כותבי דוקטורט, רצוי שידעו מה הם רוצים לטעון. הבעיה היא שלדוקטורנטים רבים לוקח שנים להבין את הטענה שלהם. הדרך עד לשם בדרך כלל רצופה בספקות ובחששות שנובעים מהאי-ודאות, מהחשש שוודאות לא תגיע לעולם, ומחוסר היכולת להתחיל לכתוב בינתיים. ראשית, חשוב להבין שכנראה מדובר במצב די נפוץ. פרופסור אחד ממדעי הרוח סיפר לי שבאופן טיפוסי עוברות ארבע שנים עד שהדוקטורנטים שלו מתחילים לשלוח לו חומרים. יעידו מנחיי שכך היה גם במקרה שלי. "דוקטורט זה תהליך", כפי שאמרו לי לא פעם כשהבעתי את חששותיי. ובכל זאת, הנה כמה עצות שעשויות להפחית את האי-ודאות ולזרז את העניינים.

זכרו, הדיסרטציה שלכם, כמוצר סופי, תכיל בהכרח את הדברים האלה: שדה מחקר, שאלת מחקר, מסגרת תיאורטית, שיטת מחקר וטיעון אמפירי מפורט הפורש את התזה. יעזור לקבל החלטות מחייבות בנוגע למרכיבים אלו כמה שיותר מוקדם.

שדה המחקר נבחר בדרך כלל כבר בשלב התחלתי, בהתאם לתחום העניין (אם יש יותר מאחד, צריך לחתוך), ונשאר בעינו כפי שהיה בהצעה לדוקטורט. במקרה שלי, דרך אגב, השדה היה "אחריות חברתית של תאגידים", אבל בניגוד להצעה שעסקה בהופעתו בהווה, הדיסרטציה התמקדה בסופו של דבר בחקירת שורשיו ההיסטוריים. זה דבר שהבנתי רק אחרי זמן מה. מה שהיה יכול לקצר את שלב הנדודים הוא ההבנה שחייבים להחליט ושתוכן ההחלטה חשוב פחות מהיכולת לדבוק בה. פה הייתי מדגיש שיקולים פרוזאיים: מה יותר מתחשק לי לעשות, היכן חומרי המחקר נגישים יותר, מהי הבחירה שיהיה קל יותר לממש. על כל נושא אפשר לכתוב דוקטורט בתנאי שמתעמקים בו מספיק. לפיכך השאלה המעשית היא, במה יהיה לנו נוח יותר להתעמק. איני רוצה לומר בכך שלא חשוב שיהיה מעניין. להפך. העניין הוא חיוני כדי לספק מוטיבציה למחקר ולחיים ראויים ואיכותיים בכלל. אבל לפעמים צריך למצוא את האיזון בין מה שמעניין ובין מה שבר השגה.

שאלת המחקר והמסגרת התיאורטית, אשר קשורות זו בזו, הן בדרך כלל לב הקושי וחוסר הוודאות. אני אתחיל דווקא מהשנייה. כמו שאמר לי פרופסור שאיתו התייעצתי, וזאת הייתה אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי – בסופו של דבר אנחנו צריכים לשייך את עצמנו לקהילת מחקר מבוססת. בהתחשב באופן שבו בנוי כיום עולם המדע, המחולק לאין-ספור התמחויות ותת-התמחויות, רק אם נפעל בתוך קהילה כזאת נמצא אנשים שיהיו מסוגלים להבין את מה שאנחנו כותבים ולמצוא במוצרים שלנו עניין. היומרה לפרוץ תחום חדש, שעלולה להיווצר בשל קריאת יתר של יצירות מופת, היא בלתי צנועה ובלתי מציאותית. העבודה שלנו יכולה לקבל השראה מעבודות של סוציולוג גדול או שניים, אבל מישור ההתייחסות החשוב באמת הוא עבודות קטנות ועכשוויות יותר שמדברות זו עם זו.

במקרה שלי, לאחר פלירטוטים מתסכלים לאורך שנים עם מיני סוציולוגיות, התקבעתי בסוף – ממש בשנה האחרונה – על סוציולוגיה ניאו-מוסדית בחקר ארגונים. מדובר בקהילה שמשתמשת באותם המושגים, מפרסמת את רוב עבודותיה במספר מוגבל של כתבי עת, ושחבריה רואים את עצמם כמשתתפים במאמץ קולקטיבי לפתח את התיאוריה הספציפית הזאת (לחלופין, קהילה יכולה להיות מאוגדת סביב נושא מחקר). צר ככל שזה נשמע, מדובר בעולם תוכן עצום. מאז הבנתי שלקהילה הזאת אני מבקש להשתייך ושאת השגרות האפיסטמולוגיות שלה אני מוכן לקבל על עצמי, העניינים הפכו הרבה יותר ברורים. נותר לי רק להצטער שלא הבנתי זאת הרבה קודם, ושבמקום לקרוא מכל הבא ליד, לא השקעתי את רוב זמני בקריא של מה שכתבה הקהילה הזאת בעשרים השנים האחרונות, בייחוד בכתבי העת המובילים שלה, ומתוך זה, רק את מה שרלוונטי במיוחד למה שאני מנסה להגיד. בסופו של דבר, המסגרת התיאורטית (ובמידה רבה גם המבוא) של הדוקטורט ושל מאמרים שנכתוב תוך כדי ואחר כך תכיל סקירת ספרות של עבודותיה של אותה קהילה נבחרת. אם עדיין אינכם מזהים את הקהילה שלכם, ובתוכה את ה"אגף" שלכם (כלומר, עשרה עד חמישה עשר חוקרים שאותם, יותר מכל השאר, אתם מדמיינים כקוראים של עבודותיכם), ואינכם מסוגלים לדבר בפרוטרוט על מה שהיא כתבה – תרומות עיקריות, ויכוחים עיקריים, תולדות התפתחות המושגים והרעיונות – אני מציע פועל בכיוון זה ללא דיחוי.

כמובן, איני רוצה להתייחס בביטול למחקר אינטר-דיסציפלינרי, כלומר לשילובים יצירתיים של כמה גישות ותיאוריות, אבל אני מאמין שלפחות בשלב הדוקטורט – עדיף לחפש תחילה נמל בית. לדעתי, היכולת לחדש באמצעות מיזוג עולמות דעת שונים צריכה בסיס כזה שממנו היא תהיה מסוגלת להתפתח.

דבר אחר, הייתי מזהה את הכנס הבין-לאומי המרכזי של הקהילה, מנסה להתקבל ולטוס אליו מדי שנה (אוניברסיטאות מוכנות בדרך כלל לעזור לדוקטורנטים במימון נסיעות לכנסים, אם כי באופן חלקי. בררו זאת). קשה להפריז בחשיבות ההשתתפות בכנסי הקהילה: זוהי דרך אדירה ללמוד מה קורה שם עכשיו, איך אנשים חושבים ומדברים, מה מעניין אותם לקרוא, לקבל השראה, לקבל ביטחון, וכמובן ליצור קשרים כבסיס לקבלת המלצות ולחיפוש אחר שיתופי פעולה בכתיבה. כדי להשתתף בכנס צריך לכתוב פייפר, אבל הוא לא חייב להיות מושלם ומהוקצע כמו עבודה שתתפרסם. כתיבת פייפרים במהלך הדוקטורט היא דרך טובה להניע את תהליך הכתיבה. כאשר אנחנו מחפשים את המושב בכנס שמתאים לחומרים ולטיעונים שלנו, אנחנו נותנים לגורם חיצוני לכפות עלינו כיוון ומשמעת שלפעמים קשה לנו למצוא בתוכנו. הכנסים שבהם השתתפתי ללא ספק השפיעו, באופן שהוא בחלקו שרירותי, על הכיוון שהדוקטורט שלי – ואולי גם המשך הקריירה – קיבלו בסופו של דבר. אבל זה עדיף על הסתובבות אין-סופית במעגלים, ובעצם אין בזה שום רע. בחיינו, וגם בכתיבת דוקטורט, יש מרכיב לא מבוטל של מקריות. וכן, האינטואיציה המדעית האישית שלנו ממשיכה כל הזמן להנחות אותנו, גם כאשר איננו מודעים לכך. חשוב למצוא גירויים שיאפשרו לה להתבטא.

כשיש מיקוד תיאורטי, שאלת המחקר, ובעקבותיה שיטת המחקר, הופכות קלות יותר לאיתור. אנחנו שואלים שאלות דומות לאלה שחוקרות בקהילה שאלו לפנינו, ומשתמשים באותם המושגים ובשיטות דומות. מעצם ההתעמקות בספרות הזאת, שבמהלכה אנחנו חושבים על חומרי המחקר שלנו, צצות לנו אפשרויות לשאלות חדשות ולתרומות תיאורטיות ומתודולוגיות. "עד היום שאלו וביררו ככה וככה, אבל עדיין לא שאלו את השאלה הזאת: …" או "הספרות בחנה נושא מסוים בתחומים האלה והאלה, אבל לא בתחום שלהלן… וזה חשוב כי…" או "הדעה הרווחת היא שהקשר בין X ל-Y הוא כזה וכזה, אבל אני אבקש להראות שבתנאים מסוימים הקשר הוא אחר… וזאת בדרך להרחבת התיאוריה באופן כזה וכזה…" ועוד אין-ספור אפשרויות הנובעות כולן מההיכרות המעמיקה עם תחום עיוני מובחן ומהאינטראקציה שלו עם החומרים שאספנו. שימו לב שמסוג כזה של התמצאות בנבכי שדה תיאורטי מסוים יוצאים רוב המאמרים והספרים שאתם קוראים.

כל מה שתיארתי להלן, כמובן, לוקח זמן. ובדרך יש גם המחקר עצמו, בשדה או בארכיון, שבו כלל לא נגעתי. תהליך ההתגבשות הוא לא – וכנראה לא יכול להיות – ליניארי. התיאוריה מזינה את המחקר, והמחקר את הבחירות התיאורטיות, וחוזר חלילה. השאלה מתחדדת עם הזמן. התהליך כולל ניסוי וטעייה, כלומר בזבוז זמן ומאמץ שהוא גם מקור של תסכול. מצד שני, לעתים קרובות סטיות מהדרך לכאורה מתגלות כעבור זמן כחלק מהדרך עצמה. הדוקטורט, כאמור, הוא תהליך. אבל חתירה להתמקדות, באמצעות קבלת החלטות חותכות ומכוונות מטרה – ודבקות בהן – יכולה לקצר אותו ולצקת בו מעט יותר ודאות ואולי אף לקצרו.

 

משלמה למדתי מהי סוציולוגיה ביקורתית ובמיטבה. אציין כנקודת מוצא דווקא ספר מוקדם, קטן וכמעט נשכח שלו: קמפוס, חברה ומדינה: על תודעה פוליטית חברתית של סטודנטים בישראל  (מפרש, 1982). היה זה ניתוח שיח, שבאמצעותו פיתח סבירסקי את ההבחנה בין תודעה ממסדית – הוא קרא לה תודעה של "מנהלים" – ובין תודעה ביקורתית. לטעמי אלה דברים שיורדים לעומקה של בעיית מה שמכונה "השיח החברתי" בישראל כיום, גם אחרי – ואולי במיוחד אחרי – המחאה החברתית:

 "ה'מבקרים' רואים את החברה הישראלית בת ימינו כמכלול. […] ה'מנהלים' לעומת זאת חסרים נקודת תצפית כזאת: הם מקבלים את הקיים כפי שהוא ואינם חותרים לשינוי […] המציאות החברתית מצטיירת להם לא כמכלול, לא כתמונת נוף פנוראמית, אלא כסדרה של עצמים שבהם הם נתקלים […] הם אינם רואים מבנה חברתי כולל אלא מגוון של קבוצות, ארגונים ומוסדות. הם אינם רואים כיוון התפתחות כללי אלא סדרה של בעיות מוגבלות ומתוחמות שיש להתמודד איתן במידה שהן צצות. הם גם רואים את תהליך השינוי החברתי לא כניסיון של קבוצות או תנועות רחבות לשנות את תבנית הנוף החברתי, אלא כתהליך של 'טיפול' של החברה בבעיות שונות שבהן היא נתקלת." (שם, עמ' 64).

 סבירסקי הוביל את המהפכה הפרדיגמאטית, שבה שונה סדר היום המושגי והמחקרי של הסוציולוגיה הישראלית – מפרדיגמה של מודרניזציה, המניחה הרמוניה בתהליכי פיתוח המונחים מן המרכז, לפרדיגמה מרקסיסטית, הבוחנת את  האינטרסים הנוגדים של קבוצות שונות בתהליכי פיתוח כלכלי ולאומי.[2] ה"אני מאמין" שהכריזו הוא וחבריו בדבר המערכת של ה"מחברות" נשאר שריר ותקף עד היום:

 "אנו מוציאים את המחברות במגמה לתרום לניתוח של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית, ולהבנה הסיבתית של תופעות אלה. […] כאנתרופולוגים וכסוציולוגים אנו מבקשים ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפיסות ה"ניטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות, לדעתנו, מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן אף לשינויה" (דבר המערכת, מחברות למחקר ולביקורת)

אף שמים רבים זרמו מאז בסוציולוגיה הישראלית ובמדעי החברה  בכלל – המהפכה הפרדיגמאטית הזאת הייתה פריצת הדרך שסללה את הדרך לביקורתיות, לפריחה ולגיוון שמתחוללים במדעי החברה מאז.

 ברמת הדיון האקדמי והציבורי, סבירסקי "הוציא מן הארון" נושא שאסור היה לדבר עליו בחוגים מהוגנים – אפליה מבנית המתקיימת בישראל כלפי המזרחים (שעד השינוי הטרמינולוגי שטבע סבירסקי נקראו "עדות המזרח"). בספרו פורץ הדרך משנת 1981 – ספר שהשפיע על דורות של פעילים ושל חוקרים – לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות (ברירות, 1981) הוא הראה כי התוצאה בפועל של המדיניות הקרויה קליטת עלייה, ובסוציולוגית אינטגרציה – קליטה בעיירות פיתוח, מדיניות הטיפוח בחינוך וכיו"ב – היא הפוכה מן הכוונות המוצהרות (אבל היא תוצאה מתחייבת של התכניות שהופעלו, ואינה בבחינת "כישלון" שלהן). במקום להבטיח שוויון, יצרה המדיניות את המצב הנחות של המזרחים, ואף המשיכה ושעתקה אותו. המזרחים לא הגיעו לישראל "נחשלים" וכאן התקבלו בתכניות מקדמות, טען סבירסקי, אלא להפך – הם "נוחשלו" בישראל – עוד חידוש טרמינולוגי משלו – וכאן הפכו אותם למעמד עובדים. אם כן, סבירסקי העלה על סדר היום את הנושא המזרחי, ובאופן מחודד יותר, את הטענה כי אין מדובר כאן ב"פיגור" מיובא, אלא ב"נחשול" תוצרת הארץ. הוא סיפק פירוש מעמדי למצב זה, וקבע כי לא בתרבות מסורתית מול תרבות מודרנית מדובר כאן, אלא במעמדות-עדות הנוצרים תוך המפגש ביניהם.

בשני המישורים – במישור המחקר האקדמי ובמישור השיח הציבורי  — סבירסקי הלך כחלוץ לפני המחנה, ועל כך שילם מחיר יקר: שמואל (נח אייזנשטדט) הכריז מלחמה על שלמה (סבירסקי).

 הצמרת הממסדית והלאומית של הסוציולוגיה דאז החליטה כי המחיר על הפגיעה בקודש הקודשים הלאומי של "קליטת עלייה" ובקודש הקודשים הסוציולוגי של "מודרניזציה" הוא הוצאה מן האוניברסיטה. ובתנאים דאז סבירסקי מצא את עצמו מחוץ למערכת האקדמית כולה. לא היעדר הישגים אקדמיים מנע את קידומו באוניברסיטה – אלא להפך. דווקא הישגיו עמדו לו לרועץ.

 להזכירכם, זה אירע לפני שתנועת ש״ס קמה בשנת 1984 והפכה לדגל את המזרחיות (או את הספרדיות, בלשון המקובלת על עסקניה), וחמש עשרה שנים לפני שקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-1996. ואם חשבתם שהסוציולוג הראשון שעסק במזרחים, שטבע את המושג, שפיתח את הפרספקטיבה הביקורתית ושנדחק בגלל זה מהממסד האקדמי, קיבל סוף סוף במאוחר את ההכרה המגיעה לו – טעיתם. הגל החדש של האינטלקטואלים של המזרחיות בשנות התשעים בחר בפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית והרב-תרבותית, שהתמקדה בזהות המזרחית והגדירה את עצמה במונחים השוללים הן את הסוציולוגיה הלאומית של המודרניזציה הן את הסוציולוגיה הביקורתית המעמדית.

 וכך, הסוציולוגים של המעמד המשיכו להיות חסרי מעמד.

כל אדם אחר היה נשבר ומתייאש ומחפש לעצמו זירה אחרת, תעסוקה אחרת. אבל לא שלמה. מתוך יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, ומתוך כוחות נפש בלתי מצויים שהוא ניחן בהם, הוא הצליח לא להישבר ולא לוותר, ולהמשיך במפעלו האקדמי והחברתי; זאת ללא כל סיוע מוסדי, תוך שהוא ואשתו ברברה סבירסקי  — צבת בצבת עושים: מייצרים את הכלים לפעולתם, תוך שהם מפתחים את התכנים המחקריים והביקורתיים של עבודתם. הם פיתחו "סוציולוגיה ציבורית" – סוציולוגיה שנעשית עם ציבור ובעבור ציבור – הרבה לפני שזו קיבלה את הכותרת הזאת בנאום נשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית מייקל בוראווי בשנת 2004.[3]

 בנוגע למושג סוציולוגיה ציבורית, להזכירכם בסוגריים, בוראווי מבחין בין ארבעה צדדים של העשייה הסוציולוגית: המקצועני-מדעני, הביקורתי, היישומי (policy studies) והציבורי. אחד המאפיינים של עבודת חייו של סבירסקי הוא אי-הוויתור על אף אחד מצדדים אלו. עבודתו מבוססת על נתונים בדוקים ומעובדים, אך זאת תוך בחינה ביקורתית מתמדת של מערכת המושגים והפרקטיקות המדעיים וביקורת עליה. ככל שעבר הזמן העמיקו בעבודתו גם שני ההיבטים האלה: עבודה עם ציבור ובעבור ציבור; ובחינה ביקורתית של המדיניות הציבורית.[4]

כלי סוציולוגי-ציבורי אחד כזה שהפעילו ברברה ושלמה סבירסקי היה ההוצאות לאור "מפרש", ובהמשך "ברירות". היו אלה הוצאות פרינג' – כן, הרבה לפני רסלינג — אשר פרסמו – כאשר היה זה "בלתי מקובל" – ספרים משל מחברים פלסטינים, משל אינטלקטואלים מזרחים בלתי מוכרים אז, ומשל סוציולוגים ביקורתיים צעירים דאז, ובכללם הספר החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים (בעריכת אורי רם, 1995), הכולל גם מבחר מאמרים מן ה"מחברות".

