שנים האחרונות עוברת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שינויים משמעותיים - רבים מן המרצים הותיקים יותר עזבו זה מכבר, וכתוצאה משתנה אופייה של המחלקה. במהלך השנה הקרובה תעבור המחלקה מספר שינויים נוספים - החלפה חלקית של כוח ההוראה, הזזה של קורס המיומנויות האקדמיות משנה א' לשנה ב', החזרת הקורס 'חברה בישראל' והכנסת נושאים חדשים אל המחלקה.
מאת: לירון שני
לפני שנתיים וחצי התכנסו בלובי המחלקה קבוצת סטודנטים לתואר שני בתחושת דכדוך קלה. הרגשנו שאין במחלקה תחושה של קהילה, ואין דיאלוג בין הסטודנטים לבין המרצים ובין המרצים והסטודנטים לבין עצמם. אחד הרעיונות שעלו באותן פגישות בסוף הסמסטר הראשון של תשס"ח היה להקים עיתון אינטרנטי שינסה ליצור את הדיאלוג הזה, לקשר בין הסטודנטים למרצים ולשמש במה להצגת מחקרים, רעיונות ובעיות.
נעם קסטל, האיש והתוספתן, הגה את רעיון פקפוק והיה עורכו הראשון, והמערכת הורכבה מתלמידי התואר השני בלבד. עם הזמן גדלה המערכת והתרחבה וכיום היא כוללת סטודנטים מכל התארים וכן חברי סגל, כאשר מטרתנו היא ליצור ולקחת חלק במרחב הדיאלוג בקהילה המחלקתית. פקפוק ניסה ומנסה להוות במה לדעות, מחשבות, תהיות ומסקנות, לנסות להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקהומה מתרחש בדיסציפלינות בארץ ובעולם. היום, לאחר שנתיים וחצי במערכת פקפוק, מתוכם שנתיים בתור עורך שותף, אני חושב שיש מקום לעצור ולפקפק קצת, לנסות ולשאול: האם השגנו את מטרות פקפוק? האם יש חיה כזו בכלל "קהילה מחלקתית"? האם בכלל קוראים אותנו במחלקה?
במידה רבה ניתן לראות בפקפוק הצלחה גדולה. במשך השנים הצלחנו להפיק גיליון חדש כל חודש, כאשר כל גליון הוא מגוון ועשיר הן במגוון הנושאים והן במגוון הכותבים. היו לנו פינות כגון: מיקרו סקופ – על מחקרים שנעשים במחלקה, בחזית המחקר – על הנושאים החמים בתחומים שונים, האיש שבקיר – על חוקרים במחלקה שהלכו לעולמם ועוד. היו לנו כתבות על נושאים שונים ומגוונים כגון: הדברים שאסור ללמד, ניתוח אנתרופולוגי של הריאליטי, תפקיד הסוציולוג בחברה, האם אנתרופולוגיה יכולה להיות א-פוליטית, הטיה פוליטית בסילבוסים ועוד. קיימנו ראיונות עם יורם בילו, מייקל למבק,שמואל נח איזנשטדט ואחרים, ומתוך 20 הגליונות של פקפוק, שניים היו גליונות נושא:גליון 9 שהוקדש כולו לסוגיות של אתיקה וגליון 15 שהוקדש לנושא של כתיבה, קריאה ושפה.
גם בכמות הקוראים חלה התקדמות. מעשרות בודדות שנכנסו לאתר של פקפוק בתחילת הדרך, אנו עומדים היום על ממוצע של יותר משש מאות כניסות לכל גליון. בצורה דומה התרחב גם מנעד הקוראים, אשר פרץ את תחומי המחלקה בלבד ומגיע היום לחוקרים וסטודנטים רבים ברחבי האקדמיה בארץ.
אז האם פקפוק עמד במטרות שלנו? האם הצלחנו ליצור דיאלוג? לא בטוח. נדמה שרוב הקוראים שלנו הם מחוץ למחלקה. לפי המדדים שבידנו, רבים מבין הסטודנטים במחלקה לא קוראים את פקפוק. ניתן להציע לכך כמה הסברים. כך, למשל, ניתן לתלות זאת בעובדה, שההפצה של העיתון מתבצעת באמצעות מערכת ההודעות של המחלקה; מכיוון שסטודנטים רבים מתעלמים מכלל המיילים של המערכת, ממילא הם מתעלמים גם מן המיילים הנוגעים לפקפוק. חלקם, אני מנחש, בכלל לא מודעים לקיומו. אלו דברים שניתן וצריך לשפר לקראת השנה הבאה.
סוגיה נוספת היא המנעד הרחב של הקוראים. האם ניתן ליצור במה שתפנה ותעניין גם תלמידים בשנה הראשונה של התואר הראשון, סטודנטים עסוקים בתואר השני, דוקטורנטים אשר שקועים במחקר ובעבודה ופרופסורים במחלקה? יתכן שנושאים חשובים ורלוונטיים לתלמידי התואר השני יעוררו עניין מועט בקרב תלמידי התואר הראשון או בקרב חברי הסגל. האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל אלו? האם צריך לנסות ולמצוא? במהלך הזמן ניסינו לפתור זאת על ידי כותבים ונושאים שונים, מה שהוליד לעתים רמות שונות של כתיבה, ניסוח וניתוח.
גם תפיסת בזבוז הזמן היא גורם משמעותי. כפי שעמליה סער ואחרים טענו, במצב האקדמי הנוכחי אין שום עידוד לאנשי האקדמיה לכתוב ולהשתתף בפורמטים שלא תורמים לקידום המקצועי. פקפוק הוא כנראה אחד מהם. רבים מאנשי המחלקה והסטודנטים לא מעוניינים להשקיע זמן בכתיבה לפקפוק מתוך הבנה שפרסום בפקפוק לא נחשב ברזומה המחקרי ומהווה בזבוז זמן מחקרי יקר. כמובן שאני מתנגד לתפיסה כזו, הרואה ביצירת קהילת עמיתים ואווירה המאפשרת דיאלוג, דברים זניחים שניתן לוותר עליהם.
אך הסוגיה המרכזית לדעתי היא תפיסת המחלקה. תגובות סגל המחלקה היו אמביוולנטיות כלפי פקפוק. חלק מאנשי הסגל תמכו, עודדו ואף השתתפו וכתבו בפקפוק. אחרים, התעלמו ואף לעתים כעסו או נעלבו. נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים. הקו של פקפוק, מסיבות מבניות ואישיותיות, מעולם לא היה קו לוחמני. אך גם כשעלו סוגיות קונפלקוטואליות כגון הדיון על סקרי ההוראה והבעיות במגמות דמוגרפיה ולימודי ארגון, לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים.
ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג. מה השיקולים להחלטות שהתקבלו? מה היו החלופות? נסו להגביר את השקיפות של התהליכים, זה אולי ימנע את המרמור ואת תיאוריות הקונספירציה הרוחשות לגבי כל מיני החלטות. ואולי, אפילו, תשתפו את הסטודנטים בהחלטות. אני לא מחסידי הדרישות לניהול משותף מלא של סטודנטים ומרצים, אבל אני בהחלט מאמין בשיתוף והתייעצות, מתוך תפיסה שרק בעזרת השתתפות פעילה וגיוס של כל הצדדים נצליח לשקם את המחלקה "מהתקופה המשברית" (כפי שהגדיר זאת גד יאיר) בה היא נמצאת. אחרת, לדעתי, הדרדרות המחלקה תימשך. פקפוק צריך להוות במה לשיחה הזו, לתקשורת בין חברי הסגל לבין הסטודנטים. חבל לי שלעתים ניסיונות לנהל שיחה כזו ולהציף את הבעיות מובילים לכעס ולתחושות של "בגידה" במחלקה בגלל הדיבור על הבעיות בפומבי.
סוגיה בעייתית נוספת היא התפיסה שהסטודנטים צריכים להיות אלו היוזמים את הדיאלוג. כן, ישנה חשיבות גדולה ביצירת מסגרות ויוזמות מטעם הסטודנטים אשר ישלימו את מה שהמחלקה לא נותנת. הקמת 'פקפוק', למשל, באה לקדם מטרה זו. אך יחד עם זאת, יש להצביע על הקשר בין צמצום אחריותה של המדינה והעברת האחריות לחברה האזרחית, לבין העברת האחריות על ההוראה ושל היוזמה לעשייה מן המחלקה אל הסטודנטים. פעמים רבות הייתה לי התחושה שבמחלקה יעודדו וישמחו על יוזמות של הסטודנטים ליצירת הקהילה הזו, אבל גישה זו מורידה מאחריות המחלקה עצמה ליזום וליצור את המסגרות המשותפות האלו. יוזמות הסטודנטים יכולות רק להשלים את פעילות המחלקה ולא להחליף אותה. לדעתי, על המחלקה ואנשי הסגל לרצות ולקדם יותר מסגרות של שיתוף והתייעצות עם סטודנטים, לא רק כינוסי אסיפות מחלקה לשמיעת דעות, אלא ליצור, מבנית, מסגרות חשיבה משותפות ומחייבות לסגל ולסטודנטים.
מעבר לסוגיות התוכן ויצירת הדיאלוג שיש לשאוף בהן ליותר, סוגיה נוספת שעל פקפוק להשתפר בה היא המימד הטכני. אומנם בחצי השנה האחרונה זכינו לתמיכה כספית צנועה מטעם המחלקה שאפשרה לנו לרכוש אתר המשמש כאתר הבית של פקפוק, אך יש לנו עוד הרבה מה להשתפר לקראת השנה הבאה. אני בטוח שהעורכים, אדם קלין אורון שממשיך לשנה הבאה, ושירי קטלן אשר מחליפה אותי, ישכילו לפתח ולקדם את פקפוק.
לסיום, ברצוני להודות לכל חברי המערכת בעבר ובהווה. מהגרעין המייסד שחיפש את דרכו ואת הקונספט ועד המערכת המורחבת הנוכחית.1 תודה לכל מי שתמך, זרק מילה טובה, נתן ביקורת בונה או נוקבת, או אפילו רק קרא.
אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה.
פקפוק נעים
לירון
תגובת ד"ר ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית:
היוזמה להביא התייחסות של תלמידי המגמה למסלול הלימוד במסגרת המחלקה נראית לי ראויה ורלבנטית. אני מוקיר גם את ההקפדה של המערכת להביא קולות שונים במסגרת רב-השיח. מקצת מהעמדות שיוחסו לי גם הובאו באופן נאות ע"י חלק ממשתתפי הדיון, ואיני חש צורך להרחיב או לתקן. להלן כן אתייחס לכמה מהדברים האחרים שעלו:
מאת: אסף חזני
בתחילת עבודת השדה, בעודי רוכב על האופניים בהרי ירושלים, פגשתי ברוכבת אופניים שהתעניינה במעשי. דיברנו, וסיפרתי לה שאני כותב עבודת דוקטורט באנתרופולוגיה. היא התלהבה ואמרה שאני בוודאי נמצא הרבה באפריקה ופוגש שבטים מעניינים. אמרתי לה שאני פוגש שבט מאוד מעניין, אבל לא באפריקה. היא התעניינה ושאלה "איזה שבט"?; "שבט רוכבי האופניים", אמרתי לה. "וואו", התלהבה, "היכן השבט הזה?" "את ואני חלק מהשבט", עניתי לה. הרוכבת הסתכלה עלי במבט מרחם, משל הייתי חוצן, ובצומת הקרובה נפרדו דרכינו.
מאת: אדם קלין-אורון, דניאל ויינברג ולירון שני
המגמה הגדולה ביותר בלימודי התואר השני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים היא המגמה ללימודי ארגון או, כפי שהיא נקראת בפי העם, סוציולוגיה ארגונית. כמעט חמישים אחוז מתלמידי התואר השני במחלקה לומדים במגמה, הנתפסת כיוקרתית והמבוקשת בין מגמות, בעיקר הודות לסף הקבלה הגבוה והילת המקצוע הנלווית אליה.
בניגוד לסטודנטים בשאר המגמות לתואר השני (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ודמוגרפיה), רוב הסטודנטים במגמת "לימודי ארגון" לא נמצאים במסלול המחקרי של כתיבת תזה ומעטים מהם ממשיכים במסלול האקדמי לתואר שלישי. לפני כשנתיים ביקרה במחלקה ועדת מומחים חיצונית שבחנה את הלימודים במחלקה. אחת מהמלצות הוועדה, בדו"ח הניטור שהיא כתבה, הייתה להעביר את המגמה למחלקה אחרת, למשל מינהל עסקים, ולהתמקד רק במסלול המחקרי. אך לדעת אחרים המגמה היא חלק בלתי נפרד מהמחלקה. גם היום המגמה ממשיכה להיות המובילה במספר הסטודנטים במחלקה.
בשנים האחרונות נשמעו קולות רבים מתוך המגמה שהביעו תסכול, אכזבה ולעתים גם כעס על תוכן הלימודים ועל מבנה המגמה. מערכת 'פקפוק' מעוניינת זה זמן רב לתת ביטוי פומבי לקולות אלו, אך למרות שבשיחות פרטיות עלו נושאים רבים, תלמידי המגמה לא היו מוכנים לכתוב בנושא ולהזדהות בשמם. עקב כך, בחרנו לארגן רב-שיח בו יוכלו סטודנטים במגמה לומר את אשר על ליבם. רבים מבין הסטודנטים בחרו שלא להגיע, ואיננו בטוחים שאלו שהגיעו מייצגים את רוב הסטודנטים במגמה. בנוסף, חלק ממשתתפי הרב-שיח בחרו להישאר בעילום שם, ושמם שונה בכתבה. יחד עם זאת, לדעתנו, הקולות והנקודות העולים מתוך השיחה הם חזקים ומשמעותיים, וחשיבותם עולה על מחיר האנונימיות.
נגרים ויועצות – על זהותה של המגמה
אחת הבעיות הגדולות שהעלו הסטודנטים הייתה הזהות הלא ברורה של המגמה: האם מטרתה להיות בית ספר לרכישת מקצוע או מגמה תיאורטית וביקורתית. התחושה אצל מרבית הדוברים הייתה שבסופו של דבר לא משיגים לא את זה ולא את זה. הדבר נובע, לדעתם, ממבנה המגמה – אך גם מהרכב ואופי הסטודנטים הלומדים בה.
ליאת: האוריינטציה של המגמה היא מבולבלת. אם הוחלט שזו מגמה תיאורטית, אז תפַתחו את הקורסים התיאורטיים, תנו להם יותר עומק. אם לא, אז תנו יותר פרקטיקה, יותר ניסיון מהשטח. אבל על שום דבר לא הולכים עד הסוף. נשארים כל הזמן על הגדר ובסוף יוצא שאין שורה תחתונה.
אדם קלין-אורון: אבל המחלקה אומרת בפירוש שלא הופכים ליועצים ארגוניים בסיום המגמה, לא?
