גיליון זה מפגיש אותנו עם שני מבטים רפלקסיביים המסכמים שתי תקופות שונות בחייו של סטודנט. אדם קלין אורון, עורך 'פקפוק' לשעבר מספר על 6 השנים בהן היה תלמיד דוקטורט במחלקה, ונגה קידר כותבת על שנותיה בתואר הראשון והשני. שתי הכתבות משלבות בין כתיבה אישית על "איך זה מרגיש להיות סטודנט" לבין מבט תיאורטי על התכנים החברתיים שגלומים באותן חוויות. כלפי הדוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הקושי והחשש של תלמיד המחקר מומשגים כבעיה מבנית באקדמיה הישראלית, המושפעת הן מתהליכים גלובאליים המתרחשים באקדמיה העולמית והן מדינאמיקות פנימיות בכל מחלקה. מזווית אחרת, חוויותיה והתלבטויותיה האישיות של הלומדת בשיעורים של התואר והראשון והשני מוצבים בהקשר של יחסי הכוח הסבוכים המתקיימים בינה לבין התלמידים האחרים בשיעור והמרצה בכיתה. 'פקפוק' רואה את הכתיבה על הסיטואציה הסטודנטיאלית הן כמטרה בפני עצמה והן כמקפצה מרתקת לניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי של מצבים חברתיים. אנו מקווים להמשיך ולהיות במה רלבנטית ואקטיבית לכתיבה מסוג זה.

עוד בגיליון: סיגל גולדין מציגה את תחום "הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של המוסר", בעקבות קורס חדש שמועבר על-ידה בסמסטר הנוכחי; איתי ארצי משוחח עם פרופ' אמריטוס יהודית שובל על הקריירה שלה כחוקרת במחלקה; אחמד חליחל סוקר את מחקר הדוקטורט שלו בנושא דפוסי רווקות בחברה הערבית בישראל; מורן מימוני כותבת על הסדרה הבריטית המדוברת "מראה שחורה"; אורי כפיר מנתח כמה היבטים בשיח הציבורי סביב בריאות, תזונה בריאה וכושר; חן עוזרי מבקר בשדרת קניון ממילא ומבקר את אופי המרחב הציבורי שהיא משקפת. וכמובן, "נייר תועלת", מדור הפרסומים והמודעות.

שימו לב, בתחילת יולי ייצא גיליון 37 של פקפוק, שיוקדש בחלקו לסיכום שנת הלימודים תשע"ב. אם יש לכן\ם רעיונות לדרכים בהן ניתן לסכם את השנה האקדמית, נשמח אם תכתבו לנו: pickpook@gmail.com.

ראשית, הכותבים שונים מאוד זה מזה ומשך הזמן של כל אחד מהם בשדה הסוציולוגי הוא שונה מאוד. כך למשל, כתבתה של פרופ' גילי דרורי נמצאת לידכתבתו של אורי כפיר, שנמצא בשנת לימודיו הראשונה, לצד כתבות של תלמידים לתארים מתקדמים ולצד כתבתו של דב שוורץ, שהגיע ללימודי סוציולוגיה אחרי עיסוק אקדמי ממושך במדעי היהדות. בנוסף, יש בגיליון גם שונות נושאית ניכרת, שמשקפת משהו מרוחב היריעה של "הדמיון הסוציולוגי": מחלוקת ההכנסות במדינה, דרך דיוני וועדת התכנון של הכנסת, ועד למכון הפלסטיני לרפואה משפטית, למוזיקה פופולארית, למיניות וזהות מינית או לשיטוט חנויות בלונדון.

רמה שלישית, ומעניינת במיוחד של שונוּת, ניתן לראות בסוגי המפגשים בין הכותבים לבין נושאי הכתבות. בנקודה זו, ניתן לדעתנו להרגיש את האופי המיוחד של הכתיבה ל"פקפוק". סוהאד דאהר-נאשף מספרת ברפלקסיביות על מחקר הדוקטורט המרתק שלה, שנעשה ב"מסלול המרכזי" של העבודה האקדמית. לעומתה, הכותבים האחרים נפגשו עם נושאיהם בכל מיני "מרחבי ביניים" שבין עולמם האקדמי, עולמם התעסוקתי ועולמם האישי והחווייתי. בולטות בהקשר זה כתבותיהם של עמית לזרוס ושל בן בורנשטיין, שמשקפות את תנועת המטוטלת הפרקטית והמחשבתית שבין הסוציולוגיה האקדמית לבין עבודות יישומיות יותר בכנסת ובמכון הישראלי לדמוקרטיה.

