בהמשך, הועדה המתמדת של סנאט האוניברסיטה העברית מינתה ועדת אתיקה כלל-אוניברסיטאית ("עליונה"), שתפקידה לגבש מדיניות אוניברסיטאית בענייני אתיקה של מחקרים מדעיים. על מנת שתהליך אישור הצעות המחקר יהיה ענייני ויעיל, ועדת האתיקה העליונה החליטה לבזר סמכויותיה ולאפשר אישור הצעות מחקר בועדות אתיקה פקולטאיות.

על סמך ההכרה שיש שוני מהותי בשטחי מחקר שונים שאינם מאפשרים אימוץ ההנחיות של "ועדות הלסינקי" המכוונות לטיפול בניסויים רפואיים בבני אדם, הורחבו הנחיות האוניברסיטה באופן שיתאימו לצרכים המיוחדים של כל תחום מחקר. תפקידן של ועדות האתיקה הפקולטאיות והעליונה הוא כפול: לבקר את הצעות המחקר לפני אישורן על מנת למנוע פגיעה באמות מידה אתיות ובעת הצורך לייעץ לחוקרים בשלב תכנון המחקר. מצופה שועדת האתיקה העליונה תרכז את המאמצים להעמקת המודעות לסוגיות אתיות במחקר באוניברסיטה באמצעות הרחבת ההוראה בנושא. הועדה שבעקבות המלצתה קמה ועדת האתיקה העליונה הייתה בדעה - בניגוד למקובל בארצות הברית -  את האחריות לביצוע המחקר יש להשאיר בידי החוקרים.

יחד עם זאת, על פי דרישת המכונים הלאומיים האמריקאיים לבריאות (NIH), ב-21.9.2008 אישרה האוניברסיטה תקנונים ומסמכים נוספים העוסקים בהתנהגות אתית במחקר: תקנון להתנהגות ראויה במחקר, תקנון בנוגע לניגוד עניינים במחקר, הבהרות, הערות ולקחים בנוגע לניגוד עניינים והצהרה בנוגע להתנהגות ראויה במחקר ולניגוד עניינים בעת הגשת בקשות לקבלת מענקי מחקר. ועדה בראשותו של סגן הנשיא לענייני מחקר באוניברסיטה אמורה לטפל במקרים בהם יש ניגודי אינטרסים. הרקטור מטפל במקרים בהם מתגלה התנהגות בלתי ראויה של חוקרים.

יש לציין, שעד לקביעת ה"נוהל בעניין אתיקה במחקרים מדעיים שמעורבים בהם בני אדם" באוניברסיטה העברית, רק מחקרים בהם השתתפו בני אדם במוסדות רפואיים נדרשו לקבל אישור של "ועדות הלסינקי" על פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם) משנת 1980 ועל פי נוהלי ניסויים רפואיים בבני אדם משנת 1999 ושנת 2006. על פי נהלים אלה, ועדת הלסינקי תמנה לפחות 7 חברים, בראשות רופא, ובה לפחות 3 רופאים שהם מנהלי מחלקה בבית חולים או בעלי תואר פרופסור בבית ספר לרפואה מוכר בישראל, נציג ציבור שאינו קשור למוסד הרפואי ושהוא משפטן, איש דת או אתיקה רפואית וחבר נוסף שאיננו רופא. המניין החוקי לדיון הוא 5 חברי ועדה לפחות, כולל יו"ר, נציג הנהלת המוסד ורופא פנימי. מרבית ועדות הלסינקי מונות מספר חברים גדול בהרבה ולהן מועדים קבועים לדיון בבקשות המוגשות לאישורן. משנת 2006 משרד הבריאות דורש מהחוקרים להגיש לועדות הלסינקי אישור כי עברו קורס Harmonized Tripartite Guideline for Good Clinical Practice.

בנוסף, על פי חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות משנת 2006, הוחלט שבמוסדות הרפואיים בהם מתבצעים מחקרים שאינם ניסוי רפואי בבני אדם, יוקמו תת-ועדות הלסינקי לאישור מחקרים אלה. יו"ר ועדת הלסינקי מוסדית ימנה תת ועדה בת 3 חברים לפחות, מתוכם לפחות שניים יהיו מבין חברי ועדת הלסינקי המוסדית והיא תכלול: נציג ההנהלה – רופא, נציג ציבור ונציג שהוא בעל תואר PhD מרשימת מקצועות נתונה (סיעוד, עבודה סוציאלית, מדעי הטבע, רוקחות, פסיכולוגיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הפרעות בתקשורת). יצוין גם שקרן המדען הראשי במשרד הבריאות מממנת רק מחקרים שאושרו על ידי ועדת הלסינקי או על ידי ועדה לניסויים בבעלי חיים, על פי הצורך. בשונה מהמחקר בו מעורבים בני אדם, לגבי מחקרים המערבים ניסויים בבעלי חיים, משנת 1994 קיים חוק המסדיר את מסגרת העבודה הניסויית בבעלי חיים ואת הפיקוח עליהם.