יוסי: אם אתה מחפש בפועל מה לומדים במגמת ארגון לפי אתר המחלקה, אז באמת כתוב שלא לומדים להיות יועץ ארגוני. אבל כשמייח"צנים את זה, כשרוצים שאנשים יבואו לפה – אז לא סותרים את זה. המחלקה מדברת בשני קולות, אנחנו גם זה וגם זה. זה מעין סוג של הגביע לכל מי שלומד בתואר ראשון בסוציולוגיה. כאילו "תמשיכו איתנו, תמשיכו איתנו, ארגון, ארגון, ארגון! הנה הגזר ילדים!" ואז אתה מגיע, ואתה רואה שהגזר הוא סתם. הוא גזר. ואללה גזר, בסדר, ויטמינים, אבל אין פה מעבר.
תלמידי מגמת הארגון בהפסקה
ליאת: בשיחת הפתיחה של ישראל [ד"ר ישראל כ"ץ, ראש המגמה], הוא אמר בפירוש שזה לא מקום פרקטי ושאנחנו לא מוציאים פה יועצים ארגוניים, אנחנו מוציאים פה אנשים שיודעים לחקור וללמוד ארגון, אבל גם את זה הם לא עושים.
יוסי: אבל יוצרים רושם כזה, הנה עכשיו בשיעור, אחת המרצות אמרה, "כשתהיו יועצים ארגונים אז..." משחקים על זה. ורוב הסטודנטים דורשים את זה.
אז במובן מסוים הבעיה נובעת מהשטח, זאת אומרת, לפי מה שאתם אומרים המחלקה טוענת: תראו – אנחנו לא מייצרים פה יועצים ארגוניים, והאנשים שבאים למגמה אומרים: סבבה, אנחנו רוצים להיות יועצים ארגוניים, ואנחנו נירשם בכל זאת. ואז יש כל הזמן איזשהו סחף חזק שגורר לכיוון הזה.
יוסי: תראה, לדעתי רוב האנשים שנמצאים במגמה הם אנשים שבאו להיות יועצות ארגוניות. באמת, הן לא קוראות את מה שצריך לקרוא, הדיונים הם עם אותם ארבעה אנשים שכן קראו. זה גם מוריד לי את החשק לקרוא. אני בא, אני מנסה לנהל שיח ואז מסתכלים עלי "מה אתה דביל? מה אתה קורא? למה אתה מנסה? למי אתה מדבר?" בסופו של דבר אני יושב, זורק מילה שתיים ויוצא החוצה מהשיעור. לקראת סוף השנה, אתה לוקח את הסיכומים של אותן יועצות הארגוניות לעתיד. כך בעצם אנחנו לא מייצרים כאן סוציולוגיה ארגונית, לפחות אני לא מרגיש שמכינים אותי לאיזשהו מחקר ארגוני.
אז אתה אומר שבמידה מסוימת האקלקטיות של המגמה מתבטאת גם בהרכב הסטודנטיאלי. גם אם תרצה לעשות קורס שהוא יותר בעל נטייה תיאורטית אתה לא יכול כי יש אנשים שזה לא מעניין אותם או שאין להם את הכישורים לזה. אני מניח שזה עובד גם בכיוון ההפוך, שאם תעשה קורס נורא פרקטי אז יהיו אנשים שימצאו אותו מאוד לא ביקורתי.
מתן שחק: המגמה וישראל מנסים לפתח את התפיסה שאם אתה רוצה להיות יועץ ארגוני אז אתה צריך לבוא עם יכולת חשיבתית-ביקורתית מפותחת.
ליאת: אבל זה לא קורה... זה לא עוזר...
מתן: השאלה לדעתי היא האם חייבת להיות הדיכוטומיה שבין מחלקה אקדמית לבין בית ספר מקצועי. כי, שוב, כל העניין הוא שהתפיסה, לפחות של ישראל כפי שאני מבין אותה, היא שהערך המוסף של המגמה הוא שכאשר לומדים על ארגונים, צריך להבין שלא תמיד יש שורה תחתונה, שלא תמיד אתה יודע הכול ושאין נוסחה לכל דבר. מה שהמגמה מנסה לתת, לדעתי, זה את הכלים הבסיסים להתמודד עם זה, בעזרת הרבה מאוד שיטות אנליטיות, סוציולוגית, פסיכולוגיות או אנתרופולוגיות. אז יכול להיות שהייחוד של המגמה היא שהיא לא חנוקה בהגדרה אחת.
ליאת: אבל התחושה היא שזה לא קורה. תראו, ידעתי שכשאני באה לאוניברסיטה העברית ולא הולכת למכללות, אז יש לזה מחיר וזה בסדר. הייתי מוכנה לשלם את המחיר כי הכרתי את הסילבוסים. אבל אפילו מהבחינה התיאורטית אני לא מרגישה שזה מספק. אני מרגישה שלא ממש חוקרים ארגונים, אלא שהלימודים הם המשך של התואר הראשון, אני עדין ממשיכה לקחת את אותם קורסים, עם אותם מרצים [...] ויש הרגשה שבשם השארת המחלקה בחיים זה בא קצת על הגב של אנשים שלומדים ארגון. כלומר, בגלל שיש בעיה עם תואר שני באנתרופולוגיה וסוציולוגיה וקשה למשוך סטודנטים, אז על הגב של האנשים שמוכנים לשלם פה ממיטב כספם בשביל ללמוד ארגון, בעצם מקיימים את המגמות האחרות.
אז אחת הבעיות לדעתך היא שאת לומדת קורסים אחרים שלדעתך לא קשורים?
ליאת: אני את התואר באנתרופולוגיה סיימתי כבר. היה נחמד ומעניין, אבל די, באתי ללמוד משהו אחר. מרגיז אותי שהמחלקה לא מודה בזה. מנסים ליפות את המצב בטענה שאם אני אקח קורס באנתרופולוגיה [במהלך התואר השני], אז זה יעזור לי בעולם האמיתי, וזה לא נכון. עכשיו שאני בפרקטיקום אני רואה את זה. זה פשוט לא רלוונטי ולא עוזר. אז נכון שלימודי אנתרופולוגיה נתנו לי את המיומנות לעשות עבודה איכותנית. אבל זאת מיומנות שיש לי עוד מתואר הראשון, אני לא בטוחה שזה קשור בהכרח לתואר השני.
שלומית: אתם יודעים שבאיפ"א, האיגוד הישראל לפיתוח ארגוני [ארגון היועצים הארגוניים בישראל], המגמה שלנו לא מוכרת כמוסד שאחרי סיום הלימודים בו ניתן להיות חברים באיפ"א.
יוסי ואוהד: מה?!
שלומית: תסתכלו! כי לדעתם לא למדנו מספיק קורסים שמכשירים להיות יועצים ארגונים.
מתן: אבל זאת לא בעיה רק של מגמת ארגון, זה בכל המגמות במחלקה. יש פה אנשים שגומרים את הדוקטורט שלהם ומתלבטים אם הם סוציולוגים או אנתרופולוגים, או אנשים שמגיעים מבחוץ ואומרים "אני סוציולוג" ואומרים להם "אה, אתה אנתרופולוג" או ההפך. אין שום דבר מובנה גם במגמת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, להפך, זה דבר שהוא פלואידי לחלוטין. אין שום דבר מסודר גם בהן.
כמובן שמגמת הארגון נבדלת בכך שהיא אמורה להיות מוּכוונת פרקטיקה. היא, בסוף, לפחות לפי תפיסת הסטודנטים וגם איפשהו בתפיסה של המחלקה, באה להגיד – אנחנו מוכוונים לרכישת מקצוע. אז יש לזה כמה היבטים. דבר ראשון, שאת הרבה מאוד מהסטודנטים במגמה לא מעניין כל מה שמסביב, לא מעניין אותם להתעמק בחומר, לא מעניין אותם תיאוריה. הם רוצים לצמצם כמה שיותר את החובות שלהם ואת הנוכחות שלהם, כי הם גם עובדים בדרך כלל, יש להם עוד דברים לעשות חוץ מלבוא לאקדמיה ולהגג פה.
ההיבט השני זה שהמחלקה דוחה את הפרקטיוּת. זאת אומרת, הרושם שלי הוא שבמחלקה לסוציולוגיה, עד כמה שזה מצחיק, דברים יישומיים הם דברים נחותים. היועץ הארגוני נתפס כאויב הכי גדול של הסוציולוג המרקסיסט הביקורתי, הביקורתיים מול הפרקטיים, שזה נוראי בעיני.
דבר שלישי, לדעתי בייעוץ ארגוני עצמו אין שום תיאוריה. אם אתה רוצה ללמוד ייעוץ, תלך תהיה יועץ, תלך תהיה שוליה של יועץ. תלמד איך עובדים בארגונים, תרכוש ידע מעשי שצוברים מהניסיון ולא מהאקדמיה. לדעתי, אם אתה רוצה להיות נגר, לך תנגר.
סלט אורגני – על הבעיות במבנה המגמה
גם אחרי שצלחנו את הציפיות השונות ואת המתח בין הפרקטיקה לתיאוריה, בעיני רוב הדוברים הקורסים במגמה לא ברורים מספיק ולא נותנים מענה מספק לחקר הארגונים.
מתן: קודם כל צריך שתהיה מגמה. זאת לא מגמה, אין שום מגמה. נותנים כמה קורסים תיאורטיים, יש את כל הקבוצה של הקורסים של ישראל ועוד כמה. אני לא יודע אם המרצים מדברים ביניהם, אם הם יודעים מה כל אחד מעביר, אם הם מתכתבים ביניהם מה להעביר. לפחות הרושם שעולה מהכיתה הוא שאין איזה חוט מקשר בין כל הקורסים או הדברים השונים שלומדים במגמה הזאת, ולא עושים את זה גם בסוציולוגיה וגם באנתרופולוגיה. הדיאלוג בתוך המחלקה הוא הכרחי ובטח ובטח בתוך המגמה.
ליאת: כל פעם שאני יושבת עם ישראל בפגישות אישיות, אני רואה שיש למרצים מה ללמד. הפרקטיקום הוא הבית ספר הכי טוב. אז למה הקורסים בנויים כך, למה בצורה כל כך מלאכותית ולא לתת את זה בצורה מובנה? בקורסים עצמם?
מתן: לדעתי העמימות היא חלק מהעניין. המתודולוגיה של ישראל היא שכדי להעביר איך יועץ ארגוני צריך לעבוד זה מתוך עמימות. עכשיו, הוא יוצר את העמימות הזאת לפעמים בצורה מלאכותית ולפעמים בצורה קצת מלוכלכת, אבל בסופו של דבר זה התפיסה של העולם שלו לגבי מה זה יעוץ ארגוני וזה בלתי נפרד מהפרקטיקה שבה הוא בעלים של חברה לייעוץ ארגוני.
אוהד: אני חושב גם שבעיני ישראל ההסתכלות המסובכת הזו על ארגונים ועל העולם בכלל היא בבחינת "מזון בריא", כלומר מול כל הסטיגמות והגישות שקיימות בשוק הזה – אז פה, במגמה, אנחנו אוכלים "אורגני" - זה לא תמיד מתוק, אבל זה טוב. אני מתחבר לתפיסה הזו. אבל אני חושב שכן ראוי, ולו רק בשביל המוראל, לתת עם הסעודה האורגנית הזו איזה ממתק. זה לא בריא, אבל יש לזה חלק בתוך המכלול. זה מבחינת המחלקה, אבל גם מבחינת הסטודנטים שבאים למגמה, צריך לנסות לאמץ ציפיות אחרות כדי לקצור את הפירות שהמחלקה נותנת. אתה לא תקבל מה שהמגמה נותנת אם תפתח ציפיות שתהיה בבי"ס מקצועי [...] יש אנשים, גם בשנה ב' שמתקשים לקבל את מה שהמחלקה נותנת, וגם אם אני אישית לא ביניהם אני בהחלט מבין את התחושות שלהם.
סטטיסטיקה יצירתית - אז מה אפשר בכל זאת לעשות
למרות התחושה שאין הרבה מה לעשות, הצמצומים במחלקה, חוסר במרצים, הרכב אוכלוסיית הסטודנטים ועוד, דווקא למשתתפי השיחה יש כמה הצעות לשיפור, מצמצום חלק מהקורסים המתודולוגים, דרך עידוד היצירתיות ועד הכנסת יותר שטח אל הלימודים.
מתן: במחלקה יש מצד אחד רצון לשמר את התלמידי ארגון, כי הם מביאים את הכסף, כי זה בסוף רוב הנפח של תלמידי ה-M.A., מצד שני לא רוצים להשקיע בהם יותר מדי, לא רוצים לתת להם יותר מדי קורסים. לדעתי, אפשר לעשות יופי של קורסים גם באנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ביקורתיים, בנושא של ארגונים ולא רק בעניין של תיאוריות. אני לא חושב שזה בלתי פתיר – אני חושב שזה לא באמת מעניין אף אחד במחלקה. אפשר לשבת וממש לנסות לבנות קורסים למגמות, לתת בשר לתואר.
תלמידי מגמת הארגון בהפסקה
שלומית: אבל זה לא רק "המגמה". לפעמים יש תחושה שאנשים רוצים אולי להתנער באיזה שהוא אופן ולומר ש"המגמה היא ככה" ולא "אנחנו". השאלה היא גם מה אנחנו בתור תלמידים של המגמה עושים ואיך אנחנו בתור קבוצה פועלים, גם הסטודנטים צריכים ליזום.
מתן: הם אנשים בוגרים, לא ניתן להכריח אותם. שלומית: זה נכון, אבל עדין, אין מספיק תחושת ביחד במגמה. סיבה אחת היא שלאנשים לא ממש אכפת, והם בעיקר מתלוננים. הנה גם עכשיו הנוכחות פה [ברב-שיח] היא לא המונית, כי עד יותר קל להגיד כן, מאוד אכפת לנו, אנחנו מסכנים ואין לנו זה ואין לנו ככה. אז תבואו, תגידו משהו, תכתבו מאמר, תיזמו משהו. אבל אנחנו אדישים. אין תחושת של "אנחנו", אין תחושה של ביחד.
מתן: אני מסכים.
אוהד: כמו שמתן אמר, ייעוץ ארגוני זה מקצוע שיש בו מן האמורפיות, יש בו הרבה גישות וזה מאוד תלוי בפרשנות האישית של כל אחד ובארגון שבו הוא נמצא. בתוך המצב הזה כל אחד צריך באמת להפעיל הרבה שכל ויצירתיות כדי להצליח במקצוע. למרות זאת, אני חושב שבמהלך הלימודים שלנו במגמה אפשר היה לתת איזשהו מבנה יותר ברור שבתוכו משחקים. זאת אומרת, יש ארגז חול מאוד מבולגן וזה בסדר, אבל ראוי שתהיה איזו מסגרת. כנראה שיש אי הסכמה לגבי מה המסגרת הזו צריכה להיות ומה האופי שלה. אחרת אני לא מבין את המבנה. לדוגמה, בתואר השני בכלל יש הרבה פרזנטציות – סטודנטים נדרשים להעביר שיעור. בחלק מהמקרים, למשל בקורס של ישראל, כמעט כל שיעור שני צוות סטודנטים מעביר את השיעור כולו וחומר תיאורטי כבד. זה בעיני בעייתי מכיוון שבפרזנטציה כזו יש מרחב מוגבל ליצירתיות, וזה והיא גם בד"כ לא מועברת באוריינטציה מקצועית – אלא אקדמית. זה משהו שלדעתי מפוספס., אפשר לחבר יותר את היצירתיות בהקשר המקצועי, למשל, כמו דברים שאנחנו עושים בפרקטיקום. כשאנחנו כותבים דו"ח על הארגון אז אנחנו מביאים לידי ביטוי משהו שאנחנו רואים לנכון – לא למדנו איך לכתוב דו"ח, וקיבלנו חופש יצירתי, ואנחנו מקבלים על זה הערות אחר-כך. אנחנו עוברים איזשהו תהליך כדי לגלות את הפן היעוצי שאנחנו מתחברים אליו. צריך למצוא דרך לייצר מבנה של מגמה וקורסים שבתוכו מתקיימת איזושהי יצירתיות טובה בפן המקצועי.
