משפט ומוסר

אופס! נסו לרענן את הדף :)

על מוסר, העתקות ואינטרנט: חוויה אישית של מתרגל

מאת: לירון שני

"...המחברת טענה במאמר כי לפי הממצאים האמפיריים הנתונים בידי החוקרים, מתקיימת בכל החברות האנושיות הבחנה בין זכרים לנקבות, וכולן מעניקות יוקרה יתרה למין הזכר. הבסיס המאפשר הבחנה זו (שאין לה על פי הבנת החוקרת, כל משענת מהותית), נעוץ בחיפוש האנושי האוניברסאלי אחרי "מותר האדם.."

פיסקה זו לקוחה מתוך דוח קריאה שהוגש במסגרת אחד מקורסי המבואות. על פניו שמחה גדולה. כתיבה זורמת עם הבנת טקסט שכמותה לא היינו מצפים מסטודנט בסמסטר הראשון של לימודיו. חגיגה של ממש למתרגל אלמלא הייתה הפסקה המצוטטת מועתקת, מילה במילה, מתוך מאמר של פרופ' תמר אלאור המופיע באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח, ומתוך הספר "קוראות מבראשית", בעריכת רותי רבצקי.

קרא עוד
בדו"ח הקריאה, כמובן, לא הופיעו הפניות, מראי מקום או רמז כלשהוא לעובדה שלא מדובר בניסוחים פרי עיטו של הסטודנט. הוא אינו יחיד בכך; השנה הוגשו עוד כמה דוחות דומים, רובם לא הסתמכו על מאמר מסויים, אלא על סיכומי מאמרים מהאינטרנט, כאשר חלקם כללו אפילו את הבדיחות והערות של המסכמים עצמם. מעבר לפגיעה האתית והמוסרית שטמונה בתופעת ההעתקות, גורמת התופעה בעיקר לפגיעה בבסיס הלימודים עצמם- להעדר חשיבה ביקורתית עצמאית. דעתם של הסטודנטים על החומר שהם קראו (או שלא קראו) נעדרה מרוב הדוחות שהוגשו בקורס.

רוב הסטודנטים שהגישו את הדוחות, ונשאלו לפשר העניין, לא הבינו את הבעייתיות, או לפחות כך טענו. לגיטימי היה בעיניהם להעתיק חומרים מהאינטרנט ולהגישם כחומר מקורי, כאילו נכתב על ידם. הם לא ראו בכך בעיה אתית או מוסרית, ובכל מקרה, קיוו לא להיתפס. בקורס המדובר החלטנו, צוות המתרגלים, להסתפק בשיחת הבהרה ובאזהרה, במקום להעביר את העניין לועדת המשמעת. זאת, מתוך הבנה שהקורס הנו אחד מהמפגשים הראשונים של הסטודנטים עם האוניברסיטה, ומתוך אבחנה שאף אחד לא הסביר להם את מה שנראה מובן מאליו – אסור להעתיק באוניברסיטה.

תופעת העתקת עבודות מהאינטרנט רווחת באקדמיה כבר כמה שנים. במרחב האינטרנטי מתקיימים עשרות אתרים שמוכרים, תמורת מאות שקלים, עבודות סמינריוניות ואחרות, לסטודנטים, ולעתים גם לחברי כנסת. מרצים רבים מספרים שהם מתחילים כל בדיקת עבודה בהרצת מספר משפטי מפתח בגוגל. פרופ' רן חרמש, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, אף סיפר, במסגרת חלופת מיילים ברשת- Social Science- IL, שהוא קונה עבודות כדי להוכיח את העבירה שביצעו אותם סטודנטים ולהעבירם לטיפול ועדת המשמעת האוניברסיטאית. ד"ר גולן פדידה וד"ר מירי גלעזר טענו באותה התכתבות שהבעיה אינה רק מוסרם הירוד של הסטודנטים, אלא נעוצה גם באופן התנהלות המרצים. לטענתם, רק מעקב רציף אחר עבודות הסמינריון של הסטודנטים, כבר מהשיעור הראשון, יכול לצמצם את היקף התופעה. השניים הציגו תוכנית מפורטת לאופן המעקב הזה, אך לטענת ד"ר פדידה, לרוב המרצים אין זמן לבצע עבודה כזו, מה שכאמור מקל על הסטודנטים בהעתקות. ד"ר יופי תירוש, מרצה למשפטים מאוניברסיטת תל אביב, מספרת, בהמשך הדיון, על אתרים ואנשים שמתמחים בכתיבת עבודות בהזמנה - כך שגם מעקב צמוד אולי כבר לא יכול לפתור את הבעיה..היא פיתחה מערכי שיעור לכתיבת עבודות אשר בנוסף ללווי צמוד, יכולים, לדעתה לצמצם את התופעה.

ברור לי שהאקדמיה לא יכולה ולא צריכה להתעלם מהאפשרויות והבעיות שטמונות בשימוש באינטרנט. האינטרנט מאפשרת נגישות לידע רב. ישנם דברים רבים שניתן ללמוד ממנה, אך יש לעשות זאת בזהירות ובצורה מוקפדת. גם כשאני למדתי לתואר הראשון, נעזרתי במאמרה של אלאור אחרי שקראתי לראשונה את מאמרה של אורטנר על סמלי מפתח וניסתי להבין מה היא והמתרגלים רוצים מחיי. גם אני (כמו רבים אחרים), השתמשתי בסיכומים משנים עברו הנפוצים באינטרנט, יחד עם זאת ניסתי להקפיד שלא יהפכו לבסיס של לימודי, אלא להותירם בגדר מידע משלים.