באשר למחקרים בהם מעורבים בני אדם, ב-14 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק, ביוזמתה של ח"כ מלי פולישוק, שמטרתה הייתה לקבוע את העקרונות על פיהם יש לערוך ניסויים רפואיים בבני אדם ולהגדיר את חובותיהם וזכויותיהם של כל המעורבים בניסויים אלה, שעד כה היו מוסדרים בתקנות בלבד. הדיון הפומבי האחרון בנושא, כפי שמתפרסם באתר משרד הבריאות, היה ב-24.10.2007 בישיבה משותפת של ועדת הכנסת לנושאי העבודה, הרווחה והבריאות וועדת הכנסת לנושאי מדע וטכנולוגיה. בדיון זה, בו הוצגו הצעת חוק ממשלתית שנוסחה על ידי משרד הבריאות ומספר הצעות חוק פרטיות בנושא, השתתפו עשרות נציגים. התמונה העולה מהדיון היא מורכבת מאד ונראה שהדיון טרם הגיע לסיומו. מה שברור הוא שמשרד הבריאות רואה עצמו מרכז את הנושא והוא מגדיר כל מחקר בו מעורבים בני אדם כניסוי רפואי מתוך חשש לבריאותו הגופנית או הנפשית של הנחקר.

מוסדות השכלה הגבוהה נערכות לקראת המשך הדיון בהצעת החוק לניסויים בבני אדם במגמה למנוע מצב בו המחקר הנערך בהם עלול להיפגע.

רות לנדאו הינה פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. מחברת הספר "אתיקה במחקר", יחד עם פרופסור גבי שפלר

דיון ער מתנהל בימים אלה בועדת משותפת שהוקמה לשם כך בכנסת וברשויות האוניברסיטה הרלוונטיות, סביב השלכותיו המעשיות של החוק על המחקר, במדעי החברה ובזירה האקדמית כולה. האם החוק עונה על מחדלים רבי שנים, אשר עד כה בחרו חוקרים מדעי החברה להתעלם מהם? האם, מנגד, עשוי החוק להכשיל מחקרים רבים וטובים בעלי תרומה משמעותית לחברה? ואולי שתי התשובות נכונות?

מכתבן של ד"ר נורה כהן ורנה אוסיזון מלשכת המדען הראשי שבמשרד החינוך מעלה בעיות פוטנציאליות רבות בנוסח החוק המוצע. החוק עשוי לגרום לקשיים רבים במחקר החברתי משלוש סיבות עיקריות:

א.      מילוי שאלון מכל סוג שהוא, גלוי או אנונימי, על ידי קטין יהיה כרוך בהסכמת ההורים. ההסכמה לא תהיה פאסיבית, דהיינו אי הבעת התנגדות לקיום הניסוי, אלא אקטיבית – חתימה על טופס הסכמה על ידי שני ההורים. הכותבות מזהירות משיעורי הסכמה קטנים ויצירת הטיה במדגם כתוצאה מכך, דבר אשר עשוי לחבל בתוצאות המחקרים.

ב.      בראש כל ניסוי בו מופעלת טכניקה אשר עשויה להשפיעה על גופו או נפשו של הנחקר חייב יהיה לעמוד רופא בכיר המתמחה בתחום הנחקר. המשמעות, על פי הכותבות, היא שגם בניסויים המתקיימים במחלקות לפסיכולוגיה או לכלכלה יהיה חייב לעמוד בראש הצוות רופא, ולא חוקר מומחה מאותה המחלקה. הכפפת כל ניסוי שכזה לתחום הרפואה יכולה, גם היא, לשבש את ניהולו התקין של המחקר.

ג.       מסירת מידע אנונימי על נחקרים בידי מוסד, מידע הנמסר על ידי בי"ס על תלמידים, למשל, תחייב גם היא Pre-kindergarten Wage by captcreate.את הסכמת הנחקרים, או הוריהם (במידה ומדובר בקטינים), בכל מקרה שבו ניתן יהיה לקשר רטרואקטיבית בין המידע הנמסר לבין הנחקר. לפיכך, עריכת מחקר המסתמך על מספר תצפיות (מחקר לונגיטודינלי), תהיה כרוכה במספר רב של אישורים. הכותבות טוענות שרמת ההיענות לבקשות אישור שכאלו היא נמוכה, והיות שכך המידע אשר יתקבל במחקרים אלו יהיה נתון להטיות רבות.

הכותבות קוראות במכתבן לקהילת החוקרים במדעי החברה להתנגד לחוק בניסוחו הנוכחי. התנגדות נרחבת תוכל, לדעתן, לשנות את הנוסח החוק ולמנוע בכל פגיעה הפוטנציאלית במחקר.

בתשובה למכתב זה טוען פרופ' גד יאיר, ברשת Social Science- IL, כי קבלת הסכמת ההורים לחלוקת שאלונים בבתי ספר איננה הבעיה. זוהי זכותו הבסיסית של ההורה לאשר או לא לאשר את השתתפות ילדיו במחקר כלשהו, רפואי או אחר. התוצאה המיידית של הקשחת הפיקוח תהיה היעלמות הסוציולוגים של החינוך ממסדרונות בתי הספר. כבר היום מתבצע עיקר המחקר העוסק בסוציולוגיה של החינוך "ממעבר לגדר" – הסתפקות בסטטיסטיקות ובחומרים משניים – או מועתק לציבור הסטודנטים באוניברסיטאות, שקבלת הסכמתם להשתתפות במחקר קלה מהשגת אישור ההורים לגבי קטינים.