"פקפוק" גאה להיות במה לפרסם בה קטעים והבזקים מהמצלמות הסוציולוגיות שנושא עמו כל מי שעסוק בחשיבה סוציולוגית. נראה מהכתבות, שהחיישנים הסוציולוגיים של הכותבים עובדים וקולטים כל הזמן; בטיסה חזרה מכנס אקדמי, בסופרמרקט בריטי, בעבודה מחקרית חוץ-אקדמית, בשיטוט מוזיקלי ביו-טיוב או אפילו בכיתה בה מתקיים קורס "מבוא לסוציולוגיה". כל סיטואציה יכולה להיות מרחב לחוויה של התבוננות חברתית, ושל פקפוק והרהור על מה שקלטה המצלמה.

קריאה נעימה.

 

הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הן דיסציפלינות שקל להתאהב בהן. בבסיסן סקרנות עצומה לגבי המצב האנושי, ולפיכך, הן מצליחות לגעת בנימי נפשם של סטודנטים רבים במחלקה. את תוצרי אהבה וסקרנות אלו אנחנו מפרסמים מדי חודש, מתוך גאווה מתמשכת ביכולות של הסטודנטים במחלקה. אלא שאותה סקרנות, נדמה לעתים, נמוגה באחת ברגע שיש להפנות אותה חזרה פנימה. או אז, הוראת הסוציולוגיה נהיית כורח, שיתוף הסטודנטים בהחלטות ובמידע נהייה טאבו, ומשמעותן האישית (כלפי הסטודנטים) של החלטות מבניות (לגבי אופיה של המחלקה) נעלמת מעיני המחליטים. כבר לפני 25 גליונות החליטו חברי מערכת 'פקפוק' שעיוורון זה אינו הכרחי, ושהמצב יכול להיות – וראוי לו שיהיה – טוב יותר. הקריאה שיוצאת מ'פקפוק' לשיחה ערה, מכבדת והדדית בין כל שדרות המחלקה טרם נענתה על ידי הסגל – אולם היא תמשיך, בגליון זה ובבאים אחריו, להישמע.

קריאה מהנה,

המערכת.

הגיליון הנוכחי של "פקפוק", החותם את המחצית הראשונה של שנת הלימודים, חושף את הקוראים לכמה התמודדויות רפלקסיביות מעניינות ואמיצות.ד"ר אלונה הרנס כותבת על תהליך כתיבת עבודת הדוקטורט שלה, ומספרת כיצד המפגש עם גישות סוציולוגיות ביקורתיות שינה מאוד את תפיסת עולמה. הרנס מראה איך מתוך ההתמודדות עם השאלה: "איזה סוג חוקרת אני?" התארגנה מחדש גישתה לידע, לתעסוקה ולמובן מאליו. בכתבה אחרת,משתף שי דרומי, ממייסדי "פקפוק", בחוויותיו מהמסלול לתואר שלישי באוניברסיטת ייל. דרך העיסוק האינטנסיבי באיזון בין הלחצים לפרסם ולהתקדם לבין הרצון למחקר מעמיק הוא פותח דיון בדילמות כמו "איזה סוג אקדמאי אני?"ו "איך אני מתאים את עצמי ללחצים של השדה?". מקרה אחר של רפלקסיביות, שחורג מהשדה הפנים-סוציולוגי בא לידי ביטוי במסגרת הראיונות שערך בן בורנשטיין עם עורכי עיתון הסטודנטים "פי האתון" בעבר ובהווה. העורך הנוכחי, העורכת הקודמת ועורך העבר, העיתונאי הבכיר נחום ברנע, מספרים על גישתם למידת המעורבות הפוליטית הרצויה בעיתון על רקע הוויכוחים הפוליטיים שמאפיינים אותו לאחרונה. ראיונות אלו מדגימים את הצורך המתמיד של מי שכותב על המציאות להתמודד עם המיקום שלו בתוכה.

