ה"מסתורין" המדובר מורכב מחלקים ממשיים למדיי:

לכל סטודנט לתואר השני נאמר או נרמז כי המסלול המחקרי הנו המסלול המועדף על ידי האוניברסיטה. עוד נאמר, בהזדמנויות רשמיות יותר ופחות, כי השאיפה היא שהסטודנט יבין כבר לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה מהו הכיוון המחקרי הנחשק, ומיהו המנחה הפוטנציאלי.

עד כאן טוב ויפה. אלא, שמתברר שה"מובן מאליו" אינו בהכרח כה מובן: מהן המשמעויות של כתיבת תזה? מהם ההיקפים? כיצד ראוי לבחור מנחה? כיצד יש להגיש בקשה להנחיה? אילו הזדמנויות מאפשרות להתוודע לחומרים של מרצים שונים? מהן ההשלכות של אי כתיבת תזה? מי מאשר את נושא המחקר? כיצד מגבשים נושא מחקר? ועוד ועוד

כמה בסיסי, ככה מסתורי (ובעיקר עבור אילו מאיתנו שלמדו את התואר הראשון במוסד/ תחום אחר). אך המסתורין הזה פתיר ובקלות יחסית. בתום המפגש המחלקתי הועלתה הצעה להפיק, כבר בסמסטר ב' תשס"ט, קורס המיועד לתלמידי שנה א' (או שנים אחרות על פי הצורך). הקורס יהווה מעין הקדמה לכתיבת תזה, יכלול בשאיפה סדנאות של סגל המחלקה, שבהן יציגו את עבודותיהם ואת עצמם. קורס כזה ייתן מענה לשלל השאלות שהועלו כאן ולכל קושיה נוספת בנדון. כולי תקווה שהקורס יוצא אל הפועל.

לגבי מגמת לימודי הארגון - אי הנחת שחשים סטודנטים רבים נוכח מחסור בקורסים שימושיים במגמה אינו מנת חלקי. לימודי התנהגות ארגונית על גלגוליה השונים במסגרות השונות של הפקולטות למנהל עסקים היא אפשרות שעמדה לנגד כל אחד ואחת מן הסטודנטים שנרשמו לתואר במחלקה לסוציולוגיה. הבחירה בסוציולוגיה במסגרת אוניברסיטאית היא קבלה של עסקת חבילה וייאמר לזכותם של אנשי המגמה שבעסקה הזו אי קיומם של קורסים ל"ייעוץ ארגוני" הוא תנאי ברור ובלתי מסתורי בעליל.

ובכל זאת, הסטודנטים שכן בחרו ללמוד במגמת לימודי הארגון, ומהווים היום המרכיב הכמותי הדומיננטי בתואר השני במחלקה, ולקחו על עצמם ביודעין את עסקת החבילה בשלמותה, סובלים ממחסור בקורסים בנושא באופן כללי. ברור הרי ששמה של המגמה לא נועד להוליך שולל את הנרשמים, אך בפועל נדמה שההבטחה שבשם פחות מקיימת את עצמה ממה שהיינו מקווים. הייתי רוצה לראות הרבה יותר קורסים ובעיקר סמינרים בחקר ארגונים ברמת המיקרו והמאקרו, יותר חוקרים מהתחום שיוכלו להציג עושר של פרספקטיבות, וכמובן מנחים נוספים לעבודת מחקר בתחום

ולבסוף, בקשה שחוקה מרוב שימוש, לאפשר לנו לרכז את הלימודים, ולכל הפחות את לימודי החובה, ביומיים. גם אנחנו היינו רוצים שחיינו ינועו בעיקר סביב החוויה האקדמית, ואני מוכנה להמר שרוב התלמידים במחלקה לא הגיעו כדי "לסמן וי" על תואר שני. המשך המשפט ידוע וכאמור שבע מלהישמע. אנא פתרונכם.

תמי הירש הינה סטודנטית בשנה א' בתואר השני במגמת ארגון.

בקרב תלמידים ומרצים שהשתתפו במפגש שנערך במחלקה לאחר פרסום המאמר, עלתה השאלה באיזו מידה מחייבת אותנו התיאוריה שאנו מלמדים. שאלה זו מעסיקה ואף מטרידה אותי. האם קיים קשר ישיר בין יכולותינו כסוציולוגים לדקלם מודלים ביקורתיים ולכתוב מאמרים וספרים המתבססים עליהם, לבין היכולת לעמוד מאחוריהם בשעת מבחן? האם אני צריכה להיות פמינסטית אם אני כותבת על נשים ושוחרת צדק כשאני כותבת על פלסטינים, או שמא החוג לסוציולוגיה הוא כמו החוג לפיזיקה – מקום בו "עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים", כדברי פרופ' זלי גורביץ שצוטטו בעיתון 'הארץ'.

במילים אחרות, האם אנחנו מוכנים לקבל את הטענה שיחסי כוח ויחסי מגדר, כמוהם כחוקי הטבע הניתנים ללימוד ולמחקר, אך אינם מאפשרים התנגדות ממשית?

הניסיון האנושי והחברתי ממחיש לנו מידי יום כי אין לצפות בהכרח שא/נשים יפעלו על פי סולם הערכים שהם מציגים לעולם. אך בעוד שאיני מופתעת לנוכח "פיצול אישיות ערכי" הבא לידי ביטוי אצל מצביע מרץ המסרב שבתו תתחתן עם ערבי, הרי שאני בהחלט  משתאה – וגם משתהה – כשפיצול כזה מופיע אצל סוציולוגים. מידתו ועומקו של הפיצול קשורים בקשר בלתי ניתן להתרה לתחום המחקר בו עוסק הסוציולוג, וככל שהפרקטיקה רחוקה מהתיאוריה, הפיצול הופך גדול יותר, צורם יותר. שוו בנפשכם חוקר או חוקרת בעלי שם בתחום חקר אי-שיווין מגדרי, המפגינים שוביניזם, אלימות  ואדישות כלפי נשים – צורם.

תיאוריות חתרניות מוסיפות הילה לאוחז בהן. התמקצעות בנושא כזה או אחר מעניקה לנו כוח אקדמי על כל הקשריו, ואנו נוטים לדבר על קבוצות בשם קבוצות, ללמד,לכתוב, להרצות, להתמחות –  להתמחות, במקום למחות. מה שמוביל אותי לתהות ברצינות על מחויבותם של חוקרות וחוקרים אשר מניבים רווחים כלכליים וסימבוליים מעיסוקם בסקטורים מודרים בחברה הישראלית. אני מאמינה שרווחים אלו אינם רכושו הבלעדי של החוקר ויש לחלקם לכלל בעליהם הלגיטימיים: לכלל החברה

כשחברה הנסחרת בבורסה הופכת רווחית היא מחלקת דיווידנד לבעלי המניות. הנחקרים שלנו הם כמו בעלי מניות: הם פותחים ביתם ודלתם בפנינו והמעט שנוכל להבטיח להם הוא לחתור, ממקומנו החזק יחסית,  לשינוי. כן, אני מאמינה שחוקר העוסק בקבוצות ששייכות לשולי החברה הישראלית כורת איתן ברית. זוהי ברית לא סימטרית מאחר והנחקרים נעדרים יכולת לדרוש. עם זאת, זוהי ברית ערכית שקשורה למחויבות הסוציולוגית לערכים של צדק ושיווין. האם זה מוסרי  להתקדם בהיררכיה האקדמית בזכות אנליזות מלומדות על ה"אחר"  מבלי לתרום דבר למען אותן קבוצות  שעל גבן אנו מתקדמים?

אני תוהה האם  פיצול האישיות המדובר  מצביע  על הזנחת המחויבות הרעיונית והערכית לטובת המחויבות מתודית? האם אנחנו מוכנים להסתפק ביושר מחקרי? ומה יש לכללי היושר המחקרי לומר כאשר חוקר עוסק בשורשי הדיכוי באוכלוסייה מסוימת אך ממלא פיו מים כשאותו הדיכוי מתרחש לנגד עיניו?

 נדמה לעיתים שהרפלקסיביות הפכה למקווה טהרה בו אנחנו רוחצים מהמחויבות החברתית שלנו. סובל או סובלת מפיצול אישות ערכי? קחו 20 מ"ג רפלקסיביות. תוך שלושה  שבועות, ופרסום מאמר נוסף,  תרגישו טוב, הרבה יותר טוב.

 למשמע הטענות האחרונות שלי  אי אפשר שלא לחשוב על וובר ועל ניסיונו להגן על הסוציולוגיה  מזוהמתה של הפוליטיקה. לשיטתו: "החוקר מחויב לערך אחד והוא ליושר המדעי", אך ישנם מצבים, בהם ראוי ורצוי להגן על המוסר והערכים מה"נייטרליות" של הסוציולוגיה. תוצאותיה של ה"נייטרליות" מדברות במספרים (ראו מסגרת), ואכן, כמו שישנם לא מעט סוציולוגים שעשו קריירה מכתיבה על "איך דפקו את הפלסטינים ואת המזרחים", אך אינם מוטרדים מכך שבמחלקה שלהם אין ולו חוקר מזרחי או ערבי אחד, כך ישנן גם  לא מעט נשים שעשו קריירה מכתיבה פמינסטית אך לא מטרידות אותן תופעות של ניצול נשים שמתרחשות תדיר מתחת לאפן.

ביני לבין עצמי אני יודעת כי תיאוריה סוציולוגית טובה הייתה מצליחה לנבא כי בשעת קונפליקט בין נשים מודרות ושוליות לבעלי ובעלות הכוח באקדמיה, ההגמוניה תצופף שורות נוסח ימי הרעות של הפלמ"ח. המודלים, הניתוחים המבריקים והאיזמים למינהם לא הצליחו לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה, והפיצול, הפיצול הערכי,  עמוק  וצורם מאי פעם. ת'אמת, לפעמים בא לי לצעוק או לחילופין לתלות שלט ענק בכניסה למחלקה: או שתרדו מהג'נדר או שלעזאזל תרדו מהגדר.