 עוד כלי כזה שיצרו הסבירסקים היה העמותות הל"ה, ובהמשך קדמה, שתי עמותות שמטרתן מאבק לזכויות ההורים והתלמידים במערכת החינוך, ונגד האופן שבו מערכת החינוך "ממסללת" את התלמידים באופן מעמדי ואתני. זאת בהתאם לניתוח פורץ הדרך הנוסף שהציע סבירסקי בעוד ספר שקנה לו מעריצים ואף אויבים רבים: החינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים (1990, ברירות). בספר זה קבע סבירסקי: "מערכת החינוך מילאה תפקיד חשוב בגיבוש המבנה המעמדי של החברה הישראלית, מאז ניתנה בידי מערכת החינוך הציונית-אירופית מתקופת היישוב השליטה על חינוכם של היהודים שהגיעו מארצות ערב, ושל הערבים הפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל לאחר המלחמה ב-1948. […] אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מערכת החינוך בארץ הוא חוסר האוניברסליזם שלה. בישראל אין 'בית ספר ישראלי'; יש 'בית ספר של מבוססים', 'בית ספר של טעוני טיפוח', 'בית ספר ערבי'. ההבטחה שהייתה גלומה בחוק חינוך חובה ובחוק חינוך ממלכתי, של מתן חינוך מודרני לכול, לא קוימה, שכן המדינה בישראל לא הקימה מערכת חינוך אחת, שווה לכל נפש, אלא שימרה בדרכים שונות, קווי הפרדה היסטוריים, הגם שבלבוש חדש."

 כלי אחר המייצר סוציולוגיה ציבורית וסוציולוגיה יישומית הקימו הזוג סבירסקי ב-1991 עם עמיתים נוספים: עמותת אדווה, העוסקת במחקר ובסנגור בנושאי מדיניות חברתית ואי-שוויון בישראל. כמו בשנות השמונים, כאשר הקדים במחקרו את ההתעוררות המזרחית, כך בשנות האלפיים הקדים סבירסקי במחקרו את התעוררות המחאה החברתית. את הדוח הראשון על מצב מעמד הביניים פרסמה עמותת אדווה עוד לפני המחאה של שנת 2011. אחד המפעלים החלוציים – שוב – שיזם סבירסקי הוא פרויקט ניתוח תקציב המדינה – נושא שאיש לא נגע בו לפניו מנקודת ראות של הסוציולוגיה הפוליטית והכלכלה המדינית של אי-השוויון. נוסף על עבודת סנגור על קבוצות חברתיות כמו נשים, קשישים, אתיופים, בדואים ועוד ועוד, סבירסקי ועמיתיו במרכז אדווה מפרסמים מחקרים, דוחות, קובצי נתונים וניירות עבודה, שרבים מהם הופכים לכותרות בעיתונות עם פרסומם. אזכיר רק את סדרת החוברות אי-שוויון ואת סדרת החוברות תמונת מצב חברתית.

ובד בבד ממשיך גם יבול המאמרים והספרים שסבירסקי מפרסם באיכות עילאית ובקצב מעורר השתאות, ביניהם תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו (2004); מחיר היוהרה: הכיבוש – המחיר שישראל משלמת (2005); זרעים של אי שוויון (2005).

 אין כל אפשרות לדון כאן אפילו במקצת עבודתו של שלמה סבירסקי. כיוון שכך, אתקרב לסיום עם מובאה מדבריו שלו, המאפשרת הצצה חטופה אל הדרך המקורית והביקורתית שבה הוא חושב סוציולוגית. בחרתי בדברים שנשא על המושגים "פריפריה" ו"פער": "אינני אוהב את המושג 'פריפריה'. אני מעדיף את השמות המפורשים של מה שעומד מאחוריו: ערבים. מזרחים. כפרים לא מוכרים. תעשיות לואו-טק […] המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית, שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים […] היופמיזם הזה מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: 'פערים'. מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על 'המומחים לענייני עדות'. בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגראפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גאוגראפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון." (התפרסם באתרהעוקץ ב-9 בנובמבר 2011).

לסיום, את מיקומו מחוץ לזירה האקדמית הממוסדת הפך סבירסקי לנקודת תצפית ארכימדית על הנוף החברתי, כלשונו. זוהי נקודת ראות כוללת, עצמאית ומקורית על החברה בישראל, כשהוא ממשיך לשאת את המשא בלי לקרוץ ימינה או שמאלה, בלי לאמץ אפנות חולפות, בלי להתפשר על העיקר – וכך הוא טיפס והגיע חזרה בדרכו שלו אל פסגת המקצוע, ושוב, בלי ברכת הממסד המקצועי. יש בישראל עוד חוקרי חברה מעולים, אבל שלמה סבירסקי מיתמר כנביא בעירו – נביא שגורש  מעירו על שהקדים והתריע על עוולות חברתיות, שעה שמדעני חברה אחרים – כוהנים בעירם – לא ראו או לא רצו לראות, ולא העזו לדבר. הגיע הזמן שעירו של סבירסקי – הקהילה הסוציולוגית – תגמול לו ולו במעט מן ההוקרה שהוא ראוי לה.[5]

 

---

[1] ראו ארז וייס, "מחברות למחקר ולביקורת", חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, בעריכת עדי אופיר. הוצאת ון ליר או הקיבוץ המאוחד, עמ' 311-301.

[2] ראו: Uri Ram, 1985. the changing agenda of Israeli sociology: theory, ideology and identity. SUNY Press.

[3] ואזכיר בהקשר זה גם את מפעלו ממשיך המסורת המשפחתית של אחד מבניהם של הזוג סבירסקי – איתי סבירסקי, ממקימי הארגון "כוח לעובדים".

[4] Michael Burawoy, 2004. "For Public Sociology". http://guru.asanet.org/images/members/docs/pdf/featured/2004Presidential...

[5] על ההבחנה בין כוהן ונביא בסוציולוגיה ראו: Robert W. Friedrichs . 1970. A Sociology of Sociology. New York & London: Free Press, 1970.

 

החוקרות והחוקרים שעמם שוחחנו הדגישו שוב ושוב כי הדרך היחידה ללמוד לראיין היא ההתנסות המעשית, ואגב כך פיתוח סגנון אישי והעדפות אישיות: "זה משהו שלומדים בזמן העבודה. אף אחד לא יכול להכין אותך. צריך פשוט לצאת ולעשות את זה." החוקרים חשפו היבט כלשהו של אופן ההתמודדות שלהם עם היבטים שונים של הריאיון. ההצעות המופיעות כאן הן כמובן שונות זו מזו, ובחלקן אף סותרות אחת את השנייה, כך שמסמך זה אינו מספק "כללי עשה ואל תעשה", אלא זוויות שונות של חוויית הריאיון שראוי לתת עליהן את הדעת.

 

• המטפורה לריאיון:

חלק מהחוקרים מדברים על הריאיון כעל מפגש אנושי ואינטראקציה מתהווה:

"הריאיון הוא מפגש אנושי, שיחה. אמנם שיחה אינסטרומנטלית שיש בה משימה, אבל זה מפגש בין שני אנשים,שמובילים אותו הסקרנות והעניין שמגלה האחד בשני."

הםמוכנים לדבר על עצמם באופן אישי וחושף, בשאיפה להגיע אל "מתחת לציפורניים" של המרואיין.

"כדי להגיע עם בן-אדם למקום עמוק אתה צריך להשתתף. אני מגיע למקומות מאוד אישיים,קשיים שלי, חלומות וסיוטים שלי…וזה אף פעם לא ממקום של הצגה."

אחרים רואים בריאיון דיאלוג מקצועי.זהו דיאלוג תחום בגבולות ברורים היטב:

"את צריכה להיות מאוד מצומצמת ומאוד פרופסיונאלית ביחסים שהם יחסים בין-אישיים , וכשאת צריכה להיות מקצוענית מול חומר, מספרים או תוכנת מחשב, אז זה יותר קל לעומת כשאת צריכה להיות מקצוענית מול בני אדם…"

 

מראיינים אלה נזהרים לא לשאול את המרואיין שאלות אישיות, פרובוקטיביות או מאולתרות. המראיין מתמקד בשאלות המתוכננות, ומאפשר למרואיין לענות באריכות.

 

• העבודה  עם השאלות:

אחד החוקרים, שמניח כי כל מרואיין ייקח אותו למקום אחר, מעיד על עצמו שהוא "שם את הדף בצד", וממליץ לרפרף עליו בסוף הריאיון על מנת לוודא שלא נשכחה שאלה חשובה. שיטתה של חוקרת אחרת הפוכה מזו, והיא מעדיפה להתחיל בשאלות המתוכננות, קודם הפשוטות ואחר כך המורכבות, ורק בסוף הריאיון היא נוטשת את הדף.

 

• ·         סדר השאלות ונוסחן:

רוב החוקרים מציינים את העייפות של המרואיין כנתון שנלקח בחשבוןבהכנת הריאיון. לעתים הםמעדיפים לפתוח בשאלות המרכזיות ולהשאיר לסוף את השאלות האינפורמטיביות או את אלה שחשיבותן פחותה. חלק מהמראיינים בוחרים לפתוח בשיחה צדדית או בשאלות על רקע משפחתי ואישי כדי ליצור קרבה ופתיחות. כדאי לשאול שאלות קצרות ולא מסורבלות, בשפת דיבור ולא בשפה מליצית,וחשוב שהשאלות תהיינה פתוחות, שאין עליהן תשובת כן או לא.

 

• ההיבטים הטכניים:

מקום המפגש: בבחירת מקום המפגש, מציינים החוקרים כי מידת הפניות של המרואיין היא משתנה קריטי שיש לשים לב אליו. החוקרים מקיימים את הריאיון בבית המרואיין או במקום עבודתו.לעתים מתקיים הריאיון במקום ציבורי, אולם לגביו קיימתתמימות דעים שזהומיקום פחות מוצלח, משום שהואבדרך כלל רועש וקשה להקליטבו בצורה טובה. כל החוקרים מדגישים את חשיבות ההתאמה של המראיין לנוחות המרואיין, בצד שמירה על נוחות בסיסית גם למראיין. היתרון שמצוין ביחס לריאיון ביתי הוא נוחות המרואיין וההזדמנות להכיר את סביבתו. יש חוקרים שאף עושים שימוש בהקשר זהבריאיון, ושואלים על הסביבה החיצונית או על חפץ כזה או אחר. האינטימיות הנוצרת בסיטואציה כזו נתפסת לא פעם כחיובית ומוסיפה לריאיון. החיסרון בריאיון בבית המרואיין הוא שלעתים דווקא האינטימיות מסבה אי נוחות, וכןעלולות להיות הפרעות מצד משתתפים נוספים שמצטרפים לשיחה. ריאיון במקום העבודה מתאים במקרים שבהם הריאיון עוסק בהיבטים מקצועיים, אולם גם פה עלולות להיות הפרעות.

שימוש במכשיר הקלטה: מרבית החוקרים משתמשים בו, אך לא כולם. יתרונותיו שלמכשיר ההקלטה מתמצים בכך שהוא מפנה את המראיין מהצורך לתעד והוא פנוי לנהל את השיחה. חסרונות ההקלטה נעוצים בחופשיות השיחה, משום שמרואיינים מסוימים נרתעים מהמכשיר ונזהרים בנוכחותו. על כן יש חוקרים שמעדיפים לסמוך על זיכרונם. הם עורכים רישום כללי תוך כדי הריאיון,ומיד בתום הריאיון עורכים רישום מדויק יותר. כך יש גם גיבוי במקרה שמכשיר ההקלטה לא עובד. כשמקליטים, חשוב מאוד להציג את מכשיר ההקלטה בתחילת הריאיון, ולהיענות לסירוב מצד המרואיין (או לרצונו להקליט גם הוא או לקבל עותק של ההקלטה). כל החוקרים הדגישו כי הכרחי להבטיח למרואיינים שזהותם לא תיחשף, ולא להפר הבטחה זו.

שקלוט: מרבית החוקרים ציינו את חשיבות שקלוט הריאיון,שמהווה "חלק בלתי נפרד מן המתודה", והדגישו כי כדאי מאוד לעשות זאת בטרם עוברים לריאיון הבא. מומלץ לשקלט לבד, כי כך מתאפשרות הפנמה והעמקה בחומרים, וכן מתחדדתההכנה לקראת הריאיון הבא על-ידי הסבתתשומת הלב לנושאים שעליהם כדאי לשאול ולאלה שהוחמצו בריאיון הקודם.

"כשאת משקלטת את נכנסת שוב לתוך הריאיון, את מפנימה את הנושא… הידע נכנס פנימה ואת יכולה להיות ביקורתית ואת יכולה לחלץ את הדברים החשובים. יש המון פעמים שלא הייתי קשובה תוך כדי הריאיון כי הייתי עצבנית או לחוצה, לא ידעתי מה חושבים עליי או מה השאלה הבאה…"

 יחד עם זאת, הובעה הבנה לאילוצי זמן שמקשים על מימוש כוונה זו, אך גם מימוש חלקי שלה הוא משתלם.

ריאיון בשניים: יש יתרונות ליציאה לריאיון עם מראיין נוסף, בעיקר כשהמראיין איננו מנוסה. התגברות על המבוכה, יכולת שימוש בשתי פרספקטיבות, וחלוקת תפקידים הם חלק מן היתרונות של ריאיון בזוג. יחד עם זאת,ישנם חוקרים שעובדים לבד מתוך שיקולים של העדפה אישיתושיקולים טכניים, ומתוך מידת הקרבה לחומר ולמרואיין.

 

• מרואיינים מסוגים שונים:

מהשיחות עם החוקרים עולה כי כל מרואיין ומרואיינת חשובים ותורמים למחקר, בין שתשובותיהם צפויות,או חריגות ומפתיעות, ובין שאינם עונים כלל ומאלצים את המראיין לחשוב על השאלות מחדש. מתוך השיחות עלו כמה "אבטיפוסים" של מרואיינים:

המרואיין "הדברן" שיש צורך לכוונו לעיקר כאשר נראה כי הריאיון מתארך.מרואיין כזה הוא נוח לשיחהלעומת שלושת ה"אבטיפוסים" האחרים:

המרואיין "השתקן" שמתקשה לבטא את מחשבותיו.

המרואיין "הסיסמתי", שמספק תשובות תבניתיותולא אישיות.

המרואיין "שכפאו שד", שהגיע למפגש אך לא משתף פעולה (לעתים מתנשא או עוין).                          

את שלושת האחרונים אפשר לדובב באמצעות דוגמאות מתוך דברי מרואיינים אחרים, בעזרת שאלות ספציפיות המבקשות התייחסות לסיטואציה קונקרטית,או על ידי בקשה להתייחסות לחומרי קריאה שהמראיין מביא איתו או מספר עליהם.

חלק מהחוקרים נוקטים במידה מסוימת של חשיפה אישית כדי ליצור שיחה כנה ומשוחררת יותר, ומיעוטם אף עושה שימוש בשאלות פרובוקטיביות באופן ישיר. החוקרים אינם נבהלים משתיקות. דווקא רגע כזה עשוי לתת למרואיין את מרווח הנשימה שהוא זקוק לו כדילהתבטא ביתר חופשיות. בסיכומו של דבר,יש הסכמה על כך שכל מרואיין מביא את מה שברצונו לתת. אחרי מאמץ מסוים, חשוב לכבד את קו הגבול שהותווה על ידו.

ישנו גם מרואיין "המשתמש בביטויים בעייתיים" (גזעניים, שוביניסטיים וכיו"ב), שמולו המראיין נע בעדינות בין הרצון לתעד את דבריו בלי לחנך או לבקר, ובין חוסר הזדהות עם הדברים.

כמה מהחוקרים התייחסו גם למרואיין שנוגע בכאב או בקושי אישי עז במהלך הריאיון. הם תיארו זאת כדבר קשה המפגיש אותם עם מורכבות הריאיון ככלי וכמערכת יחסים.

"אין מה לעשות, אני עושה מניפולציה, את באה לבן-אדם ואת מדברת איתו, ואחר כך את לוקחת את המילים שלו ואת מכניסה אותן לתוך מעטפה קונספטואלית… אבל אם אתחיל לחשוב ככה, אני לא יכולה לעשות מחקר…אני משלימה עם זה."

כל החוקרים מציינים את העובדה ש"אנשים אוהבים לדבר על עצמם" כמאפיין אנושי,שכאשר הוא מתרחש בריאיון, הוא נעים לשני הצדדים.

 

• ·         מקומו של המרואיין:

כל החוקרים מודעים לסוגיית הכוח שעולה בריאיון, לעתים עד כדי תחושת אי-נוחות אישית.

"ריאיון הוא מלאכותי, הוא חשוף, הוא פולשני, הוא מפריע לאדם, את צריכה להפריע למישהו בחיים."

החוקרים מזכירים שוב ושוב שאין לשכוח כיהמרואיין "עושה לך טובה", ויש לראיין מתוך עמדה של הכרת תודה.

"צריך לזכור שהחבר'ה שם נותנים לך משהו… נותנים לך מתנה. את לא נותנת להם כלום. אנתרופולוגים זה סוג של עלוקות. צריך להכיר בזה ולהתנהג בהתאם. זאת אומרת לכבד את זה שהם נותנים מזמנם, כנראה בלי תמורה, כי הם לא יקבלו ממך כלום, וצריך לזכור את זה כל הזמן."

בהקשר לכך מזכירים כל המשתמשים במתודה כי יש להיות כנים בהצגת שאלת המחקר, להסוות את פרטי המרואיין ולקחת אחריות רבה לא רק על מה ששואלים, אלא גם על מה שעומדים לשמוע.

"זו שיחה שתמיד, מבחינתי,אני יודעת מה לשאול בה ומה לא. זו שיחה שלוקחת אחריות לא רק על מה שאת אומרת או שואלת, אלא גם על מה שאת עומדת לשמוע. אני לא מוליכה למקומות שאני לא יכולה לקחת אחריות אחרי זה. אני לא נכנסת למקומות האלה."

 לקיחת האחריות מתבטאת בהימנעות מכניסה לתחומים אישיים מדי ובשמירה קפדנית על גבולות ועל מקצועיות. המרואיין מקבל הזדמנות להשמיע קול, להתבונן בעצמו ולהשתמש בתובנות של החוקר על התופעה.לעתים המראיין מציע גם תמורה ממשית כמו הרצאה, שי או תשלום.