החודש יתקיים באוניברסיטה העברית הכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית. ד"ר מיכל פרנקל, יו"ר הכנס, מרחיבה בגיליון על הנושא המרכזי שלו "רב-תרבותיות", על המושבים השונים שהוא יכלול ועל חלק מאורחיו המרכזיים. אנחנו ב"פקפוק" רואים את הכנס כהזדמנות מצוינת "לעשות סוציולוגיה". אנחנו מזמינים את הקוראות והקוראים לבקר בכנס ולכתוב לנו אודותיו לגיליונות הבאים.

עוד בגיליון : חן עוזרי מבקר את השיח העכשווי על "הדרת נשים", איתי ארצי דן בתופעת ההיפסטריוּת ושואל על תצורתה הישראלית המיוחדת, מיכל אנלדמן חולקת חוויות משהותה בקיבוץ המיוחד "נאות סמדר" וענת בקר מספרת על יחסיה המורכבים והעדינים עם אחת היישויות הקרובות לנו ביותר : האייפון. בנוסף, ד"ר נועה ויסמן מציגה את עצמה ב"פנים חדשות במחלקה", והפינות הקבועות: "סוציולוגיה-אנתרופולוגיה 2.0" שכתב (כמו תמיד) ערן פסקל ו"נייר תועלת" שערך צבר מועלם.

 

אחד המאפיינים המרכזיים של כל שביתה היא הפגיעה בציבור תמים שבימים כתקנם נהנה מעבודתו של הסקטור השובת. כתוצאה, כל סכסוך מהסוג הזה בסופו של דבר גורר אחריו מאבק על תמיכתו של ציבור זה. במקרה הנוכחי מדובר כמובן על קהל הסטודנטים. בדומה לשביתת המורים, העובדים הסוציאליים, הרופאים או עובדי הרכבת, גם במקרה הנוכחי התקיים מאבק עיקש על הלגיטימציה של השביתה בין נציגי הסגל הזוטר ובין ראשי האוניברסיטה. במקום לבחור באופציה של סולידריות עם מאבקה של החוליה החלשה, בחרו האחרונים להמשיך ולשתף פעולה עם מדיניות של הפרד ומשול, במסגרתה יצאו במתקפת דה-לגיטימציה כנגד הסגל הזוטר. ראשית הופצה שמועה לפיה "עמיתי הוראה מרווחים כ-500 שקל לשעה" (טענהשהופרכה) ובהמשך נשלח מכתב לציבור הסטודנטים במסגרתו טענה נשיאת ור"ה, הפרופ' רבקה כרמי, כי היענות לדרישות הסגל הזוטר תביא "לפגיעה ברמת המחקר העתידית באוניברסיטאות" וש"צעדי השביתה תפגע בציבור הסטודנטים שלא לצורך." מתקפה זו זכתה לתגובה מצד ד"ר אסתר סרוק, יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר, שהסבירה כי כל מה שפרופ' כרמי מנסה לעשות במכתביה הוא "לתקוע טריז בין הסטודנטים והסגל הבכיר, לבין חברי הסגל האקדמי הזוטר." רבות כבר נכתב על היעדר הסולידריות מצד הסגל הבכיר (ראה גם כאן וכאן), אבל אחת הסוגיות שטרם התבררה הינו יחסם של ציבור הסטודנטים כלפי המאבק הנוכחי. בהקשר זה הכוונה היא לא רק לשאלה: האם אגודת הסטודנטים תתמוך במאבק או לא, אלא מהי דעתם של קהל הסטודנטים? האם הם מבינים ותומכים במאבק? או לחילופין, האם הם רואים את השביתה כפעולה לא הוגנת שאינה קשורה אליהם ואף נעשית "על גבם"?

