ומדי שנה מוגשות מגוון עבודות תזה בתחומים אלו לשיפוט. השנה זכתה בפרס העבודה של שירה רבנאי שכתבה מ.א. תחת הכותרת "בשם האם, מחאתן של נשים מהציונות הדתית כנגד מהלך הנסיגה מחבל עזה". ביום ה- 15 ליולי יתקיים הטקס בו יוענק לשירה הפרס.

קריאה מומלצת:

כהנא, ראובן (1974). קווים לניתוח סוציולוגי של ארגוני נוער בלתי-פורמליים. מגמות, כ"א, 36--46.

כהנא, ראובן וסטאר, ליאורה )1984). חינוך ועבודה: תהליכי סוציאליזציה מקצועית בישראל. ירושלים: מאגנס.

Kahane, Reuven (1982). Legitimating and Integration in Developing Societies: The Case of India. Boulder, CO: Westview.

Kahane, Reuven (1988). Multicode organizations: A conceptual framework for the analysis of boarding schools. Sociology of Education, 61, 211--226.

Kahane, Reuven & Starr, Laura (1987). Technological knowledge, curriculum and occupational role potential. Sociological Review, 35, 537-558.

Kahane, Reuven (in collaboration with Tamar Rapoport) (2001). The Origin of Postmodern Youth: Informal Youth Movements in a Comparative Perspective. New York: Walter de Gruyter.

Kahane, Reuven (In publication). Universities and Elite Formation:  Structure and Knowledge of the Indian Higher Education System, 1900-1980.

1 כהנא, ראובן. (1966). שקיעת האצולה ביפן, הודו ואינדונזיה, עבודת גמר לתואר מ.א. האוניברסיטה העברית, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

2  Kahane, Reuven. (1970). Higher Education and Political Integration: the Case of India, PHD Dissertation, University of California at Berkeley

3  Kahane, R. 1980 "Religious Diffusion and Modernization: A Preliminary Reflection on the Spread of Islam in Indonesia and its Impact on Social Change",

   Archives Européennes de Sociologie Paris, pp.114-136. Kahane, R. 1981    "Priesthood and Social Change: The Case of the Brahmins". Religion. Journal

    of Religion and Religions London 11:44, 353-366

4 כהנא, ראובן וסטאר, ליאורה. חינוך ועבודה: תהלכי סוציאליזציה מקצועית בישראל. ירושלים, מאגנס, 1984.

ד"ר נורית שטדלר הינה מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי ההתמחות שלה הם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, החברה החרדית, פולחן הבתולה מרים בישראל, פונדמנטליזם, תיאוריות סוציולוגיות ועוד.

אל תהיו בלחץ גם אם אתם לא מוצאים נישה ספציפית. אומץ וגמישות הם המפתח להצלחה אקדמית. הסוציולוג אלווין טופלר טען שהעולם העכשווי סובל מ'הלם העתיד'. אקדמאים עומדים אל מול התרחבות והפרדה מתמדת של התחומים השונים באקדמיה וכתוצאה סובלים מהתפרקות ובידול. פתאום סוציולוג אחד לא מבין את עבודתו של חברו הסוציולוג, באותה מידה שהוא לא מבין את עבודותו של הפיזיקאי. אקדמאים מודרניים מחביאים עצמם בתוך דיסציפלינה קטנה כדי להתמודד עם הזעזוע של עודף אפשרויות הבחירה.

למרות שניסחתי את נושא הדוקטורט שלי תוך כדי כתיבת הצעת המחקר, הרעיון עליו הוא מתבסס עלה בי, למעשה, בילדותי. למדתי בתיכון אמריקאי טיפוסי. היו לנו מעודדות, חנונים, סטלנים וכו'. שייכות לקבוצה העניקה לתלמידים כוח או הרסה את חייהם החברתיים. תלמיד ששיחק פוטבול לא אמור היה להיות חבר של מישהו שמנגן בתזמורת ולהפך. אני עשיתי את שניהם וכתוצאה מכך חוויתי, משני הצדדים, את החשיבות העצומה של סיווג לתת-תרבויות על בני נוער.

כמובן, רובנו מתבגרים ומפסיקים לקרוא לאחרים 'חנונים' וכו'. למרות זאת, שסעים תת-תרבותיים נשארים ומתקיימים גם בחברת המבוגרים: שייכות לקבוצות שונות קובעת של מי תוכלו להיות חברים ושל מי לא. אך על אף כי מוסדות רבים משקפים הבדלים פרימורדיאלים (עדה, מין וכו'), ניתן להגיד כי כור היתוך תת-תרבותי אפשר ומאפשר לקבוצות שוליים מסוימות למחוק את הגדרתן ככאלו. דוגמא לכך היא השתלבות ישראלים בתפקידי הצבא או שייכות לאחוות באוניברסיטאות בארה"ב.  