 

• ·         סיום הריאיון ופרידה

סיום הריאיון נעשה מתוך רגישות לרצונו של המרואיין לסיימו, ומתוך כבוד ללוח הזמנים שנקבע. החוקרים פונים למרואיין בשאלה אם הוא רוצה לומר או לשאול דבר מה, בבקשה ליצירת קשר עתידי במקרה של רצון להבהרה או תוספת, ובהכרת תודה.

 

הערה לסיכום: השיחות עם החוקרים היו ארוכות ומורכבות. כל השמטה או פישוט של הדברים על אחריות הכותבת, ואין לראות בדברים הללו כל תחליף להתנסות ממשית ולקריאת טקסטים שנכתבו בנושא.

תודה לחוקרים שהסכימו לפנות מזמנם ומניסיונם ונענו בנעימות (ע"פ סדר האל"ף-בי"ת): פרופ' תמר אלאור, ד"ר איתן וילף, פרופ' גד יאיר, ד"ר ישראל כ"ץ, ד"ר מיכל פרנקל, ד"ר נורית שטדלר.

תודה מיוחדת לטליה שגיב על הרעיון ועל העזרה בדרך; לרות לוין-חן, לליאור חן ולאלה בר יוסף.

 

רונה מתארת את החוויה האישית שלה במפגש עם טקסטים פמיניסטים באקדמיה, כמעין חוויה כלל-פמיניסטית בה מתגלה הסדר החברתי מחדש. ניסיתי להתחבר לתחושה הזו, ולהבין למה היא לא נוכחת כרגע אצלי: האם הפמיניזם לא משחק תפקיד בהתבוננותי בעולם? גם, אבל לא רק. ניסיתי לחזור לנקודת ההתחלה שלי, נזכרתי במפגש הראשון שלי עם טקסטים פמיניסטיים, סיכומים ומאמרים של קורס בפילוסופיה פמיניסטית שקיבלתי מחברה. המהלך הכללי של אותו הקורס היה פרישת דעות פמיניסטיות שונות על פי הגדרתן את הדמיון והשוני בין גברים לנשים.  הסידור הליניארי התווה גבולות ברורים בין הליברלי לרדיקלי והצריך התמקמות במסגרתו. אני זוכרת בבירור את רגעי ההזדהות השונים, את התחושה שנמצא הניסוח המדויק לתחושה שטרם הפכה מילולית אצלי, אבל גם את חוסר הרצון להתמקם. המבנה הליניארי המסודר של הסיפור הפמיניסטי שירת מטרה דידקטית, אך גרם לי להתנכר לרעיונות וגם לסרב להיענות לאתגר של מיקום עצמי במסגרת אחת מהאופציות הפמיניסטיות הברורות.

רונה מתארת במאמרה את המתח שמאפיין לימוד תיאוריה פמיניסטית היום: קשה ללמד את הרעיונות עצמם מבלי להניח גם את הקולות הביקורתיים, אשר פירקו את ההנחות והפרויקטים של הפמיניזם. כתלמידה בקורס קשה לי לאפיין את הבחירה שלה בבניית הקורס: האם אנחנו לומדות את הנרטיב הפמיניסטי כתהליך עקבי ורק לאחר מכן הורסות אותו, או שמא מראש הסיפור עומד תחת סימן שאלה ומגוון סיפורים אחרים משתרבבים בו. אני מניחה שבקורס עצמו יש שילוב בין השניים. אבל עצם האפשרות של בחירה באחת מהדרכים, שבמסגרתן לא מצופה (או אולי בלתי אפשרי) מהתלמידה לעבור 'תהליך דידקטי נכון', בעיניי, היא שיוצרת את כל ההבדל.

בניסיון להיות עדה אחת לאותו תהליך, וזאת מבלי להתיימר להציג תחושה של 'תלמידה מצויה', אני צריכה את המקראות לידי. המקראות הן מצע בו נספגות מחשבות שונות משבוע לשבוע. הן מצליחות לתאר מסלול מורכב, בו כל שבוע הוא מעין תחנת עצירה במרחב חברתי מסוים. את הצמתים קשה לסכם ברצף מילים, וגם הם לעיתים כחצים המכוונים לכיוונים מנוגדים. את הרשימה החלקית הזו של תחנות, הלקוחה מתוך הסילבוס, כדאי לקרוא עם נשימה בין נקודה לנקודה, כדי שיצטייר מרחב מנטאלי, או כדי שיספיקו לעלות סימני שאלה בנוגע לחיבור בין הדברים: "משפחה, כלכלה ומגדר". "נשים במסגרת שוק העבודה". "אמהות כחוויה וכמוסד". "אתיקה נשית". "אתגרים פוסט קולוניאליים". "אתגרים אתניים". "משטרי גוף". "אתגרים לסביים". "מחלוקת פמיניסטית על פורנוגרפיה". "מעבר למיניות". "מין ומגדר: היסטוריזציה ופירוק". "מבט פמיניסטי על מערכת המשפט". "מדינה ופיקוח מגדרי". יש המשך. הרבה 'אתגרים', מחלוקות ופירוק. במידה רבה התודעה הפמיניסטית שלי מתקדמת עם המקראה והשיעור משבוע לשבוע. לעיתים אני מתקשה להשתחרר (מה עוד אפשר להגיד אחרי באטלר?¹), לעיתים מגיעה אל הטקסט עם גישה מרוככת מראש (כבר לא מפחדת מדבורקין), לרוב עם פזילה להמשך, מהולה בחשש (לא רוצה להשתכנע ב'הטרוסקסואליות כפויה', קוראת את הטקסט גם באופן אישי ולא רק חברתי). לאורך ההתקדמות מחלחלות מחשבות והבנות חזקות יותר, שכבר אינן זקוקות למשענת תחת אחת מהכותרות. בתהליך הזה של מעבר בין זירות לא ברור בהכרח איזה מסלול נוצר או מהי השורה התחתונה. אני מעדיפה את התהליך הזה על פני סיפור ברור כדוגמת ההבחנה בין תפישות של דמיון ושונות, אשר עושה אולי את ההבנה או את ההתמקמות לפשוטה יותר, אבל נשארת בגדר ידע תיאורטי בלבד, קו ליניארי מופשט.

מבנה הקורס מאפשר, יד ביד עם אותו מסלול מחשבתי, שאינו מוכתב לתודעה מלמעלה, לקבל תמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית, ותמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית כמקרה מבחן של תיאוריה ביקורתית. במאמרים סוציולוגים שונים שנכתבים מתוך פרספקטיבה מגדרית ישנה לרוב מעין הקדמה, שמנמקת את חיבור 'המגדר' לסוגיה הסוציולוגית הנבחנת. במאמרים טובים ההבטחה מתממשת, והבניית הזהות הלאומית, למשל, מתחדדת באמצעות ההבחנה בין גברים לנשים. גם בקורס, החיבור בין זירות חברתיות שונות, או בין תיאוריות ביקורתיות שונות, למגדר, מחדד את העוקץ הטמון בתיאוריה ביקורתית ואת החשיפה של מה שהיה מובן כל הזמן, אך נסתר מהעין. במקביל, אנחנו נוכחות גם בכוחה של הפרספקטיבה להשחית, בהעמדת ההתבוננות המגדרית כדבר ידוע מראש- אסטרטגיה אשר מייצבת את כוחה של הפרספקטיבה, אבל מחטיאה את המציאות.

אחת המנטרות החוזרות ונשנות בקורס היא ש'אין דבר עליו הפמיניזם מסכים'. ההדהוד החוזר ונשנה של המנטרה הזו, והשבילים המתפצלים לאורך הדרך, מביאים לפרספקטיבה מורכבת יותר של המציאות ולא רק בהיבט המגדרי. לכן, ראיית העולם מחדש באמצעות הפרספקטיבה הפמיניסטית, אותה חוויה שרונה מתארת, פחות מחודדת אצלי. חיבור התיאוריה לשורת ה'אתגרים': גלובליזציה, פוסט-קולוניאליזם, אתניות… וכאלו שלא הונחו תחת כותרת אחידה, מציבה לצד הפרספקטיבה המגדרית פרספקטיבות נוספות, חזקות לא פחות. בקורס יש, על כן, יותר משתיאוריה פמיניסטית בלבד יכולה לתת.

 

 ¹  ג'ודית באטלר [1990] (2007) "צרות של מיגדר [קטע]", (תרגום: דפנה רז). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 337-351 ג'ודית בטלר [1993] (2003) "חיקוי ומרי מגדרי", בתוך: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר (עורכים) מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית,הוצאת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב. עמ' 329-346 עמליה זיו (2007) "ג'ודית באטלר – צרות של מיגדר", בתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית. ניצה ינאי ואחרות (עורכות) . האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 619-661

 

יזמה ואספה: נעמה הורביץ

נגה קידר הינה תלמידת שנה ב', בלימודי התואר הראשון  בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וספרות כללית

 

אנחנו גדלים פיזית מבחינת הסגל. הצלחנו לגייס אלינו את עדנה לומסקי-פדר מהמחלק לחינוך, שעבדה איתנו הרבה זמן, והיא עוברת אלינו בחצי משרה. זה מעבר מעולה, זה בנאדם שעבד עם המון סטודנטים ודוקטורנטים אצלנו ואנחנו מאוד שמחים על כך – היא תהיה יועצת ה-MA החדשה של המחלקה. גייסנו גם אנתרופולוגית חדשה, מרסי ברינק-דנן, שתעבור אלינו בקרוב, באוגוסט היא מתחילה. אנחנו רואים עתיד בעצם לשלושה אנשים חדשים, ומקווים שנצליח לגייס עוד סוציולוגית, שתתחיל לא בשנה הקרובה אלא בשנה הבאה, את ליאת רז-יורוביץ', שנתנה סמינר פשוט מעולה על ריבוד וסוציולוגיה של המשפחה. זאת התחזקות במקומות שאנחנו צריכים אותם: גם בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של המשפחה, גם בריבוד, גם עדנה שעובדת על צבא, על שיטות מחקר ועל חינוך. לנו זה נותן תחושה של התחדשות, שזה מאוד-מאוד חשוב. מבחינת השנה שהסתיימה, עשינו גם הרבה ניסיונות השנה, וחלק עבדו.

 

איזה ניסיונות למשל?

השקענו בשינויים מאוד רציניים בתוכנית המצוינות של הBA. הבאנו מרצה מעולה, גילי דרורי, לנהל את התוכנית שהביאה רעיונות מצויינים, שהסגל מוכן לתמוך בהם. אנו מנסים להפוך את התוכנית לתוכנית דגל בפקולטה, וזה יכול להפוך להצלחה אדירה. אני מאוד אופטימי לגבי התוכנית. זה מקום לבנות קוהורטים מעולים, ואני מקווה שנראה את זה גם בדברים כמו 'פקפוק', ובזה שעוד סטודנטים מתחברים למחלקה, ועוד רעיונות טובים בפורום MA, שכל זה מביא התחדשות ואנרגיה למחלקה. נעשו גם הרבה מאמצים לחבר את הדוקטורנטים למחלקה. זה אחד הדברים שהרגשתי שהכי חסר פה. אם זה בכנס דוקטורנטים, ואם בקורס חדש שנפתח לדוקטורנטים, שנותן מיומנויות בכל מיני רמות ויש הרבה התעניינות של דוקטורנטים. אני מקווה שנצליח לחבר לתכנית הזאת בעתיד גם את הפוסט-דוקטורנטים, שזה השנה עוד לא קרה. הניתוקים שיש בין הרמות השונות בתוך המחלקה הם לא בהכרח טבעיים. סטודנטים בBA מכירים מסטרנטים דרך התרגולים, אבל אין מספיק אינטראקציה עם תכנית הדוקטורט, שזה דבר טוב גם בשביל הBA וגם בשביל המסטרנטים.

אלו שינויים חשובים לקראת שנה הבאה, שיהיו בה לא מעט אנשים שנמצאים בדרך – חדשים שמגיעים, מורים בשבתון ומרצים מן החוץ. בהקשר הזה אני רוצה גם לברך את פרופסור ורד ויניצקי-סרוסי שהתקדמה והתמנתה לדיקנית האישה הראשונה של הפקולטה למדעי החברה ואחת הדיקניות הראשונות בכלל, ואני חושב שזאת בחירה מצוינת.

שינוי נוסף, שורד ויניצקי-סרוסי הייתה מרכזית בהובלה שלו דרך הפקולטה, הוא של קורסים באנגלית. החל משנת הלימודים הבאה סטודנטים בBA יצטרכו לקחת 2 נקודות של קורס בחירה באנגלית. אז אנחנו מתחילים להציע 2-3 קורסים באנגלית, ביניהם אחד שמרסי, האנתרופולוגית החדשה במחלקה, תיתן ואחד שאני אתן. החזון הוא להשתייך למערך הרחב שקורה באירופה, שאוניברסיטאות נהיות יותר בינלאומיות וקולטות סטודנטים מיותר מקומות שרוצים להתמקד בתחום ספציפי. פה זו מגבלה, ואם אחוז מסוים של קורסים יהיו באנגלית, זה יפתח דלתות לסטודנטים שלנו החוצה. כמו שקריאה באנגלית היא דרישה אז גם הקשבה באנגלית תהפוך להיות דרישה במחלקה. סטודנטים עדיין יוכלו להגיש חומר בעברית אבל הקשבה באנגלית היא כלי חיוני להתמודד עם העולם היום, זה חלק מרכזי בחינוך שאנחנו נותנים. 

 

אתה יכול להרחיב על היערכות הסגל לקראת שנה בבאה? יודעים מי ייתן קורסים?

אנחנו מנסים קודם כל לתת פתרונות פנימיים ליציאה לשבתון, ולהתמודד גם עם ההשלכות של השביתה: אנחנו מנסים להיות אחראים מבחינה תקציבית לקליטת האנשים, כי לפי ההסכם החדש אנחנו מחויבים להעסיק אותם ליותר זמן במשכורת יותר גבוהה. חלק מהאנשים שיתנו קורסים הם מוכרים במחלקה כמו גילי המר ונעה אפלויג. זה חלק מהניסיון שלנו לתת לדוקטורנטים של המחלקה הזדמנות של שנה-שנתיים ללמד. אני חושב שהאווירה במחלקה טובה וחיובית, וזאת גם הייתה האווירה בתהליך הגיוס של הסגל החדש.

 

כבר שנים רבות אין במחלקה כמעט אף סוציולוג פוליטי. התחום חלש מאוד, ונראה כי יש ביקוש מצד סטודנטים בתארים השונים. האם יש כוונה לחזק את התחום על ידי קבלת חוקרים מהתחום הציבורי-פוליטי למחלקה?

בהחלט. זה תחום שמאוד חשוב לנו. היה לנו מועמד אחד למשרה שעוסק בסוציולוגיה פוליטית שהגיע לshort list, אבל חשוב לנו מאוד לשמור על רמה גבוהה של הסגל שאנחנו בוחרים. כל גיוס לאוניברסיטה זה סכום מטורף, וזה אחריות לא קטנה שאנו לוקחים אותה די ברצינות. לכן, הסף להתקבל הוא לא פשוט. אז למרות שהיה לנו מישהו בסוציולוגיה פוליטית, שזה נורא חסר לנו, אנחנו לא גייסנו אותו. בחרנו במישהי שעוסקת בסוציולוגיה של המשפחה וריבוד, שאלו גם אזורים שאנו זקוקים בהם לחיזוק. כן גייסנו אנתרופולוגית פוליטית, מרסי ברינק-דנן, שתעביר גם קורס באנתרופולוגיה פוליטית שנה הבאה, בנוסף לתחומי העיסוק שלה באנתרופולוגיה של אירופה ובאנתרופולוגיה בלשנית.

 

בהמשך לעניין הלימוד באנגלית, איזה עוד דגשים חשובים בעיניך עבור הסטודנטים במחלקה?

חשוב לי שיוכלו להציג משהו ולדבר מול קהל. חוץ מזה, מאוד חשוב הדגש האנליטי. אני בא מתחום כמותני של מספרים, אבל חשוב לי מאוד שסטודנטים יראו מידע בכל צורה שהיא (ראיונות, נתונים אחרים) וידעו לעשות בו סדר ולהוציא ממנו הבנה וטענה מרכזית.

 

מה עמדתך בשאלת "המסדרונות הריקים" ואי-נוכחות הסגל במחלקה?

קודם כל, מי שגר בתל-אביב ימשיך לגור בתל-אביב, אבל אנחנו מנסים לתת תמריצים להגיע למחלקה יותר מפעמיים בשבוע, שאחד מהם הוא קבוצות העבודה החדשות שהקמנו שאמורות למשוך גם סטודנטים. הקבוצה בנושא פריון התחילה לעבוד כבר השנה. זאת עוד דרך שלנו לערב גם סטודנטים לתארים מתקדמים סביב נושאי המחקר שלהם, ואולי גם יצירת אפשרות למשרות כעוזרי מחקר עבור סטודנטים בתואר הראשון. ברור שהרבה מהמשרות האלו מתפרסמות בדרך בלתי-פורמאלית, אבל כשאני שלחתי מייל לכולם עם הצעה לעבודה במחקר קיבלתי רק ארבע פניות מסטודנטים, חשבתי שאקבל הרבה יותר.

 

באיזה עוד דרכים אפשר לחבר יותר סטודנטים דווקא מהBA לנעשה המחלקה? יש לפעמים תחושה שרוב הפעילות המחלקתית לא מיועדת להם, והם אינם מודעים אליה.

יש ניתוק מדהים. אני חושב שאנחנו צריכים למצוא איזה דרך לחבר. הדבר הכי נפלא לדעתי שאנחנו עושים זה עם הפורום MA, שכל הסגל מציג את העבודות שלו לפני הפורום, כדי שיכירו מי עובד במחלקה, וזה גם נותן לנו דרך לראות סטודנטים שאנחנו לא תמיד רואים. צריך למצוא דרך שהסטודנטים יכירו אותנו, שידעו מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ויראו את המגוון של המחקרים.

 

לכל הפעילויות האלה, מגיעים סטודנטים שגם ככה מעורבים במחלקה דרך 'פקפוק' או דרך תכנית המצוינות. איך מגיעים לאותם סטודנטים שאולי היו מוצאים עניין, אבל לא בהכרח מכירים את הנעשה?

בקורס של ורד ויניצקי סרוסי על חברה ישראלית, למשל, היא הביאה את אווה אילוז לדבר בקורס בדיוק אחרי פרסום סדרת המאמרים שלה ב"הארץ". זה רעיון מעולה. אני חושב שיש הרבה מקום להשתמש בכלים האלה כדי שסטודנטים יכירו יותר את עושר ההזדמנויות במחלקה. אני חושב שחשוב שנגדיל את הנוכחות של הסגל הבכיר שלנו בתוך הBA, אני בעצמי מתכוון לתת קורס כזה בשנה הבאה וזה מאוד חשוב.