אחת הבעיות המרכזיות בשימוש באינטרנט היא בעיית "הגניבה הספרותית" )פלגיאט), כלומר העתקה או שימוש במשפטים ורעיונות של אחרים ללא אזכור המקור, והצגתם כאילו היו של הכותב עצמו. האוניברסיטה מתייחסת לעבירה כזו בחומרה, לפי סעיף 14, בתקנון האוניברסיטה, תתי סעיפים 4-7, "גניבה ספרותית", נחשבת הגשת עבודה, שכולה או חלקים ממנה הועתקו מעבודה אחרת, אם בעזרת קנייתה בכסף והן ממקורות אחרים. ועדות המשמעת של האוניברסיטה נוטות להחמיר בעונשים על עבירות אלו בנסיון ליצור הרתעה (להחלטות ועדת המשמעת).

בעיה נוספת בשימוש באינטרנט, היא שאלת אמינות המידע. האתר שבו באה לידי ביטוי סוגיה זו במלוא עוצמתה הוא "ויקפדיה", האנציקלופדיה החופשית ברשת, המהווה את המקור העיקרי להסתמכות ולהעתקות של סטודנטים. האתר, גם אם אינו התגלמות הרוע כפי שטוענים כמה, גם אינו מקור אמין לשימוש בעבודות אקדמיות, כפי שמבהיר גם ג'ימס ווילס, מייסד המיזם. הבעיה באתר נעוצה בעובדה שכל אחד יכול לערוך, לשנות או להמציא עובדות וערכים כרצונו. ישנם, אמנם, מספר עורכים (בירוקרטים בשפת הויקי), אך הם אינם יכולים לסורק את כל הערכים הקיימים במיזם. הערכים "ערפאת" או "הטבח בסברה ושתילה" לדוגמא, זכו לשינויים וסילופים שונים, בהתאם לעמדות הפוליטיות של כותבים מתחלפים. גם נושאים פחות שנויים במחלקת פוליטית, כמו הויכוח על מקום הולדתה של לאה גולדברג, זכו לשיכתובים ושינויים רבים, חלקם בגלל בורות וטעויות שמקורן תום לב, וחלקם מתוך כוונה של בעלי אינטרס, כפי שהתרחש ב"פרשת סיגנת'אלר". יתכן שהמידע בויקפדיה הוא מדוייק, אך יכול להיות שלא. ולכן, הוא מתאים לשמש, במקרה הטוב, מקור לידע כללי, נקודת פתיחה, ולא נקודת סיום, בחיפוש המידע.

האינטרנט, אם כך, הוא כלי רב עוצמה בלימודים ומקור מפתה להעתקות וגניבות ספרותיות. יתכן ובקורסים במחלקה, סגל ההוראה והמתרגלים משדרים מסרים סותרים: מצד אחד מדברים על אתיקה ומהצד השני, מעלימים עין. ניסינו, כפי שתיארתי בדוגמא בתחילת הקטע, אולי מתוך נאיוויות ואמונה באדם, לפנות אל הסטודנטים לא בעונשים אלא בהבנה שהדבר לא נכון מוסרית ופסול מבחינה אקדמאית. שמדובר בעלבון למורה, ולא פחות, לתלמיד. אני מקווה שלא טעינו.

 

 לירון שני הוא סטודנט לתואר שני באנתרופולוגיה. הוא כותב על ההתיישבות החדשה בחבל לכיש בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מה מוסרי ב"אתיקה מקצועית"?

מאת: מתן שחק

המונח 'אתיקה מקצועית', על אף היותו מושג מודרני, מחזיר אותנו למתח העתיק בין חוק למוסר, ובין היחיד לחברה. מקור המונח "אתיקה" ביוונית, ומשמעותו היא  הרגל, נוהג, אופן פעולה מקובל. השימוש המוקדם והמוכר ביותר במונח נעשה על ידי אריסטו, בספרו ה"אתיקה". אריסטו מתייחס לאתיקה כאל מערכת נהגים והרגלים מקובלים בקבוצה חברתית מסוימת, אותה אין להגדיר באופן מדויק וגיאומטרי מאחר והיא מוסכמה חברתית (nomos). ה'טוב' מוגדר כפעולה המועילה להשגת התכלית המוגדרת בתחום פעילות חברתי ספציפי (מדע, אמנות, פוליטיקה וכו'), כאשר מעל התכליות הספציפיות של תחומי הפעילות השונים, ישנה תכלית עליונה (שאינה אמצעי להשגת דבר אחר) אליה שואפים בני הקבוצה. בהגדרה זו יוצא אריסטו נגד תפיסתו המוסרית של מורו, אפלטון. תורת המוסר של אפלטון אינה עוסקת במצוי – בנורמות ובערכים המקובלים –  אלא מתמקדת בהגדרת 'המידה הטובה', תכונות האדם הראויות, אותן יש להגדיר ולקבע במערכת פוליטית-חברתית שתהפוך את המוסר הראוי לחוק ולנוהג חברתי. במחלוקת זו ישנן שתי הבחנות משמעותיות להבנת המושג אתיקה: בין המצוי לראוי, ובין חוק למוסר.