נראה כי התשובה לשאלה זו עדיין עומדת באוויר. אומנם בימי השביתה נפתחה קבוצה בפייסבוק של "סטודנטים תומכים בסגל הזוטר" ומספר סטודנטים אף הצטרפו להפגנת מחאה מול משרדו של יו"ר ות"ת פרופ' מנואל טרכטנברג, אך השביתה האחרונה הייתה קצרה מדי על מנת להעמיד את הסטודנטים במבחן אמיתי, ולכן קשה להעריך מה הייתה עמדתם אילו הייתה זו מתארכת זמן ממושך. היות והסכסוך הנוכחי עוד רחוק מפתרון סופי, וסביר להניח כי מאבקים נוספים עוד באופק, על הסגל הזוטר להשכיל ולמצוא דרכים שונות לזכות בתמיכה רחבה של הסטודנטים במאבקו. לשם כך יש להקדיש מאמץ רב על מנת לשתף ככל שניתן את הסטודנטים בשורשי הסכסוך, בסוגיות המחלוקת המרכזיות ואולי יותר מכל, בקשר הישיר שבין תנאי העסקת הסגל הזוטר ובין הרמה האקדמית. מבלי גיוס של תמיכה זו, ספק אם לסגל הזוטר סיכוי לסיים את המאבק הנוכחי ומאבקים עתידים, כאשר ידו על העליונה. כמובן שתמיכת הסטודנטים והסטודנטיות חשובה לא רק מטעם של אינטרס משותף בנוסח "הסטודנטים של היום הם המתרגלים והדוקטורנטים של מחר" ותיקון המערכת האקדמית, אלא גם מתוך הזדהות וסולידריות חברתית על בסיס שאיפה משותפת ל"צדק חברתי" עבור כל סקטור של עובדים באשר הוא.

לפחות בקרב חברי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, נעשו מאמצים מטעם חברי הסגל הזוטר – ובראשם המתרגלים –  לשתף את הסטודנטים בסיבות השביתה ואף לנסות לשכנע אותם בצדקתה. מבין הצעדים שנלקחו הייתה שליחת מכתב לכל תלמידי הBA במחלקה במסגרתו הובהרו לסטודנטים מהן סיבות המאבק ואף נעשה ניסיון לשכנע אותם בצורך השביתה וצדקתה. כמו-כן, תוכנן להתקיים מעגל שיח בין סטודנטים ובין נציגי הסגל הזוטר שהתבטל בעקבות השהיית השביתה. אך צעדים אלו אינם מספיקים. אחת מאבני היסוד של הסכסוך הנוכחי הינה סוגית הביטחון התעסוקתי של "עמיתי הוראה" ו"מרצים מן החוץ"- מרצים בעלי דוקטורט המלמדים קורסים כמו המרצים מהסגל הבכיר אך בתנאים גרועים מהם בהרבה. במציאות של היום, מדובר על כ-50% מכוח ההוראה באוניברסיטאות (במכללות מעל 75%). אך אחת הבעיות שעלו בעקבות השביתה היא העובדה שמרבית הסטודנטים כלל לא יודעים מי מבין המרצים שלהם משתייכים לסגל הזוטר. בדומה לעובדים רבים במשק הישראלי המועסקים בחוזה פחוּת, אך בפועל מבצעים תפקיד דומה לעמיתיהם המועסקים בחוזה מעודף ("שכם אל שכם"), לקהל הנהנה מעבודתם לא תמיד פשוט להבדיל. לכן, חשוב שמרצים ודוקטורנטים השייכים לסגל הזוטר, יעשו את הצעד האמיץ ויצאו מן הארון האקדמי על מנת לחלוק עם תלמידיהם את תנאי העסקתם. "פקפוק", בתור עיתון ששואף לקדם שיח פנימי בתוך המחלקה, ישמח להוות במה לנושא חשוב זה. לצורך כך, אנו קוראים בזאת לכל מי שמשתייך לסגל הזוטר, או השתייך לו בעבר, לכתוב לנו בנושא, וכך לחלוק עם קהל הקוראים שלנו, ובעיקר עם הסטודנטים שמביניהם, את המשמעויות השונות של להיות "סגל זוטר" באקדמיה הישראלית של היום.