עם זאת, סטודנטים צריכים בעצמם לקחת אחריות, ולעזור להחיות את המקום הזה. למשל השנה הקימו לראשונה וועד לתלמידי התואר הראשון, שהיו פעילים מאוד בצד החברתי, ומאוד שמחתי על זה. הם ניסו גם לעשות אירוע עם הסגל, אבל זה לא כל-כך עבד. אבל אני בהחלט חושב שיש מקום ליוזמות. היוזמה לשינוי אצל הדוקטורנטים, אני הייתי אמנם מוכן לזה, אבל היוזמה הגיעה מהדוקטורנטים. מסטרנטים גם התחילו לחשוב על ארגון כנס. תתארגנו, ותחשבו על רעיונות. אני לא אומר שכל האחריות עליכם, אבל אתם יכולים לעשות פה דברים מעולים, ואנחנו נתמוך בכם. גם מהפורום MA עולים הרבה מאוד רעיונות טובים. אני חושב שהקורס הזה הוא מאוד חשוב למחלקה ולאווירה בתוכה.  

אבל יש גם אחריות על סטודנטים לבוא ולהכיר את הסגל. אם מישהו מעוניין באי שוויון למשל, שילך להכיר את הסגל שעוסק בכך. לכולם יש שעות קבלה. איך תכירו את האנשים אחרת? בדרך כלל אני יושב פה לבד ומשחק טטריס…

 

פשוט להיכנס? בלי שום מסגרת? אף סטודנט BA לא מכיר את האופציה הזאת…

בטח, אלו שעות קבלה. זה נראה לי לגמרי סביר. איך תחליטו אם אתם רוצים לעשות פה MA?! אני לפעמים המום מהמרחק. מצד אחד, אין מרחק בין סטודנטים לסגל ומישהו יכול לבוא להגיד לי "גיא, מה נשמע?", מצד שני, לא באים לדבר עם הסגל. אנשים באים לאוניברסיטה כדי ללמוד, ולהכיר דברים. זאת הזדמנות נהדרת – בואו להכיר את הסגל. אתם תגלו אנשים שמאוד פתוחים לדבר. אני רוצה שתבואו ושתישארו איתנו. המון דברים קורים פה. אנשים חוקרים מקומות בכל העולם. יש פה דברים נורא מעניינים. ללכת לקורסים בלבד בצורה מינימליסטית, זה פשוט פספוס. לא תהיה לכם עוד הזדמנות לעבור את החוויה הזו.

אני למשל מאוד התאכזבתי מהנוכחות בכנס דוקטורנטים האחרון, שאורגן יפה מאוד ע"י אדם קלין אורון וניצן רותם, ושניתנו בו הרצאות מרתקות. הדוקטורנטים, הנוכחות שלהם הייתה סבירה, אבל עדיין הרבה יותר מדי לא באו להקשיב

לקולגות שלהם. המסטרנטים היו בחוסר נוכחות מאוד בולט. תלמידי BA בקושי ראיתי בכלל. זה היה אירוע שפרסמנו אותו בכמה מקומות, והיו שם הרצאות מרתקות על מחקר עכשווי עם מצגות טובות, על כל מיני תחומים. אני פשוט לא הבנתי, אולי זה מראה על פער קוגניטיבי שלי, איך אירוע כזה יכול לקרות במחלקה שלנו, וסטודנטים פשוט לא חלק ממנו. וזה אחרי שמדברים על "המסדרונות הריקים". האחריות היא לא רק על צד אחד.

 

בתואר השני יש הרבה פעמים הרגשה של מיעוט קורסים של תוכן לעומת קורסים מתודולוגיים, מה דעתך על זה?

תראו, כל הפקולטה ירדה בכמות נקודות הזכות שנדרשות עבור תואר שני וזה שם אותנו במצב שמצריך בחירה. כל מרצה היה שמח ללמד בתחום שלו, אבל יש כמה דברים בסיסיים שאנחנו לא מוותרים עליהם. זה סוג של משחק סכום אפס – איך אתה יכול לקרוא עבודות אם אתה לא מבין מתודולוגיה או תיאוריה?

 

יש גם טענות שבגלל הגודל של מגמת הארגון, כיתות התואר השני מאוד מלאות. יוצא גם שתלמידי המחקר לא מקבלים למידה אינטימית וגם שתלמידי הארגון, שרובם לא במסלול מחקרי, לומדים ידע פחות פרקטי ומוכוון "שטח" ממה שהם רוצים.

תלוי למה אתה קורא "כיתות גדולות". גם אני למדתי MA בברקלי עם כיתות של 30 תלמידים. אם זה לא קורס סמינריוני, אז יכול להיות בסדר גמור. השנה פחות שמעתי תלונות על בעיות בנושא הזה, זה עלה יותר בשנה שעברה. שאלת הדגש המחקרי לעומת דגש על "לימודים פרקטיים" מעלה שאלות מאוד גדולות בקשר לעתיד האוניברסיטה ולמבנה שלה. יכול להיות שבעוד עשר שנים לא נהיה איפה שאנחנו עכשיו בעניין הזה. עולות שאלות אם נהיה Graduate School  או לא, זה מעלה הרבה שאלות.      

 

מה עמדת המחלקה לגבי רמת ההוראה של סגל המרצים? באילו דרכים מקנים כלים להוראה למי שהולך להרצות לפני סטודנטים? זה נושא שעולה הרבה אצל הסטודנטים

בדרך כלל, לא מלמדים אף אחד להיות מורה. אנשים סופגים את זה מהמורים שלהם לטוב ולרע. ואז פתאום אתה צריך ללמד וזה עובד בעיקר בשיטת "ניסיון וטעייה". לסגל כן יש כל שנה סדנאות, גם אם לא כולם הולכים אליהם. יש כאן כלים לעזור לסגל שלנו. לפעמים גם ניתן "הזמנה חמה" למישהו לבוא לסדנה כזאת. אני לא בטוח אם זה קיים אצל המסטרנטים והדוקטורנטים. אני חושב שזה יהיה מאוד מבורך, שסטודנטים מהדוקטורט והMA יעברו איזושהי הכשרה פדגוגית. בגדול הרמה נראית לי טובה, לעומת מחלקות אחרות. זה גם לפי ציוני הוראה שראיתי. כמובן שיש הטרוגניות, ואנחנו צריכים לתת יותר תמריצים למרצים הטובים. אנשים שכן נתקלים בבעיות, צריכים לפנות אלינו. יש יועצת BA, ויועצת MA. צריך להשתמש בכלים שיש כדי להודיע לנו שדברים לא מתנהלים נכון.

 

כמה רמת ההוראה הייתה שיקול בבחירת הסגל החדש?

מי שאנחנו מקווים לקלוט עכשיו שנבחרה בסיבוב האחרון, היא בנאדם שידענו שהיא מורה מצוינת, שזה בהחלט היה חיובי בעדה, והיה חשוב לנו. היא במקרה גם חוקרת מצוינת, אז זה היה קל. גם מרסי ברינק דנן, היא כבר פרופסורית באוניברסיטת בראון, אוניברסיטת Ivy League שבה הוראה זה דבר קדוש, והיא באה עם ציונים טובים בהוראה. גם גילי דרורי שהיא מורה מצוינת, הגיעה מסטנפורד. אמנם אצלנו יש כבוד להוראה, אבל במקומות כמו סטנפורד, שתלמידים משלמים 50,000$ בשנה ללימודים, הכבוד להוראה הוא אפילו יותר גדול. המורים לוקחים את זה מאוד ברצינות. אני מקווה שכל המרצות החדשות יעזרו לנו לחזק את ההוראה עם רעיונות חדשים, ואני חושב שנוכל ללמוד מהן הרבה.

 

תרצה לומר משהו לסיום?

המסר העיקרי שלי הוא Challenge yourself! – אנשים מכל העולם באים לפה לדבר, תלכו לשמוע אותם! אתם בBA והם באים לאוניברסיטה שלכם, אני מקווה שנראה אתכם יותר.

 

מתוך שאיפה זו אציג הצעה לאופן בו ניתן לסדר את התכנים שהופיעו בארבעה עשר הגיליונות הראשונים, שיצאו בין מאי 2008 לדצמבר ^[1]2009, והכילו יותר מ-100 כתבות, פינות, ראיונות ומדורים. מצאתי שהנושא הראשון והחשוב ביותר שהופיע בהם היה "המחלקה"– אופייה, קשריה עם תלמידיה, בעיותיה, אתגריה והדינאמיקות המשתנות המעצבות אותה. לקריאתי, ההתמודדות בין הסטודנטים למחלקה, שהיוותה מוטיבציית יסוד בהקמת העיתון, בלטה מאוד בגיליונות, וניתן לראות כיצד מסכיו היוו אתר להצפת דיונים וויכוחים ערים אודותיה. את התמות העיקריות האחרות שחזרו בגיליונות אכנה "המחקרים שלנו", "התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו", "האוניברסיטה והדיסציפלינה שלנו", וארחיב עליהן בהמשך.

 

המחלקה

"הפקפקנים" הראשונים כתבו כי "…הגיליון המוגש לכם שואף להציע לכולנו, מרצים וסטודנטים, מרחב חדש לדיון שחסר פה. מטרת הפקפוק שמוצג לכם היא להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לכולנו לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקה…" מעניין בעיניי לראות כי אותו דיון לבש בעיתון כמה צורות נבדלות. לעיתים נדמה שהוא לקח על עצמו קו ממלכתי ומוסדי למדי ושימש כדוברה הייצוגי של המחלקה, במקרים אחרים, הוא הניע דיונים ביקורתיים, כואבים ובועטים הרבה יותר.

דוגמאות לקוטב המוסדי והקונפורמיסטי ניתן למצוא למשל בכתבות בהן מרצי המחלקה התראיינו אודות הקריירות שלהם וסיפרו על תובנות שונות אליהן הגיעו. הטון הכללי של אותן כתבות הוא מכבד, אינפורמטיבי ומציג את נקודות המבט של המרצים מבלי לתקוע בהם טריזים חדים מדי של ביקורת ואי-הסכמה. כך רואיינו עזיזה כזום, יורם בילו  וגד יאיר, (בכניסה לתפקיד כראש המחלקה) וכך הוקצה מקום לגד יאיר וליונה סכלקנס לכתוב בנושא תרבות או דמוגרפיה. אפשר לראות המשך לכתבות אלו בפינות כמו"פנים חדשות במחלקה" שבעיתון גם היום. כיוון אחר של אחריות מחלקתית בוטא בכנס"להציל את הגולם המודרני" שהתקיים במאי 2009. הכנס הנגיד את גישותיהם של גד יאיר ואווה אילוז לתרבות תוך פרוש והערות של תלמידים במחלקה. בדוגמא זו העיתון מצטרף לתצורה האקדמית המוכרת והמקובלת של שיחה בתוך כנסים, תגובות ומאמרים ומתקיימת בה הלימה בין "אירוע מחלקתי" לבין "אירוע סטודנטיאלי".   

הבהקה של מגמת פני פקפוק כפני המחלקה באה בתחום ההנצחה. העיתון לקח על עצמו לציין בהרחבה את מותה הטראגי של ד"ר גלית סעדה בשנת 2009 והקדיש לכך 4 כתבות בגיליונו השישי. (פרי מקלדתם של מיכל פרנקל, גד יאיר וטליה שגיב, תמר אלאור וקרול קדרון) שני פרויקטים נוספים של הנצחה בשנת 2010 הוקדשו לציון שלוש שנים למות פרופסור קימרלינג ולציון מותו של פרופסור אייזנשטדט. ברגעים אלו פקפוק נדמה ל"יותר מחלקה מהמחלקה", ונראה שלבישת הכסות הפורמאלית טבעית וברורה לו. ההנצחה וכיבוד "נפילי ונפילות" המחלקה בוטאה כמובן גם בסדרת הכתבות "האיש שבקיר" שהגה וערך לירון שני, עורך פקפוק השני, שסיפרה על אנשי הסגל שנפטרו. בסדרה פורסמו 9 כתבות שהוקדשו לברוך קימרלינג, יונינה טלמון,מרטין בובר, יעקב כ"ץ, ברנדה דנט, יוסף בן-דוד, יוסף זלוצ'ובר, דן הורוביץ וראובן כהנא. פרויקט "רציתי לשאול אותך פרופסור…" המביא סדרת ראיונות עם פרופסורים אמריטוס במחלקה אותו מפעיל איתי ארצי מאז גיליון 33, חורג מהקו של הנצחה, אך ממשיך את הקונספט של "כיבוד גדולים" ואת השאיפה להיכרות הסטודנטים עם פועלם וכתיבתם.

בתוך כך, הועלו בפקפוקים הראשונים תכנים פנים-מחלקתיים של וויכוח, כעס ותסכול. בראש ובראשונה, 'פקפוק' שיחק תפקיד מפתח סביב מה שכונה "משבר אמון המחלקתי" שליווה את התפוצצות פרשות היחסים המיניים וניצול הסמכות במחלקה. מאמר המערכת של הגיליון השני הציף את בעיית הדלתות הסגורות, וגיליונות 4-5 המשיכו קו זה עם פרסום מחשבותיהם ותחושותיהם של גדעון טף, מתן שחק, אפרת הרטי, אמית אביגור, לירון שני, יובל זיו, טובה מהכני ואורטל בן-דיין, אז סטודנטים במחלקה. היה זה שיח גלוי ובלתי מתנצל שאייר את קווי המתאר של אי-האמון שנוצר ושקרא למרצים לפעול אחרת על-מנת לשנות את האווירה במסדרונות המחלקה. אני רואה כתבות אלו בתור המצפן הביקורתי של העיתון, שסימנו את מחויבותו הבסיסית שלא לשתוק אל מול מצבים קיצוניים וחמורים ביחסי הסטודנטים והסגל.    

שני דיונים ביקורתיים נוספים על הפוליטיקה של למידת הסוציולוגיה נסבו על האפשרות ללמד תכנים ביקורתיים ועל סוגיית הערכת ההוראה. כתבתה של מיכל פרנקל: מה שאסור לומר בכיתה הביאה לתגובות סטודנטים בנושא הפוליטיות של הלימודים, שחלקם קראו למרצים להביע את דעתם בגלוי. כתבתה של נוגה כספי בגיליון 15, "קשת של צבעים אחידים", הוסיפה לוויכוח טענות מהכיוון ההפוך, לפיהן תכני ההוראה במחלקה מוטים פוליטית לעמדות שמאל, ואינם משקפים פלורליזם מחשבתי אמיתי. בדיון ביקורתי אחר בעניין סקר הערכת ההוראה עלה בחריפות הוויכוח שבין תלונות תלמידיםעל רמת ההוראה לבין עמדות של סגל בכיר וזוטר לפיהן הסקר משקף צורת הערכה משטיחה ופופוליסטית של לימוד ושל ידע סוציולוג. אותם מתחים המשיכו להתבטא בעיתון גם בכתבות מאוחרות יותר של סטודנטיות כמו רביד נבו או תמר יגר.      

כתבות אחרות של 'פקפוק' נקטו סגנון ביניים, שמערב בין שייכות, מעורבות ואחריות של הסטודנטים הכותבים על הנעשה במחלקה לבין גישה ביקורתיות ורפורמיסטית מצדם. בסגנון זה סופר על שינויי בתכנית הלימוד, נותחה סוגיית הנחיית תלמידי התואר השני, הוצעו קורסי לימוד חדשים, דווח על "פגישת העיירה" של המחלקה וסוקר המסלול המואץ לתואר שני. דוגמא יפה לקו מערכתי זה היא כתבתו של אדם קלין-אורון מגיליון 12, בה רואיינו מרצים מן החוץ במחלקה הן מתוך מטרה אינפורמטיבית של היכרות עם הקורסים שהם מלמדים, והן מתוך ניתוח ביקורתי ומבני של סיטואציית העסקתם הבעייתית ובלתי-יציבה באקדמיה.    

הומור פקפקני אופייני

 

המחקרים שלנו

מטרה אחרת של העיתון הייתה לפרסם מחקרים של תלמידי המחלקה, לשתף במסקנותיהם ולתת במה להרהור רפלקסיבי לתהליך הפקתם וכתיבתם. באגף זה נוכחות בעיקר כתבות "מיקרו-סקופ" שהתמקדו במחקרי תזה או דוקטורט. במסגרת זו פורסמו למעלה מ-20 כתבות, שלינקים אליהן מרוכזיםכאן וכאן. למיטב ידיעתי, 'פקפוק' אף פעם לא החליט בצורה מסודרת לנקוט גישה אוהדת ומפרגנת לכתבות אלו, אולם כנראה שהיה טבעי לו לפרסם כמה שיותר מביכורי המחקר של תלמידי המחלקה, ולתת להם הזדמנות לקחת חלק בדינאמיקה האקדמית של פרסום מחקרים לציבור. הפינה זרקור אתנוגראפי שהופיעה משנת 2010 היוותה מעין אחות קטנה ל"מיקרו-סקופ", והביאה קטעים מתצפיות אתנוגראפיות של תלמידי תואר ראשון ושני במחלקה. השלמה למדורים אלו באה בפינת הכתבות והשיחות "בחזית המחקר", בה מרצים ותלמידים במחלקה סקרו ענף מחקרי ספציפי והצביעו על מגמות עיקריות בו. מיכאל שלו סיפר על מדינת הרווחה, יהודה גודמן על פסיכולוגיה וצנזורה, סיגל גולדין כתבה על מחקרים שבמרכזם הגוף, ועמליה אוליבר על מחקרי רשתות. גם בכתבות אלו נשמר המכבד של העיתון, והוא הזמין את קוראיו לשבת בכסא התלמיד ולהוסיף על ידיעותיהם בענף סוציולוגי זה או אחר. 

 

"הדיסציפלינה והאוניברסיטה שלנו"

ממד שלישי וחשוב בפעילות העיתון כלל חשיבה של סטודנטים ומרצים במחלקה על היבטים שקשורים לסיטואציה האוניברסיטאית הכללית ולדילמות פנים-דיסציפלינאריות שחורגות מהנעשה במחלקה בלבד. בהקשר של הדיסציפלינה האנתרופולוגית חשוב להזכיר את גיליון 10 בו רואיין האנתרופולוג מייקל למבק ע"י אדם קלין-אורון, וטען כי חוקרים ישראלים חוטאים בהתעלמות בעייתית ביותר מהמצב הפוליטי שסביבם. הראיון גרר שורה של תגובותמאנתרופולוגים ישראלים, וסימן את 'פקפוק' כבמת שיח רלבנטית שחוצה את גבולות המחלקה. דיון מעניין נוסף בין סטודנטים עסק בהתלבטות האם להירשם ללימודים בחו"ל, והובאו בו עמדות שי דרומי, איציק ששון ומעין אנגל. דרומי כתב גם על היבטים דיסציפלינאריים בסוגיות של מחקר איכותני וכמותני ושל מצב עבודת השדה.       