קרא עוד

גישתו של אפלטון טוענת כי יש לבסס את המידה הטובה באמצעות פעילות פוליטית וחברתית, בחינוך וביצירת סדרי משטר והפעלת כח. אריסטו, לעומת זאת, מסתפק בטענה כי 'טוב' הוא דבר המועיל להשגת תכלית, וכי אתוס הוא אפיון של צורת חיים קבוצתית הנובעת מהסכמה בנוגע לתכליות, להירארכיה בניהן ולאופן השגתן. שני ההוגים הקלאסיים, עם זאת, מדברים על מערכת מוסרית – ראויה או מצויה, חוקית או נורמטיבית – המשותפת לכל חברי הקבוצה, ומסדירה או מתארת את הקשר בין מגוון פעילויות אנושיות; בצורת מערכת חוקים בגישתו של אפלטון, וכמערכת של תכליות בגישתו של אריסטו.

נחלוף על פני 2200 שנה, וספרים הרבה אין-קץ ונדלג לסוף המאה ה-19. אותן שאלות עקרוניות, בנוגע ליחס בין חוק למוסר ובין פוליטיקה ואתיקה, עולות ביתר שאת על רקע התפוררות הסדר החברתי המסורתי והתהוות החברה המודרנית ומדינות הלאום. אחד המוטיבים המרכזיים בהגות הסוציולוגית המאפיינים את המודרניות הוא פיצול הולך וגדל בין תחומי פעילות שונים והיעדר דמיון או מידה משותפת ביניהם. ביטוי מרכזי למגמה זו הוא התפתחות חלוקת העבודה וההתמחות המקצועית, מוטיב שזוכה למובנים שונים בהתאם להוגה ולמושגים המנתחים אותו. נבחן שתי עמדות המציגות נקודות מבט סוציולוגיות שונות – זו של דירקהיים וזו של ובר.

דירקהיים רואה את תהליך הבידול החברתי המואץ כסכנה לשלמות ולקיום החברה. על מנת להסביר את סוג הלכידות האפשרי בחברה מסוג זה, טובע את המושג "סולידאריות אורגאנית", המצביע על חלוקת עבודה מורכבת, הבדלים ההולכים וגדלים בין תחומי פעילות שונים, תפקידים חברתיים, ותחומי התמחות מקצועיים. מתוך ההבדלים, טוען דירקהיים, נוצרת תלות הדדית, ועל ידי כך עולה סולידאריות מסוג חדש. היווצרותה של סולידאריות אורגנית מתוך בידול חברתי הולך וגדל אינו דבר של מה בכך, אלא דורשת הסדרה נורמטיבית. דירקהיים רואה את ההכוונה המוסרית של החברה כמשימה סוציולוגית מרכזית, שיש להוציא אל הפועל באמצעות מערכות החינוך, החוק והמשפט המדינתית. בספרו "אתיקה מקצועית ומוסר אזרחי" ממשיך דירקהיים מגמה זו, כאשר 'אתיקה מקצועית' מתוארת כהמשך הרגולציה של תחומי ההתמחות באמצעות כללים ותקנות. מטרתם של כללים ותקנות אלו היא למנוע אנומיה על ידי הסדרת תפקידים, התנהגויות מקצועיות ויחסים חברתיים בין בעלי תפקידים שונים. מנקודת מבטו של דירקהיים, אתיקה מקצועית היא כלי מוסרי, מעצם היותה מוסד חברתי שמסדיר התנהגות אנושית ומאפשר סנכרון ושיתוף פעולה בחברה מורכבת.

למרות קוי הדמיון בתפישת היחס בין חוק למוסר של דירקהיים לגישה האפלטונית, הוא אינו רואה את המערכת החברתית-מוסרית כתוצרם של חוק מוחלט או דמות אדם אידיאלי. הוא  דוגל בלגאליזם מוסרי עם רלטיביזם מוסרי ומבחינה זו גישתו דומה יותר לזו של אריסטו, המגדיר את הטוב בהתאם למצוי, כדבר המועיל לתפקוד (או להשגת תכלית כלשהי) בקבוצה חברתית או בתחום פעילות חברתי. אתיקה מקצועית טובה, לפי הגדרה זו, מאחר והיא משרתת את המשך קיום החברה באמצעות מיסוד חלוקת העבודה המורכבת ויצירת סולידאריות חברתית. אתיקה מקצועית היא למעשה חלק מדת אזרחית אינדיבידואליסטית הממשיכה לשמר את לכידות החברה.