אולם זו אינה התוצאה האפשרית היחידה. יאיר מצביע על כך שבאוניברסיטאות בארה"ב נהוגים כללים אלו כבר שנים רבות, וכי הדבר אינו מונע מחוקרים לבצע מחקרים בבתי ספר. נכון, הכללים הללו מחייבים התעסקות בירוקרטית רבה: פניה להורים, תיעוד מדוקדק של האישורים שהתקבלו והקפדה יתרה על שמירה על מדגם הולם. הדבר גם כרוך בהגדלת תקציבים, בכדי שיספקו לחוקרים די זמן בכדי להשיג את האישורים הנדרשים ויאפשרו להם לתגמל את הנחקרים בתשלום כלשהו. גופי המחקר בארץ התרגלו לשדה מחקר קל ונוח, כזה שמספק מדגם מייצג מבלי להקשות עם ביורוקרטיה מעיקה, אך המחקר בעולם כבר אינו כזה.

המסקנה, אם כן, לפי יאיר, היא שבמקום להתנגד ליוזמת החקיקה על החוקרים להציב דרישה נגדית להגדלת תקציבי המחקר בכדי שאלו יאפשרו עריכת מחקרים אשר יעמדו בסטנדרטים האתיים הקבועים בחוק. טובתו של המחקר האקדמי חייבת להישקל כנגד שלומם של הנחקרים, ויחד עם זאת שני צידי המשוואה אינם חייבים לסתור אחד את השני.

 שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

כמעט חמישים שנה אחרי ניסוייו של מנדל פרסם ב-1931 אחד מגדולי הסטטיסטיקאים באנגליה, רולנד פישר, (Fisher) מאמר ב- "Annals of Science" תחת הכותרת "Has Mendel's Work Been Rediscovered?". במאמרו הראה פישר בצורה סטטיסטית כי לא ניתן להגיע לתוצאות המדויקות של מנדל וטען שמנדל "יִפָּה" את ממצאיו. המאמר פתח ויכוח חריף המתנהל עד היום.

התופעה של "ייפוי ממצאים" או "זיוף תוצאות" לכאורה, לא ייחדה את מנדל. בתולדות המדע שזורות מאות דוגמאות לחוקרים שנחשפו או הואשמו במשחק עם מממצאיהם או בזיוף התוצאות וזאת לשם הבאת המחקר לתוצאה המבוקשת. בכוונתי לפרוס כמה דוגמאות של מדענים שתמונתם כנראה כבר לא תתלה על אף קיר של מחלקה אקדמית. כל המקרים שיובאו לקוחים מתוך פרסומים פומביים, אקדמאים ואחרים, שעסקו במחלוקות הללו. כל הדוגמאות המובאות כאן התרחשו מחוץ לישראל ומהוות אחוז קטן ממקרי הרמאות שהתגלו.

חלוקה גסה של מקרי רמאות אקדמאית תבדיל בין מקרים בהם נתגלו במחקר טעויות שנבעו מתוך חוסר הבנה ומפירוש שגוי של הנתונים, לבין מקרים של זיוף מכוון ומודע של הממצאים.

מיד VS פרידמן

יש הטוענים שאחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למקרים מן הסוג הראשון קשורה בחוקרת מפורסמת, שדיוקנה, כמו תמונתו של מנדל, דווקא כן ניבט מעל גבי חדרי לימוד במחלקות רבות. מרגרט מיד (Mead) הייתה אחת החוקרות המזוהות ביותר עם  האנתרופולוגיה. מיד, שיש המכנים אותה "האמא של האנתרופולוגיה" הייתה מחלוצות המחקר האתנוגראפי.

באחד מספריה המפורסמים ביותר, "התבגרות בסמואה", היא מתארת את תוצאות מחקריה על התבגרות של נערות באיי סמואה. הספר, המתבסס על ראיונות עם מספר מתבגרות,  טוען ומפרט כי "משבר גיל ההתבגרות", כפי שהוא מוכר בארה"ב, אינו בעל אופי אוניברסאלי כלל. בניגוד למתרחש בארה"ב, הראתה מיד, התבגרות הנערות בסמואה הינה התבגרות נטולת מתחים וכללים נוקשים, בעלת פתיחות למיניות ולהתנסויות לפני הנישואין. הספר, שפורסם ב-1931, עורר סערה בארה"ב והשפיע, לדעת רבים, על התרבות והחינוך האמריקאי ותרם, יש אומרים, לאווירה הסוערת של שנות השישים.

כמה שנים לאחר מותה של מיד, פרסם האנתרופולוג דרק פרידמן (Freeman) מספר מאמרים וספרים המפריכים את מסקנותיה של מיד ומערער על תקפות ממצאיה ועל השיטות המתודולוגיות שלה. הוא גרס כי מיד כלל לא הבינה את מרואיונתיה ושהן בכלל צחקו, איתה ועליה. לטענתו המתבגרות בסמואה גדלות תחת חוקים נוקשים וכללים ברורים לא פחות מאשר המתבגרות בארה"ב. הויכוח שעורר פירדמן לא נרגע במהרה ונמשך לאורך עשרות מאמרים וספרים העוסקים בעניין עד היום ולא הגיעו להכרעה ברורה.