בהיבט הפרסונאלי, הגיליון מסמן "חילופי משמרות" בעמדת העורכים. בקיץ האחרון נפרדנו משני עורכי העיתון – אדם קלין-אורון ושירי קטלן – שאת תרומתם להצלחת פקפוק קשה לתאר במילים. בהזדמנות זו נבקש להודות להם על עבודתם הנאמנה והמסורה ועל התרומה האדירה שלהם לעיתון ולמחלקה בכלל. לנעליהם הגדולות נכנסים עכשיו ארז מגור ואלעד אור, שיעשו כל שביכולתם על מנת לשמור על מעמדו של העיתון ואף להצעיד אותו קדימה. דוגמא ראשונה להמשך תהליך פיתוח זה הוא האתר החדש שאנו משיקים כאן כיום. עבודה על אתר זה התחילה עוד בתקופת העורכים הקודמים ואנו גאים להיות אלו שמעלים פורמט זה לאוויר. מעבר לשלל היתרונות של האתר בתחום הטכני, הפורמט החדש מאפשר לנו לשמור על קשר טוב יותר עם קהל הקוראים של פקפוק בעזרת היכולת להירשם לרשימת התפוצה שלנו, ואף לפתוח בשיח רציף ונוח יותר עם קוראינו בעזרת האופציה המאפשרת לכתוב תגובות לכל כתבה בצורה פשוטה ונוחה. נשמח לשמוע מכם ומכן.

 כמובן, ניתן עדיין לכתוב למייל של פקפוק בכתובת: pickpook@gmail.com

 בנוסף להתחלות שצוינו לעיל, ניתן לציין את תחילתו של תהליך נוסף, שאומנם החל מעבר לכותלי המחלקה והאוניברסיטה, אך הינו בעל השפעה עבור כולנו: השינוי שחל בשיח ובתודעה הציבורית בעקבות המחאה החברתית. לא רק שהציבור החל לדבר "סוציולוגית", אלא שהמחאה מובילה לשינויים חברתיים של ממש, אותם צריך ללמוד ולהבין. בתור עיתון סטודנטים במחלקה שעיקר עיסוקה הוא חקר החברה, הרגשנו לא רק רצון אלא חובה לעסוק בהתפתחויות אלו. לכן, החלטנו להקדיש את גיליון מספר 29 לנושא זה.

בהקשר סוציולוגי יותר, אנו מרגישים שחקר המחאה החברתית מעלה על פני השטח, בין היתר, את המתח הקיים בין התיאוריה ובין המציאות. בחינת מתחים אלו תופסת מקום מרכזי בגיליון. הניתוח הסוציולוגי מאפשר לנו לבחון את המחאה בעזרת כלים סוציולוגיים – כפי שעושה רביד נבו כאשר היא מנתחת את  סמלי המחאה, כפי שעולה מהתצפית האתנוגראפית של בן בורנשטיין במאהל בחיפה או כפי שמראה אירינה ליאן בכתבה על ייצוג המחאה בתקשורת הרוסית. בכתבה אחרת, משוחחת נגה קידר עם פרופסור מיכאל שלו על קבוצת המחקר המיוחדת שהוקמה לחקר המחאה "בזמן אמת" ועל ממצאיה הראשוניים. מהסיפא של שיחתם, העוסק בתפקידו של הסוציולוג מול המחאה, צפות המשמעויות הנוספת של הדיון הסוציולוגי אודותיה: אנו משתמשים במחאה על מנת לבחון ולאתגר את המושגים ואת הנחות היסוד המוכרות של הדיסציפלינה שלנו – מיכל פרנקל בוחנת את קטגורית המעמד,אסא מרון חושב מחדש על תפקידו ההיסטורי של מעמד הביניים בישראל, אלעד אור מנסה לגשר בין המחאה לבין "המשקפיים הסוציולוגיים" וארז מגור מנסה להסביר מדוע הסוציולוגיה הישראלית התקשתה לעזור לנו להבין אותה.

בגיליון גם הפינות הקבועות: סוציולוגיה/אנתרופולוגיה 2.0 (המספקת לנו מבט על ביטוייה האינטרנטיים של המחאה בעולם) ונייר תועלת.