כך זה התחיל: קטע מהגיליון הראשון

בהקשר האוניברסיטאי בלטה הפינה תוספתן, שפורסמה 13 פעמים ע"י נעם קסטל, עורך פקפוק הראשון, וכללה שלל פיתרונות טכניים ואינטרנטיים שמוסיפים יעילות וגיוון לעבודה ולמחקר, מרמת הסטודנט המתחיל ועד לצרכים מחקריים מתקדמים יותר. קסטל בנה גם "אתר כישורים סוציו-אנתרופולוגיים", שאיגד מידע שימושי ורלבנטי לסטודנט. כיוון אחר, מרחיב וביקורתי יותר בחשיבה על ההקשר האוניברסיטאי בוטא בביקורת על הפרטת אוניברסיטאות, בכתבתה של החוקרת עמליה סער על רייטינג באקדמיה ובכתבה של כותב שורות אלו "מי שמדבר" על מגדר בכיתה. ניתן לציין כאן גם את גיליון 9, שהוקדש כולו לדיון בסוגיות של אתיקה, מחקר, אקדמיה ומוסר עם מאמרים על לשכת המדען הראשי, על שדה האתיקה, על ניסוי מילגרם ועוד.

 

התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו

מרכיב אחרון שאציין בגיליונות פקפוק הם מבטים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים על תופעות חברתיות ותרבותיות שונות. בתחום זה נכתב על פוליטיקה, על מגדר, על תרבות פופולארית, על אתניות ועוד. כך למשל, מעיין אנגל כתבה על גברים מניקים, רותם קורן על טראנס-סקסואליות, שי דרומי על הפער העדתי בישראל ועל מדינת הרווחה,  אריאל ינקלביץ' על יוסי בובליל, מתן שחק, ושי דרומי על מלחמת עזה, טניה מץ על בנות גילמור ועוד. ברוב המקרים, סגנון כתבות אלו היא חד-כיווני: הכותבת צופה בתופעה חברתית שמדליקה אצלה "כפתור סוציולוגי", מהרהרת בה וכותבת לפקפוק אודותיה. (מחשבות מאוחרות יותר על הקושי "לכבות" את כפתור סוציולוגי זה ראה כאן וכאן). דוגמא לדיון חברתי הדדי וסוער יותר פורסמה בגיליון 14, בו הובאו שתי עמדות מנוגדות ומתנגחות של סטודנטים בקורס "מבוא לסוציולוגיה" בנושא מזרחיות.   

אני מקווה שהצלחתי לתרום במשהו להבנת "מיהו פקפוק" ולסרטט כמה נקודות משען גם לפעילותו העתידית. בנוסף, אני מקווה להמשיך את הכתבה בתחילת שנת הלימודים תשע"ג ולספר על שאר הגיליונות. מעניין יהיה לראות האם כתבי פקפוק ב2010-2012 המשיכו את המגמות שתוארו או שינו במשהו את אופי העיתון ואת הדגשים שלו. כותבים וקוראים מהעבר מוזמנים בחום לחשוב, לבקר ולהוסיף על סקירה זו.

 

---

^[1] הערה חשובה: גיליונות 1,2,3,4,9 של העיתון מופיעים בפורמט טכני ישן וקטוע, וייתכן שהקישורים לחלקים מהם לא יפעלו. עם הקוראות הסליחה וההמלצה לנסות ולפתוח את הלינקים, כי חלקם כן פועלים בסופו של דבר! עוד אציין שהסקירה תזלוג מדי פעם לגיליונות 15-37, אבל היא לא מחליפה עיסוק מסודר בהם.  

 

אורחים נוחים, הדוקטורנטים. מחכים להזמנות, שמחים כמעט בכל הכנסת אורחים, משתדלים שלא לשבור חפצי המארח, ותמיד מפנים מהשולחן. ובאמת, כמעט בכל התגובות לכתב-הדעה ניכר סנטימנט השייכות המוסדית, אפילו הערכית, לאקדמיה בישראל. במקביל, בלט כי האוניברסיטאות מעוניינות לשפר את הכנסת האורחים שלהן ולהקל על השהות ארוכת השנים של הדוקטורנטים במוסדות הלימוד.

האירוח מסוכן, מלמד דרידה. נורמת הכנסת האורחים מלוּוה באינספור חוקים. בעל הבית אמנם מקבל את הבא בשעריו, ואפילו מסביר לו פנים, אך האורח נתון תחת "ריבונות המארח" ואינו רשאי לנהוג כרצונו. כללי המקום חלים עליו, והוא נדרש להסתגל אל שפת המקום הזרה. במילים אחרות, המארח – יהא הוא המדינה, או בעל-בית שפועל בחסות המדינה ותחת השפעתה – לעולם לא מקבל את אורחו כפי שהוא. עוד בעומדו בדלת, מצופה ממי שהוזמן להתאים עצמו לחוקי המארח. הכנסת האורחים טראגית, נאנח דרידה, המרחק בין אורח לבין בן-ערובה קצר.^[1]

בתגובה לניתוח ב"על הכנסת אורחים", ראוי לעצור ולציין שהאורח איננו בהכרח נוכרי או גולה (ואפילו טפיל, ממשיל דרידה). דוקטורנטים, לדוגמה, הם אוכלוסייה חזקה. חניכים שנהנים מהדרכה אישית מטעם מנחה אחד, לעתים קרובות אפילו שניים. תלמידים שמהווים חלק מהכנסות משק הבית, תולדת מדיניות התקצוב של הות"ת (הועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה). משכילים שחשופים לעולם ידע עשיר בדמות ספרים, הרצאות ושיחות רעים. ולבסוף, חוקרים שמחדדים את הידע אותו הם רוכשים ומפתחים ידע חדש.

אמנם אין סיבה להסתוות כבני-בית, וכך לטשטש את יחסי הכוח ("כולנו משפחה אחת", כממרה מקוממת בה נוקטים ארגונים), אבל כדאי להזכיר שדינמיקת האירוח, במשפחה ובמדינה, ועל אחת כמה וכמה בתאגידים ובמוסדות לימוד, היא דינמיקה נעדרת סולידריות. המארח הנדיב כמו גם הכילי, האורח שנוטה ללון כמו גם אורח הכבוד, כל אלו הן דמויות לא עקביות. כל אחת מהן יכולה להגיח בכל עת, ולשוב ולחסות בצל.

נדמה שהדוקטורנטים נהנים מפריבילגיית האירוח, אך קצים בהשלכותיה. ברצונם לשים קץ למחוייבויות המעורפלות של המארח ושל האורח כאחד. הם שואפים לא רק לזכות בתקנים ובשותפות בתקציבי מחקר, אלא גם לקבל גושפנקה לסנטימנט השייכות שהם חשים.

מבעד לתסכול ולציפיות לשינוי הסטטוס של תלמידי התואר השלישי, גילו התגובות לכתב-הדעה של אדם שכדאי לוותר על דיכוטומיית האירוח. יש לבנות שייכות אחרת – בעיקר באמצעים מבניים, מתוך שינוי מוסדי ברמה מדינתית, מוסדית ומחלקתית, כפי שהציע אדם, אך גם  באמצעות באי-כוח (agents) שאינם נטועים בתשתיות הארגון. כך, בשנים האחרונות, התרבו יוזמות מקומיות, של חברי סגל (כמו התוכניות שייסד דויד לוי-פאור) ושל תלמידים, בניסיון לשנות מהשטח.

רחש נשמע גם במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. בתחילת סמסטר החורף פנה לדוקטורנטים ראש המחלקה החדש, גיא סטקלוב, והזמין אותנו לקחת חלק פעיל במחלקה. נדמה שהוסר מחסום: רעיונות שונים, החל בספרית תזות ודיסרטציות וכלה בקורסים לדוקטורנטים, התדפקו על המייל של גיא, וחלקן זכו לתקציב מטעם תכנית "המרחב האקדמי" של הפקולטה למדעי החברה. מאחורי אחת היוזמות הללו עומדים כותבי מסמך זה, שביקשו להציג לאנשי המחלקה – תלמידי תואר ראשון ושני, דוקטורנטים וחברי סגל – מגוון ממחקרי הדוקטורט החשובים שעורכים סוציולוגים ואנתרופולוגים בתחילת דרכם המחקרית, וכך לעודד חגיגה של גומלין מחלקתי בשיתוף התלמידים והסגל. גיא נענה ליוזמה וסייע למימושה, וכנס הדוקטורנטים הראשון של המחלקה נולד. חברי סגל אקדמי רבים הצטרפו לוועדה המארגנת והתנדבו להגיב להרצאות, וחברי הסגל המנהלי נרתמו במרץ להפקה. תלמידי תואר שני פנו אף הם והציעו עזרה. מבחינתנו, ההתגייסות מחממת-הלב של תלמידי המחלקה ושל הסגל הופכת את האירוע, עוד לפני שהתרחש, להצלחה.

האתגרים שמציבה דינמיקת האירוח ניכרים בהרצאות הכנס. הם נוכחים בתכני ההרצאות, אך גם באתיקה של המתודולוגיה. נדמה שהכנסת אורחים היא שאלת מפתח של המחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי, לא רק של חיי הדוקטורנטים.

מבחינת התוכן, מצאנו שהרצאות הכנס נעות בין מרכז ופריפריה. המרצים אינם נחים בהגמוניה או בשוליים, אלא מחפשים את אתגר התנועה, מתוך בקשה להבין את המרכז ואת הפריפריה זה מתוך זה. מחיפוש זה נגזר שם הכנס: "ביכורי מחקר – סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתנועה".

מבחינת המתודולוגיה, הלא שהביקור הסוציולוגי – הליכת האנתרופולוג אל חברות, אל יחידים ואל טקסטים – מתבסס על נורמת הכנסת האורחים, הציפייה שהנוכרי יוזמן להכנס אל הבית. בה בעת, המבקר – סוציולוג כאנתרופולוג – מתנער מקטגוריות האורח והמארח. החוקר מבקר מתוך כפל משמעות: אורח ואיש הביקורת. כך הוא מקודד את המארח תחת הצדקות ניאו-מרקסיסטיות בדבר חשיפת יחסי כוח ומתן קול, או בחסות הצדקות פרגמטיות של הבנת המוסדות והשחקנים, על הרפרטוארים שברשותם.

כדאי להרחיב: המילה אורַח משמעותה נתיב או דרך. מכאן ביטויים כמו עובר אורח ואורח חיים. השורש אר"ח מוליד, אפוא, גם את הדרך וגם את ההזמנה להכנס אל הבית. כלומר, את הצעידה (האורחא) ואת העצירה (הארוח). תחת ההקשר המילולי, כוללת הכנסת האורחים את התהייה, ובמקביל לה את הבירור, ההמשגה והטיעון.

הלשון נהדרת, היא מחלצת אותנו מסבך (aporia) הכנסת האורחים שטווה דרידה, הטענה שלא ניתן לממש הכנסת אורחים מסבירת-פנים וכנה. כפילות האר"ח משמעה שאין מקום של קבע בו חלים חוקי המארח. כאשר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בתנועה, החוקר לא מממש ולא מפר את חוקי הכנסת האורחים. הוא לא משתעבד לכללי המארח, אך גם לא משנה את סדרי ביתו. אין יציבות: התנועה מכרסמת בכללי המפגש, ואף במדרגי ההשתייכות והמחוייבות. אירוח תוך כדי תנועה משתחרר מהכללים שפוגמים בנאורות הכנסת האורחים.

 לא אורחים ולא מארחים – ב-6.6, בין 14:00 ל-20:00, בחדר 1708, ישבו יחדיו כל באי הבית בשלושה מושבים, כאשר בכל מושב נשמע הרצאות של דוקטורנטים, ולאחריהן, תגובות של חברי סגל.

במושב הראשון, "פריפריה בעקבות הצלחה", תדבר מיכל סבח על "סלקטיביות בקרב מהגרים: פרספקטיבה מגדרית", גילי המר על "בין דיאלוג לחשיכה: העיוורון כמקרה בוחן לאחרות חברתית", וקית' גולדשטיין על "החשיבות של חברים בתיכון: ניתוח תתי-תרבויות, שימוש בסמים והצלחה בלימודים בארצות-הברית ובישראל". להרצאות תגבנה מיכל פרנקל וורד ויניצקי-סרוסי.

במושב השני, "השתקפויות בין פריפריה ומרכז", יגיבו תמר אלאור ואיתן וילף להרצאות של חגי איתן אודות "יחסים חברתיים במרחבים ציבוריים/עירוניים: אינטראקציות במונית תל-אביבית", איל כץ בנושא "כולנו באותה סירה: הטמפורליות של זהויות על סיפון מגה יאכטות" ואירינה ליאן בדבר "המפגש הבין-תרבותי בשיתופי פעולה בין-לאומיים בין חברות ישראליות וקוריאניות".

את הכנס יחתום המושב השלישי, "הצעות למרכז", במהלכו ידבר גל זוהר על "סינון ומסגור של חלופות למדיניות: המקרה של מדיניות האקטיביזציה ב-OECD", הילה כהן-ניסן על "אסטרטגיות לאיזון בין עבודה לחיים פרטיים/משפחה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההיי-טק בישראל", ירון גירש על "שקיעת הגיבורים: המשכיות ושינוי בתפיסות הגבורה של בני נוער יהודים בישראל", ודנה קפלן על "סקסואליזציה של התרבות והיבדלות מעמדית: הבניית "מיניות-פנאי" ב'מוניטין' ו'לאשה'". לארבעת הדוברים יגיבו גדעון ארן, ישראל כ"ץ ונורית שטדלר. את הכנס נסיים בהרמת כוסית לכבוד מקבלי תואר דוקטורט בין 2010 ל-2012, בלובי המחלקה, אירוע שיתחיל בשעה שמונה בערב.

 ביום רביעי הראשון של יוני, ביחד עם שבוע הספר ובסמוך לחג השבועות, הדוקטורנטיות והדוקטורנטים של המחלקה, בעזרת חברות וחברי הסגל הבכיר ובתמיכתם, מארחים את המחלקה לביכורי מחקרם. כל התארים מוזמנים. תרגישו בבית.

 

^[1] דרידה, ז'אק, 2007 [1996]. על הכנסת אורחים. מצרפתית: דניאלה יואל. תל אביב: רסלינג.

 

לפני מספר שנים, הקימה המחלקה את המסלול המואץ – מסלול לימודים שמטרתו העמקת הידע הסוציולוגי והאצת סיום התואר הראשון והשני במחלקה. ההיענות לא הייתה רבה, אבל מספקת, והמסלול יצא לדרך. הקורס "הסוציולוגיות שלנו" נועד לפתוח צוהר לעולם הסוציולוגיה בצורה מעמיקה יותר, לסייע במציאת כיוון לעבודת התזה וליצור קוהורט מגובש יחסית. רבים מהסטודנטים הלומדים במסלול השתלבו במחלקה, בין אם במסגרת "פקפוק" ובין אם במשרות תרגול ומחקר שונות. אבל – רק מיעוט מהסטודנטים שהחלו את המסלול אכן סיימו אותו בארבע שנים. נראה שהמטרה המרכזית של המסלול – לפחות כפי שהוצגה לסטודנטים עד כה – לא הושגה.

כאמור, פורום המוסמך איפשר לנו, כלומדים במסלול ולכן בעלי עניין מיוחד בו, לבדוק לעומק את השאלות הרבות שעלו לנו במהלך הלימודים במסלול: מה היו מטרות המסלול המוצהרות והלא-מוצהרות? כיצד מתנהלות תכניות מצויינות אחרות, בארץ ובעולם? מה היחס האדמיניסטרטיבי אל המסלול? מה דעתם של הסטודנטים במסלול בפרט ובמחלקה בכלל על התכנית? במסגרת הקורס החלטנו להכין דו"ח על מצב לגבי המסלול המואץ, ובסופו של דבר להגישו לגורמים נוספים במחלקה, קרי, מעבר למנחת הקורס והמתרגלת.

במהלך הכנת הדו"ח, ראיינו חברי סגל שונים ורלוונטיים במחלקה ומחוצה לה; ניהלנו מספר שיחות עם מי שקיבלה את תפקיד יועצת המסלול המואץ,פרופ' גילי דרורי; ביצענו תצפיות משתתפות על הצגת המסלול לתלמידי שנה ב' ועל מספר שיעורים בקורס "הסוציולוגיות שלנו"; שלחנו שאלונים לתלמידי המסלול ומתחיליו; ולבסוף, הצגנו למסיימי קורס זה את הנהלים האדמיניסטיביים החשובים להם והמלצנו להם מניסיוננו.

רבים מהשינויים שנערכו כבר השנה במסלול נובעים ממינויה של פרופ' דרורי ליועצת המסלול. למעשה, כך נוצר גורם אחד במחלקה המרכז את מרבית המידע הנוגע למסלול ומארגן אותו. בכניסתה לתפקיד, פרופ' דרורי שוחחה עם סטודנטים הלומדים במסלול (גילוי נאות: כולל כותבת מילים אלו) בנוגע לבעיות שונות בהן נתקלנו במהלך הלימודים, וכך יכלה גם להציע שינויים מידיים שהיוו פתרונות, במידה רבה, לבעיות אלו. כך למשל, שונתה מטרתו העיקרית של המסלול כפי שהוצגה לסטודנטים עד כה; כעת, במקום "האצה", הסטודנטים מבינים כי מטרת המסלול היא העמקה דיסציפלינארית והכוונה אישית יותר בשלבים ראשוניים מאוד של עבודת התזה (בעיקר מציאת נושא, חקירה ראשונית שלו ומציאת מנחה). בהתאם, שמו של המסלול שונה מ"המסלול המואץ" ל"תכנית המצויינות".

שינויים נוספים שבוצעו השנה כוללים גם ראיון אישי שנוסף לתנאי הקבלה לתכנית, המיועד לקבוע את מידת התאמתם של הסטודנטים לתכנית התובענית וקורס "הכנה לתזה" שמטרתו ליווי וסיוע בצעדים הראשונים במסלול המחקרי.

מעבר לשינויים אלה, ניסינו לבדוק האם ישנם מאפיינים דמוגרפיים משותפים לאלה הלומדים במסגרת התכנית. בעיקר, מצאנו כי רוב המשתתפים נשואים, מעורבים בחיי המחלקה בצורה כזו או אחרת (כותבים ב"פקפוק", מתרגלים או עוזרי מחקר) ועובדים למחייתם במקביל ללימודיהם. ממצא מעניין נוסף הוא שפחות מחצי מהמשתתפים בתכנית קיבלו מלגה כלשהי במהלך לימודיהם. עיקר טענותיהם של הסטודנטים שענו על השאלון (כולם החלו את המסלול המואץ אך לא כולם המשיכו במסגרתו) נוגעות לצורך בליווי מטעם המחלקה בעבודה על התזה. בנוסף, עולה כי רבים חשים כי העומס הנוצר, בלימודים ובעבודה, מונע מהם את סיום המסלול בארבע שנים.

ממצאים אלה מעלים, לדעתנו, את מידת ההשפעה שיכולה להיות במידה ויינתן לסטודנטים המשתתפים בתכנית סיוע כספי כלשהו – סטודנטית שיכולה להרשות לעצמה לעבוד פחות היא סטודנטית בעלת פנאי ומרץ למחקר וכתיבה. בתכניות מצויינות אחרות, כמו תכנית "רביבים" (תכנית מצטיינים להכשרת מורים למדעי היהדות), הסטודנטים מקבלים מלגת לימודים מלאה ומלגת מחיה וכך מתאפשר להם סיום תואר ראשון ושני בארבע שנים. גםתכנית המצטיינים של אוניברסיטת סטנפורד מעניקה מלגות לתלמידים הלומדים במסגרתה (כאן חשוב לציין כי המלגות מגיעות מתרומות ולא מכספי האוניברסיטה). בנוסף, האוניברסיטה האמריקאית עורכת מעין קורס קיץ למצטיינים, שמשכו שלושה שבועות ובמסגרתו הסטודנטים זוכים לליווי צמוד של אנשי סגל בעבודה על התזה.

המעורבות הגדולה בחיי המחלקה מעידה כי המסלול השיג לפחות מטרה אחת, ונדמה שכאן כולם מרוויחים: במחלקה יש מועמדים רבים לתפקידי תרגול ומחקר ו"פקפוק" מאפשר לקיים שיח סוציולוגי שחורג מעבר לגבולות המוניציפליים של ירושלים, דבר שסביר להניח כי מעלה את קרנה של המחלקה אל מול מחלקות ומכוני מחקר חיצוניים. הסטודנטים, מצידם, זוכים לתעסוקה במחלקה או להשתתפות בשיח האקדמי ותרגול של הפרספקטיבה הסוציולוגית (או האנתרופולוגית) במסגרת חוץ-לימודית.

מתוך התצפיות שערכנו ומניסיוננו האישי עלה כי הקורס "הסוציולוגיות שלנו" ממלא תפקיד חשוב במסלול – הוא יריית הפתיחה של המסלול ומייצר קוהורט מגובש יחסית של המשתתפים במסלול. במסגרת הקורס ניתנת תמיכה מסוגים שונים למצטיינים בראשית דרכם וניתנת להם האפשרות לבחון את תחומי העניין שלהם תוך הכוונה למחשבה על עבודת התזה כבר מתחילתו, כלומר, ראשית סמסטר ב' של השנה השנייה. בנוסף, השנה ניצלנו את ההזדמנות הזו, בה כל משתתפי המסלול נוכחים בחדר אחד, להצגת "חוברת סוף שנה ב'" (שהוכנה על-ידי אבידע נתיבי במסגרת פרוייקט זה), הכוללת הנחיות, נהלים, טיפים, המלצות ועצות לקראת המשך הלימודים במסלול. מטרת החוברת והצגתה היה יצירת פורום בלתי-אמצעי של העברת הידע הנצבר מהניסיון שיכול גם לשמש כגורם לפניות בהמשך הדרך.

נראה כי המחלקה התגייסה לשיפור וארגון מחדש של תכנית המצויינות, בהובלתה של פרופ' דרורי. כיום, מטרות המסלול הובהרו – ראשית מבחינת המחלקה וכפועל-יוצא מכך, מבחינת הסטודנטים – ומוצע להם ליווי לאורך כל דרכם

במחלקה, באופנים שונים: פגישות ייעוץ אישיות, הקורס "הכנה לתזה" וסיוע מתלמידי התכנית הבוגרים. יתרה מכך, הסטודנטים בתכנית כיום מיודעים יותר ומודעים יותר להליכים שעליהם לעבור, בעיקר מבחינה אקדמית אך גם מבחינה אדמיניסטרטיבית, ובמיוחד – לקראת מה הם הולכים. אנו מקווים כי העבודה שנעשתה במסגרת פורום תלמידי מוסמך תוכל לשמש כלי נוסף להפיכת התכנית למצליחה, הן עבור הסטודנטים והן עבור המחלקה.

ההתרגשות הזו ממה שקורה בכיתה, שאפשר לכנות גם 'מתח אינטלקטואלי', מכילה מספר רמות: באופן כללי, השיעור הוא פרק זמן של מנוחה מסוימת מהשגרה והמחויבויות היומיומיות האחרות, בו אנחנו בפועל יושבים ומאזינים לאוסף של רעיונות ולאופן בו הם מאורגנים לפי הגיונות שונים. חלק ניכר מהשיעורים במהלך התואר הם כאלו, הרצאות מרובות משתתפים בהן המטרה היא להיחשף לגוף סדור של ידע כשומעים כביכול פסיביים. יש משהו נעים ומרגש באפשרות להרחבת התודעה שהשיעורים האלו מציעים.

אך עם זאת, הסוציולוגיה מראש מציבה אלטרנטיבה לתפיסה הקונבנציונאלית של מהו ה'ידע', ומזמינה אותנו למערכת יחסים יותר פעילה עם גוף הידע הזה. בחלק מהענפים הסוציולוגיים התפיסה היא כי הידע אודות החברה נמצא בקרב האנשים. לכן, בחלק אחר משיעורי הסוציולוגיה המשתתפים מוזמנים להיות חלק מתהליך יצירת הידע, הן כאינפורמנטים המספרים על חייהם והן כחוקרים פוטנציאליים שמתרגלים את ה'דמיון הסוציולוגי' ומפתחים את היכולות האנליטיות שלהם גם לאור ובזכות המיקומים החברתיים מהם הם מגיעים. בנוסף, ענפים מסוימים בסוציולוגיה מציגים עמדה ביקורתית ביחס למה שנחשב כ'ידע', ולכן השיעורים הם לא רק המקום בו אנחנו מקבלים ידע חדש, אלא גם המקום בו יש לנו הזדמנות לנהל שיחה ולהתווכח עם הידע הזה, בין אם בינינו לבין עצמנו או בקול רם כתגובה למרצה או למשתתפות ולמשתתפים אחרים. על שיעורים אלו אני מעוניינת לכתוב. 

עבורי, ואני מדמיינת שגם עבור תלמידים רבים אחרים, האינטראקציה שמתרחשת בכיתה סביב תהליך יצירת הידע לרוב לא מאפשרת להישאר אדישה: בחלק ניכר מזמן הישיבה בכיתה התהליך הוא פנימי, וכולל התלהבות מגילוי חדש בתחום מסוים, חיבור בין חוויה פרטית לתיאוריה שמסבירה אותה, חיבור של תפיסה מתחום אחד לאחר ועוד. במקרים אחרים, הדיון בכיתה מעורר את הצורך להשתתף, לשאול שאלה, להציע פרשנות או דוגמה אחרת או להצביע על משהו שנדמה ככשל לוגי. ההשתלבות בדיונים כאלו, מבחינתי לפחות, מלווה לעיתים בתחושה פיזית ורגשית של מתח, שקשורה במעבר בין האופן בו דברים מעובדים בתודעה הפרטית לבין האופן בו הם נשמעים כלפי חוץ.

תחושת המתח נובעת גם מעצם העובדה שמדובר באינטראקציה שמכריעה מהו ה'נכון' או 'השגוי' במסגרת הסיטואציה בה אנחנו נמצאים– סיטואציה בה יחסי הכוח שלעיתים נותרים שקופים בחלל הכיתה, מקבלים נוכחות ברורה יותר. וגם כמובן לפעמים, השיעור מרגיש כהזדמנות מוחמצת, כחזרה על רעיונות מוכרים, כבמה לפלצנות וניסיון של המשתתפים להראות שהם חכמים, או פשוט סתם כשיחה שמשחזרת את המובן מאליו שמוכר לנו ולא מצליחה להמריא.

בין אם השיעור מעורר או משעמם, הדינאמיקה שמתנהלת בו מלווה ביחסים של כוח שנוכחים בכמה רמות: במובן הגלוי והמוסכם, יחסי הכוח סובבים אחר ה'ידע' עצמו, והמאבק מתקיים בין עמדות ותפיסות שונות לגבי הכרעת מידת הצדק והתוקף שבהן. ובסוגיה הזו, כאמור, הסוציולוגיה כנראה מאפשרת מרחב יותר ליברלי ופלורליסטי מתחומים אחרים. במובן הקצת יותר סמוי, אך זה המורגש היטב בקרב כל מי שנוכח בשיעור, יחסי הכוח הם מעין מאבק על המשאב הסימבולי של 'החוכמה' או של 'זכות הדיבור' שמתחלקת בין המשתתפים. המאבק הזה פחות סובב את הרעיונות עצמם, ויותר נכרך בדוברים שנושאים אותם. אותה יכולת לזכות בתואר 'חכמ/ה' או לקבל את זכות הדיבור אינה בהכרח ניתנת לכולם באופן שווה. היא מתחלקת באופן שונה בין בעלי ההביטוס המתאים לאלו שפחות בקיאים בשיח, בין אלו שדומים למרצים לאלו שפחות, בין תלמידים ותיקים לצעירים יותר, בין בעלי בטחון לביישנים, בין תלמידים במסלולי לימוד שונים,  בין יהודים לערביות וכו'.

את יחסי הכוח האלו אנחנו לומדים לנתח באמצעות כלים אנליטיים שונים במהלך התואר. עם זאת, אנחנו לרוב לא נוטים לדבר במסגרת השיעור על היווצרותם ונוכחותם בכיתה, שמאפשרת לאחדים להשתתף בצורה המכבדת את נוכחותם, להאזין וגם לפתח ולהשמיע את קולם האישי, ולאחרים להישאר בשוליים.

במובן מסוים, טוב שכך. הדיבור הרפלקסיבי העודף על הסיטואציה, לעיתים מקשה על האפשרות ללמוד על מה שנמצא 'מחוץ לכיתה'. עם זאת, חשוב לציין כי העובדה שהסוגיה הזו נפקדת מהדיון בשיעורים שונים, היא אחד מאותם מנגנונים שיוצרים הבדל בין מי שימשיך ויתפתח כאקדמאי פורמאלי או כאינטלקטואל בבמות אחרות, לבין מי שתיוותר לשתוק.

******

אלעד אור כתב לפני שנתיים ב'פקפוק' על האופן בו ההשתתפות בכיתה מושפעת מהמגדר של הדובר/ת. הוא הצביע על אופן ההשתתפות השונה של סטודנטים וסטודנטיות בשיעורים: בעוד שסטודנטים מרבים להתווכח ולקרוא תיגר על עמדות המרצה, סטודנטיות נוטות לבקש הבהרה או לוודא את הבנתן. כלומר, העמדה של מרבית הסטודנטיות בשיעורים קונפורמית יותר משל סטודנטים. וגם, סטודנטיות פחות משתתפות באופן בו אפשר ורצוי להשתתף בשיעור – כבמה ציבורית לבחינה ולפיתוח השקפת עולם. לכן, במובנים מסוימים הן פחות נהנות ממה שלשיעור יש להציע להן.

פרשנות אפשרית מתבקשת לסיבה שגורמת לסטודנטיות להתווכח פחות היא תפיסתה של פעולת הוויכוח כ'גברית'. סימון הוויכוח כפעולה 'גברית' והבחירה לא להשתתף בויכוח יכולה לנבוע מסיבות שונות: מתחושה שזה פשוט לא נעים, מחשש כי יהיה קשה לצאת ממנו בכבוד, מאמונה כי אני לא מספיק חכם/ה או חריף/ה להשתתף, מתפיסת הוויכוח כפעולה מיותרת וחסרת תכלית, ואולי גם מהמחשבה שמדובר בפעולה לא נשית. הסירוב להשתתף יכול גם לנבוע מאתיקה מוצקה שמציבה את הבחירה להימנע מוויכוח כפעולה של התנגדות. אתיקה אלטרנטיבית כזו, שאפשר לכנותה 'פמיניסטית', 'סוציולוגית' או כל כותרת אחרת שמעלה על נס רגישות תרבותית, מעודדת ריבוי קולות וקשב על פני צחצוח חרבות והתפלפלות פילוסופית המתרחקת ממושאי ההתבוננות.

באופן אישי, במסגרת אחד מהשיעורים האחרונים שנותרו לי בתואר, התחלתי להרגיש שמשהו השתנה בי במהלך הלימודים ושיצאתי מהתבנית שאלעד תיאר, שבעצמי הפכתי לוכחנית יותר. ובמובן מסוים, רכישת ההביטוס האקדמי היא מה ששינה אותי. השינוי שהביאה עימה ההשתתפות בויכוח מופיעה במספר אופנים: אני מרגישה שהיכולת להתבונן בזוויות שונות של התופעה השתכללה, כמו גם האפשרות לערוך הפשטות תיאורטיות ולבנות טיעונים לוגיים וסדורים יותר; ההשתתפות בויכוחים פיתחה אצלי את היכולת להרחיק את עצמי מהדיון לרוב ולהשתתף בו בלי 'לקחת ללב' את התגובות של המשתתפים, אלא לראות בוויכוח ובטענות השונות המופנות כלפיי הזדמנות ללמידה. במובן הסגנוני, אני מרגישה שאימצתי דפוסים של השתתפות אסרטיבית, אבל לפעמים גם תקיפה ופחות סובלנית בדיונים, שקוראת בצורה נחרצת יותר להכריע בין עמדות.

אותה וכחנות מלווה מצד אחד בהרגשה נעימה של עוצמה וגם בתחושה של לגיטימציה והתאמה למסגרת. מצד שני, היא מלווה גם בנורת אזהרה של אימוץ דפוסים דורסניים, כניעה לנורמות כוחניות וויתור על האידיאל שהסוציולוגיה והעשייה האינטלקטואלית סימנו עבורי כמחוזות של 'אהבת הידע'. אני תוהה האם אני אוהבת את השינוי הזה, והאם הוא חיובי לדעתי; האם אימוץ הדפוסים הוכחניים לא מנוגד מבחינתי למה שהתגבש כמייצג עבורי את 'הסוציולוגיה'. ובעצם, אני מנסה להבין האם האוניברסיטה שלימדה אותי מהרבה בחינות סוציולוגיה מהי, גם על הדרך קלקלה אותי. באופן קצת פחות אישי, ניצב כאן המתח בין "שימוש בכלי האדון" ל"שאיפה לפרק את ביתו", כפי שניסחה זאת אודרי לורד. 

אחרי מחשבה על  הנושא, אני נוטה לחשוב כי עצם צביעת פעולת הויכוח בצבע מגדרי או סימונה כלא תואמת אתיקה 'פמיניסטית' או 'סוציולוגית', בעיקר מחטיאה את המטרה (מה גם שהפמיניזם והסוציולוגיה רווי ויכוחים). ייתכן כי במובנים מסוימים הוויכוח האינטלקטואלי אינו מציית לכל הצווים של אתיקת ה'רגישות התרבותית', ומעדיף דיבור מרוחק ותאורטי יותר על פני העיסוק ב'אישי'. אך מצד אחר, הוויכוח מאפשר התפתחות רעיונית בעקבות דיאלוג והבנה טובה יותר של מצב או סוגיה באמצעות בחינת מספר פרספקטיבות. לכן, הוויכוח במובן מסוים דווקא מעודד ריבוי של עמדות וקולות. 

נדמה כי זו אינה בהכרח פעולת הוויכוח עצמה שמעוררת הסתייגות, אלא הסגנון שלרוב נלווה לוויכוח: אגו, אגרסיביות, דורסנות ותקיפות. הסגנון הדומיננטי מעיד על רבים מהוויכוחים כי הם אינם 'מחלוקות לשם שמיים' כמאמר פרקי אבות (ה, י"ז), אלא מחלוקות הנובעות ממניעים ומתחים בין-אישיים. במחלוקות מסוג זה, המתח הרעיוני שנכלל בוויכוח, מפסיק להיות רלוונטי ברגע שהוויכוח הספציפי מסתיים. וכך, הוויכוח עצמו נותר חסר ערך.

לאופיו הדורסני של הוויכוח יש תפקיד מרכזי כשומר סף. במידה רבה הוא זה המאפשר לאחדים להשתתף בדיונים המתקיימים בשיעורים, ובמקרים רבים- לאחרות לשתוק. ואין ספק כי הסיטואציות המתרחשות בשיעורים הן רק ביטוי מוקטן ועדין לוויכוחים בבמות אקדמיות אמיתיות, שמבליעים אלימות וגודש יצרים, בהן קריירות של אנשים הן אלו המוטלות על הכף. ייתכן אף כי נוכחותו של הוויכוח הדורסני בלב ליבה של העשייה האקדמית משפיע על כך שנשים נוטות לאייש פחות את משרות אלו ביחס לגברים.

במקביל, חשוב לא פחות לציין את האפשרות שלא מדובר רק בשאלה של סגנון, אלא בהתייחסות שונה של סטודנטיות וסטודנטים אל פעולת הוויכוח עצמה. כוונתי לומר שייתכן כי מדובר בהבדל 'תרבותי', הנובע מכך שתלמידות וסטודנטיות לומדות להעריך פחות את הוויכוח לשם הויכוח, ולכן גם מוצאות פחות ערך בניהול 'מחלוקת לשם שמיים'. אני יכולה להעיד על עצמי שאני בוחרת במקרים רבים לא להשתתף בוויכוחים שונים, כי הם נתפסים מבחינתי כבזבוז זמן ואנרגיה, שעדיף לנתב לעיסוקים אחרים מעשיים יותר. תפיסה כזו נובעת מהבנייה של מושגים כ'פנאי' ו'תועלת', שמתעצבים לעיתים באופנים שונים עבור גברים ונשים. דווקא האוניברסיטה, שאינה מתכווצת בפחד מול דיבור על 'תועלת' או 'מעשיות',  היא זירה מרכזית וחשובה לתהליך סוציאליזציה אחר, שיחדד את חשיבותו של קיום הויכוח.

אינני טוענת שהוויכוח צריך או יכול להיות נטול יחסי כוח. הנוכחות של עמדות שונות במסגרת 'וויכוח לשם שמיים' הן ביטוי למתח שימשיך להיות רלוונטי גם כאשר הסיטואציה בה מתקיים הוויכוח הספציפי תסתיים. כלומר, אותו מתח בין עמדות, מעיד על כך שהוויכוח ממשי. בנוסף, אינני טוענת שיש להסוות את המתח הקיים בין העמדות באמצעות סגנון שייתפס כ'נעים'. במקרים רבים נראה שהביקורות האכזריות ביותר שחותכות בבשר החי, מנוסחות ומעמידות פנים כמנומסות ואדיבות.

ההיסט צריך להיעשות לכיוון עליו מצביעים פרקי אבות: מהמוטיבציה הפרטית לקבלת קרדיט או להכשלת אדם אחר, אל הניסיון הכנה לברר עמדות ולהגיע לשורשן של סוגיות. האפשרות השנייה, זו של 'מחלוקת לשם שמיים' כרוכה בשיחה משותפת ובנכונות להחזיק בשני הקצוות. במידה ניכרת, נראה שדווקא להגות הפמיניסטית יש הרבה מה לתרום בתחום.