הבעייתיות בהרבה ממקרים דומים, של הטעיה במסקנות מתוך חוסר הבנה של הנתונים, נעוצה במהותה של המסגרת הפרשנית. כל מבקר בוחר לפרש את הממצאים בצורה שונה ולהגיע לעתים למסקנות מנוגדות, למרות שאצל מיד הייה ערעור על תוקף הממצאים עצמם. לעומת זאת, בסוג השני של מקרים, זיופים וייפוי נתונים במכוון, הסיפור קצת יותר ברור.

רוסי טליארקאן (Taleyarkhan), פיזיקאי גרעיני, הכריז ב-2002 במאמר פורץ דרך בכתב העת Science, על הצלחתו ביצור כור היתוך גרעיני בגודל אקווריום קטן. פריצת הדרך של טליקרקאן הסעירה את הקהילה המדעית, שניסתה במשך שניים ליצור מערך ביקוע גרעיני קטן וחסכוני. הבעיה החלה כאשר מדענים אחרים ניסו לשחזר את הניסוי של טלירקראן ונתקלו בקשיים. לאט לאט, החלו מתגבשים ספקות סביב מהימנות ממצאיו, בעיקר לאחר שנודע שעוזרו, החתום כעד על הממצאים, כלל לא היה נוכח בניסויים. טלירקאן ניסה להגן על ממצאיו, אך ללא הצלחה. תואר הפרופסור נשלל ממנו והוא איבד את משרתו הקבועה באוניברסיטה. הוא טוען שהדבר נובע מקנאה, פוליטיקה פנימית ומהתנכלות.

זיוף בגנים

"החוויה המכאיבה ביותר בקרירה שלי", צוטט פרנסיס קולינס (Collins), ראש הפרויקט הציבורי לריצוף גנום האדם, בהתייחסו למקרה הבא. בשנת 1993 דיווח צוות בראשותו של קולינס על תגלית הקשורה לזיהוי המקורות הגנטיים של הגורמים ללוקאמיה חריפה. התגלית, שעסקה בזיהוי מוטציה בחלקו התחתון של כרומזום 13, התבססה בעיקר על ניסויים שערך אמיטב חג'רה (Hajra), דוקטורנט בצוות של קולינס. ב-1996 הגישו קולינס וצוותו מאמר נוסף לכתב עת הרפואי הבריטי "Oncogene", שנועד להרחיב על המאמר הקודם. המאמר הועבר לבדיקה שגרתית ואחד מהמבקרים, שהיה כנראה קפדן יותר מחבריו, העלה ספקות לגבי מספר נתונים. נדמה היה לו שאחת מתוצאות הניסויים "שופצה". בחקירה שנפתחה לאחר מכן, הודה חג'רה בזיוף וחשף שבמשך יותר משנתיים הוא "יִפָּה"  תוצאות, עליהן ביססו קולינס וצוותו כחמישה מאמרים שהתקבלו ופורסמו. הנזק עצמו לא היה גדול, מאחר והמאמרים המדוברים עסקו באנליזות מחקר רגילות, ולכן גילוי הזיוף לא הפריך את הממצאים העיקריים סביב כרומזום 13. עם זאת, היקף הזיוף, משך הזמן שלו, ויותר מכול זהות החוקר שעמד בראש הצוות, גרמו למקרה להכות גלים. קולינס חש נבגד על ידי תלמידו המועדף. הוא שלח מכתב התנצלות לכמאה חוקרים עמיתים בו, הוא העלה תהייה הרלוונטית גם לתחומי מחקר אחרים:  "רבים ישאלו את עצמם אם נתתי די תשומת לב לאדם הזה בתפקידי כמדריך מחקר, לאור העובדה שהתרחשו במעבדה שלי פגיעות מכוונות ושיטתיות באמת המדעית".1 קולינס, כך נדמה, התגבר בסופו של דבר על החוויה ובאמצע שנת אלפיים, על מדשאות הבית הלבן כשלצידו הנשיא קלינטון, הכריז על סיום פרויקט גנום האדם.

על שתייה והעתקה

בסוף 2002 הגיעה לסופה פרשה שהסעירה את מערכת ההשכלה הגבוהה באוסטרליה בשנים האחרונות. בתחילת 2002 פורסם במספר עיתונים באוסטרליה החשד שדויוד רובניסון (Robinson), סגן הרקטור של אוניברסיטת מונאש באוסטרליה, אחת האוניברסיטאות הגדולות במדינה, העתיק חלק גדול מפרסומיו בתחילת דרכו. רובניסון, חוקר ידוע בתחום האלכוהוליזם והשפעותיו, העתיק, על פי החשד, מתוך מחקרים של אחרים בכמה מפרסומיו הראשונים, והמפורסמים ביותר. על פי החשד, בספר הוראה סוציולוגי על שתייה ואלכוהול שפרסם ב- 1976, הכניס רובינסון פסקאות שלמות מתוך ספר קודם באותו תחום, בלי לציין את המקור. במקרה אחר, בפרק מספר מ-1979, צוטטו פיסקאות מפתח מתוך מאמר מ-1965 של האנתרופולוג דויד מנדלבאום Mandelbaum)). גם כאן, מבלי לציין את המקור ותוך ניכוס המילים לעצמו. על פי החשד ביצע זאת רובינסון בעוד מספר מחקרים בשנות השבעים ושמונים, מחקרים שביססו את מעמדו המרכזי בתחום והביאו לדרגה הגבוהה שאליה הגיע. בסופו של דבר, ולאחר מאבקים רבים, אולץ רובינסון לעזוב את משרתו אך לא איבד את מקומו באוניברסיטה.