לאחר שסיימתי את התואר הראשון קיבלתי עבודה כמורה בתיכונים יפנים. עבדתי בארבעה תיכונים, אשר ייצגו  רמות אקדמיות שונות וראיתי כיצד תלמידים יפנים מוגדרים על פי התיכון בו הם לומדים. בנוסף, כתבתי בזמן שהותי ביפן תזה לתואר שני בחינוך על שיטות לימוד בבתי ספר יפניים. באותו הזמן לא ידעתי כי הניסיון אשר צברתי ביפן ישמש אותי מאוחר יותר במחקרי בתיכונים ישראלים.

לפני ארבע שנים הגעתי לישראל ללא שמץ של מושג מה הנושא בו ארצה להתמקד בלימודיי. לבסוף נרשמתי לתואר שני נוסף בפוליטיקה ובחברה ישראלית בבית הספר לתלמידי חו"ל. בזמן לימודי העברית שלי גיליתי את המושג 'ערסים'. בשנה השנייה של התואר כתבתי תזה על סטריאוטיפ הערס הישראלי. שם ניסחתי מודל אידיאלי יחד עם ההיסטוריה והפסיכולוגיה החברתית אשר יצרה את המושג.

לפני שנה וחצי התחלתי בכתיבת הדוקטורט שלי שנושאו סטריאוטיפים תת-תרבותיים של בני נוער ישראלים. המנחה שלי, פרופ' גד יאיר, יעץ לי לקרוא את מחקריו של ג'יימס קולמן והאסכולה שייסד. פיתחתי סקר פיילוט שיבחן את התכנים של קבוצות תת-תרבותיות. הרשימה הסופית למחקר כוללת שלוש קבוצות מקומיות (ערסים, צפונים ופרחות) ושלוש קבוצות גלובליות (סטלנים, פריקים וחנונים) שנבחרו על ידי תדירות השימוש בהן והתפיסה של היקפן באוכלוסייה. מדגם הסקר הסופי יכלול 4 כיתות י' וי"א' ב-20 תיכונים ברחבי הארץ. כבר התחלתי להפיץ את הסקרים והתוצאות הסופיות יתקבלו במהלך הקיץ הקרוב.

מטרתי במחקר זה היא לאתר את סוגי הרקעים אשר מניעים התנגדות ומשיכה אל תת-תרבויות. יש לי שתי שאלות מחקר מרכזיות: 1) כיצד הבדלים פרימורדיאליים, הקיימים מראש, מתקשרים לתפיסות של תת-תרבויות, ו-2) כיצד תת-תרבויות מתקשרות להבדלים קונסטרוקטיביים (הבנייתיים). הנחתי היא כי 1) להבדלים קונסטרוקטיביים השפעה חזקה יותר על ההתנהגות מאשר להבדלים פרימורדיאליים 2) על ידי חשיפת ההבדלים בתפיסות תת-תרבותיות והמציאות אשר הן מייצגות, נוכל להבין את הכוחות אשר מניעים ועוצרים שיוויון חברתי.

למרות שאני כותב את מחקרי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ניתן לסווג אותו גם תחת מגוון תחומים אחרים (סטטיסטיקה, פסיכולוגיה חברתית, חינוך וכו'). מטרתי העתידית היא להשוות בין תת-תרבויות במדינות שונות. כתוצאה מכך, אני מצפה כי אערוך את הפוסט-דוקטורט שלי במדינה אחרת ואולי אף במחלקה אחרת, שכן אני סבור כי במידה וחוקר רוצה להתמודד עם העתיד עליו לסטות מן הדרך המקובלת ((the beaten track. בדומה לצורה בה נער מסוים מפחד מאחרים וסוגר עצמו בתוך קבוצות תת-תרבויות, אקדמאים כיום סובלים מ'הלם העתיד' וסוגרים עצמם בתוך תחום מסוים כדי להתמודד עם עומס המידע. כך קורה שמחקרים רבים הופכים להיות בלתי שימושיים. הדרך היחידה שלנו להשתחרר מכך היא להתחיל לעבוד בצורה יותר 'בין תחומית' ו'בינלאומית' ולבסס את מחקרינו על מה שמעניין אותנו.

אני מזמין את מי שמתעניין בנושא ליצור איתי קשר דרך המייל keith.goldstein@mail.huji.ac.il  או לבוא למשרדי במחלקה- חדר 3515.