 קריאה מהנה ושנת לימודים ועשייה פוריה לכולנו,

המערכת

 

בראיון עם פרופ' גד יאיר הוא  מספר על חוסר לגיטימציה לרפורמות במחלקה, על תרבות ארגונית בעייתית ועל מנטליות שמרנית ומסתגרת בקרב הסגל. אם מתרחשים שינויים, הוא טוען, הם מגיעים מיוזמות של יחידים, ומיוזמות של תוכנית המוסמך. האם ניתן למצוא קשר בין הקיפאון עליו מדבר בק לבין השמרנות, שמביאה לקיפאון, עליה מדבר ראש המחלקה היוצא?

כדי לעשות מחקרים שמצליחים לתפוס את המציאות העכשווית וגם להשפיע עליה, אומר לנו בק, עלינו להפסיק לדבוק בקטגוריות הישנות והנוחות, ולאמץ דפוסי עבודה ומחשבה חדשים.

גליון זה, גליון סיום השנה של 'פקפוק', מסמן את סיומה של תקופה סוערת במחלקה – מתן פסק הדין בעניינו של איל בן ארי וההחלטה בנושא גדעון ארן, עזיבה של חברי סגל וכניסתם של חדשים, דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית' הטוענים להטייה פוליטית באוניברסיטאות, שינוי תוכנית המוסמך, פתיחת המסלול המואץ ועוד. תקופה זו מסתיימת, באופן סמלי, עם החילופים בתפקיד ראש המחלקה בין פרופ' גד יאיר לפרופ' גיא סטקלוב.

בגליון זה, כאמור, מסכם פרופ' גד יאיר, בראיון שערך עמו ארז מגור, את תקופת כהונתו כראש מחלקה, ומדבר על הקשיים, הכשלונות וההצלחות. מחליפו בתפקיד, פרופ' גיא סטקלוב, מתייחס בראיון שערכו עמו רביד נבו ואיתי ארצי לתקופה שעברה המחלקה ולחזונו לשנים הקרובות. יותם הכהן מבקש לערער על סוג של קטגוריית זומבי, "מדע נייטרלי", ומשווה בין הכוח שמגלמת בתוכה קטגוריה זו לבין הכוח הנתון בידיו של המדען, וזאת דרך עיון ביקורתי בפסק הדין בעניינו של איל בן ארי. וזה רק מדגם חלקי מגליון עמוס ועשיר במיוחד.

זו הזדמנות מצוינת להודות למערכת העיתון (ולהזמין אתכם, הקוראים, להעיף מבט בשורה המפרטת את העוסקים במלאכה), שכתבה, ראיינה, תמללה, תרגמה, שיכתבה והעירה לאורך השנה – וכל זאת בהתנדבות ומתוך רצון כן ליצור ולהשפיע. כל חברי המערכת הרוויחו ביושר את החופשה אליה יוצא 'פקפוק' – שיחזור עם תחילת שנת הלימודים תשע"ב.

קריאה מהנה,

המערכת.

: איתן וילף מספר כיצד הגיע לחקור הוראות ג'אז בניו-יורק מתוך העניין והנסיון האישי שלו במוזיקה; לירון שני, אנתרופולוג, סוקר את ספרה של אורית אבוהב, אנתרופולוגית, החוקרת את האנתרופולוגיה והאנתרופולוגים בישראל; בן בורנשטיין יוצא לטיול שבת קצר ליד הבית, שבו הוא הולך לאיבוד גיאוגרפית ותרבותית; ואלעד אור רק רצה לטייל עם הכלב, אבל מצא את עצמו מתבונן בבני אדם.

בגליון אף מתפרסמת תגובתו של יונתן קרוביצקי ל'קול קורא לסוציולוגיה כלכלית' שפירסם ארז מגור בגליון 24. אנחנו מודים ליונתן על התגובה, ומזכירים שאנחנו תמיד שמחים לקבל – ולעתים גם לפרסם – תגובות לתכני הגליונות שלנו, ואף כתבות בנושאים מגוונים.

קריאה מהנה,

המערכת.