מי גילה את האיידס ?

בספרו של ג'ון קרודסון, "בדיות מדעיות" (Science Fictions), מתואר סיפור מדעי ופוליטי שהסעיר בזמנו את הקהילה המדעית. הסיפור עסק בשאלה מי באמת גילה את נגיף האיידס; האם היה זה חוקר הסרטן האמריקאי, רוברט גאלו (Gallo), או הביולוג הצרפתי לוק מונטנייה (Montagnier)? כל אחד מהם טען לראשוניות בממצאים, אך הסיפור במקרה הזה, כמו במקרי זיוף או "יפּוּי" נתונים אחרים, עסק בהרבה מעבר לשאלה מי היה ראשון. הסיפור סבב בעיקר סביב יוקרה, כוח, קנאות ופוליטיקה.

 בספרו, מתאר קרודסון כיצד פסל גאלו, שהיה דמות מרכזית מאוד בקהילה המדעית, כל מחקר שסתר את התיאוריות שלו בטענה שנגיף האיידס הינו סוג של סרטן נדיר. רק לאחר שנודע לגאלו שצוותו של מונטנייה קרוב מאוד להשלמת בידודו של הנגיף, שינה כיוון. הוא החל לחקור גם כן בכיוון בידוד הנגיף, תוך כדי שהוא מסביר לממשל האמריקאי ולקהילה המדעית שהוא עוסק בעניין כבר שנים רבות וקרוב מאוד לסיום. בצורה זו, טוען קרודסון, הצליח גאלו לגייס תקציבים רבים ולקבע בתקשורת האמריקאית את האמירה כי הוא האיש שגילה את האיידס. גם לאחר שמונטנייה פרסם את מסקנותיו עדיין רחש הויכוח, שעירב גם רגשות לאומיים, ואינטרסים מסחריים שנגעו ברישום פטנטים ורווחים חומריים.

המאבק בין שני המדענים כלל תביעות הדדיות והאשמות על כך שגאלו "גנב" דוגמית של הווירוס מהמעבדה של מונטנייה. בסופו של דבר, ניסו ריגן ומיטראן, נשיאי ארה"ב וצרפת, להתערב בניסיון לסיים את הפרשה, אך גם זאת ללא הצלחה.

בשנת 1993 פורסם בדו"ח של "Office of Research Integrity" האמריקאי, כי גאלו "גילה" את הנגיף בדוגמית שהגיעה ממעבדתו של מונטנייה. נקבע שם גם שגאלו שיקר כאשר טען שמעבדתו מסוגלת לגדל תרבית של הווירוס וכי כך ניסה לטשטש את חשיבות תגליתו של הצרפתי. בשנת 2008 נדמה היה שהמחלוקת הוכרעה באופן סופי כאשר הוענק פרס נובל למונטנייה על גילוי הנגיף ללא אזכור עבודתו של גאלו. כיום, אגב, משתפים השניים  פעולה. 

מערכות שקרים, זיופים והתעיות קיימות לרוב במדע. אלכס דורון מצטט  ב-nrg סקר אשר ערך המגזין "New Scientist" ב-1977. בשאלון שנשלח ל-204 מדענים השיבו 197 שהם "מודעים לקיום זיופים במחקר, תופעה הנפוצה למדי בקרב עמיתיהם". 58% מתוכם פסקו ש"הרמאויות נעשות באופן מכוון ובמודע", אבל "רק עשרה אחוזים מהרמאים במודע אכן מודחים, בעוד רובם זוכים לקידום". ניתן להניח שהתוצאות הללו רלוונטיות גם היום. המתח בין שמירת החופש המדעי וחיסיון המקרות, לבין הגברת הפיקוח והבקרה על האקדמיה, הולך וגובר. מתח זה יכול להכניס את המערכת כולה לסחרור של האשמות והכפשות הדדיות. לעתים מקרים שכאלה יכולים להיגמר בגילוי וחשיפה פומבית, או, לחלופין, בהסכמה שבשתיקה ובחוסר ודאות לגבי האמת.

1. דיוויס, קווין. 2002. פיצוח הגנום: המרוץ לפענוח הדנ"א של האדם. תל אביב: עם עובד, עמ' 83.

 לירון שני הוא סטודנט לתואר שני באנתרופולוגיה. הוא כותב על ההתיישבות החדשה בחבל לכיש בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

למרות שמכות חשמל אמיתיות לא היו שם, והצעקות היו מפוברקות, הנבדקים לא ידעו זאת. הם האמינו שהם אכן מחשמלים אדם אחר וגורמים לו כאב רב ונזק גופני. אולם רובם, גם אלו שהביעו חששות והסתייגויות, המשיכו בניסוי משום שצוו לעשות זאת על ידי עורכי הניסוי. כ-65% מהנבדקים המשיכו בניסוי גם לאחר שצעקות הכאב נדמו, תוך כדי העלאת עוצמתן של מכות החשמל על כל שאלה שלא נענתה נכון (או שלא נענתה כלל), עד לעוצמה הגבוהה ביותר. המסקנה המטרידה שביקש מילגרם להוציא מן הממצאים הללו היא שהאזרח מן השורה, בהינתן מקור סמכות משמעותי, יעדיף לרוב לציית למקור הסמכות החיצוני ולא למצפונו.

