כמו כל יומן שדה, החומרים אינם מבושלים ולא פעם חוטאים בביקורת ושיפוטיות. למרות זאת, בחרתי לא לערוך את הטקסט, ולשתף במה שנותר כמעט תמיד (למעט יוצאי הדופן) בין החוקרת והשדה, בתוך המגרה. הדבר המרכזי עליו אני רוצה להצביע באמצעות הטקסט הוא עד כמה זהות האנתרופולוגית בשדה, הרפלקסיבית, הביקורתית, היא רעועה. במיוחד כשהיא נמצאת במאבק מתמיד עם זהויות נוספות ("מורה", "אמא" "זרה"). השורות הבאות מציגות רגעים בהם עברתי התיילדות (going native). לא כי הפכתי לסינית, אלא כי אימצתי – לעיתים עד עוורון – את מיקום וזהות ה"זרה", האימפריאליסטית, האתנוצנטרית. הקטע לקוח מתוך יומן השדה שלי בזמן שעבדתי כמורה מן המניין בבית הספר:

"הכל שלו פה. הפיאצה המרכזית של שקו. יום ראשון של שמש מקסימה אחרי הצהריים נכנס לכולם פה לוורידים דרך הקפה בסטארבקס, או הקפה ב-cosmo, רשת אוסטרלית של בתי קפה אשר כלי האוכל שלה העשויים עץ ותוספי המזון מעידים על הקשר ההדוק שלה עם סביבה ובריאות. משפחות רבות של זרים באו לארוחת צהריים מאוחרת באחת מיני רבות מהמסעדות הפזורות כאן. במרכז הרחבה מוכרים מכוניות, הטרנד הסיני בשנים האחרונות. פעם שמעתי סטטיסטיקה שאומרת כי בכל שעה עולות על כבישי שנז'ן, המונה כ-12 מיליון איש, 300 מכוניות חדשות. הכבישים פקוקים וכבישים חדשים נבנים. מקומות חנייה הם בעיה קשה במיוחד, אבל עם סמל סטטוס כמו מכונית קשה להתווכח ואלה נמכרות כאן כמו לחמניות טריות.

הנה סקירה קצרה של רצועת המסעדות באזור הקטן הזה שבו אני יושבת עתה: 'מקדונלד'ס' (24 שעות ביממה), KFC, 'גריסיני' (מסעדה איטלקית), מסעדה קוריאנית, מסעדה סינית של מחוז מסוים, 'קזבלנקה' – מסעדת יוקרה בבעלות צרפתית, 'ג'יפסי' – מסעדה מערבית מהוותיקות פה בניהול אוסטרלי, מסעדה יפנית, טפניאקי 1, טפניאקי 2 (ברוח "מסורת" תחרות השוק הסיני הממקמת שתי חנויות זהות זו על יד זו), The Terrace – מסעדה ובר תאילנדי, ו-SPR Coffee – רשת מקומית לאוכל מערבי. יש בה מלצר פיליפני שמדבר עברית ויודע להכין שניצלים, כך מספרים לי. TCBY –  רשת אמריקאית לממכר גלידות יוגורט, ו-Seven-Eleven. זוהי, במידה רבה, תמצית של סין האורבנית של היום, החווה את רוחות השינוי בעולם במלוא עוזן2.

והנה משל קטן, מבוקר יום שישי שעבר בביה"ס. עוד יום רגיל של סיום השבוע. סיפורנו מתחיל שבוע לפני כן:

הכניסה לבניין המרכזי של בית הספר כמוה כמעבר בזמן ובמקום. הרחוב ממנו נכנסים לבניין בית הספר מאוכלס דרך קבע בפושטי-יד, מוּכַּרִים זה מכבר, השוכנים לאורכו מתוך ידיעה כי באזורי הזרים קיבוץ הנדבות משתלם יותר. לצידם שתי חנויות המוכרות בעיקר מגוון מוצרי מזון מן העולם שהובאו מהונג קונג השכנה, ואשר משמשים לב מסחרי עבור קהילת הזרים בעיר. המולת הרחוב, המכוניות הצופרות, הדוהרות במהירות ואינן מאטות גם לקראת פסי החצייה בכביש, מתחלפים בריח של דפים חדשים המוכנסים למכונות הצילום הממוקמות בקומת הכניסה, ובמראות של יצירות אמנות צבעוניות התלויות בין חמש קומות המבנה ובחלל הגדול שפעור במרכזו. אנגלית היא השפה המתנגנת בפי הרוב ומשמשת כנקודת התייחסות. מדברים אותה בשטף, בגמגום, מוכפפים לה בכוח גלוי (מדיניות "דיבור אנגלית" נאכפת בבית הספר) ומתנגדים לה. לכמה דקות מתמלאים המסדרונות בהמולת ילדים העוברים בטורים מאורגנים ממקום למקום, אל אולם הספורט או אל חצר בית הספר. בליל של שפות רועש, ושוב שֶקֶט. כולם נמצאים במקומם. מסודרים ומאורגנים בפעילות. הבועה הטוטאלית, המגנה, המגודרת והמבחינה, שואבת את הנכנסים בה פנימה מבלי להרגיש. הבלבול גדול: לפתע אדם אינו בטוח היכן באמת הוא נמצא על פני כדור הארץ.

בבקרים אני מלמדת כיתה של בני 7 ו-8 בכיתת IE – Intensive English. אלו הם ילדים שאינם יכולים להשתלב בכיתה הרגילה (המכונה Mainstream), היות והאנגלית שבפיהם אינה תואמת את רמת האנגלית של ילדים דוברי אנגלית בני גילם. כתוצאה, כ-80 אחוז מאוכלוסיית ביה"ס מאכלסת את הכיתות הללו. לכל גיל יש כמה דרגות של כיתות IE. הדרגה שלי היא הגבוהה ביותר לפני המעבר לכיתה הרגילה, וקרויה כיתת Transition. כל בוקר מגיעים אלי תשעה תלמידים, רובם בני שמונה. שתי בנות ברזילאיות, ילד מטייוואן, שני ילדים מקוריאה, ילד מיפן, ילדה מצרפת ושתי ילדות מעורבות (תופעה רחבת היקף בקהילת הזרים פה) – האחת בת לאם סינית ולאב ברזילאי, והאחרת בת לאם פיליפינית ולאב אוסטרלי.

בכל יום שישי, אני עורכת להם Spelling Test על כ-20 מילים שלמדו במשך השבוע. לקראת מועד המבחן, כמה דקות לאחר תחילת השיעור, הילדים מתארגנים עם הדפים שלהם, ואני שמה לב בזוית העין כיצד טוטו, הילדה הצרפתייה, כותבת על כף ידה כמה מילים מתוך הרשימה. אני מופתעת מאוד. בשקט, על מנת לא לעורר תשומת לב בקרב השאר, אני פונה אליה ומבקשת ממנה למחוק את שכתבה על ידה. אני מסבירה לה כי מה שהיא עושה עתה לא יעשה, ושעלי לדבר עם המורה שלה, מורת האם, כדי שנחליט יחד מה לעשות. אני בוחרת בדברים האלה כי אינני באמת יודעת איך עלי להגיב, ומחליטה כי זו הדרך הטובה ביותר בשביל להרוויח זמן.

לאחר כמה ימים, דעתי מתגבשת ואני מודיעה לה כי שני דברים יעשו בעקבות ההעתקה: ראשית, עליה לדבר עם הוריה ולספר להם מה קרה. בעוד שבוע יערכו שיחות הורים וכולנו, היא, הוריה ואני, נשוחח יחד על מה שקרה. הדבר השני הוא שעליה להבחן מחדש על המבחן מהשבוע הקודם.

והנה מגיע סיפורינו לאותו "יום שישי אחד" שלפני יומיים. כרגיל, אנו עומדים להתחיל את מבחן האיות. אבל לפני כן, אני משוחחת עם הילדים ומסבירה להם את מושג ה- Trustworthiness. מושג זה הוא אחד משבעת ערכי ההתנהגות שדוגל בהם ביה"ס ואשר מונפים אל על בכל מקום ברחבי המבנה (הם קרויים פה Success Orientations ומונים בין השאר: Group Interaction, Independent Endeavour, Aesthetic Appreciation, Kindness and Politeness ואחרים). אני מסבירה להם שפירוש הדבר הוא שהם לא מרמים ושאני יכולה לסמוך עליהם. לאחר הדברים הללו, שנאמרים ברוח אירועי השבוע הקודם עם טוטו, הם פונים לכתוב את מבחן האיות. בסיומו של המבחן הם עוברים כולם לעבוד על פרויקט שהחלו בו ביום הקודם. תוך כדי עבודה, פונה אלי טוטו ואומרת, "מיס מיכל, גם לגלינה כתובות המילים על היד." אני עומדת מעט המומה תוך שגלינה מיד קוראת: "גם אנה, גם אנה."

גלינה היא ילדה מברזיל, ואנה היא הילדה המעורבת שאביה ברזילאי ואמה סינית. היא מדברת פורטוגזית וסינית והבנות הברזילאיות חברות טובות שלה. אנה היא אחת התלמידות הטובות שלי, ובמבחני האיות נוטה לקבל ציונים גבוהים מאוד. אני עומדת רגע אחד בשקט, תוך שדממה משתררת גם בכיתה, ואז אני אומרת את הדבר היחיד שאני מרגישה באותו הרגע. אני אומרת להם כי אין להם מושג עד כמה אני מאוכזבת מהם עתה. אינני מספיקה לסיים את דברי כשאנה פורצת בבכי ובקריאות: "I'm sorry, I'm so sorry, I'm sorry, I'm sorry". היא מאוד נסערת ואותנטיות התגובה שלה מציפה גם אותי בכמעט-דמעות. אני אומרת לה שנדבר על זה אח"כ והם חוזרים לעבוד לאיטם.

אני מזמינה את אנה החוצה לשוחח איתי. אני רוצה לשוחח עם כל אחת בנפרד על מה שקרה, ומחליטה להתחיל עם אנה שהיא ההפתעה הגדולה שלי וגם האכזבה הגדולה שלי.

אנחנו יוצאות מהכיתה ומתיישבות על ספות חומות שנמצאות בפתח הקומה שלנו. אני שואלת אותה מה קרה וכמה פעמים זה נעשה כבר. היא משפילה עיניה כשמספרת שזו כבר הפעם השלישית שהיא מעתיקה מילים לכפות ידיה. אני שואלת למה היא עושה את זה. היא מהרהרת קצת לפני שעונה: "כדי לא להפוך את אמא שלי לעצובה." היא ממשיכה ומספרת כיצד אמא שלה מזמינה מורה פרטית (tutor) הביתה בכל יום מימות השבוע, כולל שבת וראשון, וכיצד היא לא מרשה לה לצאת ולשחק עם חברותיה כי היא צריכה ללמוד, וכיצד היא מכה אותה אם היא מגיעה עם ציון לא טוב מביה"ס.

אני יושבת איתה על הספות החומות. זוהי שעת שיעור ובודדים האנשים שמסתובבים במדרגות ורואים כיצד אני בוכה יחד איתה. אני לא מצליחה לשלוט על עצמי. גל של עצב מציף אותי לנוכח ההבנה של משל האוטו, שמוצג פה ברגע זה מולי. נוצץ, מרשים, חדש: למראית עין - אוטו מודרני, מסחרר, שביכולתו לנייד אדם גבוה בסולם היוקרה החברתי ובכך לענות על צורך של רבים מהאנשים בעיר זו. אלא שההתנהגות בכביש הסיני לא תשתנה ותמשיך להיות פרועה, חוקי התנועה ימשיכו לשמש כהמלצה בלבד, והחלון ימשיך לשוב ולהפתח ליריקה המסורתית לתוך הרחוב המזוהם. גם אצל אנה, אשר שולטת היטב בשלוש שפות, מתגוררת בקומפלקס יוקרתי ולומדת בבי"ס בינלאומי, הכל ממותג גבוה. אלא שבתוך הבית שלטת מסורת החינוך האסיאתי, המקדשת חינוך טוב ולימודים, ואינה רואה בעיה בשימוש באלימות כאמצעי חינוכי. הניגודיות הזאת קשה לעיכול. ד"ר ג'קיל ביום, כאשר לומדים בביה"ס, ונורמות מערביות של תקשורת בינאישית והתנהגות חברתית הן שקובעות את הטון, ומר הייד בערב, כאשר חוזרים הביתה לחוקי משחק שונים לגמרי.

אני יושבת איתה וחושבת לעצמי, מהר ככל שניתן, מה אפשר להגיד ברגע כזה, ואיך עושים את זה מבלי לבקר את החינוך שהיא מקבלת, או לפגוע בביטחון שלה, שגם כך אינו גבוה במיוחד. אני מנסה להסביר לה שאף אחד אינו מושלם וטעויות הן דבר נהדר כי אפשר ללמוד מהן, להשתפר ולהמשיך הלאה. טעויות הן, במידה רבה, המניע להתקדמות שלנו. אני אומרת לה שאמה בוודאי מתכוונת רק לטוב. לבסוף אני מסבירה ששקר זה המוצא האחרון ותמיד עדיפה האמת. אני אומרת את זה ומזכירה לעצמי שאני לא זו שמקבלת את המכות בסופו של יום. שוב אני לא בטוחה מה הייתי צריכה לומר, אבל מחליטה לסיים את השיחה ופונה איתה חזרה לכיתה.

בסוף היום יש לי שיעור עם ילדי התיכון. אני מלמדת שיעור הקרוי Resources עבור ילדים שרמת האנגלית שלהם היא הנמוכה ביותר. זוהי קבוצת ה-IE הנמוכה ביותר בתיכון. יש בה חמישה קוריאנים (שתי בנות ושלושה בנים) ושניים דוברי סינית (האחת סינית במוצאה והשני הונג-קונגי). השיעור עצמו הוא המשך של לימודי האנגלית שלהם עם מורה אחרת מהבוקר, ולמעשה אני עובדת איתם על חוברות העבודה שלהם. אני משוחחת עם כמה מהם במהלך השיעור ולראשונה מספרת להם שאני עושה מחקר על בתי-ספר בינלאומיים וזו הסיבה שאני מתעניינת מאוד בדברים שלהם, וכותבת אותם על דף. יון-קיו, קוריאנית, מתפלאת: איך זה שיש לך תינוק וילדה ואת לא housewife? בעלך מסכים? היא שואלת באלה המילים ממש.

ושוב, אני שבה להרהר בעולמות הכה שונים מהם מגיעים הילדים בביה"ס ובניסיון המוזר לייצר מסגרת חינוכית שתכיל מגוון כה גדול של דעות, ערכים, נורמות, אמונות, שפות והשקפות עולם. עוד מקטע של מגדל בבל נחשף לפני היום. כאוס מוחלט של נקודות מבט, פרשנויות ומשמעויות – כולן סמויות מן העין ושקטות (או מושקטות), בעוד הדברים הנאמרים בריש גלי, במיקרופון בהתכנסויות הבוקר, או מול כולם באירועים בית ספריים, הם אינם אלא אשליה של קונצנזוס. כזה שבית הקפה בו אני יושבת, הקוסמי, העולמי, אולי מסמל יותר מהכל.

 

1 בשנת 2001, הוקם בית הספר IS (International School. שם בית הספר בדוי, כמו גם שמות הילדים והילדות) בשקו, שנז'ן, סין. בשלוש השנים הראשונות למדו בו מספר מצומצם של ילדים ובית הספר היה ממוקם בוילה פרטית שבאחת מן השכונות המאוכלסות בזרים. בשנת 2004 עבר בית הספר למבנה קיים אחר בקרבת מקום, וכיום הוא בית הספר הבינלאומי הראשון בגודלו בארגון הגג של IS, ומונה מעל 1,000 תלמידים ותלמידות החל מגיל שנתיים וכלה בכיתה י"ב.

2 כך, למשל, שנז'ן היתה העיר הסינית הראשונה בה נפתח סניף מקדונלד'ס, בשנת 1988.

 

מיכל אסא-ענבר, כותבת את מחקר הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. שם המחקר: "עושים תרבות: הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין."

 

 

את הנושא שלי מצאתי על חוף הים. ישבתי תחת שמשייה והסתכלתי על האנשים סביבי. ניסיתי לנחש מאיזה מוצא כל אחד מהם. היו כאלו שידעתי בוודאות שהם אשכנזים, או כאלה שהם מזרחיים. פה ושם הרגשתי שאני אפילו קולעת לארץ המוצא

המדויקת והיו כאלו שלא יכולתי לנחש מה הם. רוב-רובם של הישראלים שהיו סביבי, נולדו בארץ. אז למה, שאלתי את עצמי, למה זה עדיין כל כך מעניין, עניין המוצא? ובבת אחת ידעתי שזה יהיה נושא המחקר שלי: ישראלים שהם גם מזרחיים וגם אשכנזים. תקוותי היא שאוכל לענות במחקר זה על שתי שאלות – אחת באשר לאופיו של המתח הבין-עדתי בישראל בת ימינו, והשניה עוסקת בחווית היומיום של הישראלים ה"מעורבבים" מבחינת מוצא, בעלי הזהות ההיברידית, כביכול.

 

מי כאן מעורב ?

מי כאן מעורב ? מתרחצים בתל אביב 

 

בעניין מציאת מנחה לדוקטוראט, אני מצטטת עצה שקיבלתי מדוקטורנטית ותיקה ממדעי הרוח – "תשתדלי למצוא מנחה שאת מסוגלת לשמוע ממנו ביקורת מבלי להתפרק, ושהנושא שלך נראה לו חשוב ומסקרן". הנושא, שבהתחלה לא היה כה חד ובהיר, קיבל הגדרה ו"גבולות גזרה" לאחר כמה וכמה שיחות שניהלתי עם המנחה שלי, פרופ' גד יאיר. אחרי שיחות אלו, ושנה שבה קראתי הרבה ספרים על הנושא, התיישבתי לכתוב את ההצעה. במפתיע, אחרי זמן בישול כה ארוך, הצלחתי לכתוב אותה תוך פחות מארבעה חודשים.

לאחר אישור ההצעה ניצבו בפני שלושה אתגרים מרכזיים: איסוף נתונים, מציאת מיקוד תאורטי ותחילת תהליך הכתיבה. די מהר גיליתי שקשה לי לאתר מרואיינים מבלי להפעיל יתר על המידה את רשת הקשרים האישית שלי. זו בעיה, משום שמאד לא רציתי לראיין קבוצה מוטה והומוגנית (כלומר, ירושלמים בני שלושים בעלי השכלה גבוהה). הפתרון שמצאתי היה לוותר על כל סוג של בושה או עכבות, ולדבר עם כל מי שמוכן לעזור לי. כך, למשל:

 

(שיחה עם נהג אוטובוס בדרכי לראשון לציון):

אני: כמה זה לראשון?

הנהג: הלוך חזור?

אני: לא, רק הלוך. אחרי זה אני נוסעת לאשדוד.

הנהג: מה איבדת באשדוד?

אני: אני צריכה למצוא מרואיינים. אני מחפשת אנשים שהם מעורבים, עם הורה אחד מזרחי ואחד אשכנזי.

הנהג: הנה מצאת. אני חצי-חצי.

אני: באמת? ותהיה מוכן לשתות איתי קפה כשנגיע לראשון?

הנהג: למה לא.

 

בראשל"צ ראיינתי את הנהג ואז הלכתי ממרכז מסחרי אחד למרכז מסחרי אחר, פתחתי דלתות זכוכית ונכנסתי לקוסמטיקאית, ללשכת מתווכים, לירקן, למועדון-בריאות, למאפייה, למרפאה ולעוד כמה עסקים קטנים. שאלתי את הנכנסים ואת היוצאים אם הם במקרה ממוצא עדתי מעורב. מצאתי עוד כמה מרואיינים. אחר כך נסעתי לאשדוד. וכך הלאה.

לאחר שמצטברת מסת חומר מסוימת, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים, בעיקר עם חוקרים מנוסים, ולנסות להבין לאיזה כיוון כל העסק המסורבל הזה שט. השיחות שערכתי עם המנחה שלי, ועם ד"ר יהודה גודמן, ד"ר עזיזה כזום, ד"ר מיכל פרנקל, וד"ר אורי כהן (מאוניברסיטת מתל-אביב), וכן עם עמיתי הדוקטורנטים, עזרו לי להבין ליד איזה מזח תאורטי כדאי לי לנסות לעגון, מבלי להיתקע במצב הבוסרי והמוכר שבו "יורים לכל הכיוונים".

בשלב הבא, שלב הכתיבה, אפשר לדבר עם מליון אנשים, אבל בסופו של דבר מדובר בתהליך של בודד, של אדם בודד, מול מחשב. בשביל להתקדם אל עבר הפן המדיטטיבי שבעניין, אני מתחילה כל התמקמות מול המחשב בשעה של שקלוט ראיונות. זה מרגיע מעט את תחושת השיתוק. חוץ מזה, הקולות שעולים מהטייפ מזכירים לי מה בעצם כל כך מעניין פה, מחזירים את הלהט ובועטים החוצה את המחשבות המייאשות והבלתי נמנעות ("לא יצא מזה כלום"). הכתיבה בשלב הראשוני היא בעיקר תהליך של בחירה וסינון – מה נשאר בחוץ ומה נכנס - ציטוטים, מובאות ממחקרים אחרים ומטקסטים תיאורטיים. בשלב הבא, שמנוסים ממני הבטיחו שהוא לא פחות קשה, אצטרך לערוך את הכל, ללטש, ולגלות איפה יש חורים ובורות בחיבור שלי.

ומה עושים עם כל מה ש"נשאר על רצפת חדר העריכה", כמאמר המשורר? ציטוטים ורעיונות יפים, מעניינים אך-לא -רלוונטיים, אני שומרת בתיקייה מיוחדת. ממנה יצאו, כך אני מקווה, תנובות אקדמיות ואחרות, בהמשך הדרך.

טליה שגיב - talia.sagiv@gmail.com

 

במקביל לעבודתי, במשך כשלוש שנים תרתי אחר נושא ממוקד ואחר מנחה, לדוקטורט שכבר ידעתי שאני רוצה לכתוב. כל שידעתי הוא שהמחקר שלי יעסוק בתחום כללי שעניין אותי יותר מכל – מגדר, ובאופן יותר ספציפי בהיבטים של זהות אימהית בהקשר של עולם העבודה (היה זה אחד הפרקים בעבודת התזה שלי - שעסקה במעבר להורות והשפעתו על קונפליקטים בין בני הזוג - שעניין אותי להעמיק בו). אולם הנושא עדיין לא היה ממוקד דיו, ובנוסף, טרם מצאתי מנחה. הנושא התחדד מכיוון בלתי צפוי - אירוע אנקדוטאלי למדי שאירע בשנת 2006, אשר לימים הבנתי שהפך לנקודת-מפנה בחיי. באחד הימים סיפרה לי אימא של חברה של בתי (שהייתה אז בת חמש) כי שתי אמהות אחרות שוחחו ביניהן בנוכחותה על כך שלבתי שוב יש כינים ופטרו את העניין באמירה: "נו, למה את מצפה? אימא שלה עובדת כל היום. מי יטפל לה בכינים?" (היא לא העלתה בדעתה שבן-זוגי, אביה של הילדה המדוברת, יודע לסלק כינים ואף, רחמנא ליצלן, עושה זאת).

כסוציולוגים/ות, אני מניחה שכולנו נצליח ללא קושי לעמוד על כך שאמירה אגבית זו של אותה אם מגלמת בתוכה עולם שלם של מיתוסים והבניות חברתיות של מוסד האמהוּת, תוך משטורן של אמהוֹת, ולבושתי - אנכי ביניהן. למעשה, לא יהיה זה מרחיק לכת לטעון כי אמירה זו משקפת נאמנה את משטר הביות1 (Domesticity Regime), על פיו הספֵרה הפרטית (עדיין) נתפסת ככזו בה נשים אמורות לדאוג לבני המשפחה וכתחום אחריותן הטבעי, וזאת למרות כניסתן המאסיבית לספרה הציבורית. כסוציולוגית פמיניסטית, גם אני הבנתי זאת ואף התקוממתי ביני לבין עצמי, אולם כאמא, ברגע בו נאמר משפט זה באזני הרגשתי כיצד הוא מפלח את האוויר, ובדרך – את ליבי! הוא הצליח לגעת במקום שכלל לא ידעתי על קיומו ובוודאי שלא הייתי מודעת למידת עוצמתו – המקום של אם (פמיניסטית?) חדורת רגשות אשמה מכך שכפי הנראה אין היא אמא ראויה. זמן רב (ואולי עד היום) לא הצלחתי להתאושש מהעניין!

אני משערת כי האירוע הלכאורה-פעוט הזה קיבל משמעות כה חזקה עבורי משום שהוא נפל על קרקע פורייה – הוא פגש אותי בעיצומה של תקופה בה שלט חוסר איזון בין עבודתי לשאר תחומי חיי. מאחר ובאותה עת כבר הבנתי שאני מעוניינת לסיים את עבודתי בצבא לטובת חיים אקדמיים, פילסתי את דרכי בחזרה אל האקדמיה כמנחה באוניברסיטה הפתוחה וכמתרגלת במכללה למנהל. שתי המשרות הללו, בנוסף למשרה ה"מלאה פלוס" בצבא בה עדיין החזקתי, מילאו את כל זמני וחיי. אם לדייק במונחים של שעות, הרי שמצאתי את עצמי עובדת כ--18-20 שעות ביממה במשך חצי שנה – עד להתפטרותי מהצבא באוגוסט 2006. התוצאות לא איחרו לבוא - לחץ, מחסור בשעות שינה (אין זה עניין של מה-בכך לישון כשלוש-ארבע שעות בלילה במשך חצי שנה), היעדרות מוחלטת מכל תחום אחר בחיי ובעיקר מחייהן של בנותיי, ומעל לכל – הביקורת החברתית הקשה סביבי (שחלקה נשמעה וחלקה נלחשה, אך מעולם לא פסחה על התחנה של רגשות האשמה) כפי שהודגמה באמירה ההיא. כל אלו ערערו אותי רגשית, ובמקביל, עוררו את סקרנותי האינטלקטואלית לחקור את החוויה הזו, שהפכה, בסופו של דבר, לנושא העומד בבסיס הדוקטורט שלי – איזון בין עבודה וחיים פרטיים (work-life balance) בתחום שאולי מאתגר סוגיה זו יותר מכל – ענף ההיי-טק.

נושא זה עבר מאז כמה גלגולים, בעיקר הודות למנחה שלי, ד"ר מיכל פרנקל, אשר לימים שכנעה אותי להוסיף גברים-אבות אל תוך המחקר (כזכור, אני התעניינתי בזהות של נשים-אמהות), תוך הדגשת החשיבות של פוטנציאל ההשוואה הבין-מגדרית הטמון בכך. הליווי של ד"ר פרנקל בהתפתחות נושא המחקר היה רק הסנונית שבישרה את הבאות – הנחייה מסורה ומקצועית של מנחה המלווה ומכוונת אותי לכל אורך הדרך. בסופו של דבר, נושא המחקר שהתגבש היה איזון עבודה-משפחה/חיים: נרטיבים ונקודות מפנה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר. במסגרת המחקר אני מתמקדת במנהלות ובמנהלים הממוקמים ב"מסלול המהיר" ומשמשים כ"עובדים אידיאליים"2 בתעשיית ההיי-טק בישראל, והשוואתם לאמהות ואבות שעברו מההיי-טק התובעני אל ה"מסלול האיטי" (slow track). מטרת המחקר היא לחשוף את התמודדותן/ם ועיצוב זהותן/ם המגדרית, תוך איתור נקודות מפנה (turning points) בחייהן/ם, דרך ניתוח סיפורי חייהן/ם בהקשר לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים.

המתודולוגיה בה אני משתמשת היא ניתוח איכותני-תמטי ונרטיבי של שישים ראיונות-עומק (שמרביתם בוצעו זה מכבר) עם נשים וגברים – אמהות ואבות – שמחציתן/ם משמשות/ים כ"עובדות/ים אידיאליות/ים" בתפקידי ניהול בתעשיית ההיי-טק ומחציתן/ם פרשו מתעשייה זו ועברו ל"מסלול איטי" יותר. הניתוח שלי נשען על הגישה הקונסטרוקטיבית, המבוססת על הנחות ומבנים חברתיים-מגדריים בנוגע לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים. לפיכך, במחקר אני מתעניינת בניתוח הפרשני של האופן בו הם חווים את מנגנוני הפיקוח החברתי כמו גם במחיר אותו משלמים אמהות ואבות "הגמוניים" – קרי אלה הנענים לציווי החברתי המקובל (אבות המשמשים כ"עובד האידיאלי" בהיי-טק ואמהות שפרשו מתעשייה זו) – ומאתגרי המודל המגדרי ההגמוני – דהיינו, אמהות שהן "עובדות אידיאליות", ואבות שנטשו את תפקיד "העובד האידיאלי". אלו גם אלה חורגות/ים מן המבנה ההגמוני של משטר הביות.

 

"אני, משפחתי וסיבות אחרות"

ניתוח השוואתי ראשוני בין-מגדרי ותוך-מגדרי של נרטיבים בהקשר של איזון בין עבודה וחיים פרטיים מצביע על כך שרק בקרב קבוצה אחת – קבוצת הגברים שנמצאים על המסלול המהיר – משפחה וילדים/ות אינם מהווים גורם משמעותי בסיפור הקריירה שלהם. הגילוי המשמעותי אינו טמון בכך שילדים/ות אינם מהווים גורם משפיע על בחירות הקריירה של גברים קרייריסטיים, אלא בכך שבקרב חלק מקבוצת הגברים שנטשו את המסלול המהיר של קריירה מצליחה בהיי-טק, ילדים/ות כן מהווים שיקול משמעותי במערך הבחירות שלהם. כלומר, חלק מהקבוצה האחרונה מדווחים כי עזיבת הענף התובעני נבעה אצלם בראש ובראשונה מהרצון לבלות יותר זמן עם ילדיהם, לטפל בהם/ן וליטול חלק משמעותי יותר בחייהם/ן. מגמה זו  מאתגרת את המודל המגדרי ההגמוני לפיו גברים עדיין מצופים לשמש כמפרנסים עיקריים (breadwinner) וכמי שענייני הספרה הפרטית, ובכללם טיפול בילדים/ות, אינם מנווטים את בחירות הקריירה שלהם. אחד ההיבטים המרכזיים בהם אני מתעניינת הוא נסיבות פרישתן של נשים ממסלול מהיר של קריירת ניהול בהיי-טק. עיקר הספרות בתחום נוטה לקשור בחירות אלו של נשים לתפקידן האימהי (Blair-Loy, 2003), בעוד שהסברים אפשריים אחרים כמעט ולא זכו לתשומת לב ולפיתוח תיאורטי מספק. הכניסה אל תוך השדה מסמנת כיוונים נוספים המתרחקים מחלוקת תפקידים מגדרית מסורתית. אמנם חלק מהנשים עזבו את ענף ההיי-טק התובעני לטובת טיפול בילדים/ות, אולם חלקן פרשו מתעשייה זו עקב פוליטיקה ארגונית בה מאסו; חלקן עזבו לטובת תחומי עיסוק (לימודים, תחביבים) שמשכו את ליבן; חלקן פרשו עקב שחיקה גבוהה; וחלקן החליטו על שינוי קריירה לטובת תחום בו הן צופות מימוש עצמי רב יותר (אגב, מסתמן כי עזיבה על רקע נסיבות אלו מקורה, לרוב, בהיקלעות לתחום ההיי-טק עקב עידוד של ההורים לתחום שלא היווה בחירה אותנטית שלהן. זה תקף גם לגבי הגברים  שנטשו את ההיי-טק).

עם ההשתנות של שוק העבודה והתובענות שבו, הופך בשנים האחרונות השדה בו עוסק המחקר שלי – work-life balance – לנושא מרכזי המעסיק עובדים/ות רבים/ות, גם כאלה שאינם מועסקים בענף ההיי-טק. לשמחתי, כתוצאה מכך ההתעניינות בנושא זה, המתקיימת הן בשיח הציבורי-מדיני והן בשיח האקדמי, הולכת וגוברת בתקופה הנוכחית במדינות המפותחות, וישראל בכללן. חיזוק לכך ניתן למצוא מן השטח, בדמות פריחתם של פרויקטים ותוכניות המיועדים לספק דרכי התמודדות עם תופעה זו שהצמיח העידן הפוסט מודרני. לפיכך, למרות שהמחקר מתמקד במגזר מסוים בחברה הישראלית – מנהלות/ים בהווה ומנהלות/ים לשעבר בתעשיית ההיי-טק בישראל – אני מאמינה כי הוא בעל פוטנציאל להשפעה רחבה יותר על החברה בכללה, ומכאן חשיבותו לחקר החברה בישראל בכלל ולחקירה מגדרית של שוק העבודה בפרט. זאת, בעיקר, משום שתעשיית ההיי-טק מהווה מרכיב מרכזי ב"כלכלה החדשה" (new economy), ובכך משקפת במובנים רבים את עולם העבודה בכללו.

לסיכום, אירוע מכונן אחד הנזרע בקרקע פורייה לנושא שמעניין ומסקרן אותך – כנראה שזה מספיק כדי לחולל מוטיבציה לכתיבת דוקטורט. אצלי, בכל אופן, זה כל שהיה נדרש!

 

ביבליוגרפיה:

Acker, J. 1990. Hierarchies, Jobs, Bodies: A Theory of Gendered Organizations. Gender & Society, 4(2): 139-158.

Blair-Loy, M. (2003). Competing Devotions: Career and Family among Women Executives. Harvard University Press, USA.

 

 

1משטר הביות, מהווה מודל תרבותי רב עוצמה ובעל כוחות מעצבים הפועלים על נשים רבות בהקשר של בחירות הקריירה שלהן. משטר זה ממוגדר שכן הוא מופעל בעיקר על נשים.

2"העובד האידיאלי" על פי Acker (1990), מתייחס לאופן בו מוגדר העובד הרצוי כמי שעובד במשרה מלאה ויותר, זמין תמיד לצרכי המעסיק ומקדיש זמן מועט, אם בכלל לטיפול בילד.

 

הילה כהן-ניסן היא סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא כותבת על איזון בין עבודה וחיים פרטיים בקרב מנהלות ומנהלים בהיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר, בהנחייתה של ד"ר מיכל פרנקל.

 

 

בספרי Witchcraft and Welfare: Spiritual Capital and the Business of Magic in Modern Puerto Rico, אני נוקטת בגישה אתנו-היסטורית ואתנוגרפית כלפי הברוחריה (ריפוי בכשפים, brujería) הפורטו-ריקני, בטענתי כי כשפים ורוחות הינם חלק טבעי מהמודרניות. אלו אינם שרידים מיושנים ונכחדים, אלא היבט חיוני בחוויותיהן של brujos (מרפאות בכשפים) ומטופליהם, המגיבים להזדמנויות החדשות אשר סוללים בפניהם קפיטליזם הרווחה, הצרכנות, הזרימה הבין-לאומית של מומחים טקסיים וסחורות, כמו גם הרב-תרבותיות והאפשרות לייצור מורשת, בדרכים יעילות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית.

ספרי הבא, Healing Dramas: Divination and Magic in Modern Puerto Rico, הוא אתנוגרפיה אינטימית המאירה את החשיבות הפרפורמטיבית של טקסי ריפוי וכישוף, משמע, את טבעם המגולם גופנית. ספר זה מתמקד בדרמה ובפואטיקה של טקסי ריפוי וכישוף, וביעילות שלהם לשם שינוי מצבם של המשתתפים. השאלות שאני מציבה נובעות באופן ישיר מהאופי הייחודי של הברוחריה, האופי הליקוטי והמגוון של טקסיו ושל הלוקחים בו חלק והחידוש שבכלכלתו המוסרית. בספר זה, אני מתנסה במודלים ויזואליים וטקסטואליים של ייצוג אתנוגרפי, המחקים בדרכים שונות את הדרמה והפואטיקה של הריפוי, הכישוף וטקסי חיזוי עתידות. הרהורים תיאורטיים על פרפורמנס, החושים והדמיון נשזרים בסיפורים המדגישים את הדרמה והאנושיות של המפגשים עם ה-brujos, ואת היכולת הבין-תרבותית לחוות את הנשגב בדרכים גשמיות.

שני פרויקטים אלו מבוססים על מחקר שהתבסס על ארכיונים של טקסט ומדיה, ועל מחקר אתנוגרפי אשר ערכתי בפורטו-ריקו בשנים 1995-1996, בעיקר, אך לא רק, באיזורים העירוניים של Loíza ושל Canóvanas, בצידו הצפון-מזרחי של האי. בנוסף לביקור במספר מרכזים רוחניים, מזבחות ביתיים ו-botánicas (חנויות המוכרות אביזרים דתיים) באזורים אחרים של האי, עבדתי עם מרפאים ומטופליהם במהלך מפגשי ייעוץ, ובמיוחד עם Haydée, ברוחה אשר איפשרה לי להיות המתמחה שלה.

לאחרונה, אני עוסקת בהכנת מספר עבודות לפרסום, ובפרויקט חדש: "Spiritually Modern: Science, Mysticism, and Radical Civility in Latin America". פרויקט זה יהיה כרך ערוך, בהשתתפות קבוצה של חוקרים ממגוון ארצות ותחומים, החוקרים זרמים ותנועות מאמריקה הלטינית המשלבים מדע ורוחניות לשם כינון מודלים חלופיים של בניית אומה ותמורות חברתיות מאז המאה ה-19 ועד לימינו אנו. אחת השאלות המרכזיות שהפרויקט עוסק בהן היא מדוע חקר המיסטיקה והכישוף המערביים הוזנחו, עד לאחרונה, באנתרופולוגיה ובהיסטוריוגרפיה הלאומית הלטינו-אמריקאית.

את תואר הדוקטור שלי קיבלתי מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1998, לאחר שאת לימודי התואר התואר הראשון והשני העברתי באוניברסיטת תל-אביב. מאז לימדתי ב-Temple University, Johns Hopkins University ו-Swarthmore College, כאשר הקורסים עסקו בעבודת שדה ואתנוגרפיה, הקשר בין קובה לפורטו ריקו, תיירות וקולוניאליזם באיים הקריביים, אנתרופולוגיה ופולקלור ועוד.

 

אבל הסוציולוגיה של המדע אינה רק תחום לימודים מעניין, אלא גם חשוב מאין כמוהו: המדע הוא חלק בלתי-נפרד מתרבותנו; הוא משפיע על חיינו באינספור דרכים, וגם אנחנו משפיעים עליו. מסיבה זאת חשוב שנבין כיצד התהוותה המתודה המדעית, כיצד היא פועלת בעולם הממשי, ומי הם האנשים האחראים על ייצורו של הידע המדעי.

 

באותה שבת נסעתי על הכביש בסמוך למרכז המסחרי בעיר. השעה הייתה כמעט שלוש אחר הצהרים, ורחובות העיר היו שוממים. בתוך השיממון, הבחנתי לפתע בקבוצה של אנשים עטופים במעילים, חלקם עומדים וחלקם יושבים על ספסל. נוכחותם הפתיעה אותי, מאחר שהפיגה את השיממון המוכר לי בישוב, בייחוד בימי השבת, זמן המנוחה היהודי בו אנשים מתכנסים למשפחתיות בבתיהם. לא ידעתי בכמה אנשים מדובר. הם כיסו עצמם במטריות, נראו מקופלים בתוך עצמם. הצלחתי לזהות רגלים וידיים מבעד למטריות הפתוחות לרווחה, ללא פנים. האטתי את קצב הנסיעה וראיתי מונית גדולה עוצרת לצד הספסל. עצרתי את מכוניתי בצד הכביש, וראיתי שבע נשים ממהרות לסגור מטריות ולהיכנס למונית. זיהיתי שיער שחור חלק ועיניים מלוכסנות. הן נראו נשים זרות, נשים המכונות בישראל "עובדות זרות". עד לרגע זה, הכרתי את סוגיית הגירת העבודה לישראל מדיווחים שונים בתקשורת, דיווחים שהתייחסו לנוכחותן באזור תל-אביב ולא בפריפריה הדרומית. התפעלתי מנוכחותן בעיר ותהיתי: מה הן עושות כאן? למה וכיצד הן הגיעו לכאן? לאן הן נוסעות והאם יחזרו? דלתות המונית נסגרו, המכונית הסתובבה ונסעה החוצה מהעיר.

מפגש זה היווה התלכדות של זמן ומרחב שהותירה בי תחושה של חוסר נוחות. אחד הקשיים בעריכת עבודת שדה ב"בית" הינה תחושת המובנות מאליה של המרחב. אולם, במקרה שתיארתי, דווקא נוכחותן של הנשים במרחב עירוני המוכר לי הדגישה את זרותן, הדגשה שאולי הייתה זניחה וחסרת חשיבות אילו ראיתי אותן במקום זר עבורי. כאילו ה"בית" פלט אותן החוצה, הדגיש עבורי את זרותן ואחרותן אך בו בזמן גם שינה את פניו. כך, עריכת עבודת שדה ב"בית" מזמנת את ההבנה שהבית משתנה ומתעצב מחדש, חוויה מטלטלת בפני עצמה.

סקרנותי גברה. תהיתי לפשר מעשיהן בעיר והחלטתי לחזור, אך לא ידעתי האם הן ישובו. אולי הן מבקרות כאן או איבדו את דרכן? במהלך השבוע, המקום המה אדם ולא הצלחתי לזהות אותן שם, והחלטתי לחזור ביום השבת.

בשבת לאחר מכן, בשעה שלוש אחר הצהריים, חזרתי – ושם הן היו. אזרתי אומץ וניגשתי אליהן, הסתכלתי לעברן וחייכתי אל אחת הנשים, והיא חייכה בחזרה. שאלתי באנגלית "אתן נוסעות?" "לתל אביב", השיבו כולן בעברית. "וחוזרות?", המשכתי בעברית. אחת הנשים השיבה בעברית עילגת שהן עובדות כאן וחוזרות ביום ראשון. הצגתי את עצמי בעברית "ההורים שלי גרים כאן ולא ידעתי שאתן עובדות כאן." אישה אחרת השיבה בעברית מקוטעת "כן, עובדות, אבא אימא, מטפלות", והמשיכה "זקנים, מטפלות בזקנים". המונית נראתה במעלה הכביש. הן הכינו את התיקים ונפרדנו לשלום.

לאחר קריאה על הנושא במהלך השבוע, חזרתי בשבת שלאחר מכן ושוחחתי עימן ואף קבעתי להיפגש עם אחת הנשים. עוד באותו השבוע פגשתי את ג'יי, המתגוררת בביתה של מרים, החולה הסיעודית בה היא מטפלת. כך למעשה החלה עבודת השדה בעיר אופקים ונמשכה עד לחודש ינואר שנת 2007.

עבודת השדה אמנם החלה במרחב עירוני מוכר, אך המשיכה והתבססה במקומות העבודה של הנשים שהכרתי. שום דבר במוכּרות העיר לא הכין אותי לעבודת שדה בבתים פרטים עם נשים זרות מהפיליפינים מחד גיסא, ונשים סיעודיות נוטות-למות, מאידך גיסא. מקום העבודה של העובדות הזרות מהפיליפינים איננו מפעל או מרחב ציבורי, כי אם בתים פרטים של אנשים סיעודיים תושבי העיר אופקים ואזרחי מדינת ישראל, שכבר אינם מסוגלים לטפל בעצמם וזקוקים לעזרה של אדם אחר בביצוע פעולות יומיומיות כמו הליכה, רחצה, לבישת בגדים, אכילה ושליטה בצואה ובשתן. עבורם הבית נעשה מרחב החיים המרכזי ממנו הם ממעטים לצאת, ועבור העובדות מהפיליפינים הבית הוא מקום עבודה ומגורים כאחד. בנוסף לבית זה, חלקן שוכרות ביחד דירה בדרום תל אביב אליה הן נוסעות ביום החופשה בימי שבת, כפי שעשו כשפגשתי בהן לראשונה.

במהלך עבודת השדה התלוויתי למספר רב של נסעדות ומטפלותיהן הפיליפיניות. בית הנסעדת היה עבורי מרחב זר דרכו נחשפתי למקומות בעיר, לאנשים ולמשפחות, ולקצב חיים שלא הכרתי קודם. עם הזמן, בית ועוד בית נפתח בפני כמו גם נסגר. בתים נסגרו כאשר הנסעדת נפטרה והעובדת הזרה גורשה חזרה לארצה, או שאשרת עבודתה חודשה והיא הועברה לטפל בנסעדת בבית אחר. נכנסתי ויצאתי מהבתים הללו, שנעשו כל מרחבי החיים של הנסעדת והמטפלת, מרחבי חיים זמניים שכפי שהם נוצרים כך הם גם יכולים להיעלם. מרחבי חיים שזמניותם נקבעה לפי אורך הנשימה של הנסעדת ובו הן ישנו, אכלו, התלבשו, התרחצו, שוחחו בטלפון, קיבלו אורחים, נחו, ישבו, התגעגעו, בישלו, כיבסו, קראו, צחקו, בכו וכאבו.

משום שפערי השפה, התקשורת והתרבות בין העובדות, שדוברות אנגלית וטגלוג, ובין הנסעדות, שדוברות עברית וערבית-מגרבית, הגבילו אותן בעיקר לתקשורת בשפת גוף, עבודת השדה הורכבה ברובה מתצפיות. יחסי הטיפול השגרתיים בבית נבנו מפרקטיקות של גוף שהעובדות יישמו בניסיון לסייע לנסעדות בפעולות יומיומיות. פרקטיקות הטיפול חיברו בין גופן של העובדות לגופן של הנסעדות, כך שעם הזמן הנסעדת לומדת לאכול לפי קצב ההאכלה של הסועדת, הסועדת לומדת ללכת לפי קצב הליכתה של הנסעדת וכך הלאה. לוח הזמנים של האחת נשזר בלוח הזמנים של השנייה ומייצר, בתוך הבית, מרחב תנועה ותרבות שייחודי לשתיהן ומיוצר מתוך גופן.

בניסיון להבין ולנתח את מציאות החיים הסיעודית שנבנתה בבית נעזרתי בגישתו הפנומנולוגית של מרלו-פונטי וגישתו של דון הנדלמן. גישות אלו סייעו לי במאמץ האנתרופולוגי לזהות בבתים הקונקרטים בהם חקרתי את המבנה הפנימי והייחודי להם, ובו בזמן, את הקשרם לסדר החברתי הרחב.

לפי הנדלמן2, צורת הארגון קיימת בבסיסה של כל תופעה ומייצרת, כמו גם מונעת, סוגים שונים של אינטראקציות בין אנשים. צורת הארגון מאפשרת התבוננות בסדר הפנימי של התופעה עצמה וקשריה החיצונים עם הסדר החברתי. הסדר הפנימי של התופעה מעצב את הפרקטיקות, את אופן ארגון המרחב, הזמן ותנועות הגוף, כמו גם יוצר את התופעה עצמה. צורת הארגון מעניקה בו בזמן את אפשרויות העשייה והפעולה (agency) של האנשים, ומעניקה משמעות לפעולותיהם. גישה זו אפשרה לי לתאר את מציאות החיים של הנסעדות והעובדות מתוך פרקטיקות גופן, ולנתח פרקטיקות אלו ביחס לצורת הארגון החברתי-תרבותי שסביבן ושמגביל אותן. כתוצאה מכך, עבודת השדה בבתים הסיעודיים פתחה בפני זירות נוספות שכרוכות בבנית מציאות החיים בבית הן של הנסעדות והן של העובדות, כגון: ימי החופשה של העובדות בתל אביב; ביקורי בני משפחת הנסעדות בבית; מפגשי העובדות בכנסיות; מפגשים בחברת כוח האדם; בילויים קהילתיים כמו תחרויות היופי; והמפגשים הפתאומיים עם מנהלת ומשטרת ההגירה. החיבור בין זירות אלו מרכיב את מציאות חייהן של העובדות והנסעדות ומייצר את התנאים החברתיים שבמסגרתם וביחס אליהם הן פועלות.

עבודת השדה במנהלת ובמשטרת ההגירה מחוז דרום מהווה עבודה חלוצית בתחום, כיוון שלרוב מוסדות מדינה אינם נגישים ופתוחים למחקר .להבדיל מהכניסה לבית הסיעודי שתיארתי לעיל, כניסתי למנהלת ההגירה דרשה אישורים בירוקרטים. המנהלת הוקמה בשנת 2002 והוסבה למה שנקרא היום "רשות ההגירה והאוכלוסין" כאשר  את שוטרי משטרת ההגירה החליפו היום יחידת עו"ז (עובדים זרים), שהם פקחים של משרד הפנים בעלי סמכויות שיטור כלפי זרים בלבד. משימתה של מנהלת ההגירה הייתה לצמצם את מספר העובדים הזרים והעובדות הזרות בישראל. גם עבודת השדה במנהלת הורכבה לרוב מתצפיות, כיוון שנכחתי בזמן עבודתם של השוטרים והפקידים, למשל בביצוע מעצרים של עובדים זרים המוגדרים כלא-חוקיים במשמרות יום ולילה, באיתור כתובות ביתם של עובדים זרים, במעצר מסתננים מגבול מצרים, בכתיבת טפסים, בעריכות שימועים ובכליאת עובדים. במסגרת עבודת השדה במנהלת נחשפתי למימד של המדינה, של מפעילי הכוח ובעלי הסמכות בדרגים הבכירים והזוטרים. מימד זה הינו משמעותי בהקשר של הגירת עבודה כיוון שמוסדות המדינה מארגנים, מפקחים ומנהלים את המפגש בין הסועדות לנסעדות מלכתחילה. מימד זה לעיתים חסר בדיון האנתרופולוגי המתמקד בקבוצות שוליות ומוחלשות, מבלי לבחון את צורת הארגון של ההיגיון הבירוקרטי והקשרו למציאות החיים.

בזירות אלו נוצרת מציאות מורכבת שמבוססת על דינאמיות, גמישות ושבריריות של הגוף, של הבית ושל הכוח. מציאות שנבנית סביב פעולתן של העובדות הזרות מהפיליפינים המהוות חלק בלתי נפרד מכל זירה וזירה, ומחברות בין הזירות לכדי מערכת אחת. מתוך כך, בעבודה אני מדגישה את נוכחותן של העובדות הזרות מהפיליפינים דרך ציר שאני מכנה ציר הברבורים מנייר.

 

ברבור נייר, פרי עבודתה של עובדת פיליפינית בישראל

הכנת ברבורים מנייר הינה פרקטיקה הייחודית לעובדות הזרות מהפיליפינים המועסקות בסיעוד בישראל. עובדות רבות שהכרתי מעולם לא הכינו או הכירו עבודה זו בפיליפינים אלא למדו אותה כאן אחת מהשנייה. זוהי פרקטיקה שצומחת מהיצירתיות של העובדות ומיושמת בזמן הפנאי מהטיפול השגרתי בנסעדות. כיום, ניתן לראות את הברבורים במשרדי כוח אדם, בבתיהם של בני משפחות הנסעדות או לרכוש אותן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב או בחנויות המזרח הרחוק.

בתיאור הברבורים מנייר (כותרת עבודתי), ישנה התעקשות לתאר את חווית המציאות של עובדת זרה מהפיליפינים בישראל לא רק כביטוי לצורכי המערכת, אלא מתוך חווית המציאות של העובדת כאדם חי, פעיל ויוצר משמעות.

 

 

 

אמנם תחילתה של עבודה זו במרחב עירוני מוכר, אך המשכה בקרב "שבטים" לא מוכרים. אמנם היא התחילה והתמקדה בעובדות מהפיליפינים, אך למעשה היא מתבוננת בגרסא אחת אפשרית של ישראליות, וביתר דיוק: בצורת הארגון של היות אדם בישראל.

עוד על כך ניתן לקרוא בעבודה עצמה, או להשתתף בקורס שאלמד בסמסטר א': "'עבודה זרה': מבט אנתרופולוגי על הגירת עבודה ומדינה."

 

1עבודת המחקר נערכה במסגרת לימודיי במחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' פרן מרקוביץ וד"ר אנדרה לוי.

2Handelman, Don. 1998. Models and Mirrors, Towards an Anthropology of Public Events. New York: Berghahn.

 

קרן מזוז היא פוסט-דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום היא עובדת על מחקר העוסק במשמעויות של כאב.

 

בספרי Witchcraft and Welfare: Spiritual Capital and the Business of Magic in Modern Puerto Rico, אני נוקטת בגישה אתנו-היסטורית ואתנוגרפית כלפי הברוחריה (ריפוי בכשפים, brujería) הפורטו-ריקני, בטענתי כי כשפים ורוחות הינם חלק טבעי מהמודרניות. אלו אינם שרידים מיושנים ונכחדים, אלא היבט חיוני בחוויותיהן של brujos (מרפאות בכשפים) ומטופליהם, המגיבים להזדמנויות החדשות אשר סוללים בפניהם קפיטליזם הרווחה, הצרכנות, הזרימה הבין-לאומית של מומחים טקסיים וסחורות, כמו גם הרב-תרבותיות והאפשרות לייצור מורשת, בדרכים יעילות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית.

ספרי הבא, Healing Dramas: Divination and Magic in Modern Puerto Rico, הוא אתנוגרפיה אינטימית המאירה את החשיבות הפרפורמטיבית של טקסי ריפוי וכישוף, משמע, את טבעם המגולם גופנית. ספר זה מתמקד בדרמה ובפואטיקה של טקסי ריפוי וכישוף, וביעילות שלהם לשם שינוי מצבם של המשתתפים. השאלות שאני מציבה נובעות באופן ישיר מהאופי הייחודי של הברוחריה, האופי הליקוטי והמגוון של טקסיו ושל הלוקחים בו חלק והחידוש שבכלכלתו המוסרית. בספר זה, אני מתנסה במודלים ויזואליים וטקסטואליים של ייצוג אתנוגרפי, המחקים בדרכים שונות את הדרמה והפואטיקה של הריפוי, הכישוף וטקסי חיזוי עתידות. הרהורים תיאורטיים על פרפורמנס, החושים והדמיון נשזרים בסיפורים המדגישים את הדרמה והאנושיות של המפגשים עם ה-brujos, ואת היכולת הבין-תרבותית לחוות את הנשגב בדרכים גשמיות.

שני פרויקטים אלו מבוססים על מחקר שהתבסס על ארכיונים של טקסט ומדיה, ועל מחקר אתנוגרפי אשר ערכתי בפורטו-ריקו בשנים 1995-1996, בעיקר, אך לא רק, באיזורים העירוניים של Loíza ושל Canóvanas, בצידו הצפון-מזרחי של האי. בנוסף לביקור במספר מרכזים רוחניים, מזבחות ביתיים ו-botánicas (חנויות המוכרות אביזרים דתיים) באזורים אחרים של האי, עבדתי עם מרפאים ומטופליהם במהלך מפגשי ייעוץ, ובמיוחד עם Haydée, ברוחה אשר איפשרה לי להיות המתמחה שלה.

לאחרונה, אני עוסקת בהכנת מספר עבודות לפרסום, ובפרויקט חדש: "Spiritually Modern: Science, Mysticism, and Radical Civility in Latin America". פרויקט זה יהיה כרך ערוך, בהשתתפות קבוצה של חוקרים ממגוון ארצות ותחומים, החוקרים זרמים ותנועות מאמריקה הלטינית המשלבים מדע ורוחניות לשם כינון מודלים חלופיים של בניית אומה ותמורות חברתיות מאז המאה ה-19 ועד לימינו אנו. אחת השאלות המרכזיות שהפרויקט עוסק בהן היא מדוע חקר המיסטיקה והכישוף המערביים הוזנחו, עד לאחרונה, באנתרופולוגיה ובהיסטוריוגרפיה הלאומית הלטינו-אמריקאית.

את תואר הדוקטור שלי קיבלתי מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1998, לאחר שאת לימודי התואר התואר הראשון והשני העברתי באוניברסיטת תל-אביב. מאז לימדתי ב-Temple University, Johns Hopkins University ו-Swarthmore College, כאשר הקורסים עסקו בעבודת שדה ואתנוגרפיה, הקשר בין קובה לפורטו ריקו, תיירות וקולוניאליזם באיים הקריביים, אנתרופולוגיה ופולקלור ועוד.

 

הופתעתי לגלות שמבחינה דתית-פורמאלית אין שום טקס המתלווה למות עוברים או ילודים ולמעשה שוררת התעלמות חברתית גורפת ממקרים מסוג זה. חברה המעלה על נס את חשיבות הפריון והאימהות אינה מציעה נחמה ומזור בצורת טקסים במקרה בו היריון מסתיים במוות? הפליאה הזו, שנותרה בלתי פתורה עבורי עם סיום הקורס, היוותה את ראשיתו של המחקר שערכתי.

רגע משבר נוסף מוצא אותי בשעת ערב, בדרכי לראיון עם אישה שחוותה אובדן היריון, כשאני יודע שלמחרת עליי לקום בחמש לפנות בוקר, לנסוע לראיון בנתניה ולחזור בזמן לראיון נוסף בירושלים. אחרי שפרסמתי בפורום "אובדן היריון – תמיכה" באתר האינטרנט "תפוז" מודעה בדבר המחקר שאני עורך, הוצפתי בפניות מצד נשים שניאותו להתראיין. בקורס לשיטות מחקר איכותניות למדתי שיש לראיין מעט, לנתח, לעדכן את השאלות ולחזור לשדה, אולם מה עושים במקרה בו מרואיינות שהסכימו לשתף עמי פעולה נמלכות בדעתן ומחליטות שלא להיפגש ולשוחח עם זר מוחלט, גבר, על חוויית אובדן אישית, אינטימית שחוו? שני ביטולי ראיונות הביאו אותי לשים בצד את הידע המועיל שלמדתי בקורס לשיטות מחקר איכותניות ולהסתער על השדה. מרבית הראיונות עליהם התבסס מחקרי נערכו בתקופה של קצת יותר מחודש. אני זוכר את תקופת איסוף הנתונים. שבועות עמוסים, אינטנסיביים; צל חולף בין תחנות מרכזיות מתאבכות באור ראשון, אחרי לילה נוסף שבו אני ו/או אהובתי דאז היינו חולמים על תינוקות מתים. אלו לא היו חלומות בלהות, לפחות לא במובן המקובל, של חלומות שמקיצים מהם קצרי נשימה, אבל תוכנם עסק במה שהעסיק אותי, במה אפף אותי מכל עבר.

ובל נשכח את חודשי הכתיבה שבאו עם תום איסוף החומרים. חודשים שהיו מורכבים מימים ארוכים בהם ניסיתי למשמע את גופי הסורר, לאלץ אותו (אותי) להתמודד עם השפע ולארגן פיסות ורסיסי רעיונות לכדי תזה רהוטה וברורה. אני זוכר את שעות היום שזלגו מבעד לחלון, את המחיקות שכאילו באו עוד לפני שהצלחתי להעלות משהו על הכתב. אני זוכר גם את הרגיעה שהייתה מגיעה בלילה, עת ההמולה שבחוץ ובפנים הייתה מרפה. את עבודת המאסטר שלי כתבתי בלילות, בין 1:00 ל-6:00, לצלילי אלבומים מתנגנים במלואם ב-88 fm, כשאני מצפה ללאות מתוקה שהייתה מציפה אותי עם שחר.          

יש משהו מרגיז בלקרוא על משברים ועל רגעי שבירה כשיודעים שיש "סוף טוב" לסיפור, קרי, תזה גמורה, פרויקט שהצליח. בסקירה הקצרה לעיל ביקשתי להאיר שעות אפלות של הנפש, בהרפתקה המופלאה, המורכבת, של עריכת מחקר. כדי להימנע, במקצת, ממלכודת הסוף הטוב, אסיים באירוע נוסף כדוגמת אלו שתוארו לעיל; אירוע פוסט-מחקרי, אחרי "הסוף". אני בדרכי לכנס האגודה הסוציולוגית ה-40 להציג את התזה שלי. רוגע מוזר, מפתיע, נוחת עליי ודוחק החוצה את שאריות הלחץ שליוו אותי בשבועות בהם עבדתי על הפרזנטציה. החשש מלהציג את עבודת המאסטר שלי (אימהות חסרה: כינון זהות עצמית בעקבות אובדן היריון או אובדן ילוד, בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג וד"ר נורית שטדלר) בפני קהל זר, אולי עוין, אולי משועמם, נמוג, לעת עתה. הותשתי מלדאוג. אני מוודא שה- disk on key, עם המצגת, בתיק למרות שאין לי ספק שהוא שם; חושב על הקהל שיטרח ויגיע במיוחד לשמוע אותי מספר על המחקר שלי.

 

זהר גזית הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. מחקרו עוסק במוות בחברה הישראלית, בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר נורית שטלדר.

 

בשנת הלימודים 2006-2005 הוא מינה אותי לאסיסטנט שלו, ועד היום איני מבין מדוע הוא בחר בי, ולא באחת הבחורות החמודות אשר אליהן הוא הרבה לחייך. בחלוף הזמן הוא הודה בחיוך ממזרי שגם הוא לא לגמרי מבין כיצד קרה הדבר, וכנראה שזהו רצונו של האלוהים שהוא מעולם לא האמין בו.

ברוך היה איש אקדמיה ברמה גבוהה מאוד, אך נדמה לי שבעיני רבים הוא ייזכר בעיקר בשל כוח הרצון הגדול שלו. כיצד אדם בעל קשיים פיזיים מורכבים כל כך מצליח לגייס את תעצומות הנפש האדירות בכדי לייצר מחקרים איכותיים רבים, או בכדי להגיע וללמד כמעט מבלי להחסיר שיעורים? באופן אישי, תמיד האמנתי שברוך הוא מקרה יוצא מהכלל, שבוודאי אינו מעיד על הכלל, גם אם לא ניתן להתעלם מהתמיכה יוצאת הדופן של אשתו דיאנה. זכור לי היטב כיצד הייתי מביט בתדהמה על האופן שבו -היה מקליד רשימות ארוכות בעזרת הזרת, ואינו מוכן לוותר או להיעזר באחרים, גם אם הכאב והמאמץ ניכרו היטב על פניו.

מעניין לציין כי מן השיחות הרבות שהיו לי איתו הגעתי למסקנה כי יש הבדל משמעותי בין התדמית של ברוך למה שהוא היה באמת. ברוך לא היה "ציוני נלהב", אך אני סמוך ובטוח שהגדרה כמו "פוסט ציוני" לא הולמת את מהות השיחות האישיות שניהלתי איתו. גם אם הוא העלה בהן ביקורת לא מעטה, הרי שהן ללא ספק התנהלו בגבולות הציונות, והוא הרבה להשתמש בביטוי "אנחנו". לאור זאת, ההחלטה שלו להצביע בבחירות 2006 למפלגת העבודה התקבלה אצלי בטבעיות, גם אם בעיני רבים היא נתפסה כהפתעה לא צפויה לאור תדמיתו של ברוך.

למרות שכלל אינני משוכנע בנוגע לתוויות האידיאולוגיות שהצמידו לו, אני משוכנע לחלוטין בדבר תפיסתו את החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית ביותר. ברוך האמין שבחברה שלנו הערכים הצבאיים משפיעים באופן מובהק על כל שדרות החיים (בצורה גלויה או סמויה), ושמים לאל את האפשרות לכונן חברה יציבה ובריאה יותר. הוא נהנה תמיד לספר כיצד במהלך אחד השיעורים התגלע ויכוח ארוך בינו לבין אחת הסטודנטיות שלו בנוגע לשאלה האם החברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית. במהלך הויכוח נחה עינו של ברוך על חזה של הסטודנטית, שם הבחין בתרמיל ריק של כדור רובה התלוי על שרשרת כסופה, ועצם אזכורו של התרמיל הריק הכריע את הויכוח לטובתו. דרך המקרה הזה הוא ניסה לתאר בפני שומעיו עד כמה היסודות הצבאיים מצויים עמוק בתוך חיינו, גם אם אנחנו לא תמיד שמים לב אליהם, אלא תופסים אותם כמובנים מאליהם.

אחת מגדולותיו של ברוך הייתה היכולת שלו ליצור קשר אישי עמוק עם הסטודנטים שהתגברו על סימני השאלה ההתחלתיים ונשארו בקורסים שלו. לכן, סטודנטים רבים זוכרים את השיעורים שלו כחוויה יוצאת דופן, בעלת עומק אקדמי וקסם אישי רב של המרצה. אני מאמין בכל ליבי כי אלו שבחרו לקחת חלק בקורסים שהוא לימד זכו למתנה רוחנית יוצאת דופן שתלווה אותם לאורך כל חייהם – הן בשל האיש, הן בשל יכולותיו, והן בשל הקשר המיוחד והנדיר.

מעניין גם לציין כי במהלך שנת 2006 תכנן ברוך ללמד קורסים שונים בהשוואה למה שהוא נהג ללמד עד אותה עת. בחושיו החדים הוא הרגיש שהעולם עובר שינוי מהותי, ואין עוד לצבאות גדולים משמעות רבה כבעבר. לכן, הוא הרחיב את תחום ידיעותיו בטרור ובנשק גרעיני ושאף ללמד במהלך שנות הלימודים הבאות נושאים סוציולוגיים הקשורים לשני התחומים שפורטו לעיל. רק המחלה שהתפרצה במהלך שנת התכנון מנעה ממנו לממש את שאיפותיו.

לעניות דעתי, רק בעוד כמה עשורים יבינו בראיה לאחור את חריפות מחשבתו של ברוך, שבמידה רבה הקדים את זמנו. האם מישהו היה מאמין לפני עשרים שנה כי ישראל תכיר באש"ף או תסמוך את ידה על האפשרות לכינונה של מדינה פלסטינית? האם מישהו היה מאמין לפני עשרים שנה כי פלסטינים לא מעטים יכירו במדינת ישראל וישאפו לחיות לצידה במסגרת של דו קיום כזה או אחר? במידה רבה אנו מצויים בתהליך מורכב מאוד ודיאלקטי, שמראיה ארוכת טווח מצוי במסלול של התקדמות איטית לקראת פתרון שישים קץ לסכסוך ארוך השנים שבין יהודים לערבים, ואולי יאפשר להפנות משאבי מדינה רבים לצרכים כלכליים וחברתיים. במידה ויגיע אמנם קיצו של הסכסוך הארוך הזה, מחקריו של ברוך ייתפסו באור אחר לגמרי, ויכול להיות שדווקא אז הוא יוכל לזכות בהכרה עמוקה ונצחית שתאפשר לו לתפוס את המקום הראוי לו בהיסטוריה האקדמית של ישראל.

 

שקד ברקת הינו בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום הוא מתחיל את כתיבת הדוקטורט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא כותב על הקשר בין תיירות ופוליטיקה בישראל, בהנחייתם של דוקטור נעם שובל ופרופסור מנחם הופנונג.

מאותו רגע, העבודה איתו היתה מעניינת ונעימה. בהמשך כתבתי אצלו את עבודת המ.א. שלי ואת עבודת הדוקטורט. לאורך כל הדרך לא הפסקתי ללמוד ממנו. למדתי על רעיונות אקדמיים ועל העולם האקדמי, למדתי איך אפשר להשתמש בהומור ציני כנשק בכל מצב, למדתי איך לתייק מאמרים (עד היום אני משתמשת בשיטה שלו), ושחשוב שתהיה תמיד חפיסת שוקולד במגירה, וגם את זה אני מיישמת עד היום. אבל בעיקר אני חושבת שלמדתי ממנו איך לחשוב. הוא לימד אותי לראות מבנים חברתיים, להבין את הדבר המופשט הזה שנקרא סוציולוגיה, לנסות לבחור פרספקטיבות חדשות לניתוח של מצב מוכר, להסתכל רחב יותר ועמוק יותר על כל תופעה חברתית כדי להציע ניתוח חדש שלה.

וכמובן, מעבר לחשיבה, הוא היווה עבורי מקור להשראה מתמדת – היכולת שלו להמשיך ולעבוד בכל מצב, להקליד בהתחלה עם שתי ידיים, אחר כך עם יד אחת ובסוף רק עם אצבע אחת, אבל תמיד להמשיך, ולשמור תוך כדי על חוש הומור ציני, לימדה אותי שתמיד אפשר להתגבר על קשיים, שראוי לנסות להתגבר על קשיים, ולא לוותר.

אני רוצה להתייחס לשני מושגים שברוך טבע, שניהם מאד מוכרים, ולשאול שאלות על ההתקבלות שלהם במדעי החברה בישראל, ובשיח הציבורי בישראל בכלל. המושג הראשון הוא כמובן מיליטריזם (קימרלינג 1993), והשני "גבולות המערכת" או "גבולות השליטה" (Kimmerling 1992). למרות שהמושג מיליטריזם שימש כבר במדעי החברה באמצעות עבודתו של אורי בן אליעזר (1995), נראה שהמאמר של ברוך מ"תיאוריה וביקורת" הוא שהביא לתפוצה של המושג במדעי החברה בישראל. כזכור, קימרלינג טען שהחברה בישראל היא מקרה קלסי של מיליטריזם תרבותי (או מיליטריזם קוגניטיבי), מכיוון שהחשיבה הצבאית, לפיה יש לפתור סכסוכים חיצוניים ופנימיים בעיקר בדרכים כוחניות, מוסכמת על המוסדות החברתיים בישראל ועל המרכז האזרחי כולו ללא הבדלים מפלגתיים. התפישה לפיה אלימות מאורגנת, מלחמה והכנות למלחמה הן פעולות נורמליות ושגרתיות נהייתה לחלק מהמובן מאליו בישראל. הצבא הוא אחד מן הסמלים המרכזיים של הקולקטיב, הוא נתפס כמגלם את הפטריוטיזם הצרוף, והוא אף המגדיר העיקרי של השייכות למדינה, קרי האזרחות, והנגישות למשאבים של המדינה.

הטענה הרדיקאלית לזמנה של ברוך, כלומר ההגדרה המחודשת של החברה בישראל כחברה מיליטריסטית, פתחה פתח לשדה רחב של ויכוחים בשאלת אופיה של החברה בישראל. סטיוארט כהן (1996), למשל, טען כי אמנם לישראל היה אופי מיליטריסטי בעבר, אולם בעקבות מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, האינתיפאדה והתרחבות המחלוקת הציבורית ביחס לשאלת השטחים, חלה ירידה בקונסנסוס החברתי סביב הצבא, והצבא עבר רדוקציה לתפקיד המסורתי שלו כאחראי רק לבטחון הלאומי.  יורם פרי (1996) טען כי אכן יש בישראל ערכים אנטי-דמוקרטים ומיליטריסטיים, אולם אלה אינם הערכים ההגמונים של ישראל אלא מאפיינים בעיקר את האוכלוסייה הדתית-לאומית ואינם מרוכזים בהכרח בצבא. לא רק שהחברה איננה מיליטריסטית, לפי פרי, אלא שיחסי צבא-חברה בישראל נמצאים במשבר, והצבא חשוף ליותר ביקורת עם הירידה במרכזיות של האתוס הביטחוני, ועלייה של ערכים ליברליים אינדיבידואליסטים.

בנוסף, וחשוב אולי יותר, המושג פתח פתח למחקרים בתחומים מגוונים מאד. אי אפשר למנות את כל המאמרים שנכתבו בעקבות הטענה של קימרלינג, אבל מעניין להדגים לפחות חלקים מהרשימה ולהראות את המגוון שלה: שרית הלמן (1999) הוסיפה על קימרלינג את הקישור בין המיליטריזם לבין שיח האזרחות בישראל, והראתה שהזירה הבטחונית הוגדרה בתור הזירה המרכזית בה מתבטאים ומתממשים היחסים בין היחיד למדינה. יגיל לוי (2006) הוסיף לניתוח המיליטריזם את המימד החומרי: לוי טען כי בישראל התגבש מיליטריזם חומרני , כלומר מצב שבו קבוצות חברתיות מפיקות תגמולים סמליים וחומריים מהמצב של לחימה מתמשכת. הוא מנתח תהליכי דה-מיליטריזציה ורה-מיליטריזציה על פי העליות והירידות במפלס התגמולים שהצבא יכול לספק, לעומת התגמולים שמניבים פירות הגלובליזציה לקבוצות חברתיות שונות.

מחקרים אחרים השתמשו במושג המיליטריזם כדי להבין את השפעת המיליטריזם על הבניית הזהויות ברמת המיקרו. עדנה לומסקי-פדר (1998) בחנה את הדרך בה משלבים לוחמים את המלחמה אל תוך מהלך חייהם, וטענה כי בניגוד לתפישה הרווחת של המלחמה כטראומה, החייל הישראלי אינו רואה את המלחמה כחוויה משברית, אלא מרבית החיילים "מנרמלים" את המלחמה כתופעה "טבעית" או "מובנת מאליה" במסלול החיים של הגבר הישראלי. חגית גור (2005), אבנר בן-עמוס (2004), ורבים אחרים בחנו את חלקה של מערכת החינוך בסוציאליזציה לערכים ולפרקטיקות צבאיות.

ולבסוף, המחקר האישי שלי (ששון-לוי 2006) מסתמך על הניתוח של קימרלינג, ושל דפנה יזרעאלי בעקבותיו. דפנה יזרעאלי (1999) קיבלה את הגדרתו של קימרלינג את ישראל כחברה מיליטריסטית, אולם טענה כי מיליטריזם הוא מושג ממוגדר. בחברה בה התרבות הצבאית נפוצה, דימוי הלוחם מהווה סמל לחברה כולה, והגבריות הצבאית מעצבת לא רק זהויות גבריות אחרות, אלא את כלל יחסי המגדר. אלו הן רק דוגמאות ראשוניות לקשרים הסבוכים בין מיליטריזם לבין יחסי מגדר. בעקבות המחקרים של דפנה יזרעאלי ושלי עלו מחקרים נוספים הבוחנים את הקשר בין צבא ומגדר, את משמעות השרות הצבאי עבור נשים, ואת ההשלכות של המיליטריזם על יחסי מגדר בישראל.

 אם כך, במובן מסוים המושג של קימרלינג אפשר לחוקרים ישראלים להתחבר לתחום ידע שלא שימש בעבר לניתוח החברה הישראלית, ואשר התגלה כפורה למדי. כך, התפישה של החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית, שהייתה נתונה במחלוקת ובוויכוח, נהייתה לחלק מהנחות היסוד החדשות במחקר על החברה בישראל.

לעומת מושג המיליטריזם, למושג "גבולות השליטה" הייתה קריירה שונה לחלוטין. במאמר הראשון שפורסם ב ASR ב-1992, קימרלינג הציע ניתוח סוציולוגי של הסוציולוגיה הישראלית. ניתוח כזה נעשה גם על ידי אחרים, ובעיקר על ידי אורי רם (1993), אלא שקימרלינג שואל איך הסוציולוגיה של הסוציולוגיה, ובאופן מדויק יותר – איך מסגרות הניתוח של הסוציולוגיה הישראלית, מושגי היסוד שלה, הטרמינולוגיה שלה, הפריודיזציה ההיסטורית שהיא מניחה והגבולות שהיא רואה לנגד עיניה – איך כל אלו מבנים את תפישת החברה והמדינה, לא רק בדיסציפלינה הסוציולוגית אלא בישראל בכלל.

הנקודה המרכזית במאמר היא שאלת הגבולות של החברה הנחקרת, ואופי החברה שהיא רואה לנגד עיניה. קימרלינג טוען שכשהסוציולוגים מדברים על החברה הישראלית, הם מתייחסים על פי רוב רק לחברה היהודית בישראל, ובוודאי רק לחברה בתוך הקו הירוק. למשל, כשהסוציולוגיה הישראלית הקאנונית בוחנת את תקופת המנדט הבריטי היא קוראת לתקופה זו "תקופת הישוב". בכך היא מגבילה את עצמה לחקר היהודים בלבד תחת שלטון המנדט, כאילו היו בוואקום חברתי, פוליטי וסוציו-כלכלי.

הפרדה זו אפשרה להגדיר את "הישוב" כחברה של "עולים", ולהמנע מהגדרת הישוב כחברה של מהגרים-מתיישבים, המתמודדת עם בעיות דומות לאלה של מדינות אחרות מסוג זה (דרום אפריקה, אלג'יר, אוסטרליה), כמו השתלטות על אדמה, התמודדות עם עמים ילידיים, יצירת סולידריות בחברה לא שוויונית וכדומה. תפישה זו של גבולות המערכת איפשרה לא להתייחס כלל לאוכלוסיה הערבית בטריטוריה,  ומאוחר יותר להתייחס אליהם כאל מיעוט אתני בתוך מדינה יהודית מודרנית. מלבד עבודתו של הנרי רוזנפלד (1964), לא היו כמעט מחקרים על הערבים בישראל בעשורים הראשונים של הסוציולוגיה הישראלית, ובוודאי שלא היו מחקרים על הממשל הצבאי תחתיו הם היו נתונים עד 1966, וגם היום אין לנו מספיק מחקרים על תקופת הממשל הצבאי.

 

"הקו הירוק" – גבולות הסוציולוגיה

אחרי מלחמת ששת הימים, המחקר הסוציולוגי תפש את הפלסטינים בשטחים כ-outsiders, ואת הכיבוש כאירוע זמני. אפילו המחקרים שעסקו בניתוח שוק העבודה המפולח, שלפלסטינים מהשטחים היה חלק מאד חשוב בו עד האינתיפאדה הראשונה, ראו בפלסטינים מעין "עובדים זרים", בוודאי לא חלק מהמערכת.

קימרלינג מציע מסגרת אלטרנטיבית לניתוח: מסגרת השליטה של ישראל. כל השטח שתחת שליטת ישראל – בתוך ומחוץ לקו הירוק – הוא יחידה גיאו-פוליטית אחת. תפישה כזאת מערערת, כמובן, את התפישה העצמית שלנו כדמוקרטיה, שכן תחת מערכת השליטה של ישראל יש לפחות שלוש קבוצות אוכלוסיה מובחנות: אזרחים יהודים עם זכויות מלאות וחובות מלאות, אזרחים פלסטינים עם זכויות אזרחיות אבל זכויות חברתיות מוגבלות ביותר, ופלסטינים ללא כל זכויות פוליטיות או אזרחיות.  קשה לקרוא למערכת כזאת דמוקרטית. כלומר, הגבולות שמעצבים את טווח הראיה והמחקר שלנו – מעצבים גם תפישת חברה בעלת אופי שונה לחלוטין.

יש כמובן קשר הדוק בין תפישת החברה כמיליטריסטית, לבין תפישת גבולותיה של החברה כגבולות השליטה הצבאית. לכן מעניין לשאול מדוע מושג המיליטריזם השתרש כדרך לתיאור החברה בישראל, ואילו המושג של מערכת גבולות השליטה כמו התאדה מהשיח האקדמי. שכן כולנו – מרצים, סוציולוגים ביקורתיים, המאמרים וכתבי העת  – ממשיכים לדבר לכתוב וללמד על "החברה הישראלית" ומתכוונים למעשה בעיקר לחברה היהודית בישראל, ולעתים גם לאזרחים הפלסטינים בישראל. גם כשאנחנו מדברים על "החברה בישראל" אנחנו לא מתייחסים לתושבי השטחים כחלק מהמערכת הנלמדת. את ההם בשטחים – חמאס, או פת"ח, או איך ש"הם" לא נקראים היום – אנחנו מנסים שוב ושוב להשאיר מחוץ לתמונה, כדי שלא יקלקלו לנו את תמונת המערב הדמוקרטי שאנחנו שואפים ליצור פה.

ההשערה שלי היא שגם אנחנו, סוציולוגים ביקורתיים שכמותנו, מתקשים להיפרד מהדימוי של ישראל כמדינה כמודרנית, מערבית, יהודית ובעיקר – דמוקרטית. תפישת המערכת על פי גבולות השליטה הצבאית תציג תמונה שונה לחלוטין – זוהי חברה שבה לחלק מהאוכלוסיה יש זכויות ולחלק האחר אין בכלל זכויות, ולכן זוהי איננה עוד חברה שיכולה לספר עצמה שהיא חברה מערבית ודמוקרטית, שבה האשכנזי הוא הדמות ההגמונית. וכך, למרות המחאה נגד הכיבוש, הכיבוש נשאר בכל זאת מחוץ לתחום, מחוץ לגבולות הדיון האקדמי – או שהוא מומשג כאירוע נפרד, על מנת שנוכל להמשיך ולספר לעצמנו סיפורים על חברה מתוקנת, מערבית, יהודית ודמוקרטית.

נדמה לי שאפילו ברוך עצמו התקשה לעמוד בתביעה שהוא הציב – למשל, בספרו "קץ שלטון האחוסלים" (2001) הוא שב ומנתח את החברה היהודית בישראל בתוך הקו הירוק, כמו היתה בוואקום גיאוגרפי ופוליטי. אם הקריירה של מושג המיליטריזם מלמדת אותנו על כוחו והשפעתו של ברוך קימרלינג כסוציולוג ביקורתי, נראה שהקריירה של "גבולות השליטה" מלמדת דוקא על מוגבלות כוחו של הסוציולוג בהשפעה על דעת הקהל, על השיח הציבורי ועל השיח האקדמי, גם כשהוא חריף, שנון, חכם, ביקורתי ורפלקסיבי כפי שברוך היה.

 

מקורות:

הלמן שרית. 1999. "יש גבול". בתוך חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל. עורך: עדי אופיר, ירושלים: ון-ליר והקיבוץ המאוחד.

יזרעאלי, דפנה. 1999. 'מגדור בשירות הצבאי בצה"ל', תיאוריה וביקורת 14: 85–109.

כהן, סטיוארט. 1996. 'צה"ל והחברה הישראלית: לקראת צמצום תפקודי של הצבא?', ברוך קני-פז ומשה ליסק (עורכים), ישראל לקראת שנות האלפיים: חברה, פוליטיקה ותרבות, ירושלים: מאגנס: 215–232.

פרי, יורם. 1996. 'האמנם החברה הישראלית מיליטריסטית?', זמנים 56: 94–112.

קימרלינג ברוך, 1993: "מיליטריזם בחברה הישראלית", תיאוריה וביקורת, 4: 141-123.

רוזנפלד, הנרי. 1964. הם היו פלאחים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רם, אורי. 1993. "החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל". בתוך אורי רם (עורך): החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות.

 

ד"ר אורנה ששון-לוי הינה ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. בין תחומי התמחותה: יחסי צבא – חברה; תיאוריה פמיניסטית, חברה ומגדר; תנועות חברתיות חדשות; אשכנזיות ועוד.

 

 

אולם מה שחשבתי שתהיה הבחירה הפשוטה התגלתה כבחירה קשה במיוחד, במיוחד בחוג לספרות גרמנית שהיה מיועד לדוברי השפה, ואילו הידיעה שלי את השפה הגרמנית היתה מוגבלת לאיומים על ההורים שאברח מהבית אם יעזו לדבר אלי בגרמנית ברחוב או לחלופין נסבה סביב משא ומתן על העגבניות והמלפפונים שלא סיימתי לאכול. מכיוון שבכל קורס נדרשנו לקרוא כ-5-8 ספרים בגרמנית (בסמסטר), המרצים בחוג ריחמו עלי, והיו מגלים לי בסוד איזה ספר תורגם לעברית. באופן מפתיע, נהניתי מהלימודים למרות הקושי העצום לקרוא את קאנט בגרמנית. היכולת להתמודד עם טקסטים קשים תרמה לי מאד כשהחלטתי את ההחלטה הגורלית לעבור למחלקה לסוציולוגיה ללימודי תואר שני (למורת רוחם של כמה מהמרצים בחוג לגרמנית שהמעבר למדעי החברה נתפס בעיניהם כסוג של "בושה למשפחה").

אולם כמו ג'ורג' ב"סיינפלד" הפן האדריכלי שבי צף בכל פעם מחדש והעלה בי תהיות לגבי הכיוון שבחרתי. לפיכך, במקביל ללימודי התואר השני במגמת הארגון, למדתי לימודי ערב של עיצוב פנים במשך שנתיים וחצי, כשאני מרגישה קצת כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, בבוקר בממלכת הסופר-אגו באוניברסיטה ובערב בממלכת הניצוץ היצרי. עד שיום אחד פתאום הבנתי ששני התחומים יכולים לחבור יחד לכדי משהו אחד שיגרום לי להנאה וסיפוק. נדמה לי שזה קרה כאשר פניתי לבועז שמיר שינחה אותי בעבודת התזה שלי בתחום עיצוב ארגוני שירות, והוא הסביר לי בנימוס שזה לא ממש התחום שלו. כמעט וויתרתי על תשוקתי לנושא, אבל בועז, בתבונתו האנושית הרבה, חייך בעדינות והבטיח שהוא מוכן להנחות אותי כמנחה נוסף, אבל בתנאי שאכתוב בתחום ש"בוער בעצמותיי" ודחק בי שלא להתפשר על תשוקתי לעיצוב. למרות פשטותה, זו היתה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בדרכי האקדמית.

לאחר חיזורים אחר מנחה נוסף לתזה, חברתי לפרופ' ענת רפאלי מביה"ס למנהל עסקים, אשר הנחתה אותי עד שעברה לאוניברסיטה אחרת ו"הורישה אותי" לפרופ' אבי קלוגר, גם הוא ממנהל עסקים. התזה עסקה בעיצוב מסעדות וברים בירושלים ובתל-אביב, והפגישה אותי עם מגוון רחב של סגנונות עיצוב (ועם המון מסעדות טובות). במסגרת המחקר הצגתי בפני 200 נבדקים שלוש תמונות של מסעדות או ברים, ועבור כל תמונה היה עליהם לכתוב סיפור דמיוני שמתאר את החוויה שלהם במקום. הטקסטים היו נפלאים ועשירים והדגימו את ההשפעה הרגשית העצומה של סגנון העיצוב על לקוחות פוטנציאלים. על בסיס התזה כתבתי, יחד עם רפאלי וקלוגר, פרק לספר Emotions in Organizations. הכתיבה באנגלית בפורמט של מאמר היתה אתגר חדש ומעניין, שהניב אצלי את התשוקה לכתוב. את התזה הצגתי בשני כנסים בינלאומיים, כשהאחד התקיים בטירה מדהימה בטוסקנה והשני בניו-אורלינס בזמן פסטיבל הג'ז השנתי – איך אפשר לא לאהוב כנסים אחרי זה?  מסתבר שאפשר.

עם סיום התזה התחלתי לעבוד בייעוץ ארגוני, לימדתי בביה"ס למנהל עסקים ובביה"ס למדיניות ציבורית, מוניתי לרכזת הוראה בתואר שני באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם אף עיצבתי פה ושם בתים ומשרדים למכרים וחברים. אבל כל אלו הרחיקו אותי מדי מהמחלקה לסוציולוגיה, אליה חזרתי רק לאחר מספר שנים כשנוכחתי לדעת שפשוט אי אפשר להפטר מהסוציולוגית שבי: הילדים שלי לא מבינים למה אני מתרגזת מכל שלטי ה"אל תעשה" בבריכה במלון באילת, הסטודנטים במנהל עסקים תמיד מאשימים אותי על היותי ביקורתית וממוקדת ביחסי כוח והחברים שלי לא מבינים למה אני לא מתלהבת מהישגיהם בהיי-טק. בקיצור, לא היתה ברירה אלא לחזור לדוקטורט שיהיה ממוקד ביחסי כוח באמצעות... איך לא, אדריכלות.

לשמחתי זכיתי לקבל את ד"ר מיכל פרנקל כמנחה שלי, ואין ספק שמבחינתי לא היה יכול להיות "שידוך" מוצלח יותר. המיקוד במונחים הפוקויאניים ובורדזיאניים אִפשֵר לי להרגיש שחזרתי אל המקום המתאים לי, בו אני לא ביקורתית או צינית מדי. אני עדיין לא בטוחה שזו לא הפרעה אישיותית שלי, אבל אני מבינה שגם אתם, הסוציולוגים האחרים שקוראים את המדור הזה, באותה סירה, ואיכשהו זה קצת מנחם.

עבודת הדוקטורט שלי התמקדה באופן שבו אסתטיקה ארגונית מכוננת זהויות מעמדיות, מגדריות ולאומיות בקרב עובדים. המחקר התמקד בבניין משרד החוץ החדש שממוקם בקרית הלאום בירושלים, ואשר עורר עניין ציבורי עצום לא רק בשל האסתטיקה המרהיבה שלו והעלות הגבוהה שהיתה כרוכה בהקמתו, אלא בעיקר בשל ההתנגדות החריפה של העובדים למעבר מהמשכן הקודם, התנגדות אשר נסבה סביב חללי ה-open space של העובדים הזוטרים. באופן ספציפי יותר, המחקר נסב סביב הקשר המורכב בין זהות, שליטה ואסתטיקה ארגונית, והוא מדגים כיצד עיצוב המרחב הפיזי של העובדים יצר סגרגציה בין הסגל הדיפלומטי הפרופסיונלי לבין הסקטור המנהלי אדמיניסטרטיבי והפך להיות מוקד של מאבקי עבודה סוערים ומוקד של מחאה מרחבית באמצעות שיבושים אסתטיים ודיסקורסיביים שנועדו להפר את המראה המתוכנן והרצוי.

ממצאים ראשוניים של הפרק שעסק בזהות מעמדית-פרופסיונלית הוצגו בכנס של EGOS ואח"כ נשלחו לכתב העת היוקרתי Organizational Science וכעת המאמר נמצא בשיפוט חוזר (revised & resubmitted). בחודשים הקרובים אני צפויה לנסוע לשני כנסים בינלאומיים על-מנת להציג ממצאים מהפרקים האחרים: בכנס של Gender Work & Organization אציג את ממצאי הפרק שעסק בזהות מגדרית, ואשר הצביע על האופנים שבהם המרחב הארגוני מייצר סגרגציה מגדרית באמצעות חלוקה מרחבית ובאמצעות אסתטיקה של הגוף הדיפלומטי. בכנס נוסף של האיחוד האירופאי ללימודי ניהול (EIASM) אציג את ממצאי פרק הזהות הלאומית, שבו מודגמת זהות "גלוקאלית" והיברידית שנובעת מחקיינות אסתטית של טעמים מערביים מחד ושל התרפקות נוסטלגית על מרכיבים מקומיים מאידך.

השאלה הנצחית מה אעשה כשאהיה גדולה מתחילה, כנראה, לקבל תשובות סוף-סוף, אבל יש להניח שג'ורג' לעולם לא ירפה ממני לחלוטין.

 

"למעשה", מסביר אייזנשטדט, "הכנס העמיד זה מול זו שתי תפיסות מודרניות או שתי תפיסות של מודרניות": ה-NGOs, שמשקפים לטענתו מודל "כאילו" ניטרלי מבחינה אידיאולוגית, אבל  חילוני באופיו, המעוניין לפתח חברה אזרחית באפריקה; ולעומתם, הכנסיות הפנטקוסטאליות החדשות שמציגות תפיסה מודרנית אלטרנטיבית. הכנס, לדעתו, עסק במפגש בין שתי תפיסות אלו בצורה מוצלחת ומעניינת. "בו בזמן שה-NGOs יכולים להיות די מוצלחים",  אומר אייזנשטדט, "הם לא מכים שורשים חזקים כמו הכנסיות, שלהן יש, בסופו של דבר, אימפקט חזק יותר." את ההסבר לכך הוא תולה בין היתר בחוסר ההדגשה של ה-NGOs את המימד האישי וההשתתפותי, ומאמין שהשילוב שבין אלמנטים שונים כמו אחריות אישית וזיקה דתית יכול להביא לתוצאות מעניינות.

כמו כן, לדעתו הכנסיות הפנטקוסטוליות "הן הדגמה נוספת של התזה המרכזית של וובר שהפרוטסטנטיות, ובמיוחד הכיתות הפרוטסטנטיות, הן נשא של מודרניות" – הן מפתחות אחריות אישית, מחלישות את המונופול של אדם יחיד או גוף כלשהו על הדוֹגמה, פתוחות יותר, אך בה בעת מדגישות את הרובד הדתי. אמנם אנו נמצאים בתקופה "מאוחרת הרבה יותר, פוסט-אימפריאלית, ומדובר בקונטקסט חדש", הוא אומר, "אבל כמה מהפרובלמטיקות שהציב וובר מתחדשות."

ד"ר דינה פרימן, אשר בנתה את הרציונאל האקדמי של הכנס ועמדה בראשו, כינסה יחד חוקרים מגוונים מבחינה דיסציפלינארית ומרוחקים מבחינה גיאוגראפית (12 חוקרים וחוקרות מארבע יבשות שונות), הדגימה במחקר שלה (העוסק בפעילות של שני נשאי המודרניות הללו באתיופיה) כיצד ההקשר המקומי חיוני להבנת הדפוסים הייחודיים שמתפתחים במדינות השונות, ולהבנת המוטיבציות של התושבים האתיופים להשתלב בכנסיות הפנטקוסטוליות שבעבר הסתייגו מהן. השיקולים שהניעו את האתיופים להשתייך לכנסיה היו בעיקרם בעלי אופי כלכלי, שכן הכנסיות ייצרו הזדמנויות תעסוקתיות ושיפרו במידה ניכרת את כמות הגידולים באזור. בהקשר זה, מזכיר אייזנשטדט ש"השיקולים של יעילות, רווח ועוד הם שיקולים חשובים שאי אפשר להתעלם מהם, אך השאלה היא אם הופכים אותם לאבסולוטיים או האם מצרפים אותם עם דברים אחרים." כיוון שהכנסיות הפנטקוסטוליות השכילו לשלב מרכיבים שונים וחשובים, הן מצליחות יותר. זאת, למעשה, "התזה המרכזית של הרעיון של ריבוי מודרניות – מתפתחים צירופים שונים מהמרכיבים האלה במסגרות שונות."

בהערות הסיכום שלו לכנס התייחס אייזנשטדט לצמיחה של תנועות פונדמנטליסטיות מוסלמיות באפריקה, במיוחד בעשור האחרון, והציע לבחון את פעילותן בהשוואה לזו של הכנסיות. לדבריו, ייתכן שאת המרכיב הטוטליסטי והאנטי-פלורליסטי אפשר יהיה למצוא גם בכנסיות הפנטקוסטוליות. למעשה, הדבר המשותף לתנועות אלו, הוא מסביר, היא הדינאמיקה החדשה המאפיינת את פעילותן במציאות המודרנית החדשה, מציאות בה יש "אובדן של סימני הוודאות" כפי שהגדיר זאת קלוד לפורט2. במצב זה, כאשר ברור שאין אמת מוחלטת אחת שכולם מסכימים עליה גם אם רבים היו רוצים להנחיל אותה, לקהל יש חופש בחירה והתנועות השונות עושות כל שביכולתן לשכנע את הקהל באמיתות דרכן.

בעבר, האוניברסיטאות בארץ התמחו באפריקה ולימודי אפריקה היו פופולאריים למדי, אך כיום כמות החוקרים שמתמחים רק באפריקה הידלדלה בצורה משמעותית. לדעת אייזנשטדט הדבר קשור להתרופפות היחסים בין ישראל למדינות אפריקה, כמו גם לעובדה שאפריקה איבדה במידה רבה את המקום הבינלאומי שהיה לה בשנות השישים. הרבה ממדינות אפריקה הידרדרו מאוד מבחינה כלכלית ופוליטית וכל המערכת ללימודי אפריקה בעולם נחלשה. ייתכן ועכשיו היא מתחילה להתאושש אבל אנחנו כרגיל, הוא אומר, "קצת יותר קיצוניים."

 

ריבוי מודרניות

בימים אלו נמצא ספרו של אייזנשטדט "ריבוי מודרניות", שייצא לאור בעברית ,בשלבי עריכה מתקדמים. הספר עוסק בדפוסים שונים של מודרניות כפי שהתפתחו במדינות שונות וכמובן בישראל עצמה, והוא מורכב מתרגום של מאמרים שונים שפורסמו במרוצת השנים ופרקים חדשים שנכתבו עבור  הגרסה העברית. "למעשה," נזכר אייזנשטדט, "הספר האחרון על מודרניות ומודרניזציה שהתפרסם בעברית הוא קובץ מאוד עתיק שלי שיצא בהוצאת 'אקדמון' בשנות החמישים או השישים." הוא שמח על עבודת התרגום ועל כך שהספר יופיע בעברית ויהיה נגיש לקהל בארץ.

המקרה של הודו הוא בעיניו "פנטסטי, ופשוט מרתק" והוא כותב עליו בספר בהרחבה. "הודו", הוא מסביר, "היא מדינה 'קטנטונת', מגוונת, הטרוגנית, שכנגד כל הנבואות השחורות ממשיכה להיות דמוקרטיה פעילה." בתוך הדמוקרטיה הזאת נמשכת, בצורות משתנות תדיר, מערכת הקאסטות, העומדת כביכול כנגד ההנחות של הדמוקרטיה אך באופן פרדוכסאלי היא דווקא מאפשרת את קיומה ואת המשכיותה.

אייזנשטדט נוגע בקצרה בכמה הסברים להישארותה של הודו דמוקרטית –  "לקאסטות בהודו יש אוטונומיה די גדולה מהמושלים, אך יחד עם זאת הן בעלות זכות גישה למערכת הממשל, דבר המקבל ביטוי בנסיבות פומביות – בטקסים גדולים וכיוצא בזאת. אלמנטים אלו היו נוכחים, למשל, באנגליה של המאה ה-18 – אחד המודלים הקלאסיים של חברה אזרחית שהתפתחה לדמוקרטיה. אלא, שיש הבדל אחד מרכזי – באירופה, החברה האזרחית והמודל הדמוקרטי שהתפתח מתוכה היו מבוססים על הנחות של זכויות היחיד כחוק טבעי, בעוד שבהודו הוא מבוסס על חובות הדדיות של הקבוצות ושל המלכים וביניהם. אנגליה והודו שתיהן דמוקרטיות חזקות, אך בעלות בסיסים אידיאולוגים שונים והדגשים אחרים. ויש נקודה מעניינת מאוד נוספת: אחד הדברים שמאפיינים את ההודים זה שיש שם גישה פרגמאטית לפוליטיקה, כלומר כזו העושה מעט מאוד אידיאולוגיזציה של הפוליטיקה. אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לכל המונותיאיסטים וקצת בניגוד לסין, הזירה הפוליטית איננה נתפשת בהודו בתור הזירה של הקדוש. אתה צריך גאולה? תשיג אותה במשפחה; תמצא אותה בכל מיני פעולות ריטואליות, אבל לא בפוליטיקה. ברגע שאלמנט זה נעדר מן המשוואה גם הנטייה למלחמות דת על בסיס אידיאולוגי פוחתת. כך, מערכת הקאסטות וגישתה התרבותית הייחודית של הודו משמרות את מעמדה כאחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם."

נושאים נוספים המעסיקים את אייזנשטאדט כיום הם ניתוח של המבנה של החברה האזרחית מנקודת מבט השוואתית, ובחינה של תזת ריבוי המודרניות לאור תהליכי הגלובליזציה. בספר העומד לראות אור הוא מדגים כיצד דפוסי מודרניות שונים התפתחו בעיקר במדינות לאום שונות, אך בעקבות הגלובליזציה "המצב הרבה יותר מורכב" ומצריך בחינה מחודשת של הדברים. מחשבה אחרת לפרויקט עתידי אפשרי היא מבט רפלקסיבי על המסות שכתב על החברה הישראלית: "אני חושב שזה יהיה מעניין לראות איך אני,  וחוקרים נוספים, שינינו את הראייה שלנו של ועל החברה הישראלית".3

שאלתי אותו לגבי נושאי מחקר פוטנציאליים כלליים שלדעתו יש מקום לקדם ובין הדברים שהזכיר היו מחקר השוואתי של תנועות חברתיות בתקופת מדינת הלאום ועד היום ("נושא פנטסטי"), ורב-תרבותיות – שבריריות והמשכיות של משטרים דמוקרטיים. "דברים כאלה", הוא אומר, "יכולים להיות מקור פרנסה לשנים טובות". רשמתם?

 

הצד הפחות מוכר

את השם "אייזנשטדט, ש.נ." הכרתי גם אני בעיקר כפריט ביבליוגרפי מהסילבוס של "חברה ישראלית", עד שנפתחה בפני הזדמנות להכיר את שמואל נח אייזנשטדט. בערב קיצי לפני כשנתיים, במסגרת אחת מפגישות פורום "אנתרופולוגיה עכשיו" שהוקדשה לשיחה עם טל כוכבי על עבודתה, זרקה טל כהערת אגב, "שמשרת עוזר ההוראה של אייזנשטדט התפנתה", ומשם הדרך להכרת האיש מאחורי האגדה הייתה קצרה. כשישבתי מול הפרופסור סמוקת לחיים ולוגמת כוס סודה, מביטה במדפי הספרים הגדושים שהקיפו שני חדרי עבודה שלמים מן השטיחים עד התקרה, הבנתי שלא משנה מה, זו בהחלט הולכת להיות חוויה אנתרופולוגית. מאז הזמן עבר די מהר ויצא לי להכיר את פרופסור אייזנשטדט קצת יותר מקרוב. אני מקווה שהחלק הבא, המבוסס על מגוון שאלות בעלות אופי יותר אישי, יאפשר הצצה אל צד פחות מוכר שלו.

כששאלתי את אייזנשטדט מה הוא היה רוצה להיות אם לא היה חוקר באקדמיה הוא ענה מיד "אין לי מושג". ניסיתי בכל זאת לגשש אחר עבודת חלומות נשכחת, אך הוידוי החד-משמעי והמרגש בפשטותו גרם לי להבין שמדובר באדם שעבודתו המחקרית-אינטלקטואלית היא מהותו– הוא לא רואה אפשרויות אחרות ולא יכול אחרת. תגובתו של אייזנשטאדט לאבחנתי הייתה ש"מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", כלומר שכל עיסוק שמושגת בו מומחיות הוא חכמה גדולה כשלעצמו.

"בואי נגיד ככה", הוא מתוודה, "בשלבים מסוימים, התבוננתי בחיים הפוליטיים. היו בהם דברים שנראו לי מעניינים אבל הבנתי שהם אינם בשבילי מסיבה פשוטה – אתה לא בן חורין לחלוטין. בעבודה מדעית יש אמנם גם סכסוכים ואינטריגות, אבל בסופו של דבר, אתה אוטונומי. הייתי ראש חוג, הייתי דיקן, הייתי בוועדות, ואתה מוצא עצמך נלחם, נלחם, אולי מנצח, ואתה אומר – "סו וואט?" מה יצא מזה שניצחתי? לא ברור שזה כל כך חשוב. בעבודה מדעית אם הצלחת – הצלחת, ואם לא הצלחת – אז לא. בהחלט ידעתי מידי פעם לשחק את המשחקים הפוליטיים אבל אף פעם לא נמשכתי לזה. ראיתי אצל חברים קרובים כמה פשרות הם היו צריכים לעשות בפוליטיקה ולא הייתי מוכן לזה. לא שאין פשרות באקדמיה, גם שמה יש, אבל המידה היא אחרת."

"מה אתה חושב שהופך חוקרת לחוקרת טובה?" שאלתי, ומיד הוא ירה: "אוקי, קודם כל משמעת, משמעת עבודה". "הלך עלי", חשבתי. "שנית," הוא המשיך, "עמידה על סטנדרטים, והעיקר – לדעת לבחור בעיות מעניינות. כל בעיה יכולה להיות מעניינת אבל אם אין לך את הכישרון הזה, את יכולה להפוך בעיה מעניינת למשעממת, ומבעיה משעממת לעשות משהו מעניין. אבל זה כבר מתת אלוהים."

מהיכרותנו ידועה לי חיבתו לויסקי סינגל מאלט, עליה הוא מספר: "בשלב מסוים נפגשתי באיזו ועדה עם פרופסור חוקר רציני מאנגליה, שמו היה סר ג'ורג' פיקרינג. והוא, איך להגיד את זה, המליץ לי, בהתחלה כאילו כרפואה, על ויסקי סינגל מאלט. לא ידעתי עליו. ידעתי שיש ויסקי ולא נמשכתי אליו. הויסקי מאלט מצא מאוד חן בעיני. הוא נתן לי לטעום שניים-שלושה סוגים. אמר לי שיש יותר. טוב, אז החלטתי לבדוק כמה יש יותר. יש לפחות 140 סוגים שונים של ויסקי כזה אז לא יכולתי לטעום את כולם. אבל פעם, בסקוטלנד, טעמתי איזה עשרה סוגים. עברתי את העשרה, אולי שנים-עשר, אבל לא הגעתי ל-140. יש לי הרבה סיפורים על מאלט ויסקי אבל לא אלאה אותך בהם היום."

שאלתי על ספר לא-מחקרי שהוא קרא לאחרונה ונהנה ממנו ויש, כמובן, יותר מאחד. ספר שהוא אוהב לחזור ולקרוא בו נקרא "וויליאם השקט" (William the Silent) ונכתב ע"י סיסלי ורוניקה וודג'וד, היסטוריונית אנגליה. הספר הוא על אישיותו המעניינת של מי שהיה מייסדה של הולנד במאה ה-16, ו"זה פשוט תענוג לקרוא אותו", אומר אייזנשטדט. ספר נוסף נקרא "The Accidental President of Brazil" שנתן לו במתנה חברו הטוב, שהוא גם מחבר הספר, פרננדו אנריקה קרדוזו, שהיה נשיא ברזיל בין השנים 1995-2003. "לפני חמישים שנה", הוא נזכר, "הוא עוד אירח אותי. שנינו היינו צעירים יותר, באתי לשם והתיידדנו מאוד, והוא היה גם בעל זיקה חזקה לחיים הפוליטיים, לא כמוני, והוא כתב ספר אוטוביוגרפי שמראה איך אדם בעל מחויבות גדולה בארץ שלא הייתה מפותחת, מכניס אותה לפאזה אחרת – מודרנית יותר ועצמאית. הספר כתוב נהדר, פשוט תענוג לקרוא. הוא גם, כמו שכתבתי לו אחרי שהוא נתן לי אותו וקראתי את הספר, השרה עלי אופטימיות שאפשר לעשות ולשנות."

אם כבר בספרים עסקינן, לא הייתי יכולה שלא לשאול אותו על הז'אנר הבלשי הידוע כאהוב עליו, וכשברק בעיניו הוא ענה: "אני חושב שמה שמושך אותי בהם זה שיש שם חידה, מתח, מתח אינטלקטואלי גם, וזה משעשע. אני זוכר עד היום שהייתי נער בן 11 או 12 בפולניה ונתקלתי בפעם הראשונה באחד הסיפורים של אגאתה כריסטי, את מכירה אותה? אני זוכר עד היום, חייתי שם בבית של דוד שלי, קראתי והייתי כולי נחרד, במתח. התרגלתי לכך, ומאז אני אוהב כל מיני... פעם אחרת אולי אתן לך הרצאה אולי על טיפוסים שונים של בלשים בארצות שונות – בלש אנגלי, אמריקאי, סיני – עוד דוגמה לריבוי מודרניות."

ולסיום, תשובתו לשאלה "מה מניע 'בחור צעיר' כמוך לקום כל בוקר ולחקור?" הייתה: "כי אחרת זה משעמם, מה אני אעשה? אסתכל על הפופיק שלי? אינני בודהה."

 

1 תנועה נוצרית כריזמטית המדגישה קשר ישיר עם האל.

2 Lefort, C. 1988. Democracy and Political Theory. David Macey translation. Minneapolis: University of Minnesota Press.

3 לסקירת חלק מנושאים אלו ואחרים, ראו את שיחתם המרתקת של פרופ' אייזנשטדט ופרופ' דני רבינוביץ בתוך: כוכבי, הרצוג וצלניקר (עורכים). דורות, מרחבים זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ'  481-529, וכן סקירה של הדיאלוג הזה - ויניצקי-סרוסי, ורד. סוציולוגיה ישראלית, יא, 2009,  עמ'  245-247.

 

רותם קורן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

 

הסרט 'חיים של אחרים' נפתח בהרצאתו של חוקר בכיר בשטאזי בפני חוקרים צעירים שבה הוא מסביר כיצד להבחין בין סיפור מומצא של נחקרים לסיפורם האמיתי. כאשר נחקר חוזר תמיד, גם במצבים משתנים וגם למול מסכת לחצים פיזיים, על אותה הגרסא בדיוק, תדעו שהוא לבטח משקר. מי שבאמת חווה את הסיפור ישנה את מילות הסיפור, ישכח פרטים ויוסיף אחרים. את סיפור הגעתי אל השדה סיפרתי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה הקשרים שאם נתייחס ברצינות לדבריו של חוקר השטאזי, אני מתחיל לחשוש שאולי הוא מומצא. ובכל זאת אנסה. לסיפור יש כמה התחלות שונות, שכמובן קשורות ביניהן:

ההתחלה "הישראלית": גם אני יצאתי לטיול ארוך אחרי הצבא, שהתחיל בהודו. מיד עם הנחיתה בדלהי, עם ריח הליזול בנמל התעופה, החום הכבד ולחות הקיץ המעיקה, מכוניות האמבסדור ובעיקר המוני נהגים, נוכלים ושאר סקרנים, צץ ועלה בי טעם חמצמץ-מתקתק של אחרוּת קשה אך גם מזמינה (טעם שמאז לא נס ליחו). במהלך אותו טיול בתת-היבשת הגעתי למחוז פחות-תיירותי במדינה התיירותית למדי הימָצָ'ל פרָדֵש, מרחק יריקה, או 12 שעות, מדרמסלה הידועה בציבור. שם, בחלקו הנידח יותר של המחוז, הצטרפתי לעולים לרגל הינדואים בדרכם אל אגם והר, משכנם של האלים שיווה ופרבטי. חוויה זו נותרה לה אי-שם בחלקו האחורי של ראשי.

ההתחלה "האקדמית": חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, וכל קורס שיכולתי על הודו (זכור לי במיוחד קורס של פרופסור כהנא ז"ל על אוניברסיטאות ובינוי של חברה אזרחית בהודו). משהתחלתי את התואר השני חשבתי לנסות ולהגשים פנטזיה (למה פנטזיה? כי, אחרי הכול, מי עושה פה עבודה מחוץ לישראל ועוד בתואר השני?) ולערוך מחקר בהודו. פניתי לפרופסור דוד שולמן, אצלו למדתי במהלך התואר הראשון כל קורס שניתן, והוא המליץ לעבודת תיזה לבחור "נושא קטן, מוגבל ותחום ככל האפשר". כך שבה והועלתה באוב אותה עליה לרגל.

ההתחלה "האתנוגראפית": הגעתי לשדה מבלי לדעת כמעט דבר על העלייה לרגל, אפילו לא את מועדה המדויק. אלא שאז, לפי מיטב מסורת ה-serendipity האנתרופולוגי, מצאתי את עצמי במקדש בכפר נידח, מתבונן ממרחק בטוח באנשים המגיעים ומשתחווים לפני אדם מסוים. הוא הרים את ראשו, היישיר מבט לעברי וקרא לי לבוא. באתי, והשאר היסטוריה. מאז אני איתו, באותו נושא "מוגבל ותחום" שמן הסתם עוד יעסיק אותי שנים.

 

מהתיזה לדוקטורט

אותו אדם אליו הצטרפתי הוא מנהיג אחת מקבוצות הצליינים הגדולות, שחבריה צועדים ברגל מרחק של כ-200 קילומטרים מבתיהם בעמק הררי במדינת ג'אמוּ וקשמיר השכנה אל ההר והאגם. המנהיג, הקרוי "גורו" בפי חברי קבוצתו, הוא מדיום ומרפא רב עוצמה, העולה לרגל אל משכנו של האל שיווה יחד עם תלמידיו המדיומים בליווי אנשים "רגילים". במשך שני קיצים נסעתי להודו, התלוויתי לקבוצות אלה ובחנתי את האופן שבו מאורגנת ומבוצעת עליה לרגל זו על שלל טקסיה. מבחינה תיאורטית, מצאתי שהיא אינה מתאימה למודל של טרנר אודות עליה לרגל, וזאת מאחר ואינה כוללת שלב לימינאלי או יציאה אל אנטי-מבנה.

העליה לרגל (שכזכור נבחרה בשל היותה "נושא תחום ומוגבל") התגלתה כמהווה רק חלק ממארג טקסי שלם שבמרכזו נמצאים גורואים מקומיים, שהם מנהיגים דתיים ומדיומים רבי עוצמה בעצמם, המטפלים באנשים, עורכים טקסים מורכבים שונים לאורך השנה (שהעליה לרגל היא רק דוגמה אחת שלהם) וכן חונכים ומכשירים מדיומים אחרים. וכך התגלגלתי אל עבודת הדוקטורט, אותה אני כותב בהדרכתם של פרופסור דון הנדלמן (שמחקריו על ריטואלים, שמאנים וקוסמולוגיה דרום-הודית כמו גם השיחות איתו הם מקור השראה מתמיד) ופרופסור דוד שולמן (המעורר גם הוא מחשבה ושאר רוח, ושבאוניברסיטה העברית, ובישראל בכלל, שמו ממש שזור במילה "הודו").

העבודה מתמקדת בגורו אחד מבין גורואים אלה, הנמצא בליבו של מערך דינאמי הכולל: אנשים בצרה הפונים אליו בחיפוש אחר מזור לבעיותיהם; מדיומים העוברים אצלו תהליך חניכה ארוך; מכשפים ושדים בהם הוא נאבק ואלים בהם הוא נעזר ואותם הוא עובד. עם כולם הוא נמצא באינטראקציות שונות הבאות לידי ביטוי במהלך הטקסים השונים. בעבודתי אני מנסה, אם כן, להתחקות אחר עולמו של הגורו כפי שזה בא לידי ביטוי במערך הטקסי המורכב. זהו אולי לב העבודה, האמצע שסביבו מתארגן כל השאר וממנו נשלחות זרועות תמנוניות לכיוונים שונים, חלקם הולכים ומתבהרים, חלקם מפתיעים ואחרים כלל לא ידועים עדיין.

 

עבודת שדה "שם"

המתודולוגיה שלי היא אנתרופולוגית, היינו - עבודת השדה בצורתה "הקלאסית" (אם יש דבר כזה), אותה חוויה טוטלית של מעבר מלא מהחיים "פה" לחיים "שם". במרכזה גורו אחד שהוא אינפורמנט המפתח שלי והרבה מעבר לזה. אחת השאלות הנפוצות שנוטים לשאול אותי היא "איך קוראים לו?" מתוך ההנחה הסמויה (יותר או פחות), שהוא לבטח גורו מוכר, ובמילים אחרות גורו של מערביים. אז הוא לא. למעשה, חוץ ממני הוא לא פגש מעולם אף "מערבי" (angrezi), מה שכמובן אינו מפחית (או מעלה) מעוצמתו וחשיבותו המקומית. בכלל, מסתבר שאפשר לחקור בהודו גם "סתם" הודים, ולא כולם קשורים, מושפעים או מדוכאים על-ידי המערב או קשורים לישראלים (בעצם, היום הוא כבר כן. לפחות לישראלי אחד).

 

 רחצת בוקר יומית במעיין

עבורי עבודת שדה משמעה לעבור לחיות בהודו תקופה, ובעצם להיות עם הגורו כל יום, כל היום (כמעט); להשתתף באירועים, לצפות בהם (כחלק מהאוקסימורון הידוע של "תצפית משתתפת"); לפגוש ולדבר עם אנשים ופשוט להיות איתם. "לחיות עם הגורו" משמע לגור איתו באותו בית, ולחלוק איתו את אותו חדר (אל דאגה, יש לי מיטה משלי. מקוצרת, אבל משלי) ואת אותו סדר יום. זה כמובן אומר לאכול את האוכל שהוא אוכל (כל יום אורז ועדשים, או שעועית ולפעמים גם צ'פטי; אותי מצ'פרים לפעמים בגהי), ולהתרחץ מוקדם בבוקר במעיין שבו הוא מתרחץ, וזה גם אומר לשבת איתו בחושך כשיש הפסקת חשמל פעמיים ביום למשך חצי יום וזה כמובן אומר לשכוח מאינטרנט למשך מספר חודשים.

מאחר ועבודת השדה שלי מתנהלת במדינת ג'אמו וקשמיר, ששמה הרע הולך לפניה כאזור המסוכסך והמדמם הנמצא בין הודו לפקיסטן, נוספת עוד מורכבות לעבודה: מסוכן שם בחוץ. סכנת הטרור, המוכר ממחוזות הנמצאים הרחק במערבה של אסיה, מרחפת גם מעל אזור זה ומגבילה את צעדיי הפיזיים ואת נושאי עיסוקיי. כך, למשל, בלחץ מארחיי אני נמנע מליצור קשר וללמוד אודות המוסלמים המקומיים המהווים כמחצית מהאוכלוסייה.

תיאורים אלה אינם רק אפיזודות צבעוניות שנועדו להביא את 'סיפורי הגבורה' על פי האתוס האנתרופולוגי ולצבוע אותם בצבעי הרומנטיקה של האקזוטיקה. אלו הם הלבנים מהן נבנית עבודת השדה. זוהי אינה רק הצרמוניה שנועדה להעביר את האנתרופולוג טקס חניכה ולהכניס אותו למועדון המקצועי (גילדה? חונטה?), אלא זוהי דרכו אל "מסד הנתונים" שבבסיס עבודתו. כי אחרי הכול, עבודת שדה נעשית לא רק בהתגברות על הקושי האנתרופולוגי הנובע מהמפגש האינטר-סובייקטיבי בשדה ומתצפית-משתתפת בריטואלים שונים, אלא גם ובעיקר מתוך השהייה המתמשכת עם האנשים בשדה בתנאיהם, שהייה המורכבת (כפי שנהג ללמד פרופסור אורי אלמגור בשיעוריו) מאין-ספור רגעי יומיום בהם עסוקים במענה לשאלות מציקות, כמו האם יהיה חשמל, האם יש מים, ומה יהיה המצב הבריאותי הכללי? וכל רגעים והתמודדויות אלה מהווים תחנות חשובות באותה הדרך הלא-סלולה של עבודת השדה.

עבורי היו עבודת שדה ומחקר בהודו בגדר חלום (כי, כאמור, זה קשה ולא ישים לעשות עבודת שדה מחוץ לישראל). אלא שאז הסתבר לי שחלום כזה דווקא יכול להתממש, והמילים הבאות, שדומה כי נכתבו ממש עבור 'פקפוק', בהחלט יכולות לשמש מקור השראה: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא .... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות."

 

שגיא גינוסר הינו דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים (זוכה מלגת הנשיא). הוא כותב על גורו של מדיומים-מרפאים במערב ההימלאיה ההודית, בהנחיית פרופסור דון הנדלמן ופרופסור דוד שולמן (מדע הדתות ולימודי הודו).