לעומתו, ובר רואה את התפתחות ההתמחות המקצועית כפוליתאיזם (ריבוי אמונות) מודרני. לכל מקצוע ודיסציפלינה מדעית, הוא טוען, ישנם תחום פעילות, מטרות, מושגים וקטגוריות מובחנים המייחדים אותו. צורת הפעילות של כל דיסיפלינה ומקצוע נקבעים על פי היעילות להשגת המטרות בתחום. ב"מדע כמקצוע" מפתח ובר את הטענה כי גם המדע, כתחום המקצועי, עובר תהליך התמחות חסר תקדים, במהלכו נדרש להוציא מתוכו טענות ערכיות ולהתמקד בטענות עובדתיות אודות המציאות. המדע המקצועי אינו שופט את ערכן של תופעות או מושאי מחקר, ואינו מערב את ערכיו של החוקר, אלא בוחן את תוקף האמת של  משפטים אודות מציאותו וטבעו של מושא מחקרו. כתוצאה מתהליך זה ערכו של המדע כתחום מקצועי – מעבר להיבט המעשי-טכני – אינו יכול להיגזר מתוך עצמו, אלא מתוך מסגרת פרשנית רחבה יותר העומדת בבסיסו כ'מובן מאליו'. הדת, שסיפקה מסגרת פרשנית להבנת החיים כמכלול בחברה המסורתית, נסוגה בחברה המודרנית מפני הקדמה המדעית, הרציונאליות וההתמחות המקצועית. על רקע השקפה זו, אתיקה מקצועית היא רגולציה חילונית ורציונאלית של התנהגות ויחסים חברתיים על ידי הגדרת מטרות, תפקידים, תחומי אחריות וכללי התנהגות באופן פורמאלי, כחלק מארגון בירוקראטי. ככזו, היא חלק מתהליך 'הסרת הקסם' ופירוק המציאות החברתית לקטעים חסרי מכנה פרשני משותף. המשבר של המודרניות על פי ובר אינו בהיעדר נורמות לפעילות חברתית בספירה המקצועית, אלא בהיעדר מסגרת פרשנית משותפת המקנה ערך לתחומי הפעילות השונים, ונותנת מובן לשאלותיו הקיומיות של האדם ולפעולותיו בעולם.

בדומה לאריסטו, ובר פונה לבחון את אופן הפעילות הנהוג, בו הטוב מוגדר על פי יעילותו בהשגת מטרות, מה שובר מכנה 'רציונאליות אינסטרומנטאלית'. להבדיל מתיאורו הטלאולוגי (תכליתי) של אריסטו, בו כל תחומי הפעילות האנושיים מתנקזים ומתאחדים לתכלית עליונה, ובר מדגיש את היעדר המידה המשותפת והפיצול בניהם, המקשה על הגדרת טוב כללי.

כיום, בתקופה הקרויה בשמות רבים (ביניהם מודרניות מאוחרת, חברה פוסט תעשייתית, או פוסט-מודרניות) לטענת רבים, ממשיכה ואף מעמיקה מגמת הפיצול בין תחומי הפעילות השונים. ה'אתיקה המקצועית' מבטאת גם את הקיטוע והחלוקה של החברה לתחומי פעילות ומקצועות שונים, וגם את ההסדרה באמצעות כללים רשמיים של יחסי הגומלין וההתנהגות בכל תחום בפני עצמו. כללים אלה נקבעים על ידי פקידים וארגונים, מדינתיים או פרטיים, ומושפעים מאינטרסים, מטרות ויעילות תפקודית. זאת, מבלי שקיימת התייחסות למשמעות המוסריות והעקרוניות של תחום הפעילות, או של הפעולות המתבצעות במסגרתו, המכוננות את האדם הפרטי או הכללי.

לסיכום, המושג 'אתיקה מקצועית' מסמן בשם 'אתיקה', מערכת פורמאלית שמטרתה הסדרת יחסים חברתיים ופעילות משותפת, ללא צורך בהגדרת מערכת מוסרית כללית ומקיפה. אתיקה זו מגדירה את הפעולה המוסרית כציות לכללים, ואת השיפוט המוסרי כהתאמת אירועים במציאות לקטגוריות חוקיות.

אתיקה מקצועית שואבת את סמכותה מתוך טענה להגדרת הטוב, הנכון או הראוי, אך לעולם נשארת בגבולות פעילות מעשית-טכנית ספציפית, ואינה יוצאת במפורש להשקפת עולם מאורגנת הכוללת תחומי חיים ופעילות אחרים. זוהי פולימורפיות מוסרית, בלשונו של דירקהיים, או פוליתאיזם מודרני, בלשונו של ובר, שאינו מספק תשתית מוסרית רחבה, או מסגרת פרשנית מקיפה וקוהרנטית. ה'טוב' גם אם מוגדר, נשאר בתחום התכלית או מערכת המטרות של המקצוע, הדיסיפלינה או הארגון. עם זאת, מרכזיותן של קבוצות מקצועיות בסדר החברתי המודרני, וחשיבותה של אתיקה מקצועית בהיווצרותן, לוקחות חלק חשוב בעיצוב הסובייקט האנושי ויחסי הגומלין החברתיים

עולים מכל אלה מספר כיוונים לבחינה ביקורתית: מהי המטא-אתיקה, תורת המוסר שמעבר, המונחת ביסוד אתיקות מקצועיות שונות? אילו הנחות יסוד אודות האדם והחברה עומדות בבסיסן? אילו שחקנים (למשל ארגונים ממשלתיים או פרטיים, דיסיפלינות ופרדיגמות מדעיות, קבוצות סטאטוס ותפישות עולם) נאבקים על עיצובן? האם נוצרת 'דת האנדיבידואליזם' המאפשרת 'סולידאריות אורגאנית' ואם כן, אילו רעיונות תרבותיים ופרקטיקות חברתיות יוצרים אותה? או במושגיו של ובר, כיצד מתמודדים אנשים עם השבר הפרשני המאפיין את המודרניות המקוטעת והרציונאליות האינסטרומנטאלית? האם חוזרות תפישות דתיות או שמא דתיוּת חילונית או אזרחית חדשה?