קשה להשיב האם בפועל אפשר לקיים 'מחלוקות לשם שמיים',  מחלוקות אשר שואפות לקדם את הידע יותר מאשר את הפרטים השותפים בניהולן. נדמה לעיתים כי 'טבע האדם' לא מאפשר זאת. עם זאת, בחקר שורש הבעיה, נראה שדווקא תפקידם של סוציולוגים, העוסקים בהפניית הזרקור לאופי המבנה החברתי ולא לאופי מבנה הנפש, מעט פשוט יותר. וכאן, אין ספק שלמבנה האקדמיה יש תפקיד מכריע. אופי ההתקדמות האקדמית מכתיב לרוב העדפה של עבודה יחידנית וצבירת הישגים אישיים על פני התקדמות שנעשית בעבודת צוות. לכן למבנה האקדמיה יש חלק מעצב בחסרונן של מחלוקות לשם שמיים וריבויים של מתחים אישיים המתבטאים בוויכוחים צורמים.

יש משהו מעודד במחשבה כי לא בהכרח מדובר ב"כלי האדון" שמשחיתים, אלא שעצם השימוש הנפוץ בהם הוא הקלוקל. מסקנה כזו מאפשרת גם לדמיין שיעור אחר שיתקיים באוניברסיטה.  כאמור, הוויכוח בשיעור הוא אומנם מיניאטורה עדינה ביחס לוויכוחים אקדמיים בבמות רשמיות. וגם, הוויכוח בשיעור אינו המקור להיווצרות המתח הראשוני. עם זאת, אולי הכיתה היא כן זירה בה שינוי עתידי רחב יותר יכול להתחיל.  

הפער הזה בין השיעור הסוציולוגי הפוטנציאלי לשיעור המתקיים בפועל, דומה בעיני לאכזבה אחרת שתלמידים רבים חווים: הפער בין הסוציולוג המדומיין, כאדם הסקרן והרגיש ביותר לניואנסים חברתיים, לבין איש האקדמיה המצוי שאנחנו פוגשים בכיתה, זה המתמחה בעיקר בכתיבת מאמרים. דיסוננס קוגניטיבי זה נוגע בעצם למתח בין אופיו של התחום במסגרת הבירוקרטיה והארציות של האקדמיה, לבין מה שהשתתפות ביצירת הדיסציפלינה יכולה הייתה להיות.

טוב שיש לאן לשאוף.

תודה למתווכחים ולשותפים בשיחה: עמית לזרוס, ארז מגור ואלעד אור.

 

בתחילה, ייחסתי רגשות אלו לחוסר מזל כרונולוגי: איתרע מזלי ללמוד במחלקה בתקופה בה סבלה ממכה מוסרית ותדמיתית אחר מכה, כאשר אחת מתגובותיה הטבעיות למכות הללו הייתה התכנסות של הסגל אל תוך עצמו, גם במחיר זניחה מסוימת של תלמידי הדוקטורט מאחור. לכך הצטרף הקיצוץ התקציבי החד, שבצירוף השיפור הניכר בתנאי ההעסקה של הדוקטורנטים בראשית שנות האלפיים הביא דווקא למצב בו המחלקה החליטהלצמצם את העסקת הדוקטורנטים במחלקה באופן דרמטי בדיוק בשנה האקדמית 2005/2006. מאבק הדוקטורנטים נגד קיצוצים אלו נחל כשלון, והסגל הבכיר, כאמור, היה עסוק מדי בעניינים אחרים, כואבים לא פחות.

אלא שהשנים חלפו, ולמרות שנהניתי מבית חם, כמו גם מלגה יפה, במכון סכוליון, שמתי לב שכאשר אני מדבר על הדוקטורט שלי, במיוחד עם דוקטורנטים אחרים, אני בעיקר מתלונן. התלוננתי על המחלקה, על שוק העבודה הנורא המחכה לי עם סיום הדוקטורט, על הצורך לתקן מאמרים שהגשתי לכתבי עת; אבל יותר ויותר, התלוננתי על ההתקדמות האיטית בדוקטורט, על כך שאני מוצא את עצמי מבזבז את הזמן בקריאת מאמרים במקום בכתיבה (במקרה הטוב) ושיטוט באינטרנט (במקרה הנפוץ), ושהכתיבה עצמה איטית ומייסרת. לראשונה התחיל לקנן בי החשש שאולי אין לי את היכולת לכתוב דוקטורט טוב או בכלל להיות אקדמאי – אולי אני לא יעיל או פורה מספיק, אולי לא מעמיק מספיק, ואולי פשוט לא חכם מספיק.

כאשר טסתי לכנסים בינלאומיים – במימון אותה אוניברסיטה ומחלקה שכל-כך הרביתי להתלונן עליהן – גיליתי שכאשר אני מעלה את נושא שוק העבודה הדורסני והמצומצם של האקדמיה, גם פרופסורים אמריקאים מהנהנים בהבנה. בשיחות עם דוקטורנטים (graduate students) מארה"ב, כמו גם מאירופה, גיליתי שגם הם לא בטוחים בעתידם, וגם בהם מכרסם הספק העצמי. אם כך, הסקתי, לא מדובר בבעיה של מחלקה ספציפית באוניברסיטה מסוימת, ואף לא בפגם אישי באופיי שלי. מחד, כל מדעי החברה ומדעי הרוח בעולם נמצאים במצוקה חריפה של תקציבים ומשרות והעדר הערכה ציבורית, ולצד זאת, דוקטורט הוא עניין מתיש וארוך, ורובנו לא יכולנו לדעת אם אנחנו בעלי הסיבולת והכישורים שהוא דורש מראש. פרויקט לרצי מרתון, לא לאצנים למרחקים קצרים.

כאשר אתה מוצא שאתה מדבר בקלישאות כדאי שתתחיל לפקפק במסקנות שלך, וההזדמנות לפקפוק ניתנה לי כאשר הצטרפתי לקבוצת חברותא עם כמה דוקטורנטים נוספים מהפקולטה למדעי החברה. הקבוצה הייתה מסגרת תומכת מאוד מבחינה אינטלקטואלית ונפשית, אבל לאט לאט התחילה להתגבש אצלי ההבנה שמשהו מאוד לא בסדר. יושבים שבעה אנשים בחדר, שבעה אנשים שזכו בפרסים ומלגות, שבעה אנשים שכל חייהם כל הסובבים אותם התפעלו מיכולותיהם, שבעה אנשים שמסוגלים להתמודד עם תיאוריות מורכבות ושהסקרנות להבין את העולם בוערת בקרבם – ובכל רגע נתון שישה מתוכם מנסים לשכנע את השביעי שהוא (או היא) איננו (או איננה) כשלון מוחלט וטוטאלי. לא מדובר כאן בספק עצמי, אלא במשהו חריף בהרבה. משהו כאן שבור, וזה לא רק אני. זאת לא רק האקדמיה העולמית. זאת לא רק המחלקה.

גלובליזציה, אומרים לנו החוקרים, היא תהליך המכרסם בכוחה של מדינת הלאום הן מלמעלה והן מלמטה. מלמעלה פועלים ארגונים על-מדינתיים כגון האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית וה-OECD, ולצידם ארגונים לא-מדינתיים אחרים, בעיקר תאגידים כלכליים בינלאומיים. מלמטה מועצות מקומיות ו-NGOs עוקפים את המדינה, מנסים לקדם מדיניות בעצמם, כמו גם לכרות בריתות ולגייס כספים ברחבי העולם בצורה עצמאית. חשוב לא פחות, האינדיבידואליזם הגובר במערב גורם לאנשים לתפוס עצמם כשחקנים אוטונומיים האחראים לעצמם, כמו גם אוחזים בשיח הומניסטי אוניברסלי, ואינם רואים עצמם כמחויבים במיוחד למדינה או לתרבות ממנה באו או שבה הם נמצאים. אותם האנשים גם מפרשים את מצוקות החיים כנובעות מכשלים שלהם עצמם, ולא מבעיות חברתיות רחבות יותר.

אלא שחוקרים אחרים שבים ומזכירים לנו את מה שכל ישראלי, לפחות, אמור לדעת: מדינת הלאום עדיין כאן, והיא עדיין אחד השחקנים החזקים ביותר, אם לא החזק שבהם, בזירה הפוליטית, החברתית והתרבותית. העולמי, האוניברסלי והאישי הם בהחלט כוחות שעלו בחיינו בשנים האחרונות, אולם גם כוחו של המקומי עדיין במותניו.

והבעיה בלימודי הדוקטורט במדעי החברה בישראל היא גם, ואולי בעיקר, בעיה מקומית: לא מדובר רק בכשלים של אנשים פרטיים או מחלקות ספציפיות מחד, או במשבר האקדמיה הגלובלי מאידך. במדעי החברה נוצר מצב שבו, להוציא הקשר שבין המנחה למונחה, הדוקטורנט מרחף לו בחלל לגמרי לבדו, הוא ואפסו עוד – ובמהרה, הוא ואפסותו עוד. הרשות לתלמידי מחקר היא גוף יעיל המורכב מאנשים נחמדים, אולם המגע איתו מצומצם מאוד. כלפי מחלקות האם אין לדוקטורנטים כל התחייבות ממשית, ובוודאי שמצב זה הוא הדדי: תעסוקה כמעט ולא נותרה, המחלקות אינן מעודדות את הדוקטורנטים להציג בסמינרים המחלקתיים שלהן, אין להן יותר מקורס אחד (במקרה הטוב) המיועד לדוקטורנטים, ולא תמיד אפילו יש חדר לדוקטורנטים. את חברי הסגל האחרים אין לדוקטורנט שום הזדמנות פורמלית לפגוש – הוא יכול לדפוק על דלתם, אבל היוזמה חייבת להיות שלו. כנסים בארץ כמעט ואין, וכאשר דוקטורנטים מגישים אליהם, הם לעתים קרובות מנותבים למסלולים נפרדים, מה שלא מעיד על כבוד רב כלפי עבודתם. ואחת השאלות הנפוצות ביותר בהן נתקלים דוקטורנטים היא למה הם לא הלכו לעשות דוקטורט בחו"ל – מה שלא מעיד על כבוד רב כלפיהם עצמם (או, האמת, על כבודה של האקדמיה הישראלית כלפי עצמה).

בעיית הדוקטורט בישראל היא בעיה המושפעת מאופיו של מחקר הדוקטורט בכל העולם, והיא גם בעיה שיש לה צדדים אישיים, ויש מחלקות ספציפיות שבהן המצב טוב או רע יותר. אבל היא גם בעיה בעלת ממדים מבניים שהם מקומיים במובהק, וממדים מבניים צריך לא רק לחשוף ולהעלות על פני השטח, אלא גם למצוא להם פתרונות מבניים. ראשית, כדאי לבצע סינון ברור יותר בנקודת ההתחלה, ולא בנקודת הסיום: יש משום הטעיה בקבלה בלתי מבוקרת של דוקטורנטים רבים, במיוחד במצב בו לא מובטחות להם משרות או מלגות. אך מרגע שאלו התקבלו, צריך ליצור מסגרות תומכות לדוקטורנטים שאינן רק מסגרות וולנטריות שהדוקטורנטים עצמם מארגנים. ניתן, למשל, לחייב כל מחלקה להעביר לפחות שני קורסים שנתיים לדוקטורנטים מכל שנתון, או לפחות מכל שלב (לפני ואחרי אישור תוכנית הדוקטורט). ניתן גם לחייב כל דוקטורנט להציג את עבודתו בפני הסמינר המחלקתי לפני שהוא מגיש אותה. יש לעודד דוקטורנטים להשתתף בכנסים המתקיימים בישראל. כדאי ליצור קבוצות מחקר או דיון שבהן פועלים יחד חברי סגל בכירים ודוקטורנטים. ניתן לדרוש שכל פרויקט מחקרי הזוכה לכספי מחקר המתועלים דרך האוניברסיטה יהיה מחויב בהעסקת דוקטורנטים.

ייאמר לשבחה של האוניברסיטה העברית שתוכנית הדוקטורנטים שלה מנסה, בשנים האחרונות, לשפר את המצב באמצעות יצירה איטית אך עיקשת של מסגרות תמיכה ומימון לדוקטורנטים: מלגות סכוליון, תוכנית הופמן, החברותות, כנסי דוקטורנטים במחלקות שונות ועוד. אולם לא די בכך. הדוקטורנטים הם, חשוב לזכור ולהזכיר, עתיד המחקר הישראלי. והעתיד זקוק ליותר מטפיחת עידוד מוסדית על השכם: הוא צריך תמיכה והכוונה מתמדת, ובעיקר, שיאמינו בו.

 

* אני רוצה להודות לגילי דרורי על הפניות לספרות מחקר, ולרחל ורצברגר ודנה קפלן על שהעירו את הערותיהן. האחריות לטקסט, על טעויותיו והטיותיו, נותרת, כמובן, כולה שלי.

 

האוסטרלים הזמינו 11 חברי סגל האוניברסיטה העברית, ממחלקות שונות ועם רקע דיסציפלינארי מגוון, לביקור בן שבוע. מנגד הם הזמינו עמיתים אוסטרליים ממגוון דומה. המארגנים הציבו תוכנית מסגרת שהייתה ערוכה לפי ארבעה תחומי תוכן: חדשנות, משפט כלכלי בינלאומי, בריאות ומחקר רפואי והגירה. בנוסף לכך הם גם יצרו תשתית תפעולית לקיום שיחה: מימון להבאת החוקרים ממקומות שונים אל אותו חדר דיונים, תכנית מפגשים ואירוח, וכמובן, קפה למכביר! 

אך האם זה התמהיל הנדרש לשיתוף פעולה אקדמי?

אחד ממארחינו האוסטרלים הציג עצמו שוב ושוב כשדכן: הוא ברר בני זוג פוטנציאליים, הציב בפניהם את המטרה, הביא אותם אל החדר לשיחה ומכאן והלאה השאיר הכל בידיהם. מהלך שכזה אינו זר לאקדמאים: אנחנו נוסעים בעולם ממפגש אקדמי אחד למשנהו ובכולם יש תמהיל גורמים דומה: חדר, קבוצת אנשים נבחרת ונושא שיחה נתון. גם ״השדכן״ אינו זר לחיים האקדמאים: לכל פאנל אקדמי יש מנחה שברר את המשתתפים וציוות, אם לא זיווג, אותם יחדיו. למרות שתבנית זו לחילופי מידע אקדמי שגורה כל כך, מפגשים אקדמיים נבדלים זה מזה במאפיינים מסויימים, שהם קריטיים לתהליך הנבטת שיתוף פעולה אקדמי פורה.

המודל ראשון הוא מודל הכנס (האמריקני כל כך) המציב שלושה, אולי ארבעה, דוברים נבחרים לאורך שולחן עם הנחיות להציג כל עבודת מחקר ב-15 דקות ולענות על שאלות המשתתפים. פאנלים שכאלה הם לרוב מואצים: אנחנו אומרים את דברנו (ולא באופן בו אנו שבעי רצון מכך שהוא ממצה דיו כדי לבטא את עומק עבודתנו), אנחנו מגיבים לשאלות אם בכלל נותר פנאי לכך, ואז כולם ממהרים לעזוב את החדר כדי להספיק להגיע לתחילתו של הפאנל הבא. כנסים אקדמיים שכאלה הם מקום טוב לחשיפה גופמניאנית של האני המחקרי, אך המערך שבו הם מתנהלים, גם אם הוא מאפשר מיקום החוקרים במרחב הדיסציפלינרי ומוסיף שורה ל-CV, אינו במהותו מאלו שמעודדים שיתוף פעולה.

כנגד מודל שת״פ זה עומד מודל הסדנא (workshop), המקובל יותר במפגשים אירופאים. במפגשי EGOS השנתיים, לדוגמא, כל קבוצת מתדיינים מונה כ-25 משתתפים וחברי הקבוצה מבלים את שלושת ימי הסדנא בשיחה. השיחה מבוססת על כך שכולם קראו את מאמריהם של כולם; והשיחה מכוונת במידת הנדרש על ידי המארגנים. כמובן שכאשר דיונים נמשכים שלושה ימים, יש גם הזדמנויות למכביר לשיחות קפה, ומעבר לכך. כל אלה בונים קשרים שמעצימים את התשתית הנושאית המשותפת וסוללים דרך להערכת השותפים באופן רחב יותר מאשר הופעתם, הפרפורמטיבית משהו, על במת הכנס.

אך לא די בכך. מתוך הערכה שהחירות הניתנת בפורמט הסדנא לבניית קשרים בין-אישיים צריכה להתרחב על מנת לאפשר גם הצמחתן של סוגיות מחקריות חדשניות, עלה לאחרונה המודל השלישי להנבטת שת״פ: מודל ה-"un-conference". מטרת המודל הזה היא להביא את האנשים הרלוונטיים (הגדרה רחבה ביותר של ״רלוונטיות״) לחדר אחד ולתת לחיכוך שנוצר במהלך האירוע להפיק ניצוצות שת״פ על נושאים שאפילו לא שיערנו בהיכנסנו לחדר. בעוד כל הגישות הן במהותן גישות של ארכיטקטורה חברתית, גישת ה- unconference מושתתת על מרחב חברתי פתוח ביותר הן ביחס למטרות והן ביחס לתהליך. ובעוד כל הגישות מבטאות את ההנחה שפוריות מחקרית היא תוצאה של שיחה מעמיקה, גישת ה- unconference היא מודל רשת לחדשנות מחקרית: תחומי הרשת נקבעים במידה מסוימת על ידי המארגנים, אך היווצרות הרשת — רשת של נושאים, רשת בין-אישית — מתגבשת רק במהלך המפגש.

מחקרים מצביעים על כך שחדשנות עולה מקבוצות הטרוגניות בהרכבן: אמנם צריכה להיות תשתית מושגית משותפת, אך כל השאר צריך להיות זר במידה שדורשת מאיתנו לצאת מקופסתנו ולו כדי להקשיב לרעיונותיו של השותף. כמובן, סוגי המטרות מנתבים אותנו אל מודל זה או אחר: שת״פ קונקרטי, מחקרי, צומח מהצבת מטרות ועבודה לקראת השגתן; שת״פ אינטלקטואלי, גם אם יהיו לו שלבים עתידיים מחקריים שיהפכו גם הם בעיתם לקונקרטיים, דורש ״בזבוז זמן יחדיו״ (״getting lazy together", בלשונה של עמליה אוליבר). אם כך, לא די באנשים בחדר לזמן קצוב ודחוס פעילות ולמטרה מוגדרת, אלא נדרש תכנון זמן לפטפוט, גישוש, שרבוט, הרהור והרהור מחדש. כל אלה חשובים, מתוך בטחון שחשיבה ״פתוחה״ ביחד היא שתביא לשת״פ פורה.

