המאורע המרגש – שש שנים, חמישים גליונות, ומי-סופר-כבר-כמה מאמרים – צוין במהלך החודש הקודם, עם גיליון חגיגי שאיגד כתבות נבחרות ממרוצת שנות הפעילות של העיתון. אולם חשיפת גיליון היובל ברשת הייתה רק תרועת ההמשך להשקה וחלוקה של גיליון מודפס בכנס ה 45 של האגודה הסוציולוגית הישראלית, שנערך ב'אוניברסיטת תל אביב' בחודש פברואר האחרון.
כמובן ולפני הכל, נבקש להודות למארגני הכנס על עזרתם הרבה בהצגת 'פקפוק', כמו גם לכל המשתתפים שהתעניינו, לקחו עותק, קראו והעירו. כעיתון סטודנטים עצמאי, תמיכה ועידוד אלה הם בעלי ערך עצום. על פניו, נכון היה אולי להקדיש חלקים מגיליון 51 לסיקור של תכנים שהוצגו בכנס. במקום זאת, נבקש להשמיע ביקורת – על האגודה הסוציולוגית ועל אירועי הכנס, בהם אמורה הייתה להתאסף קהילת הידע הסוציולוגי על כל חבריה והקשורים בה, ולחגוג את הונה.
בין שיטוט באולמות הדיון לבין סריקה של אזור הכנס אחר ידיים שעודן חופשיות מגיליונות 'פקפוק', ניתן היה להבחין בהיעדרותה של אחת הקבוצות הדומיננטיות ביותר בנוף האקדמי של הסוציולוגיה בישראל – הרי היא הסטודנטים, התלמידים והחוקרים הצעירים של התחום. בהתאם, אם להגדיר את נושא שיחת המסדרון הפופולארי ביותר שנשמע בשני ימי הכנס הרי שעסק בתחושת בוא הקץ של האקדמיה בישראל, והמחקר הסוציולוגי הבלתי מגויס בפרט. אין ספק כי שתי אבחנות אלה עומדות בקשר הדוק זו עם זו.
מן הסתם, הדאגה לאופק הקודר של היצירה והביקורתיות, החשש מכריתת הענף והקיצוצים, או חוסר הביטחון בהמשך הונו של מוסד הידע, אינו ייחודי לאגודה הסוציולוגית בישראל. מדובר בטענה וקריאת כאב חוצות דיסציפלינות וגבולות – כך לדוגמא, רק בינואר האחרון נחרץ מותה של המוסיקה הקלאסית בארה"ב (טענה שנקבעה על ידי מרק וונהונאקר במגאזין המקוון SLATE, וקיבלה אישרורים רבים ברשתות המדיה החברתית). ראוי להתמקד באנקדוטה זו, משום הגורם שהוצג כסיבת המוות וסתימת הגולל הוא הזדקנות הקהל המגיע לאירועים. רלוונטית ביותר היא הביקורת שהושמעה בימים שלאחר פרסום הכתבה: הקהל מזדקן משום שצעירים מודרים מהיכלי המשכן של המוסיקה הקלאסית (הדרה שאינה מכוונת, כמובן).
וכמו במוסיקה, כך בדעת ובמחקר.
כוחה של האגודה הסוציולוגית בישראל אך יתחזק באם תעודדנה השתתפות ונוכחות של סטודנטים בכנסים ובאירועי הקהילייה. שימו בצד לרגע תקציבים ופוליטיקה, מי שעתיד להחזיק את הדיסציפלינה, להילחם על יוקרתה ולהזרים בה חיים תוססים הם אלה שמישירים מבט נרגש בחולפם על פני הוגה מקומי/ת ושלוגמים את המחקרים והכתבים בסקרנות ובהשתאות. במילים אחרות, פרופסורים יקרים, נצלו את העובדה שעל מדפי הסטודנטים והחוקרים הצעירים מונחים ספרים וכתבי עת עליהם אתם חתומים. ללא ניצול זה, הדרך במדרון תלולה כפליים.
ומה פירוש ה"ניצול"? יוקרה, עידוד, דחיפה וחיבוק.