 

מתן שחק הינו סטודנט לתואר שני. הוא חוקר את תופעת "הקוצינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אתיקה במחקר מדעי (לא רפואי) בבני אדם באוניברסיטה העברית בירושלים

מאת: פרופ' רות לנדאו, יו"ר ועדת האתיקה העליונה

רקע

בשנת 1998 פרסמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח קוד אתיקה של המחקר המדעי בישראל. מסמך זה מונה שישה עקרונות למחקר מדעי: אמת, חופש, אחריות, יושרה, שותפות ומקצועיות.

בשנת 1999, ביוזמתו של הרקטור של האוניברסיטה העברית בירושלים דאז, פרופ' מנחם בן-ששון, הוקמה ועדה מיוחדת בראשותה של פרופ' אריאלה אופנהיים שניסחה "נוהל בעניין אתיקה במחקרים מדעיים שמעורבים בהם בני אדם."

על פי נוהל זה, כל מחקר הנערך על ידי חוקר והמתבצע בתחומה, במעבדותיה או בשמה של האוניברסיטה העברית, חייב באישור של ועדת אתיקה מוסדית (IRB). הנוהל מתייחס למחקר מדעי בו מעורבים בני אדם, אותו הוא מגדיר כמחקר בהשתתפותם של בני אדם, באופן ישיר או עקיף, במתן חומר מגופם, בנטילת חלק בראיונות, במילוי שאלון וכד'.

קרא עוד

בהמשך, הועדה המתמדת של סנאט האוניברסיטה העברית מינתה ועדת אתיקה כלל-אוניברסיטאית ("עליונה"), שתפקידה לגבש מדיניות אוניברסיטאית בענייני אתיקה של מחקרים מדעיים. על מנת שתהליך אישור הצעות המחקר יהיה ענייני ויעיל, ועדת האתיקה העליונה החליטה לבזר סמכויותיה ולאפשר אישור הצעות מחקר בועדות אתיקה פקולטאיות.

על סמך ההכרה שיש שוני מהותי בשטחי מחקר שונים שאינם מאפשרים אימוץ ההנחיות של "ועדות הלסינקי" המכוונות לטיפול בניסויים רפואיים בבני אדם, הורחבו הנחיות האוניברסיטה באופן שיתאימו לצרכים המיוחדים של כל תחום מחקר. תפקידן של ועדות האתיקה הפקולטאיות והעליונה הוא כפול: לבקר את הצעות המחקר לפני אישורן על מנת למנוע פגיעה באמות מידה אתיות ובעת הצורך לייעץ לחוקרים בשלב תכנון המחקר. מצופה שועדת האתיקה העליונה תרכז את המאמצים להעמקת המודעות לסוגיות אתיות במחקר באוניברסיטה באמצעות הרחבת ההוראה בנושא. הועדה שבעקבות המלצתה קמה ועדת האתיקה העליונה הייתה בדעה - בניגוד למקובל בארצות הברית -  את האחריות לביצוע המחקר יש להשאיר בידי החוקרים.

יחד עם זאת, על פי דרישת המכונים הלאומיים האמריקאיים לבריאות (NIH), ב-21.9.2008 אישרה האוניברסיטה תקנונים ומסמכים נוספים העוסקים בהתנהגות אתית במחקר: תקנון להתנהגות ראויה במחקר, תקנון בנוגע לניגוד עניינים במחקר, הבהרות, הערות ולקחים בנוגע לניגוד עניינים והצהרה בנוגע להתנהגות ראויה במחקר ולניגוד עניינים בעת הגשת בקשות לקבלת מענקי מחקר. ועדה בראשותו של סגן הנשיא לענייני מחקר באוניברסיטה אמורה לטפל במקרים בהם יש ניגודי אינטרסים. הרקטור מטפל במקרים בהם מתגלה התנהגות בלתי ראויה של חוקרים.

יש לציין, שעד לקביעת ה"נוהל בעניין אתיקה במחקרים מדעיים שמעורבים בהם בני אדם" באוניברסיטה העברית, רק מחקרים בהם השתתפו בני אדם במוסדות רפואיים נדרשו לקבל אישור של "ועדות הלסינקי" על פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם) משנת 1980 ועל פי נוהלי ניסויים רפואיים בבני אדם משנת 1999 ושנת 2006. על פי נהלים אלה, ועדת הלסינקי תמנה לפחות 7 חברים, בראשות רופא, ובה לפחות 3 רופאים שהם מנהלי מחלקה בבית חולים או בעלי תואר פרופסור בבית ספר לרפואה מוכר בישראל, נציג ציבור שאינו קשור למוסד הרפואי ושהוא משפטן, איש דת או אתיקה רפואית וחבר נוסף שאיננו רופא. המניין החוקי לדיון הוא 5 חברי ועדה לפחות, כולל יו"ר, נציג הנהלת המוסד ורופא פנימי. מרבית ועדות הלסינקי מונות מספר חברים גדול בהרבה ולהן מועדים קבועים לדיון בבקשות המוגשות לאישורן. משנת 2006 משרד הבריאות דורש מהחוקרים להגיש לועדות הלסינקי אישור כי עברו קורס Harmonized Tripartite Guideline for Good Clinical Practice.