ענבר: כמו שכבר אמרו אני חושבת שאחד החוסרים הגדולים זה פרקטיקום. במקומות אחרים מציעים אותו ופה לא ואם יש איזשהו דגש "פרקטי" הוא מתפספס בגלל זה.
אוהד: אני אתן דוגמא שנראית אולי קצת שולית, אבל לדעתי משמעותית. למשל, דברים כמו סטטיסטיקה. "שיטות סטטיסטיות א' וב'", קורסי תואר ראשון שרק במגמת ארגון הם בגדר דרישת חובה. אני לא מכיר יועצים ארגוניים שחוזרים הביתה ואומרים "אני חייב לעשות לזה רגרסיה! אני חייב! אני חייב! תעצרו אותי!" החובה ללמוד את הקורס הזה היא מיותרת לדעתי, ומי שמעוניין תמיד יכול לבחור בו, כמו ביתר הקורסים האחרים במחלקה שלא קשורים ישירות לייעוץ ארגוני.
שלומית: להגנת הסטטיסטיקה, יצא לי לעבוד עם יועצת ארגונית, והיא משתמשת הרבה בכלים האלו, אז אולי זה לא הדבר החשוב ביותר אבל עדין נדמה שזה כלי משמעותי, אולי אנחנו לא מבינים את זה מספיק.
סטטיסטיקה – אימת המגמה
ענבר: אני מצטרפת לאוהד לגבי הקורסים בסטטיסטיקה ובכלל העודף בלימודי שיטות מחקר. נראה לי שהחובות של המגמה בתחום הזה הן מופרזות. בנוסף, זה טוב ויפה שחשבו לצמצם את ימי הלימוד לשניים בלבד, אבל, המערכת ביומיים האלו בנויה בצורה די גרועה. יש המון חלונות ואין רצף לימודים, אין גם כמעט כלל קורסי בחירה למלא את החלונות האלו. כך שבחלונות אפשר למצוא כמעט את כל המגמה על הדשא.
מתן: חסרה התמקדות בארגונים ישראליים. אין שום דבר שקשור לישראל, שום תובנה מיוחדת לגבי סוציולוגיה ארגונית ישראלית, או של ארגונים ישראליים. למשל, [אפשר] לשלב פה את אייל בן ארי, מיכאל שלו או אחרים שעוסקים בתחומים האלו וממש ליצור סוציולוגיה וחקר של ארגונים ולא רק קונוטציה של יעוץ.
אוהד: בנוסף, בעיקר בשנה א' יש עמימות לגבי הפרוצדורות –רוב הסטודנטים יודעים בערך מה יועץ ארגוני עושה, אבל אף פעם לא ראה תהליך כזה מההתחלה ועד איזה שהוא סוף. אז ברמת המבנה הזה, אפילו בהיבט ביקורתי, אפשר למשל לקחת מאמרים מכתבי עת כמו "משאבי אנוש" או "ייעוץ ארגוני", שהם לא סופר אקדמיים – ולדבר עליהם בעיניים תיאורטיות. שניגע במשהו שבעינינו הוא קיים בעולם כייעוץ ארגוני. או למשל השוק העסקי, שמדבר בשפה אחרת ואנחנו צריכים לדעת לדבר איתו. יש אנשים בפרקטיקום שלמשל מצאו את עצמם כותבים דו"ח לארגון שהוא מאוד מאוד תיאורטי, ואז פתאום הם נזכרו שהם כותבים לארגון עסקי, ואז הם שינו את הדו"ח. אז כתהליך למידה זה נחמד וחשוב, אבל זה מגלם איזושהי נימה שאנשים, איזושהי תחושה שאנשים חשים פה ביחס ללימודים במגמה – לדעתי אפשר לאזן את זה קצת, לתת קצת סוכריות, להכניס קצת יותר שטח. אין שום ספק שאנחנו לומדים כאן המון, מתפתחים ומקבלים כלים לעבודה ייעוצית, אבל יש חשיבות גם ב"הרגעה" של הסטודנטים שמתכוננים לצאת החוצה. גם אם לא מדובר בהכרח בתכנים שכשלעצמם הם מאוד קריטיים, אני חושב שגם לאפקט הפסיכולוגי ולאווירה שמתגבשת במהלך הלמידה יש חשיבות לא קטנה.
אדם קלין אורון כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.
דניאל וינברג הוא סטודנט בשנה הראשונה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, המקווה לכתוב את התזה שלו על תחום משחקי התפקידים בישראל.
לירון שני הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת התיזה שלו: "מרשם לטבע - מפגשים מהסוג המודרני - המפגש בין מפוני גוש קטיף והארגונים הירוקים סביב ההתיישבות ביישוב מרשם", נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.
מאת: נועה ברגר
עבודת הדוקטורט היא, במובנים רבים, העבודה המשמעותית ביותר בחיי החוקר. במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לומדים כיום 51 דוקטורנטים - 17 מתוכם גברים (כשליש), - 34 נשים; מתוך כלל הדוקטורנטים, 17 נמצאים בשלב א', ו-33 – בשלב ב' (דהינו, לאחר אישור תוכנית המחקר). למרות מספרם הרב של הדוקטורנטים, רבים מהסטודנטים וחברי הסגל במחלקה לא יודעים כמעט דבר על מחקריהם של מרביתם – להוציא אלו מביניהם המלמדים את קורסי המיומנויות בשנה הראשונה לתואר. נעזרנו ברשות לתלמידי מחקר ובנתונים שסיפקה מזכירות המחלקה על מנת לברר על מה בדיוק כותבים אותם 51 דוקטורנטים, ואנו מציגים כאן סקירה קצרה של מבחר קטן מבין כל ההעבדות.
בין התחומים הפופולאריים ביותר למחקר בקרב תלמידי המחלקה נמצאת סוציולוגיה של העבודה. שש עבודות חוקרות את הנושא, לדוגמה, מחקרה של הילה כהן-ניסן: ‘איזון עבודה-משפחה: נרטיבים ונקודות מפנה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר’ בהנחיית מיכל פרנקל; מחקרה של קרן צוק, ‘מנהיגות רוחנית: תפקיד המנהיג ביצירת תרבות רוחנית במקום העבודה’ בהנחיית ישראל כץ; עבודתה של ליאת רז-יורוביץ, 'השפעת משתנים שונים של תעסוקת הנשים, גברים ובני זוגם על מבנה המשפחה הגרעינית בישראל 1983-1995' בהנחיית ברברה אוקון ועוד.
נושא פופולארי במחלקה הוא הצבא הישראלי. חמש עבודות עוסקות בנושא, רובן בהנחייתם של איל בן-ארי ועדנה לומסקי-פדר (בית הספר לחינוך). בין העבודות מחקרה של הדס מינקה-ברנד בהנחייתו של איל בן ארי, ‘מפקדי צה”ל בקונפליקט מול יהודים תושבי יהודה ושומרון’, ושני מחקרים נוספים בהנחייתו של איל בן ארי – ‘המערכת הגלובלית של הידע הצבאי’ של אריאל ויינר, ומחקרו של מרדכי ספראי – ‘השלכות מלחמת יום הכיפורים על מדיניות ניהול כוח האדם של צה”ל’.
נושא מחקר נוסף הבולט בקרב הדוקטורנטים במחלקה הוא דת ורוחניות, אותו בוחנות חמש עבודות דוקטורט, שביניהן מחקרה של רחל ורצברגר – ‘כשהעידן החדש נכנס לארון הספרים היהודי: “התחדשות רוחנית יהודית“ בישראל‘ בהנחייתהרווי גולדברג ופיליפ וקסלר (בית הספר לחינוך).
ארבעה מחקרים עוסקים בנושא ההגירה – ביניהם מחקרה של סבטלנה רוברמןבהנחיית איל בן ארי ועדנה לומסקי-פדר, ’מוסר, קהילה, שייכות: מהגרים יהודים בגרמניה‘; ועבודתה של דבי בביס ’התאחדות עולי אמריקה הלטינית: דינמיקה של ארגון וולונטרי בהגירה ובקליטה‘ בהנחיית לואיס רוניגר.
שלוש עבודות עוסקות בחברה הפלסטינית (לדוגמה, מחקרה של קרן-אור שלזינגר ’עצמיים-נוודים, שדות זהות ותודעת גבולות בחברות קונפליקטואליות. מקרה הבוחן: שווקי נישואין פלסטיינים בגבול ישראל-פלסטין‘ בהנחיית הרווי גולדברג וגדי אלגזי), אחת בחברה החרדית ואחת בציונות הדתית. שלושה מחקרים עוסקים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של המוות (ביניהם מחקרו של זהר גזית ’עמותות המקדמות תפיסות ופרקטיקות חלופיות, חדשניות ושנויות במחלוקת לגבי מוות בחברה הישראלית‘ בהנחיית גד יאיר ונורית שטדלר). מחקר אחד בלבד מתמקד בניתוח היסטורי (’זיכרונות מחיי יומיום בתל אביב מימי העלייה הרביעית ועד לקום המדינה‘ של עפרה טנא, בהנחיית זלי גורביץ‘) והשאר מתמקדמים בנושאים עכשוויים.
על אף המלצותיה של ועדת הניטור של המחלקה בשנה שעברה, עוסקים שני מחקרים בלבד בעיר ירושלים – ’מסגרות הזכרון לג‘נוסייד הארמני ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים כפי שהן מובנות בשדות פעולה חברתיים שונים‘ של יונה וייץ, בהנחיית דון הנדלמן; ומחקרו של רם אדוט בהנחיית אווה אילוז, ’Entering the Middle-Class in Israel- a Cultural Research of Class Relations among Mizrahi Jews and Arabs in Jerusalem‘.
שני מחקרים בלבד נערכים בחו"ל (עבודתו של שגיא גינוסר – 'ובאמצע גורו: מדיומים של איחוז וטקסים במערב ההימלאיה' בהנחיית דון הנדלמןודוד שולמן (מדע הדתות ולימודי הודו(, ומחקרו של נור בר-און 'בין תיירות להגירה – סיפורי חיים של צעירים ישראלים שחיים בהודו' בהנחיית איל בן-ארי ועדנה לומסקי-פדר), ואילו השאר נערכים בישראל. עובדה זו מעידה אולי על המצב הרווח במחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות הישראליות – הנטייה לחקור ‘בבית’ ולא בחוץ.
עבודות נוספות הן מחקרה של טליה שגיב 'לחיות על קו השבר – ישראלים ממוצא עדתי מעורב' (בהנחיית גד יאיר), מחקרה של גילי המר 'כלוב הזכוכית המגדרי – מבט מבפנים: כינון זהות נשית בקרב נשים עיוורות' (בהנחיית עזיזה כזום ותמר אלאור) ומחקרה של סקיי גרוס 'אני ומוחי – תפיסות תרבותיות של המוח והנפש' (בהנחיית דון הנדלמן ועתניאל דרור), שבעת כתיבת שורות אלו אושרה עבודת הדוקטורט שלה. עבודות נוספות הם העבודה בעלת השם הארוך: 'צמיחת הלגיטימציה של שימוש בסמים בקרב מבוגרים צעירים (גילאי 21-35) בישראל, והנגדת הבניית המציאות שלהם עם זו של הממסד החוקי-המשפטי, הפוליטי, הבריאותי בישראל' של חגית בוני-נח, בהנחיית נחמן בן יהודה ועבודתו של יונתן ונטורה, 'אידיאולוגיה מעוצבת: עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה' בהנחיית תמר אלאור.
המנחה העסוק ביותר הוא איל בן-ארי, המנחה 8 תלמידים, ואחריו דון הנדלמן, עם 6 תלמידי מחקר. הרווי גולדברג, אווה אילוז, עדנה לומסקי-פדר (מהמגמה לסוציולוגיה של החינוך, ביה"ס לחינוך), תמר אלאור וגד יאיר מנחים 4 תלמידים כל אחד. כ-20 מהדוקטורנטים בחרו במנחה נוסף למחקרם מחוץ למחלקה, כאשר המנחה השנייה הפופולארית ביותר היא עדנה לומסקי-פדר ולאחריה פיליפ וקסלר (גם הוא מביה"ס לחינוך) אשר מנחה שני תלמידים.
נועה ברגר היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון במדעי הרוח הכלליים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
מאת: טליה שגיב
שיחה עם דר' ישראל כ"ץ, ראש מגמת 'לימודי ארגון'
האין זו הבחנה מצחיקה - האבחנה בין עשייה מקצועית לעשייה מחקרית? כלומר, האם מחקר איננו מקצוע? והאם אין בינינו חוקרים מקצועיים יותר ומקצועיים פחות? וגם אם אנחנו לא משתמשים בז'רגון הזה (והסיבות לכך קשורות להיררכיות של ידע, כמובן), הרי אי אפשר להכחיש שכל חוקר וחוקרת אוחזים בידם מקצוע מובהק – הוראה. אבל ביחס לעשייה מקצועית שמתרחשת מחוץ לכתלי האוניברסיטה, סטודנטים לתארים מתקדמים יודעים את האמת המרה: צריך לבחור. אי אפשר לקדם קריירה אקדמית ובה בעת לקדם קריירה רצינית בחוץ.
דר' ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, לא מסכים עם האמירה האחרונה, וטוען שאפשר לשלב ואף מצדד בכך. אך הוא מודה שזה לא קל. הוא מתאר את מקומה הייחודי של המגמה במחלקה, ואת המורכבויות המאפיינות אותה:
"המגמה ללימודי ארגון קמה מתוך ביטוי לתהליכים רחבים, בהם של חתירה לפרופסיונליזציה ותוך הכרה בנוכחות הגוברת של ארגונים בשיח החברתי. עולם התוכן של הארגונים קיבל מרכזיות, והמחלקה השכילה לזהות בשלב מוקדם הלכי רוח אלו ולהגיב אליהם. הדבר נוגע לשאלה הכללית יותר של השפעה ויחסי גומלין בין אקדמיה וחברה, ובין תיאוריה ומעשה. אני אישית מצאתי את השילוב כפורה – בעיני מעשה תורם לתאוריה, ולהיפך. זוהי שניות, שצריך ללמוד לחיות איתה ולא להכנע לפיצול הקטגורי."