 והנה דוגמה מן החיים: אני כותבת שורות אלה במהלך טיסה, בדרכי למספר ימי עבודה עם עמיתי לפרוייקט מחקר שמתמשך (ומתקדם) לאורך שנתיים ויותר. במילים אחרות …we got very lazy together פגשתי את עמיתי הסדנא לפני מספר שנים: בילינו 3 ימים בדיונים על מאגר עבודות משותף, למדנו זה את עבודתו של זה, ניצלנו את הזמן הפנוי לשיחות (כמו-) חולין, ומכאן התגלגלנו להציב שאלות למחקר משותף. היכרות ואמון עומדים בבסיס שת״פ זה.

 המסע לאוסטרליה בנה תשתית שכזו של היכרות. שותפי למסע — עמליה אוליבר, מימי אייזשטדט,  ליאוניד בקמן, תומר ברודי, חוה גדסי, דן גלאי, גבי הורנצ׳יק, ליאור הרמן, טלי סיגל, ודני פלזנשטיין — התגלו כשותפים לשיחה וגם ל״בזבוז זמן יחדיו״. וכאן מתחילה הדרך.

 

* בעת ביקורי באוניברסיטת מלבורן, רואיינתי לתוכנית UpClose בנושא מחקרי על שיח זכויות האנוש בחוקותיהן של מדינות העולם (תוכנית 183).

http://upclose.unimelb.edu.au/episode/183-show-only-language-human-rights-national-constitutions

 

 פרופ' אלאור, שייצגה את האוניברסיטה העברית בשיתוף הפעולה עם הסינמטק, מדברת על הקולנוע כמדיום שיודע לצלוח קהלים. "התמונה והסאונד יודעים לעשות דברים שטקסט לא תמיד מצליח לעשות. אנשים הרבה יותר נרתעים מלקחת טקסט מדעי ליד מאשר לצפות בסרט שעשה אותו או שמעורבים בו מדענים".

"יש כאן יכולת להגיע לקהל המתעניין הירושלמי, שהוא הקהל של הסינמטק, שרגיל להיות מאותגר על ידי כל מיני פסטיבלים. אבל גם מבחינתי, כמי שייצגה את האוניברסיטה בחתונה הזאת, מחשבה עמוקה על הסטודנטים שלנו, ועל היכולת לחדש את החשיפה של התלמידים לעשייה האנתרופולוגית הקולנועית שהיא ותיקה מאוד באנתרופולוגיה, החל משנות ה20', ויחד עם זאת שולית".

 בניסיון לברר מה מבחין את הסרט האנתרופולוגי מכל סרט תיעודי אחר, אומרת אלאור כי זוהי שאלה קשה, אך בצורה פשטנית, ניתן להגדיר סרט אנתרופולוגי כסרט שאנתרופולוג או אנתרופולוגית היו מעורבים בהכנתם. "יש גם אנתרופולוגים שהם בעצמם "film makers", שכורכים את העבודה האנתרופולוגית שלהם בהכנת סרטים על החברות או הנושאים שהם מתמצאים בהם".

"אם הסרט שקוע בתוך קונטקסט, ורואה את עצמו כמסמך חברתי תרבותי פוליטי, וגורם למי שצופה אותו לצאת עם איזושהי תובנה שמשוקעת בתוך הקשר חברתי, אז אותו סרט שהוא ממילא דוקומנטרי, יכול להיות גם סרט אתנוגרפי".

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה מימנה ותקצבה את כרטיסיהם של קהל הסטודנטים שיכל לרכוש כרטיס לכל הפסטיבל ב20 שקלים, כאשר אורח מן החוץ שאינו מנוי,  היה צריך לרכוש כרטיס במחיר מלא של 37 ₪ לסרט.  "למרות שחששנו בהתחלה, להפתעתנו ולשמחתנו הרבה, האולמות היו מפוצצים. מבחינתנו, מבחינת ההיענות, הייתה הצלחה אדירה. עיקר הקהל היה קהל המנויים הירושלמי, וקהל של סטודנטים, שלא באו במספרים ענקיים, אבל בהחלט היה נוכח".

 בנוגע לשיוך תחום הסרטים האנתרופולוגיים בעולם האקדמי, אם למחלקה לקולנוע או למחלקה לאנתרופולוגיה, אומרת אלאור כי "אני סומכת יותר על תלמיד שלמד אנתרופולוגיה לתואר ראשון ושני, ומתמחה בלימודי הM.A או הדוקטורט שלו בסרטים אתנוגרפיים. יש לה או לו הרבה מאוד ניסיון ויכולות מתודולוגיות שחסרות לאנשים שלומדים רק קולנוע"

כדוגמא לשילוב התחום בעולם האקדמי, מספרת אלאור על האנתרופולוג הבכיר שנכח בפסטיבל, פול הנלי, אנתרופולוג ויוצר סרטים, שהוא ראש תכנית "גראנדה" של הBBC, באוניברסיטת מנצ'סטר, ללימודי אנתרופולוגיה ויזואלית, תכנית נפרדת שמחוברת למחלקה לאנתרופולוגיה.

"יש כמה תוכנית מעטות כאלה בבריטניה, ובארה"ב יש גם לא הרבה. כלומר זה לא משהו שמאוד שגור, אבל הוא מצוי". אלאור אינה אופטימית לגבי צמיחתו של הז'אנר בעולם האקדמי, ומעידה שהדבר שומר על היקפיו השוליים בעולם האנתרופולוגי. "זה מדהים שהמדיום הקולנועי באנתרופולוגיה לא מצליח לאתגר את המדיום הטקסטואלי בעידן כל כך דיגיטלי, כל כך 'יוטיובי' וכל כך זמין".

עם כל ההערכה לאנתרופולוגיה הויזואלית, מסבירה אלאור גם מדוע המילה הכתובה תמיד תישאר חלק בלתי נפרד מן המחקר המדעי. "יש פעולות שאתה צריך לעשות כשאתה כותב כשאין חיזוק ויזואלי, שמחייבים אותך לסוג של חשיבה ותיאורטיזציה ברמה יותר גבוהה. כשאתה מראה תמונה, הפרשנות פתוחה, אבל כשאתה כותב, אתה צריך להגיד לקורא מה הוא קורא. זה מחייב אותך לעוד פעולה מסדר גודל שהוא מעבר לתיאור. אתה צריך לעשות את המעבר לעבודה עיונית תיאורטית, בעוד שבקולנוע וצילום אפשר לחמוק ממנה. לכן אנחנו עדיין מתעקשים על הכתיבה".

מחקריה הקודמים של אלאור עסקו בעיקר בנשים בחברה הדתית והחרדית. לשאלתי האם הייתה מתאפשרת הכנסת מצלמה למחקריה הקודמים, עונה אלאור כי "בעולם החרדי זה כמובן מאוד בעייתי, אבל שום דבר אינו בלתי אפשרי". כדוגמא נותנת אלאור את יוחאי חקק, אנתרופולוג בוגר האוניברסיטה העברית, שחבר לבמאי ויצר 3 סרטים על החברה החרדית.

"כל סוג של תיעוד בחברה החרדית הוא בעייתי. לכן בעבודה שלי בחסידות גור לא חלמתי להכניס רשמקול או מצלמה, אבל  זה לא אומר שאי אפשר. יש כבר היום הרבה סרטים בתוך העולם החרדי, חלקם נעשו ע"י נשים דתיות ואפילו חרדיות".

ברמה האישית, מצביעה אלאור על מכשול שהמצלמה הייתה יכולה להוות במחקריה. "מעניין אותי עולם הסרטים, ואף הייתי מעורבת בסרטים של אחרים, אבל בעולם שאני חוקרת אותו, אני מנסה לייצר סוג של אינטימיות, שהמצלמה שם הייתה נכנסת ביני לבין הסיטואציה".

"המצלמה יכולה להיות גורם של הזרה, ויכולה להיות גם גורם של קירוב. המצלמה יכולה להיות גם סוג של הזמנה או הזדמנות להגיד משהו. אנשים חשים שמופנית אליהם תשומת לב, והם אומרים דברים. הרבה פעמים זה סותם ומגרש וגורם להזרה, והרבה פעמים זה מקרב".

המצלמה היא כמו האנתרופולוג, אומרת אלאור. נוכח, אבל הרבה פעמים אחרי כמה זמן שוכחים ממנו. "הוא הופך להיות משהו שהולך אחריך ואתה מתרגל. הוא נהיה חלק מהצוות".

 לראיון המלא: http://msradio.huji.ac.il/host/tamarelor.mp3

 

 

השתתפות בכנסים, וארגון כנסים ופאנלים.

כאמור, להשתתפות בכנסים שלוש מטרות מרכזיות: חשיפת העבודה המחקרית שלנו וקבלת הערות; חשיפה למחקרים של אחרים, הנמצאים עדיין בתהליך עבודה; וביסוס קשרים מקצועיים נרחבים. אבל כנסים אינם נוטים לארגן את עצמם, וכדי להבטיח דיון איכותי בסוגיות הקרובות לתחום העניין שלנו, אנחנו צריכים לעיתים לקחת חלק בארגון הכנס כולו, או מושב במסגרתו, בו יידונו התיאוריות והמושגים או תחומי העניין האמפיריים שאנחנו עצמנו מבקשים לקדם. כל אחת מן המשימות דורשת, כמובן, השקעה רבה בארגון ובתיאום בין גורמים שונים, בכתיבת מסמכים המגדירים את מטרת הכנס ומציעים סדר יום שיקודם במסגרתו, במשיכת קהל להרצאה הספציפית, למושב או לכנס כולו, ועוד. בעקבות כנסים ומושבים מוצלחים במיוחד, יוצאים לעיתים קרובות גם ספרים ערוכים, ובהם מקבץ מן הטובים שבמאמרים שהוצגו ולעיתים גם מאמרים נוספים. לחלופין, עשויים המארגנים לבקש לפרסם את המאמרים הטובים בגליון מיוחד של כתב עת, אז יעברו המאמרים שיפוט רגיל כמאמרים בכתב העת, והמארגנים ישמשו כעורכים אחראים ויפקחו על תהליך השיפוט והכנת המאמרים לדפוס. בשני המקרים יכתבו המארגנים, בדרך כלל, הקדמה לספר או לגליון, שתציב את נושאי המאמרים בהקשרם הרחב, תנסה לעמוד על המשותף ביניהם ותציג סדר יום מחקרי רחב ומשמעותי למחקרים עתידיים בתחום.

 

אזרחות ארגונית

האוניברסיטה היא אולי השריד המשמעותי האחרון לעידן הקואופרטיבים. למרות הכרסום המשמעותי בתחומי השיפוט של חברי הסגל ובאוטונומיה שלהם בשנים האחרונות, הם עדיין שותפים לבחירת רקטור ונשיא האוניברסיטה. הרקטור כפוף, למעשה, למרוּת הסנאט המורכב מחברי סגל, והאחריות לקבלת ההחלטות האקדמיות מצויה עדיין, לפחות לפי הספר, בידיהם של חברי הסגל. משמעותו של מבנה זה היא עבודה ניהולית רבה עליה מופקדים חברי סגל מתחלפים (מדיקנים וראשי מחלקות, דרך ראשי ועדות וחברי ועדות, ועד יועצים לסטודנטים.) אז אנחנו יושבים בסנאט האוניברסיטה (בעיקר הבכירים); בועדות הוראה (ועדה המחליטה על שינויים בתוכניות לימודים, הקמת תוכניות חדשות וסדרי הוראה שונים), מינויים (המחליטה על קידומים ומינויים חדשים), מלגות (כשמה כן היא, ויש רבות כאלה), ספריה (מחליטה על רכש ספרים וארגון הספריות), משמעת (מנהלת שימועים ומחליטה על עונשים כלפי סטודנטים וחברי סגל) ותשתית (מחליטה על רכישות ציוד בסיסי לחברי סגל, תקצוב כנסים ועוד). בכל אחת מן הועדות בהן אנחנו חברים אנחנו נדרשים לקרוא מסמכים רבים ולדון בתיקים מורכבים ומסובכים שמעצבים, במידה רבה, את פניה של האוניברסיטה. מכיוון שהאוניברסיטה היא מוסד גדול ובירוקרטי, ושמרן במידה רבה, יתכן שתחושת המעורבות בקבלת ההחלטות היא לא יותר מאשליה. יתכן שרוב עבודתינו משנה רק מעט בתמונה הכוללת. אבל עבור מי שקיבל מלגה או לא זכה בה; קיבל מינוי או נדחה; קודם או שקידומו נמנע; עבור כל אלה, עבודת הועדות היא פעמים רבות משנת חיים. אולי בשל כך פועלים חברי הועדות (לפחות אלה בהן אני השתתפתי) ברצינות רבה כל כך, ומשקיעים בעבודת הועדה כה הרבה מזמנם ומתשומת ליבם.

העובדה שחברי הסגל בכל אחת מן הועדות מתחלפים לעיתים קרובות (בדרך כלל עם סיום כהונה של 3-5 שנים), מבטיחה שמידי פעם יזכו אג'נדות חדשות למימוש, שמקבלי ההחלטות לא יהיו מקובעים, אלא יביאו נקודת מבט רעננה ומגוונת לדיון, שחברי הסגל הצעירים יוכלו לתרום רעיונות חדשים. מנגד, לתחלופת חברי הסגל בועדות יש גם עלות ניכרת בזמן הלמידה הנדרש, בניסיון המצטבר היורד לאבדון ובצורך להגיע לקונסנזוס בכל פעם מחדש.      

 

אזרחות פרופסיונלית

אזרחות פרופסיונלית היא כל אותם שירותים שאנחנו מעניקים לדיסציפלינה באשר היא: שיפוט מאמרים, ספרים וקרנות מחקר, ארגון כנסים ומושבים, חברות במערכות כתבי עת והוצאות ספרים, אבל גם מעורבות בקידומם של עמיתים ותלמידים שמטרתה (לפחות בעולם אידיאלי) שיפור איכותו של הידע הנצבר בתחום ההתמחות שלנו. כאן באה לידי ביטוי דמותה הגלובלית והנזילה של הקהילתיות האקדמית. הצטברותו של הידע אינה תלויה רק במחקר שעושה העמית שיושב במשרד שלצידי. פעמים רבות יושפע המחקר שלי הרבה יותר מעבודתה של עמיתה בצידו השני של העולם. המעורבות בפיתוח הדיסציפלינה הגלובלית מקבלת צורות מוחשיות בהשתתפות בועדות קידום בתוך האוניברסיטה (השתתפות השמורה, בדרך כלל, לבכירים שבינינו), ובעיקר בכתיבת מכתבי המלצה.

רבים מהסטודנטים פונים מדי פעם למרצה כזה או אחר בבקשה לקבל מכתב המלצה: לתואר מתקדם, למלגה, לנסיעה לכנס או להשתלמות בחו"ל, או לעבודה. אם מדובר בסטודנטים לתארים מתקדמים אותם אנחנו מנחים, כתיבת מכתבי המלצה היא לרוב חלק בלתי נפרד מתהליך ההנחיה. במקרים אלה אנחנו מכירים את עבודתם מקרוב, הן מבחינת תכניה והן מבחינת תהליך העבודה. אנחנו מסכמים את עיקרי העבודה, מבליטים את החידושים הגלומים בה, ומשתדלים להבטיח שעבודות בהן אנחנו מאמינים יזכו לתמיכה וסיוע. עבור סטודנטים שההכרות עימם מעטה יותר, כתיבת המכתבים היא לעיתים עיסוק מורכב. כמי שיושבים גם בצד השני, צד מקבלי המכתבים, אנחנו יודעים באיזו רצינות נקראים המכתבים הללו, אילו תילי תילים של פרשנויות נתלים בכל משפט וכל פסקה המצויים במכתב, ולעיתים גם במה שנותר מחוצה לו. איך כותבים מכתב שכזה עבור מי שאינו מוכר לנו? כיצד נמנעים מלגרום לאחרים לקבל החלטה שגויה על בסיס אינפורמציה לא מלאה שעמדה לרשותנו? 

כתיבת מכתבי המלצה, לפחות מנקודת מבטי, אינה טובה שאני עושה לסטודנט אחד ולא לאחר. זוהי השתתפות בהליך פרופסיונלי בו אני ממליצה לעמית או לעמיתה לקבל החלטות על בחירת תלמיד בו ישקיעו שנים רבות של עבודה, או על בחירת עמית שעשוי לעבוד לצידה כל חייו. ההשקעה בתחום זה צריכה, לכן, להיות רבה, יסודית וזהירה מאוד. הקידום באקדמיה תלוי מאוד במכתבי המלצה שאנחנו מקבלים מעמיתים המכירים אותנו או את עבודתנו. מי שאינו מצליח לקבל מכתבים שכאלה, או שהמכתבים הנכתבים עבורו אינם טובים דיים, לא יוכל להתקדם.

והבירוקרטיה, הו הבירוקרטיה....

ובסוף היום, אחרי שלימדנו וחקרנו, וכתבנו וכתבנו מחדש, הצגנו בכנסים, כתבנו מכתבים, ערכנו וישבנו בועדות, אנחנו נדרשים גם לעבודה סיזיפית אמיתית, עבודה שאף אחד לא לימד אותנו לעשות ואני לא מכירה אף אחד שלא היה מוותר עליה בשמחה: מילוי טפסים. מעוניינת במחשב חדש? פני לועדת תשתית (טופס), הציגי לפחות שתי הצעות מחיר (טפסים) מספקי שירותים מורשים לאוניברסיטה (ואיש אינו יודע איפה מוצאים את רשימת הספקים המורשים). קיבלת אישור? מצוין, הנפיקי טופס הזמנה, שלחי לספק, המתיני, קבלי את המחשב (במקרה הטוב), הנפיקי טופס נוסף המאשר קבלת הטובין, חיתמי ושלחי. אוי, שכחת תחנת עגינה, התחילי את התהליך מראשיתו. דיו למדפסת? טופס. שלחי, המתיני, עוד טופס לאישור קבלה. את רוצה לנסוע לכנס? טופס, מלאי, החתימי שלושה אנשים לפחות, לכי לבניין המנהלה, מלאי עוד שניים-שלושה טפסים, ואל תשכחי למלא טופס גם כשתחזרי. מלגות לסטודנטים, טופס. העסקת עוזרת מחקר? אוי, ערימת טפסים. קניית ספר שדרוש למחקר, טופס. הזמנת אורח מכובד – טופס חניה, טופס הזמנה, טופס אירוח... וזאת מבלי להזכיר אפילו את טופסי הדיווח שאנחנו מחוייבים להגיש כדי שהאוניברסיטה תדע על כל העיסוקים הסמויים מן העין שסקרתי לעיל. כתיבה ב'פקפוק' לא נחשבת: בדקתי, ואין טופס.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.