בנוסף, על פי חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות משנת 2006, הוחלט שבמוסדות הרפואיים בהם מתבצעים מחקרים שאינם ניסוי רפואי בבני אדם, יוקמו תת-ועדות הלסינקי לאישור מחקרים אלה. יו"ר ועדת הלסינקי מוסדית ימנה תת ועדה בת 3 חברים לפחות, מתוכם לפחות שניים יהיו מבין חברי ועדת הלסינקי המוסדית והיא תכלול: נציג ההנהלה – רופא, נציג ציבור ונציג שהוא בעל תואר PhD מרשימת מקצועות נתונה (סיעוד, עבודה סוציאלית, מדעי הטבע, רוקחות, פסיכולוגיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הפרעות בתקשורת). יצוין גם שקרן המדען הראשי במשרד הבריאות מממנת רק מחקרים שאושרו על ידי ועדת הלסינקי או על ידי ועדה לניסויים בבעלי חיים, על פי הצורך. בשונה מהמחקר בו מעורבים בני אדם, לגבי מחקרים המערבים ניסויים בבעלי חיים, משנת 1994 קיים חוק המסדיר את מסגרת העבודה הניסויית בבעלי חיים ואת הפיקוח עליהם.

באשר למחקרים בהם מעורבים בני אדם, ב-14 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק, ביוזמתה של ח"כ מלי פולישוק, שמטרתה הייתה לקבוע את העקרונות על פיהם יש לערוך ניסויים רפואיים בבני אדם ולהגדיר את חובותיהם וזכויותיהם של כל המעורבים בניסויים אלה, שעד כה היו מוסדרים בתקנות בלבד. הדיון הפומבי האחרון בנושא, כפי שמתפרסם באתר משרד הבריאות, היה ב-24.10.2007 בישיבה משותפת של ועדת הכנסת לנושאי העבודה, הרווחה והבריאות וועדת הכנסת לנושאי מדע וטכנולוגיה. בדיון זה, בו הוצגו הצעת חוק ממשלתית שנוסחה על ידי משרד הבריאות ומספר הצעות חוק פרטיות בנושא, השתתפו עשרות נציגים. התמונה העולה מהדיון היא מורכבת מאד ונראה שהדיון טרם הגיע לסיומו. מה שברור הוא שמשרד הבריאות רואה עצמו מרכז את הנושא והוא מגדיר כל מחקר בו מעורבים בני אדם כניסוי רפואי מתוך חשש לבריאותו הגופנית או הנפשית של הנחקר.

מוסדות השכלה הגבוהה נערכות לקראת המשך הדיון בהצעת החוק לניסויים בבני אדם במגמה למנוע מצב בו המחקר הנערך בהם עלול להיפגע.

 

רות לנדאו הינה פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. מחברת הספר "אתיקה במחקר", יחד עם פרופסור גבי שפלר

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

על בגידות ואינטלקטואלים, או בכל זאת אוכלים דבש

מאת: מתן שחק

נדמה לי, ואולי לא רק לי, שבמסדרונות החוג חוזרת ומהדהדת השאלה "תואר בסוציולוגיה... מה עושים עם זה?" מה משמעותה של הסוציולוגיה לעולם האמיתי, אליו אנחנו צופים מחרכי ההצצה של מסדרונות קמפוס הר הצופים, מה הקשר בין לימודי הסוציולוגיה לתעסוקה בשוק העבודה, לפעולה לשינוי חברתי, למעורבות פוליטית וכו'. מספר שאלות עולות אודות הקשר בין הסוציולוג או לימודי הסוציולוגיה למעורבות חברתית ופעולה פוליטית. נתחיל, כמה פיקנטי, בבגידה.

קרא עוד

את המושג "בגידת האינטלקטואלים" טבע המסאיסט הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927, שהפנה את ביקורתו אל האינטלקטואלים של תקופתו בשל מעורבותם בפוליטיקה. בנדה התייחס בעיקר לעניין הזדהותם עם הרגש הלאומי שפשה באירופה בתקופתו, אך התכוון לעיסוק הפוליטי באופן כללי. על פי בנדה, תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור, לחפש את האמת ללא הטיה ערכית או פוליטית וללא ניסיון להשיג תועלת לאומית או מדינית. על האינטלקטואל, לדבריו, לעסוק בכללי, במופשט ובאובייקטיבי ולא בפרטי, בקונקרטי ובסובייקטיבי.

לא עברו 20 שנה, (עברו 15, כדברי "כוורת"), והנה התהפכה משמעותו של המושג. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה כוונו שוב חיצי הביקורת אל האינטלקטואלים, שהואשמו גם הפעם, בבגידה. הפעם, לא על מעורבותם בספירה הפוליטית אלא דווקא על הסתגרותם במגדל השן, על התעלמותם מאירועי התקופה הנוראיים ועל אי מילוי תפקידם כשומרי החברה, הצדק והמוסר האנושי.