כאשר אני שואלת, מהן מטרות המגמה ומהי דמות הבוגר / בוגרת הרצויים מבחינתה, עונה דר' כ"ץ:
"יש כאן שתי מטרות. המגמה מכוונת לעולם המעשה, לאפשרות של פיתוח קריירה מקצועית (של יעוץ ארגוני, של מחקר יישומי, של פעולה חברתית, ועוד), אך המגמה מעולם לא רצתה לוותר על העניין הסוציולוגי והאקדמי שביסודה (כולל העניין בבוגרים שימשיכו במסלול האקדמי). ואכן, יש בוגרים שממשיכים במסלול האקדמי ועוסקים במחקר ובהוראה, ויש כאלה שלא. יש כאן מורכבות, שגם המחלקה עסוקה בה: המגמה הצליחה – במובנים של ביקוש ללמוד בה; אך אם באים רבים – בהכרח חלק מהקהל הזה פניו אל החוץ. אני מנסה לטעון ששני הדברים יכולים לחיות יחדיו, ויש חוזק שנובע מהצרוף של עניין אקדמי, חקרני ועיוני, ושל פרקטיקה. בשילוב הזה יש ערך עצום. לפרקטיקה, השילוב הזה תורם בגלל המשמעת האקדמית: התביעה להתחדש, לבסס דברים על לימוד ומחקר מסודר, המאמץ לתיאורטיזציה. ולצד האקדמי זה תורם, משום שאתה נמצא כל הזמן במגע עם חומרים חיים ורלבנטיים ומכיר לעומק ארגונים ואנשים ונדרש להתייחס. כמו שאני מביא את העניין האקדמי לזה הפרקטי, אני גם מביא לעבודה האקדמית דברים שהייתי צריך להתמודד איתם בשדה כיועץ המלווה ארגונים שונים בעבודתם לאורך זמן וגם כיזם וכמנהל של קבוצת יועצים.
המגמה תמיד סבלה מחוסר במשאבי הוראה. יש פער בין ביקוש ניכר ומשאבי הוראה מצומצמים. זה יוצר לעיתים אכזבה אצל התלמידים, שרוצים יותר היצע של שעורים בתחום ויותר מגוון. אנו מנסים לתמרן בין האילוצים והאפשרויות. יש פתרונות – בכל זאת מוצעים שיעורים רלוונטיים לא מעטים במחלקה, וגם מחוצה לה. אבל עקב צמצום הנ"זים, יש בסה"כ פחות קורסים בתחום. בכל זאת, גם במצב הנתון כעת בוגרים יוצאים מפה עם תפיסה מורכבת ועם אוריינטציה טובה בכל מה שקשור לעולם הדעת הארגוני ולאפשרויות לפעול בתוכו. הם גם יודעים שעליהם להמשיך ללמוד גם בהמשך, וזה חלק מלהיות איש מקצוע. אתה לומד לאורך כל החיים. הלימוד הוא מרכיב חשוב ומעצים גם מעבר ללימודי התואר. בוגרי המגמה ממשיכים – מיעוטם לדוקטורט ולעבודה אקדמית, ורבים מהם מועסקים על ידי גופים שעוסקים בייעוץ או בתפקידים ארגוניים מגוונים. יש שמועסקים כיועצים לצבא, כאלה שעובדים בארגונים חברתיים, לפעמים הם משמשים כמנהלי הדרכה, הערכה ומחקר בארגונים שונים, ביחידות משאבי אנוש, ביחידות תכנון, במכונים שונים – יש מגוון עצום. ויש גם בוגרים העובדים כעצמאיים."
דר' כ"ץ מתנגד לדיכוטומיה "עשייה – מחקר" ומשווה את הערבוב בין עשייה אקדמית ועשייה מחוץ לאוניברסיטה, לערבוב שמתרחש בנקודות ההשקה של הסוציולוגיה לדיסיפלינות אחרות:
"מה שמאפיין את הסוציולוגיה בכללה מאפיין גם את המגמה. הסוציולוגיה אינה עוסקת בדברים שהם נושאי מחקר או בירור אקסקלוסיביים שלה – היא מתייחסת למרחבי חיים ופעולה של אחרים, כשלסוציולוגיה יש אמירה ביחס אליהם. הסוציולוגיה תמיד פולשת לתחום בו יש גם אחרים.
לאורך השנים עבודתי האקדמית משולבת בשתי מחלקות - גם בסוציולוגיה וגם בפסיכולוגיה. עבורי החיבור והממשק הזה פורה. אין לי תפיסה של צריפות או של בידול. לטעמי יש ערך באינטראקציה ובמפגש עם האחר, וזהות נבנית תוך שיח וחשיפה להשפעות שונות. העולם פוגש כיום רב-תחומיות על כל צעד ושעל, וגם החדש נוצר ע"י חיבורים. שדה הייעוץ הארגוני צמח במרחבים של חפיפה בין תחומים, וכך גם הפסיכולוגיה החברתית וגם מקצועות אחרים שהתהוו והשתנו לאורך השנים. וגם ההוגים שהושפענו מהם לא גדלו כולם במחלקה אקדמית אחת. אסכולות חוצות מחלקות אקדמיות, וגם בשדה נוצר שיח ער בין אנשי מקצוע שמקורם במסלולים שונים. אבל זה כמובן עושה את הדברים למורכבים. התיאוריה הסוציולוגית מאד חשובה בעיני, אבל גם היא מרובת גוונים וקולות וקמה מתוך שיח עם השפעות של דיסציפלינות אחרות. אם אתה נשבה במציאות של פיצולים ותיחומים נוקשים, אתה מצמצם את ראייתך. מצד שני, המפגש עם ראיות אחרות יוצר אתגר המלווה בעומס ומעלה שאלות של זהות. בסה"כ, לצד הערך של בירור זהותי יש בעיני גם ערך עצום למפגש הבין-תחומי והוא עשוי להיות מאוד פורה."
אבל האוניברסיטה הרי מעודדת אותנו לבחור. זו אחת הסוגיות הסבוכות ביחסי האוניברסיטה והחברה שבתוכה היא נמצאת: האם האוניברסיטה צריכה להיות מוסד שמכשיר למקצועות מסוימים? האם עליה להענות לדרישות ולצרכים של הקהל המתדפק בשעריה?
"יש יחסים מורכבים. יש דואליות. הביקוש נותן ערך, אבל גם מעורר דאגה – האלטרנטיבה לביקוש היא אנינות – שרק מעטים ירצו אותך. לכאורה יש משהו חשוד בלהיות מבוקש על ידי רבים: למה זה כ"כ פופולארי? אבל כל צורת התקצוב הנוכחית דורשת רבים. יש כאן שוב, שניות. המחלקה שלנו מקיימת את השניות הזו ומתמודדת עימה – ניסיון לצרף ביקוש ואיכות. זה מתח לא פשוט. בהוראה במגמה, יש צורך להתמודד עם המורכבות. צריך שהדברים יהיו רלוונטיים, ללמד באופן שיהיה מורכב ומעניין כאחת. בעיני זו התמודדות מצוינת, צריך להיות מתוחכם ונגיש כאחת – אנין וניתן להבנה."
אני מנסה לשאול על החוויה האישית של היותו חוקר ואיש מקצוע, אך דר' כ"ץ מסתפק בהקשר זה באמירה הבאה:
"אני אדם שבחר לטפח את השניות הזאת, להיות איש מעשה ומצד שני לעסוק בעניין האקדמי. אני מחזיק את המתח של להיות בשני מקומות – וזה לא תמיד פשוט. אבל לאורך הדרך יש לי הרבה רגעים של סיפוק עצום ושמחה."
מה תייעץ לסטודנט/ת לתואר מתקדם, שעומד/ת בצומת הזה?
"אני רואה סטודנטים שמקיימים קריירה אקדמית הנבנית במסירות וברציפות. זה ניתן. ויש מי שמשקיע כמה שנים רק בקריירה האקדמית, ואחר כך מתחבר לעולם המעשה. בחוץ יש דרישה לאקדמאים רלוונטיים. גופים מעוניינים באנשים שמחזיקים קריירה אקדמית ועושים עוד דברים – ייעוץ, הערכה – זה מבורך בעיני. לסטודנטים יש קושי, וצריך להחליט כמה להשקיע בזה או בזה. לעיתים זה מתנגש ברמת העיתוי. ואז אתה מתזמן את זה, מחלק את ההקצאה של האנרגיה בין הזירות השונות לאורך השנים. אני הצלחתי רוב חיי להחזיק את שניהם. אני מודה שבנקודות צומת נדרשים לעיתים להחליט יותר לכאן או לכאן. אבל אפשר לחקור באופן שמלווה את העשייה. ובתקופות מסוימות להרפות מהעשייה ולשוב אליה. זה לא או-או. כמובן יש אנשים רבים שכן עושים את ההכרעה של או- או, ומעדיפים התקדמות אקדמית על חשבון עבודה נוספת, או להיפך. או שמשתמשים ביכולות אקדמיות מחוץ לאקדמיה בשלב מאוחר יותר בחיים."
לקראת סוף השיחה, דר' כ"ץ מספר על הדברים שהוא כותב בעת זו
"אני מסיים כעת כתיבת ספר הקושר מחשבות שעיגונן בתיאוריות פוסט-מודרניות עם המציאות הארגונית; ועומד להתחיל מאמץ מחקר וכתיבה חדש על מיתולוגיות ארגוניות – בשני המקרים הטריגר לזה היה בחוץ, בעבודת המעשה שלי, אך החיבור לתיאוריה והעניין להוציא לאור ולתרום לידע הכללי נמצא פה באקדמיה. אני רואה את ההזנה ההדדית – עבורי חשובות היכולות ללמוד ולנסח מחשבות תיאורטיות תוך חשיפה ומפגש עם גירויים והתמודדויות מהשטח – אלו תשומות שנכנסות למחקר. יש יחסים אינטימיים בין היכולת לחקור, לפעול כאיש מקצוע, ללמד – ולטעמי מחקר והוראה גם כן מזינים זה את זה. המפגש הוא מאד פורה ומרתק. בחיי אני מאד מודה על זה. גם לבחור בכיוון אחד זה לגיטימי כמובן. פה כל אחד מתמודד עם האיווי שלו ועם מה שהוא מזהה כאתגר עבורו."
ולגבי עתידה של המגמה, והאוניברסיטה בכלל?
"האתגר של האוניברסיטה זה רלוונטיות תוך יכולת להתחדשות (כולל מציאת פתרונות ארגוניים הולמים). מחלקות נעלמות, במדעי הרוח למשל, ולא בגלל שאין שם אנשים טובים ולא בגלל שהדיסציפלינה איננה נחוצה, אלא בגלל שאין ביקוש. אתה מוכרח לקיים קשר עם הקהל שלך. אם לא יתפתח פה משהו רלוונטי ומתחדש, האוניברסיטה תפסיד, ותצמצם משמעותית את התרומה וההשפעה שלה על החברה הישראלית."
טליה שגיב היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' גד יאיר, עוסקת בזהות עדתית כפולה. ספר הביכורים שלה, "גם אתם גם אתם גם אתם – כמוני?", עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר נבחר על ידי מוסף הארץ כאחד מארבעת ספרי המקור המבטיחים של השנה הקרובה.
מאת: פרופ' מיכאל שלו || תרגום מאנגלית: שי דרומי
לזכרו של פרופ' ברוך קימרלינג
ברוך הגיע למחלקה בתור תלמיד ב"א בשנת 1962. את לימודי הדוקטורט הוא סיים בשנת 1975, ומספר שנים לאחר מכן החל קריירה באוניברסיטה העברית שנמשכה כשלושה עשורים. דרכינו הצטלבו לראשונה בתחילת שנות השמונים, כאשר קיבלתי מינוי במחלקה כמרצה זוטר. זמן קצר לאחר מכן הועברה המחלקה מגבעת רם להר הצופים, והתמזל מזלי להפוך לשכנו של ברוך. באותה התקופה הוא היה הרבה פחות מוגבל מאשר בשנותיו המאוחרות. כשכנו, שמעתי שיחות רבות בינו לבין ידידו הבכיר דנדוש (דן הורוביץ), עם עמיתים נוספים, ועם תלמידים לשעבר שנהגו לעלות למשרדו. עם חלקם הוא תיכנן את עתידה של ישראל ושל העולם, עם אחרים הוא דיבר על סוציולוגיה, ועם אחרים (ובעיקר אחרות) הוא היה מתבדח.
ברוך היה מיודע הרבה יותר ממני גם בחברה ובפוליטיקה בישראל, וגם בחברה ובפוליטיקה באוניברסיטה. למרות זאת, התחלתי לחקור את הכלכלה הפוליטית של ישראל, ובתחילת הדרך נתתי לו מאמר פרי עטי לקרוא, ובו פרשנות רדיקאלית של המיתון של שנות השישים. הוא אהב את המאמר אך הזהיר אותי שלא לפרסמו בכתב העת "מחברות למחקר וביקורת", שופרה של האסכולה הביקורתית שהתפתחה אז. הוא פחד שהדבר ישמש כראייה כנגדי כאשר תישקל מועמדותי לקביעות. תמיד הערכתי את הדרך שבה ברוך ניסה לגונן עלי מסכנות השניות במחלוקת, בעוד שהוא עצמו חי בצל הסכנה – ואהב זאת.
כאשר קיבלתי קביעות הועליתי למשרד בקומה העליונה וכך הסתיים עידן השכנות שלי ושל ברוך. יחד עם זאת, באותה התקופה – אמצע שנות השמונים – יחסינו עברו לשלב חדש, עקב הכניסה לעידן המחשב האישי ובהמשך גם האינטרנט. מצבו הגופני של ברוך התדרדר, הוא התקשה לכתוב ולנהל שיחות פנים אל פנים עם אחרים. יחד עם זאת, המעבר ממכונת הכתיבה למחשב הביא עמו חדשות טובות. מצאתי תוכנה ששלטה על לוח המקשים כך שתהיינה פחות טעויות. רציתי שברוך יקנה גם לוח מקשים מיוחד לבעלי מוגבלויות אך, בדרכו הטיפוסית, הוא סירב. הוא שילב הכרה מסויימת בכך שהוא אדם עם מוגבלויות הנזקק לעזרה פיסית עם התעקשות על היותו כמו "כל אחד אחר". מעל הכל, הוא סירב להקדיש רגע מזמנו לכל דבר אשר עלול להסיח אותו מתכלית קיומו – הכתיבה. עם כניסתו של האינטרנט, ברוך מצא דרכי תקשורת חדשות בכתב. הוא יכל לרכל עם ידידיו ולהחליף עמם סיפורי אימים על תחלואי המוסד האקדמי; להתווכח עם יריביו (רשימות תפוצה אלקטרוניות נועדו על מנת לספק את אהבתו לקרבות אינטלקטואליים ופוליטיים); להחליף דיעות עם סוציולוגים ואינטלקטואלים אחרים סביב העולם; ואף לחבר ספר משותף (על הפלסטינים) דרך האימייל.
תוקף היותי, כמו ברוך, מהגר וזר, היה לי קל להבין מדוע יכול היה ברוך לראות את החברה סביבו באופן כה שונה משאר הישראלים. הוא העביר ביקורת על ישראל משום שהיה לו אכפת, משום שלומר אמת לשלטון הייתה חובתו הציבורית כאינטלקטואל, אך גם – בואו נודה בכך – משום שהוא אהב קרב טוב! הוא לא יכל להיות חתרן לבד, הוא היה זקוק לבמה ציבורית על מנת לדעת שדבריו נשמעים. יחסיו של ברוך עם עמיתיו היו, גם הם, דיאלקטיים. רצונו העז לאתגר את החשיבה הקונבנציונלית (לרבות זו של מנחיו) הייתה עזה כרצונו להיות מוכר ומוערך על ידי האוניברסיטה ועל ידי אותם מנחים.