 

בפינה חדשה, סוציולוגיה/אנתרופולוגיה 2.0, נסקור דיונים ומחשבות של סוציולוגים ואנתרופולוגים על ענייניי היום. הפינה הראשונה תעסוק במה שמכונה "מהפכת הפייסבוק", ותסקור את  מחשבותיהם של אוני וויקאן, מנואל קסטלס, דיויד פרייס, עמנואל וולרשטיין ואחרים על המהפכות בעולם הערבי.

זו הזדמנות טובה להזכיר ש'פקפוק' מביא מדי חודש מגוון פינות שמטרתן להציג את האנשים, המחקרים ותחומי העניין של אנשי הסגל והסטודנטים במחלקה:

'בחזית המחקר' היא פינה הסוקרת את ההתפתחויות באחד מתתי התחומים של הסוציולוגיה או האנתרופולוגיה: עמליה אוליבר כתבה על הסוציולוגיה של הרשתות, שירי קטלן על הסוציולוגיה של המדע, שי דרומי על הסוציולוגיה של המוסרועוד. 'מיקרו סקופ' היא אחת הפינות הותיקות בעיתון, בה דוקטורנטים במחלקה כותבים על עבודת המחקר שלהם, למשל זהר גזית על מוות בחברה הישראלית, טליה שגיב על זהות עדתית כפולה, גילי המר על כינון זהות נשית בקרב נשים עיוורות  ועוד, והפעם, מיכל אסא ענבר על הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין.

'זרקור אתנוגרפי', היא פינה שחנכנו בתחילת השנה, המצטטת קטע קצר מיומן השדה של חוקר במחלקה בנסיון לתת טעימה משדות מחקר שונים. התפרסמו כבר קטעיםמעבודת השדה של אמיר בן כהן על טיולו במונגוליה, דקל קנטי על נסיעתו לאומן עם חסידי ברסלב, בת שבע הס עלמוסלמיות בהולנד, ובגליון הנוכחי, ליאה טרגין-זלר  על צניעות בקרב נערות חרדיות.

'החיים שאחרי' היא פינה בה מאפשרים לנו בוגרי המחלקהמבט חטוף אל העתיד וכותבים על עבודתם הנוכחית ועל הצורות בהן לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה השפיעו על חייהם, ולדוגמה, פינותיהם של ורד אסיף, אסף חזני  ולילך וסרמן.

וכרגיל, אנחנו מזמינים את כל קוראינו להגיב באמצעות הדואר האלקטרוני שלנו: pickpook@gmail.com.

קריאה מהנה,

המערכת.

 

האם אנחנו זוכרים את בורדייה  כאשר אנחנו משתמשים בשפה מליצית בשיעורים? או מסרבים להכתיב ולפרסם מצגות? או כאשר אנו בודקים מבחנים או מעריכים עבודות? האם אנחנו זוכרים את וובר כאשר אנחנו מתיישרים לפי דרישות המוסד הבירוקרטי על חשבון הסטודנטים שלנו? מתי אנחנו יוצרים ומשעתקים אי-שוויון? כיצד אנחנו יכולים לפרק את יחסי הכוח? 

בגליון זה של פקפוק  כתבה אנג'אם חוסיין על החוויה שלה כסטודנטית ערבייה במחלקה דוברת עברית לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. שני מנדל, אשר תרגלה קבוצת תגבור לסטודנטים ערבים, כותבת על השתקתם במחלקה ובאוניברסיטה ועל חיפושם אחר קול. איתמר טהרלב ואיתי ארצי מתארים את נסיונו של יהודה שנהב להציע ראיה שונה ליחסים בין ערבים ליהודים בספרו 'במלכודת הקו הירוק'; ואיתי ארצי מתאר את נסיונו של מכון טרומן להתבונן על ישראל בהקשר גיאוגרפי ותרבותי רחב יותר.

אם אנחנו מתגאים ביכולתנו להיות רפלקסיביים וביקורתיים, עלינו לנצל אותה לא לא רק בעת כתיבת מחקר, כאשר כללי הכתיבה בדסציפלינה דורשים מאיתנו להפנות את המבט פנימה, אלא גם בזמן עבודתנו כמרצים ומתרגלים – ואולי, לפעמים, גם כבני אדם.

קריאה מהנה,

המערכת.

 

עמליה אוליבר-לומרמן מציגה את תוכנית המלגות על-שם הופמן, המעודדת דוקטורנטים להשקיע במחויבות חברתית לצד המחויבויות האקדמיות שלהן – מסיוע בשילוב סטודנטים ערבים באקדמיה, דרך הקמת פרויקט לפיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון ועד לקידום חקיקה לטיפול אחראי בחומרים רדיואקטיביים בבית הספר לרוקחות. איל בן ארי, מן הצד השני של הדיון המוסרי והתרבותי, מציג את תוכנית Human Terrain System, בה אנתרופולוגים גויסו לסייע לצבא ארצות הברית בפעולותיו בקרב אוכלוסיות לא-מערביות, וזכו, בתמורה, בקיטונות של בוז מצד עמיתיהם למקצוע. אריק כהן מביט אחורה אל שנות החמישים במחלקה לסוציולוגיה (עדיין לא ממש לאנתרופולוגיה) באוניברסיטה העברית, בשנים שבהן הייתה שותפה לתנופת העשייה של הפרויקט הציוני – ומראה שכבר אז נזרעו במחלקה זרעי הריחוק התיאורטי שהלך והתפשט בשנים שחלפו. האם ריחוק תיאורטי כזה נכון מוסרית? האם הוא נכון אינטלקטואלית? אם הסוציולוגיה של המדע, כפי שמדגימה שירי קטלן, טוענת שאפילו מדעי החיים מושפעים מכוחות חברתיים ואין בהם גילוי וחשיפה של אמת אוביקטיבית, כיצד יכולים דווקא מדעי החברה להתעקש על "מדע נטול ערכים"?

יתכן ששאילת השאלות הללו מקרבת אותנו אל הבנה עמוקה יותר של החברה, של מדעני החברה ושל תפקידם של מדעני החברה בתוך החברה. ויתכן שמרוב שאלות אנחנו לוקים בחוסר יכולת לפעולה, שוקעים במחויבות אקדמית-אינטלקטואלית שהיא גם שיתוק חברתי כמעט ניהיליסטי. האם הגיע הזמן להפסיק לפקפק?

קריאה מהנה,

המערכת.

 

בנוסף לכתבות אלו, אנו חוזרים לעסוק בסוגיית הפוליטיקה והאקדמיה, ובהתאם לגליון פתיחת שנה, מציגים את עמיתי המחקר החדשים, בוגרת של המחלקה ואת מחקרה של פוסט-דוקטורנטית. אנחנו גם חונכים את פינת 'זרקור אתנוגרפי', בה יוצגו חלקים מוכרים פחות בחברה הישראלית.

השנה אף היו חילופי גברי בקרב עורכי העיתון, כאשר אתלירון שני החליפה שירי קטלן. תודה ללירון על עבודתו הנאמנה והמסורה, ובהצלחה בלימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל-אביב.

קריאה מהנה ושנת לימודים ועשייה פוריה,

 המערכת

 

נושא חשוב נוסף המופיע בגליון הינו הדרישות החדשות של ועדות האתיקה באוניברסיטה, במהלכן ידרשו כל החוקרים העוסקים בבני אדם להחתים את מושאי מחקרם על מעין חוזה הסכמה. כבר בגליון 9, גליון האתיקה שלנו, הקדשנו מספר כתבות לנושא הזה, אך הפעם, שירי קטלן מנסה להבין כיצד זה אמור להתבצע בפועל ועד כמה רלוונטי מודל המותאם לניסויי מעבדה לדיסיציפלינות האוספות נתונים בשטח.

 

כתבות נוספות בגליון עוסקות בהבדל המשמעותי, לדעתו של חבר סגל שלימד הן כאן והן שם, בין החיים האקדמיים בטקסס ובירושלים; באנתרופולוגיה של רכיבה על אופנים;בסקירה ממעוף הציפור של מחקרי הדוקטורט הנעשים במחלקה; וביום הסטודנט הרגיל ובזה האלטרנטיבי.

קריאה מהנה

אדם ולירון – העורכים