הדיון בתפקיד האינטלקטואל, בהגדרתו ובשאלת מעורבותו או מחויבותו הפוליטית, דורש עיון מעמיק, כובד ראש ואורך יריעה, אשר לא אוכל להשלים בכמות הפיקסלים שלרשותי. עם זאת, ארצה להציע מספר שאלות וכיווני חשיבה בנידון, בהקשר העכשווי, אותם אפשר יהיה לפתח הלאה.

האם לאינטלקטואל ישנה אחריות גדולה יותר משל כל אזרח אחר מבחינה פוליטית או מוסרית? אם כן, מתוקף מה? האם מדובר בזכות/פריבילגיה הנובעת מידע ייחודי, או חובה הנובעת מחופש ייחודי לעסוק ברעיונות או מחשבות אודות המציאות החברתית? האם אין מהלך האינטלקטואליזציה של הפוליטיקה גורר מהלך נגדי של פוליטיזציה של האקדמיה?

אין דבר טוב יותר לצעיר שכמותי מלהתלות באילנות גבוהים, אותם אבות דיסיפלינריים מזוקנים וחמורי סבר, ולהתחקות אחר עמדתם בנושא. ברצוני להזמין לבמה את מארכס, ובר ודירקהיים. כל אחד מהוגים אלה מציע מודל המגדיר את תפקידו של הסוציולוג, את יחסו לפעולה פוליטית-חברתית, את מניעיו ואת דרכי פעולתו, כחלק בלתי נפרד מגישתו התיאורטית, או השקפת עולמו

האינטלקטואל בגישתו של מארכס נהנה ממצב ייחודי של חירות, המאפשרת לו לבחון את המציאות החברתית-כלכלית באופן ביקורתי ואובייקטיבי. הוא נביאם של המוני העם, שליחם של המנוצלים והמדוכאים, המסוגל להכיר את חוקיות ההיסטוריה, מבנה החברה ויחסי הכח באופן אובייקטיבי, ובשם האמת מסוגל לסמן את הכיוון בו יש ללכת על מנת ולכונן חברה צודקת בה שולטים ערכי החירות והשוויון. מארכס הוא בין נציגיו האחרונים של  הומניזם אוניברסאלי, הקורא למהפכה פוליטית לאור ערכים מוחלטים מתוך הכרה מדעית אובייקטיבית של ההיסטוריה והחברה.

גם דירקהיים קורא לפעולה חברתית של  הסוציולוג אך הפעם כ"רופא חברתי" – אותו אינטלקטואל המכיר את המערכת החברתית על היבטיה השונים, דרכי פעולתה, חלקיה ובעיות תפקודה. דירקהיים אינו מבקר את הנורמות והערכים החברתיים לאור ערכים מוחלטים, אלא מאמץ את הרלטיביזם המוסרי-ערכי, ורואה בעצם קיומה של נורמה הכרח חברתי ואת עיקר תפקידו של הסוציולוג. על כן, לא יפעל להתקוממות ולמהפכה, אלא לתיקון ליקויי התפקוד של המערכת החברתית באופן נקודתי על ידי חינוך. כך מגויס רלטיביזם ערכי-מוסרי לשירות החברה והמדינה.

ובר לוקח מזה ומזה ויוצר את המודל השלישי: בחיבורו "מדע כמקצוע" הוא קורא ליצירתו של מדע נטול ערכים, ולהפרדת הפוליטיקה והמוסר מהמדע. הפרדת כוחות זו, בין האמת לבין הצדק, או בין משפט המציאות למשפט הערך, נועדה כדי להגן על שני הצדדים. עצמאותן של  הדיסציפלינות המדעיות השונות וחתירתן – כל אחת בתחומה –  לאמת ואובייקטיביות מותנה בהיעדרו של מכנה משותף ערכי או השקפת עולם מאחדת. מצד שני, הפרדת הרציונאליות המדעית, הטוענת לאמת, מהמוסר ומהפוליטיקה, תמנע היפר-רציונאליזציה של ספירות אלה, ותאפשר את חירותן מ"כלוב הברזל" של הרציונאליות. מבחינה זו, דווקא הכובע ה'מדעי' של האינטלקטואל אינו תורם ואף פוגם בפעילותו בספירה הפוליטית-מוסרית.

אפשר, אם כן, לראות שלוש גישות שונות, המונעות מהנחות פילוסופיות שונות אודות האמת, הצדק, אפשרות הכרתם ויחסם לפעולה מדעית או חברתית-פוליטית. ליוטאר, מבחין בין שני סוגי ידע בסוציולוגיה: ידע תפקודי וידע ביקורתי. הגישה הסוציולוגית הפונקציונליסטית מבית מדרשו של דירקהיים, ולאחר מכן יורשיו האמריקאים, מציעה ידע חברתי שמטרתו שיפור ביצועי המערכת החברתית לאור המטרות, ללא ביקורת מטרות המערכת עצמן, וללא יחס לפרמטרים אחרים מלבד תפקודיות. בכך, הם חוטאים לנקודות מבט אפשריות רבות אחרות על המערכת החברתית, מטרותיה ודרכי פעולתה.  לעומת זאת, התיאוריה המארכסיסטית, או מה שלימים פותח והוגדר בפי אסכולת פרנקפורט "תיאוריה ביקורתית", מציעה בחינה ביקורתית של מטרות החברה וערכיה, וחשיפת עוולות חברתיים, ניצול, דיכוי ואי-שוויון. אלה כמובן לאור ערכים הומניסטים מוחלטים של חירות ושוויון. בכך, הם חוטאים לייחודיות של חברה ותרבות פרטיקולריים, בעלי ערכים ומטרות בפני עצמם.