עבודת הדוקטורט שלו, ולאחר מכן בספרו הראשון, ברוך איתגר את התפיסה הקונבנציונלית של הישוב כמקרה נדיר שבו רעיונות גדולים ואנשים גדולים איפשרו את התגשמות החלום הבלתי אפשרי. ברוך הציג את ההתנגשות שבין הציונות לבין הפלסטינים כמפתח להבנת התהוותה של החברה הישראלית. הוא פירש אותה כמקרה קלאסי של קונפליקט בין מתיישבים לבין ילידים, בעיקר סביב קרקעות. למרות שבתקופה ההיא הוא נמנע מהשוואה בין הציונות לקולוניאליזם, בפועל כתיבתו אפשרה את מעבר הביקורת השמאלנית הרדיקאלית של הציונות משולי הפוליטיקה הישראלית-יהודית דאז (הקומוניסטים, תומכי מצפן ושותפיהם) אל תוך האקדמיה. בתהליך זה, הרדיקאליות הועצמה ועוצבה מחדש על ידי השימוש השיטתי בתיאוריה ומחקר השוואתי. באותה התקופה ברוך לא היה לבדו לגמרי, אך כמעט שהיה. מאז, רבים מאיתנו בנינו על גבי היסודות שהניח: הלגיטימציה שהוא נתן לשלילת קטגוריות קונבנציונאליות והתעקשותו על ראיית ה"בעייה הפלסטינית" כלב ה"בעיה היהודית."
כששנות השמונים הפכו לשנות התשעים עבודתו האקדמית של ברוך נכנסה לשלב חדש, שלב אשר מנקודת מבטי האישית, הפיק את עבודותיו המעניינות ביותר. היו אלו מאמרים שבהם הוא חשף את המיליטריזם ואת הדתיות כיסודות העמוקים של התרבות הישראלית, וזיהה את השפעתה העצומה של המדינה על גורלם של כל הישראלים. כל אחת מתובנות אלו שאבה, ובמידה מסויימת גם תרמה, לתימות סוציולוגיות חשובות בזירה הבינלאומית.
בסופו של יום, הישגיו האינטלקטואליים של ברוך התגמדו לנוכח גבורתו האישית. מספר פעמים הוא סיפר לי על אנשים שהאמינו בו כל כך עד אשר נתנו לו את הכוח לנהל את הקריירה שלו. אני גם זוכר אותו חולק עמי את אהבתו לאשתו דיאנה, את דאגותיו כהורה, את תסכוליו במהלך הציפייה הארוכה לקידום, ואת המאבק התמידי למציאת פתרונות עבור אותם אתגרים יומיומיים של עצם היותו אדם עם מוגבלויות ובעל קריירה תובענית. למרות שהוא מעולם לא פירט, אני זוכר רגעי פחד, שבהם נדמה היה שסיבוכים עלולים לאיים על חייו או להגבילו עוד יותר. כל אחד מרגעים אלו הגביר את נחישותו לפרוק את כל שעל ליבו דרך הכתיבה, וחייו הפכו ליותר ויותר ממוקדים בעבודה. באופן בלתי רגיל, גם כאשר המחלה הביאה אותו אל סף המוות, ברוך מצא את הרצון – וכן את הכוח –לאסוף את עבודותיו האקדמיות החשובות ביותר לאסופה, ולכתוב את זכרונותיו. אדם כזה הוא נדיר, וברוך חסר לנו מאוד – לנו הישראלים, לנו הסוציולוגים, ולנו במחלקה הזאת.
פרופ' מיכאל שלו הוא ראש המחלקה למדע המדינה ומרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. בין תחומי התמחותו: כלכלה פוליטית והשוואתית, אי-שוויון כלכלי ומגדרי; שוק העבודה; מדינת הרווחה ועוד.
שי דרומי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ועמית זוטר במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל. הוא מוסמך מגמת סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת התיזה שלו, שעסקה בשיפוט מוסרי ורגשות נכתבה בהנחייתה של פרופ' אווה אילוז.
מאת: פרופ' ורד וינצקי-סרוסי
"You have to begin to lose your memory, if only in bits and pieces, to realize that memory is what makes our lives…. Our memory is our coherence, our reason, our feeling, even our action. Without it we are nothing…." (Luis Bunuel)
"The struggle of men against power is the struggle of memory against forgetting." (Milan Kundera)
לא מוכרחים להיות בחרדה מאלצהיימר, לחיות במזרח התיכון או במזרח אסיה כדי להבין שזיכרון אישי וקולקטיבי הם ענין רציני ולא אופנה חולפת. אבל לא רק היעדרו של הזיכרון מטריד אותנו. קיומו של הזיכרון מעסיק אותנו כי הוא חוט השידרה המרכזי של הזהות שלנו, כפרטים וכקולקטיב. זיכרון קולקטיבי הוא פרויקט אינטלקטואלי עם היסטוריה ארוכה ועוגנים תרבותיים, שראשיתו עוד בימי התנ"ך והציווי "זכור" והמשכו במודרנה (להרחבה על ההיסטוריה של התחום והמושג ראו Olick, Vinitzky-Seroussi and Levy, 2010 ).
זיכרון קולקטיבי – כמושג ששורשיו בסוציולוגיה – עניין וממשיך לענין דיסציפלינות רבות כהיסטוריה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי תרבות, ספרות ועוד. קורסים בתחום מוצעים במיטב האוניברסיטאות, ומעבר לפרסומים בכתבי עת כלליים (שלא לדבר על ספרים), יש לתחום היום שני כתבי עת משלו (history and memory, memory studies) ומרכזי מחקר. במקביל, ובמיוחד במחצית השניה של המאה העשרים, זיכרון קולקטיבי הוא פרויקט פוליטי בעל השלכות על איכות החיים של רבים מתושבי כדור הארץ.
זיכרון קולקטיבי – שבעת הזו של לוח השנה הישראלי-יהודי הוא חלק מן היומיום הלאומי – הוא ודאי לא המצאה ישראלית, אם כי הוא בהחלט מרכזי אצלנו גם בהשוואה למדינות אחרות. מוזיאונים להיסטוריה נפתחים מדי שנה ברחבי העולם (למשל מוזיאון האפרטהייד בדרום אפריקה, המוזיאון היהודי בברלין, מוזיאון מלחמת העולם הראשונה בצרפת), סרטים המשמשים כלי לעיצוב הזיכרון הם מדיומים פופולאריים במיוחד וסוחפי פרסים (למשל, "החיים יפים" של בניני, "רשימת שינדלר" של ספילברג, "שואה" של לנצמן), ויכוחים והפגנות על תערוכות, אנדרטאות, שמות של רחובות ועוד מרחבי הנצחה מסוגים שונים הפכו את הזירה הציבורית לכזו הנראית כאילו כל אזרחי העולם הם סטודנטים נצחיים של העבר. מנהיגים רבים ברחבי העולם סבורים שעל מנת לשמור על המוניטין שלהם עליהם להתנצל על חטאי העבר, גם אם הם עצמם לא נכחו בזמן הארועים ולא בהכרח אחראים להם ישירות. וכך התנצל ביל קלינטון בפני השחורים,טוני בלייר בפני האירים ואהוד ברק התנצל בשם מפלגת העבודה לדורותיה בפני המזרחים.
כל העיסוק הזה בעבר לא נובע מהעובדה שכולנו הפכנו לחובבי היסטוריה. להיפך, סוגיות שעניינן ההווה, הזהות שלנו, הסכסוכים הלא פתורים שלנו, הצדק שלנו, הקולות שהושתקו ודורשים הכרה ופיצוי וזמן זיכרון ומרחב להנצחה, הן המביאות לפופולאריות של העבר במחוזותינו. לעיתים נדמה שהעבר הוא הדבר הכי חי ובועט כאן.
אז מהו אותו זיכרון קולקטיבי? Olick and Robbins מגדירים את המונח החמקמק הזה "כמגוון הדפוסים שדרכם ובאמצעותם אנו מעוצבים על ידי העבר, בצורה מודעת ולא מודעת, בצורה ציבורית ופרטית, חומרית ולא חומרית, בצורה קונסנסואלית, כמו גם באופן הקורא תגר" (1998:112). וכך נעסוק במרחבים וסמלים (בהר הזיתים ובהר הרצל), בטקסים בבתי ספר ובספרי לימוד, בניתוח סדרות דוקומנטריות כ"תקומה" של הערוץ הראשון ו"המאה של האנשים" של הבי.בי.סי, בתמונות שהפכו לאיקונות (ילדת הנפלם בוייטנאם, הילד שמרים ידיים בשואה, האיש הקופץ ממגדלי התאומיםבניו יורק ב-11 בספטמבר, ומוחמד א-דורה שמחפש מחסה מאחורי אביו באינתיפאדה השניה), בדרך שבה "סתם" אנשים תופסים את העבר וכיצד הם תופסים אותו "ביחד", בהשפעה של העידן הדיגיטלי על הזיכרון, מה מקומו של הארכיון בחיים החברתיים, ועוד ועוד.
עה שהתחום עמוס בדיונים תיאורטיים מרתקים (למשל, היחסים שבין היסטוריה וזיכרון, סוגיות של יצוג העבר ומגבלותיהן, לאומיות, תיאורית הקונפליקט לעומת גישות דורקהיימיאניות [Schwartz, 2000], מקומה של הארכיאולוגיה כדיסציפלינה מדעית בעיצוב העבר [Ben-Yehuda, 2002]), ומקרי בוחן עשירים שתקצר היריעה מלמנות אותם, אני בוחרת לשתף אתכם באחד מן התחומים שמעסיק אותי בשנים האחרונות.
השאלות שמרתקות אותי עניין הוא הסוציולוגיה של ההנצחה באופן כללי והנצחת עבר בעייתי באופן יותר ספציפי. במילים אחרות, כיצד מתמודדות חברות עם עבר שעושה להן לא טוב בבטן, עם עבר שחלק מן האנשים היה מעדיף לשכוח, חלק מרגיש שהוא לא רוצה לשכוח, והרוב מעדיף לו לא היה מתרחש כלל. דוגמאות לעבר מהסוג הזה, שבבסיסו טראומה מוסרית, ניתן למצוא במלחמת האזרחים בספרד, בשנות הפרת זכויות האדם בצ'ילה וארגנטינה, באפרטהייד של דרום אפריקה, מלחמת ויטנאם עבור האמריקאים,אלג'יריה עבור הצרפתים ורצח רבין עבור החברה היהודית בישראל (וכן, יש עוד כמה נושאים לא פתורים בין הים והירדן שגם להם יצטרך להימצא מרחב וזמן הנצחה).
בספרות הוצע מודל אחד להתמודדות – מודל מולטי ווקאלי. הדוגמה הידועה ביותר שלו היא אתר ההנצחה למלחמת וייטנאם בוושינגטון הבירה (Wagner-Pacifici and Schwartz, 1997). במרחב המגוון שבין הקיר השחור עליו מופיעים שמות הנופלים האמריקאים בויטנאם, הדגל המסמל את האומה, השלט המציין את הארוע (שמעולם לא הוכרז פורמאלית כמלחמה), והפסלים הפיגורטיביים המיצגים את הגברים והנשים שהיו שם, יכולות למצוא את עצמן קבוצות חברתיות בעלות דעות שונות וזכרונות שונים מהמלחמה. אבל המודל הזה הוא לא היחיד הקיים. במסגרת עבודת המחקר שלי על הנצחת רצח רבין בישראל, גיליתי מודל נוסף – מודל פרגמנטרי. במסגרת מודל זה יש אתרי הנצחה מופרדים (הקבר בירושליםוהאנדרטה בתל אביב) וזמני הנצחה מופרדים (י"ב בחשון והארבעה בנובמבר) וכל אחד מהם מספר סיפור אחר. שעה שמודל המולטי-ווקאליות מעודד סולידריות חברתית, הרי שהמודל הפרגמנטרי מעודד קונפליקט.
בהמשך פיתחתי מודל שינסה להסביר את התנאים החברתיים לעליית סגנונות הנצחה שונים. המודל מורכב משלושה מימדים: התרבות הפוליטית של החברה המנציחה, הרלוונטיות של העבר להווה וכוחם של סוכני הזיכרון. כאשר התרבות הפוליטית של החברה המנציחה היא קונסנסואלית, העבר המונצח כבר אינו חלק מוויכוחי ההווה ולסוכני הזיכרון אין הרבה כוח – יעלה מודל מולטי-ווקאלי.
וכך, בחברה האמריקאית, שאינה חובבת קונפליקטים ומעודדת פשרות, שבה בשנות השמונים מלחמת וייטנאם היא כבר לא חלק מסדר היום החברתי, ומשוחררי ויטנאם הם אנשים חלשים שזקוקים להרבה עזרה, לא יכולה להתקיים אלא הנצחה שתנסה לחבר בין כו-לם. כאשר התרבות הפוליטית היא קונפליקטואלית, העבר הוא חלק מן ההווה וסוכני הזיכרון הם רבי עוצמה, תעלה הנצחה פרגמנטרית. וכך, בישראל של שנות התשעים, עם רצח שבוצע על רקע הסכסוך הלא נגמר עם הפלסטינים ועם סוכני זיכרון שיש להם כל הון שבורדייה יכול היה לחשוב עליו, יעלו הנצחות במקומות שונים ובזמנים שונים שבהם ניתן יהיה לספר נארטיבים שונים של הרצח ועל רבין.
יכרון קולקטיבי הוא שדה מאתגר – עם עבר, הווה ועתיד – שיש בו שילוב של היסטוריה מרתקת, שאלות תיאורטיות עכשוויות, מגוון מתודולוגי ועניין כלל עולמי. בשנה הקרובה תופיע בהוצאת Oxford University Press מקראה מוערת/מוארת שערכתי עם עמיתיי Jeffrey K. Olick ו-Daniel Levy. המקראה תפרוש כ-90 טקסטים שעברו עריכה מאסיבית (בין היתר, טקסטים הרואים לראשונה אור באנגלית), והמהווים – בעינינו, כמובן – בסיס תיאורטי וקונספטואלי קריטי להוראה ומחקר בתחום. את המקראה תלווה הקדמה כללית, הקדמות לשערים השונים, וביוגרפיות קצרות על כל כותב/ת. אנחנו מקוים שה-Collective Memory Reader יהווה השראה להמשך שיח פורה ומקדם לתחום החשוב הזה.
פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין תחומי התמחותה: זיכרון קולקטיבי והנצחה; ירושלים ותל אביב; סוציולוגיה של בתי משפט; הנצחת רצח רבין ועוד.
מאת: שקד ברקת
את ברוך קימרלינג לא פגשתי מעולם עד השיעור הראשון של "הסוציולוגיה של הסכסוך היהודי- ערבי" בשנת הלימודים 2005-2004. כאשר ראיתי אותו נכנס לכיתה בכיסא הגלגלים הייתי די מופתע, וכאשר הבחנתי בקשיים עימם הוא נאלץ להתמודד בכדי להשמיע את קולו, ההפתעה הפכה להלם. אני מודה ומתוודה, מהשורה האחורית שבה ישבתי המחשבות הראשונות שעברו לי בראש עסקו בקורס החליפי שעליי להכניס למערכת בתום השיעור, היות ולא הצלחתי להבין בתחילה אפילו מילה מדבריו.
בתוך דקות מעטות הבחנתי כיצד סטודנטים לא מעטים נוטשים את הכיתה, ומתקשים להקדיש שעה וחצי מזמנם לאחד מפלאיו הגדולים ביותר של כוח הרצון האנושי, ולאחר שסיימתי לחשוב מחשבות נוגות על הרמה המוסרית של בני דורנו, החלטתי להתקדם לשורות הראשונות שהתפנו, והתיישבתי בדיוק מולו. כאשר נפגשו עינינו ידעתי כבר עמוק בליבי שאין לי כל כוונה לעזוב את הקורס, והחלטה זו אפשרה לי להתוודע בצורה עמוקה לאחד מאנשי האקדמיה הגדולים שידעה מדינת ישראל.
בשנת הלימודים 2006-2005 הוא מינה אותי לאסיסטנט שלו, ועד היום איני מבין מדוע הוא בחר בי, ולא באחת הבחורות החמודות אשר אליהן הוא הרבה לחייך. בחלוף הזמן הוא הודה בחיוך ממזרי שגם הוא לא לגמרי מבין כיצד קרה הדבר, וכנראה שזהו רצונו של האלוהים שהוא מעולם לא האמין בו.
ברוך היה איש אקדמיה ברמה גבוהה מאוד, אך נדמה לי שבעיני רבים הוא ייזכר בעיקר בשל כוח הרצון הגדול שלו. כיצד אדם בעל קשיים פיזיים מורכבים כל כך מצליח לגייס את תעצומות הנפש האדירות בכדי לייצר מחקרים איכותיים רבים, או בכדי להגיע וללמד כמעט מבלי להחסיר שיעורים? באופן אישי, תמיד האמנתי שברוך הוא מקרה יוצא מהכלל, שבוודאי אינו מעיד על הכלל, גם אם לא ניתן להתעלם מהתמיכה יוצאת הדופן של אשתו דיאנה. זכור לי היטב כיצד הייתי מביט בתדהמה על האופן שבו -היה מקליד רשימות ארוכות בעזרת הזרת, ואינו מוכן לוותר או להיעזר באחרים, גם אם הכאב והמאמץ ניכרו היטב על פניו.
מעניין לציין כי מן השיחות הרבות שהיו לי איתו הגעתי למסקנה כי יש הבדל משמעותי בין התדמית של ברוך למה שהוא היה באמת. ברוך לא היה "ציוני נלהב", אך אני סמוך ובטוח שהגדרה כמו "פוסט ציוני" לא הולמת את מהות השיחות האישיות שניהלתי איתו. גם אם הוא העלה בהן ביקורת לא מעטה, הרי שהן ללא ספק התנהלו בגבולות הציונות, והוא הרבה להשתמש בביטוי "אנחנו". לאור זאת, ההחלטה שלו להצביע בבחירות 2006 למפלגת העבודה התקבלה אצלי בטבעיות, גם אם בעיני רבים היא נתפסה כהפתעה לא צפויה לאור תדמיתו של ברוך.
למרות שכלל אינני משוכנע בנוגע לתוויות האידיאולוגיות שהצמידו לו, אני משוכנע לחלוטין בדבר תפיסתו את החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית ביותר. ברוך האמין שבחברה שלנו הערכים הצבאיים משפיעים באופן מובהק על כל שדרות החיים (בצורה גלויה או סמויה), ושמים לאל את האפשרות לכונן חברה יציבה ובריאה יותר. הוא נהנה תמיד לספר כיצד במהלך אחד השיעורים התגלע ויכוח ארוך בינו לבין אחת הסטודנטיות שלו בנוגע לשאלה האם החברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית. במהלך הויכוח נחה עינו של ברוך על חזה של הסטודנטית, שם הבחין בתרמיל ריק של כדור רובה התלוי על שרשרת כסופה, ועצם אזכורו של התרמיל הריק הכריע את הויכוח לטובתו. דרך המקרה הזה הוא ניסה לתאר בפני שומעיו עד כמה היסודות הצבאיים מצויים עמוק בתוך חיינו, גם אם אנחנו לא תמיד שמים לב אליהם, אלא תופסים אותם כמובנים מאליהם.
אחת מגדולותיו של ברוך הייתה היכולת שלו ליצור קשר אישי עמוק עם הסטודנטים שהתגברו על סימני השאלה ההתחלתיים ונשארו בקורסים שלו. לכן, סטודנטים רבים זוכרים את השיעורים שלו כחוויה יוצאת דופן, בעלת עומק אקדמי וקסם אישי רב של המרצה. אני מאמין בכל ליבי כי אלו שבחרו לקחת חלק בקורסים שהוא לימד זכו למתנה רוחנית יוצאת דופן שתלווה אותם לאורך כל חייהם – הן בשל האיש, הן בשל יכולותיו, והן בשל הקשר המיוחד והנדיר.
מעניין גם לציין כי במהלך שנת 2006 תכנן ברוך ללמד קורסים שונים בהשוואה למה שהוא נהג ללמד עד אותה עת. בחושיו החדים הוא הרגיש שהעולם עובר שינוי מהותי, ואין עוד לצבאות גדולים משמעות רבה כבעבר. לכן, הוא הרחיב את תחום ידיעותיו בטרור ובנשק גרעיני ושאף ללמד במהלך שנות הלימודים הבאות נושאים סוציולוגיים הקשורים לשני התחומים שפורטו לעיל. רק המחלה שהתפרצה במהלך שנת התכנון מנעה ממנו לממש את שאיפותיו.
לעניות דעתי, רק בעוד כמה עשורים יבינו בראיה לאחור את חריפות מחשבתו של ברוך, שבמידה רבה הקדים את זמנו. האם מישהו היה מאמין לפני עשרים שנה כי ישראל תכיר באש"ף או תסמוך את ידה על האפשרות לכינונה של מדינה פלסטינית? האם מישהו היה מאמין לפני עשרים שנה כי פלסטינים לא מעטים יכירו במדינת ישראל וישאפו לחיות לצידה במסגרת של דו קיום כזה או אחר? במידה רבה אנו מצויים בתהליך מורכב מאוד ודיאלקטי, שמראיה ארוכת טווח מצוי במסלול של התקדמות איטית לקראת פתרון שישים קץ לסכסוך ארוך השנים שבין יהודים לערבים, ואולי יאפשר להפנות משאבי מדינה רבים לצרכים כלכליים וחברתיים. במידה ויגיע אמנם קיצו של הסכסוך הארוך הזה, מחקריו של ברוך ייתפסו באור אחר לגמרי, ויכול להיות שדווקא אז הוא יוכל לזכות בהכרה עמוקה ונצחית שתאפשר לו לתפוס את המקום הראוי לו בהיסטוריה האקדמית של ישראל.
שקד ברקת הינו בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום הוא מתחיל את כתיבת הדוקטורט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא כותב על הקשר בין תיירות ופוליטיקה בישראל, בהנחייתם של דוקטור נעם שובל ופרופסור מנחם הופנונג.
מאת: נגה כספי
קשה לי להאמין כמה מהר הזמן עובר, אבל כבר כמעט סמסטר שאני סטודנטית מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים. הרבה חוויות חדשות לי כאן. אני נחשפת לדיסציפלינות, פרדיגמות ותיאוריות שלא הכרתי, וקוראת ושומעת על הוגי דעות, חוקרים והשקפות עולם. אבל משהו לא מסתדר לי. מעט אחרי תחילת הסמסטר, התחלתי להרגיש שאולי מקומי אינו כאן. החוויה החדשה הזאת הייתה דחייה על רקע דעות פוליטיות. האם הנרטיב שלי לא מתקבל באוניברסיטה העברית?
בהקשר אחר, למדתי את כללי המשחק של האקדמיה: החופש להטיל ספק והפלורליזם. כך הגנה ד"ר פרנקל על זכותה לבחור איזה סרט להציג בכיתה, וכך גיבה אותה ראש המחלקה: "שלל אורות על כל שלל גוניהם". לפי החישוב הזה, אני כן שייכת. המציאות מוכיחה לי אחרת.
בכל פעם שהשיח האקדמי סביבי עוסק בחברה הישראלית בהקשרים של הסכסוך הישראלי- פלשתיני, ציונות, זכויות אדם, סוגית ה"כיבוש" ועוד, הדעות שמוצגות מייצגות את מחנה השמאל. עצם ההגדרה של "מהו שמאל" היא בעייתית בעיניי: האם כל השמאלנים הם פוסט-ציונים? או לחילופין, האם כל הימנים הם גזענים? אבל בשורה התחתונה, המאמרים שאני קוראת בנושא הם נגד הציונות, נגד הישראלים, וכן – הלך הרוח באקדמיה הוא שמאלני. יתרה מזאת, הימין מתויג כדורס זכויות אדם ומתעניין רק בשליטה באדמה. נכון שסוציולוגיה ופוליטיקה הולכות יחד – אבל למה השקפה פוליטית של צד אחד? אין אופציה לימין ביקורתי?
לא ידעתי שזהו חוק הטבע של הסוציולוגיה. ברור שכן, ענו לי יודעי דבר, זו הדעה הרווחת במדעי החברה ובכל מקום שההשכלה והנאורות שורות בו. שמאל זה זכויות אדם ומיעוטים, הוא ביקורתי וסוציולוגיה היא ביקורתית, אז הם הולכים יחד. ככה זה.
אבל רגע אחד, כל הסמסטר אני מפתחת נורה אדומה ופתאום היא מהבהבת כל כך חזק שאני לא יכולה להתעלם. טבע? ככה זה? מובן מאליו?? לא בבית ספרנו, כך לימדו אותי בבית ספרנו. לו בורדייה היה מקבל פרנק על כל פעם שציטטו אותו מגדיר את הסוציולוגיה כ"מדע עוכר שלווה", היה לו המון "הון כלכלי". לא צריך להתנצל על זה, אלא להתגאות בזה. אבל צריך לקיים את זה.
כשפרט חדש נכנס לחברה, ובמקרה שלפנינו סטודנט חדש שבא ללמוד חברה, הוא עובר חיברות כמו בכל מקום אחר. בצעדיו הראשונים באקדמיה הוא מפנים את הציפיות שלה ממנו לפי החומר האקדמי שהוא קורא וההרצאות שהוא שומע. ואם במקרה כל המרצים שמבטאים מסר מבטאים את אותו אחד, אז אלו הם פניה של הסוציולוגיה עבורו. המציאות האקדמית הזו נחווית כאובייקטיבית ו"טבעית". סטודנטים שמשתיקים אותם כשהם מנסים להתבטא, וגם אלה שנוכחים בשיעור – כולם מפנימים את גבולות החברה ולומדים להתיישר ולהתנהג בהתאם.
בקורסים 'מבוא לאנתרופולוגיה' ו'מבוא לסוציולוגיה של החינוך', הסילבוסים [קובץ PDF] שאני קוראת ותוכן השיעורים מציגים באופן ברור את האג'נדה של המרצות, ורק אותה. גם אם המציאות שונה בעיניי, אין לי בעיה עם קיומה של האג'נדה הזו, אלא עם המונופול שלה על תכני הקורס. אורי רם, תמיר שורק, רבינוביץ', יאנג ודומיהם תופסים את הבמה. המחקר שלהם יוצא מתוך נרטיב ספציפי, ולי מוצגת אפשרות אחת בלבד לנתח את המציאות ולבקר אותה. בשיעור ב'מבוא לאנתרופולוגיה' העזה אחת הסטודנטיות להציג דעה מתוך נרטיב שונה – המנוגד לדעת המרצה (המגדירה עצמה "פרו- פלשתינית"). התגובה הבוטה לא איחרה לבוא, תוך ניצול של דוכן המרצה. לאחר מכן התברר לי כי היה רקע לויכוח בין השתיים, ואני מבינה שהנושא סבוך יותר. אולם יושבי הכיתה לא נחשפו לכך, אלא רק למסר כי הביטוי "אהבת ישראל", שאותו ציטטה הסטודנטית, אינו מקובל בשיעורים של פרופ' אלאור. בכך מתבזים להם ערכי הכבוד ההדדי והפלורליזם – וזהו הלקח העיקרי שלי מהפרשה. זאת משום שאלו הם הערכים שאנחנו לא מתווכחים עליהם, הם כללי המשחק. לצורך העניין, אהבת ישראל, אהבת פלשתין, אהבת מורשת התרבות המזרחית או כל אחת אחרת יכולות כולן לקבל ביטוי – אך מבלי לצנזר האחת את רעותה.
מאמרים חד-צדדיים ומרצים חד-צדדיים יוצרים את גבולות החברה באקדמיה עבורי: עד כה התרשמתי שהקטגוריה ה"ימנית" נשארת בחוץ. אבל אני עוד בתחילת דרכי והתכנים שאני לומדת הם קצה הקרחון. סטודנטים סביבי, בעיקר ותיקים ממני, מציירים עבורי תמונה עגומה הרבה יותר; כאלה שלומדים גם מדע המדינה או יחסים בינלאומיים, כאלה שלומדים סוציולוגיה ואנתרופולוגיה שמעבר למבוא, ובאופן כללי – מי שכבר רגיל למציאות ההגמונית. אני שומעת על מרצים שרוב הסילבוס נכתב על ידם, או שלפחות משקף רק את דעתם, על מרצים ומתרגלים שמזמינים את מי שלא מסכים איתם להסתלק, ועל אלה שפשוט מנצלים את דוכן המרצה כדי להשתיק התנגדויות. החלק המטריד ביותר הוא שכל זאת מסופר לי במשיכת כתפיים, קבלה של עול השמאל כרע הכרחי כדי לקבל ציונים טובים.
אז אני שואלת את עצמי למה מחנכים פה לפלורליזם וללגיטימיות של כל הנרטיבים, כשהנרטיב של השמאל לא רואה נרטיבים אחרים ממטר? כשהמתרגל שלי לא מסוגל לחשוב אפילו על שם של מחקר אחד שמבטא דעה הסותרת את השפע השמאלני אני מזהה בעיה. כתבה שפורסמה באתר 'הארץ' משקפת הלכי רוח באוניברסיטת תל אביב. בכתבה מתואר כיצד המרצים מהשמאל הקיצוני שולטים בכיפה בעוד הסטודנטים והמרצים הימניים חוששים להביע דעה אחרת. אני מרגישה שהמציאות שלי דומה.
איך הגענו למצב הזה? הסוציולוג ד"ר אלק אפשטיין, ערך מחקר על המחקר הסוציולוגי בישראל. הוא מתאר את "דעיכת העידן הפלורליסטי במחקר הסוציולוגי": בשנים האחרונות הסוציולוגיה הישראלית הפכה לתחום שהוא שליחות פוליטית גרידא, תוך הפקרת הנושאים הרלוונטיים והבוערים בחברה. האופי הספציפי של השליחות הפוליטית נובע מרוחות "השמאל החדש" האופנתיות בעולם ומהגלובליזציה, שמעמיקה את תלות החוקרים בגופים בינלאומיים, ודוחקת בהם לאמץ הלכי רוח אנטי-ישראלים. הקשר בין הממצאים של ד"ר אפשטיין למציאות היומיומית באקדמיה ברור.
זו לא כתבה ימנית. זו כתבה שמנסה להזכיר שיש אפשרות לסוציולוגיה אחרת, כזו העוסקת גם בשאלות שאנחנו לא שואלים. למשל, מה עם השפעת הטרור על החברה בישראל? מהי הפגיעה בזכויות האדם של ישראלים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים בעולם? קצת על החיים בהתנחלויות? פגיעה בזכויות אדם של מתנחלים? למה התעסקות בלאומיות ובשליטה על אדמה היא בהכרח רק נחלתם של השלטון והימין הישראלי? אין מקום לנרטיב אחר? כדבריו של ד"ר אפשטיין: "כשהשיח הסוציולוגי בישראל נע בין חד"ש למרצ, הוא תלוש מהמציאות של החברה שאותה הוא חוקר".
אם בחברה הישראלית הימין הוא לכאורה החזק והאגרסיבי, והשמאל לכאורה מגן על החלש והמודר – הרי שבתוך האקדמיה היחס מתהפך. כשאנו עוסקים בתחום פרשני, הפרשנות היא מה שאנו מייצרים, והדעות אמורות להיות כאלו של אנשים חופשיים וליברליים. אך לא כך הדבר במציאות, ויש לי בעיה עם העובדה שתחום שחרט את הפקפוק על דגלו, מאפשר לי לפקפק רק בדברים מאוד מסוימים ולהגיע רק למסקנות מאוד מסוימות.
אני לא קוראת למרצים לשנות אג'נדה או לצנזר את עצמם. להפך. אם הם נאורים כפי שהם תופסים את עצמם, אני קוראת להם לא לצנזר בכלל. אפילו אם זה נגד האג'נדה שלהם. קבלו את השונה. הכירו בקיומם של נרטיבים שונים משלכם, ואל תשתיקו אותם. אתם חוקרים ומלמדים במוסד שמקדש את הפלורליזם, אז תנו לכל הקשת ביטוי. אפשרו לסטודנטים לגבש דעה ביקורתית מתוך שיח אמיתי. בקיצור, עשו את עבודתכם נאמנה, ותנו לנו להחליט בעצמנו.
נגה כספי היא סטודנטית בשנה הראשונה של התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.
מאת: שירי קטלן
מאת: שירי קטלן
פני כארבע שנים שינתה המועצה להשכלה גבוהה את הסטנדרט המינימאלי לתוכנית המוסמך. כל האוניברסיטאות בארץ התאימו את תוכניות המוסמך שלהן בהתאם לאותה החלטה, והשנה, באיחור אופנתי, הצטרפה גם המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לשאר האוניברסיטאות בארץ, ושינתה את התוכנית למוסמך בכל המסלולים.
עד לפני שנה, על הסטודנטים במסלול המחקרי היה להשלים קורסים בהיקף של 40 נקודות זכות; לאחר השינוי, עליהם להשלים 34-36 (תלוי במסלול) נקודות זכות. במסלול הלא מחקרי נדרשו הסטודנטים להשלים 52 נקודות זכות, בעוד כיום הם נדרשים ל-40 נקודות בלבד. ההבדלים אינם רק במספר נקודות הזכות, אלא גם בתוכן. בעבר נדרשו הסטודנטים בשני המסלולים לכתוב שני סמינרים, בעוד שבתוכנית החדשה על סטודנטים במסלול המחקרי לכתוב סמינר אחד בלבד. כמו כן, קורסי החובה עצמם השתנו והתוכנית רוכזה ביומיים בלבד, ימי שני וחמישי
ראש המחלקה, פרופ' גד יאיר, מספר כי השינוי הגיע כמענה למיעוט הסטודנטים שנרשמו לתואר השני. בדיקה מול אוניברסיטאות אחרות העלתה כי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית הציעה את תוכנית המוסמך הגדולה ביותר מבחינת היקף נקודות הזכות, וזאת בהיקף של כמעט שנת לימודים נוספת. פרופ' יאיר מסביר כי המחלקה מאמינה שהעומס של התוכנית היווה את הסיבה למיעוט הנרשמים: "סטודנט בר דעת שבוחן היום את כל התוכניות בארץ אומר לעצמו – למה אני צריך לשבת שלוש שנים בירושלים ושנתיים במקום אחר? אז הדבר הראשון שעשינו היה צמצום היקף הלמידה לפחות או יותר הסטנדרט המקובל במקומות אחרים. ירדנו למה שנראה לנו אפשרי מבלי לבטל למידה משמעותית."
פרופ' יאיר רואה גם את צמצומה של התוכנית לימי שני וחמישי גורם שימשוך סטודנטים עובדים: "פרופיל הלומדים במוסמך הוא על פי רוב של אנשים שהם כבר חלק משוק העבודה. כאשר פרשנו בעבר את תוכנית המוסמך על כל השבוע יצרנו אילוץ סטרוקטורלי שהיה קשה להתמודד איתו, והוא הביא לחוסר נוכחות בקורסים או מיעוט נרשמים. השינוי בא להקל על סטודנטים שגם לומדים וגם עובדים." פרופ' יאיר גם התייחס לעומסים על הכיתות בקורסי החובה, והבטיח שמדובר בעומס חד שנתי שנוצר בעקבות המעבר בין התוכנית הקודמת לנוכחית, ולא אמור להמשך גם בשנת הלימודים הבאה. יש לציין שבתגובה לעומס שנוצר בקורס 'שיטות מחקר איכותיות למוסמך' החליטה המחלקה להוסיף השנה מרצה נוסף, דבר המאפשר הוראה בכיתות קטנות יותר.
למרות הציפייה לעלייה במספר הנרשמים ללימודי מוסמך וההקלה על הסטודנטים מבחינת צמצום מספר ימי הלימודים, ההשלכה המהותית ביותר מבחינתו של פרופ' יאיר היא צמצום משמעותי בהיקף הלמידה: "התשובה שלי היא תשובה ממלכתית – מדינת ישראל החליטה לצמצם את היקפי הלמידה ולייעל את האוניברסיטאות, והמשמעות היא בפירוש פחות למידה ופחות דעת. אנחנו לא יכולים לסבסד את מודל העבר עם תקציבים בני ימינו. זה ברור שתלמידים היום יודעים פחות. תשווי 52 נקודות זכות ל-40. זו החלטה ממשלתית של סדרי עדיפויות לאומיים והקצאות ממשלתיות, ובנסיבות אלו האוניברסיטה נאלצת להוריד רמה, אי אפשר לקרוא לזה אחרת. הורדת כמות היא הורדת רמה כי לכמות יש משמעויות איכותיות בלמידה". פרופ' יאיר טוען כי מכיוון שאין אפשרות לצמצם את התוכנית לבוגר בעקבות סטנדרטים בינלאומיים, אין מנוס אלא לפגוע בתוכנית למוסמך
לסוגיה זו נדרשה גם פרופ' תמר אלאור, המלמדת את אחד מקורסי החובה במוסמך: "זה מדכא שהמדינה והמרחבים הציבוריים רואים באקדמיה סוג של אויב הציבור, של מישהו שיושב על כספי ציבור ומתגרד. זה מאוד עצוב שמעמדה של האקדמיה בארץ ובעולם נפגם". אך פרופ' אלאור טוענת כי למרות שהמדינה היא העומדת מאחורי הקיצוצים, נראה כי הסטודנטים עצמם מוכנים לקבל מוצר פחות איכותי, ותמורת אותו מחיר: "זה מצער. זה מצער שסטודנטים היום משלמים את אותו כסף ומקבלים פחות סחורה. זה מצער שהתחרות היום היא כזאת שבסחורה של השכלה, מי שנותן פחות בעד אותו מחיר הוא יותר פופולארי, כאשר בכל סחורה אחרת היינו רוצים לחשוב הפוך – שבעבור אותו מחיר נקבל כמה שיותר סחורה. אז אני מבינה את הקליינטורה שאומרת – אם אני יכולה לקבל תואר מוסמך מאוניברסיטה טובה בפחות מאמץ, אז למה שאני אתאמץ יותר, אבל זה פשוט טראגי."
אלאור מספרת על תקופה בה לימודי המוסמך נראו אחרת, הכיתות היו קטנות יותר, והקשר עם המרצים היה אינטימי יותר. תלמידי המוסמך של היום, היא אומרת, כנראה לא יזכו לאותה חווית למידה: "אני זוכרת במ.א. סמינר של אחד עשר, או שנים עשר אנשים. חלק מהשיעורים היינו לומדים אצל המרצה בבית. אני לא יודעת אם מישהו יכול לתת לכם את החוויה הזאת של מה זה ללמוד בביתו של המורה, ומה זה ללמוד לימוד אינטנסיבי של שיעור חובה. ההזדמנויות לתת חוויות מהסוג הזה הולכות ומצטמצמות". כיום, היא אומרת, לימודי המוסמך לא מספקים לסטודנט את הסביבה האינטלקטואלית שהוא אמור לצפות, ובצדק, לקבל בתואר שני: "אני חושבת שתלמידים שלמדו את התואר הראשון בעניין ושמחה, אבל עם תחושה של 'אני נאלצת ללמוד קורסים שאני לא ממש רוצה ללמוד אותם ועדיין אין לי קשר אישי עם מורה כזה או אחר, ועדיין אין לי חוויה של למידה אינטנסיבית ואיזשהו מהלך אינטלקטואלי שלא הכרתי, ואולי הנה זה יקרה לי בתואר שני, ואז שוב אני נאלצת לבחור מתוך מצע מוגבל של קורסים ועוד פעם כמות נקודות הזכות מצטמצמת, והחלק היחסי של שיעורי החובה בתוכם עולה, וכך שוב אני לומדת יותר דברים שאומרים לי ללמוד ופחות דברים שבחרתי ללמוד, ואין מה לעשות. אז יש כאן באמת אילוצים ארגוניים, שוק תחרותי, קליינטורה עם דרישות מדויקות, סגל מורים שהולך ומצטמצם ויכול לשאת על כתפיו פחות משנים קודמות. אני מבינה את האילוץ, אנחנו מנסים בתוך זה לעשות את המיטב ולא לוותר, בהחלט להמשיך ולעודד את התלמידים, אבל זה יותר קשה".
אך נראה כי לא כולם מבכים את השינוי. אפרת שמעון, סטודנטית במגמת הארגון במחלקה, החלה את לימודיה בתוכנית הקודמת, ובתחילת השנה עברה לתוכנית החדשה. היא, בניגוד לפרופ' יאיר ופרופ' אלאור, רואה את השינוי כמבורך: "אנחנו מקבלים פחות, חד משמעית, אך האם זה מפריע לי? לא! אני פה, וזה סוג של קנס שאני חייבת לעבור. גם בני המשפחה שלי חשבו שזו חוצפה שתמורת אותו תשלום אנחנו מקבלים פחות, אבל אני לא טיפוס חוקר, אני לא טיפוס אקדמאי, אני רוצה רק לסיים, אז בשבילי זה יתרון. אם הקורסים היו יותר רלוונטיים, יותר פרקטיים, יותר מכינים לעולם העבודה, יכול להיות שהייתי מרגישה אחרת, אבל כרגע, מבחינתי זה תיק ויאללה לגמור עם זה". ובעוד שמעון מצפה בקוצר רוח לסיום התואר שלה, עידן סימון, אחד מנציגי המחלקה באגודת הסטודנטים, עושה את צעדיו הראשונים בתואר השני: "בעולם של היום צריך למצוא את האיזון בין הרמה לבין התחרות. זה אולי צעד שהוא לא הכי אופטימאלי, אבל אם הוא הגשים את המטרה של להשאיר את הסטודנטים אז הוא עשה את שלו. בעולם אופטימאלי הייתי מצפה שהאוצר יקדיש לאקדמיה את התקציבים הראויים, אבל אם אלו האילוצים אז בעיני אפשר לחיות עם המחיר"
למי שבכל זאת מוצא עצמו מדיר שינה בעקבות נקודות הזכות שנשארו מאחור, פרופ' אלאור מסכמת עם עצה: "מי שרוצה ללמוד יכול. יש כאן אנשים מצוינים במחלקה ובפקולטה ובאוניברסיטה. אם מישהו תאב דעת ורוצה ללמוד, אפשר. בעולם האקדמי החוויות האמיתיות הן או לבד או בחברותא עם העמיתים שלכם. אני חושבת שאני למדתי מהעמיתים שלי לא פחות מהמורים שלי. תעשו לכם קבוצות עבודה, קבוצות למידה בתחומים שקרובים אליכם, תקראו מאמרים יחד, תדונו, תעשו לכם בתי מדרש קטנים, היפכו את הלימודים למלאי דיאלוג – בכיתה גדולה קשה לקיים דיאלוג. כאשר אדם צריך לקבל את הפידבק של רעהו, להקשיב למישהו אחר, לנסות ולענות לו, זאת למידה."
שירי קטלן הינה סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
מאת: ארז מגור
בשנה שעברה (תשס"ט) החלה המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה להפעיל מסלול מואץ לתואר שני. במהלך סמסטר א' נשלח מייל ממזכירות המחלקה אל מספר מצומצם של תלמידים מצטיינים משנים ב' וג' של התואר הראשון אשר הזמין את אלו למפגש בו הובהרו פרטי המסלול. בפגישה זו הציג ראש החוג – פרופסור גד יאיר – את התוכנית אשר תאפשר למשתתפים בה לסיים את לימודיהם לתואר ראשון ושני בתום ארבע שנים. התוכנית מאפשרת למעשה לסטודנטים המעוניינים להמשיך לתואר שני במחלקה להתחיל את המסלול עוד בשלבי התואר הראשון וכך, בסופו של דבר, למנוע את "מריחת" התואר.
רוב הסטודנטים לתואר שני במחלקה, כך מסתבר, אינם מספיקים כיום לעמוד בכל דרישות התואר במסגרת השנתיים המיועדות לכך ולעיתים רבות נאלצים למשוך אותו אל תוך שנה שלישית ואף רביעית. ישנם שלושה מכשולים עיקריים אשר לרוב עומדים בפני סיום הלימודים ותחילת העבודה על התזה: עמידה במכסת נקודות הזכות הדרושות (כיום 34), מציאת נושא לתזה, ומציאת איש סגל מהמחלקה אשר מוכן להנחות את תהליך המחקר. המסלול המואץ נבנה בצורה המאפשרת לסטודנטים להתחיל ולהתמודד עם שלושת המכשולים הללו כבר במהלך התואר הראשון.
את המסלול הרשמי – אשר החל בסמסטר ב' של שנת תשס"ט – התחילו אחד-עשר סטודנטים: תשעה משנה ב' ושניים משנה ג'. במסגרתו נדרשו חברי התוכנית להשתתף בשני קורסים של תואר שני (בהיקף כולל של 8 נ"ז). קורסים אלו, אשר הינם קורסים ייעודיים למסלול המואץ ויועברו במתכונת דומה גם השנה הם "הישראלים: קודים תרבותיים עמוקים וביוגרפיה אישית" של פרופסור גד יאיר – קורס במתכונת של סמינר בו התקיים מחקר קבוצתי על התרבות הישראלית, מחקר אשר כלל ביצוע תצפיות וראיונות על בסיס שבועי וכתיבת עבודה מסכמת אשר התבססה על החומר האמפירי שנאסף במהלך הקורס; ו"הסוציולוגיות שלנו: בחינה רפלקסיבית של מאפייני הדיסציפלינה הסוציולוגית" של טליה שגיב וזהר גזית – קורס הנע לסירוגין בין שיעורים פרונטאליים וסדנאות בהן נעשים צעדים ראשונים בעריכת מחקר מקורי הכוללים בחירת נושא, יציאה לשדה, איסוף ועיבוד ממצאים וניסוח שאלת מחקר.
בשנה שעברה זכו שני קורסים אלו להצלחה גדולה, כאשר התרומה המשמעותית ביותר שלהם הייתה קיומו של תהליך למידה וכתיבה משותף אשר התבצע בקבוצה קטנה ואיכותית. הקורסים לא התקיימו בצורה של לימוד פרונטאלי כמו רוב הקורסים המוצעים במהלך התואר הראשון, אלא כללו שיתוף של הגשות, כתיבה ודיונים סביב חומרי הקריאה ונושאי השיעור השונים. הקורס של טליה וזהר, לדוגמה, התמקד בלימוד של מיומנות כתיבה ומחקר ואף עודד לחפש ולחשוב על נושא מקורי לתזה, כאשר המטלה המסכמת בקורס כללה כתיבה של הצעת מחקר מסודרת.
בנוסף לקורסים עצמם, זכו חברי המסלול להכוונה ותמיכה רצופה גם ברמה האישית, וזאת על-ידי ראש החוג, טליה וזהר – אשר דלתם הייתה פתוחה תמיד, במהלך הסמסטר וגם לאחריו. השנה אף הסתיימה באירוע מיוחד בו התאפשר לכל תלמיד בתוכנית להציג נושא אותו הוא מעוניין לחקור בהמשך הלימודים, כמו גם לקבל תגובות והערות מחבריו למסלול ומנציגי המחלקה.
מאיצים לבד
לעומת זאת, עם כניסתו של המסלול אל שנתו השנייה, תש"ע, החל להתגלות כי התוכנית חסרה מסגרת המשכית ואף פועלת ללא חשיבה לטווח הארוך. הסימנים הראשונים לבעיה התגלו במהלך הרישום לשנה הנוכחית, כאשר נוצרה אי-ודאות אצל חברי המסלול לגבי האפשרות להירשם לקורסי חובה של תואר שני. הסתבר כי עד אותה עת טרם התקבל אישור מטעם הפקולטה לאפשר לחברי המסלול להשתתף בקורסי חובה של תואר שני כבר במהלך שנה ג' של התואר הראשון. משום שרוב נקודות הבחירה כבר מומשו במסגרת הקורסים של המסלול בשנה שעברה, הדבר היווה איום על סיום המסלול כמתוכנן – כיוון שהתכנון היה להמשיך ולצבור גם השנה נקודות זכות מהתואר שני. רק בצורה זו, באופן תיאורטי לפחות, יכול סטודנט המשתתף בתוכנית למצוא את עצמו בתחילת שנתו הרביעית באוניברסיטה עם אפשרות להשלים את כל יתר הנקודות הדרושות. ברגע האחרון הושג האישור המיוחל, והתאפשר לחברי התוכנית לנשום לרווחה ולהירשם לקורסי חובה של תואר שני בשנה הנוכחית. אולם אז התברר כי הניסיון לקיים גם השנה קורס ייעודי לחברי התוכנית, שיאפשר פיתוח לתזה – רעיון אשר צמח מתוך יוזמה של חברי התוכנית ונענה בחיוב על-ידי המחלקה – לא יצא אל הפועל עקב מספר נרשמים נמוך. למרות שבמקרה זה ניתן להאשים הן את הסטודנטים והן את המחלקה, המצב בפועל הוא העדר המשכיות בין שנה א' לשנה ב' של התוכנית, דבר המותיר את חבריה ללא מסגרת מאחדת.
לבסוף, ראוי לדון באחת השאלות המרכזיות בנוגע לתוכנית: עד כמה מאפשר המסלול את השלמת שני התארים בארבע שנים? למרות שעוד מוקדם לקבוע סופית, נראה לי כי כבר כעת ישנן סיבות רבות להטיל ספק בדבר. המסלול אמנם מאפשר לצבור את כל הנקודות הדרושות לשני התארים תוך ארבע שנים1, אך נראה כי המחלקה אינה דואגת להמשיך ולסייע לסטודנטים בשנה השנייה במסלול להתמודד עם שני המכשולים אותם הזכרתי תחילה – מציאת נושא ומנחה לתזה. נושאים אלו נשארים אחריותם הבלעדית של הסטודנטים, ללא תמיכת אף גורם במחלקה הדוחף או מלווה את התהליך. לדעתי, אחריות זו לא צריכה להיות מוטלת על הסטודנטים בלבד, וזאת כיוון שבמסלול המנסה להשיג בשנה אחת את שלרוב מושג בשנתיים או יותר, הכוונה שוטפת ומסגרת נוקשה הינם חיוניים.
בנוסף לאלו, גם הנושא הכלכלי מהווה גורם בעייתי. היות והמסלול אינו מְלֻוֶּה בשילוב כלשהו של מלגת לימודים או הבטחה למשרת תרגול או מחקר במחלקה, חובת המימון נופלת על הסטודנטים עצמם, הנאלצים להתמודד עם הצורך לממן שני תארים, הראשון והשני, במקביל. אם נוסיף לזה את העובדה כי תלמידי המסלול המואץ נאלצים לשלם שכר-לימוד מלא של תואר שני (200%) גם אם יצליחו לסיים אותו בשנה אחת, ניתן לראות שגם המציאות הכלכלית אינה עוזרת לחברי המסלול לעמוד במסגרת הזמן אליה הם שואפים. חברי המסלול אולי יסיימו תואר ראשון ושני בארבע שנים, אך ישלמו כאילו סיימו אותם בחמש. בהתחשב במצב העניינים היום, נראה לי כי יידרשו לפחות שנתיים על מנת לסיים את כל חובות התואר השני ולא שנה אחת כמו שהובטח. אם המחלקה באמת מעוניינת שתלמידי המסלול המואץ יסיימו את לימודיהם בארבע שנים, עליהם לפתור נושאים אלו בעתיד, או, לחילופין, לשקול להוריד מעט את הציפיות הגבוהות ולהימנע מלפרסם את התוכנית כמסלול של ארבע שנים.
למרות זאת, לדעתי ישנן מספיק סיבות טובות לבחור להשתתף במסלול המואץ. הערך המוסף של המסלול, כמו גם והעובדה שהוא אכן מבטיח את סיום התואר השני מוקדם מהרגיל (בחמש שנים במקום בשש או יותר), עולים בהרבה על חסרונותיו. ראוי לזכור שלמרות החסרונות שהוזכרו, התוכנית הינה עדיין בחיתוליה ולכן ישנה עוד אפשרות ממשית לשנות ולשפר אותה בעתיד. בנוסף יש לציין כי המחלקה, וראש החוג במיוחד, תומכים בתוכנית ומחויבים להצלחת הסטודנטים הנמצאים בה, וכתוצאה מכך, פתוחים להערות ולשינויים. לטובת הקוראים המתעניינים באפשרות להצטרף לתוכנית בעתיד, חשוב לציין כי המסלול המואץ מהווה ניסיון ייחודי הכולל סגנון למידה והכוונה אישית שאין לו אח ורע בחוגים אחרים בפקולטה. הצטרפות למסלול בשנה ב' יוצרת למעשה מצב של "אין מה להפסיד" וזאת משום שבמקרה של פרישה לאחר שנה ניתן להמיר את נקודות הזכות שנצברו לנקודות של תואר ראשון וכך להוריד מהעומס של שנה ג'. לפיכך, אני עדיין סבור שהמסלול המואץ לתואר שני הינו יוזמה רצויה, התורמת לשיפור מיומנות המחקר והידע האקדמי של הלומדים בה, ואף מאפשרת הזדמנות לגשש וללמוד קצת יותר על מהות התואר השני בסוציולוגיה או אנתרופולוגיה, וזאת לפני שבאמת מתחייבים אליו.
1ראוי לציין כי הנושא בעייתי יותר עם תלמידי מגמת ארגון, אשר למעשה אינה מכירה בנקודות אשר נצברו במהלך השנה הראשונה של המסלול, וזאת משום שכל הנקודות של מגמה במסגרת התוכנית החדשה הינן חובה, והמגמה אינה מאפשרת הכרה בנקודות בחירה.
תגובת המחלקה: המחלקה רואה חשיבות גדולה בתוכנית המואץ וכן בהמשכיותה. לגבי קורס ההמשך שבוטל, היינו שמחים אם הוא היה מתקיים, אך הסטודנטים לא נרשמו אליו ולכן הרעיון נפל.
*ארז מגור הינו סטודנט שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים וכמו כן סטודנט במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
מאת: טניה מץ
במסגרת לימודיי בחוג השני שלי, שמעתי לא אחת את ההמלצה לשלב דיסציפלינה זו או אחרת עם לימודי מזרח אסיה. לעומת זאת, במושא לימודי העיקרי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה קשה לומר שההמלצה להעשיר את ה"רוח" עולה לעתים קרובות מדי.
רבים מן ההוגים הסוציולוגיים החשובים, מן האבות דרך הבנים וכן הלאה אימצו לעצמם השקפת עולם אינטר-דיסציפלינארית. אלו לא הסתפקו בסוציולוגיה או באנתרופולוגיה כשלעצמה, אלא חבשו בנוסף כובעים נוספים: פילוסופיים, פסיכולוגיים ועוד כהנה וכהנה. מה שפותח את הטיעון שלי כי בקיאות בתחומים מגוונים היא רלוונטית לתחום. קריאת ספרות יפה היא קרש קפיצה טוב בעיני להרחבת אופקים זו, ומכאן שזוהי פעילות רצויה לכל סוציולוג באשר הוא.
לתחושתי, אין מספיק עידוד במהלך לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כפי שאני חווה אותם בשנתיים וחצי האחרונות, להרחיב את היריעה מעבר לחומרי הסילבוס. אדייק ואומר, לחפש חומר תיאורטי בנושאים הנלמדים, להרחיב ולקרוא מכתביהם של אותם הוגים הנלמדים או חבריהם לאסכולה זו או אחרת, היא דווקא פעילות המתקבלת בברכה. אך, לטעמי, הרחבה זו כלל אינה מספיקה.
בתור מי שרואים עצמם כחוקרי תרבות וחברה, מושגים הקשורים אחד לשני בעבותות, ייתכן כי אנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לשדה הספרותי. בתוך כך הספרות היפה, שירה, והייתי אף מרחיבה ואומרת אומנות ככלל. אולם במאמר זה אתמקד בספרות.
הספרות היא במידה מסוימת מעין שופר תרבותי, המשקף במידה לא מבוטלת את רוח התקופה והתרבות של בני החברה שבקרבתה היא נכתבת. אף אם אינה נצרכת במידה שהיינו רוצים, בתור חוקרים עלינו לראות מוצרים תרבותיים אלה כאותה תצפית משתתפת, ראיון עומק או שאלון: ככלי מתודולוגי נוסף לבחינת התרבות או החברה שהיא מושא מחקרינו. המילה הכתובה נושאת על גבה משקל היסטורי ומשמעויות רבות.
מחד, כמו שטענתי, אותה ספרות לא-אקדמית, יכולה לשמשנו ככלי, כחלק ממצבור הראיות שלנו. מאידך, ואף חשוב מכך, היא יכולה להעשיר את עולמנו הפנימי. על-ידי כך שאנו עצמנו נהיה צרכני ספרות זו (וכאן נוכל להתפלמס על איזה ז'אנר ספרותי הוא מעשיר יותר ואיזה פחות), נוכל לתרום לעולמנו המחקרי. אדגיש ואומר, כי אין בכך כדי לגרוע מן החשיבות המכרעת של הידע התיאורטי הנרחב, הבקיאות בהגותם של סוציולוגים ואנתרופולוגים כאלה ואחרים. כל זה יתווסף להון התרבותי שלנו, איתו נוכל להעשיר את פועלנו האקדמי והאנושי כאחד. הדבר ישמש להשבחת האופן בו נוכל לפרש תיאוריות, את הזוויות שנוכל להציע לשדה המחקרי שלנו, את זכוכיות הקלידוסקופ הצבעוני שלנו שדרכו הביקורתיות המחקרית שלנו בוחנת את העולם.
מקובל למדי כי ספרות בכוחה להעשיר את השפה, עולם המושגים והדימויים. בחוויה האישית שלי כתולעת ספרים, אני תרה אחר אותם ספרים שבהם רעיונות המפתיעים אותי. אודה על האמת, שבסיפורת לעתים מדובר בקונספציות שהן דמיוניות לחלוטין או מיסטיות, אך לטעמי הקשר למציאות אינו חשוב כלל. עצם ההיתקלות ברעיון חדש שטרם הגיתי אותו בכוחות עצמי מניע את גלגלי המחשבה כך שהם מפיקים תוצרי לוואי בתחומים שאולי לא נוכל לשים עליהם את האצבע מייד, או לחבר ביניהם בקשר לינארי. עושר פנימי, הוא שאמרתי, תורם לעושר רעיוני, התורם לעושר מחקרי וכן הלאה. ככל שנהיה אנשים "עשירים" תרבותית יותר, כך נוכל לתרום לתרבות יותר בחזרה.
בעוד חוקרים מסוימים אכן נעזרים בספרות יפה כשדה מחקרי או אף משתמשים בספרות יפה בנושא המחקר שלהם כחומר ביבליוגרפי לגיטימי, לא זו כוונתי העיקרית. השורה התחתונה שלי היא שהקריאה של ספרות יפה מעשירה בפני עצמה, וכתוצאת "לוואי" יש לה יכולת להשפיע גם על מבט מחקרי.
היטב אני מבינה את המועקה המסוימת הנוצרת אצל הבאים בשערי האקדמיה עודם כורעים תחת נטל קריאת ה"חובה", בעוד שרחוק כנראה המקרה בו כל פריט בכל סילבוס הוא משאת הקריאה הפרטית שלנו. לעתים סגנונות כתיבה של הוגים סוציולוגיים (באופן אירוני, במיוחד אלה המושפעים מאסכולות פילוסופיות) יכולים להיות לא קלים לצליחה. לכן אין ספק כי חווית הקריאה, שבחיי היומיום יכולה לשמש אף סוג של אסקפיזם, במסגרת האקדמיה מקבלת קונוטציות מכבידות. על אף זאת, אני קוראת לכולנו לקרוא. בתור תלמידים, מורים וסוציולוגים מוסמכים, אנו חייבים להכיר בהון התרבותי הגלום בפעילות זו ובחשיבותה. חובה עלינו לקרוא, ומה שרחוק יותר מן הז'אנר האקדמי כן ייטב! רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרות ישראלית, ספרות לועזית, ישנה או חדשה, הכל כשר למטרה זו.
טניה מץ הינה סטודנטית שנה שלישית בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.