כשחזר מהשבי החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, אך די מוקדם עבר ללימודי הסוציולוגיה. הוא היה פעיל מאוד בפוליטיקה המפלגתית והסטודנטיאלית בירושלים, בעיקר בתוך מפ"ם, שהייתה שרויה בויכוחים עזים בנוגע למידת הקרבה האידיאולוגית לברית המועצות. "פרשת לבון" שפרצה באותה תקופה מאוד השפיעה עליו. הוא היה בין מקימי החוג "מן היסוד", תנועה אידיאולוגית אינטלקטואלית, שניסתה להשפיע על המערכת הפוליטית המסוכסכת בעקבות הפרשה ואף כתב את הספר "הפרשה" על הנושא. הרצון להשפיע דחף את הורוביץ בהמשך לכתיבה עיתונאית. הוא החל לכתוב באופן סדיר ואף שימש ככתב הפרלמנטארי של עיתון "דבר". בעקבות הסתעפותה של "פרשת לבון" הוא החליט שניתן להשפיע יותר כחוקר וככותב, מאשר כפוליטיקאי, ויצא ללמודי דוקטורט באנגליה יחד עם אשתו תמר, לימים פרופסור לחינוך באוניברסיטת בן גוריון (הורוביץ, 1993: 12).

נושא הדוקטורט של דן הורוביץ שנכתב באוקספורד היה "מדיניות הממשלות השמרניות לגבי הדה-קולוניזציה של אפריקה". הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה עסק הורוביץ בתחום שאינו קשור לישראל (ליסק וקני-פז, 1996: 9). לאחר חזרתו לארץ ב-1967 טען הורוביץ שלעולם לא יצליח להבין את המערכת הפוליטית הבריטית כפי שהוא הוא מכיר את המערכת והתרבות הישראלית (הורוביץ, 1993: 8)

לאחר סיום הדוקטורט הצטרף הורוביץ לסגל האוניברסיטה העברית ולימד במחלקה לסוציולוגיה תחת אייזנשטדט ומאוחר יותר גם במחלקה למדע המדינה. הוא התמקד במחקרו בשלושה נושאים עיקריים: תורת הביטחון הישראלי, התרבות הפוליטית הישראלית, ויחסי הגומלין בין התרבות, הפוליטיקה והחברה (ליסק וקני-פז, 1996: 11).

בחקר הצבא והביטחון, התמקד הורוביץ במשולש שבין הפוליטיקה, החברה והצבא. הוא ניסה לבחון כיצד משפיעה התרבות הפוליטית בישראל על אופן קבלת ההחלטות בצה"ל ועל שדרות הפיקוד השונות. בנוסף, הוא כתב מספר מאמרים וספרים על הצבא הישראלי והיה בין החוקרים הראשונים שחקרו את תורות הביטחון של ישראל מבחינה סוציולוגית וחברתית כוללת (הורוביץ, 1993 :116; ליסק וקני-פז, 1996: 12).

המחקרים איתם מזוהה הורוביץ ביותר, הם סידרת המחקרים שביצע עם ידידו מנעורים, משה ליסק, על התפתחות התרבות הפוליטית בארץ. הורוביץ וליסק כתבו שני ספרים בעברית, שלושה באנגלית, ופרסמו גם מאמרים רבים ביחד. בספרם הראשון, "מישוב למדינה – יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית", חיפשו הורוביץ וליסק את מקורות הלגיטימציה לקיומה של מערכת פוליטית שמכוננת מן היסוד את הסדריה הסוציו-פוליטיים הייחודיים. לטענתם, המערכת התגבשה סביב תרבויות משנה, מה שהם כינו, מרכזי משנה. כל מרכז כזה פעל בקרב קבוצה באוכלוסייה ויצר עבורה אורח חיים ייחודי ומקיף. יחד עם זאת, הם מצביעים על סולידאריות שנוצרה בין חלק ממרכזי המשנה הללו תוך יצירת גבולות קולקטיב ברורים. סולידאריות זו הייתה מבוססת על האידיאולוגיה הציונית, שהצליחה ליצור "דת אזרחית" בעלת מכלול של ערכים, סמלים ופרקטיקות כעקרון-על המוסכם על רוב הקהילה (הורוביץ וליסק, 1977: 180-181). האליטה, שהובילה את האידיאולוגיה הזו, השכילה ליצור מרכז מאחד הנשען על הסכמה רחבה ועל תרבות פוליטית המעודדת פשרות והענות למרכזי המשנה (כהן והירש, 2006: 38).