למרות הדיון הער בעקבות הניסוי על הבעיות האתיות הכרוכות בו, ממשיכות גרסאות שונות שלו להיערך גם בשנים האחרונות. ועדת האתיקה באוניברסיטת סנטה קלרה הגבילה את העוצמה המיוחסת למכות החשמל, אך הניסוי עצמו שוחזר באוניברסיטה בשנת 2008. היבטים נוספים של ממצאי הניסוי המקורי נבחנו מחדש גם באוניברסיטת אוהיו, תוך שימוש בעוצמות חשמל נמוכות יותר מאלו של הניסוי המקורי (שבו הגיעו מכות החשמל לרמה המסוכנת של450 וולט). הנבדקים, שככל הנראה לא שמעו על הניסוי המקורי, הסתפקו ברמות שנעו סביב 150 וולט, וחישמלו בעוצמה הדומה להכנסת האצבע לשקע החשמל הביתי.

חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם", אשר הצעתו נידונה בימים אלו בכנסת, מתייחס בין השאר לחשיבותה של "הסכמה מודעת". לפיכך, חוקר מחויב למסור למשתתף מידע על הניסוי בשפה פשוטה אשר תהיה מובנת לו היטב. המידע שיימסר יכלול פרטים אודות מטרת הניסוי, תיאור הליכיו ותיאור הסיכונים אשר עלולים להיות כרוכים בו. למרות שהחוק טרם אושר, עקרון ההסכמה המודעת אינו חדש עבור הקהילה המדעית. הצהרת הלסינקי ועקרונות נירנברג, שניהם עוסקים בעריכת ניסויים בבני אדם, מתייחסים ספציפית לנושא ההסכמה המודעת. יעיד על כך כל מי שהשתתף בשנים האחרונות בניסוי אצל השכנים, המחלקה לפסיכולוגיה, וחתם על טופס הסכמה אשר בו פרטים על אודות הניסוי.

ניסויים המתבססים על עקרון הניסוי של מילגרם הם ניסויים הנערכים במסגרת של הסכמה לא מודעת. ולא בכדי, שהרי אילו היו הנבדקים מודעים להיותה של הסיטואציה מבוימת, היה הניסוי נכשל. עולה כאן השאלה האם ניסוי הוא הדרך הנכונה לבחון עד כמה אנו צייתנים? האם אין דרכים אחרות לבדוק עד כמה נהיה מוכנים להכאיב אם נצטווה על ידי מקור סמכות לעשות זאת, גם כאשר המעשה נוגד את מצפוננו? יתכן שועדות האתיקה אשר אישרו את שחזורו של הניסוי, עם מגבלות שונות בנוגע לעוצמתן של מכות החשמל, לא לקחו בחשבון שאלות אלו.

המציאות החברתית מספקת לנו שדות רבים שבהם ניתן לחקור גרימת כאב, הן נפשי והן פיסי, וצייתנות. כלא אבו גרייב שבעירק, שהתפרסם לאחר גילויים על אודות התעללות ברוטאלית באסיריו על ידי חיילים אמריקאיים, הוא דוגמא טובה לכך. בעוד שהמעבדה היא ללא ספק הזירה הטובה ביותר לבידוד התופעה הנחקרת, הרי שהמחקר בשדה מאפשר לחוקר להבין את מכלול הגורמים הכרוכים בה. לכן, מחקר דמוי ניסויי, כזה הנערך באמצעות ראיונות, תצפיות, שאלונים או ניתוח ארטיפקטים, אך פוסח על המניפולציה שבניסוי, הוא חלופה שתוכל לשפוך אור סוציולוגי ואנתרופולוגי על הנושא ובכל זאת להימנע מהונאת הנחקרים.

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

את המושג "בגידת האינטלקטואלים" טבע המסאיסט הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927, שהפנה את ביקורתו אל האינטלקטואלים של תקופתו בשל מעורבותם בפוליטיקה. בנדה התייחס בעיקר לעניין הזדהותם עם הרגש הלאומי שפשה באירופה בתקופתו, אך התכוון לעיסוק הפוליטי באופן כללי. על פי בנדה, תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור, לחפש את האמת ללא הטיה ערכית או פוליטית וללא ניסיון להשיג תועלת לאומית או מדינית. על האינטלקטואל, לדבריו, לעסוק בכללי, במופשט ובאובייקטיבי ולא בפרטי, בקונקרטי ובסובייקטיבי.

לא עברו 20 שנה, (עברו 15, כדברי "כוורת"), והנה התהפכה משמעותו של המושג. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה כוונו שוב חיצי הביקורת אל האינטלקטואלים, שהואשמו גם הפעם, בבגידה. הפעם, לא על מעורבותם בספירה הפוליטית אלא דווקא על הסתגרותם במגדל השן, על התעלמותם מאירועי התקופה הנוראיים ועל אי מילוי תפקידם כשומרי החברה, הצדק והמוסר האנושי.

הדיון בתפקיד האינטלקטואל, בהגדרתו ובשאלת מעורבותו או מחויבותו הפוליטית, דורש עיון מעמיק, כובד ראש ואורך יריעה, אשר לא אוכל להשלים בכמות הפיקסלים שלרשותי. עם זאת, ארצה להציע מספר שאלות וכיווני חשיבה בנידון, בהקשר העכשווי, אותם אפשר יהיה לפתח הלאה.

האם לאינטלקטואל ישנה אחריות גדולה יותר משל כל אזרח אחר מבחינה פוליטית או מוסרית? אם כן, מתוקף מה? האם מדובר בזכות/פריבילגיה הנובעת מידע ייחודי, או חובה הנובעת מחופש ייחודי לעסוק ברעיונות או מחשבות אודות המציאות החברתית? האם אין מהלך האינטלקטואליזציה של הפוליטיקה גורר מהלך נגדי של פוליטיזציה של האקדמיה?

אין דבר טוב יותר לצעיר שכמותי מלהתלות באילנות גבוהים, אותם אבות דיסיפלינריים מזוקנים וחמורי סבר, ולהתחקות אחר עמדתם בנושא. ברצוני להזמין לבמה את מארכס, ובר ודירקהיים. כל אחד מהוגים אלה מציע מודל המגדיר את תפקידו של הסוציולוג, את יחסו לפעולה פוליטית-חברתית, את מניעיו ואת דרכי פעולתו, כחלק בלתי נפרד מגישתו התיאורטית, או השקפת עולמו

האינטלקטואל בגישתו של מארכס נהנה ממצב ייחודי של חירות, המאפשרת לו לבחון את המציאות החברתית-כלכלית באופן ביקורתי ואובייקטיבי. הוא נביאם של המוני העם, שליחם של המנוצלים והמדוכאים, המסוגל להכיר את חוקיות ההיסטוריה, מבנה החברה ויחסי הכח באופן אובייקטיבי, ובשם האמת מסוגל לסמן את הכיוון בו יש ללכת על מנת ולכונן חברה צודקת בה שולטים ערכי החירות והשוויון. מארכס הוא בין נציגיו האחרונים של  הומניזם אוניברסאלי, הקורא למהפכה פוליטית לאור ערכים מוחלטים מתוך הכרה מדעית אובייקטיבית של ההיסטוריה והחברה.

גם דירקהיים קורא לפעולה חברתית של  הסוציולוג אך הפעם כ"רופא חברתי" – אותו אינטלקטואל המכיר את המערכת החברתית על היבטיה השונים, דרכי פעולתה, חלקיה ובעיות תפקודה. דירקהיים אינו מבקר את הנורמות והערכים החברתיים לאור ערכים מוחלטים, אלא מאמץ את הרלטיביזם המוסרי-ערכי, ורואה בעצם קיומה של נורמה הכרח חברתי ואת עיקר תפקידו של הסוציולוג. על כן, לא יפעל להתקוממות ולמהפכה, אלא לתיקון ליקויי התפקוד של המערכת החברתית באופן נקודתי על ידי חינוך. כך מגויס רלטיביזם ערכי-מוסרי לשירות החברה והמדינה.

ובר לוקח מזה ומזה ויוצר את המודל השלישי: בחיבורו "מדע כמקצוע" הוא קורא ליצירתו של מדע נטול ערכים, ולהפרדת הפוליטיקה והמוסר מהמדע. הפרדת כוחות זו, בין האמת לבין הצדק, או בין משפט המציאות למשפט הערך, נועדה כדי להגן על שני הצדדים. עצמאותן של  הדיסציפלינות המדעיות השונות וחתירתן – כל אחת בתחומה –  לאמת ואובייקטיביות מותנה בהיעדרו של מכנה משותף ערכי או השקפת עולם מאחדת. מצד שני, הפרדת הרציונאליות המדעית, הטוענת לאמת, מהמוסר ומהפוליטיקה, תמנע היפר-רציונאליזציה של ספירות אלה, ותאפשר את חירותן מ"כלוב הברזל" של הרציונאליות. מבחינה זו, דווקא הכובע ה'מדעי' של האינטלקטואל אינו תורם ואף פוגם בפעילותו בספירה הפוליטית-מוסרית.

אפשר, אם כן, לראות שלוש גישות שונות, המונעות מהנחות פילוסופיות שונות אודות האמת, הצדק, אפשרות הכרתם ויחסם לפעולה מדעית או חברתית-פוליטית. ליוטאר, מבחין בין שני סוגי ידע בסוציולוגיה: ידע תפקודי וידע ביקורתי. הגישה הסוציולוגית הפונקציונליסטית מבית מדרשו של דירקהיים, ולאחר מכן יורשיו האמריקאים, מציעה ידע חברתי שמטרתו שיפור ביצועי המערכת החברתית לאור המטרות, ללא ביקורת מטרות המערכת עצמן, וללא יחס לפרמטרים אחרים מלבד תפקודיות. בכך, הם חוטאים לנקודות מבט אפשריות רבות אחרות על המערכת החברתית, מטרותיה ודרכי פעולתה.  לעומת זאת, התיאוריה המארכסיסטית, או מה שלימים פותח והוגדר בפי אסכולת פרנקפורט "תיאוריה ביקורתית", מציעה בחינה ביקורתית של מטרות החברה וערכיה, וחשיפת עוולות חברתיים, ניצול, דיכוי ואי-שוויון. אלה כמובן לאור ערכים הומניסטים מוחלטים של חירות ושוויון. בכך, הם חוטאים לייחודיות של חברה ותרבות פרטיקולריים, בעלי ערכים ומטרות בפני עצמם.

ברצוני לבחון, לצד אבחנתו המלומדת של ליוטאר, מורכבות נוספת המאפיינת את 'שיח הצדק' העכשווי. ניתן כיום להבחין בין שתי מגמות סותרות, השלובות זו בזו. מצד אחד, מקודש הרלטיביזם כערך פלורליסטי, במטרה לאפשר קיום של קבוצות שונות המחזיקות בערכים, זהויות, תפישות עולם ונורמות שונות. רלטיביזם זה מחזק את חוסר היכולת לערוך שיפוט ערכי לאחר, ואף מגנה את רעיון השיפוט הערכי של האחר, הנתפש כפטרנליסטי, כפוי וחסר רגישות להבדל. מתוך גישה זו עולה בעיית הנורמה המוסרית המשותפת לכלל הקבוצות השונות, והיכולת לערוך שיפוט ערכי כלשהו, ללא שלילת האחר.

מצד שני, מקודמות ומופצות תפישות אוניברסאליות של זכויות אדם, הרואות בכל בני האדם יצורים שווים ובעלי זכויות מעצם קיומם, ללא קשר לשיוכם או זהותם. שיח הומניסטי זה מושתת על הנחות בדבר טבע אנושי המשותף לכל באי עולם, המאפשר לערוך שיפוט מוסרי לכל התופעות החברתיות והתרבותיות השונות. בשם שיח זה ניתן לשפוט, לגזור ולבצע. בניגוד לסובייקטיביות נטולת הביסוס של השיח הפלורליסטי, מצטיירת כאן אובייקטיביות נטולת מעצורים או סייגים. כפי שציינתי, שתי המגמות הללו שלובות זו בזו, וניתן למוצאן בשימוש נרחב ובצורות שונות בבעיות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות, אתניות ולאומיות כטוב בענייכם. 

המתח בין האמת לצדק, או בין ההומניזם האוניברסאלי, על ערכיו המוחלטים, לבין הפלורליזם הרלטיביסטי על ערכיו היחסיים, אינו נעלם או מיטשטש בעשייה הסוציולוגית – המחקרית או הפוליטית. נהפוך הוא, מתח זה מודגש ביתר שאת בבואנו להקיש מהתיאוריה אל הפרקטיקה, או בעברית, מהעיון למעשה. לצערי או לשמחתי, איני מכיר נוסחה פשוטה אחת המקשרת בין התיאוריה לבין הפעולה הנגזרת ממנה. מתח בין מושגים, סתירות תיאורטיות או פרדוקסים לא מעניינים את האדם הפועל כהוא זה. אם נעזר בהשאלה מהעולם הביולוגי, הרי שלמרות שמבחינה מדעית מעופן של הדבורים הוא בלתי אפשרי, אנחנו בכל זאת אוכלים דבש. פעולה פוליטית או חברתית אינה דורשת מסגרת תיאורטית על מנת להסביר, להצדיק או לנמק אותה. זו לא עבודה סמינריונית. לא צריך להיות סוציולוג או 'אינטלקטואל' כדי להצביע על תופעה לא מוסרית או עוולה חברתית ולפעול לתיקונה.

 למרות הכל, כסוציולוגים, אינטלקטואלים או אנשים חושבים, עלינו לשאול את עצמנו "מה עושים עם זה", אך לא התשובות הן העיקר בעיסוקינו, אלא השאלות. ביכולתנו להתנער מהדוגמאטיות, להראות את מורכבותם של החיים החברתיים, להאיר משמעויות שונות וחדשות של תופעות מוכרות, ולבסוף – התחביב הסוציולוגי הנפוץ – להראות את פני הזר במוכר, או לחליפין – התחביב האנתרופולוגי הנפוץ – להראות את המוכר בזר, לחשוף את מורכבותו של המובן מאליו ולפתוח את השיח החברתי ואפשרויות הפעולה הטמונות בחובו.

אפשר לראות במסורת היהודית שני תהליכים מנוגדים השלובים זה בזה ומלבים אחד את השני, אותם אפשר להקביל למתח בין תיאוריה לפרקטיקה: מצד אחד קיים ניסיון לחתוך את המחלוקת, לפסוק לכאן או לכאן ולקבוע הלכה חד משמעית המגדירה פעולה. מצד שני, חיתוך זה נתקל בפרשנויות חדשות, בקושיות ובתמיהות הפותחות את השיח מחדש לריבוי משמעות ואפשרויות. כך, כל ניסיון לצמצם את השיח מניע תהליך הפוך של התרחבותו, בחינת 'להגדיל תורה ולהאדיר'. והרי לנו משמעות למונח "סוציולוגיה ישראלית" - סוציולוגיה החושפת עולם מורכב ותלת-מימדי, בו קיים מגוון אפשרויות ומשמעויות, שאינה זונחת את הפעולה החברתית.

מתן שחק הינו בשנה השנייה של התואר השני. הוא חוקר את תופעת "הקוצינג" (אימון אישי), בהנחיית פרופ' אווה אילוז.