ראשית, הוקירו אתם את האירוע– ויוקרתו תעלה. כנסים אינם רק בעלי חשיבות או ראויים לנוכחות כשהם מתקיימים בממלכת אמריקה, אלא גם כאן[1]. חלק מהוקרה זו היא חשיפה של חוקרי העתיד הפוטנציאלים לאירוע (אלא אם בכוונתכם לשאת את עינינו לנכר). אין כל סיבה שכנסים תוכניים או כלליים לא יוצגו בהרצאות, בכיתות ובלוחות המודעות במחלקות האוניברסיטאיות. מרחיקי לכת אף יזמינו באופן אישי את אותם סטודנטים שליבם ומרצם בתחום. המצטיינים יגייסו את תלמידיהם הנבחרים להשתתפות.
לצערנו, אף מודעות לא בהכרח תבטיח נוכחות. וכאן בדיוק עולה עניין העידוד והדחיפה – העלו תמריצים, השוויצו בחוקרים שאתם מגדלים. ולא, טקס הוקרה לתזות מצטיינות באולם חצי ריק אינו מספק. למשל, מדוע לקיים רק מושב אחד, צדדי, שמציג עבודות של חוקרים צעירים?[2] בכל שנה נכתבות בישראל עבודות דוקטורט, מאסטר, סמינר ומחקר ראשוני רבות, שמוקדן בסוציולוגיה (או בתחומים הנושקים לה). על ערכן וכוחן של עבודות אלה יוכל להעיד כל אחד מהחברים באגודה הסוציולוגית. לכן, מן הראוי היה שלא רק להקדיש לעבודות אלה מושב מרכזי בכנס, אלא להזמין מנעד רחב יותר של חוקרים צעירים להשתתף ולהתדיין[3].
המסקנה כאן היא ברורה. ללא דור ממשיכים, יתגלו החששות כאמת יציבה.
זו גם הנקודה להעיר בביקורת על גוף הסטודנטים במחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות ובמכללות השונות – הכנסים האלה הם הזדמנויות יקרות מפז. התנערו מאדישותכם, ונצלו אותם עד תום.
במידה רבה, 'פקפוק' הוא מאגר ראשוני נהדר לאותו "ניצול" – סוציולוגי, אך גם אנתרופולוגי.
ואכן, בגיליון 51 ניתן למצוא נקודות רבות של יוזמה מחקרית, חדשנות ועסיסיות, ביקורתיות ויצירתיות. ראשית בהתכתבות עם המרחב הפיזי הקרוב והמוכר יותר – בכתבות הזרקור של ניר רותם ומרים בן-דוד על 'שוק מחנה יהודה' כהמשך לעשייה בפינת 'אתנוגרפית שוק', או המוכר פחות – בתיעוד של קריאת מגילת פורים של ארגון "נשות הכותל" על ידי ניצן לונברג. בהמשך, בנגיעה בנקודות מתח מקומיות ועולמיות, עם הביקורת הנשמעת מכתבתו על איתי ארצי על כתב העת של אוניברסיטת 'אריאל', ועם הדיון המשווה בין תצוגות של גבריות סביב דימוייהם של ברק אובמה וולדימיר פוטין של חן עוזרי. מכאן אל מבט פנים אקדמי, ממבוא של נטע דוחנין על רישות חברתי במחקר, דרך ראיון ביקורתי של שירי קטלן עם פרופ' מנחם מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ועד להכרות עם סמדר שרון במסגרת מדור 'פנים חדשות במחלקה'. נחתום, כמו תמיד, עם סקירה מחקרית בפינה 'מסמני דרך'.
הנכם מוזמנים לקרוא, לחשוב ולהגיב.
ובעיקר – להירתם ולרתום לעשייה הסטודנטיאלית של גוף הידע הסוציולוגי והאנתרופולוגי בישראל. כי "ניצול", חרף האמונה המרקסיסטית, הוא לא תמיד רע.
אתר הכנס הסוציולוגי – http://www.iss-annual-conference.org.il
[1] אם בנימה פחות מעודנת, לא ייתכן שמהכנס נעדרו בנוכחותם רבים מראשי האגודה והמחקר הסוציולוגיים
[2] מושב ה"פוסטרים" שהתקיים ביומו הראשון של הכנס
[3] הצעה קונקרטית אפשרית היא הקמה של מושבים ובמה לדיון לחוקרים צעירים, בהנחייה של מובילי התחומים הספציפיים