בספר ההמשך, שיצא בתחילת שנות התשעים, עמדו הורוביץ וליסק על תוצאות הצלחתה המרשימה של התרבות הפוליטית שהתגבשה בישוב, ובחנו כיצד התמודדה תרבות זו במעבר מחברה בישוב לחברה הישראלית. בספר, "מצוקות באוטופיה: ישראל- חברה בעומס יתר", מתוארת החברה הישראלית כמי שעברה מיסוד של הכריזמה המהפכנית שהייתה בציונות בעבר. לטענתם, בתהליך ההמרה של "האוטופיה" הציונית, אל עבר המציאות בירוקרטית השוחקת, נוצרו מצבים של עומס יתר מצד מרכזי המשנה שהמרכז הפוליטי התקשה להתמודד איתם (כהן והירש, 2006: 40). המרכז הצליח לשמור על לכידותו כל עוד הייתה חפיפה בין הגבול הטריטוריאלי, אזרחות וזהות לאומית אתנית. אך לאחר 1967, כאשר חפיפה זו חדלה מלהתקיים החל המרכז הפוליטי לקרוס תחת לחצים השונים (הורוביץ וליסק, 1990: 274).

בשני הספרים רחבי ההיקף הללו מבצעים הורוביץ וליסק עבודה אנציקלופדית מרשימה וסקירה סוציו-היסטורית רחבת מימדיים של החברה הישראלית, עם דגש עם התרבות הפוליטית. אך גישתם הפונקציונאלית זכתה לביקורת רבה. לצד אייזנשטדט, הם הסוציולוגים שזכו למרב הביקורת מאלו המכונים הסוציולוגים הביקורתיים.1 אורי רם, השיטתי ביותר מבין אלו, קושר אותם אל הסוציולוגיה הממסדית ששלטה במחלקה בירושלים בתקופתו של איזנשטדט ולגישת הפונקציונליזם. את ספרם הראשון, "מישוב למדינה", מגדיר רם כ"פונקציונליזם משופר", וכחלק מהשלב השני בסוציולוגיה הממסדית (רם, 2006: 80). לטענתו, הורוביץ וליסק עדיין מקבלים את המסגרת המערכתית-הפונקציונאלית כמסגרת על, אך מוסיפים לה את מרכזי המשנה, המנהלים משא ומתן עם המרכז ובכך שומרים על יציבותה. רם מציין גם שתאריך יציאת הספר המוקדש להצלחותיה של תנועות העבודה, לא היה יכול להיות סמלי יותר מאשר שנת חילוף השלטון הפוליטי ושקיעתה (רם, 2006: 81). את ספרם השני, "מצוקות באוטופיה", מכליל רם בשלב השלישי של הסוציולוגיה הממסדית, "הפונקציונליזם המבוקר" (רם, 2006: 82). רם מבקר את המחברים על כך שהם עדין אוחזים בגישה המשמרת את הקיים ובמקום לנסות ולבחון בצורה ביקורתית את תנועות העבודה והחברה הישראלית, הם מבצעים "תיאור פוסט-מורטום שלה המבכה על התפוגגותה" (רם, 2006: 83).2

בספרו המעין אוטוביוגרפי, "תכלת ואבק - דור תש"ח - דיוקן עצמי" מתאר הורוביץ את דורו שלו, דור תש"ח, כדור שיורד מגדולתו ונע בין מבט נוסטלגי אל העבר המיתולוגי, לבין מבט אל ההווה המתנכר אליהם (הורוביץ 1993: 56). למרות ביקורת עצמית זו, נדמה שלא היה מסכים עם רם ועם גישתו הפשטנית במקצת בניתוח ספריהם. ספר זה, אותו לא הספיק הורוביץ לסיים ושיצא לאחר מותו, מציע ניתוח דורי של החברה הישראלית. הורוביץ מצביע על ההבדלים בין דור האבות המייסדים המהפכני לבין דור הבנים, הדור שלו, דור הפלמ"ח או תש"ח, אותם אנשים המכונים "הצברים". הוא מראה את האפשרויות הגלומות בניתוח מסוג זה להבנת תהליכים בחברה הישראלית,3 אך לא ממשיך לפתח תיזה זו.

אם זאת, ב"תכלת ואבק", משרטט הורוביץ היבט שלישי בחשיבתו התיאורטית, שלפי דברי חבריו העסיק אותו רבות אך לא מצא ביטוי בכתביו (ליסק וקני-פז, 1996: 13; קימרלינג, 2007: 144). הורוביץ טוען שהשפעה הגדולה ביותר על דור תש"ח, ואולי עם אנשים בכלל, לא היו אישים פוליטיים, אלא דווקא גיבורי תרבות כגון אלתרמן, שלונסקי, זך ואחרים (הורוביץ, 1993: 105). הוא מצביע על כך שלאנשי התרבות יש יכולות זיהוי חדה יותר מלאחרים ויכולת השפעה מכרעת על התפתחותם של הלכי רוח, כיווני מחשבה ולבסוף על העשייה (ליסק וקני-פז, 1996: 13).

הורוביץ הצטייר לפי מכריו כאדם יצרי, סקרן ובעל להט לחקור ולהשפיע (ליסק וקני-פז, 1996: 14; ליסק, 2006: 665). הוא היה פתוח לקבל ביקורת ולקלוט רעיונות חדשים ואף לתמוך בחוקרים צעירים בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, למרות חילוקי הדעות שהיו לעתים מתגלעים בניהם (קימלינג, 2007: 143).4 דן הורוביץ נפטר ב-1991 בגיל 63 בעיצומה של תקופת כתיבה אינטנסיבית. חלק מכתביו יצאו לאור לאחר מותו. אחרים נותרו בגדר ראשי פרקים בלבד, אך המשיכו להשפיע על החוקרים איתם היה בקשר, על תלמידיו ועל קוראיו.

1 להרחבה, ראו: פלד ושפיר, 2005 ; קימרלינג, 1993; רם, 1993, 2006 ועוד.

2 תשובה חלקית לרם ניתן למצוא בכתבה הבאה, במאמרים של אלכס אפשטיין ובמאמרו של משה ליסק עצמו.

3בצורה דומה לניתוח שמבצעת חנה הרצוג במאמר "דורות מזה ומזה: הצעה למבט דורי על השיח הסוציולוגי" שהופיע בגליון סוציולוגיה הישראלית, 2009, (י), 2.

 4  קימרלינג, שהחודש ימלאו שנתיים למותו, מציין את תרומתו המרובה של הורוביץ לסיום הדוקטורט שלו ועל היותו המנחה הלא פורמאלי שלו, למרות חוסר הנחת של מדריכו הראשי, ליסק (קימרלינג, 2007: 144).

מקורות

הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1977. מישוב למדינה : יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהליה פוליטית. תל-אביב : עם עובד.

הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1990. מצוקות באוטופיה: ישראל - חברה בעומס-יתר. תל אביב : הוצאת עם עובד.

הורוביץ, דן. 1993. " תכלת ואבק: דור תש"ח – דיוקן עצמי". ירושלים: כתר.

כהן, אורי. ושמואל הירש. 2006. "טלטלת המהפכה וחרדת המיסוד: הערות למשנתם הסוציולוגית של משה ליסק ודן הורוביץ.  בתוך: אורי כהן (עורך): ישראל והמודרניות : למשה ליסק ביובלו. באר-שבע: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, עמ' 31- 47.

ליסק משה וברוך קני-פז. 1996. "דן הורוביץ - דמותו של חוקר כאינטלקטואל מעורב". בתוך: משה ליסק וברוך קני-פ (עורכים:, ישראל לקראת שנות האלפיים: חברה, פוליטיקה ותרבות. ירושלים: ספריית אשכולות, עמ' 9-15.

ליסק, משה. 2006. "משה ליסק: שרטוטים אוטוביוגפיים". בתוך: אורי כהן (עורך): ישראל והמודרניות : למשה ליסק ביובלו. באר-שבע: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, עמ' 659-666.

קימרלינג, ברוך. 2007. שולי במרכז: סיפור חיים של סוציולוג ציבורי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רם, אורי. 2006. הזמן של הפוסט: לאומיות ופוליטיקה של הידע בישראל. תל אביב: רסלינג.         

לירון שני הוא סטודנט בשנה השנייה בתואר השני. הוא כותב על המפגש בין תנועות מחאה במאבק על ההתיישבות בחבל לכיש, בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

ההתרוקנות הראשונה התרחשה קצת יותר מחצי שנה לאחר שהתחלתי את עבודת השדה שלי על קהילת 'המקום' - קבוצת אנשים אשר התכנסה סביב הר' אוהד אזרחי במטרה ללמוד ולחדש את היהדות ברוח העידן החדש, ואשר התגוררה במצוקי דרגות שבצפון מדבר יהודה. התכנון שלי היה להשתמש בקהילה כ"מקרה בוחן" (case study) לבחינת השילוב בין יהדות לעידן החדש, שמתקיים בתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית. בפנטזיה האנתרופולוגית שלי, ראיתי את עצמי מתגוררת עם חברי הקהילה, הופכת לאוזן קשבת עבור חבריה ומשתתפת בטקסים הייחודים שלה. בפועל, בחצי השנה הראשונה של עבודת השדה רק השתתפתי בסדנאות סופי שבוע של הקהילה מתוך מטרה להעמיק את היכרותי איתם לפני שאני "נופלת" עליהם ומבקשת מהם לגור איתם. והנה, רגע לפני שאני אוזרת עוז ומבררת האם ייאותו לקבל אותי אליהם, נופל הפור.

במהלך נסיעה אקראית ברכב, מתברר לי, באמצעות אחד האינפורמנטים, כי הקהילה במצב חברתי רעוע. חוסר הסכמה לגבי הדרך המשותפת הביא את הקהילה לסף פירוק ולמעשה חרץ את הדין לגבי עבודת השדה שלי. שלושה חודשים מאוחר יותר מתקבלת ההחלטה והקהילה מתפרקת. איש איש הולך לדרכו.

אבל מה היא דרכי?? את הצעת מחקר כבר ניסחתי, בנושא התאהבתי, לאנשים נקשרתי. אז מה? להחליף שדה? להתחיל מחדש? היה מי מהמחלקה שניסה להניע אותי להתעקש ולהמשיך בתצפיות על הקהילה. במסדרון המחלקה הוא נזף בי "את פה? מה את עושה פה? תעלי לאוטובוס ותסעי לשם!" היה מי שאמר, בניסיון לעודד: "תדעי לך  שרגעי משבר הם הרגעים הכי מעניינים לאנתרופולוג". אחרים ניסו לסייע לי לחשוב על שדה אחר.

זמן מה לאחר מכן "נופל לי האסימון". הפיתרון טמון בהרחבת עבודת השדה לקהילה נוספת- קהילת 'בית חדש'. מדובר אומנם בקהילה קצת פחות אקזוטית מקהילת 'המקום' ובנוסף  הקהילה מונהגת  על ידי רב שהסתייגתי מאישיותו, אולם כיון שהקהילה הזו פועלת באותו שדה חברתי-תרבותי של קהילת 'המקום', הרי שמבחינת המחקר זהו הפיתרון הראוי.

וכך, גנזתי את פנטזיית עבודת השדה המדברית שלי והפלגתי ליפו, פעם-פעמיים בשבוע לצפות בקהילת 'בית חדש'. והאמת, שהפעם, כיון שהייתה זו קבוצה שנפגשה מספר פעמים בשבוע ולא גרה ביחד, היו הכניסה לשדה והמפגש עם חברי הקהילה פשוטים יותר. הפעם הייתה גם הקהילה מעוניינת בנוכחותי, או לפחות הרב. מדי פעם הוא היה מחבק אותי (הוא היה מחבק את כולם. בכלל, כולם התחבקו עם כולם שם) ולואט באוזניי במבטא אנגלו-סקסי כבד: "את תכתבי עלינו דברים טובים, נכון?". ורציתי, באמת כל כך רציתי. רציתי גם להספיק לצלם תמונות באחת הסדנאות. תכננתי קשת שלמה של ראיונות של חברים – מרב הקהילה ועד המשתתף האקראי והחד פעמי. רציתי גם להשתתף לפחות פעם אחת עם הקהילה במרחב היהודי שחבריה תכננו להפעיל באחד מהפסטיבלים הרוחניים, אבל כמו שאומרים ביידיש: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" (בעברית: כשהאדם חושב (מתכנן), אלוהים צוחק) וגורלה של עבודת השדה שלי המשיך להתהפך.

 כאחד עשר חודשים לאחר תחילת עבודת השדה קיבלתי שיחת טלפון מהקהילה: "יש פגישת חירום של הקהילה. בואי". שינסתי מותניים, מיהרתי לעיר הגדולה ושם גיליתי כי... אופס. הבריכה שלי שוב עומדת להתרוקן. הועד המנהל של הקהילה ושורה של חברות קהילה ועובדות דיווחו כי הרב גפני, המנהיג הנערץ, ניצל מינית מספר תלמידות ועובדות ולכן פוטר מכל תפקיד. כמי שהכירה את הקהילה ואת הדינאמיקה שנוצרה סביב הרב הכריזמטי, היה לי ברור שהקהילה לא תחזיק מעמד בלעדיו.  לאורך כל אותה פגישה דרמטית, שמעתי קול באוזני שאומר "לא! לא יכול להיות ששוב זה קורה לי?!". זה אכן קרה. אותה פגישה הייתה תחילת סופה של הקהילה השנייה, שהתפרקה במהלך עבודת השדה שלי. הנה שוב התרוקנה לה הבריכה, ונותרתי מפרפרת באוויר, מנסה פעם נוספת לשחות בלי מים.

ומה אח"כ? לאחר התפוגגות הפאניקה התחלתי לחשוב. מה הספקתי ומה חסר לי. מה ניתן לעשות עדיין- (למשל -לראיין אנשים) ומה כנראה כבר לא אוכל יותר לעשות (למשל, תצפיות, או לצלם טקסים). התחלתי להתעודד כשהבנתי שבכל זאת הספקתי לצבור מספיק חומרים משתי הקהילות. הגעתי גם למסקנה שאולי צדק אותו האדם שאמר שמשבר בקהילה זו ההזדמנות הגדולה של כל אנתרופולוג. המשבר אכן חשף צדדים ומימדים של התופעה שלא ראיתי לפני כן.

כך למשל הבנתי כי קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית היו תופעה שולית יחסית בתוך תת-התרבות של העידן החדש ובתוך זירת ההתחדשות היהודית, אולם השפעתן מהדהדת הלאה עד היום. הבנתי את מרכזיותו של מנהיג-גורו בקהילות רוחניות עידן- חדשיות ואת המשמעות של העדרותו (הפיזית והנפשית). בסופו של דבר גם הבנתי והשלמתי עם העובדה שכנראה הדוקטורט שלי לא יכתב על קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית, אלא על הנסיבות להקמתן והתפרקותן של קהילות יהודיות רוחניות.

ומה המסקנה שלי מכל הרפתקאותיי בשדה? אולי שפחות חשוב לבדוק אם יש מים בברכה לפני שקופצים אליה, וחשוב יותר לדעת לשחות גם ללא מים.

את הקריירה האקדמית שלו התחיל זלוץ' בלימודי סוציולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית. כבר במהלך לימודי המוסמך במחלקה הוא החל לעבוד בה כאסיסטנט. ב-1960 סיים בה את לימודי המוסמך וב-1969 את לימודי הדוקטורט בהדרכתו של יוסף בן-דוד. פרופסור אליהוא כץ, שפרסם עם זלוץ' את אחד ממאמריו הראשונים – Ethnic Continuity in an Israeli Town -- עוד בהיותו סטודנט, תאר אותו בתשובה לשאלתי, כאסיסטנט מסור שפיתח וניהל את מחקרו של בן-דוד, שהשווה בין בני נוער ממוצא תימני משעריים לבין בני גילם ברחובות. עבודה זו, עליה התבסס בין השאר בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו, הייתה מן הראשונות לקשור בין אתניות ומעמד בהקשר הישראלי. תוך התבססות על תיאוריה מרקסיסטית בעיקרה, בחן זלוץ' בעבודה זו את דפוסי המוביליות החברתית ואת דימוי הריבוד באוכלוסיות עירוניות בישראל. הוא ניתח, בין השאר, את הקשר בין תודעה מעמדית ודפוסי הצבעה, ולטענתו של שמשון ביכלר (Bichler, 1994) היה הראשון לנבא בעבודה אקדמית את דעיכתה העתידית של תנועת העבודה.

בשנת 1969, מיד עם קבלת תואר הדוקטור, קיבל זלוץ' משרה במחלקה (היו זמנים...) וב-1972, כשבאמתחתו כארבעה מאמרים ופרק בספר, קיבל קביעות ודרגת מרצה בכיר במחלקה.

הניתוח מעמדי הרדיקלי שאימץ כבר בעבודת הדוקטורט שלו, עמד, כמובן, בניגוד מוחלט להגמוניה הפונקציונליסטית ששלטה במחלקה בשנות הקריירה הראשונות שלו. למרות הנטייה הגוברת, בעיקר בהשפעת הסוציולוגיה האמריקאית, לדון בריבוד חברתי במונחי מוביליות עיסוקית (Occupational Mobility) (הגדרת מיקומו הריבודי של אדם על פי הסטטוס הסוציו אקונומי המיוחס לעיסוק שלו), התעקש זלוצ'ובר להמשיך בניתוח המבוסס על מעמד, ופרסם בהקשר זה את אחד ממאמריו הבולטים, שעוסק כולו בביקורת טשטוש האבחנה בין מעמד ועיסוק.

בנוסף לעמדותיו הסוציולוגיות הרדיקליות, היה זלוץ' גם פעיל פוליטי בתנועת "מצפן", שהגדירה את עצמה כ"ארגון הסוציאליסטי בישראל". במסגרת פעילות זו פרסם למשל בעיתון התנועה (יחד עם משה מחובר) מכתב מחאה חריף על מעצרו של הסטודנט מוחמד יוסוף צדיק במעצר מנהלי (כמה אקטואלי).  

 לאורך הקריירה האקדמית ארוכת השנים שלו, פרסם זלוץ' רק כחמישה או שישה מאמרים ושני ספרים. פרופסור מיכאל שלו רואה בהחלטתו של זלוץ' להמשיך לחקור אך לחדול כמעט כליל מלפרסם, סוג של התנגדות מתוך המערכת.

מלבד העיסוק בדפוסי מוביליות מעמדית, בו התמקדו מאמריו הראשונים עם אליהוא כץ, מיקד זלוצ'ובר את מירב התעניינותו האקדמית בהיסטוריה של ההשכלה הגבוהה ושל המהפכות המדעיות. מאמרו החשוב ביותר, ביחד עם מורהו, בן-דוד, היה ניתוח סוציו היסטורי רחב יריעה ומעמיק של התפתחות המוסד האוניברסיטאי בחברות מודרניות (Ben-David and Zloczower, 1962). במאמר זה שילבו בן דוד וזלוצ'ובר תובנות דירקהימיניות וובריאניות לניתוח התפתחותן של אוניברסיטאות בגרמניה, אנגליה, צרפת, ארה"ב ורוסיה. בצורה שהקדימה את זמנה, בוחן המאמר בו זמנית הן את המעבר של רעיונות מעבר לגבולות לאומיים, והן את משוקעותן של מערכות אקדמיות במאבקים לאומיים ספציפיים ובמערכי סטאטוס מקומיים (Levinson, Cookson, & Sadovnik, 2002).

ספרו החשוב ביותר, "הזדמנויות קריירה והעלייה בתגליות המדעיות בגרמניה של המאה ה-19", הרחיב את עיסוקו זה. עם זאת, נדמה כי דווקא מאמר אחר, שפרסם בספר על האוניברסיטה והרווחה החברתית שיקף יותר מכל את מושא תשוקתו בחקר  האקדמיה. "מגבלותיה של האוניברסיטה ביצירתה של חברה סוציאליסטית," היא הכותרת שבחר למאמר (Zloczower, 1969). בהקשר זה מיכאל שלו זוכר שכאשר עברו חברי סגל האוניברסיטה לשימוש במחשבים אישיים, התעקש זלוץ' להמשיך ולנהל את מאגר הנתונים שלו על גבי מחשבי ה"מיין פריים," כמחאה על תהליכי האינדיבידואליזציה של העבודה האקדמית המתגלמים במחשב האישי.

בשנות ה-70 הרבה זלוצ'ובר להרצות באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בגרמניה ובארה"ב. עמיתיו זוכרים אותו בעיקר בזכות עמדותיו הרדיקליות, עקשנותו ובחירתו בעמדה אופוזיציונית תמידית, אולי רק לשם ההנאה שבדבר. כמו כן, הם זוכרים את חוש ההומור שלו, ונמרצותו, שתוארה כגובלת בהיפראקטיביות. אולי אנחנו זקוקים גם כיום לניתוח נוסח זלוצ'ובר שיציע הסבר מלומד ומעמיק לאופן בו השתנתה המערכת האוניברסיטאית, כך שאינה יכולה עוד להכיל אנשים כמותו. 

Bichler, S. 1994. Political power shifts in Israel, 1977 and 1992: Unsuccessful electoral economics or long range realignment?, Science & Society, Vol. 58: 415.

Ben-David, J., and Zloczower, A. “Universities and Academic Systems in Modern Societies,” European Journal of Sociology 3(1), 1962. 45–84.

Levinson, D. L., Cookson, P. W., & Sadovnik, A. R. 2002. Education and sociology : an encyclopedia. New York: RoutledgeFalmer.

Zloczower, A. 1969. Limitation of the university in creating a socialist sopciety, the university and social welfare: 83-86. Jerusalem: Magnes.

בנוסף פרסם זלוצ'ובר שני מאמרים בעברית בכתב העת מגמות:

(1967) "הצלחה בלימודים וקריירה מקצועית של בוגרי רפואה בישראל" (עם משה פריבס). מגמות, אוגוסט,  עמ' 231-249.

(1957) "המשכיות אתנית באוכלוסיות עירוניות" (עם אליהו כץ) מגמות 9: 187-200.

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד.