ישנה גישה לא מוצהרת הטוענת כי סטודנט המגיע ללימודי ה-מ.א למעשה עובר את טקס המעבר הראשון שלו באקדמיה ובכך נבחן במבחן האש, "איש איש לעצמו יחיה". אך אולי מבחן זה מוקדם מידי? בעיני, ברגע שהמחלקה מחליטה לקבל סטודנט מ.א למסלול המחקרי יש לה אחריות כלפיו ומחובתה לעזור לו לסיים מסלול זה. בתחום זה נכלל לדעתי גם סעיף ההנחיה. תהליך מציאת המנחה הינו השלב הראשון בהתחלת מחקר מ.א והוא לרוב נתון בערפל. לעיתים אלה שאינם בקיאים ברזי המחלקה מוצאים עצמם דופקים על דלת אחר דלת בניסיון נואש לגייס מנחה. אולי הגיע הזמן למסד את ההנחיה? ניתן לעשות זאת למשל בעזרת יועץ שיכווין את הסטודנטים אשר יהיו מחויבים לעבור אצלו כדי שאף אחד לא ייפול בין הסדקים (יועץ מסוג זה יעזור לא רק במציאת מנחה אלא בכלל לוודא שכול הסטודנטים ממלאים את חובתם למסלול בו בחרו). בכך, יש לסייג, אינני מסירה את האחריות מצד הסטודנטים להתעניין, לשאול, לקרוא על המחקרים של חברי הסגל, ולהמשיך לחפש התאמה בין תחומי העניין של שני הצדדים.

לאחר שמישהו כבר פתח את דלתו בפנינו ומצאנו מה לחקור ואיפה, עולה שאלה נוספת, כיצד המחלקה יכולה לספק לסטודנטים את הכלים לעשות זאת, ובכך אני מתכוונת הן להכשרה הלימודית והן לסיוע הפיננסי. אתחיל עם זו הראשונה: במחלקות לאנתרופולוגיה בעולם, ההכשרה כוללת קורסי מבוא מקיפים הן מהזווית הגיאוגרפית והן מהזווית הנושאית, למשל, מבוא לאנתרופולוגיה של הכלכלה, מבוא לאנתרופולוגיה של אפריקה/אסיה  וכו'. לצערנו, מחלקתנו (ואולי יש להגיד מגמתנו) קטנה מידי ואינה יכולה לספק קורפוס כזה. בודאי שישנם קורסי  "ליבה" שהם הבסיס שאותם המחלקה משתדלת לספק, ביניהם ניתן לכלול קריאה בתיאוריות ושיטות מחקר וכו', אך לא די באלו. וכאן נשאר צנועים, אינני מבקשת ללמוד על כל העולם, אך לפחות על תחום שבו המחקר שלי מתמקד ומאחר שהמחלקה לא יכולה להיענות לכך, ישנם מספיק קורסים ברחבי האוניברסיטה שיכולים לספק את הסחורה: המחלקה למדע הדתות, ללימודי הודו/אפריקה/מזרח תיכון/לימודים אמריקאנים וכו'. וכמובן לכאן גם נכנסות השפות. רבותיי, מחקר על ספרד לא יכול להתקיים ללא ספרדית. אך תוכנית הלימודים שלנו לא מאפשרת זאת. אנו מחויבים לקחת את רוב הקורסים שלנו מהמחלקה הכוללים קורסים ממגמות אחרות כגון ארגון וסוציולוגיה שעד כמה מעניינים שיהיו ישנם קורסים קונקרטיים יותר עבור המחקר של כל אחד מאיתנו (ואני בטוחה שכך גם מרגישים מרבית תלמידי הארגון כאשר הם נאלצים לקחת קורס על עבודת שדה). אך אם המחלקה לא יכולה לספק את ההכשרה הנדרשת מדוע היא מונעת מאיתנו לקבל אותה במקומות אחרים באוניברסיטה.

כאן, לדעתי, נכנס תפקידו של המנחה. המחלקה צריכה להעניק לו כוח לאשר לתלמידיו ללמוד קורסים מחוץ למחלקה אשר יהוו חלק מתכנית לימודים המשרתת את צורכי המחקר שלהם. ההיבט השני הינו התמיכה הפיננסית. כבר מזמן הגענו לתובנה שלב ליבה של האנתרופולוגיה היינה עבודת השדה, ועבודת שדה, לעיתים לא מבוטלות, כרוכה בנסיעה "לשם". מחלקות לאנתרופולוגיה שונות כבר הבינו כי קיומה של אנתרופולוגיה במחלקה תלוי בגורם זה, והקציעו תקציב נפרד (ולו הקטן ביותר) לסייע לתלמידיהם האנתרופולוגים לממש את עבודת השדה ובכך לעודד אותם לעשות מחקר אנתרופולוגי שיוצא מגדר הלוקאלי.

אסיים במטרתה של האוניברסיטה (או לפחות כך נדמה לי) והמחקר האקדמי, דהיינו "פרסום ומחקר". אצל רובנו האנגלית אינה שגורה בפינו, וגם אם כן, כתיבה אקדמאית היא אחרת (בטח כזו באנגלית). לא מן הנמנע שלמחלקה יהיה קורס לתלמידי המחקר שלה בכתיבה אקדמאית באנגלית שבין היתר יעסוק גם בכתיבת מאמרים, שהרי כולם יסכימו שמאמר אינו עבודה סמינריונית, ואם את האחרונה הכשירו אותנו לכתוב כבר בשנה א' מדוע לא גם את הראשונה.

בסופו של דבר, כל הדברים הללו מסתכמים בהכשרה שלנו ובאחריות של המחלקה כלפי סוג ההכשרה אותה נקבל. כאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שלא משנה כמה מוכשרים אנחנו, בשלב זה אנחנו עדיין לומדים, ולמידה זו היא הקריטית ביותר. היא זו שתקבע איזה חוקרים נהיה ואיזה חוקרים המחלקה תרצה לראות בעתידה.

* סמדר בראק הינה סטודנטית בשנה השלישית ללמודי התואר השני במגמת אנתרופולוגיה. היא כותבת את התיזה "קייטנת ישו ויהושוע: הבנייה של גוף מאמין בכנסי התעוררות של תנועות כריזמטיות אוונגליסטיות", בהנחיית ד"ר נורית שטדלר

בקרב תלמידים ומרצים שהשתתפו במפגש שנערך במחלקה לאחר פרסום המאמר, עלתה השאלה באיזו מידה מחייבת אותנו התיאוריה שאנו מלמדים. שאלה זו מעסיקה ואף מטרידה אותי. האם קיים קשר ישיר בין יכולותינו כסוציולוגים לדקלם מודלים ביקורתיים ולכתוב מאמרים וספרים המתבססים עליהם, לבין היכולת לעמוד מאחוריהם בשעת מבחן? האם אני צריכה להיות פמינסטית אם אני כותבת על נשים ושוחרת צדק כשאני כותבת על פלסטינים, או שמא החוג לסוציולוגיה הוא כמו החוג לפיזיקה – מקום בו "עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים", כדברי פרופ' זלי גורביץ שצוטטו בעיתון 'הארץ'.

במילים אחרות, האם אנחנו מוכנים לקבל את הטענה שיחסי כוח ויחסי מגדר, כמוהם כחוקי הטבע הניתנים ללימוד ולמחקר, אך אינם מאפשרים התנגדות ממשית?

הניסיון האנושי והחברתי ממחיש לנו מידי יום כי אין לצפות בהכרח שא/נשים יפעלו על פי סולם הערכים שהם מציגים לעולם. אך בעוד שאיני מופתעת לנוכח "פיצול אישיות ערכי" הבא לידי ביטוי אצל מצביע מרץ המסרב שבתו תתחתן עם ערבי, הרי שאני בהחלט  משתאה – וגם משתהה – כשפיצול כזה מופיע אצל סוציולוגים. מידתו ועומקו של הפיצול קשורים בקשר בלתי ניתן להתרה לתחום המחקר בו עוסק הסוציולוג, וככל שהפרקטיקה רחוקה מהתיאוריה, הפיצול הופך גדול יותר, צורם יותר. שוו בנפשכם חוקר או חוקרת בעלי שם בתחום חקר אי-שיווין מגדרי, המפגינים שוביניזם, אלימות  ואדישות כלפי נשים – צורם.

תיאוריות חתרניות מוסיפות הילה לאוחז בהן. התמקצעות בנושא כזה או אחר מעניקה לנו כוח אקדמי על כל הקשריו, ואנו נוטים לדבר על קבוצות בשם קבוצות, ללמד,לכתוב, להרצות, להתמחות –  להתמחות, במקום למחות. מה שמוביל אותי לתהות ברצינות על מחויבותם של חוקרות וחוקרים אשר מניבים רווחים כלכליים וסימבוליים מעיסוקם בסקטורים מודרים בחברה הישראלית. אני מאמינה שרווחים אלו אינם רכושו הבלעדי של החוקר ויש לחלקם לכלל בעליהם הלגיטימיים: לכלל החברה

כשחברה הנסחרת בבורסה הופכת רווחית היא מחלקת דיווידנד לבעלי המניות. הנחקרים שלנו הם כמו בעלי מניות: הם פותחים ביתם ודלתם בפנינו והמעט שנוכל להבטיח להם הוא לחתור, ממקומנו החזק יחסית,  לשינוי. כן, אני מאמינה שחוקר העוסק בקבוצות ששייכות לשולי החברה הישראלית כורת איתן ברית. זוהי ברית לא סימטרית מאחר והנחקרים נעדרים יכולת לדרוש. עם זאת, זוהי ברית ערכית שקשורה למחויבות הסוציולוגית לערכים של צדק ושיווין. האם זה מוסרי  להתקדם בהיררכיה האקדמית בזכות אנליזות מלומדות על ה"אחר"  מבלי לתרום דבר למען אותן קבוצות  שעל גבן אנו מתקדמים?

אני תוהה האם  פיצול האישיות המדובר  מצביע  על הזנחת המחויבות הרעיונית והערכית לטובת המחויבות מתודית? האם אנחנו מוכנים להסתפק ביושר מחקרי? ומה יש לכללי היושר המחקרי לומר כאשר חוקר עוסק בשורשי הדיכוי באוכלוסייה מסוימת אך ממלא פיו מים כשאותו הדיכוי מתרחש לנגד עיניו?

 נדמה לעיתים שהרפלקסיביות הפכה למקווה טהרה בו אנחנו רוחצים מהמחויבות החברתית שלנו. סובל או סובלת מפיצול אישות ערכי? קחו 20 מ"ג רפלקסיביות. תוך שלושה  שבועות, ופרסום מאמר נוסף,  תרגישו טוב, הרבה יותר טוב.

 למשמע הטענות האחרונות שלי  אי אפשר שלא לחשוב על וובר ועל ניסיונו להגן על הסוציולוגיה  מזוהמתה של הפוליטיקה. לשיטתו: "החוקר מחויב לערך אחד והוא ליושר המדעי", אך ישנם מצבים, בהם ראוי ורצוי להגן על המוסר והערכים מה"נייטרליות" של הסוציולוגיה. תוצאותיה של ה"נייטרליות" מדברות במספרים (ראו מסגרת), ואכן, כמו שישנם לא מעט סוציולוגים שעשו קריירה מכתיבה על "איך דפקו את הפלסטינים ואת המזרחים", אך אינם מוטרדים מכך שבמחלקה שלהם אין ולו חוקר מזרחי או ערבי אחד, כך ישנן גם  לא מעט נשים שעשו קריירה מכתיבה פמינסטית אך לא מטרידות אותן תופעות של ניצול נשים שמתרחשות תדיר מתחת לאפן.

ביני לבין עצמי אני יודעת כי תיאוריה סוציולוגית טובה הייתה מצליחה לנבא כי בשעת קונפליקט בין נשים מודרות ושוליות לבעלי ובעלות הכוח באקדמיה, ההגמוניה תצופף שורות נוסח ימי הרעות של הפלמ"ח. המודלים, הניתוחים המבריקים והאיזמים למינהם לא הצליחו לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה, והפיצול, הפיצול הערכי,  עמוק  וצורם מאי פעם. ת'אמת, לפעמים בא לי לצעוק או לחילופין לתלות שלט ענק בכניסה למחלקה: או שתרדו מהג'נדר או שלעזאזל תרדו מהגדר.