ברצוני לבחון, לצד אבחנתו המלומדת של ליוטאר, מורכבות נוספת המאפיינת את 'שיח הצדק' העכשווי. ניתן כיום להבחין בין שתי מגמות סותרות, השלובות זו בזו. מצד אחד, מקודש הרלטיביזם כערך פלורליסטי, במטרה לאפשר קיום של קבוצות שונות המחזיקות בערכים, זהויות, תפישות עולם ונורמות שונות. רלטיביזם זה מחזק את חוסר היכולת לערוך שיפוט ערכי לאחר, ואף מגנה את רעיון השיפוט הערכי של האחר, הנתפש כפטרנליסטי, כפוי וחסר רגישות להבדל. מתוך גישה זו עולה בעיית הנורמה המוסרית המשותפת לכלל הקבוצות השונות, והיכולת לערוך שיפוט ערכי כלשהו, ללא שלילת האחר.

מצד שני, מקודמות ומופצות תפישות אוניברסאליות של זכויות אדם, הרואות בכל בני האדם יצורים שווים ובעלי זכויות מעצם קיומם, ללא קשר לשיוכם או זהותם. שיח הומניסטי זה מושתת על הנחות בדבר טבע אנושי המשותף לכל באי עולם, המאפשר לערוך שיפוט מוסרי לכל התופעות החברתיות והתרבותיות השונות. בשם שיח זה ניתן לשפוט, לגזור ולבצע. בניגוד לסובייקטיביות נטולת הביסוס של השיח הפלורליסטי, מצטיירת כאן אובייקטיביות נטולת מעצורים או סייגים. כפי שציינתי, שתי המגמות הללו שלובות זו בזו, וניתן למוצאן בשימוש נרחב ובצורות שונות בבעיות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות, אתניות ולאומיות כטוב בענייכם. 

המתח בין האמת לצדק, או בין ההומניזם האוניברסאלי, על ערכיו המוחלטים, לבין הפלורליזם הרלטיביסטי על ערכיו היחסיים, אינו נעלם או מיטשטש בעשייה הסוציולוגית – המחקרית או הפוליטית. נהפוך הוא, מתח זה מודגש ביתר שאת בבואנו להקיש מהתיאוריה אל הפרקטיקה, או בעברית, מהעיון למעשה. לצערי או לשמחתי, איני מכיר נוסחה פשוטה אחת המקשרת בין התיאוריה לבין הפעולה הנגזרת ממנה. מתח בין מושגים, סתירות תיאורטיות או פרדוקסים לא מעניינים את האדם הפועל כהוא זה. אם נעזר בהשאלה מהעולם הביולוגי, הרי שלמרות שמבחינה מדעית מעופן של הדבורים הוא בלתי אפשרי, אנחנו בכל זאת אוכלים דבש. פעולה פוליטית או חברתית אינה דורשת מסגרת תיאורטית על מנת להסביר, להצדיק או לנמק אותה. זו לא עבודה סמינריונית. לא צריך להיות סוציולוג או 'אינטלקטואל' כדי להצביע על תופעה לא מוסרית או עוולה חברתית ולפעול לתיקונה.

 למרות הכל, כסוציולוגים, אינטלקטואלים או אנשים חושבים, עלינו לשאול את עצמנו "מה עושים עם זה", אך לא התשובות הן העיקר בעיסוקינו, אלא השאלות. ביכולתנו להתנער מהדוגמאטיות, להראות את מורכבותם של החיים החברתיים, להאיר משמעויות שונות וחדשות של תופעות מוכרות, ולבסוף – התחביב הסוציולוגי הנפוץ – להראות את פני הזר במוכר, או לחליפין – התחביב האנתרופולוגי הנפוץ – להראות את המוכר בזר, לחשוף את מורכבותו של המובן מאליו ולפתוח את השיח החברתי ואפשרויות הפעולה הטמונות בחובו.

אפשר לראות במסורת היהודית שני תהליכים מנוגדים השלובים זה בזה ומלבים אחד את השני, אותם אפשר להקביל למתח בין תיאוריה לפרקטיקה: מצד אחד קיים ניסיון לחתוך את המחלוקת, לפסוק לכאן או לכאן ולקבוע הלכה חד משמעית המגדירה פעולה. מצד שני, חיתוך זה נתקל בפרשנויות חדשות, בקושיות ובתמיהות הפותחות את השיח מחדש לריבוי משמעות ואפשרויות. כך, כל ניסיון לצמצם את השיח מניע תהליך הפוך של התרחבותו, בחינת 'להגדיל תורה ולהאדיר'. והרי לנו משמעות למונח "סוציולוגיה ישראלית" - סוציולוגיה החושפת עולם מורכב ותלת-מימדי, בו קיים מגוון אפשרויות ומשמעויות, שאינה זונחת את הפעולה החברתית.

 

מתן שחק הינו בשנה השנייה של התואר השני. הוא חוקר את תופעת "הקוצינג" (אימון אישי), בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות