אריך בראואר, "האנתרופולוג שנשכח" אשר הקדים את זמנו?

"הראשון מבין האנתרופולוגים הפרופסיונליים שהשתקע בפלסטין-א"י והתכוון לכונן בה אנתרופולוגיה אקדמית פרופסיונלית היה אריך בראואר (1895-1942), אולם דרכו אל הנצח של האנתרופולוגיה הישראלית לא צלחה. מאחר שלא הצליח לשכנע את האוניברסיטה בנחיצות מיסוד האנתרופולוגיה בין כתליה, גדיעת הקריירה שלו ומותו בגיל צעיר, הוא נשכח בתיקיה המאובקים של ההיסטוריה האנתרופולוגית המקומית.

יליד ברלין, שלקה בילדותו בדלקת פרקים אשר בעקבותיה לקה במגבלות גופניות חמורות, כולל קומתו נמוכה במיוחד ועיוות בעמוד השדרה. בראואר היה צייר וגרפיקאי חובב שהתכוון להתמחות בתחום אך ומשלא התקבל ללימודים גבוהים בגרפיקה פנה ללימודי אתנולוגיה (אנתרופולוגיה תרבותית) ומזרחנות באוניברסיטאות שונות בגרמניה. עבודת הדוקטורט מאוניברסיטת לייפציג על הדת של שבט ההררו בדרום אפריקה (1925), התבססה על מחקר עיוני.

בשליחות של שנה ב-1925 מטעם המוזיאון האתנוגרפי של לייפציג במטרה לחקור חפצי פולקלור פלסטיניים, הוא שהה בפלסטין-א"י. ב- 1927 הגיע לכאן לצמיתות והשתקע בירושלים, ובה ערך עבודות על קהילות יהודים יוצאי תימן, בוכרה, וכורדיסטן.

עבודת השדה בירושלים של אנתרופולוג יהודי ממוצא גרמני ששולט בעברית וחקר יהודים מזרחיים תאמה את המסורת האוריינטליסטית של המחקר האנתרופולוגי בן הזמן. הוא היה איש אשכולות שהתמחה במגוון של מתודולוגיות ואמצעי ביטוי: צילם, בעיקר צילומי דמויות אנשים באופן שהיה מקובל באנתרופולוגיה הפיזית של תקופתו ואף ערך מדידות של מאפיינים פיזיים שלהם. כצייר וגרפיקאי הוא צייר אנשים, נופים וסצנות משדה המחקר. במימון האוניברסיטה רכש חפצי יודאיקה וחפצי יומיום שהיוו את הבסיס לאוסף של יהודי תימן במוזיאון ישראל. ומעל כל אלה, הוא ערך עבודת שדה מעמיקה ומדוקדקת באמצעות כלי האתנוגרפיה הקלאסיים של ראיונות. חדשנותו באה לידי ביטוי בדרישתו להעמיק חקור את "העם חי", כלומר את חיי וחפצי היומיום. זאת בניגוד למסורות המחקריות שהיו נהוגות הן במדעי היהדות, להתמקד בחפצי יודאיקה, טקסטים ויצירות המזוהים כתרבות גבוהה. בראואר התעניין במשחקי ילדים, באופן אפיית הלחם, בדרכי טווית הצמר, כמו גם בנוסחי תפילות ובפרקטיקות דתיות בעת עצירת גשמים.

איכות עבודתו המחקרית לא עמדה לו בפניותיו החוזרות ונשנות להתקבל כחבר סגל מן השורה באוניברסיטה העברית, היחידה בזמנה. שערי האוניברסיטה לא היתה פתוחה להכניס את האנתרופולוגיה בכלל והאנתרופולוגיה של היהודים בפרט. עבודתו האקדמית, שהסתייעה בקרן לסיוע לפליטים יוצאי גרמניה, הפסיקה את תמיכתה בו, אך דחוי וללא בסיס כלכלי, הוא המשיך בעבודתו המדעית עד יומו האחרון. הפרסומים המדעיים של בראואר, אף שהיתה בזמנו הכרה באיכותם, נדחקו אל קרן זווית ולא הפכו לחלק מגוף הידע המקומי. בימינו המתודולוגיות שלו לא מקובלות, שלא לומר מהותניות ונתפסות כמקדמות הגזעה ואבחנות עדתיות על רקע הבדלים פיזיים. ערך פרסומיו הוא בעיקר בשרטוט ההיסטוריה של קהילות יהודים מזרחיים טרום הגירתם לפלסטין-א"י, בעוד שתרומתו לתיאור וניתוח חייהם של המהגרים מתימן ומכורדיסטן בירושלים היתה מוגבלת ביותר.

לו היה בראואר מאריך ימים ומצליח ביעדיו לכונן אנתרופולוגיה (יהודית) באוניברסיטה העברית, סביר להניח שהיא היתה בעלת אופן של אנתרופולוגיה אמריקאית רב פנית הכוללת פולקלור, אנתרופולוגיה חברתית, ואנתרופולוגיה פיזית (אך לא ארכיאולוגיה), ומתמקדת ביהודים".

הרחבה והעשרה על בראואר:

• פרסומיו העיקריים כתוצרי עבודות השדה:
• Erich Brauer, Ethnologie der Jemenitischen Juden, Heidelberg: Carl Winters Kulturgeschichte Bibliothk, I. Reihe: Ethnologische bibliothek No.7.1934
• אריך בראואר, יהודי כורדיסתאן: מחקר אתנולוגי. המכון הארצישראלי לפולקלור ואתנולוגיה. השלים ערך ותרגם רפאל פטאי. 1947.
• Erich Brauer, The Jews of Kurdistan, Completed and edited by Raphael Patai, Jewish Folklore and Anthropology Series. Detroit: Wayne State University Press. 1993.
• ב- 2005 תורגם הספר לטורקית, בהוצאה לאור המתמחה בכורדים.
• אורית אבוהב, המזוודה של אריך, סרט קצר על חייו ופועלו הופק בסיוע של מכללת בית ברל. https://www.youtube.com/watch?v=oWNSn7cQcJk
• אורית אבוהב. 'פני אדם: על תרומתם של האתנולוגים אריך בראואר ורפאל פטאי לחקר האנתרופולוגיה של היהודים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כ"ב, 2004 עמ' 159 – 178.
• אורית אבוהב. 'האוניברסיטה העברית ומדעי האדם', בתוך חגית לבסקי (עורכת), האוניברסיטה העברית בימי הבית הלאומי: התבססות וצמיחה 1925 – 1948, ירושלים: מאגנס. 2005. עמ' 572- 593.

 התבוננות נשית מהלידה עד הקבר: האנתרופולוגית הפינית הילמה גרנקוויסט ומחקרה בכפר הפלסטיני ארטאס:

– "I needed to live among the people, hear them talk about themselves in Artas, make records while they spoke of their life, customs and ways of looking at things. For that reason I decided to remain in Palestine.” (Granqvist 1931: 2)

הילמה גרנקוויסט, "סית הלימה" בפי שכניה בכפר הפלסטיני שחקרה (1890-1972), היתה חלוצת האתנוגרפים הפרופסיונליים שערכו עבודת שדה בפלסטין. אנתרופולוגית פינית ממוצא שבדי, גרנקוויסט ביצעה עבודת שדה בשתי תקופות בין השנים 1925-1931 בכפר הפלסטיני ארטאס ליד בית לחם. בלימודיה בפינלנד בסוציולוגיה היתה תלמידתו של אדוארד ווסטרמרק (Westermark) (1862-1939), שהשתייך גם לבית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון. בלימודיה לתואר שני התעניינה בעיקר בנשים בתנ"ך וב-1925 נקרתה בפניה ההזדמנות להשתתף במשלחת ארכיאולוגית בירושלים שבה התוודעה לתושבת ארטאס לואיז בלדנספרגר (Baldensperger), בתו של המיסיונר האמריקאי פיליפ בלדנספרגר (מחברו של הספר "המזרח הבלתי משתנה" על פלסטין). זו פתחה בפני גרנקוויסט את ביתה, וחלקה את קשריה האמיצים עם תושבי ובעיקר תושבות הכפר, שסיפקו לגרנקוויסט את התנאים המתאימים לעבודתה.

גרנקוויסט עבדה בעיקר עם נשים ועל נשים, בנושאי נישואין, משפחה, לידה ומוות –בפרספקטיבה הנשית שלה ושל האינפורמנטיות שלה, בחברה שהיתה בה הפרדה מגדרית ברורה. היא הצביעה על סולידריות נשית בהקשרים מסוימים ועל העדרה בהקשרים אחרים. היא עסקה באמונות בעל טבעי ובפרקטיקות היומיות כאחת. במחקרה על הנישואין, מקורות המידע שלה היו משולשים: היא אספה מידע סטטיסטי על נישואין ב-100 שנים בעבר, השתתפה בטקסי נישואין ונעזרה בשתי אינפורמנטיות פלסטיניות מהכפר שסייעו לה במידע רב. לעיתים הפנתה את מבטה אל טקסטים תנכיים והשוותה בין המסופר בהם לבין המציאות כפי שחוותה בכפר. גרנקוויסט כתבה אתנוגרפיות של מאות עמודים, עשירות ומלאות בפרטים. תיאוריה החיוניים לוו בצילומים רבים מעבודת השדה.

מניעיה של גרנקוויסט לעבודת שדה בפלסטין, היו כמו של חוקרים נוצרים שהגיעו לאזור במאות ה-18-20 – שילוב של סנטימנטים דתיים עם עיסוקם המדעי. הם קיוו למצוא באורחות החיים של הפלסטינים בני זמנם דמיון לסגנון חייהם של ראשוני הנוצרים, והניחו כי "המזרח הבלתי משתנה" קפא בזמן והשתמר כפי שהיה לפני אלפיים שנים.

גרנקוויסט למדה מספר שנים בלונדון, ובהשראת מוריה האנתרופולוגים הבריטים, ברוניסלב מלינובסקי וריימונד פירת, התמקדה באתר מחקר אחד ויחיד, חקרה אותו לעומק ונמנעה מעבודה השוואתית. זאת בניגוד לאסכולה ההשוואתית שבה התחנכה ושבה החזיקו מרבית תלמידיו של ווסטרמרק ולו עצמו. גרנקוויסט זכתה בזמנה למוניטין בינלאומי. ספריה נסקרו במיטב כתבי העת הבינלאומיים על ידי בכירי האנתרופולוגים. אבנס פריטשרד סקר את עבודתה על נישואין (1935); אמריס פיטרס ומרגרט מיד התייחסו לדרכי גידול הילדים (1951 ,1950). לטענת קריסטי סואולינה (K. Suolinna, 2000)  פרסומיה לאחר מלחמת העולם השנייה זכו לעניין לא רק בגלל שפלסטין היתה למרכז התעניינות בינלאומית, אלא עקב החשיבות של ממצאיה. גרנקוויסט התמקדה, כאמור, במשפחה ובמחזור חיי אדם מהלידה עד המוות, אך ההיבט הכלכלי והפוליטי בעבודתה היה שולי. בעוד שסיפקה עושר של ממצאים, היא נמנעה מדיון תיאורטי במושגי האנתרופולוגיה והסוציולוגיה בני זמנה. למרות ההכרה לה פרסומיה זכו בקהילת האנתרופולוגים העולמית, בפוליטיקת האקדמיה הפינית קמו לה מתנגדים, שהתקשו לקבל את דרך המתודולוגיה האתנוגרפית הפונקציונליסטית הבריטית שאימצה, והיא נדחתה שוב ושוב בפניותיה להתקבל לסגל הקבוע של האוניברסיטה בפינלנד.

בשהותה בפלסטין לא היתה גרנקוויסט קשורה לאקדמיה היהודית המקומית ואין סימוכין לכך שקיימה מגעים עם האוניברסיטה או עם אנשי מדע יהודים מקומיים. פלסטין באותה עת לא היתה שדה מחקר נחשק לאנתרופולוגים זרים, מסיבות רבות (ראו רבינוביץ, 1998). ומה היה אילו הילמה גרנקוויסט היתה משתלבת באוניברסיטה העברית? מתקבל על הדעת שהמכון למדעי המזרח היה מגלה בה עניין, אך מאחר והמתודולוגיה של המזרחנים התבססה על טקסטים, שפה, ומסמכים היסטוריים, קרוב לוודאי שאתנוגרפית שכמותה לא היתה מוצאת בו את מקומה. האם היה סיכוי לכך שתייסד את הקתדרה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית? קרוב לוודאי שלא, שכן הממסד האוניברסיטאי גילו עניין בעיקר ביהודים. ולימודי נשים? בוודאי שלא, זה ממש מוקדם מדי.

ספריה העיקריים:

• Granqvist, Hilma. Marriage Conditions in a Palestinian Village, vol.I, 1931 vol.II, 1935. Helsinki: Societas scientiarum fennica, commentationes humanarum litterarum.
• Birth and Childhood among the Arabs. Studies in a Muhammadan village in Palestine, Helsingfors: Sӧderstrӧm & Co. Fӧrlagsaktiebolag. 1947.
• Child Problems among the Arabs, Copenhagen: Munksgaard. 1950.
• Muslim Death and Burial: Arab Customs and Traditions Studied in a Village in Jordan, Helsinki: Societas Scientiarum Fennica, Commentationes Humanarum Litterarum. 1965.

עוד על גרנקוויסט:

• רבינוביץ, דני, אנתרופולוגיה והפלסטינים, רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית, 1998. –http://www.vanleer.org.il/he/node/1484
• Kristi Soulinna, Hilma Granquist: A Scholar of the Westermark School in its Decline, Acta Sociologica, 43:317-323. 2000.
• http://asj.sagepub.com/content/43/4/317.abstract
• Weir, Shelagh. "Hilma Granqvist and her contribution to Palestine Studies." British Journal of Middle Eastern Studies 2.1 (1975): 6-13 — http://www.tandfonline.com/d…/abs/10.1080/13530197508705130…

 אמן המילים – האנתרופולוג רפאל פטאי ואנתרופולוגית ההצלה של 'עדות המזרח':

"רפאל פטאי (1910-1996, Raphael Patai), יליד בודפשט שהוסמך לרבנות וקיבל את תואר הדוקטור הראשון שלו במחלקה לשפות שמיות וספרותן. ב-1934 הגיע לפלסטין וכעבור שנתיים קיבל דוקטורט שני מטעם האוניברסיטה העברית על עבודתו ההשוואתית בנושא המים במקורות היהודיים. פטאי השאיר אחריו 17 ספרים, ביניהם שתי אוטוביוגרפיות וקובץ מכתבים אישיים וכארבעים מאמרים, במגוון שפות ותחומים, בעיקר באנתרופולוגיה, בספרות, מקרא, בלשנות, עברית, פולקלור, והיסטוריה של המזרח התיכון תרבויותיו ודתותיו. ב- 1944 הקים במשותף עם חוקרי פולקלור את המכון הארץ ישראלי לפולקלור ואתנולוגיה, שבמסגרתו הוציא לאור את כתב העת "עדות"."עדות" ראה אור במשך שלוש שנים, היה במה לפרסומים בפולקלור, חברה ותרבות של יהודים וערבים ושימש כאמצעי לתקשורת הדדית עם העולם האנתרופולוגי העולמי. תרומתו הביבליוגרפית המשמעותית לאנתרופולוגיה בעברית היתה ספרו "מדע האדם: מבוא לאנתרופולוגיה" (1947) ותרגום-השלמה-עריכה של ספרו של אריך בראואר "יהודי כורדיסטן" (1947), שפורסם לאחר מות מחברו. פטאי עשה כל מאמץ להשתלב בסגל האוניברסיטה העברית, אך כמו עמיתו אריך בראואר הושבו פניו ריקם. וזאת למרות קשריו עם האליטה האינטלקטואלית הירושלמית והממסד הציוני, גם בזכות אביו הפעיל הציוני יוסף פטאי. מעת לעת הפנה להנהגת האוניברסיטה הצעות לשילוב אנתרופולוגיה ופולקלור יהודי כאחד מתחומי ההוראה והמחקר. באני מאמין האנתרופולוגי ניסח את חזונו ש'תכתב מונוגרפיה של כל עדה בישראל', ובה סקירת 'המצב החולף, את התרבות החומרית והרוחנית ואת המבנה החברותי של הקבוצה האנושית'. כחניך האנתרופולוגיה הגרמנית-אוסטרית בשנות ה-30 אימץ רעיונות של אבולוציוניזם תרבותי, לפיהם יש לבצע מחקרי שימור והצלה של קבוצות שהמגע עם העולם האירופי והתרבות המערבית יגרמו למחיקת פריטי עברם ולטשטוש ייחודם ולפיכך 'החובה המוטלת על האוניברסיטה העברית, החובה המוסרית, החובה המדעית והחובה הלאומית, לדאוג לכך ששארית הנכס העממי הזה של עם ישראל לא ילך לטמיון'. עמדותיו אלה מכוונות למשא התרבותי של עולי המזרח תוך התעלמות מקהילות יהודים אחרות. את "עדות ישראל במזרח", ו"האנתרופולוגיה החברתית של היהודים" תפס פטאי כקטגוריות חופפות.

בשלהי שנות ה-40 עבר כובד המשקל התיאורטי של פטאי מהאבולוציוניזם הפרייזרי לגישת האנתרופולוגיה התרבותית בנוסח האמריקאי שהעמיד וניסח פרנץ בואז, בתיווכו של האנתרופולוג האמריקאי מלוויל הרסקוביץ. לפנייתו של הרסקוביץ, אז עורך כתב העת של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, שלח פטאי דו"ח על מצב האנתרופולוגיה בארץ, (1946).

כשנוסדה הפקולטה למדעי החברה ב-1946 המליץ לכונן מחלקה לאנתרופולוגיה, משני טעמים, האחד כי המתודה של המחקר האנתרופולוגית של עבודת שדה לגיטימית כמו המסורות אחרות במדעי החברה, והשני, האפשרות ליצור זיקה בין אנתרופולוגיה לבין יהדות. בהמשך הציע פטאי דרכים אפשריות לסיוע של האנתרופולוגיה למדינה ובמיוחד תרומתה האפשרית לפתרון בעיות חברתיות ותרבותיות של הקבוצות השונות, יהודיים ולא יהודיים.

לאחר מספר ניסיונות נפל להשתלב באוניברסיטה העברית, בתחילת שנות החמישים היגר פטאי לארה"ב והמשיך לכתוב לחקור וללמד על נושאים יהודיים, ערבים, מזרח תיכוניים וישראלים, עד להסתלקותו ב-1996. באמצע שנות השמונים הציע תרומה נכבדה לכינון קתדרה לאנתרופולוגיה יהודית בפקולטה למדעי החברה אוניברסיטה העברית, אך זו דחתה את הרעיון על הסף אף מבלי שיידעה את בעלי העניין.

שמו עלה בקהילה האנתרופולוגית האמריקאית ב-2003 בעקבות שערורייה אנושית ואנתרופולוגית שעיתונאי אמריקני פרסם. הוא טען כי ספרו של פטאי The Arab Mind, שימש כמדריך למשתמש לקציני המודיעין האמריקנים וסוהרי הכלא העיראקי הידוע לשמצה אבו-גרייב, שבו עונו והושפלו הכלואים על סמך התובנות "על הערבים" בהשראת הספר.

– ראו קישור לכתבה בניו-יורקר: The Gray Zone –

פרשיה זו עוררה תגובות נסערות בקהילה האנתרופולוגית האמריקאית והציפה שאלות עקרוניות הנוגעות לאחריות ומעורבות אנתרופולוגים. רבים ביקרו את מידת תקפותן של הכללותיו באשר ל"חשיבה הערבית", המתייחסות למרחב עצום ומגוון של קהילות מהקווקז ועד צפון אפריקה. תובנותיו הבסיסיות אינן זרות לרוח ההכללות המקובלות גם במקומותינו.

פטאי היה איש של מילים, פחות יצא לשדה ויותר ניסח תובנות כלליות ומוכללות המתבססות על חומרים עיוניים מחדר העבודה שלו. הפרישה והיקף התכנים והתחומים שעליהם כתב הטילו צל ביקורתי על מידת העמקתו ומקצועיותו. אילו היה מצליח לממש את חזונו בישראל, היה הזיווג בין אנתרופולוגיה ליהדות מתממש באוניברסיטה העברית מוקדם יותר. הוא היה מרוצה מכך שכיום רוב האנתרופולוגים שבה עוסקים בנושאים יהודיים. פטאי ממשיך לתרום לאנתרופולוגיה הישראלית גם לאחר הסתלקותו. במשאבי קרן שהקים בהוצאת Wayne state university press ראו אור ב-Raphael Patai series in folklore and anthropology  פרסומים של אנתרופולוגים ישראלים הכוללים את אלאור, בילו, גמליאל, כתריאל, שלי-ניומן, נוי, אבוהב, הרצוג ואח' על האנתרופולוגיה הישראלית ועוד ידה נטויה.

רשימה ביבליוגרפית של פרסומי פטאי :

Victor Sanua (ed.) Fields of Offerings, New Jersey: Cranbury, Pp.29-53.

על פטאי:

• אורית אבוהב, פני אדם: על תרומתם של האתנולוגים אריך בראואר ורפאל פטאי לחקר האנתרופולוגיה של היהודים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כב' : 159-178. 2003
• http://eshkol.huji.ac.il/Orit_Abuhab_p.pdf
• Orit Abuahv, Raphael Patai, in Blackwell companion to Jewish Cultures, Oxford: RoutledgeCurzon. 2004
• Dani Schrire, "Raphael Patai, Jewish Folklore, Comparative Folklorists and American Anthropology", Journal of Folklore Research, 47(1):27-43. 2010

יחזקאל זונאבנד –  ראש העיר הטוב מבין האנתרופולוגים והאנתרופולוג הטוב (אולי) מבין ראשי הערים:

"בסוף 1950 התכנסה בביתו ועדה של האוניברסיטה העברית שנועדה לדון ב"הנהגת הוראה ומחקר באנתרופולוגיה לענפיה השונים…בייחוד בקשר עם הבעיות המתעוררות עם העליה הנוכחית". וכן כי זו מספקת "הזדמנות בלתי חוזרת לחקר של האתנוגרפיה והאנתרופומטריה של העדות השונות והשינויים הנגרמים על ידי המגע ביניהן בארצנו..".

הפקולטה חיפשה מועמד מתאים שילמד גם אנתרופולוגיה פיזית וגם חברתית, מתוך תפיסתה של האנתרופולוגיה במשמעותה ההוליסטית, אך בגלל הקושי למצוא כזה, במקביל חיפשה גם אנתרופולוג חברתי. הוצע לפנות לרוברט רדפילד (Redfield) (1897-1958), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, שיבוא כאורח לישראל לפרק זמן קצוב. הנימוקים היו כי 'רדפילד הוא נוצרי, איש מצטיין ביותר ומעוניין בישראל […] ביקורו של איש זה אצלנו יכול לקדם מאד את ענייני האוניברסיטה באמריקה, בייחוד בשיקאגו, כי האיש מקיף שטחים שונים, מתמצא בכל מדעי החברה'. וגם כי 'אם נדע לרכוש את לבו – יוכל להביא לנו תועלת מרובה ולעורר גם אחרים'. שנתיים לאחר מכן עלתה מועמדותו של מרק זבורובסקי (Zborowski) (1908-1990). זבורובסקי היה חבר בצוות אינטר-דיסציפלינרי של מומחים במדעי החברה מאוניברסיטת הרווארד, בראשותה של מרגרט מיד, שערכו פרויקט משותף על "תרבויות מרחוק" (The Study of Cultures at a Distance), ובמסגרתו עסק זבורובסקי בשחזור החיים בשטטל האירופי. אולם, החיפוש אחר מועמד מתאים לווה בחשש של האוניברסיטה שמא 'לאור השינויים הכלכליים איני בטוח אם מועמדים (כבר נמצאו) יסכימו לבוא'. בדיעבד היוזמה לא הבשילה.

ב-1954 נראה שנמצא המועמד המתאים: הנרי יחזקאל זונאבנד (Sonnabend), איש אשכולות, נודד מתמיד ורב-עלילות. זונאבנד נולד בפולין ב-1901 ולמד הנדסה בגרמניה והמשיך בלימודיו לדוקטורט בתחומי הסטטיסטיקה והדמוגרפיה בפדובה, איטליה. יוסף קרוק שספד לו (דבר, 1956) העיד עליו כי עם תום הלימודים היגר לרודזיה, עקב שאיפתו להעשיר את עצמו מבחינת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה על ידי הסתכלויות-חיים חדשות וישירות…. הוא מחליט להכיר מקרוב ואישית את האוכלוסייה המקומית, גר באוהליהם ובבקתותיהם, לומד שפתם, מתוודע למנהגיהם, דתם וחוגר למושגיהם הלאומיים- גזעיים'. בקיצור, אנתרופולוג שדה קלאסי. ב1938 התיישב ביוהנסבורג בדרום אפריקה ושם שימש כמרצה לסוציולוגיה ודמוגרפיה. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא האמריקאי בצפון אפריקה ו'מאחר שהיו נהירים לו שבילי התרבויות של עמים שונים, ידע יפה לנהל את המלחמה הפסיכולוגית נגד הפשיזם האיטלקי והנאצים הגרמני… עמדו לו מחקריו הסוציולוגיים וניסיונותיו בגרמניה ובאיטליה.' לאחר מכן הופקד בידו ניהול מחנה של שמונים אלף שבויי מלחמה איטלקים בצפון אפריקה, שדאג להשכלתם הבסיסית ועל פעילותו בתחום החינוך. עם סיום המלחמה שב זונאבנד למשרתו באוניברסיטה ביוהנסבורג ובמקביל היה פעיל בקהילה היהודית ובארגונים ציוניים, שבמסגרתה שהה שנתיים בצפון אמריקה, ולמרות שהוצע לו ללמד במונטריאול החליט לעלות ארצה. ב-1952 התיישב במגדל-אשקלון, בה ניהל תחילה את סניף אפרידר שהקימה את אשקלון החדשה ולאחר מכן עמד בראשות העיר.

כאמור, הוכשר זונאבנד כסוציולוג אך היתה ברורה זיקתו לעבודת שדה. בשהותו בדרום אפריקה הוא ערך מחקרי שדה ופרסם עבודות בתחומי חינוך, דמוגרפיה, תכנון ערים, שירותים חברתיים (שנגעו בעיקר לאוכלוסיות השחורים), וגם בנושא "יחסי גזעים". אל האוניברסיטה העברית הגיע בתמיכת ממליצים, בעיקר סוציולוגים בעלי מוניטין וגם מקרובו ההיסטוריון יעקב טלמון. זונאבנד הציע לאוניברסיטה ללמד תמורת סכום סמלי, ונתמנה כחבר מחקר בתחום של אתנוגרפיה ואנתרופומטריה. הוא תכנן ללמד את הקורס "המגע בין עמי התרבות האירופים והעמים האפריקניים". בקיץ 1954 הציע להזמין במימונו הפרטי את האנתרופולוג הבריטי ממוצא דרום אפריקאי מאיר פורטס (M. Fortes) לביקור לירושלים, כדי שייעץ בתכנון תוכניות המחקר וההוראה באנתרופולוגיה. אולם, האוניברסיטה השהתה את ההזמנה עד ש'הכספים הדרושים (הקצבתו של זונאבנד) יהיו בידי המוסד'. הכסף לא הגיע, ופורטס לא בא. לפני שהספיק לממש את תוכניותיו, נפטר זונאבנד לפתע ב-1956 וחלון ההזדמנויות להנהגת אנתרופולוגיה רב-תחומית נסגר שוב. מיומנויותיו הניהוליות של זונאבנד הוכחו לבלי ספק, וכן גם קשריו עם המערכת הפוליטית המקומית. אולם את כישוריו האקדמיים קשה להעריך שכן לא פרסם מעל במות אקדמיות. משם הקורס שהציע, נראה שמשך אותו המגע באפריקה בין האירופאים המתורבתים לשחורים. לו היתה דרכו מתממשת, הוא היה ראש עיר הטוב מבין האנתרופולוגים ואנתרופולוג טוב מבין ראשי הערים, אך תרומתו לאנתרופולוגיה היתה מוגבלת.

ד"ר אורית אבוהב היא אנתרופולוגית וראש המגמה לניהול חברה וקהילה במכללת בית ברל. אבוהב כיהנה כראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית והייתה בן התלמידות הראשונות של המגמה לאנתרופולוגיה במחלקה בעברית. מחקריה עסקו בהתפתחות האנתרופולוגיה בישראל,מתנות לחתונה, שיטות מחקר איכותניות ותרגומי אנתרופולוגיה לעברית.ספרה קרוב אצל אחרים: התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, אשר מבוסס על הדוקטורט שלה מהמחלקה בעברית, פורסם בהוצאת רסלינג ב2010.

ד"ר לירון שני, בוגר ומוסמך המחלקה בעברית, הוא כיום פוסט דוקטורט במרכז שוסטרמן לחקר ישראל ובמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברנדייס. מחקריו של שני מתמקדים באנתרופולוגיה של סביבה וחקלאות, אנתרופולוגיה של המדע ועיצוב המרחב והנוף.  עבודת הדוקטורט שלו – "פלפלים אדומים ושיטים מצהיבות– אדם וטבע במתח שבין חקלאות וסביבה בערבה",  זכתה בפרס גלקמן לעבודת הדוקטורט המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בזמנו הפנוי הוא מפעיל (ביחד עם ספיר פרץ) את דף הפייסבוק בחברת האדם.

דפנה הירש על סידני מינץ ואנתרופולוגיה של האוכל

סידני מינץ, יליד 1922(ונפטר שבועים לאחר פרסום הפוסט), לא תכנן להיות "אנתרופולוג של אוכל" אבל כל מי שכותב בתחום רואה בו סוג של אב רוחני או "זקן השבט", כפי שהגדיר אותו חוקר האוכל קרישננדו ריי. ובכל זאת, הביוגרפיה שלו כמו הכינה אותו להיות כזה: אביו, שלמה מינץ, שהיגר לארה"ב ממזרח אירופה, הפך לטבח מכורח הנסיבות. ועם זאת, אוכל לא היה עבורו רק אמצעי פרנסה, אלא גם מקור להנאה חושית ולביטוי של תשומת לב ודאגה. בניגוד לכך האם פאני, אינטלקטואלית ופעילה בתחום זכויות עובדים, יכלה להסתפק בארוחה קרה של לפת מבושלת. דומה שהבן סידני, חוקר של עבודה ואוכל, נטל משניהם: הדיון האינטלקטואלי שלו באוכל לוקח בחשבון לא רק את הממד הסחורתי שלו ואת היותו תוצר ומייצר של עבודה, אלא גם את משמעויותיו החברתיות ואת כוחו הרגשי.
לכתיבתו של מינץ התוודעתי בסמינר של גדי אלגזי על גישות ומסורות במחקר התרבות, בראשית לימודי התואר השני. זה היה הרבה לפני שחשבתי שאי פעם אעסוק במחקר על אוכל, שהלהיב אותי יותר כאובייקט לצריכה מאשר למחשבה. אבל אם יש מישהו שהעבודה שלו מדגימה עד כמה אוכל הוא מעניין, הן הודות למרכזיות שלו להבנת תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, והן הודות לרב ממדיות שלו הרי זה סידני מינץ. כשהגעתי לחקור אוכל שנים לאחר מכן, מינץ היה אחד ממקורות ההשראה.

סידני מינץ החל את דרכו כחוקר של קהילות עובדים חקלאיים בפורטו ריקו במחלקה לאנתרופולוגיה בייל, שם לימד במשך שני עשורים. הוא עזב את ייל כדי להקים את המחלקה לאנתרופולוגיה בג'ונס הופקינס יחד עם ריצ'רד פרייס, אף הוא חוקר של הקריביים (יחד הם כתבו את הספר: The Birth of African American Culture: An Anthropological Perspective [1976]).
ספרו החשוב ביותר של מינץ בתחום מחקר האוכל הוא Sweetness and Power: The Place of Sugar in Modern History (1985) –,  נושא מתבקש כמעט, שכן את עבודת השדה שלו לדוקטורט עשה בקהילה של פרולטריון חקלאי במטעים של קני סוכר ("הספר הזה נטה לכתוב את עצמו", כתב מינץ בצניעות; "צפיתי בתהליך בתקווה שהוא יגלה לי משהו שלא ידעתי"). הספר משלב אנתרופולוגיה והיסטוריה של ייצור וצריכת סוכר, בקריביים ובאירופה (בדגש על אנגליה) בהתאמה, במיוחד מהמאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20. מינץ מנתח בו התפתחויות בקולוניות ובמטרופולין כחלק משדה אנליטי אחד ועומד על יחסי הגומלין ההדוקים בין ספירת הייצור לספירת הצריכה: כל אחד מהקטבים קובע חלקית את ההתפתחויות בשני. כפי שמראה מינץ, השליטה של המטרופולין בקולוניה לא תמיד מבוססת על אלימות גלויה, אלא לעתים על תחומים אינטימיים כמו טעם, המייצר ביקושים, ובכך מכפיף את גורלם של העובדים בקולוניות להרגלים של אנשים זרים ורחוקים. עם זאת, "טעם" בעצמו אינו קטגוריה נייטרלית וטבעית. מינץ מזכיר, כי המשיכה לטעם המתוק, למרות שאפשר לראות בה נטייה אוניברסלית, עדיין לא מסבירה את השינויים בצריכת הסוכר, אשר מאמצע המאה ה-17 הפך בהדרגה ממוצר מותרות, שנצרך על ידי האריסטוקרטיה, למקור של קלוריות זולות וזמינות עבור הפרולטריון. הפיכתו של הסוכר ל"צורך" היא בעצמה תוצר של התרחבות הנכסים הקולוניאליים והשוק הקפיטליסטי העולמי, כמו גם של ארגון העבודה בקולוניות ובאירופה. מינץ מראה, כיצד מטעי קני הסוכר בקריביים היו סוג של מיזמים אגרו-תעשייתיים, שהתבססו על עבודת עבדים, ושהקדימו למעשה את התפתחות התעשייה המודרנית באירופה במאה ה-18. מהצד השני, האספקה של קלוריות זולות, שנצרכו בדרך כלל יחד עם משקאות כמו תה, קקאו וקפה, שבעצמם הפכו לזמינים הודות להתפתחות המסחר הקולוניאלי, עזרה "לתחזק" את הפרולטריון. תהליך ההתפשטות של צריכת הסוכר באירופה היתה כרוכה אפוא בהיווצרות שימושים חדשים ומשמעויות חדשות. משמעות, טען מינץ, אינה טמונה באובייקט או בחומר עצמו, אלא בשימוש שאנשים עושים בו במסגרת יחסים חברתיים. נוסף על שלל התובנות שהוא מציע, גדולתו של הספר באופן שבו הוא קושר בין אתרי הייצור הקולוניאליים לזירות הצריכה במטרופולין; בין כלכלה פוליטית לתרבות; בין רמת המאקרו של תהליכים גלובליים לרמת המיקרו של תשוקות מגופנות (embodied).

עבודתו של מינץ על הסוכר פתחה פתח למחקרים נוספים בתחום, שבמרכזם שאלות הנוגעות להיווצרות ולהשתנות הרגלי בישול ואכילה. פרדוקס בסיסי המאפיין את ההתנהגות האנושית בתחום האוכל, טען מינץ, הוא שמצד אחד קל יותר לשנות את הפוליטיקה של חברה מאשר את התפריט שלה ומצד שני, בתנאים מסוימים הרגלים בתחום האוכל עשויים להשתנות באופן רדיקלי ובמהירות. ספרו השני של מינץ על אוכל, Tasting Food, Tasting Freedom: Excursions into Eating, Culture and the Past (1996) הוא קובץ של מאמרים שבהם הוא עוסק בשאלות של שינוי והמשכיות ובמיוחד ביחסים שבין אוכל לתרבות וליחסי כוח. למשל, אחד הפרקים מוקדש לאורחות האוכל של עבדים בקריביים, ובו קושר מינץ בין היכולת של העבדים ליצור מטבח – והמטבחים הקאריביים הם פרי יצירתם של עבדים – ליכולת לבטא אנושיות אל מול הדה-הומניזציה שנעשתה להם, וכך לחוות את טעם החירות (קשה שלא לחשוב על הדברים שהתפרסמו לאחרונה בהארץ על המחסור באוכל בכלא חרמון ומה שהוא עושה לאסירים). שאלה נוספת שמינץ דן בה באריכות בספר זה נוגעת למושג ה"מטבח" (cuisine) עצמו. עבור מינץ, מטבח מחייב אוכלוסייה כלשהי שצורכת אותו לעתים מספיק קרובות כדי לראות עצמה מומחית ביחס אליו, לאופני ההכנה שלו ולטעמו הראוי, ושמושקעת רגשית במומחיות הזו. משום כך, המושג "מטבח לאומי" הוא בהכרח אידיאולוגי. בכך הוא נבדל מחוקרים ששמו דגש על תפקידם של שיחים ושל רפרטוארים "מלמעלה" בהתגבשות "מטבחים לאומיים".

התרומה של מינץ, יש לציין, רחוקה מלהתמצות במחקר האוכל. היא באה לידי ביטוי במחקריו על הקולוניאליזם והתפתחות הקפיטליזם, על המודרניזציה המוקדמת של הקריביים, כמו גם על מושג התרבות, שאותה תפס כישות הטרוגנית ודינאמית (כלומר, היסטורית) בהכרח; כתוצר חברתי אך גם כמייצרת חברה. הידע הנרחב והמגוון של מינץ בא לידי ביטוי בכמות עצומה של ספרים ומאמרים שפרסם לאורך הקריירה הארוכה שלו והיד עוד נטויה: בימים אלה הוא חוקר נושא שכמעט לא עסקו בו בתחום מחקר האוכל: התססה.

*ד"ר דפנה הירש היא חוקרת תרבות מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. היא עוסקת בשאלות הנוגעות לבניית תרבות חיי היומיום, גוף ומגדר, היגיינה וחומוס. ספרה "באנו הנה להביא את המערב": הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט יצא בשנת 2014 בהוצאות מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות.

אסף לב על חיים חזן – אנתרופולוגיה של זמן, גיל ומעגלי החיים 

"פרופסור חיים חזן הוא אחד מהאנתרופולוגים הבולטים בישראל. חזן יליד 1947 נולד בירושלים. את שני תאריו הראשונים השלים באוניברסיטת תל-אביב כשאת הדוקטורט בחר לעשות ביוניברסיטי קולג' בלונדון (UCL)  בשנים שבין 1973-1976. חידושיו ותרומתו המשמעותית לדיסציפלינה האנתרופולוגית נסבה לרוב סביב מחקרים מרתקים בנושאי גיל וזקנה. רשימת מחקריו של חזן ארוכה ומרשימה ועל כן מאלצת ומאתגרת גם יחד ומהווה קצה קרחון בבואי להצביע על מספר עבודות שהשפיעו עלי כחוקר.

כבר ב-1980 הוציא חזן את ספרו המרתק "אנשי הלימבו" העוסק בהבניית עולם הזמן של זקנים במרכז יום לקשישים בקרב יהודים ברובע מארלסדן שבלונדון. קשה להישאר אדיש ולא לקבל השראה מהניתוחים המורכבים אותם מציע חזן עבור הקורא מהאופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש דינמיקות ואינטראקציות חברתיות בקרב נחקריו. אחד הפרקים המופלאים והאהובים עלי בספר דן בדרך בה הזקנים "מארגנים את הזמן", טכניקות בהן האינפורמנטים עורכים מחדש את הביוגרפיות שלהם עשויות בנקל, לדעתי, לעורר ולהוות חומר למחשבה גם עבור חוקרים אשר אינם עוסקים בסוגיות הקשורות בגיל ומעגלי חיים. קריאת הספר הותירה אותי משתאה ובו בזמן חש עצבות, מרירות וכעס ולו רק בשל המציאות הבלתי אפשרית בה חיים הזקנים בעבודתו, כפי שמצוטט מפי אחד האינפורמנטים בספר: "הפשע היחיד שביצעתי היה להזדקן".

מפגש מכונן נוסף עם חיים חזן התרחש בתחילת לימודי התואר השני שלי באנתרופולוגיה. ככדורסלן מקצועני לשעבר, נושאי גיל, גוף ופרישה היוו נושאים מרכזיים במהלך התיזה שלי, כבר בשלב הראשוני של כתיבת התיזה, בהמלצתו של המנחה שלי פרופ' יורם כרמלי נשלחתי לספרייה במטרה להשאיל את ספרו של חזן "הזיקנה כתופעה חברתית". את הספר סיימתי לקרוא בספרייה עוד באותו הערב. בניגוד ל"אנשי הלימבו", ספר זה אינו עוסק בכתיבה אתנוגרפית אלא דן באופן כללי יותר בעולם החוויתי-חברתי בו שרוי הזקן כיום. פרקים כגון: "זיקנה כתפקיד" ו"הדימוי העצמי של הזקן" היוו עבורי במהלך כתיבתי המחקרית "נקודה ארכימדית" בהסתכלותי על הגיל והזיקנה בפרט כתופעות חברתיות. בדומה לספר "אנשי הלימבו", גם פה אני סבור כי כל אנתרופולוג עשוי למצוא בספר לא פחות מאשר אוצר בלום של דוגמאות מאלפות בהקשר גיל ומעגלי חיים המתוארים באופן בהיר וקולח. אני חייב לציין כי בהקשר זה אחת הביקורות סביב כתיבתו של חזן בקרב חוקרים נסבה אודות השפה הלעתים לא כל-כך מונגשת עבור הקורא. ברמה האישית, לאורך השנים נאבקתי לא אחת עם טקסטים אותם קראתי חזור וקרוא כדי להבין עד דק את טענותיו. חשוב לי לציין כי הקריאה החוזרת השתלמה שבעתיים. "האסימונים" שנפלו לאחר התעקשות על קריאה שנייה ושלישית סיפקו כמעט תמיד תובנות מרתקות.

חשוב לציין כי למרות סיווגו הכמעט אוטומטי של חיים חזן כחוקר גיל וזקנה, אין יהיה זה צודק שלא להדגיש כי עבודתו הפרודוקטיבית עסקה גם בנושאים שמעבר לנושאים אלה. בשל היריעה הקצרה אזכיר רק את ספרו הקלאסי "השיח האנתרופולוגי". בהזדמנות זו אתוודה ואומר כי כבר במהלך תחילת לימודי האנתרופולוגיה שלי מיהרתי לרכוש את הספר ועד מהרה הוא שימש לי "תנך" בו הייתי קורא בשקיקה. מה ששובה לב בספר היא הדרך המאלפת בה מציע חזן לקורא שלל טקסטים הדנים בין היתר ב"חומרי גלם" כגון: משמעותם של סמלים, טקסים ומיתוסים בהם לרוב עוסקים אנתרופולוגים רבים. זאת ועוד, הספר מפגיש את הקורא עם שאלות הקשורות בפעילות האנתרופולוגית ובקשר שבין האנתרופולוג לנחקריו, שאלות אשר גם חוקר מנוסה מתמודד עימן מעת לעת. על אף העובדה כי פה ושם פרקים בודדים מתוך הספר כלולים בסילבוסים – לרוב בקורסי מבוא לאנתרופולוגיה, לטעמי, עדיין ספר זה מעט מוחמץ אצל חוקרים ומרצים. גם קריאה חוזרת בספר 20 שנה אחרי פרסומו, הספר רלוונטי, חד ומאיר עיניים.

בנימה אישית אסכם ואומר כי עבודותיו של חיים חזן נצרבו בתודעתי והשפיעו עלי רבות במהלך כתיבתי המחקרית כמו גם בכתיבה פובליציסטית בה אני עוסק מעת לעת. בחלוף הזמן נחשפתי לספקטרום עצום של עוד עבודות מסקרנות, מעמיקות וחתרניות, פרי עטו של חזן – אוצר בלום של מחקרים לרוב בנושא גיל וגילנות, בהם אני רואה עד היום לא פחת מאשר "ארגז כלים" פרקטי במיוחד אותו אני משאיר פתוח לרווחה".

*אסף לב הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ומרצה במרכז הבינתחומי. עבודת הדוקטורט שלו מתמקדת ברצים למרחקים ארוכים בשלב ״אמצע החיים״ ובקשר בין גוף גיל וכאב. אסף הוא גם ספורטתרפיסט בהכשרתו ובעבר כדורסלן מקצועני בליגת-על.

מתן קמינר על מייקל טאוסיג אנתרופולוגיה של עבודה, כסף והשטן 

"מייקל טאוסיג (Taussig) הוא לא האנתרופולוג המרכזי בתחום שלי (אני לא ממש יודע מה התחום שלי) אבל הוא בהחלט מספק לי השראה ביכולת של הכתיבה שלו לגלוש באנרכיות ממקום לזמן, להפר את כללי הקאנון הפוזיטיביסטי הדורשים שראיות יוצגו בבירור כראיות יחד עם אפראט מתקף, ובכל זאת להעביר בבהירות נקודות תיאורטיות ואנליטיות חשובות ביותר שיש להן השלכות מהפכניות, לפחות בכל הנוגע אליי ולמחשבה שלי על אנתרופולוגיה.

טאוסיג גדל באוסטרליה כבן למשפחה יהודית ממוצא אוסטרי. לאחר שסיים את לימודי רפואה בסידני, הוא עבד כמה שנים כרופא בקולומביה, ואז המשיך ללימודי דוקטורט באנתרופולוגיה ב-LSE שבלונדון. כיום הוא אחד המרצים הוותיקים והמפורסמים בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. למעשה קראתי רק מבחר קטן מאד מכתביו הרבים של טאוסיג, העוסקים במגוון גדול של נושאים – שאמאניזם, עבדות, טרור מדינתי – ואני רחוק מאד מלהיות מומחה בנוגע אליו. הדבר הכי חדש שלו שקראתי הוא מעין יומן מסע שכתב על נסיעה קצרה לכורדיסטאן הכבושה, שם שהה לצד לוחמים ולוחמות הנלחמים בדאע״ש (ראו לינק למטה). זה הומאז׳ יפהפה לכוח הצבאי היחיד במזרח התיכון שאפשר להגיד בפה מלא שהוא נלחם את מלחמתה של האנושות למען עתיד טוב יותר. אבל ההשראה שאני שואב מטאוסיג מקורה בעיקר באחד הספרים הראשונים שלו, The Devil and Commodity Fetishism in South America. הספר נשען על עבודת שדה שלו בקרב פועלים בשדות הסוכר של קולומביה ועל עבודה מקבילה של ג׳ון נאש (Nash) עם כורים בבוליביה, ועניינו הקשר בין אמונות דתיות שנוגעות בשטן לבין עליית הקפיטליזם ביבשת.

לכאורה נושא אנתרופולוגי קלאסי, ומהרבה בחינות זאת אתנוגרפיה מהזן הישן, אמנם כתובה היטב עד מאד אבל לא ניסיונית במיוחד מבחינה סגנונית. עם זאת, יש בה כמה דברים חדשניים ביותר שאני לוקח אתי הלאה ורוצה ליישם בעבודה שלי, אף שאני לא בטוח אם אלה דברים שעדיין מעסיקים את טאוסיג עצמו או שהוא עומד מאחוריהם. טאוסיג מראה שהתרבות הדרום-אמריקאית של היום היא, ממש כמו הדרום-אמריקאים עצמם, היבריד של אמריקה הילידית, אירופה ואפריקה. אבל הוא הולך מעבר לזה כשהוא שואל כיצד משאבים קדם-קפיטליסטיים – מכל שלוש היבשות – משמשים בני אדם ביבשת כדי להבין את המצב החדש שנקלעו אליו במאה השנים האחרונות. זאת שאלה שגם אנתרופולוגים אחרים שאלו בשנות השבעים; היום היא כבר פחות פופולרית, למרבה הצער, אבל היא עדיין מאד חשובה כיוון שתפיסות ואמונות קדם-קפיטליסטיות ממשיכות להתקיים לצדו של הקפיטליזם, ובמידה רבה נגד הקפיטליזם. אלו מאתנו הרוצים להשתתף בייצור מרחב של התנגדות צריכים להעניק להן תשומת לב והרבה כבוד.

אם לחזור לטאוסיג: ב״השטן בדרום אמריקה״ הוא מצליח, ממש כמו שאנחנו ממליצים במבואות לאנתרופולוגיה שאנחנו מלמדים, לעשות הזרה. אבל זה לא כיוון שהאנשים שהוא חוקר אינם חיים את הקפיטליזם, אלא משום שהם חיים אותו בצורה פחות מובנת-מאליה מאתנו. הדברים שהם רואים כמשונים בקפיטליזם הם באמת משונים, וגם אם ההסברים שלהם נראים לנו אקזוטיים, כשאנחנו קוראים אותם אנחנו מבינים שההסברים שלנו לא הרבה יותר טובים. למשל, יש את אמונת ״טבילת הכסף״ (נידונה גם במאמר שמסכם את הספר): כאשר סנדקו של תינוק לוקח אותו לטבילה, הוא מסתיר בידו שטר של כסף המקבל גם הוא את ברכת הכומר, ללא ידיעתו כמובן. השטר מקבל את שמו של הילד, ולאחר מכן הסנדק מכניס אותו למחזור הכספים כתשלום על סחורה, תוך מלמול הלחש הבא: ״חוסה [אם זה שמו של הילד], אתה הולך או נשאר?״ שלוש פעמים. השטר יחזור לבעליו, ויביא עמו שטרות רבים אחרים.

האמונה בטבילת הכסף היא פיתרון לשאלה שמעסיקה כל אחד שחי בעולם קפיטליסטי: איך כסף הופך ליותר כסף? כולנו יודעים שזה לא קורה כשהכסף נשאר במגירה בבית או בארנק שלנו. הוא צריך לצאת אל העולם ולעשות בו דברים, ורק אז יש סיכוי שהוא יחזור אלינו כשהוא מרובה ומוכפל. אבל גם זה לא בטוח בכלל – הכסף יכול ללכת מאתנו ולעולם לא לחזור. ממש כמו אדם, הוא זקוק לברכה על מנת לשוב הביתה כשהוא עשיר וחזק יותר, אבל כיוון שהוא אינו אדם, יש להשיג את הברכה הזאת בדרכי סתר, תוך כדי הונאתו של נציג הכנסייה. האמונה הזו אינה נוגעת ישירות בשטן, אך ניתן כבר לראות בה צללים של הכרה בכך שציווי על כסף ״לפרות ולרבות״ כרוך בחטא ועוול. וזוהי בדיוק טענתו של מרקס בקפיטאל: שכסף אינו יכול להפוך ליותר כסף אלא תוך כדי ניצול עבודתם של בני אדם.
ההשראה שאני שואב מטאוסיג, אם כן, כרוכה בהבנה שגם בתחומי החיים הנשלטים כביכול בידי רציונליות קשיחה – בראש ובראשונה הכלכלה – מסתתרים כוחות מסתוריים ואפלים שכולנו מכירים בכוחם במידה כזאת או אחרת. כשאני שואל את עצמי מדוע אני אנתרופולוג ולא סוציולוג למשל, אני עונה לעצמי שזה בגלל שאני מתעניין בכוחות המסתוריים הללו, ובעיקר לא מכחיש את קיומם כהנחה מתודולוגית. את השכנוע שאפשר לעשות דבר כזה מבלי להפוך את הדיסציפלינה לפטפוט מיסטי חסר-מובן אני שואב בין היתר מהעבודה המופתית של טאוסיג.

*מתן קמינר הוא דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן. בימים אלה הוא מסיים את עבודת השדה שלו על יחסים בין עובדים תאילנדים ומעסיקים ישראלים במושב בערבה.

תמר קנה-שליט על כריסטיאנה ג'יורדאנו – אנתרופולוגיה פסיכולוגית ותרגום תרבותי

"כריסטיאנה ג'יורדאנו סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בשנת 2006, במסגרת לימודיה ערכה אתנוגרפיה בעיר טורינו שבאיטליה בנושא טיפולה (care) של המדינה במהגרות (בעיקר מהגרות) שהינן לרוב קורבנות סחר בנשים. ג'יורדאנו מתארת את תהליכי התרגום שעוברים סיפוריהן המתהווים של המהגרות על ידי סוכנויות המדינה ובאתריה השונים: תחנת המשטרה, מקלטי מגורים, במפגש של המהגרות עם עובדים סוציאלים, במקלט המנוהל על ידי נזירות קתוליות ובמרכז האתנו-פסיכאטרי על שם פראנץ פאנון. ג'יורדאנו מיטיבה לבאר את מורכבותו של תרגום תרבותי בחקירה את הנרטיבים השונים שמייצר כל אחד מאתרי המחקר. היא מראה כיצד מצטלבים הגיונות דתיים-קתוליים, לאומיים, מדיקליים, פסיכולוגיים ורעיונות אודות תרבותה של "האחרת" במערך הטיפול בקורבנות הסחר. ספרה האחרון ראה אור במאי 2014 "Migrants in Translation: Caring and the Logics of Difference in Contemporary Italy" בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה. בספרה היא מתארת את מאפייניו של תהליך התרגום של סיפורי המהגרות במסגרת הטיפול (care) אותו מעניקה מדינת הלאום האיטלקית לקורבנות הסחר ותוך כך פועלת לייצורו של סובייקט "איטלקי(ה) ממוצע(ת)".

בחקירתה את המרכז האתנו-פסיכיאטרי על שם פאנון בו משולבים הלכה למעשה עקרונות פסיכואנליטיים ואנתרופולוגיים תורמת ג'יורדאנו גם לשדה של אנתרופולוגיה יישומית או אנתרופולוגיה מעורבת. היא מצליחה לשלב בין אנתרופולוגיה ופסיכואנליזה באופן ביקורתי, חד ורגיש. ג'יורדאנו מציעה הבחנה תאורטית חשובה בין cure ל- careובין politics of recognition and acknowledgment בהתאמה. היא מראה כיצד מערך הטיפול האיטלקי בקורבנות הסחר נע בין שני גופי ידע אלו, האחד מדיקלי הרואה בכאב ובבכי סממן לפתולוגיה שעל כן צריך להיות מפוקח ומוגבל במסגרת הטיפול. גוף הידע השני מזוהה עם acknowledgment ו- care ורואה בבכי ביטוי לקיום שמבקש תשומת לב לקיומו של ייאוש ומטשטש את הגבול בין פתולוגיה לבריאות ובין חלום למציאות. הגיונות אלו מייצרים קטגוריות חברתיות שונות דרכן סיפוריהן של מהגרות מתורגמים במוסדות החברתיים שבמרכז האתנוגרפיה.

עבודותיה של ג'יורדאנו תורמות לחקירה העשירה בתחום של אנתרופולוגיה פסיכולוגית במיוחד בדיון במושגים: טיפול, בריאות הנפש והעצמי. כמו כן כתביה תורמים למחקר אודות הגירה, לאומיות, מגדר ומשפט. לבסוף, בימים אלה בהם מתרחשים דיונים סוערים אודות הגירה לאיטליה כשער לאירופה (בעיקר סביב האסונות המתרחשים בדרך לאי ובאי למפדוזה) מחקריה של ג'יורדאנו אודות מערך ההגירה האיטלקי הופכים לרלוונטיים ביותר.

אני מוצאת את הכתיבה האתנוגרפית של ג'יורדאנו מעוררת מחשבה והשראה. כתיבתה על תהליכי התרגום של שוני תרבותי ו- care כהצטלבות של הגיונות מדינתיים, דתיים, רפואיים ופסיכולוגיים הכוללים ראייה מורכבת של תרבות היוותה השראה על הכתיבה שלי על שדה "האימון לחיים" כאתר המכונן סוג מסוים של עצמי ו-care ישראלי. בדוקטורט שלי שכותרתו: "חשיבה חיובית ללא חיוך: העצמי ואתיקה של אכפתיות (care) בשדה הישראלי של "אימון לחיים", בחנתי כיצד סוכנים וסוכנות בשדה האימון בישראל מכוננות את "העצמי" שלהן ואת המושג "אכפתיות" או דאגה לאחר, תוך שהן נושאות ונותנות עם רעיונות גלובליים אודות העצמי המספר את עצמו ועם מושגים ניאוליברליים של משילות עצמית. המחקר מעלה כי מעבר ליעדים המוצהרים שלו, תהליך האימון מהווה זירה מרכזית לכינון עצמי עבור מאמנות ומתאמנות כאחת. הלוגיקה הניאוליברלית המאפיינת את השיח בשדה – הרעיון שהכל יכול וצריך להתנסח במונחים של שוק, אפילו יחסים בינאישיים, חלומות, ותקוות – דומה בעליל לאימון בזירות נוספות במרחב הגלובלי. בו בזמן, לאימון הישראלי יש גם סממנים תרבותיים ייחודיים. בישראל, העצמי המתכונן בתהליך האימון משלב אתיקה של אכפתיות ודאגה ((care עם סגנון ישיר ואגרסיבי, ונשען על תמהיל ספציפי של רגשות שמותר ואסור להביע. ממצאי המחקר מראים כי כינונה של עצמיות ישראלית באימון מאופיינת במספר רב של פרדקוסים ומתחים: בין כינון של ממשליות עצמית לבין היענות לסמכות חיצונית; בין טיפוח מעודן של רפלקסיביות לשימוש בבוטות כאסטרטגיה שיחנית; תפיסת האדם כאינדיבידואל חופשי תוך התעקשות על יצירה ותחזוקה של קבוצות השתייכות; תפיסה של אינטראקציות אנושיות כשדה קרב המהולה באתיקה של אכפתיות ועזרה לזולת; טיפוח חשיבה חיובית דרך שימוש בכעס ועוררות מכוונת של כאב; טיפוח אינטרוספקציה רגשית בסגנון פסיכולוגי מול דחייה של רגשנות ורגישות בשם הרצון לטפח חוסן; תפיסת החברה כעוינת למול תיאור העולם כמקום פתוח ומזמין שבו "הכל אפשרי"; אימוץ של "הגיון שוק" אינדיבידואליסטי תוך סירוב להחיל את ההיגיון הזה על יחסים אינטימיים; ולבסוף, מתח בין אתיקה של דאגה גברית ונשית. בקצרה, ה- care הישראלי המכונן בשדה האימון מבטא רעיונות כלכליים, לאומיים, מגדריים, פסיכולוגיים ומוסריים ספציפיים המכוונים ליצירתו של עצמי ישראלי ייחודי. לבסוף, מעבר למפגש עם כתביה של ג'יורדאנו, המפגש שלי עם כרסיטיאנה כמרצה ובת שיח היה ועודנו מרתק, מעורר השראה ומפרה במיוחד.
*ד"ר תמר קנה-שליט היא פוסט-דוקטורנטית בתכנית ללימודי יהדות ובמחלקה לאנתרופולוגיה, באוניברסיטת קליפורניה דיוויס (UC Davis).  היא כתבה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה שם חקרה את "העצמי" ואכפתיות (care) ישראליים בשדה של אימון לחיי .(life coaching) כיום היא עורכת מחקר משווה בקרב מאמנים ומאמנות בסן-פרנסיסקו ועמק הסיליקון.

אריקה וייס על עבדאללה חמודי ועל חשיבות התיאור (ולא דווקא הניתוח התיאורטי) בעבודת האנתרופולוג

"Before my first encounter with Abdellah Hammoudi, I was warned by a fellow graduate student, “talk about ethnography first, then theory”. Indeed, what people actually do, empirical description, was of upmost importance to Hammoudi’s theoretical approach to anthropology, as well as his approach to life more generally. Description, he would often emphasize, is an anthropologist’s central task. We are not philosophers, or critical theorists, or cultural commentators. By being in the field, and witnessing real life as it unfolds, anthropologists have a critical advantage over these theoretical and abstract disciplines.

Abdellah Hammoudi is a professor at Princeton University and will be retiring this year. His life’s work was just recently honored at the 2015 American Anthropological Association annual meeting, with a panel titled On Masquerades, Pilgrimages, and “Being There”: The Familiar and the Strange in the work of Abdellah Hammoudi. Over the course of his long career, Hammoudi has written about Islam, colonialism, authority and power, writing that is always deeply grounded in his fieldwork in his native Morocco, and later in Saudi Arabia.
Hammoudi’s chosen analytic approach is hermeneutics, locating him squarely within the branch of anthropological scholarship we call interpretive. Though hermeneutics is a methodological approach borrowed from the critical interpretation of religious texts, in anthropology it has come to describe an approach that combines empirical investigation with the subjective understanding of human experience. This approach has also led Hammoudi to take and strong and public stance against textualist approaches in anthropology (and the heavy-hitting anthropologists using this approach). Among other criticisms, he noted that a focus on texts is elitist because mainly elites produce texts, and that texts fail to capture the nuance of lived experience. As an alternative, he offers an approach he calls “practical articulation”, referring to the concrete way people relate to ideas at specific times, in context and in motion.

His most recent book describes his journey to Saudia Arabia to complete the Muslim hajj, one of the five pillars of Islam. He documents the massive bureaucracy that governs the modern day hajj, one that requires both diligence and patience. (His application process included the submission of 30 photographs with the various documents.) But the real focus of his account is the personal experience of pilgrimage as a questioning believer. We learn of the physical hardship of the hajj (the heat, distances, and discomfort), but also the human ordeals such as the proper execution of the rites, the inner journey of personal transformation, and the external pressures of ever-present capitalism (hajj shopping to fill the suitcases for expectant friends and relatives).
His work is deeply attuned to human frailty, as well as potential for wisdom in all corners. For Hammoudi, this also means listening to people in the field, especially those without the trappings of status such as university degrees or even literacy and listening for theoretical and philosophical insight into life and the possible ways to live it. His writing reveals not only intelligence, but also exceptional modesty and grace, which are key characteristics of his approach to anthropology, as well as to his personal interactions.

*ד"ר אריקה וייס היא מרצה לאנתרופולוגיה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא חוקרת מוסר השוואתי, המדינה, וליברליזם בלא נחת… ספרה האחרון Conscientious Objectors in Israel Citizenship, Sacrifice, Trials of Fealty, יצא ב-2014, בהוצאת אוניבסיטת פנסינבליה.

לירון שני הוא פוסט דוקטרנט במחלקות אנתרופולוגיה ו-STS  ב-MIT. עבודת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת תל אביב הייתה בנושא: פלפלים אדומים ושיטים מצהיבות: אדם וטבע במתח שבין חקלאות וסביבה בערבה והוא מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית.  בזמנו הפנוי הוא מפעיל את דף הפייסבוק "בחברת האדם". עורך 'פקפוק' 2009-2010.

איך אפשר לענות על שאלה כזו? איך מודדים את "חשיבות" האנתרופולוגים? איך מגדירים מה זה? האם מי שמפורסם יותר הוא גם חשוב יותר? האם למי שיש יותר ציטוטים? מופיע יותר בתקשורת? ובכלל, יש כל כך הרבה תחומים, שדות – אז איך? איך בוחרים? הרי אי אפשר לעשות דירוג כמו לשחקני NBA או כדורגל?

נדמה שמה שאפשר לעשות הוא לבקש מאנתרופולוגים ואנתרופולוגיות שיכתבו על האנתרופולוג או האנתרופולוגית הכי משמעותיים בשדה המחקר שלהם; על האנתרופולוג או האנתרופולוגית שהשפיעו על המחקר שלהם, שנתנו להם השראה, שסללו דרך בתחום שלהם, שהיו חלוצים בכתיבה שלהם או שפשוט כותבים טוב. אותם אנתרופולוגים, שבפרפרזה על האמירה המיוחסת לניוטון, הם אותם ענקים שאנו עומדים על כתפיהם. ואם נמתח את המטאפורה הזאת עוד יותר ונוסיף פראפרזה על גירץ, נגיד שאלו הם הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים בשעה שאנחנו מציצים מעבר לכתפו של היליד…

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כשש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם. לכל הפינות של מסמני דרך .

הפעם במסמני דרך:

ליאה טרגין–זלר על מרסיה אינהורן – החוקרת שייסדה את אנתרופולוגיה של אי פריון:
"… הרגישות האנתרופולוגית של אינהורן החלה להתעורר כאשר גילתה שנשים ללא ילדים הגיבו בחוסר נוחות לשאלות אלה. כאנתרופולוגית בתחילת דרכה, אני מתפעלת מהרגישות האנתרופולוגית של אינהורן. אינהורן, ישבה בקליניקה במצרים ובעקבות חוסר נחת שהרגישה הבינה שיש כאן עניין גדול שראוי למחקר. רגישות זו הובילה את אינהורן לייסד תחום מחקר – אנתרופולוגיה של אי פריון – תחום מחקר המבקש להבין את ההקשרים התרבותיים של קשיי פריון…"

ליאה טרגין–זלר* על מרסיה אינהורן –  מגדר, פריון ובריאות במזרח התיכון.

"מרסיה אינהורן (Marcia Inhorn) היא פרופסור לאנתרופולוגיה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ייל. פרופ' אינהורן הינה אחת מהמומחיות הגדולות בסוגיות של מגדר, פריון, בריאות וביו-אתיקה במזרח התיכון.
א.איך ממציאים תחום מחקר?

במהלך לימודי דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי, אינהורן הצטרפה לצוות של רופאים אשר התבקשו לסייע בריפוי מחלת עיניים מדבקת. לאחר ניסיונות כושלים של צוות רפואי אמריקאי, החליטו להביא אנתרופולוגית כדי להבין טוב יותר את התרבות המקומית. אינהורן הגיעה לקליניקה במצרים, וכדרכה של אנתרופולוגית טובה, החלה לדבר עם החולים בקליניקה. אינהורן פתחה את ההיכרות בשאלות תמימות – "איך קוראים לך?", "כמה ילדים יש לך?". הרגישות האנתרופולוגית של אינהורן החלה להתעורר כאשר גילתה שנשים ללא ילדים הגיבו בחוסר נוחות לשאלות אלה. כאנתרופולוגית בתחילת דרכה, אני מתפעלת מהרגישות האנתרופולוגית של אינהורן. אינהורן, ישבה בקליניקה במצרים ובעקבות חוסר נחת שהרגישה הבינה שיש כאן עניין גדול שראוי למחקר. רגישות זו הובילה את אינהורן לייסד תחום מחקר – אנתרופולוגיה של אי פריון – תחום מחקר המבקש להבין את ההקשרים התרבותיים של קשיי פריון. אינהורן מספרת כי באותה התקופה לא היה מחקר אחד שעסק בקשיי פריון. כל המחקרים על מדינות העולם השלישי התמקדו במציאת אמצעי מניעה שכן, הבעיה הגדולה הייתה ילודה מוגברת. אם כן, כאשר השיח האקדמי עסוק בביקורת על הילודה בעולם השלישי, אינהורן בוחרת לכתוב בניגוד לעמדה זו, על הניסיון של נשים להרות למרות הקשיים העומדים בפניהן.

אינהורן, כתבה ספרים ומאמרים רבים על פריון,(ראו רשימה חלקית למטה). ספרים אלו מעמידים את ההקשר הסבוך והמורכב של קשיי פריון בהקשרים תרבותיים ודתיים שונים. מחקריה מציגים לקוראיה תיאור רגיש של המאבק התרבותי, הגופני, הנפשי והבריאותי של נשים במסען לאימהות. אינהורן נעה בין תיאור גדוש של ההקשרים הלוקאליים לבין ניתוח ביקורתי סיב סוגיות של כוח ולמה שהיא מכנה, "Reproductive Tourism", המאבק הטרנס לאומי להשיג אימהות. כמו כן, אינהורן היא אחת הראשונות שכותבות על ההקשר המורכב בין דת, פריון ומוסר, אשר מבוססים על התצפיות שלה במצרים ובלבנון ובסוגיות העולות מהביו-אתיקה האסלאמית.

היום, 25 שנה מאוחר יותר, מדובר בתחום בולט באנתרופולוגיה, עם לפחות חמישים אנתרופולוגים שעוסקים בסוגיות אלו במקומות שונים בעולם (כמה מהן, כמובן אצלנו בישראל). עם התפתחות הטכנולוגיה, תחום המחקר של טכנולוגיות פריון הפך לתחום העומד בפני עצמו. המתעניינים והמתעניינות מוזמנים לגלוש באתר CAR (Council of Reproduction)– ולראות את העושר האנתרופולוגי הגדול הקיים.
פריון – לנשים בלבד?

לאחר שני עשורים של מחקר על נשים, פריון, בריאות, ביו אתיקה ודת, אינהורן, ממשיכה לכוון את המחקר האקדמי לכיוונים חדשים ויוצאת בקריאה גדולה לחקור גם את הגברים סביב סוגיות של פריון בתחום הפריון, כמו בתחומים רבים אחרים, הנטייה המחקרית התמקדה בחוויות של נשים. אינהורן יוצאת לפרויקט גדול שבמרכזו הניסיון להבין כיצד מתעצבת גבריות סביב קשיי פריון. על התוצר של פרויקט מרתק זה ניתן לקרוא בספרה: " The New Arab Man: Emergent Masculinities, Technologies, and Islam in the Middle East (Princeton U Press, 2012),".

מחויבות לשדה
לסיום, הייתי רוצה לספר על הפיתרון המעניין שאינהורן מציעה לסוגיה המעסיקה את כולנו כאנתרופולוגים – המחויבות של האנתרופולוג לשדה אותו הוא חוקר:

“I myself never do interventions, but I always produce policy recommendations. On topics like: Why don’t we promote family fostering as a solution to childlessness in Egyptian families? Shouldn’t we be focusing on reproductive tract infection as the leading cause of preventable infertility in women? I also try to publish, from time to time, in places where people in the medical world will read my work. They’re not going to read my ethnographies, but if I publish in public health journals, and in Fertility and Sterility—the leading journal in the area I work in—doctors do read my work and they write to me. So that’s the way I see this intersection, it’s very powerful I think".

דומני שאינהורן מדריכה אותנו באילו אופנים ניתן לעסוק במחקר אנתרופולוגי "טהור" אך גם מצביעה על דרכים בהם ניתן להפוך את הממצאים שלנו לנגישים ולמשמעותיים גם עבור אילו מאיתנו שלא בחרו להיות אנתרופולוגים.

* ליאה טרגין-זלר היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט היא כותבת על תכנון משפחה ושימוש באמצעי מניעה בחברה האורתודוכסית בישראל. היא גם מרצה בנושאי יהדות ופמיניזם במסגרות שונות.

מבחר חלקי מאוד מפירסומיה של אינהורן:

Local Babies, Global Science: Gender, Religion, and In Vitro Fertilization in Egypt (Routledge, 2003)
Infertility and Patriarchy: The Cultural Politics of Gender and Family Life in Egyptmailto:http://www.upenn.edu/pennpress/book/942.html (U Pennsylvania Press, 1996)

עוד אנתרופולוגיות בארץ העוסקים בפריון:
אנתרופולוגיה לשבת – הריון וגוף ביפן וישראל – ביקורת על ספרה של ציפי עברי
אנתרופולוגיה לשבת – סיגל גולדין על הפריה חוץ גופית כפוטנציאל ליצירת ברית יהודית-ערבית. 

סקיי גרוס על פרננדו וידאל – פורץ דרך לההבנה התרבותית של המוח:

"... מצד אחד, מאוד מובן מאליו הקשר בין אדם ומוחו, ומצד שני מאוד לא מובן מאליו כיצד בא לידי ביטוי אותו יציר של אינטואיציה, שבעצם אינו אינטואיטיבי בכלל. עד כמה "טבעי" לנו לחשוב על עצמנו כ"מוח"? עד כמה ב"אמת" אנחנו יכולים להמשיג את כל קיומנו, ואת כל מהותנו בהתייחס למכונה הרטובה הזאת שחשה ופועמת בגולגולת? וגם כאן וידאל מצליח, ללא יודעין, לגעת בנימי נשמתינו כאנתרופולוגים: הוא אינו עוסק בשאלה "האמיתית" באשר למעמד האפיסטמי והאונטולוגי של המוח כמגדיר את קיום האדם בעל –או נעדר– הנפש. הוא מתעניין בהתגלומויות התרבותיות של השאלה, בהווה ובעבר…"

סקיי גרוס* על פרננדו וידאל – האיש שהחזיר אותה לאנתרופולוגיה (בלי לדעת שהוא כזה) ופרץ את הדרך לההבנה התרבותית של המוח

"מוחות גדולים יש לאנתרופולוגיה היום, ומוחות גדולים היו לה בעבר. אני מוצאת עצמי מחייכת לנוכח מילות הפתיחה של עצמי, כי הנה הסגרתי את המשמעות שהעניקה לי עבודתו של פרננדו וידאל   (Fernando Vidal)  כפי שאני רוצה להביא אותה היום. למה? כי בעצם התחלתי לכתוב על אדם וחשבתי על מוח. או הפוך אולי, כתבתי על מוח כשבכלל חשבתי על אדם. נכון, דימוי הוא דימוי: איננו מבלבלים בין "ליבו של אדם" (במובן של רגשות) לבין "ליבו של אדם" (במובן של רקמה שרירית), איננו מבלבלים בין "מוחו של אדם" (במובן של מחשבות והגות) לבין "מוחו של אדם" (במובן של גוש צמיגי ולחלוחי). היותר פרשניים מבינינו יזכרו שנכון שלפעמים מקטרת היא רק מקטרת, אבל לרוב היא גם הכל חוץ ממקטרת. ובכך אפתח את הטקסט שנועד להציג בפני קוראי פקפוק את אחד מאנשי הרוח והמחשבה בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר עבורי. האיש והמוח.

פרננדו וידאל בוודאי היה מתהפך לו בכורסאתו למקרא שמו ברשימת הסוציולוגים/אנתרופולוגים המשפיעים, וזאת לא רק משום הצניעות האופיינית לו, אלא משום שהוא אינו רואה עצמו אנתרופולוג, כי אם היסטוריון. אבל כאן דיעותינו חלוקות. הייתי מתפשרת על הכינוי "חוקר תרבות", אלא שגם כאן לא תמצא עבודתו חסד. מדוע? כי כשוידאל לומד היסטוריה, כשוידאל לומד תרבות –בין אם מדע, ספרות, קולנוע – מה שיוצא תחת ידו הוא פיסול פיגורטיבי של האדם המודרני את עצמו. וכפי שמסגירה כותרת המשנה של עבודתו מ-2009,  אולי החשובה ביותר מביניהן : “Brainhood: Anthropological figure of modernity”, , מדובר בדמות אנתרופולוגית – אומנם היסטורית, אומנם מגולמת תרבותית – אבל עוסקת בדבר הוא עצמו, האנתרופוס.

טענתו המרכזית רקומה במלאכת מחשבת של דקדוק אנליטי, הבחנות מעודנות וידענות נדירה, אבל גם עומדת בהוד ובהדר אל מול תערו של אוקהם, בפשטות אלגנטית. ההסבר מסבר את האוזן בנקלה, וכך נסכמו: אחד האופנים המשמעותיים שבהם מיוצג ה"אדם" המערבי המודרני הוא כ"סובייקט מומח" (cerebral subject). מתוך כך מצוי אותו אדם במצב אותו הוא מכנה brainhood. בעבודותיו ובהרצאותיו וידאל לעיתים מציג כהמחשה וכמקור השוואה את האלטרניבה, אולי הקרובה ביותר, והיא קשורה ב"סובייקט גנטי" כדמות אנתרופולוגית. מעין הומו-גנטיקום אל מול הומו-סרברום. אלא שאל מול האסנציאליזם (מהותנות, למתנגדי לעז) הגנטי, מתייצב האסנציאליזם הנוירולוגי ביתר שאט, בטוענו לא רק לתפקיד של מגדיר זהות ומבחין בין זהויות (מבחין לדוגמא בין המוח הגברי/נשי, המוח של הילד/מתבגר/קשיש), אלא גם ככובש חלקות "סובייקטיביות", קיומיות (בהקדימו טענות מסעירות יותר או פחות לפיהן רגש הוא מוח, חשיבה היא מוח, חוויה היא מוח). בעבודה זו פותח וידאל תיבת פנדורה שרק הולכת ופוערת פיה, מלאת שדים אבל גם מסתירה תקווה. וכמו בכל דבר ששווה להתעכב עליו, התקווה איננה בציפייה ל"פתרון", אלא המוכנות לדרך רצופה בתובנות בעלות משמעות. במסע זה מכריח אותנו וידאל להתעמת מול ה"נו אז?" של הקשר שבין ייצוג ה"אדם" לבין ייצוג ה"מוח" בתרבות מערבית בת ימינו. מצד אחד, מאוד מובן מאליו הקשר בין אדם ומוחו, ומצד שני מאוד לא מובן מאליו כיצד בא לידי ביטוי אותו יציר של אינטואיציה, שבעצם אינו אינטואיטיבי בכלל.

עד כמה "טבעי" לנו לחשוב על עצמנו כ"מוח"? עד כמה ב"אמת" אנחנו יכולים להמשיג את כל קיומנו, ואת כל מהותנו בהתייחס למכונה הרטובה הזאת שחשה ופועמת בגולגולת? וגם כאן וידאל מצליח, ללא יודעין, לגעת בנימי נשמתינו כאנתרופולוגים: הוא אינו עוסק בשאלה "האמיתית" באשר למעמד האפיסטמי והאונטולוגי של המוח כמגדיר את קיום האדם בעל -או נעדר- הנפש. הוא מתעניין בהתגלומויות התרבותיות של השאלה, בהווה ובעבר. אכן, כפי שמלמדות עבודתו של וידאל ועבודות משמעותיות אחרות שניתן היה להניחם לSTS והיסטוריה של המדע, כשמבטנו הוא אל האקזוטיקה של התרבות המודרנית שלנו עצמנו, קשה לנצח את הפאר המלכותי שבנופי ההיסטוריה. האתגר למלומד הפרשני הוא כמובן להתעלם מעצי הדובדבן שבדרך. וידאל ללא ספק מלמדנו שאפשר לספר סיפור מבלי להיכשל באותו חטא שמיני (cherry-picking) של ההיסטוריון החברתי: ליקוט את הנקודות התואמות את התיזה התעלמות מאחרות.  המאמר, כמו גם הספר שבא בעקבותיו ב2011 –    “Neurocultures” (נערך בשיתוף עם(Francisco Ortega , הפכו להשראה עבור עשרות חוקרים – מפילוסופים ועד מדעני מוח – שמאז מקדו מאמציהם בשאלת הקשר שבין אדם ומוחו, ובאופן שבו הסובייקט המומח מגשים את ומוגשם על ידי החברה המערבית – על כל מוסדותיה וביטוייה.

על התפתחות העניין בתופעה, יש לי זווית משלי, בעצם הזווית הכי טובה – זו שמקורה באומללות אישית מתמשכת. אז כך, כתלמידת מ.א. סביב המילניום מצאתי את עצמי תשושה מחיפוש פרנטר מתוך "בני עמי", אנתרופולוגים, סוציולוגיים, שייחלקו עימי מחשבות לא רק על ה"גוף" אלא על הגביע הקדוש עבורי: המוח. חיפשתי מישהו שלא רק יודה שזה מעניין אלא גם יודע שזה מעניין. עד לפריז הגעתי, וגם אז, המנחה שלי היה היסטוריון. אומנם פוקויני, אבל בכל זאת היסטוריון. ומה קראתי בעניין גוף ונפש? בעיקר פילוסופיה. לקראת הדוקטורט הצלחתי לזהות פה ושם כמה קמצוצי עניין. אבל עדיין, את עבודת השדה בנוירו-אונקולוגיה לא הצלחתי בזמנו להצדיק אלא סביב ספרות כללית על מוסדות רפואה ותיאוריות של הגוף. לזה הוספתי קצת יותר מקמצוץ פילוסופיה, תיאוריות ממדעי המוח והפסיכולוגיה, וקראנו לזה "עבודה אינטרדיסציפלינרית". זאת למרות שברמה העמוקה ביותר, ידעתי שאני עושה אנתרופולוגיה. ואז מצאתי את וידאל. והחלטתי שהוא אנתרופולוג.

והיום שאחרי וידאל? בין אם מדובר בניקולס רוז, מרגרט לוק, אמילי מרטין, אלן יאנג ורבים ומוכרים אחרים: כולם היום מלווים את מיטב מוחם לשאלות העצמי-המומח, או בגרסה משיקה של רוז "העצמי הנוירוכמיקלי". ואם עבודתו של וידאל הצליחה להדהד אל עבר אושיות הדיסציפלינות שלנו, אין לנו אלא לקוות כי גם בארץ נחוש רעידות קלות של התרגשות.

*סקיי גרוס היא אנתרופולוגית העוסקת במחקר בנושאים שונים באנתרופולוגיה של הרפואה ואתיקה רפואית. כיום היא מנהלת תחום מדעי החברה והרוח אצל המדענית הראשית במשרד המדע.

עוד על סקיי גרוס:
אנתרופוס – סקיי גרוס – אנתרופולוגיה והמוח
אנתרופולוגיה לשבת – סקיי גרוס על אתנוגרפיה של ניתוחי מוח

אירה ליאן על לילה אבו–לועיוד  – האנתרופולוגית שהגדירה את התרבות מחדש:

"… אחרי 9/11 והדיון שהתעורר בעקבות הצורך להציל נשים מאסלאם, היא התחילה בפרויקט מחקרי השואל "האם נשים מוסלמיות צריכות הצלה?" באמצעות אתנוגרפיה פמיניסטית היא מראה שדת לבד אינה אחראית על העוני הגלובלי וצריך להסתכל על נשים מוסלמיות בהקשר היסטורי,חברתי ואידיאולוגי, כתמונה מורכבת ולא בשחור–לבן. האייקון התרבותי של אישה מוסלמית המחכה להצלה קודם כל מכוון נגד גברים מוסלמים ולכן היא מבקשת לעזוב את הפמיניזם הצבוע.

אירה ליאן* על לילה אבו לוע'וד : הצלת נשים מאסלאם וכתיבה נגד תרבות:

"לילה אבו לוע'וד (Lila Abu Lughod) היא פרופסורית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה הכותבת על הנשים בעולם הערבי במטרה לשנות את המבט המערבי המרחם על נשים מוסלמיות. בת לשני פרופסורים, אב פלסטיני ואם אמריקאית-יהודייה, מרבית העבודות שלה עסקו בנשים במצרים. אחרי 9/11 והדיון שהתעורר בעקבות הצורך להציל נשים מאסלאם, היא התחילה בפרויקט מחקרי השואל "האם נשים מוסלמיות צריכות הצלה?" באמצעות אתנוגרפיה פמיניסטית היא מראה שדת לבד אינה אחראית על העוני הגלובלי וצריך להסתכל על נשים מוסלמיות בהקשר היסטורי, חברתי ואידיאולוגי, כתמונה מורכבת ולא בשחור-לבן. האייקון התרבותי של אישה מוסלמית המחכה להצלה קודם כל מכוון נגד גברים מוסלמים ולכן היא מבקשת לעזוב את הפמיניזם הצבוע.

אני אישית הכרתי אותה מהמאמר שכתבה עוד ב-1991 – Writing Against Culture ובו היא מציעה לכתוב נגד תרבות ונגד דיסציפלינה שמקדשת את התרבות – אנתרופולוגיה. פרופ' אבו-לועיוד מראה את הקשר בין תרבות לכוח ובין השוואה בין-תרבותית לבין הבניית היררכיה בין עצמי והאחר או אחרת. תרבות היא כלי ליצירת האחר. לטענתה, אם נשים נתפסות בחברה כ"האחר" של גברים, מטרת הפמיניזם (וגם של אנתרופולוגיה) היא להפוך נשים ל"עצמי". לכתוב נגד תרבות זה לכתוב נגד קטגוריות, סטראוטיפים ואייקונים תרבותיים שאינם מתייחסים אל חיים של אינדיבידואל ומתעלמים ממורכבות חברתית.

פרופ' אבו לוע'וד פרסמה שבעה ספרים בנושאים מגוונים מהשירה בחברה הבדואית ועד לסדרות טלוויזיה במצריים בהם טענה שאנו צריכים לשאול לא כיצד חברות מוסלמיות שונות מ"שלנו" אלא כיצד הן משולבות בעבר ובהווה, בכלכלה, פוליטיקה ותרבות. היא כותבת לא רק נגד תרבות או נגד תרבות המערב אלא גם כתבה עם השותף ב-2007 על הבניית זיכרון לאומי של נכבה ואף חתמה על חרם על אקדמיה הישראלית ב-2014. אבו-לועיוד זכתה בפרסים הנחשבים ביותר ובעיני הצליחה להחזיר נשים מוסלמיות ל"עצמי", להזהיר משמחקי כוח הטמונים בהשוואות בין-תרבותיות ולהגדיר תרבות מחדש.

*אירה ליאן היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית דוקטורט במכון טרומן לקידום שלום. המחקר שלה עוסק בדימויים תרבותיים בשיתופי פעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות. בין תחומי העניין שלה מדינות מתפתחות, פרויקט התמערבות, מדינת לאום, תפיסות תרבותיות של עצמי והאחר.

עוד על אירה ליאן:
ראיון בכלכליסט עם אירה ליאן, על החינוך הקוראיני
אירה ליאן בפקפוק על הכתיבה באקדמיה, הקשיים, התרגול וכלל חמש עשרה הדקות

בן בלק כותב על  אנמארי מול – האנתרופולוגית המתחקה אחרי התווצרותם של המציאויות השונות:
"… רק אציין, כדי לא לאכזב, שהמהלך של מול כרוך בהשלכה לכל הרוחות של הדיכוטומיה של טבע מול תרבות, אובייקט מול סובייקט. זהו לא ניסיון לפתור את המתח או לגשר מעל הפער. זוהי קריאה להתכחש לו. בכדי להשיג זאת, מול מציעה לנו לעסוק בתהליכים במקום בתמונות, במה שמתהווה במקום במה שישנו, ובמכלול במקום בחלקיו. הסתכלות זו מובילה אותה לטעון (זהירות: ספוילר)שהמציאות איננה אחת אלא מרובה, כאשר היא ללא הרף מותקנת (enacted) על ידי שחקנים שונים, בזירות נבדלות, ובאמצעות גופי ידע מגוונים...".

בן בלק על אנמארי מול: להתכחש לדיכוטומית טבע–תרבות ואובייקט–סובייקט.

"מיהם האנתרופולוגים החשובים בתחום?" מספר לירון שני שנשאל (בפינה הראשונה של מסמני דרך בפקפוק), ועצם השאלה גרם לו לתהות. לא רק מיהן באמת אותן דמויות מובילות – אכן שאלה מסובכת בעידן זה בו נדמה לפעמים שיש יותר חוקרים מנחקרים, ונכתבים יותר ספרים משישנם קוראים – אלא גם, כמו שלירון ציין, כיצד ניתן בכלול למדוד או לדרג כזו מן 'חשיבות', לא כל שכן בתחום הידוע בסלידתו מתשובות חד-משמעיות ומשורות תחתונות בכלל.

הפתרון שהוא הציע, הוא מספר, הוא מדור זה: ניתן לאנתרופולוגים עצמם לכתוב על האנתרופולוג המשמעותי ביותר עבורם. נהניתי לקרוא את מאמריהם של עמיתיי ועמיתותיי, וללמוד מי עורר בהם השראה, מי האיר את עיניהם יותר משהצליחו אחרים, או על כתפיו של מי הם נוהגים לעמוד.

ואני? מי עורר בי השראה? אני לא בטוח שאני יודע לענות על זה. בחושבי על השאלה, אני מגלה שאינני נוטה, אולי, לבחור לי מועדפים. הנה אתנוגרפיה מאירת עיניים, הנה תאוריה מסקרנת, הנה מונח העשוי להיות שימושי. כמו נווד אני פוסע לי בעולם האנתרופולוגיה ומלקט פריטים הנחוצים לי באותה עת, ואין לי את הדחף, או אולי אין לי את אורך הרוח, לטעת אוהל בצילו של חוקר או חוקרת אחת.

כך, בעוסקי בפוליטיקה של הרגשות, שרה אחמד, אני מגלה, כבר ידעה להצביע על המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם כעס, פחד או אהבה נהפכים לאובייקטים משני מציאות. בכותבי על תקשורת דיגיטלית, זו ננסי ביים שמיפתה באופן מעורר התפעלות את אותה דינמיקה אנושית מורכבת הנובעת מהמאפיינים הייחודיים של פלטפורמות אינטרנטיות, ובו בזמן מעצבת אותם. ובבואי לומר דבר מה על הקטגוריה הקרויה 'אוטיזם', ועל מה ניתן לומר ממנה על היחס שבין חברה, היסטוריה ומדע, אני שמח לגלות שאמילי מרטין ומרגרט לוק כבר סיפקו תשובות מפורטות המשמשות אדמה פורייה לתובנות נוספות.

מכאן שהבחירה שלי באנמארי מול (Annemarie Mol), מאונ' אמסטרדם, היא לפחות בחלקה התחמקות מהשאלה. אינני ממהר לקבוע כי היא האנתרופולוגית שהשפיעה עליי ביותר, ועם זאת שמה עולה בראשי היות והיא זו שסיפקה לי את התשובה המועילה ביותר, בעיניי, לשאלה שהטרידה אותי מאז שהתחלתי לעסוק באוטיזם במחקרי: מהו היחס בין טבע לתרבות בהקשר של אוטיזם? או במילים אחרות, האם אוטיזם הוא אכן חיווט שונה של המוח, תופעה טבעית שבה נכרך בעשורים האחרונים, כלאחר מעשה, שיח מדעי, חברתי, ותרבותי? או שמא עיסוק זה הוא זה שיצר את התופעה הזו המכונה אוטיזם, ולולא הוא, כלל לא ניתן לומר שהתופעה קיימת?

כן, המודל הרפואי מול המודל החברתי. פוזיטיביזם מדעי מול גישת ההבניה חברתית. ריאליזם מול אידיאליזם. לא בחרתי לעסוק בשאלה הזו, אך מצאתי שלאן שלא פניתי, היא התלוותה אליי בעקשנות. מול הציעה לי לשאול שאלה אחרת במקום, מעניינת יותר, מעשית יותר – ומאיימת קצת פחות.
מול לא עסקה מעולם באוטיזם, עד כמה שידוע לי, אך עיסוקיה בתחומים אחרים הקשורים לחולי, מוגבלות, או גוף האדם בכללו שירתו אותי נאמנה כמעין מצפן שבאמצעותו אני מצליח לנווט בימים הסוערים של העיסוק המפרך, והקצת לעוס, בשאלת הטבע מול תרבות. או לכל הפחות, מול העניקה לי מצוף שבעזרתו אני מצליח, רוב הזמן, לשמור על הראש מעל למים.

ספרה מ 2002, The Body Multiple: ontology in medical practice, הוא בעיקרו מחקר אתנוגרפי שנערך בבית חולים הולנדי ועוסק בטרשת עורקים. מול עושה שימוש באופנים הנבדלים שבו אנשים מתחומי ידע שונים מבינים, או מבנים, את המחלה בכדי להעלות טענה באשר לטיבו האונתולוגי של הגוף האנושי. בעצם, באשר לטיבה של המציאות עצמה.

אין טעם, נדמה לי, לנסות לשטוח את הטיעון כולו במעט המקום שנותר לי. ולא אעשה עמו חסד אם אנסה לקצרו לפסקה אחת צפופה. אז רק אציין, כדי לא לאכזב, שהמהלך של מול כרוך בהשלכה לכל הרוחות של הדיכוטומיה של טבע מול תרבות, אובייקט מול סובייקט. זהו לא ניסיון לפתור את המתח או לגשר מעל הפער. זוהי קריאה להתכחש לו. בכדי להשיג זאת, מול מציעה לנו לעסוק בתהליכים במקום בתמונות, במה שמתהווה במקום במה שישנו, ובמכלול במקום בחלקיו. הסתכלות זו מובילה אותה לטעון (זהירות: ספוילר) שהמציאות איננה אחת אלא מרובה, כאשר היא ללא הרף מותקנת (enacted) על ידי שחקנים שונים, בזירות נבדלות, ובאמצעות גופי ידע מגוונים.

אין טעם או תוחלת, אם כן, כך לפי מול, בשאלה 'מה קדם למה'. תחת זאת, עלינו לשאול כיצד ומדוע נתהוותה המציאות – או ליתר דיוק, נתהוו המציאויות – כפי שנתהוו. ועבורי, בכל אופן, בעודי מתמרן בין עוד מאמר בסוציולוגיה ועוד מאמר במדעי המוח, המציירים מציאויות שונות שאינן, לכאורה, ניתנות לגישור, הגישה של מול היתה ועודנה כלי מועיל וחזק.

*בן בלק קיבל את הדוקטורנט שלו מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים החברתיים והתרבותיים של תסמונות הרצף האוטיסטי, תוך שימת דגש על זהותם, השקפותיהם וחוויותיהם של אנשים הנמצאים על הרצף.

הבלוג של בן בלק,  העמוד של בלק ב academia.edu

לירון שני הינו מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית ועורך פקפוק לשעבר. כיום הוא כותב דוקטורט בנושא: "כשהפלפל פגש בשיטה – יחסי אדם וטבע בערבה", בהנחיית פרופ' דני רבינוביץ' באוניברסיטת תל אביב ומשמש כעמית מחקר במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד. בזמנו הפנוי הוא מפעיל את דף הפייסבוק "בחברת האדם". עורך 'פקפוק' 2009-2010.

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כחמש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.

לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.

לפינה השלישית של מסמני דרך – על הגוף, ימאים, שינוי חברתי, האנושי והלא אנושי ואנתרופולוגיה רלוונטית.

לפינה הרביעית של מסמני דרך – על הכיבוש, מייקל ג'קסון, קוסמופוליטיות, בנקים ודימיון אנתרופולוגי.

לפינה החמישית של מסמני דרך – על צביעות, מרגלים, כוחם של החלשים, ילדות ודון הנדלמן.

הפעם במסמני דרך:

יורם בילו לזכרו של מלפורד ספירו: הקיבוץ, אנתרופולוגיה פסיכולוגית והאלסטיות של טבע האדם:

"…. ספירו קנה לו שם גם בחקר הבודהיזם ובחקר הקיבוץ, אך תרומותיו העיקריות אינן אתנוגרפיות אלא תיאורטיות, בשאלות הגדולות אודות טבע האדם ומקום התרבות בעיצוב היצור האנושי. ההערכה העצומה לה זכה בעולם האקדמי הקנתה לו חברות הן באקדמיה הלאומית למדעים והן באקדמיה האמריקאית של האומניות והמדעים בארצות הברית… ספירו ראה בקיבוץ השיתופי מעבדה חברתית לבחינת שאלות גדולות לגבי הטבע האנושי ומידת האלסטיות התרבותית שלו…"

להמשך קריאה

נועה ונה על מרגרט לוק: גוף, מוות וביולוגיות מקומיות:

"… לוק משווה זאת ליפן, שם רק בשנת 1997 הפכה הגדרת "המוות המוחי" לחוקית. בעבודתה היא בוחנת את הסיבות התרבותיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והרפואיות שהביאו לנכונות להכיר ב"מוות מוחי" בצפון אמריקה, ולרתיעה מכך ביפן. בהמשך לכך היא גורסת שמוות אינו אירוע ביולוגי בלבד, והמרחב שבין חיים למוות למעשה הינו הבנייה היסטורית, משפטית, רפואית, פוליטית ותרבותית, שהינה נזילה ונתונה לויכוח…."

להמשך קריאה

טל שמור על ג'יימס הולסטון: אנתרופולוגיה אורבנית ואזרחות מרדנית:

"… על פי הולסטון – שתחומי המחקר שלו כוללים את הממשק בין ערים ואזרחות, תיאוריה פוליטית, דמוקרטיה, תכנון וארכיטקטורה – הפריפריות מייצגות סוג אזרחות, אותה הוא מגדיר "אזרחות מרדנית". האזרחות המרדנית לא נקבעת על סמך קריטריונים של מדינת הלאום, אלא חותרת תחתיהם תוך עימות עם הממסד. זוהי אזרחות ה"צומחת מלמטה", בדיוק כמו באותן הפגנות בברזיל ומחאות דומות שהתפתחו בערים שונות בעולם בשנים האחרונות, בעידוד הרשתות החברתיות, כשהן מהוות כלי באמצעותו תושבים מתמרדים כנגד האפליה שלהם…"

להמשך קריאה

אורי דורצ'ין על יורם כרמלי: קרקס, פרפומנס ותרבות פופולארית:

"… עבורי הייתה להתנסות זו כמו גם לקריאה במאמריו המוקדמים של יורם משמעות רבה, שכן הם הבהירו לי את המשקל שנודע לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי וחשוב מכך בחוויה של מי שחולקים את הסדר הזה….המבט האנתרופולוגי כפי שהתוודעתי אליו דרך העבודה של (ועם) יורם כרמלי הציע מסר פשוט: תרבות פופולארית, מעצם היותה כזו, מהווה רכיב מרכזי באופן שבו מבינים בני אדם את העולם ומקנים משמעות לחייהם בתוכו…"

להמשך קריאה

לזכרו של מלפורד ספירו שנפטר לאחרונה. יורם בילו, מבכירי האנתרופולוגים בישראל, כותב על קולוגה, חבר ואחד האנרתופולוגים שהשפיע על מחקריו

(הופיע לראשונה בניוזלטר הראשון של האגודה האנתרופולוגית​ הישראלית ומפורסם כאן בהסכמתו של בילו):​

http://ucsdnews.ucsd.edu/feature/melford_e._spiro_department_of_anthropology_founder_dies

"ב-18 באוקטובר נפטר בסן דייגו פרופסור מלפורד ספירו, מל בפי מכריו, מחשובי האנתרופולוגים האמריקאים במחצית השנייה של המאה העשרים וידיד אמת של האנתרופולוגיה הישראלית. ספירו נולד במיניאפוליס, קיבל חינוך יהודי ואף הכשיר עצמו לרבנות קונסרבטיבית, לפני שפנה לאנתרופולוגיה והשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת נורת'ווסטרן בהדרכת אלפרד הלוואל (Hallowell). הוא לימד במחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות שיקגו, קונטיקט, וושינגטון (סנט לואיס וסיאטל) וקליפורניה, סן-דייגו. את המחלקה האחרונה הקים ב- 1968 ובה הגיע לדרגת Presidential Professor. עבודות השדה שערך בישראל, בתאילנד, בבורמה ובמיקרונזיה הולידו למעלה מתריסר ספרים וזיכוהו במוניטין בינלאומיים. ספירו נמנה על מכונני תחום האנתרופולוגיה הפסיכולוגית ובעבודותיו חתר לאתר את המבנים הביו-פסיכולוגיים והכלל-תרבותיים שביסוד השונות התרבותית העצומה של המין האנושי. מתוך מגמה זו – שנשענה על  גישות פסיכואנליטיות ואתולוגיות – הוא הפך לבר פלוגתא מרכזי לגישות סטרוקטורליסטיות ופוסט-סטרוקטורליסטיות, פוסט-מודרניות ופמיניסטיות. ספירו הפגין את כישוריו האנליטיים במאבקים אינטלקטואליים

מבריקים כנגד אדמונד ליץ', קלוד לוי-שטראוס וקליפורד גירץ. מאמריו הפולמוסייםבמסגרת וויכוחים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של האנתרופולוגיה.

ספירו קנה לו שם גם בחקר הבודהיזם ובחקר הקיבוץ, אך תרומותיו העיקריות אינן אתנוגרפיות אלא תיאורטיות, בשאלות הגדולות אודות טבע האדם ומקום התרבות בעיצוב היצור האנושי. ההערכה העצומה לה זכה בעולם האקדמי הקנתה לו חברות הן באקדמיה הלאומית למדעים והן באקדמיה האמריקאית של האומניות והמדעים בארצות הברית. ספירו שלט בעברית, התעניין מאד בנעשה בישראל, וחקר את הקיבוץ לאורך קרוב ליובל שנים מאז עבודת השדה הראשונה שלו ב"קרית ידידים" היא בית-אלפא (1950-51). ספריו הראשונים על הקיבוץ Kibbutz: Venture in Utopia, ו- Children of the Kibbutz – הפכו לקלסיקה אנתרופולוגית. ספרים אלה, וכן הספר המאוחר יותר על נשים בקיבוץ, מדגימים יפה את תרומותיו למדעי החברה. ספירו ראה בקיבוץ השיתופי מעבדה חברתית לבחינת שאלות גדולות לגבי הטבע האנושי ומידת האלסטיות התרבותית שלו. מסקנותיו המחקריות לגבי השינויים במנגנוני סוציאליזציה, תפקידי המינים ותכונות אישיות בקיבוץ מהוות תרומה חשובה במחלוקות הגדולות שרווחו אז סביב תורשה-סביבה או טבע-תרבות. להתעניינותו של ספירו בקיבוץ היה צד אישי: אחיו הצעיר, אשל ספירו, היה ממייסדי קיבוץ השומר הצעיר סאסא. ספירו הרבה לבקר בישראל ובתקופות שונות התארח במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן-גוריון.

מעבר להישגיו המדעיים, ספירו היה אוהב אדם, איש חם, נדיב וסקרן, שהונחה על ידי יושרה ומצפן מוסרי חסרי פשרות. הוא יחסר מאד לאוהביו ומכריו".

יורם בילו הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ב-2013 .

עוד על בילו:

אנתרופוס (בחברת האדם) – יורם בילו – שושביני קדושים, מלך המשיח ואנתרופולוגיה פסיכולוגית.

פסיכולוג בלא נחת – לקראת פרישיתו של פרופ' יורם בילו – ראיון בפקפוק 12:

אנתרוטיוב (בחברת האדם) – הרצאות באנתרופולוגיה – חקר התרבות העממית בעידן הפוסטמודרני

אנתרוטיוב (בחברת האדם) – הרצאות באנתרופולוגיה – המשיח כרבי וירטואלי

נועה ונה* על מרגרט לוק ועל המרחב שבין גופים, חיים ומוות:

מרגרט לוק (Margaret Lock) היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מקגיל. היא נחשבת לאחת האנתרופולוגיות הרפואיות המרכזיות והפוריות ביותר. ברשימת פרסומיה עשרים ספרים שהיא כתבה או הייתה שותפה לעריכתם ויותר ממאתיים מאמרים בכתבי עת מדעיים.

במחקריה לוק מתמקדת בחקר אנתרופולוגי של הגוף. היא עוסקת בשאלות של בריאות וחולי, זקנה ומוות, ועורכת השוואות בין תרבויות. בעיקר, ביחס להשפעות החברתיות-כלכליות, תרבותיות ופוליטיות שיש לצמיחת ידע רפואי חדש על ההבנייה החברתית-תרבותית של תקופות מעבר בחיים, דוגמת, "גיל המעבר". מחקריה של לוק נחשבים לאמיצים ומאתגרים. היא זכתה להוקרה ולהערכה רבה על עבודתה ואף קיבלה בשנת 2007 פרס על הישגים אקדמיים יוצאי דופן (Career Achievement Award) מטעם האגודה לאנתרופולוגיה רפואית.

פריצת הדרך האקדמית המרכזית שלה התרחשה כאשר היא תבעה שידוד מערכות באנתרופולוגיה ביחס להבנת התופעה החברתית-תרבותית-ביולוגית של "גיל המעבר". בספרה, Encounters with Aging: Mythologies of Menopause in Japan and North ,America (1993) לוק טוענת, כי נוצר הבדל בין הגוף הנשי בצפון אמריקה וביפן בגלל הבדלים תרבותיים בצריכת מזון, אורח חיים, הרגלי פעילות גופנית ועוד. למשל, בעוד שרוב הנשים בצפון אמריקה דיווחו על גלי חום, נשים ביפן כלל לא חוו זאת. לוק טבעה בהמשך לכך את המושג "ביולוגיות מקומיות" בכדי לתאר את ההשפעה ההדדית של הביולוגיה והתרבות על חווית הגוף, שבתורה מעצבת שיחים אודות הגוף.

בהמשך לוק הפנתה את הזרקור לעבר חקר הגוף בנקודת מעבר אחרת בחיים – זו שבין החיים למוות. בספרה, Twice Dead: Organ Transplants and the Reinvention of Death(2002) לוק חוקרת כיצד ביו-טכנולוגיות חדישות טשטשו את ההבחנה שבין "חיים" לבין "מוות". כך, לוק מתחקה אחר התפתחות השיח בצפון אמריקה אודות הקטגוריה של "מוות מוחי". היא מאתרת את הדיונים סביב הקריטריון החדש להגדרת מוות, ואת הפיכתה של פרטיקת קצירת האיברים להשתלה לשגרתית בצפון אמריקה בשלושים השנים האחרונות. לוק משווה זאת ליפן, שם רק בשנת 1997 הפכה הגדרת "המוות המוחי" לחוקית. בעבודתה היא בוחנת את הסיבות התרבותיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והרפואיות שהביאו לנכונות להכיר ב"מוות מוחי" בצפון אמריקה, ולרתיעה מכך ביפן. בהמשך לכך היא גורסת שמוות אינו אירוע ביולוגי בלבד, והמרחב שבין חיים למוות למעשה הינו הבנייה היסטורית, משפטית, רפואית, פוליטית ותרבותית, שהינה נזילה ונתונה לויכוח.

בספרה העדכני ביותר The Alzheimer Conundrum: Entanglements of Dementia and Aging (2013), לוק פונה אל "שטח ההפקר הקיומי שגבולותיו הם המוות החברתי מכאן והמוות הביולוגי מכאן" (חזן, 2002)  – ההזדקנות בצל מחלת האלצהיימר. לוק, בטענה רדיקלית, גורסת, כי הסטטוס האונטולוגי של מחלת האלצהיימר הינו למעשה שאלה הנתונה לויכוח. היא צוללת אל מחשכי העמימות המאפיינת את מחלת האלצהיימר, הנחשבת למגפה העולמית של המאה ה-21, ומתארת את הכשלונות החוזרים ונישנים לפתח תרופה למחלה. לדידה, חוסר ההלימה שבין קיומה של פתולוגיה נוירולוגית במוח, לבין סימפטומים התנהגותיים של המחלה שאינם ברורים, מבהיר תהליכים חברתיים וביולוגיים המכוננים "זקנה טבעית" למול "מחלה נוירופתולוגית השונה לחלוטין מזקנה". לוק ממשיכה ומתארת את הכשלונות החוזרים ונישנים לפתח תרופה למחלה, ואת השינוי מניסיונות לרפא, לרפואה הפועלת לאיתור מוקדם של המחלה תוך הישענות על בדיקות סקר גנטיות וביולוגיה מולקולרית. לוק עורכת השוואה בין הפיתוח הרפואי בתחום זה בארה"ב, באירופה ובמדינות מרכז ודרום אמריקה (במיוחד קולומביה ואנטיגואה שמתאפיינות בריבוי מקרים של אלצהיימר מוקדם), ומזהה את השינוי הזה כרווי במחלוקות. היא טוענת שהחיפוש אחר מסמני האלצהיימר המוקדמים יוצר למעשה יחסים חדשים ובעייתיים בין גופים, זקנה, מחלה וסובייקטיביות.

בנוסף למחקריה העצמאיים פרסמה לוק מספר עבודות חשובות עם חוקרים מרכזיים נוספים בתחום. ביניהם, ננסי שפר-יוז, עימה טבעה את המושג "mindful body", וארתור קליימן עימו כתבה על "social suffering".

*נועה ונה היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. היא כותבת על האופנים בהם פרקטיקות חברתיות, משפטיות ורפואיות מכוננות ומאיינות את קיומם החברתי של קשישים וקשישות עם דמנציה מתקדמת המאושפזים במוסד גריאטרי או בבית חולים בערוב ימיהם. בין תחומי הענין שלה: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של זקנה ומוות, חקר מוסדות טוטאליים, סוציולוגיה של הסובייקט והעצמי, אנתרופולוגיה של אוכל וסוציולוגיה של המשפט.
 

טל שמור* על ג'יימס הולסטון ועל התפר האנתרופולוגי שבין העיר לאזרחות:

לקראת אליפות העולם בכדורגל שאירחה השנה ברזיל, המונים מהתושבים המקומיים הפגינו נגד קיומה ברחובות. הם נשאו שלטים כמו "פיפ"א לכי הביתה", ומחו כנגד הכספים הרבים שהושקעו באירוח הטורניר, הרבה מעבר להצהרות הממשלה, במקום בחינוך, תחבורה, בריאות ורווחה. הם הטילו ספק שהרווחים מהטורניר יחזרו לציבור וחשדו שיתחלקו במקום בין פוליטיקאים, אנשי עסקים וגורמי עניין שונים. המחאות נגד יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והשחיתות השלטונית, שהתחילו בערים שונות בברזיל עוד באוגוסט 2012, התעוררו שוב לקראת המונדיאל כשפֶּלֶה, שחקן הכדורגל הברזילאי האגדי, פנה אל העם מטעם הממשלה כדי להרגיע את האווירה הציבורית לקראת המשחקים.

בראיון טלפוני שנערך עם ג'יימס הולסטון ,(James Holston)  פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, סביב ההפגנות בברזיל ב-2013 ושפורסם בכתב העת האמריקאי The New Republic הוא ציין: "אנשים מהמעמד הבינוני בברזיל עשויים להגיד: 'ברזיל התעוררה', כאשר סימנים בקרב אנשים שהם במובהק יותר עניים מראים 'שהפריפריה אף פעם לא נרדמה'". הוא הוסיף: "ההפגנות בברזיל עוסקות באיכות החיים בעיר, ועם מה שניתן לכנות 'הזכות לעיר' והמימוש של אזרחות במרחב האורבני" . על פי הולסטון – שתחומי המחקר שלו כוללים את הממשק בין ערים ואזרחות, תיאוריה פוליטית, דמוקרטיה, תכנון וארכיטקטורה – הפריפריות מייצגות סוג אזרחות, אותה הוא מגדיר "אזרחות מרדנית". האזרחות המרדנית לא נקבעת על סמך קריטריונים של מדינת הלאום, אלא חותרת תחתיהם תוך עימות עם הממסד. זוהי אזרחות ה"צומחת מלמטה", בדיוק כמו באותן הפגנות בברזיל ומחאות דומות שהתפתחו בערים שונות בעולם בשנים האחרונות, בעידוד הרשתות החברתיות, כשהן מהוות כלי באמצעותו תושבים מתמרדים כנגד האפליה שלהם.

 מחקריו של הולסטון התבססו אמנם בעיקר על עבודת שדה שערך בשכונות עוני בברזיל, אבל מושג "האזרחות המרדנית" שהגה משמש חוקרים רבים ברחבי העולם כדי לתאר מאבק של תושבים הדורשים את זכותם לעיר ולבעלות על זכויות. המושג רלוונטי במיוחד לשולי הערים בהם קבוצות חברתיות חלשות נאבקות על משאבים מוגבלים. תנאים דומים התפתחו גם בעבודת השדה שערכתי בשכונת התקווה בין 2010 ל-2013, במהלכה (ועדיין) פעילים מדרום ת"א נאבקו כדי שהרשויות העירוניות והלאומיות יטפלו בהשפעה הקשה של ההגירה, בעיקר ממדינות סודאן ואריתריאה, על חייהם.

 אותם תושבים, מזרחים וותיקים מהמעמד הבינוני והנמוך משכונת התקווה וסביבתה, ניסו לקדם את עניינם בהפגנות וישיבות ברמה העירונית והלאומית. למרות שההפגנות שערכו אופיינו בכלי התקשורת כאלימות וגזעניות, בין היתר בגלל חיבוק הדוב של הימין הקיצוני, הן גם מאמץ של המקומיים לשנות את מציאות חייהם. הפעילים שלקחו חלק במאבק היו שונים בזהותם ובמניעיהם, אבל הם ניסו להתאחד סביב המצוקה המקומית שהשפיעה עליהם. מאחורי הקלעים של המאבק, הפעילים התלבטו לגבי המשכו וגילו אמפטיה כלפי קשיי המהגרים האפריקאים. עבודתו של הולסטון, חוקר חשוב בתיאוריה ובמחקר אורבני, אפשרה לי להתמקד, מצד אחד, ביצירתיות האנושית הטמונה במחאות של תושבי שכונת התקווה, וזאת מבלי לבטל את הקשר המובנה בין מעמד, גזע, אתניות ומגדר לבין סיכויי חיים בעיר.

 *טל שמור הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וזוכה מלגת תל-אביב-יפו לחקר חדשנות אורבנית ופיתוח עירוני לשנת 2013 על מחקרו: 
href="http://www.tel-aviv.gov.il/TheCity/DocLib1/Whose%20Neighborhood%20is%20t...">'של מי השכונה הזו? נתיבי השתייכות למרחב העירוני של תל-אביב הגלובלית- אתנוגרפיה של שכונת התקווה', שנערך בהנחיית ד"ר עמליה סער ואת ממצאיו הוא כותב כעת.

 הרצאה של הולסון – על הזכות לעירוניות ואזרחות אורבנית – 
להרחבה ראו רשימת פרסומים (חלקית) של ג'יימס הולסון:

Holston, J. (1989). The Modernist City: An Anthropological Critique of Brasília. Chicago: University of Chicago Press.
 (1998). Spaces of insurgent citizenship. In L. Sandercock (Ed.), Making the invisible visible – A multicultural planning history (pp. 37-56). Berkely, Los Angeles, London: University of California Press.

(2008). Insurgent Citizenship: Disjunctions of Democracy and Modernity in Brazil. Princeton: Princeton University Press.

אורי דורצ'ין על יורם כרמלי והדגש האנתרופולוגי לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי:

"הנה נתון שאיננו מבוסס סטטיסטית אך נראה לי יותר מסביר: מרבית הסטודנטים הנרשמים ללימודי אנתרופולוגיה בתואר הראשון עושים זאת בשל הדימוי האקזוטי שעדיין נודע לתחום זה, ואילו מרבית הסטודנטים הנרשמים לתארים מתקדמים באנתרופולוגיה לא התכוונו לכך מלכתחילה אלא "התגלגלו" אליה בעקבות מפגש מקרי יותר או פחות עם אנתרופולוגים במוסדות השונים. גם אני התגלגלתי אל האנתרופולוגיה באופן כזה והאדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על בחירתי היה יורם כרמלי. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לכתוב על מפגש "גורלי" זה עם יורם מזווית אישית וללא יומרה להציג באופן מקיף את עבודתו (שהיא כמובן זמינה ומומלצת מאד לקריאה). 

סיכוייהם של סטודנטים מתחילים להיחשף לעבודתו של יורם קטנים יחסית, כך נדמה לי, וזאת משום שבניגוד למגמה הרווחת באנתרופולוגיה המקומית לעסוק בהיבטים שונים של החברה הישראלית עבודתו המז'ורית מתמקדת בקרקס נודד בבריטניה של שנות השבעים. כרמלי מראה כי הפרקטיקה של נדודים מהווה חלק מרכזי באופן שבו תופסים אנשי הקרקס את המשמעות של מוסד זה ואת החוויה שמציע לקהל. ואולם אין מדובר כאן במסורת במובן הפשוט. הקרקס אמנם נודד כי זה מה שקרקס עושה (וזה כאמור מה שעושה את הקרקס), אך הוא איננו בגדר חברת נוודים המתנהלת על פי דרכה לצד ובניגוד לסדר החברתי הסובב אותה. נהפוך הוא, הקרקס מקבל את מלוא משמעותו כאשר מבינים כיצד הוא מתפקד כחלק מהסדר המודרני וכיצד הוא משתלב ומאתגר את אורח החיים הבורגני. במובן ידוע קרקסים צמחו מתוך מסורת היריד וכמוהו מזמינים את הקהל לצפות בגופים אנושיים וחייתיים שפועילם (או מופעלים) באופן שמחזק ומטשטש בו-זמנית את ההבדלים ביניהם. מצד שני, מכיוון שחווית הקרקס מתבססת על משחק ולא על תצוגה הרי שהיא מאפשרת לבחון כיצד מתגבשות הבנות בדבר מהו תרבותי, אנושי ואמיתי. החל משנות התשעים עוסק כרמלי גם בקונטקסט הישראלי במחקרים שמתמקדים בהיבטים חברתיים שונים של תרבות הצריכה, ספורט וטכנולוגיות הפרייה (יחד עם רעייתו, פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי).

   אין ספק שההתמקדות של יורם באלמנטים של פרפורמנס, ובמיוחד בשאלת "האמת" הגלומה בהצגה, הם שלכדו את תשומת לבי אבל יותר מהחומר עצמו זוהי הגישה למחקר ששבתה את ליבי וסימנה את האנתרופולוגיה ככיוון מועדף. אי שם בשנת 1998 סיימתי תואר ראשון בחוג לחינוך בחיפה בידיעה שלא אמשיך בלימודי הייעוץ שאליהם הועדתי את עצמי. לקחתי לי אפוא פרק זמן לחשיבה מחודשת. את יורם כבר היכרתי מלימודיי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שהיה עבורי עד אז חוג משני במסגרת הדו-חוגית שבה למדתי, ונעניתי להצעתו לשמש לו עוזר מחקר. באותה עת בחן יורם אפשרות לחקור את מקומן ומשמעותן של חיות מחמד בחברה הקיבוצית על רקע השינויים שחלו בה. בתור קיבוצניק מצאתי את עצמי לא רק בעמדה של עוזר מחקר אלא גם של "יליד". בשבת אביבית הגיע יורם עם משפחתו לכפר החורש ויחד יצאנו לטיול-תצפית בשבילי הקיבוץ. לצד אינפורמציה שנתתי לו כבן המקום סיפק לי יורם, כבר במהלך טיולנו הראשון, כמה אבחנות אנתרופולוגיות של צופה מיומן. כך למשל, כאשר הגענו לשכונה חדשה שבנייתה הושלמה זמן קצר קודם לכן, הסב יורם את תשומת לבי לכך שבניגוד לשכונות הוותיקות חצרות הבתים אינן פונות עוד לחזית ואינן משותפות לכלל דיירי השכונה, ובכך יוצרות למעשה מרחבים תחומים המפרידים בין השכנים. בשלב שני שלח אותי יורם לנבור בארכיון הקיבוץ ולבדוק באילו שלבים בהיסטוריה ובאילו הקשרים עלה הנושא של חיות מחמד, בעיקר בעלות על כלבים, על סדר היום הציבורי.

   אינני רוצה להתעכב על תוצאותיו של מחקר קטן זה, למיטב ידיעתי הוא גם לא הבשיל לכלל פרסום. ואולם עבורי הייתה להתנסות זו כמו גם לקריאה במאמריו המוקדמים של יורם משמעות רבה, שכן הם הבהירו לי את המשקל שנודע לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי וחשוב מכך בחוויה של מי שחולקים את הסדר הזה. הייתה זו תובנה משחררת, שחרור שמשמעותו הייתה ברורה ומובנת לי באותה עת ממש, ואשר פתרה באחת את הדילמה בנוגע להמשך הדרך. בחירתי לעסוק במשמעויות של מוזיקה פופולארית, שגם היא הפכה בו ברגע לברורה מאליה, לא הייתה בגדר המשך כלל אלא חזרה לתחום העיקרי שהעסיק אותי מאז ומתמיד ושאותו זנחתי עת נרשמתי ללימודי חינוך בשאיפה לרכוש מקצוע "אמיתי". המבט האנתרופולוגי כפי שהתוודעתי אליו דרך העבודה של (ועם) יורם כרמלי הציע מסר פשוט: תרבות פופולארית, מעצם היותה כזו, מהווה רכיב מרכזי באופן שבו מבינים בני אדם את העולם ומקנים משמעות לחייהם בתוכו.

* דר' אורי דורצ'ין הוא בוגר החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, עוסק במשמעויות של יצירת מוזיקה פופולארית בישראל. ספרו "זמן אמת: היפ-הופ בישראל/היפ-הופ ישראלי" ראה אור בהוצאת רסלינג (2012). מאמרו האחרון:

 Conservative Innovators: Reviving Israeli Spirit through Black Music

יתפרסם בגליון הקרוב של Journal of Popular Music Studies.

כמה פרסומים של כרמלי:

Carmeli, S. Yoram. 1987.  Why does the ‘Jimmy Brown’s Circus’ Travel? : A Semiotic Approach to the Analysis of Circus Ecology, Poetics Today, 8(2), 219-244

Carmeli, S. Yoram. 1990. Performing the Real and Impossible in the British Travelling Circus, Semiotica, 80(3/4), 193-220

Carmeli, S. Yoram. 1992. From Curiosity to Prop – A Note on the Changing Cultural Significances of Dwarves’ Presentations in Britain, The Journal of Popular Culture, 26(1), 69-80.

Carmeli, S. Yoram. 2003. Lion on Display: Culture, Nature and Totality in a Circus Performance, Poetics Today, 24(1), 65 – 90.

לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.

לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.

לפינה השלישית של מסמני דרך – אנתרופולגיה של הגוף, ימאים, שינוי חברתי, האנושי והלא אנושי ואנתרופולוגיה רלוונטית.

אז הפעם במסמני דרך:

עמרי גרינברג על טוביאס קלי ומדעי הכיבוש:

"…. כתיבתו האתנוגרפית של קלי עשויה להראות מעט קלישאתית לישראלי המנוסה והציניקן, אך דווקא בנאיביות המסוימת שבה היא מאפשרת לנו להבחין בממדים מהותיים שאנו מחמיצים לעתים כה קרובות, כפי שראוי שכל אתנוגרפיה טובה באמת תעשה. תרומתו התיאורטית בהבנת החשיבות של ה-mundane – השגרתי, הרגיל – המתעקש להמשיך ולהתקיים בליבו של סכסוך שדבר בו אינו שגרתי ורגיל כביכול, ובהתבוננות באיזורי המגע המורכבים בין ישראלים לפלסטינים, נותרה כמעט ולא מוכרת ובודאי שאינה מוערכת דיה…."

להמשך קריאה

גיל חיזי על הפנומנולוגיה האינטרסובייקטיבית של מייקל ג'קסון

"….. ג'קסון זונח את מושג ה"תרבות" (ומשתמש ב- ”lifeworlds”) מאחר ש'משמעות קשורה לשינויים במצבים קיומיים שהם תלויים רק באופן חלקי בתקדימים תרבותיים או היסטוריים'. מנהגים תרבותיים עבור ג'קסון הם הכל פרט ל"תופעה חברתית טוטאלית", ודומים יותר למשאב בו אינדיבידואלים יכולים לבחור מתי להשתמש בהתאם למצבם האישי. כך ג'קסון מבקש, בדומה לאבו-לוגוד למשל, להבחין בדחפים האוניברסליים שמסתתרים מתחת למערכות 'מובדלות…."

להמשך קריאה

רפי גרוסגליק על אולף האנרץ: תרבות עולמית, קוסמופוליטיות ודגי נוי טרופיים

"…."קוסמופוליטיות", מסביר האנרץ, "היא בה בעת תפיסת עולם ותפיסת עצמי" משפט זה מבטא היטב הן את מושא מחקרו של האנרץ, הן את קורות חייו: זהות בעידן הגלובליזציה והקשר שנוצר בין ה"אני" וה"עולם" בהוויה הפוסט-מודרנית. התוודעות למסע האינטלקטואלי שערך האנרץ, כפי שהוצג לעיל, מלמדת על מקורות ההשראה למחקריו, ואילו סיפור חייו החביב מאיר את תפיסתו הייחודית באור בהיר…"

להמשך קריאה

מיכל אסא-ענבר על ארג'ון אפדוראי והדמיון האנתרופולוגי:

"…אבל הדמיון הוא גם סמל לַשינוי שיצר העידן הגלובלי. ממשאב המצוי אצל בעלי כוח או כזה המופעל לקראת סוף החיים, מסביר אפדוראי, הפך הדמיון למשאב בלתי מוגבל ונחלתם של ההמונים. ביטוי לפרקטיקה חסרת גבולות שאינה נתונה לאילוצים של זמן או מקום. בדיוק כמו העידן הגלובלי שמאופיין בדה-טריטוריאליזציה ובהתפשטות חדשה ואחרת של כוח…"

להמשך קריאה

הדס וייס על גוסטב פיבלז: בנקים, חובות ומי מזמין לכולם שתייה

"…פיבלז במיטבו, לדעתי, כשהוא מסביר למה בשוודיה חברים לא יזמינו אותך לכוסית על חשבונם, ויתעקשו שתראי להם קבלה כשיקנו ממך רהיט יד-שנייה. את שורשי הניגוד לנעשה אצלנו, המזמינים אלה את אלה כל הזמן, וזורקים קבלות בלי חשבון, ניתן למצוא במערכות הכלכליות בהן אנחנו מתנהלים. כשמבינים את זה, קשה להמשיך ולחשוב על כלכלה כמשעממת…"

להמשך קריאה

עמרי גרינברג* על טוביאס קלי, מדעי הכיבוש ועל אתנוגרפיה של חיי היום יום בצל הסכסוך:

קשה לערער על כך שקיים תחום מחקר אקדמי אותו ניתן לכנות "מדעי הסכסוך הערבי-ישראלי". יש שיכנו אותו "המוסלמי-יהודי", אחרים יבחרו ב"פלסטיני-ציוני"… בהחלט נכונות הטענות שהכמות העצומה יחסית של חוקרות ומחקרים העוסקים בתחום אינם משקפים מכנה דיסציפלינארי משותף, ושהשדה מלא ביותר מידי קרעים ושברים פוליטיים-אידיאולוגיים מכדי לכלול את העוסקות בו באותה סירה. אל מות אמיתות טענות אלו נציב אמת נוספת ומנוגדת לכאורה: האם קיימת דיסצפלינה כלשהי, ואף תת-דיסצפלינה, בה מתקיימים יחסים הרמוניים יותר בין החוקרות השונות, ושבה אין שונויות משמעותיות מבחינת שיטות המחקר?

בעבר, שלטו בתחום חוקרות מתחומים כגיאוגרפיה, מדעי המדינה, ובעיקר משפטים והיסטוריה. בעשור וקצת האחרון, ישנם יותר ויותר פרסומים של אמריקאיות העוסקות ספציפית בכיבוש, מזוית או אנתרופולוגית גרידא או סף-אנתרופולוגית. בין הבולטות בתחום ניתן לציין את הסוציולוגית ליסה הג'ר (Hajjar) שחקרה את מערכת המשפט הצבאית בישראל, ואת רודה כנאענה (Rhoda Kanaaneh) שמתמקדת בפלסטינים אזרחי ישראל. חוקרות כאילנה פלדמן (Ilana Feldman) ונאדיה אבו אל-חאג' (Nadia Abu El-Haj) – האחרונה מביניהן מהווה אולי את החוקרת השערורייתית ביותר מבין אלו הנסקרות כאן – אמנם מתויגות כאנתרופולוגיות אך מחקריהן הבולטים ביותר, של פלדמן על ממשליות בעזה ושל אבו אל-האג' על ארכיאולוגיה בישראל, נקטו בגישות דיסציפלינאריות מורכבות ולא הציעו אתנוגרפיה "קלאסית". רבקה שטיין (Rebecca Stein), עמאל בישארה (Amahl Bishara), ולורי אלן (Lori Allen) כולן או פרסמו לאחרונה או עומדות לפרסם ספרים בעלי גישה אתנוגרפית יותר הנוגעים בסוגיות של זכויות אדם בהקשר של הכיבוש מזוויות שונות: מדיה חברתית ודימויים, הפקת חדשות בשטחים, וארגוני זכויות אדם פלסטיניים לא ממשלתיים (בהתאמה).כל אלו החלו לפעול והפכו לדמויות מובילות בתחום במקביל לכך שחוקרים ישראלים כניב גורדון, אריאלה אזולאי, ואייל וייצמן הפכו אף הם לדמויות מובילות בתחומיהם בכלל ובהקשר הישראלי/פלסטיני בפרט. מעניין לציין שהתעמקות ברשימות הביבליוגרפיות של הפרסומים העיקריים הן של הישראלים והן של האנתרופולוגיות האמריקאיות שצוינו, מגלה כי למרות שניתן לשער כי הם חולקים עמדות פוליטיות דומות, ה"ישראלים" וה"אמריקאיות" כמעט ואינם מתייחסים אלה לאלו ובודאי שאינם נכנסים לדיאלוג אינטלקטואלי-ביקורתי מעמיק החושף את השונה והמשותף.

התרומות של (לדוגמא) פלדמן לחקר הממשליות, של אבו אל-חאג' לביקורת הממדים השיחניים והמעשיים של הבניית הלאומיות, של שטיין לחקר התיירות, של בישארה לחקר תקשורת, ושל אלן לחקר זכויות אדם הינן משמעותיות ביותר גם לאנתרופולוגיות שאין להן עניין בישראל/פלסטין. אך בכל זאת, לאחר פתיחה מאוד ארוכה זו והגם שכולן השפיעו עלי רבות ופרסומיהן בהחלט מעצבים את מחקרי-שלי, איני בוחר באף אחת מהן כחוקרת הבולטת בתחום "שלי". הסיבה העיקרית לכך היא שפרט לשטיין, הן באופן כללי אינן מתבוננות בדינמיקת ההבניה ההדדית של המבנים הפוליטיים-חברתיים-תרבותיים המתקיימת בין ישראלים לפלסטינים, מעבר להפעלת אלימות המוגדרת ומוצגת לרוב כאלימות חד-כיוונית.

כך, בשיטת האלימיניציה ועד שדור תלמידות המחקר והמסיימות הטריות (כגון יעל ברדה, אריקה וייס ורבות אחרות) יפרסמו יותר, החוקר המשמעותי ביותר בתחום האנתרופולוגיה של הכיבוש הוא לדעתי טוביאס קלי (Tobias Kelly)  אנתרופולוג היושב כעת באוניברסיטת אדינבורו, שלאחר מחקר שדה בכפר פלסטיני בעיצומה של האינתיפאדה השניה, והחל מ-2004 מפרסם מאמרים העוסקים במנגנוני החוק והמשפט, בממשליות ואלימות, ובעיקר (מבחינתי) בחיי היומיום בשטחים. מאז שפרסם מספר רב של מאמרים, וספר, בהתבסס על מחקר השדה שלו בארץ, קלי מתרכז בשנים האחרונות במחקר בנושאי זכויות אדם, משפט, ואנתרופולוגיה של אלימות (בעיקר עינויים).

קלי – ייתכן שבאופן לא מודע/מוכרז – מושפע מהצעתו של ההיסטוריון זאכרי לוקמאן(Zachary Lockman) – אותה מיישמת במודע ובכוונה רבקה שטיין – ובוחן את נקודות המגע בין פלסטינים לישראלים. בחלק מפרסומיו ובניגוד ללוקמאן, קלי מתרכז במנגנוני הבירוקרטיה והחוק/משפט כממדים מהותיים המחוללים אלימות וכאלימים בעצמם. בפרסומים אחרים, קלי מציע התבוננות בחיי היומיום בשטחים ככאלו המתקיימים אמנם בצלה של אלימות, אך אינם בהכרח אלימים בעצמם. קלי מאתגר אותנו – אתגור חשוב מאין כמוהו, הגם שהוא עצמו אינו מקשיב לעצתו שלו-עצמו רוב הזמן – להתבונן במציאות שסביבנו שלא דרך האלימות ש"מפתה" את החוקר, משום שלטענתו היא אינה המעצבת הבלעדית, ולעתים אף לא העיקרית, של חיינו. קלי מושפע כמובן רבות ממישל דה סרטו ומאנרי לפבר, אך הוא מתיק את התיאוריות הסבוכות למדי של שני אלו להקשר המבוסס על תצפיות משתתף מרתקות.

כתיבתו האתנוגרפית של קלי עשויה להראות מעט קלישאתית לישראלי המנוסה והציניקן, אך דווקא בנאיביות המסוימת שבה היא מאפשרת לנו להבחין בממדים מהותיים שאנו מחמיצים לעתים כה קרובות, כפי שראוי שכל אתנוגרפיה טובה באמת תעשה. תרומתו התיאורטית בהבנת החשיבות של ה-mundane – השגרתי, הרגיל – המתעקש להמשיך ולהתקיים בליבו של סכסוך שדבר בו אינו שגרתי ורגיל כביכול, ובהתבוננות באיזורי המגע המורכבים בין ישראלים לפלסטינים, נותרה כמעט ולא מוכרת ובודאי שאינה מוערכת דיה. עם כל הכבוד לחוקרות החשובות מישראל וארה"ב, דווקא טוביאס קלי הסקוטי הוא זה שמצליח לחרוג מספיק מתבניות פוליטיות המעצבות בנוקשות-מה את גישתו המתודולוגית-תיאורטית.

גילוי נאות: שימשתי כעוזר מחקר של שטיין במשך תקופה ארוכה, וזו הסיבה העיקרית בה איני כותב בעיקר עליה למרות שהיא בהחלט ראויה לכך לעניות דעתי.

* עמרי גרינברג הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ולימודי יהדות באוניברסיטת טורונטו. המחקר שלו עוסק בפלסטינים המועסקים כעובדי שטח בארגוני זכויות אדם ישראלים. יש לו תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית, ובעבר הרצה במכללת ספיר וכתב במוסף הארץ.

חזרה לתקצירים

גיל חיזי* על הפנומנולוגיה האינטרסובייקטיבית של מייקל ג'קסון:

לעולם בצילו של מלך הפופ בכל הנוגע לבלעדיות על שמו, מייקל ג'קסון הניו-זילנדי הצליח להטביע את שמו על שני מושגים חשובים בעולם האנתרופולוגיה: "אינטרסובייקטיביות" ו"אנתרופולוגיה אקזיסטנציאלית". כפי שמשתמע, מסעו התיאורטי יוצא לדרך במפגש בין הפנומונולוגיה הקלאסית (הסרל, מרלו-פונטי, שוץ) וההגות האקזיסטנציאליסטית, כולל פרשנויות מעניינות במיוחד לסארטר וחנה ארנדט. את ג'קסון הותיק ניתן למקם גם כדמות חשובה ב"מפנה הרפלקסיבי", ועם זאת הוא נותר רלוונטי גם בדיונים אונטולוגיים של השנים האחרונות. ג'קסון זונח את מושג ה"תרבות" (ומשתמש ב- ”lifeworlds”)  מאחר ש'משמעות קשורה לשינויים במצבים קיומיים שהם תלויים רק באופן חלקי בתקדימים תרבותיים או היסטוריים'. מנהגים תרבותיים עבור ג'קסון הם הכל פרט ל"תופעה חברתית טוטאלית", ודומים יותר למשאב בו אינדיבידואלים יכולים לבחור מתי להשתמש בהתאם למצבם האישי. כך ג'קסון מבקש, בדומה לאבו-לוגוד למשל, להבחין בדחפים האוניברסליים שמסתתרים מתחת למערכות 'מובדלות'.

"אינטרסובייקטיביות" היא עבור ג'קסון המצב הבסיסי שמניע התנהלות אנושית. כל ישות שאדם נוקט כלפיה בגישה כלשהי, בין אם מדובר באדם, קולקטיב או חפץ, היא השלכה והרחבה של "האחר" שחווינו ביחסים בין-אישיים אינטימיים או ראשוניים. הצורך הקיומי של יצירת השפעה, שליטה ו'נוכחות' חברתית הוא שמניע אדם ליחסים טעונים עם סביבתו הקרובה והרחוקה. עבור ג'קסון אין סובייקט שקודם לאובייקט, אך עם זאת לא ניתן בשום פנים ואופן לשייך את ג'קסון לאנתרופולוגיה פוסט-הומניסטית. המפעל שלו בא להכיל, להסביר ו'לתרגם' לשפה אוניברסלית התנהגויות אנושיות שעשויות להראות טעונות ואלימות או לחילופין אקזוטיות ומרוחקות. בסופו של דבר המסר הרלטיביסטי שנושא ג'קסון הוא לגרום לקורא לזהות בנחקרים את 'עצמו בנסיבות אחרות'.

כיום ג'קסון פועל בבי"ס ללימודי דתות ותיאולוגיה בהרווארד. את מחקריו הוא ביצע במשך כמה עשורים בסיירה לאון ובקרב קהילות אבוריג'ינים באוסטרליה. כשקראתי את עבודותיו לראשונה לא יכולתי שלא להתפעל מהפוטנציאל ההומניסטי של גישתו, ולאחר מכן להתאכזב מכך שפוטנציאל זה נותר לא ממומש. מבלי לזלזל באתגרים שחוות החברות אותן חוקר ג'קסון, האם אין מקום לכוון את יכולת הניתוח האינטרסובייקטיבית-אקזיסטנציאלית לאתרים בוערים יותר כגון שדה הקרב בקונגו, המטענים של העולם 'פוסט 9-11' או המשמעויות שמושלכות בין ישראלים לפלסטינים בסכסוך שלנו?! בספרו האחרון מ-2013 Lifeworlds:  Essays in Existential Anthropology ג'קסון מבטא חריפות פוליטית כפי שלא השמיע בעבר, מבקר את שיח זכויות האדם ומכבד אותנו במשפט ש"מה שמטריד לגביי אלו במערב שמשמיעים קולם נגד ה'ברבריות' של מילת נשים… אינו הטעות בהשקפת עולם אלא השגגה בסירובם להבין את התופעה מעמדה השונה משלהם" (259). על ממשיכי דרכו של מייקל ג'קסון תוטל האחריות לבחון לעומק האם התיאוריה שלו נעצרת ככלי רטורי נאור אך יומרני, או שהיא אכן טומנת בחובה טכניקה שניתן להפעיל באופן דו-צדדי גם בזירות בהן פוגש האנתרופולוג התנגדות אנושית ברמה הגבוהה ביותר.

* גיל חיזי הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סידני. הוא בוגר תואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ומתכוון לבצע עבודת שדה בסין בקרוב. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של רגשות, אפקט ופוליטיקה ופנומנולוגיה אקזיסטציאלית.

להמלצה קודמת של גיל חיזי על מסמנת דרך :מסמני דרך – גיל חיזי על ג'ודית פרקואר – רפואה סינית, סמיוטיקה וידע

חזרה לתקצירים

רפי גרוסגליק* על אולף האנרץ: תרבות עולמית, קוסמופוליטיות ודגי נוי טרופיים:

נראה כי אין חולק על חשיבות הבנת הקשר שבין החוקר לבין מחקרו. היכרות עם המוטיבציה המחקרית של האנתרופולוג (כמו גם של הסוציולוג, ההיסטוריון או של כל חוקר חברתי אחר), עמדתו התיאורטית והאופן בו הוא משתלב במערכת החברתית אותה הוא חוקר – כל אלה עשויים לחדד טענות תיאורטיות ומהלכים מחקריים. חייו ועבודתו של האנתרופולוגאולף האנרץ  (Ulf Hannerz) מהווים דוגמא ייחודית לשילובו של האנתרופולוג במערכת החברתית אותה הוא חוקר.

מי שמכיר או מכירה את עבודתו של האנרץ – ולא את סיפור חייו – וודאי יופתעו מטענה זו. האנרץ נולד בשנת 1942 בעיר מלמה שבשוודיה. מיום היוולדו ועד עתה חי בשוודיה והוא האנתרופולוג המפורסם ביותר בארצו. אך האנרץ לא נודע בזכות עיסוקו בחברה השוודית. הוא אף לא התפרסם כאנתרופולוג שנטמע והשתלב בחברה מרוחקת והוא אף לא התערה בשבט מסוגר או בכפר נידח. הכפר שעניין את האנרץ הוא "הכפר הגלובאלי" וה"חברה" שהעסיקה אותו היא החברה הגלובאלית. תרומתו הבולטת היא בפיתוח האנתרופולוגיה של הגלובליזציה. הוא אף תרם תרומה משמעותית לאנתרופולוגיה של התקשורת (media anthropology) ולאנתרופולוגיה העירונית (urban anthropology) . את תואר הדוקטור שלו קיבל בשנת 1969 מאוניברסיטת שטוקהולם לאחר שסיים את לימודיו (מהתואר הראשון ועד הדוקטורט) במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית. בהמשך פעל כחוקר וכמרצה באותה המחלקה במשך 31 שנים (!).

אם כן, כיצד ייתכן שחוקר כמו האנרץ – שחקר תהליכים תרבותיים גלובאליים אך חי והשתייך באופן מובהק לחברה המקומית השוודית – מבטא את הקשר שבין החוקר למושא מחקרו ?
ובכן, האנרץ עשה את צעדיו הראשונים ב"כפר הגלובאלי" כבר בגיל צעיר. עוד בהיותו נער בן 14, בשנת 1957 (תקופה שבה ניתן לאפיין את החברה השוודית כחברה מודרניסטית-הומוגנית), נחשף אולף הצעיר לעולם הדימויים התקשורתיים והפוסט-מודרניסטיים, ואף חווה לראשונה על בשרו את "החוויה הקוסמופוליטית". ב-12 בינואר 1957, זמן קצר לאחר שהחלו לפעול שידורי טלוויזיה בשוודיה, השתתף האנרץ בשעשועון-חידות טלוויזיוני. החידון, שנקרא "The 10,000 Crown Question" והיה מעין גרסא מקומית לחידון
הטלוויזיה האמריקאי והפופולארי "The 64,000 Dollar Question".

האנרץ הצעיר הפגין מומחיות בנושא "דגי נוי טרופיים", זכה בפרס כספי הגדול והפך בן-לילה ל"ילד-פלא" ולידוען. עד היום רבים בשוודיה זוכרים אותו בראש ובראשונה ככוכב טלוויזיה, ורק לאחר מכן כאנתרופולוג.
ניתן להניח כי מצב זה, שבו היה האנרץ מראשוני כוכבי המדיום הטלוויזיוני החדש בארצו, השפיע רבות על התפתחותו האינטלקטואלית. הוא זכה להתבונן מקרוב בחדירתה של התרבות האמריקאית לתרבות השוודית, תהליך שהתבטא באופני התקבלותה של הטלוויזיה כמדיום פופולארי, בפורמט לפיו עוצב השעשועון בו השתתף וברוח ה"סלבריטאות" האמריקאית וההערצה שהורעפה עליו.

האנרץ ביקר כבר בצעירותו בארצות הברית. בנסיעתו הראשונה לאמריקה, שנערכה בחסות רשת הטלוויזיה השוודית והתרחשה בגין זכייתו בחידון – התערה האנרץ בנעשה באולפני טלוויזיה אמריקניים ונוכח לראשונה בעוצמתה של המדיה בעיצוב חיי היומיום בחברה האמריקאית.

בזכות התהילה והרווחה הכלכלית בהן זכה בגיל צעיר, התאפשר להאנרץ הצעיר לטייל ברחבי העולם והוא הרבה לבקר בארצות אמריקה הצפונית והדרומית, אסיה ואפריקה.

חוויותיו התיירותיות נחקקו בזיכרונו וברבות השנים הפכו לשאלות מחקר. מרבית עבודתו של האנרץ עסקה בקשר שבין טכנולוגיה, מדיה, דיפוזיה תרבותית ודפוסים חברתיים. לא בכדי מושגי מפתח בהגותו של האנרץ קשורים בתנועה במרחב העולמי. רעיונות ומושגים העוסקים בקשר שבין "מסע" (travel) לבין "תרבות וזהות" תפסו מקום מרכזי בעבודותיו. האנרץ הרבה לכתוב על "מסעם" של רעיונות תרבותיים ועל מסעם של אנשים ברחבי הגלובוס, והדגיש כי אלה מכוננים "מנגנונים של שונות" (Hannertz, 1990: 237) בתרבות העולמית המתהווה, היינו בתרבות הקוסמופוליטית בת-זמננו.

אך כפי שכבר הזכרתי – על אף ניסונו העשיר כתייר והעניין שפיתח בתרבויות העולם, האנרץ התעקש להתגורר במולדתו. כך, שילוב זה שבין זהות קוסמופוליטית לאחיזה האיתנה בזהות מקומית מצאה את מקומה בניתוח שהציג אודות תהליכים תרבותיים עכשוויים. אלו הוצגו כתהליך של "יצירת תרבות" (cultural creativity) אשר תוצאתו היא בהיווצרות גיוון תרבותי, קריאוליזציה (creolization) והבשלתה של התרבות המקומית בתוך התרבות העולמית.

"קוסמופוליטיות", מסביר האנרץ, "היא בה בעת תפיסת עולם ותפיסת עצמי" .(Hannertz, 1990: 238) משפט זה מבטא היטב הן את מושא מחקרו של האנרץ, הן את קורות חייו: זהות בעידן הגלובליזציה והקשר שנוצר בין ה"אני" וה"עולם" בהוויה הפוסט-מודרנית. התוודעות למסע האינטלקטואלי שערך האנרץ, כפי שהוצג לעיל, מלמדת על מקורות ההשראה למחקריו, ואילו סיפור חייו החביב מאיר את תפיסתו הייחודית באור בהיר. למעשה, כה גדולה היא הזיקה שבין מחקרו לבין קורותיו, עד אשר אין להוציא מכלל אפשרות שחוקר בדמותו של האנרץ עמד לנגד עיניו של סי. רייט מילס כאשר אמר את אמירתו המפורסמת: "ייחודה של החשיבה החברתית היא ביכולתו של החקור לגשר בין אדם וחברה, ביוגרפיה והיסטוריה, אני ועולם" (Mills, 1959:9).

*רפי גרוסגליק הוא דוקטורנט לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים סימבוליים ומטריאליים של גלובליזציה ושל אלטר-גלובליזציה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשדה האוכל האורגני בישראל. הוא מתעניין בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה של אוכל, בפוליטיקה של התרבות החומרית ובצריכה אלטרנטיבית.

מקורות ולקריאה נוספת:

על אנתרופולוגיה של הגלובליציה ראו למשל:

Hannerz, U. (1996). Transnational Connections. London: Routledge.

על אנתרופולוגיה של התקשורת ראו למשל:

Hannerz, U. (2004). Foreign News: Exploring the World of Foreign Correspondents. Chicago: University of Chicago Press.

על אנתרופולוגיה עירונית ראו למשל:

Hannerz, U. (1980). Exploring the City: Inquiries toward an urban anthropology. New York: Columbia University Press

חזרה לתקצירים

מיכל אסא-ענבר* על ארג'ון אפדוראי: תרבות, גלובליזציה והדמיון האנתרופולוגי:

כולנו עסוקים יום-יום, באופן מתיש, שוחק, מפתיע ומרגש בניסיון להעביר מחשבות רב מימדיות, מורכבות (אוי, איזו מילה באינפלציה), מרובות קשרים והקשרים, אל טקסט דו מימדי. אל מילים שמחוייבות למשפטים שמחוייבים לתחביר שמחוייב לקוהרנטיות שמחוייב להפתיע ולחדש. כדי שהקטקסט יוכל לעשות את כל זה לקוראות ולקוראים שלו, אנו זקוקים למבט בהיר על המון חיבורים ורשתות של קשרים מרובי כיוונים. מבט שיתורגם לטקסט באמצעות אמנות הזיקוק, הליטוש והעידון שבכתיבה. בדיוק משום כך, כשנשאלתי על אנתרופולוג משמעותי בעבודה שלי, חשבתי מייד על ארג'ון אפדוראי. בחרתי בו כיוון שהצליח לתרגם את המציאות היומיומית המרובדת ומלאת הסתירות שמייצר העידן הגלובלי ובדיוק רב להעביר אותה במאמרים ובספרים שהוא כתב וכותב.

אפדוראי(Appadurai), אנתרופולוג יליד מומבאי, שולח זרועות למגוון רחב של מקומות ועיסוקים. לצד עיסוקו כחוקר באוניברסיטאות רבות בעולם, ביניהן ייל, אוניברסיטת דלהי, אוניברסיטת אמסטרדם, קולומביה וכיום אוניברסיטת ניו-יורק, הוא שימש גם כיועץ בחברות פרטיות וציבוריות, החל מפורד דרך אונסק"ו והבנק העולמי. עדות למבט הרב מימדי שהוא מעניק לעידן הגלובלי. מבט המלווה את העניין שלי באופן בו אנשים מתרגמים את התרבות שלהם לשיח ופעולה בעידן הגלובלי. בשורות הבאות אגע בכמה מרעיונותיו של אפדוראי המשמשים המשגה לפרוייקט המחקרי שלי.

את עבודת השדה שלי לדוקטורט עשיתי בְּמקום (בית ספר בינלאומי בסין) שאפשר לתאר כזירה גלובלית מובהקת. כמעט מעבדתית. מאז, אני מתעניינת ועסוקה באופן בו אנשים חושבים ופועלים את התרבות שלהם בתוך הקשר גלובלי. לדוגמה, סייד קשוע בטורו השבועי כותב כך: "אינני יודע הרבה על החברה האמריקאית בכלל ועל מערכת החינוך בפרט, ובאופן כללי מעט הידע שיש לי מבוסס בעיקר על מידע שאני מקבל מסדרות טלוויזיה וסרטים." משזה נאמר, מסביר קשוע כיצד הוא מדמיין את החיים באחד מפרברי שיקגו אליו הוא צפוי להגיע עם משפחתו. כמו קשוע, גם אנחנו יודעים את העולם סביבנו ואת התרבויות האחרות בתוכו, באמצעות תיווכם של דימויים הלקוחים מזירות כמו: קולנוע, רדיו, טלוויזיה, ספרים, וידאו, עיתונות כתובה וכמובן האינטרנט והטלפון הנייד. ארסנל הדימויים הזה הופך יותר ויותר לנקודת התייחסות עיקרית עבור אנשים רבים בעולם אשר באמצעות פעולת הדמיון תורמים ליצירת זירה גלובלית המתעלה מעל מדינות הלאום ולה תרבות משותפת.

בני האדם, מסביר אפדוראי, פועלים כשהם מנסחים את רצונותיהם ומחשבותיהם בתוך עולמות הדימויים הללו. עולמות אשר הפכו למדיומים מרכזיים המייצרים דימויים שנמצאים בשינוי מתמיד. דימויים המספקים לנו את הקואורדינטות שבתוכן אנחנו חושבים, מדברים, צוחקים ובאופן כללי – מתמקמים.

מה שיפה ברעיון הדמיון אצל אפדוראי, הוא היותו מושג וסמל גם יחד. כמושג, הוא נותן ביטוי למציאות החדשה לפיה יותר ויותר אנשים מדמיינים ועל ידי כך פורצים את הרפרטואר המוגבל של מקצועות, אהבות, חלומות או דילמות שהעולם המודרני ידע לספק לנו. יותר ויותר אנשים יכולים – באמצעות הדמיון – לקחת בחשבון (כלומר, לדמיין) צורות חיים חדשות ואחרות. יותר ויותר אנשים צוברים כוח דרך מאגר האפשרויות, המדומיין והאמיתי, שנפתח בפניהם.

אבל הדמיון הוא גם סמל לַשינוי שיצר העידן הגלובלי. ממשאב המצוי אצל בעלי כוח או כזה המופעל לקראת סוף החיים, מסביר אפדוראי, הפך הדמיון למשאב בלתי מוגבל ונחלתם של ההמונים. ביטוי לפרקטיקה חסרת גבולות שאינה נתונה לאילוצים של זמן או מקום. בדיוק כמו העידן הגלובלי שמאופיין בדה-טריטוריאליזציה ובהתפשטות חדשה ואחרת של כוח.

לפרק הפותח את ספרו Modernity at Largeמשנת 1996, העוסק בדינמיקות תרבותיות בעידן הגלובלי, מתלווה נימה אופטימית. אפדוראי טוען בו כי התפשטות הדמיון והפיכתו לפרקטיקה עיקרית יש בה כדי להקל את חייהם הברוטלים של עניים, חלכאים ונדכאים. לא משום שהחיים שלהם יהפכו יותר טובים. אלא כיוון שיוכלו, בעזרת הדמיון, להרהר באפשרויות חיים נוספות, כפי שאלו ניבטים אליהם מכל מסך.

לימים, זכה אפדוראי לביקורות על גישה זו ועל כך שהצליח לראות מימדים חיוביים ואף מוסריים בהשפעותיו התרבותיות של העידן הגלובלי. אפדוראי עצמו מזכיר זאת בספרו המאוחר יותר ופונה להדגיש את הכיוונים ההרסניים והטרגיים שבעולם הגלובלי, בספר המבקש להסביר את צמיחתם של אלימות ופונדמנטליזם במקומות רבים בעולם.

כך או אחרת, מצליח אפדוראי לגעת בקיום היומיומי של החיים בעידן הגלובלי. החיים שהשתנו ללא הכר עבור כמעט כל אישה ואיש על פני כדור הארץ. עניים כעשירים, גברים כנשים, זקנים כצעירים, מהעולם המפותח כמו מהעולם המתפתח, שחורים כלבנים – חייהם של כולם עברו ועוברים שינויים קיצוניים ואינם עוד כשהיו. את החיים הללו, מצליח אפדוראי לתאר, להסביר, לפרש ולדייק.

*מיכל אסא-ענבר היא תלמידת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. פרוייקט הדוקטורט שלה עוסק במהלך הכפול שבו אנשים מתרבויות שונות הנמצאים בזירה גלובלית, פועלים לתרגם את התרבות שלהם בפני אחרים, אך גם לתרגם את פעולותיהם של אחרים – לתרבות. מיכל נכנסת לשנתה האחרונה בכתיבת הדוקטורט.

חזרה לתקצירים

הדס וייס* על גוסטב פיבלז: בנקים, חובות ומי מזמין לכולם שתייה:

עד לא מזמן אנתרופולוגיה כלכלית עסקה בכל אותם נושאים כלכליים שנפלו מחוץ לגבולות השיח הכלכלי הקלאסי, למשל יחסי חליפין לא-מסחריים, מתנות, שימושים תלויי-מסורת בכסף, התנהגויות בלתי-תועלתניות, מדדי ערך איכותניים, וכדומה. מושאי המחקר שלה היו חברות שהתקיימו בפריפריה של העולם הקפיטליסטי. אך בשנים האחרונות יותר אנתרופולוגים מפנים את מבטם "הביתה" וחוקרים נושאים כמו פיננסים, אשראי, מיסוי, ושוקי הון. בכך הם משתיתים מחדש את הכלכלה על יסודותיה החברתיים והפוליטיים, ומדגישים עד כמה תרבות, ערכים, ומנהגים מקומיים, סבוכים בדינמיקות כלכליות גלובליות.

אחד הקולות הרעננים בתחום הוא Gustav Peebles, המלמד ב New School for Social Research שבניו-יורק. בחרתי לדבר עליו במקום על אנתרופולוגים כלכליים ותיקים יותר כמו Bill Maurer או-Jane Guyer,  כי אני מוצאת את עצמי מפיקה תועלת מאנתרופולוגים פחות או יותר צעירים ובראשית דרכם, שמחקריהם מעט בוסריים יותר אך שופעים בחידושים ובחדוות החיפוש. מפיבלז למדתי הרבה על הקשר בין אשראי, חסכון והשקעה, לבין חברה, מוסר, קהילה, ויחסים בין-אישיים.
בעמוד הבית של פיבלז אפשר למצוא את הקורפוס המתפתח של מאמריו, העוסקים בנושאים כמו היסטוריה אנתרופולוגית של בתי-כלא לבעלי חוב, וניתוח סמנטי של הקשרים בין כסף ללכלוך ולדשן. פה אזכיר רק מאמר אחד וספר.
במאמר Inverting the Panopticonשפורסם בכתב העת Public Culture, פיבלז בוחן את תולדות הבנקאות הפרטית והשימוש הנרחב בשטרות. מטרתו להראות שאזרחות אינה רק יצירה של קשר רגשי עם עבר לאומי, אלא קשירת גורל עם עתיד לאומי. פרויקט הציביליזציה, במקרה זה, היה לשכנע אנשים להפקיד את חסכונותיהם בבנק, ובכך להפקיד את ביטחונם הכלכלי בידי המדינה, שתנהל ותגדיל את ערכו של המטבע הלאומי. פיבלז קושר את ציון הדרך ההיסטורי הזה לסוגיות עכשיות של חסכון והשקעה. המוסר וההיגיון שבחסכון היו ונותרו תלויי-הקשר, ופוחתים בכפיפה אחת עם פיחות הביטחון במוסדות פיננסיים.

בספרו The Euro and its Rivals פיבלז מתאר את המרחב המקשר בין שוודיה לדנמרק, על היבטיו הגיאופוליטיים, החברתיים, והכלכליים. הספר עמוס (אולי עמוס מדי) בדיונים ציבוריים על נושאים כגון אימוץ מטבע לאומי או "חברתי", אך עיקרו המחשה כיצד יחסי גומלין חברתיים נבנים ומנוהלים לפי עקרונות של חוב ואשראי. כך למשל אפשר ללמוד מדינמיקות של מחיקת חובות או הלבנת הון מהן גבולות הקהילה האזרחית ומה מצופה מחבריה. אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על התספורות לבעלי הון המקזזים בחסכונות הפנסיוניים של כולנו. ובכלל, מעניין לבחון את החברה הישראלית לאור החברה הסוציאל-דמוקרטית שפיבלז מתאר, על מנגנוני הרווחה האוניברסליים שלה. פיבלז במיטבו, לדעתי, כשהוא מסביר למה בשוודיה חברים לא יזמינו אותך לכוסית על חשבונם, ויתעקשו שתראי להם קבלה כשיקנו ממך רהיט יד-שנייה. את שורשי הניגוד לנעשה אצלנו, המזמינים אלה את אלה כל הזמן, וזורקים קבלות בלי חשבון, ניתן למצוא במערכות הכלכליות בהן אנחנו מתנהלים. כשמבינים את זה, קשה להמשיך ולחשוב על כלכלה כמשעממת.

*ד"ר הדס וייס היא אנתרופולוגית כלכלית ופוסטדוקטורנטית במכון ללימודים מתקדמים שבהלסינקי. היא מתעניינת בקפיטליזם עכשווי וכותבת על השפעותיו על מעמד הביניים. קישור למאמרה האחרון ב :Cultural Anthropology –,  וראיון איתה

בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.

לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.

בנוסף למסמני דרך – החודש יוצא יוצא לדרך סקר 'פרופיל האנתרופולוגיה בישראל 2014", של דף דף הפייסבוק "בחברת האדם". למילוי הסקר לחצו על הליינק הזה.

אז הפעם במסמני דרך:

פולינה באום-טלמור על הלן סמפסון: ימאות, ימאים וגלובליזציה:

"… הסיבה שבגינה אני בוחרת את הלן לאחת הדמויות המשפיעות ומעוררות ההשראה עבורי היא הפעילות הענפה וחסרת הלאות שהיא מעורבת בה לרווחתם של ימאים בכל העולם. הלן ממשיכה לעלות על אניות עד היום על מנת לבצע מחקר אתנוגרפי על תנאי עבודתם ועל חוויותיהם של ימאים על האנייה. היא כתבה עשרות מאמרים, פרקים ופרסומים אחרים על תנאי עבודתם, על התעשייה הימית בהקשר הגלובלי ובכלל על השפעות הגלובליזציה על תעשיות שונות בעולם….,

להמשך קריאה

אסף הראל על מאירה וייס –  אנתרופולוגיה של הגוף, רפואה וכוח:

"…מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר  כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית. בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית…"

להמשך קריאה

עפרה גרינברג על פול פרמר: אנתרופולגיה רפואית, שינוי חברתי ואלימות חברתית:

"… הוא אמץ אידיאולוגיה הרואה בעוני, רעב ,ובריאות לקויה תופעות של אלימות יום יומית, שהשפעתן הרסנית כמו מלחמה. אלימות זו נגרמת על ידי כוחות חברתיים, מוסדות כלכליים ופוליטיים והחלטות של קובעי מדיניות. המחלה נגרמת לא רק על ידי עוני, תנאי היגיינה ירודים, או תפישות תרבותיות מסוימות, אלא גם על ידי גורמים כלליים ומקיפים, שהקשר המיידי בינם לבין מחלות לא נראה לעין…"

להמשך קריאה

לירון שני על יו ראפלס: עצים, חרקים ואבנים – אנתרופולגיה של האנושי והלא אנושי:

"….  ב- 'In Amazonia' חוקר ראפלס כיצד עוצב הדימוי שיש לנו על האמזונס כאזור טבע פראי וכמראה שבעצם אין דבר כזה טבע "טבעי" וכיצד האמזונס עוצב על ידי פעילות אנושית. הוא משלב אתנוגרפיה, היסטוריה, אקולוגיה וניתוח טקסטים למה שהוא מכנה – 'Natural History' ונע בין מגלים אירופאים מהמאה השש עשרה, מדענים ממאה התשע עשר, קהילות מקומיות, פעילי סביבה, סוחרים, אנשי עסקים ועוד ומבצע אתנוגרפיה וביוגרפיה של נוף ושל מה נתפס כ"טבע"..".

להמשך קריאה

הדס ירון מסגנה על ג'ון קמפבל ואנתרופולוגיה רלוונטית:

"… ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג משפיע בכלל ועליי בפרט, בגלל הדרך שבא הוא הופך את המחקר האנתרופולוגי, שאינו בהכרח מוגדר כמחקר יישומי או אקטיביסטי, למחקר רלוונטי עבור הנחקרים ועבור אנשים אחרים הפועלים מחוץ לזירה האקדמית. המחקר והטקסטים שהוא כותב אינם מתכנסים פנימה אל תוך עולם יצירה אנתרופולוגי בעל שפה וחוקים משלו, אלא נהירים ומתכתבים עם תחומי דעת נוספים כמו משפט, היסטוריה ופוליטיקה. הרלוונטיות של המחקר והעמדה בה הוא נוקט מעמידים אותו כחוקר במצב בו הוא מסוגל לסייע לנחקרים אך יחד עם זאת מערערות את תפיסות  ה"ניטרליות" כלפי נחקרים אחרים ואף לשדה המחקר בכלל…".

להמשך קריאה

פולינה באום-טלמור * על הלן סמפסון: ימאים, גלובליזציה והאנתרופולוגיה של תנאי העבודה של קבוצות בלתי נראות בחברה:

"הלן סמפסון היא אנתרופולוגית שחוקרת ימאים כבר יותר מעשור, לאחרונה היא פרסמה ספר המתאר את חוויותיה וחוויות הימאים שחקרה ברחבי העולם ההקשר של טרנסלאומיות במאה העשרים ואחת. בעלת רקע בסוציולוגיה ובלימודי מדיניות, הלן הצטרפה למכון הבינלאומי לחקר ימאים (SIRC) באוניברסיטת קרדיף בבריטניה ב-1999, ולאחר כארבע שנים הפכה למנהלת המכון – תפקיד שהיא ממלאת בהצלחה גם היום. הסיבה שבגינה אני בוחרת את הלן לאחת הדמויות המשפיעות ומעוררות ההשראה עבורי היא הפעילות הענפה וחסרת הלאות שהיא מעורבת בה לרווחתם של ימאים בכל העולם. הלן ממשיכה לעלות על אניות עד היום על מנת לבצע מחקר אתנוגרפי על תנאי עבודתם ועל חוויותיהם של ימאים על האנייה. היא כתבה עשרות מאמרים, פרקים ופרסומים אחרים על תנאי עבודתם, על ביצוע מחקר פיילוט לפני פרויקט מחקר גדול או קטן, על התעשייה הימית בהקשר הגלובלי ובכלל על השפעות הגלובליזציה על תעשיות שונות בעולם. העבודה שלה קשורה לקובעי מדיניות ומשפיעה באופן משמעותי על תנאי עבודתם של ימאים ברחבי העולם והיא שמה דגש רב על מחקר שמטרתו לשנות ולהשפיע על חיי עובדים ברחבי העולם.

פגשתי את עבודותיה של הלן לראשונה במהלך התואר השני שלי באנתרופולוגיה, כאשר התחלתי לקרוא ספרות הקשורה ישירות לנושא שלי- חקר ימאים. המאמרים הברורים והמעשיים גרמו לי להבין את המשמעות של למידה למען עשייה, מבחינת ידע שיכול לתרום ולעזור לקבוצות משמעותיות אך כמעט בלתי נראות בחברה. לאחר כשנתיים (2011) נסעתי לכנס שאורגן על ידי המכון הבינלאומי לחקר ימאים באוניברסיטת קרדיף ופגשתי אותה באופן אישי. היא הציעה לי להצטרף לתכנית הדוקטורט של המכון ללימודי ימאים בתור חוקרת דוקטורנטית ולאחר שנה הצטרפתי לסטודנטים מרחבי העולם שחוקרים ימאים ומקדישים זמן לרווחתם ולשיפור תנאי עבודתם.

*  פולינה באום-טלמור היא דוקטורנטית באוניברסיטת קרדיף, ווילס, בריטניה, במכון הבינלאומי לחקר ימאים  ((SIRC. המחקר שלה עוסק בפיתוח קריירה בקרב ימאים בהקשר הגלובלי, עם שימת דגש על פרספקטיבות אינדיבידואליות וארגוניות. היא סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ושירותי אנוש, ותואר שני באנתרופולוגיה, שניהם באוניברסיטת חיפה.

חזרה לתקצירים

אסף הראל* על מאירה וייס: אנתרופולוגיה של הגוף, רפואה וכוח.

"מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף היא אנתרופולוגית של החברה הישראלית . מאירה כיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה, כיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית והייתה פרופסורית אורחת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של מדינת  ישראל.  לאחרונה ריכזה  את ההשתלמויות בתהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים).

מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר .(Laura Nader) כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית. בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית.

ספרה הראשון ופורץ הדרך,  "אהבה התלויה בדבר," (הוצאת ספרית פועלים ) עוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית." הספר דן במקרים של  דחיית ילדים על ידי הורים עם דגש על המרכזיות החברתית-תרבותית של אסתטיקה בהבניות רגשיות של אהבה, משיכה ותיעוב.

ספרה השני, "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית," (הוצאת סטנפורד) עוסק במוטיב דומיננטי בחברה הישראלית – ההאדרה של הגוף היהודי, הגברי, האשכנזי ולרוב הטרוסקסואלי. מוטיב זה משמש כמייצג עיקרי של תפיסות ישראליות של שלמות ומושלמות בניגוד ל"גוף האחר."  "הגוף האחר" מודר מן המרחב הציבורי מאחר והוא מגלם  את האיומים הגופניים על שלמותה התודעתית של החברה הישראלית: זיקנה, נכות, זהויות לא יהודיות, ועוד.

ספרה האחרון של מאירה, "למראית אין," (הוצאת רימונים) מטשטש את הגבולות האפיסטמולוגים בין המישור המדעי והספרותי ובין ריחוק אקדמי וקרבה חוויתית. נובלה זו חושפת אירוע נסתר שהתרחש במלחמת יום כיפור ומבוססת על מקרה אמיתי. כמו כן, חלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של מאירה בעת שערכה את המחקר הראשון שלה באנתרופולוגיה. הנובלה מציגה את העצב הנורא של ייטי וקארול ברקוביץ, ששכלו את בנם יוז'י במלחמת יום הכיפורים. במסגרת חקירתו את נסיבות מות בנו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות.

החודש התפרסם ספרה החדש  – "על גופתם המתה" . ספר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי ארוך שנים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. במהלך מחקר זה מאירה חשפה ונחשפה לסודות הנוגעים בשימוש הפוליטי בממסד הרפואי לצורך יצירת אמיתות משפטיות בסוגיות מהותיות של חיים ומוות. בימים אלו שוקדת מאירה על סיומו של ספר נוסף הכורך יחדיו הווה עם עבר, ועוסק, למשל, בקשרים החבויים והכואבים בין מגפת הפוליו בשנות החמישים ופרשת ילדי תימן.

אנו חיים בעידן של אתנורופולוגיית "אינסטנט" המבוססת ביתר שאת על ביקורים קצרים וחטופים ב"שדה". זו תקופה בה המפעלים האקדמים נשענים ביתר דחיפות על סטנדרטיזציה ויצירת ידע הנגיש בעיקר לקהל מצומצם של אנשי מקצוע. המחקרים של מאירה וויס מראים כי אתנוגרפיה מעמיקה יחד עם רגישות חברתית, אומץ ויצירתיות מהווים בסיס אינטלקטואלי הכרחי ליצירת ידע אנתרופולוגי בעל רלוונטיות מיידית למרחב הציבור".

לבלוג של מאירה וייס

*אסף הראל הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי. הוא ביצע מחקר אתנוגרפי בקרב ישראלים ופלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית וחוקר תודעות זמן דתיות בקרב מתנחלים. הוא הכיר את מאירה וייס כשהיה סטודנט שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

חזרה לתקצירים

עפרה גרינברג* על פול פרמר: האנתרופולוג שהופך את העולם למקום טוב יותר:

"לפני שנים, בחיפוש אחרי חומר לקורס "אנתרופולוגיה של הרפואה", נפגשתי במאמרו של פרמר:

AIDS-talk and the constitution of cultural models, במאמר זה הוא מספר על תפישת המחלה: גורמיה ושלביה אצל בני האיטי בקרבם הוא ישב. עבודה אנתרופולוגית לתפארת. אמצתי את המאמר בהתלהבות, אף שלא ידעתי דבר על הכותב.

רק לאחר זמן גליתי שהמחבר הוא לא רק אנתרופולוג משובח אלא גם ובעיקר רופא, שהגיע אל האנתרופולוגיה בעקבות הרפואה, כי שם למד כיצד לגשת לחולים בני מיעוטים תרבותיים שונים.

כאנתרופולוג היה לו יתרון גדול ביחס אלי: הוא תרגם את תובנותיו לכלל עשייה. המסקנות אליהן הגיע ביחס להתנהלותם של חולים בשדה (בביתם, בכפרם), זכו ליישום מלא על ידו, ועל ידי כך הצליח למזער את היקף מחלות האיידס והשחפת בהאיטי, מקום פעילותו הראשון והעיקרי לאחר סיום לימודיו.

את הערצתי עוררו ההבטים הבאים: 1) האדם בעל הדעות ההומניות; 2) היקף ומגוון פעולותיו; 3)  ראייתו המקיפה והכוללת לגבי הגורמים הרלוונטיים לקיומה/הדברתה של מחלה. ועל כך ארחיב קצת.

1) פרמר דואג לענייים שבקרבם בחר להתגורר. הוא מאמין בשויון בכלל ובתחום הבריאות בפרט. הוא סבור שלעניים מגיעים שירותי בריאות ראויים. הוא רואה בטיפול הרפואי זכות בסיסית המגיעה לכל אדם. הוא מתייחס לעוני כגורם למחלות. כדי לטפל כראוי בעניי הקהילות השונות הוא חי בקרבם במשך עשרות שונים, בתחילה בהאיטי, ואח"כ ברואנדה וגמור בקרב עניי בוסטון.

 2) מכאן פעולתו המתפרשת על רמות שונות. מרופא משפחה בהאיטי ההולך רגלית בדרכים לא דרכים, כדי להגיע לחולים הגרים במרחקים, המשך בהקמת בית חולים מקומי, ועד פעילות אינטנסיבית בארגון הבריאות העולמי כדי לשנות את המדיניות בטיפול בשחפת ואיידס והקמת הגוף "שותפים בבריאות" (Partners in  Health),  ארגון בין לאומי ששם לו למטרה לשפר את מצב בריאותן של אוכלוסין באיזורים רחוקים ומוזנחים. במקביל הוא מפרסם מאמרים מדעיים וספרים בהם הוא פורש את משנתו הרפואית-אנתרופולוגית, אך גם את דעותיו החברתיות, שיוצגו בסעיף הבא.

3) הוא אמץ אידיאולוגיה הרואה בעוני, רעב ,ובריאות לקויה תופעות של אלימות יום יומית, שהשפעתן הרסנית כמו מלחמה. אלימות זו נגרמת על ידי כוחות חברתיים, מוסדות כלכליים ופוליטיים והחלטות של קובעי מדיניות. המחלה נגרמת לא רק על ידי עוני, תנאי היגיינה ירודים, או תפישות תרבותיות מסוימות, אלא גם על ידי גורמים כלליים ומקיפים, שהקשר המיידי בינם לבין מחלות לא נראה לעין.

לקריאה נוספת: הספר "הרים מעבר להרים" שכתב העיתונאי טרייסי קידר, שהתלווה לפרמר במשך שלוש שנים ותעד את עבודתו ואישיותו.

ביוטיוב יש קטע בו הוא מסביר כיצד שעור באנתרופולוגיה רפואית  שנה את גישתו לרפואה והשפיע על מסלול חייו. שווה צפיה.

 *עפרה גרינברג היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי. העוסקת באנתרופולוגיה רפואית וביו-אתיקה. בין ספריה: נשים בכלא בישראל, הזמנה לעיירת פיתוח, נס עמים-חיים בסתירה. לאחרונה התפרסם בסוציולוגיה ישראלית מאמרה "אחרי בית הסוהר", בוא היא חוזרת לשדה אותו חקרה בעבר.

חזרה לתקצירים

לירון שני* על יו ראפלס: עצים, חרקים ואבנים – אנתרופולגיה של האנושי והלא אנושי.

אין שום דבר רגיל באנתרופולוג יו ראפלס (Hugh Raffles). לא בבחירת הנושאים, לא בצורת הכתיבה, לא בדרך עשית עבודת השדה ולא בהופעה החיצונית. ראפלס, אנתרופולוג ב – New School בניו יורק, מלהטט בין כתיבה אקדמאית לפופולרית ומנסה לבחון ולתאר את הקשר/מתח בין האדם, בעלי חיים ושאר הדברים. והוא עושה את זה בצורה מעוררת השראה וחשיבה. ראפלס משתלב כיום במגמה אשר הולכת וגדלת באנתרופולוגיה אשר מאתגרת את תפיסת "החברתי" והדיכוטומיה בין טבע לתרבות ומנסה, במה שיש המכנים "המפנה האונטולוגי", לבצע אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי כחלק מניתוח חברתי (עוד על המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה – ראו קישור לסקירתה של אילת מעוז).

ראפלס נולד וגדל בלונדון. הוא היה נהג אמבולס, DJ  במעדון, מנקה שולחנות וגם – אנתרופולוג וסופר. לאחר סיום הדוקטורט בייל (בבית הספר ליעור ולימודי סביבה שבראשו עומד האנתרופולוג מייקל דאב – שעליו עוד יסופר בפעם אחרת), הוא עבר לניו יורק. מאמריו התפרסמו ב-American Ethnologist, Cultural Anthropology וכתבי עת אקדמאים נוספים, לצד כתבי עת פופולרים ועיתונים מובילים כדוגמת הניו יורק טיימס, גרנדה ואחרים.

ספרו הראשון, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פורסם ב -2002. הספר " In Amazonia: A Natural History" זכה בפרסים רבים כגון פרס ויקטור טרנר לכתיבה אתנוגרפית ואף נבחר לאחד מעשרת ספרי האנתרופולוגיה החשובים של העשור.  ב- In Amazonia חוקר ראפלס כיצד עוצב הדימוי שיש לנו על האמזונס כאזור טבע פראי וכמראה שבעצם אין דבר כזה טבע "טבעי" וכיצד האמזונס עוצב על ידי פעילות אנושית. הוא משלב אתנוגרפיה, היסטוריה, אקולוגיה וניתוח טקסטים למה שהוא מכנה – 'Natural History' ונע בין מגלים אירופאים מהמאה השש עשרה, מדענים ממאה התשע עשר, קהילות מקומיות, פעילי סביבה, סוחרים, אנשי עסקים ועוד ומבצע אתנוגרפיה וביוגרפיה של נוף ושל מה נתפס כ"טבע".

בספרו השני, Insectopediaשיצא ב2010, נכנס ראפלס אל עולם החרקים. הספר, הבנוי בצורה אלפביתי משלב אפיזודות קצרות ומאמרים מורחבים, ומוביל את הקוראים  דרך ההיסטוריה ומדע, אנתרופולוגיה, תרבות הפופולרית ועוד, ומראה עד כמה החרקים נוכחים בעולמנו ומקיימים מערכת יחסים הדוקה עם בני האדם. הספר מלווה באתר שבו מופעים חלק מהערכים, לצד קטעי אודיו, תמונות, וידאו ואלמנטים נוספים, המשתלבים לתוך פרויקט מקיף המנסה להקיף את כל הנושא. הספר היה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ב-2010 וגם הוא זכה גם הוא בפרסים רבים.

הפרויקט הנוכחי של ראפלס מנסה לבחון את מרקם היחסים בין בני אדם לבין סלעים. הפרויקט משלב אומנות, אתנוגרפיה היסטוריה, גאולוגיה ופריסה גאוגרפית נרחבת מאוד.

באחת ההרצאות על הפרויקט האחרון שלו (הסלעים) בה נוכחתי (והייתה לצערי די משעממת), פנתה אליו בסוף ההרצאה אחת הפרופסוריות הבכירות במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד ושאלה אותו, ספק בתמיהה ספק בנזיפה, על העדר תיאוריה קוהרנטית ובכלל במחקרו. ראפלס הביט בה בשתיקה לרגע ואז ענה שכאנתרופולוג הוא מתעניין יותר בסיפור, בתיאור היחסים והתופעה ופחות בניסיון להכניס אותה לתוך סד תיאורטי קיים. הוא מקווה, הוא המשיך, שהתיאוריה תצא מתוך האתנוגרפיה אבל גם אם לא, לפחות הוא ניסה.

רק בשביל זה היה שווה לבוא להרצאה…

ראיון עם ראפלס באתר של Cultural Anthropology , בעקבות מאמר שהוא פרסם שם:

Raffles, Hugh. "Local Theory": Nature and the Making of an Amazonian Place" Cultural Anthropology 14, no. 3 (1999): 323-360

עוד על שילוב בין סביבה, חברה ואנתרופולוגיה ניתן לקרוא בכתבה בפקפוק: "חיידקים, אנשים וחברה – אתגרים חדשים לאנתרופולוגיה של טבע, תרבות ומה שביניהם", ובסקירה של אילת מעוז על: 'המפנה האונטולוגי': בתי המקדש של הטפירים והמחשבות הסמויות של היער: המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה' – חלק א', חלק ב'.

*לירון שני הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד. מחקרו עוסק במאבק על השטחים הפתוחים בישראל בין התיישבות, חקלאות וסביבה בערבה. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של הסביבה וחקלאות, התיישבות, אנתרופולוגיה של האנושי והלא אנושי, פוליטיקה, מדע וידע  ואנתרופולוגיה של המדינה. בין השאר הוא גם מפעיל את דף האינטרנט " ‎בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם" ומנדנד לאנשים לכתוב בו.

חזרה לתקצירים

הדס ירון מסגנה* על ג'ון קמפבל: בין אריתריאה, בריטניה, משפט ואנתרופולוגיה רלוונטית:

"ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג חברתי המתמחה במחקר באפריקה תוך התמקדות על קרן אפריקה. תחומי עיסוקו כוללים פיתוח וכלכלה, ידע, חברה אזרחית והמדינה וכן פליטות משפט ומערכות מבקשי מקלט. קמפל ערך מחקרים במערב אפריקה בהתמקד על שאלות של השתנות כלכלית מודרניזציה ועיור במערב אפריקה ועל הפיתוח במזרח אפריקה, בטנזניה ואתיופיה. בנוסף, קמבל התמקד בקונפליקט האתיופי-אריתריאי, בפליטות הנובעת ממנו ומערכת מבקשי המקלט והמשפטית בבריטניה בהתייחס למבקשי מקלט מאזור זה. בעניין זה פרסם ספר בשנת 2013.

קמפבל החל את לימודיו בארצות הברית בתקופה המהפכה התרבותית והמחאה כנגד מלחמת וייטנאם, המשיך ללימודיי דוקטורט באוניברסיטת ססקס, ובסופו של דבר גם נשאר לחיות לחקור וללמד בבריטניה. את מחקר הדוקטורט שלו ערך בגאנה שבמערב אפריקה, ולאחר שסיים את התואר השלישי העתיק את פעילותו למזרח אפריקה שם לימד באוניברסיטת דאר אל סאלאם, ובהמשך עבד בעבור ארגון אוקספם באתיופיה. לאחר שנים בהן התנסה בפעילות מחוץ לאקדמיה, חזר אליה קמבל שוב בתחילת שנות התשעים והיום הוא חבר סגל בכיר בבית הספר ללימודים אוריינטליים ואפריקאים בלונדון.

בשנים האחרונות כאמור, עוסק קמפבל במחקר הקשור בקרן אפריקה בהתמקדות באתיופיה ובאריתריאה וכן בפליטות ובמערכות מקלט בירוקרטיה ומשפט. מכאן שהמחקר שהוא עורך משלב התייחסות להיבטים היסטוריים פוליטיים וכן לזכויות אדם ומשפט. לאחרונה התמקד קמפבל בכתיבת דוחות מומחה בעבור מבקשי מקלט בבריטניה ובעולם. דוחות מומחה הם דוחות המוגשים לבית המשפט כחלק מהטענות המוצגות בבקשות ובערעורים הקשורים במקלט. כאנתרופולוג שחקר את הסכסוך ותוצאותיו הוא מסביר מדוע מבקשים נמצאים בסכנת חיים באם יוחזו ומדוע הם ראויים למקלט מדיני.

למרות שקמפבל מקפיד להגדיר את עצמו כאיש אקדמיה ולא כאקטיביסט, דוח מומחה שכתב בעבור המבקש "אס טי" והמחקר שערך במיוחד לצורך כתיבת הדוח בעבור עניין זה, הוביל לתקדים משפטי חשוב בהכרה בנרדפות של אריתריאים החיים באתיופיה ב 2010. הדו"ח שכתב מבקר בחריפות את יחסן של השלטונות באתיופיה לאריתריאים החיים במדינה. ג'ון הגיע לביקור בישראל לפני שנתיים ולמד על מצבם של מבקשי המקלט בישראל ובמיוחד על האריתריאים שמוצאם מאתיופיה. הוא בקשר עם עורכי דין ופעילים אחרים, וממשיך להפוך את הידע אותו צבר במשך שנים עד כמה שניתן לישים בעבור האנשים אותם הוא חוקר בזמן הווה.

ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג משפיע בכלל ועליי בפרט, בגלל הדרך שבא הוא הופך את המחקר האנתרופולוגי, שאינו בהכרח מוגדר כמחקר יישומי או אקטיביסטי, למחקר רלוונטי עבור הנחקרים ועבור אנשים אחרים הפועלים מחוץ לזירה האקדמית. המחקר והטקסטים שהוא כותב אינם מתכנסים פנימה אל תוך עולם יצירה אנתרופולוגי בעל שפה וחוקים משלו, אלא נהירים ומתכתבים עם תחומי דעת נוספים כמו משפט, היסטוריה ופוליטיקה. הרלוונטיות של המחקר והעמדה בה הוא נוקט מעמידים אותו כחוקר במצב בו הוא מסוגל לסייע לנחקרים אך יחד עם זאת מערערות את תפיסות  ה"ניטרליות" כלפי נחקרים אחרים ואף לשדה המחקר בכלל. כך, העמדות הברורות של חוקרים כמותו ביחס למדינות ומשטרים, המתפרסמים מחוץ לחוגים אקדמיים, עלולים להביא גם להדרתם משדה המחקר כליל וכן להטרדות מצד גורמים פוליטיים הרואים בעין רעה את בחירתם לנקוט עמדה. אך לתפסתי, עמדה כזו היא מחוייבת המציאות.

*הדס ירון מסגנה היא אנתרופולוגית פוליטית היא אנתרופולוגית פוליטית ומרצה במכללה האקדמית תל אביב יפו בבית הספר לחברה וממשל. במחקר הדוקטוקט שלה עסקה בהתיישבות בעמק יזרעאל, ובשנים האחרונות בחקר פליטים אפריקאיים החיים בישראל.  ספרה Zionist Arabesques: Modern Landscapes Non Modern Texts, פורסם בהוצאת אקדמיק פרס בוסטון בשנת 2010.

בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שכתבו אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו, וכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

לפינה הראשונה של מסמני דרך

אז הפעם במסמני דרך:

רוית תלמי כהן על ליסה מלכי – פליטות, פליטים, והפוליטיקה של הומאניטרי:

"מלכי ערכה עבודת שדה במחנות פליטים, עברה בין מקומות והפיקה ידע מחיי היומיום ומשדות מחקר רחוקים מביתה ומהמוכר לה. היא חקרה את אורח חייהם של הפליטים במחנות פליטים ובערים והציגה ניתוח רחב של שדה המחקר מנקודות מבט מגוונות. לדעתי, מחקריה מובילים וייחודים בתחום הפליטות, בין היתר, בשל עומק עבודת השדה והתבונות שהפיקה מהם".

להמשך קריאה

מיה ולנשטין על דנה בויד – אינטרנט, תרבות נוער ורשתות חברתיות:

"המחקרים שלה היו הראשונים בנוף בתולי יחסית שממש הסבירו איך אנשים משתמשים ברשתות החברתיות המקוונות. ואין זה פלא, כי היא עשתה זאת מנקודת המבט של בני נוער, קבוצה שממש חיה את האתרים האלה. היא חקרה וחוקרת עדיין את מייספייס, פרינדסטר, פייסבוק וטוויטר, והמאמרים שלה הם ממש "מדריך למשתמשים" – הם כוללים תמונות והסברים מדוקדקים של המשמעויות החברתיות העדינות של תרבות האינטרנט באתרים הללו".

להמשך קריאה

יונתן ונטורה על ונדי גאן – אנתרופולוגיה של עיצוב, ידע שימושי והבנת המשתמש:

" לפני כשנה התחלתי לחקור במסגרת הפוסט-דוקטורט שלי את הדרכים שבהן אנתרופולוג יכול להשתלב בצוות של מעצבים תעשייתיים. במהלך קיץ 2013 קיבלתי מייל מפרופסור ונדי גאן ובו היא כתבה שהיא קראה את אחד המאמרים שלי וביקשה לשוחח על אנתרופולוגיה יישומית והיבטים פדגוגיים של התחום. מבחינתי, קבלת המייל הייתה גושפנקה ואות קבלה לתחום האנתרופולוגיה של עיצוב.

להמשך קריאה

אדם קלין אורון על דיוויד גרבר – חוב, מחקר, מוסר ושאלת האנתרופולוג כחוקר או כפעיל פוליטי:

"אך מה שמיוחד בגרבר הוא שאחרי תיאור וניתוח היסטורי חברתי מעמיק, הוא לא מהסס לזרוק לכל הרוחות את המלצתו של מקס וובר למדע נטול-ערכים, ולצאת בהמלצה ברורה: הגיע הזמן להנהיג שמיטת חובות גורפת מדי כמה שנים, […] דבר זה, כמובן, ישנה את המבנה הכלכלי המערבי מן היסוד, ולטענתו של גרבר, גם את המבנה המוסרי המפוקפק שעליו בנוי המערב. לא במקרה, הוא מוסיף, תנועות המתנגדות לרעיון החוב הן גם תנועות שוויוניות באמת, שלא מבוססות של דמוקרטיה ייצוגית, אלא על מושג הקונצנזוס"

להמשך קריאה

עדי פינקלשטיין על ארתור קליינמן וכיצד הוא עזר לה להבין את הסבל הפרטי שלה:

"המפגש שלי עם ספרו של ארתור קליינמן The illness Narrative 1988), התרחש בנקודה משמעותית בחיי ונגע בי בגוף. אחרי שנים ארוכות – צבא, לימודים, עבודה, חתונה – של חיים עם מחלה כרונית ממושכת מצבי הגופני החמיר ולא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי. לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לסייע לי בעזרת תרופות הוחלט להעביר אותי מידיו של הרופא הפנימאי, שליווה אותי במשך השנים לידיו של הכירורג. סכין המנתחים הייתה זו שהשיבה לי בסופו של דבר את השליטה (הזמנית) על גופי".

להמשך קריאה

רוית תלמי כהן* על ליסה מלכי – פליטות, פליטים, והפוליטיקה של הומאניטרי

ליסה מלכי (Liisa Malkki)היא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. תחומי מחקרה –  גלות ועקירה, שיח על זכויות אדם כצורות תרבותיות לאומיות, פוליטיקה של לאומיות, אתיקה, פוליטיקה של סיוע הומניטרי, ייצור חברתי של זיכרון היסטורי, קוסמופוליטיות ותרבות חזותית.

מחקריה של מלכי, העוסקים בסוגיות של פליטוּת ועקירוּת, מצליחים לשמר את הייחודיות והמשמעות של האנתרופולוגיה הקלאסית כדיסציפלינה בעיקר בזכות עבודת השדה שהיא ערכה. מלכי ערכה עבודת שדה במחנות פליטים, עברה בין מקומות והפיקה ידע מחיי היומיום ומשדות מחקר רחוקים מביתה ומהמוכר לה. היא חקרה את אורח חייהם של הפליטים במחנות פליטים ובערים והציגה ניתוח רחב של שדה המחקר מנקודות מבט מגוונות. לדעתי, מחקריה מובילים וייחודים בתחום הפליטות, בין היתר, בשל עומק עבודת השדה והתבונות שהפיקה מהם. ממחקריה ניתן ללמוד על אירועים מוחשיים של חיים במציאות נזילה, ועל משמעויותיה המתודולוגיות של עבודת שדה כפי שלדעתי אנתרופולוגיה מבקשת לעשות.

עבודת השדה המרכזית שלה נערכה במחנות פליטים בטנזניה ובורונדי אצל אנשי ההוטו והטוצי, ובעקבותיה כתבה את הספר (Purity and Exile" 1995"). פליטי ההוטו גלו מבורונדי טנזניה בשל התקוממותם נגד הטוטסי. בסִפרהּ מסבירה מלכי כיצד חוויות של נישול ואלימות יוצרות זיכרונות אשר הופכים לסיפורים המשנים תודעה היסטורית וזהות לאומית בקרב עקורים ומסייעים לבניית זהויות כגון אלו של בני ה"הוטו" ובני ה"טוטסי". היא בחנה את חיי היומיום במחנות פליטים ובערים ואת תנועת אוכלוסיית הפליטים והציגה את הדרכים שבהן מעבר בין גבולות לאומיים משפיעות על צורות של אלימות. בפרויקט אחר חשפה מלכי את הדרך שבה העקורים משבט ההוטו שהגיעו מרואנדה ובורדני , ומצאו מקלט במוניטראול (קנדה) מדמיינים את התרחישים שיהיו בעתיד במדינתם אחרי רצח העם. בספרה האחרון(Improvising theory: Process and temporality in ethnographic fieldwork2007), שכתבה יחד עם Allaine Cerwonka, היא בוחנת את יחסי הגומלין המשתנים בין התערבויות הומאנטיריות, ומקצועיות והדרך שבה הן משפיעות על עבודת ארגון הצלב האדום. היא מתמקדת בסוגיות הקשורות לעבודת שטח אתנוגרפית ומציגה את הטענה שעבודה אתנוגרפית היא אלתור מטבעה ומתבצעת בזמן אמת במצבים חברתיים לא צפויים.

לאורך עבודותיה השונות ניתן לראות שמלכי דנה במשמעות המושג פליט. היא מתארת ומנתחת את הדרך שבה מושג זה נוצר, את משמעויותיו השונות המשפיעות על הפרט ועל הקבוצה ומושפעות מהם, ואת הקשרים והיחסים עם ארגונים שונים. כל זאת דרך עבודת שדה במחנות פליטים ולמידת חיי היומיום. מבחינתי, עבודותיה המרתקות מאפשרות הבנה מעמיקה של שיטות מחקר אנתרופולוגיות קלאסיות ויצירת דיון תאורטי אשר דרכו ניתן להבין וללמוד פרספקטיבות רבות בסוגיות של פליטות ועקירות, להבין את חיי היומיום ועבודותיהם של ארגונים שונים ולתרגם ידע זה לעבודה יישומית עם פליטים וארגונים.

*רוית תלמי כהן, היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואנתרופולוגית יישומית. תחומי העניין המרכזיים הם: העלייה מאתיופיה בשנים האחרונות, הגירה וזמן.

לדף האישי של תלמי כהן באתר בחברת האדם:

חזרה לתקצירים

מיה ולנשטין* על דנה בויד – אינטרנט, תרבות נוער ורשתות חברתיות

דנה בויד (danah boyd, השם כתוב באותיות קטנות במקור) היא אנתרופולוגית של האינטרנט, של תרבות נוער ושל רשתות חברתיות מקוונות. את עבודת הדוקטור שלה היא השלימה ב- School of Information באוניברסיטת ברקלי, בית ספר שמשלב בין בוגרי מדעי החברה, מדעי המחשב ומדיניות ציבורית כדי לעצב תובנות באשר לחיפוש של מידע מקוון, השימוש בו ושיתופו.

המחקרים שלה היו הראשונים בנוף בתולי יחסית שממש הסבירו איך אנשים משתמשים ברשתות החברתיות המקוונות. ואין זה פלא, כי היא עשתה זאת מנקודת המבט של בני נוער, קבוצה שממש חיה את האתרים האלה. היא חקרה וחוקרת עדיין את מייספייס, פרינדסטר, פייסבוק וטוויטר, והמאמרים שלה הם ממש "מדריך למשתמשים" – הם כוללים תמונות והסברים מדוקדקים של המשמעויות החברתיות העדינות של תרבות האינטרנט באתרים הללו. כך, היא למשל מסבירה (במאמרFriends, Friendsters, and MySpace Top 8", 2006") את המשמעות החברתית של "לסרב להצעת חברות" של מישהו במייספייס. לדידה, הדבר יוצר דרמה חברתית וסרבול בין אישי כה גדול עד כי אנשים מעדיפים לאשר חברים אפילו שהם לא מעוניינים בהם. עוד היא מסבירה כמה זה מביך "לאשר כחברים" אנשים שהיו לך יחסי כוחות בלתי שוויוניים איתם בעבר (למשל, בוסים בעבודה) או מערכות יחסים מביכות (למשל, סטוץ). כך נראה כי היא מספקת מפת דרכים וקודים התנהגותיים לתרבות זרה ולא מוכרת, שהיא במקרה, תרבות אינטרנטית.

אך בויד אינה מסתפקת בתיאורים גדושים של תרבויות אלו, ואף לא בסקירה הסטורית-חברתית של אתרי הרשתות החברתיות (כך למדתי, שמייספייס הייתה פופולארית בקהילה הגאה בניו יורק לפני שהתפשטה בקרב בני נוער והפכה למיינסטרימית). היא גם מסבירה מה עושה ה"ארכיטקטורה" האינטרנטית, או המסגרת האינטרנטית ליחסים חברתיים עצמם; כך אנו למדים כי באתרי רשתות חברתיות קורסים ההבחנה והניואנסים בין יחסים בין-אישיים שונים. למשל, בפרינדסטר (וגם בפייסבוק אם ניקח דוגמה עדכנית יותר) איננו יודעים להבחין בין חבר, מכר, קולגה, ידיד מזדמן, בן משפחה וכן הלאה (Reflections on friendster, trust and intimacy, 2003).

עם זאת, בויד מתעקשת לתת את הבכורה ליחידים עצמם, ולא לאינטרנט, והיא טוענת כי המשתמשים בכוחם אפילו לשנות את מטרת היסוד של האתר, כדי שזה יאפשר להם ליצור את האינטימיות החברתית שהם מעוניינים בה (ibid). לדוגמה, אתר פרינדסטר התחיל את דרכו כאתר היכרויות ואילו המשתמשים הפכו אותו לרשת חברתית מקוונת על ידי שימוש שונה ממה שיועד לו (חשוב לציין כי אתר פרינדסטר כבר נעלם מהנוף האינטרנטי מאז).

מבחינה מתודולוגית, בויד נוהגת כאנתרופולוגית ומשקיעה את עצמה בתרבות האינטרנטית – יש לה בלוג פעיל והיא מצייצת בטוויטר תכופות. היא גם התבטאה ואמרה שחשוב לדבר על האינטרנט מחוץ לאינטרנט, וכי בתרבות בני הנוער האמריקאית הם עושים זאת (היא הסתובבה איתם בקניונים ושמעה אותם מדברים על הרשתות החברתיות המקוונות עם חבריהם גם במציאות). כלומר, תרבות האינטרנט יוצאת אל מחוץ לאינטרנט, הנחה שהיום אולי היא מובנת יותר מאליה, אבל בתקופה המחקרית של לפני עשור הייתה פחות ידועה.

בצעד שנוי במחלוקת הצטרפה בויד למחלקת המחקר בחברת מייקרוסופט וכיום היא חוקרת שם ובמקביל ב- NYU. למרות הביקורות מהכיוון האקדמי, חוקרים נוספים של האינטרנט הלכו בעקבותיה, למשל החוקרת Nancy Baym.

אנקדוטה לסיום, בויד מתעקשת לכתוב את שמה באותיות קטנות, כהומאג' לתרבות הכינויים האינטרנטית.

*מיה ולנשטין היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת תל אביב.

חזרה לתקצירים

יונתן ונטורה* על ונדי גאן: אנתרופולוגיה של עיצוב, ידע שימושי והבנת המשתמש.

תחום המחקר "אנתרופולוגיה של עיצוב" (Design Anthropology)הוא תחום כה חדש שאף מעט החוקרים הנמנים עליו עדיין לא בטוחים באופן שיש להגדירו. עם זאת, ניתן לומר שהתחום מתמקד באופן שבו אנתרופולוגים יכולים לתרום מהידע המקצועי והתאורטי שלהם לעבודתו הפרקטית של המעצב (anthropology by design / anthropology for design). בניגוד למחלקות מובילות בתחום התרבות החומרית (כדוגמת אוניברסיטת Aberdeen) המתמקדות במחקרים על עיצוב (anthropology of design), חוקרי האנתרופולוגיה של העיצוב מפתחים שיטות עבודה יישומיות שיועילו למעצבים ביצירת מוצרים מועילים וטובים יותר עבור משתמשי הקצה.

לפני כשנה התחלתי לחקור במסגרת הפוסט-דוקטורט שלי את הדרכים שבהן אנתרופולוג יכול להשתלב בצוות של מעצבים תעשייתיים. במהלך קיץ 2013 קיבלתי מייל מפרופסור ונדי גאן ובו היא כתבה שהיא קראה את אחד המאמרים שלי וביקשה לשוחח על אנתרופולוגיה יישומית והיבטים פדגוגיים של התחום. מבחינתי, קבלת המייל הייתה גושפנקה ואות קבלה לתחום האנתרופולוגיה של עיצוב. תחומי המחקר של גאן מתמקדים בשני נושאים מרכזיים: במסגרת של החיפוש האינסופי אחר חדשנות מצד יצרני הטכנולוגיה, צוות המחקר של גאן פונה דווקא למשתמשי הקצה ובעזרת מחקר אנתרופולוגיה מתמקד בדרכים השונות בהן המשתמשים יכולים להפוך למנוע ליצירת שינוי וחדשנות.

את ספריה של גאן הכרתי עוד במהלך כתיבת עבודת הדוקטור:

בספריה (Design Anthropology: Theory and Practice (2013 ו-(Design and Anthropology Anthropological Studies of Creativity and Perception(2012, מתארת גאן את גבולות השדה וההיבטים התאורטיים והפרקטיים בו. בספרים אלה מתווה גאן את יסודות הדיסציפלינה ומדגישה את חשיבות האנתרופולוגיה ואת תרומותיה הייחודיות הן בהבנת עולמו המורכב של המשתמש והן ככלי מרכזי בעבודתו של צוות המעצבים.

ונדי גאן מסמלת בעיני את הדור החדש של האנתרופולוגים המתמקדים לא רק בשימור ידע, אלא בהפצת ידע שהופך לרלוונטי, ליישומי ולבעל פוטנציאל לשנות את חיינו היומיומיים. עבודתה של גאן מסמלת לנו, כאנתרופולוגים, שעלינו לחפש את נקודות הממשק בין התרבות להחברה שבהן ניתן להשפיע, ולא רק להסתגר במערכת האקדמית.

מקום נוסף שבו ניתן לראות את הגישה היישומית הזו הוא מכון המחקר Helen Hamlyn Centre for Design. למכון מחקר זה הגעתי במסגרת מחקר הפוסט-דוקטורט שלי והופתעתי מהכיוונים היישומים שאליהם יכולה האנתרופולוגיה להגיע. במכון מחקר זה שוקדים מספר מעצבים תעשייתיים ואדריכלים על דרכים שונים בהן ניתן להקל על אוכלוסיות מודרות ואוכלוסיות מיוחדות. תרומתה של האנתרופולוגיה בהבנת עולם של משתמשים שונים (עיוורים, אוטיסטים וקשישים, למשל) ורתימת מידע זה ליצירת מוצר מעוצב טוב ויעיל יותר ברורה לכולם.

אני חושב שניתן ללמוד מאנשים אלה שכיום ניתן להפליג על גבי האנתרופולוגיה למקומות רחוקים מאוד, אם רק נהיה פתוחים מספיק.

יונתן וונטורה הוא עמית מחקר במכון המחקר Helen Hamlyn Centre for Design ב-Royal College of Art בלונדון, ומרצה במחלקות שונות בבצלאל ובמחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה. הוא מתמחה באנתרופולוגיה יישומית ובאנתרופולוגיה של עיצוב (design anthropology). ספרו "חפצים בחפצים" עתיד לצאת לאור עוד מספר חודשים בהוצאת רסלינג.

חזרה לתקצירים

אדם קלין אורון* על דיוויד גרבר: חוב, מחקר, מוסר ושאלת האנתרופולוג כחוקר או כפעיל פוליטי:

אחד המאפיינים המרכזיים של מדע האנתרופולוגיה הוא העיסוק בסוגיות של מוסר, וספציפית, של מחויבות מוסרית של אנתרופולוגים לחברות אותן הם חוקרים. הפרויקט המוסרי הזה קשור הדוקות לפרויקט הקולוניליסטי, שיצר את המדע האנתרופולוגי, ושמאוחר יותר אנתרופולוגים דוגמת בואז מרדו בו. יש הטוענים שבימינו הקולוניליזם כבר לא כובש בכוח הזרוע, אלא בכוח הכסף; ואחרים טוענים שכבר לא מדובר בכיבוש של העולם השלישי על ידי מעצמות העולם הראשון, אלא שעכשיו גם בתוך העולם הראשון העשירים כובשים את כל השאר –  1% שמנצל 99%.

אחד מההוגים המרכזיים של גישה זו, וממציא משוואת ה99/1%, הוא דיוויד גרבר (David Graeber), אנתרופולוג, אנרכיסט, מנהיג פוליטי ואחד האנשים החשובים ביותר בתנועת Occupy Wall Street. המחקר לעבודת הדוקטור של גרבר נעשה במדגסקר ועסק בעבדות, אך העבודה המפורסמת ביותר שלו היא רב-המכר Debt: The First 5000 Years, שעוסק בהיסטוריה של מושג החוב – ומבחינתו, אין ממש הבדל בין אז והיום. עבדות במדגסקר או חוב בארצות הברית בימינו, בשני המקרים העשירים מוצאים הצדקות לעשוק ולנצל את החלשים מהם, וגרוע מכך לגרום לאנשים להאמין שעושק וניצול אלו אינם רק הדרך היעילה ביותר לנהל את החברה, אלא גם מוצדקים מוסרית. אם תנסה לגזול מאדם אחר את רכושו, אומר גרבר, תיחשב לשודד; אבל אם תוכל לטעון שהוא חייב לך כסף, עכשיו כבר מותר לך לעשות הכול – והוא זה שנתפס כאשם.

מה שמיוחד בגרבר הוא שאחרי תיאור וניתוח היסטורי חברתי מעמיק, הוא לא מהסס לזרוק לכל הרוחות את המלצתו של מקס וובר למדע נטול-ערכים, ולצאת בהמלצה ברורה: הגיע הזמן להנהיג שמיטת חובות גורפת מדי כמה שנים, מה שמכונה לעתים Rolling JubileeThe  (או "היובל המתגלגל", אם תרצו). דבר זה, כמובן, ישנה את המבנה הכלכלי המערבי מן היסוד, ולטענתו של גרבר, גם את המבנה המוסרי המפוקפק שעליו בנוי המערב. לא במקרה, הוא מוסיף, תנועות המתנגדות לרעיון החוב הן גם תנועות שוויוניות באמת, שלא מבוססות של דמוקרטיה ייצוגית, אלא על מושג הקונצנזוס.

המחויבות הפוליטית של גרבר הפכה אותו לכוכב הרוק של עולם האנתרופולוגיה אבל, יש האומרים, גם עלתה לו במשרתו: בשנת 2005 החליטה המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל שלא לחדש את החוזה שלו, ובכך למנוע ממנו אפשרות לקביעות. גרבר נאלץ להגר ממעצמת הקולוניאליזם של המאה ה-20 לזו של המאה ה-19, וכיום הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics and Political Science)LSE).

Debt אפשר לגרבר להקנות עומק חשיבה ותוקף מדעי לפרויקט הפוליטי של Occupy, ואף לטעון שעמדותיו המוסריות אינן מבוססות על רגש או דעה חולפת, אלא על מחקר יסודי ומסודר. אלא שהמעורבות האישית שלו הובילה במהרה לספר אקדמי הבוחן את תנועת Occupy, The Democracy Project, ספר שתואר כמחקר לא רציני ולא משכנע(ראו לינקים  למטה לספר ולביקורות עליו).

כאשר שהיתי בפוסט-דוקטורט ב-UC San Diego גיליתי שרבים מהדוקטורנטים שם התחלקו בין שני מחנות. המחנה הראשון גרס שמחויבות האנתרופולוג היא קודם כל מוסרית: להשמיע את קול מצוקתם של נחקריו ולפעול לשיפור מצבם. המחנה השני אמר שהאנתרופולוג מחויב קודם כל למחקר מדעי אובייקטיבי, ושמחויבות מוסרית גוררת, כמעט תמיד, מדע מגויס ושטחי.

האם צדק המחנה השני, ומחויבות מוסרית ואקטיביזם פוליטי אינם מאפשרים העמקה מחקרית? או שאולי גרבר פספס פעם אחת, אבל דווקא ספרו הקודם מוכיח שלא רק שמחקר איכותי ופוליטיקה יכולים ללכת ביחד, אלא שזו האפשרות היחידה שיש לה תוקף מוסרי?

*ד"ר אדם קלין אורון הוא מנהל הפרויקטים של תחום לימודים מתקדמים במכון ון ליר בירושלים, ומלמד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית צפת. תחומי העניין שלו הם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, חקר העידן החדש, ותפיסות עצמי עכשוויות בישראל ובעולם.

חזרה לתקצירים

עדי פינקלשטיין על ארתור קליינמן על אנתרופולוגיה רפואית, חווית החולי, חיים חדשים וכיצד הוא עזר לה להבין את הסבל הפרטי שלה:

המפגש שלי עם ספרו של ארתור קליינמן: (The illness Narrative1988), התרחש בנקודה משמעותית בחיי ונגע בי בגוף. אחרי שנים ארוכות – צבא, לימודים, עבודה, חתונה – של חיים עם מחלה כרונית ממושכת מצבי הגופני החמיר ולא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי. לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לסייע לי בעזרת תרופות הוחלט להעביר אותי מידיו של הרופא הפנימאי, שליווה אותי במשך השנים לידיו של הכירורג. סכין המנתחים הייתה זו שהשיבה לי בסופו של דבר את השליטה (הזמנית) על גופי. "תודה שנתת לי חיים חדשים" כתבתי במכתב התודה למנתח, כשהשתחררתי מבית החולים. חזרתי לעבוד והתחלתי בלימודי הדוקטורט. אך את המשמעות של המשפט שכתבתי בזמנו בתום לב למנתח אני לומדת על בשרי כל יום מחדש. חיים חדשים? חיים אחרים. זר לא יבין את זאת.

ספרו ומאמריו של קליינמן הכניסו אותי לעולם האנתרופולוגיה הרפואית. הוא ואחרים –  ארווין זולה (Irving Zola) קתי שרמץ (Kathy Charmaz), ארתור פרנק (Arthur Frank), סוזן סונטאג (Susan Sontag), רוברט מרפי (Robert Murphy) – דיברו על סבל הגוף הפרטי שלי. לראשונה היה לי עולם מושגים ולגיטימציה לכתוב באקדמיה עבודה על חיי עם מחלה כרונית. קליינמן כותב: (There are normal ways of being ill" (Kleinman, 1988: 5".  המשפט הזה הסעיר אותי כשקראתי אותו לראשונה והוא ליווה אותי עוד ימים רבים. מה זה אומר לחיות חיים "רגילים" עם מחלה כרונית? רגילים?? בשבילי, כל השנים הללו החיים שלי היו רגילים. לא הכרתי משהו אחר. הם גם נראו רגילים לאחרים. המחלה שלי לא ניכרת כלפי חוץ. אבל הם מעולם לא היו "רגילים". אני מרגישה שאני חיה ב"פלנטה אחרת" (בהשאלה מק. צטניק). אני חלק מ"ממלכת החולים" (Sontag, 1989).

ארתור קליינמן (11 במרץ 1941), רופא פסיכיאטר ואנתרופולוג מאוניברסיטת הארוורד, הוא דמות מובילה בכמה תחומי מחקר המשלבים בין מדעי החברה והרפואה וביניהם אנתרופולוגיה רפואית (Medical Anthropology) ופסיכיאטריה תרבותית (Cultural Psychiatry).  ב-1973 הוא לימד את הקורס הראשון באנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה באוניברסיטת הארוורד ובשנת 1982 ייסד את התוכנית ללימודי PhD בתחום. במשך כעשור הוא שימש כראש החוג לחברה ורפואה (Social Medicine) בביה"ס לרפואה באוניברסיטת הארוורד ולאחר מכן כיו"ר המחלקה לאנתרופולוגיה בפקולטה לאומנות ומדעים (Art & Sciences). נוסף על מגוון נרחב של תפקידים אקדמיים, קליינמן מופקד בקתדרות באוניברסיטאות ברחבי העולם וזכה במספר רב של פרסים על עבודתו המחקרית החלוצית בתחום האנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה והפסיכיאטריה התרבותית. בשנת 2001 זכה בפרס היוקרתי של האגודה הסוציולוגית האמריקאית (AAA).

מושג מרכזי שלמדנו מקליינמן היה המודל הביו-פסיכו-חברתי. מושג זה, שהתווה אנגל (1977) וקליינמן פיתח אותו, מופיע היום יותר ויותר גם בשיח הרפואי בישראל. המושג מבטא את התובנה, שהייתה בשעתו מהפכנית בשבילי, כי את המחלה, המאובחנת באופן קליני-רפואי (Disease), מלווה החולי (Illness). "חווית החולי" של החולה היא אישית וסובייקטיבית. היא חלק משיח ועל כן היא נטועה בהקשר תרבותי וחברתי. תובנה זו נמצאת בין השאר ברקע להכשרה של אנשי מקצועות הבריאות לרגישות תרבותית. המושג 'כשירות תרבותית' נכנס בתקופה האחרונה גם למערכת הרפואית בישראל ולהכשרת הרופאים לעתיד (נובל, 2007).

מחקרו המרכזי של קליינמן בסין ובטיוואן החל מסוף שנות ה-70 ועד כה, עוסק בעיקר בסבל חברתי ובבריאות הנפש בהקשר התרבותי, החברתי והפוליטי המקומי ובהשוואה לארה"ב. פרסומיו הרבים עוסקים בין השאר במקצוענות (Professionalism) ואתיקה של מקצוע הרפואה, ביחסי רופא-חולה, במדיניות ציבורית ובבריאות עולמית (Global Health). באחד מפרסומיו האחרונים, על רקע מחלתה של אשתו, הוא מבקר את ההכשרה של רופאים צעירים ועל הנתק שבין רופאים ומטופליהם:

"In my experiences as clinician and ethnographer, but also as patient and primary caregiver for a wife who is in the terrible terminality of Alzheimer’s disease, practioners and even family members are better prepared by our culture and our health-care systems to express and respond to lists of stereotypes and clear-cut rules than they are ready to deal with divided emotions and hidden values" (Kleinman, 2011:804).

אך כדרכה של התבגרות, גם התבגרות מקצועית יכולה להיות כואבת ולסדוק הערצה רומנטית. הלמידה והמחקר בנושא החולי, הביאו אותי גם להתפכחות ולביקורת. היום אני שואלת על דרכו של השיח הרפואי לאסוף לתוכו את התפיסה הרחבה של החולי אל חיקה החם של הרדוקציה על מחלות וגוף. אני מתלבטת ביחד עם ידידי הרופאים, שמבקשים בסופו של יום "רק" לתת אבחנה לחולה, מה מקומה של אנתרופולוגיה רפואית בפרקטיקה במרפאה? אני תוהה על המקום המרכזי שתפס השיח הפסיכולוגי בפרשנות הרפואית ל"חווית החולי" ולאן נעלמה הסוציולוגיה? אני מוצאת קושי רב להסביר לסטודנטים שגם "הנפש" והשפה על הנפש הם חלק משיח חברתי, תרבותי ופוליטי, המעצב אותם בדמותם תלויית הזמן והמקום, ושלא כל מה שאין לו ממצא פתולוגי נמצא "בנפש". אני מחפשת את הדרך לתת ביטוי לידע על החולי במדיניות ציבורית ובחקיקה. אלו משקפים ארגון וסדר ציבורי המתאימים לגוף "סטנדרטי", בריא, חזק, מתפקד. האם הגוף שלי נראה בסדר הנורמטיבי הזה?

ולעיתים אני חוזרת אל הגוף. הביולוגי, הממשי, "בשר ודם", זה שחתכו בו על שולחן הניתוחים.  הגוף שבזכות האנתרופולוגיה הפך ל"סוכן" – מודע, פועל, מחליט, מחולל. הגוף שלי עובד – מעכל ופולט, מעכל ופולט, וחוזר חלילה, שוב ושוב. ברוך שעשני "נקבים נקבים, חלולים חלולים […] שאם ייפתח אחד מהם, או אם ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים שעה אחת".  בפעולתו הוא מזכיר לי כי: "לגוף האנושי יש חיים משלו, שבמידה רבה אינם נגישים לו עצמו; משום שהתנהגות האדם נסמכת על שגרה והרגל לא מודעים […] ומשום שהגוף והנפש מתנוונים לעת זקנה ובשל חוליים כרוניים" (אסד, 2010: 105); עוד הוא מזכיר לי כי כל פרשנות, ובכלל זה פרשנות תרבותית, מכילה ורחבה ככל שתהיה, גם היא בסופו של יום מעשה ידי אדם.

ד"ר עדי פינקלשטיין היא אנתרופולוגית, המלמדת בתוכנית המצטיינים 'אמירים' ובפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, מכללת דוד ילין ומכון טל (JCT). תחומי העניין העיקריים שלה הם חולי כרוני, לימודי מוגבלות, חינוך רפואי ומגדר. לאחרונה יצא לאור ספרה 'לכסות בשקוף: על סבל גופני, עמימות רפואית והכחשה חברתית'
חזרה לתקצירים.

אולי מה שאפשר לעשות הוא לבקש מאנתרופולוגים ואנתרופולוגיות שיכתבו על האנתרופולוג או האנתרופולוגית הכי משמעותיים בשדה המחקר שלהם; על האנתרופולוג או האנתרופולוגית שהשפיעו על המחקר שלהם, שנתנו להם השראה, שסללו דרך בתחום שלהם, שהיו חלוצים בכתיבה שלהם או שפשוט כותבים טוב. אותם אנתרופולוגים, שבפרפרזה על האמירה המיוחסת לניוטון, הם אותם ענקים שאנו עומדים על כתפיהם. ואם נמתח את המטאפורה הזאת עוד יותר ונוסיף פראפרזה על גירץ, נגיד שאלו הם הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים בשעה שאנחנו מציצים מעבר לכתפו של היליד…

ואכן, כל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם" מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך (ותודה לתמר אלאור על השם לפינה).

דף הפייסבוק, העוסק באנתרופולוגיה בארץ ובעולם, הוקם כחלק מפרויקט רחב יותר המנסה להפוך את האנתרופולוגיה לנגישה ומוכרת יותר לקהל הרחב ובמקביל לתמוך בקהילה האנתרופולוגית בארץ.

אחיו הגדול של הדף, האתר "בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל", שהוקם יחד עם נעם קסטל, משמש פלטפורמה להצגת האנתרופולוגים הפועלים בישראל. בו ניתן לבנות ולנהל דף אישי לכל אנתרופולוג החפץ בכך,ולהציג אותו ואת מחקריו (ואפילו את הרצאותיו) לקהל רחב יותר. דף הפייסבוק נוצר כניסיון ליצור קהילה של אנתרופולוגים וחובבי אנתרופולגיה, ובכך להעמיק את ההיכרות עם המחקר האנתרופולוגי הנעשה בישראל ועל ישראל ולהרחיב את מעגלי ההיכרות עם האנתרופולוגיה וקסמה.

בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

אז הפעם במסמני דרך:

גדי ניסים על פול דורנברגר – חלוץ באנתרופולוגיה של איגודי עובדים:

"… עבור דורנברגר, מטרת האנתרופולוגיה היא להצביע על האופן שבו תהליכים מקרו-חברתיים באים לידי ביטוי ביחידות חברתיות קונקרטיות – כיצד תהליכים כלכליים ואקולוגיים משפיעים על תעשיות כמו דיג חסילונים, גידול חזירים וכדומה; כיצד התחזקותם של תאגידים טרנס-לאומיים משפיע על סוורים בנמל ועל האיגוד המייצג אותם, וכן הלאה…."

להמשך קריאה

אלעד בן אלול על דניאל מילר והאנתרופולוגיה של תרבות חומרית, טכנולוגיה ופייסבוק:

"… דני מילר (Daniel Miller) הוא סוג של כוכב רוק באנתרופולוגיה הבריטית (או לפחות ככה הוא אוהב לחשוב על עצמו). הטיעונים הכריזמטיים שלו והנחרצות לחשוף את האליטיסטיות שעומדת מאחורי המון תיאוריות אקדמיות, מציידים את קוראיו בטיעונים שתמיד ייאתגרו את הדיון סביב נושאים כמו צרכנות, מדיה חברתית ועוד. בזמן שעמיתיו למחלקת האנתרופולוגיה ביו.סי.אל (UCL) נסעו לפפואה גינאה החדשה לחקור מוסיקה, אוכל ואלילים, מילר חקר במרץ תופעות מודרניות כמו ג'ינסים וביגוד, מכוניות וקניונים, פלאפונים ואינטרנט ובתים ודירות בצפון לונדון…"

להמשך קריאה

תמר אלאור על שרי אורטנר: מסמנת דרך באנתרופולוגיה של מגדר, מעמד, סמלים, כתיבה ועוד:

"… היא הייתה סוג של מגה פרופסור. המאמר שכתבה בצעירותה על המשוואה בין טבע לתרבות ובין אישה לאיש (1974), והופיע בתחילת אותה מקראה שחיבקתי, היה כבר לקאנון. עבודת הדוקטור שלה על אנשי השארפה בנאפל, המאמרים על בינאריות וסימבוליזם, ומאמר המפתח על האנתרופולוגיה מאז שנות השישים (1984), הוכיחו כי אורטנר יודעת לכתוב הכל. אתנוגרפיה, תיאוריה, מתודולוגיה וסקירות. היא נעה ממחקר רחוק למחקר בבית, מתצפיות לראיונות, היא הכניסה את הממד המעמדי, שהאמריקאנים נוטים להתעלם ממנו, ואף פעם לא שכחה את המגדר…"

להמשך קריאה

גיל חיזי על ג'ודית פרקואר החוקרת רפואה סינית, סמיוטיקה וידע:

"… הבנתה את הפרקטיקות המסורתיות והתגלגלותן בהווה מאפשרת לה להבין את החוויה הסינית המודרנית באופן רב-ממדי שחודר עמוק אל תוך חוויית הסובייקט. בשנים שבהן אנתרופולוגים רבים של חקר סין מנסים להגדיר את מבנה הנאו-ליברליזם הסיני ואת השינוי המטאורי שחולש על כל חלקה אנושית, פרקואר בוחרת להתעמק בחוויה היומיומית לא רק מבחינת המבנה התוחם אותה, אלא גם כמקור העצמה ועקיפה של השצף התרבותי המרכזי…."

להמשך קריאה

גדי ניסים* על פול דורנברגר – חלוץ באנתרופולוגיה של איגודי עובדים:

בשנות השמונים של המאה הקודמת הצביעו דמויות מרכזיות כמו אריק וולף, ג'ורג' מרקוס ומייקל פישר על לקונה של המחקר האנתרופולוגי בתחומים כמו יחסים כלכליים, קפיטליזם גלובלי, קונפליקטים מעמדיים וכדומה. בשנים האחרונות הולך ומצטמצם הפער שעליו הם הצביעו. בין היתר הודות לעבודתו של האנתרופולוג האמריקאי פול דורנברגר, שבראשית שנות האלפיים הפך לדמות מרכזית שקידמה את הדיון בתחומים כמו אנתרופולוגיה כלכלית, יחסים מעמדיים ותודעה מעמדית בעידן של קפיטליזם גלובלי, וכן אנתרופולוגיה של איגודים מקצועיים.

פול אי. דורנברגר (Paul E. Durrenberger) הוא פרופ' אמריטוס מהאוניברסיטה של פנסילבניה Penn State University)). הוא גם פעיל חברתי ופוליטי באיגודי עובדים. דורנברגר מושפע מתיאוריטיקנים כמו מרווין האריס,אריק וולף ואחרים; הוא מדגיש את הקשר ההדדי שבין תרבות לבין תנאיה החומריים – ובמיוחד בין מעמד חברתי לבין תודעה מעמדית. עבור דורנברגר, מטרת האנתרופולוגיה היא להצביע על האופן שבו תהליכים מקרו-חברתיים באים לידי ביטוי ביחידות חברתיות קונקרטיות – כיצד תהליכים כלכליים ואקולוגיים משפיעים על תעשיות כמו דיג חסילונים, גידול חזירים וכדומה; כיצד התחזקותם של תאגידים טרנס-לאומיים משפיע על סוורים בנמל ועל האיגוד המייצג אותם, וכן הלאה. דורנברגר מתמקד לא רק באופן שבו פועל הכוח על עובדים ועל איגודים, אלא גם באופני ההתנגדות והמאבק שלהם. דורנברגר גם לא נמנע מלהצביע ומלמתוח ביקורת על מגרעותיהם של איגודים (כמו היעדר דמוקרטיזציה פנימית).

מבחינה תיאורטית משלב דורנברגר את עקרונות הניתוח המרקסיסטיים בדבר קדימותה של ההוויה לתודעה יחד עם ניתוח עומק של תרבותם האותנטית של נחקריו. ראו לדוגמה את הציטוט הבא שבו הוא מסביר מצד אחד מהי תודעה כוזבת ומצד שני מפריך את הטענה כי תפיסת המציאות של נציגי האיגודים המקצועיים בשטח היא בהכרח צרה ואף מופרכת:

"If their consciousness can be said to be false, it is at least realistic – it reflects the realities of power at their workplace. If their consciousness is false, it may not be so much because of the hegemony of another class over the cultural apparatus or their ability to shape ideas that form culture. It is because the capitalist class has the power to shape the daily lives of workers in their workplaces. Workers encode these realities as patterns of thought, culture." (Durrenberger 2002: 101-102).

לסיום, תרומתו של דורנברגר אינה רק תיאורטית ואמפירית, אלא גם מוסדית. הוא מהווה דמות מרכזית בתהליך כינונו של המחקר על איגודים מקצועיים כענף באנתרופולוגיה. בשנים האחרונות הוא גם פרסם ביחד עם שותפים אסופות מאמרים ששימשו כבימה לעשייה המחקרית בתחום. מרכזיותו של דורנברגר בענף זה אף באה לידי ביטוי בכתיבה של מאמר הסקירה על התחום ב-Annual Anthropological Review.

*ד"ר גדי נסים הוא מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין. תחומי המחקר והעניין שלו: אנתרופולוגיה כלכלית, אנתרופולוגיה של עבודה ושל איגודי עובדים ותיאוריות אנתרופולוגיות.

לדף האישי שלו באתר "בחברת האדם".

ביבליוגרפיה חלקית ביותר של דורנברגר:

Durrenberger, E. Paul. 2002. "Structure, Thought, and Action: Stewards in Chicago Union Locals."American Anthropologist 104(1): 93-105.

————————–. 2007. "The Anthropology of Organized Labor in the United States." Annual Review of Anthropology 36: 73-88.

Durrenberger, E. Paul and Karaleah S. Reichart (eds.). 2010. The Anthropology of Trade Unions. Colorado: University Press of Colorado.

Durrenberger, E. Paul. 2011. The Anthropological Study of Class and Consciousness. Colorado: University Press of Colorado.

חזרה לתקצירים

אלעד בן אלול  על דניאל מילר והאנתרופולוגיה של תרבות חומרית, טכנולוגיה ופייסבוק:

דני מילר) Daniel Miller (הוא סוג של כוכב רוק באנתרופולוגיה הבריטית (או לפחות ככה הוא אוהב לחשוב על עצמו). הטיעונים הכריזמטיים שלו והנחרצות לחשוף את האליטיסטיות שעומדת מאחורי המון תיאוריות אקדמיות, מציידים את קוראיו בטיעונים שתמיד ייאתגרו את הדיון סביב נושאים כמו צרכנות, מדיה חברתית ועוד. בזמן שעמיתיו למחלקת האנתרופולוגיה ביו.סי.אל (UCL) נסעו לפפואה גינאה החדשה לחקור מוסיקה, אוכל ואלילים, מילר חקר במרץ תופעות מודרניות כמו ג'ינסים וביגוד, מכוניות וקניונים, פלאפונים ואינטרנט ובתים ודירות בצפון לונדון.

הכשרתו של מילר היא בארכיאולוגיה (בדומה לאקדמאים רבים העוסקים בתרבות חומרית) מאוניברסיטת קיימברידג', אך הוא הקדיש את כל הקריירה שלו ליו.סי.אל, שהפכה למרכז עולמי לחקר תרבות חומרית ולבית עבור התכנית הראשונה בעולם ל"אנתרופולוגיה דיגיטלית" שמילר עומד בראשה. הוא חוקר בראש ובראשונה את מערכת היחסים בין אנשים לדברים תוך התמקדות במוצר המוגמר והשימוש בו (בניגוד לחוקרים המתעסקים בתהליך ההכנה של חפצים). עבודתו מותחת ביקורת על ההנחה שחומרניות מעידה על שטחיות ומדגימה כיצד התחושות האנושיות העמוקות ביותר מתבטאות דרך דיאלוג עם החומרים סביבינו.

בספרו "A Theory of Shopping "מילר מדגים כיצד הוא יכול להביא תובנות אנתרופולוגיות מביתו שבלונדון, ללא צורך בביקור בארצות רחוקות. הוא ליווה משפחות בעת סיבובי שופינג שגרתיים בקניונים הגדולים של צפון לונדון (ובהמשך בסופרמרקטים) והדגים כיצד פעולת הקניות (בחירת המוצרים וחוויית הקנייה) מהווים טכניקה להפגנת אהבה בין בני המשפחה ואף הקרבת קורבן במונח המקראי שמתייחס לפרקטיקות של ויתור וחסכנות מול פינוק ובזבזנות.

תפיסת המחקר של "כאן ועכשיו" ממשיכה בספרו על ג'ינס" "Blue Jeans- The Art of Ordinary שבו הוא בוחן את לבישת הג'ינס כפרקטיקה שנעה מכזו המעידה על מרדנות או אינדיבידואליות לכזו שדווקא מפגינה "נורמליות" וכך שייכות. אוכלוסיית המהגרים בצפון לונדון הביעו מערכת יחסים משמעותית במיוחד עם הג'ינס שמאפשר להם להרגיש מקומיים ו"רגילים".

עבודות נוספות של מילר בתחום התרבות החומרית עסקו ביחסים בין מוות לחפצים ובתהליך הפרידה ההדרגתי מהחפצים המאפשר שליטה שלא מתאפשרת בעת הפרידה מהאדם שלו הם שייכים.

בו בזמן, מילר משתמש במשך שנים בטרינידד שבאיים הקריביים, כשטח אתנוגרפי עשיר עבור מחקר על פלאפונים, אינטרנט ולאחרונה גם פייסבוק.הבחירה דווקא בטרינידד עבור חקר נושאים טכנולוגיים, שלרוב מתמקד באוכלוסיות מערביות, קוראת תיגר על התפיסה שישנו אינטרנט אחד או פייסבוק אחד ששאר העולם נאלץ ללמוד כיצד להשתמש בו כשורה וממשיכה את טיעוניו של מילר על צרכנות כפעולה אקטיבית שבה המוצר "מומצא מחדש" בקונטקסט התרבותי המקומי.טרינידד ומדינות אחרות מקבלות תפקיד מפתח בניסיון לפתח מערכת עקרונות בסיסיים ל"אנתרופולוגיה דיגיטלית" – הדיאלוג על המקומי מול הגלובלי, החומרי מול הוירטואלי והמתווך (mediated) מול הלא מתווך בעידן הטכנולוגיות הדיגיטליות.

כיום הוא עומד בראשו של פרוייקט בן חמש שנים הממומן על ידי מועצת המחקר של האיחוד האירופאי (ERC) ומטרתו להבין את ההשפעה של רשתות חברתיות בשבע מדינות שונות (אנגליה, טוריקה, טרינידד, סין, ברזיל, איטליה והודו). ניתן לעקוב אחר הפרויקט והתובנות המגיעות מעבודת השדה של החוקרים השונים בבלוג הזה.

אז ככה בערך נראה כוכב רוק באנתרופולוגיה – חוקר את המוכר, החדיש וכביכול הנייטרלי והופך אותו לאקזוטי ומרוחק, וחוקר את הרחוק והמוזר כדי להפכו להגיוני ומוכר. תוסיפו המון כריזמה, קצת יהירות ומילים כמו דיגיטלי וג'ינס וקיבלתם את דניאל מילר.

*אלעד בן אלול הוא אנתרופולוג דיגיטלי יישומי, בעל תואר שני מהמחלקה לאנתרופולוגיה דיגיטלית ב-UCL. תחומי העניין שלו הם צילום וזיכרון במיוחד בגלגולם הדיגיטלי, הגירה ופוסטקולוניאליות, פנמנולוגיה ותרבות חומרית. לאתר האישי שלו.

חזרה לתקצירים

תמר אלאור על שרי אורטנר: מסמנת דרך באנתרופולוגיה של מגדר, מעמד, סמלים, כתיבה ועוד:

איזה כיף שאינני צריכה לכתוב את תולדות חייה, לספר על מקורות ההשראה שלה או לפרוס את מגוון המחקרים והפרסומים שלה. הידד ! יש לנו אינטרנט. הכל נמצא שם ברשת, מדוייק ומתוארך. החל מוויקיפידיה, דרך אתר המחלקה שלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ומשם, מבעד לחוטי הרשת הסבוכים, למקורות רבים ומגוונים שניתן לא רק לגלוש דרכם, אלא גם לצלול, לצוף, לטייל, ולעוף איתם, סביב העולם.

לכן, במסגרת זו, אנסה להסביר מהו מקור השראה בשבילי ומדוע שרי אורטנר היתה ועודנה אנתרופולוגית חשובה לי (את העובדה שהיא חשובה עד מאוד בזירה האמריקאנית ובכלל, תוכלו כאמור לגלות ברשת).

בשנת 1993 הייתי צעירת נציגי הסגל האקדמי באגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. יו"ר האגודה היה ד"ר שמעון קופר מאוניברסיטת בר אילן. חוויית הדוקטורט ופרסום הספר שהתבסס עליו, היו עדיין טריים, ובעיקר הייתה תחושת הראשוניות-לבדיות. דוקטורט אנתרופולוגי ראשון בארץ על נשים חרדיות, ואחד מתוך שלושה ראשונים שנשענו על מחשבה פמיניסטית. הטיולים בספרייה, וחיפוש בנות שיח למחשבה, פענוח, יצירה וביקורת היו לבדיים. אמנם זכיתי להנחיה של אחת מחלוצות המחקר הפמיניסטי בארץ (פרופ' דפנה יזרעאלי ז"ל), אך היא עסקה בתחומים אחרים משלי. בסכומו של דבר החזקתי קרוב לליבי שתי אסופות שקניתי ב 1988 בארצות הברית. האחת Toward an anthropology of women  יצאה לאור ב 1975 ונערכה על ידי האנתרופולוגית Rayna (Rapp) Reiter. השנייהWoman Culture & Society פורסמה ב 1974 ונערכה על ידי : Michelle Rosaldo ו – Louise Lamphere.

נפגשתי עם הטקסטים שנכרכו באסופות אלה, כעשר שנים לאחר פרסומם, אולם הכל היה לי חדש ומטלטל. דרך המחשבה החברתית שלקחה בחשבון את המגדר הייתה טרייה ומאתגרת, רדיקלית מחד גיסא, וממש מתבקשת סוציולוגית מאידך גיסא. לא היה לי עם מי לדבר על זה. בחדר האסיסטנטים באוניברסיטת תל אביב האזנו האחד למחקרו של חברו, אבל אף אחד שם בחדר לא התעסק בנשים. דיברתי בדמיוני עם כותבות רבות, שחלקן הפכו  לחוקרות חשובות עם הזמן. הרביתי לדבר עם שרי אורטנר, ולמזלי לא רק בדמיון. אינני זוכרת איך בדיוק זה קרה. באחת הישיבות של האגודה האנתרופולוגית, העליתי את שמה כאורחת פוטנציאלית של הכנס השנתי. נדמה לי ששמעון קופר הכיר אותה, הוא פנה, והיא הסכימה.

אורטנר הגיעה לביקור בן שמונה ימים עם בתה גוון בת המצווה (שהיום היא אנתרופולוגית-ארכיאולוגית בזכות עצמה). אני הייתי אימא לשני בנים בערך גילה. הפכתי (בהתלהבות) למארחת שלהן לארבעה ימים. נסענו לקיבוץ של בן זוגי, טיילנו בצפון, הסתובבנו בתל אביב, קנינו מזכרות ודיברנו על עניינים שברובם לא נגעו ממש באנתרופולוגיה, אם החיים הם לא אנתרופולוגיה. אורטנר עמדה אז לעזוב את אוניברסיטת מישיגן לזו שבברקלי קליפורניה, בחיפוש אחר השמש ומתוך רצון להתרענן.

כבר אז ב-1993, היא היתה סוג של מגה פרופסור. המאמר שכתבה בצעירותה על המשוואה בין טבע לתרבות ובין אישה לאיש (1974) והופיע בתחילת אותה מקראה שחיבקתי, היה כבר לקאנון. עבודת הדוקטור שלה על אנשי השארפה בנאפל, המאמרים על בינאריות וסימבוליזם, ומאמר המפתח על האנתרופולוגיה מאז שנות השישים (1984), הוכיחו כי אורטנר יודעת לכתוב הכל. אתנוגרפיה, תיאוריה, מתודולוגיה וסקירות. היא נעה ממחקר רחוק למחקר בבית, מתצפיות לראיונות, היא הכניסה את המימד המעמדי, שהאמריקאנים נוטים להתעלם ממנו, ואף פעם לא שכחה את המגדר. בכתיבה בהירה ושיטטית להפליא, שאיננה פוגמת בעומק ובמורכבות, הצליחה לחדש בכל פרסום חדש שלה. המשכנו לשמור על קשר ולהיפגש מדי פעם בכנסים ובמהלך פרקי השבתון שלי. המשכנו לא לדבר אנתרופולוגיה. ללכת למוזיאונים וגלריות בניו יורק, לדבר על הילדים, על פוליטיקה.

בשנת 2007 יצאו לאור באוניברסיטה הפתוחה מקראה ואוסף מאמרים המהווים "דרכים למחשבה פמיניסטית". מעבר לתרומתי כאחת העורכות, נכרכה במקראה השיחה המתגלגלת שלי עם אורטנר. מאמרי "בעקבות האיש והאישה הטבע והתרבות" מושך את מאמר המפתח שלה על האנתרופולוגיה של המגדר דרך גלגוליו השונים, מתוך מבט מכאן לאחור וקדימה.

סיפרתי לה על המאמר והתייעצתי איתה במהלך כתיבתו. היא ואני הצטערנו שלא תוכל לקרוא אותו. אבל זה לא כל כך נורא, הרי אנחנו לא נוהגות לדבר על אנתרופולוגיה.

בראשית 2013 יצא לאור ספרה החדש של אורטנר "Not Hollywood", על תעשיית הסרטים העצמאית בארה"ב –קישור לספר ולהקדמה

*תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניבריסטה העברית. תחומי העניין שלה הם: מגדר; אוריינות; תרבות חומרית; קהילות חרדיות, דתיות ועוד.

ספרה החדש, מחקר אנתרופולוגי על  סנדלים, יצא בקרוב. לאתר האישי של אלאור.

חזרה לתקצירים

רפואה סינית, סמיוטיקה וידע – גיל חיזי* על ג'ודית פרקואר:

ג'ודית פרקואר (Judith Farquhar) היא פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. עבודתה נעה במרחב בין אנתרופולוגיה רפואית, אנתרופולוגיה של ידע ו- Embodiment.

המשיכה של ג'ודית פרקואר לסין העכשווית בא ה לידי ביטוי לראשונה דווקא בהכשרה ברפואה סינית מסורתית במשך שלוש שנים בעיר גואנג-ג'ו, שעשתה בין התואר השני לשלישי באנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. הבנתה את הפרקטיקות המסורתיות והתגלגלותן בהווה מאפשרת לה להבין את החוויה הסינית המודרנית באופן רב מימדי החודר עמוק אל תוך חוויית הסובייקט. בשנים שבהן אנתרופולוגים רבים של חקר סין מנסים להגדיר את מבנה הנאו-ליברליזם הסיני ואת השינוי המטאורי שחולש על כל חלקה אנושית, פרקואר בוחרת להתעמק בחוויה היומיומית לא רק מבחינת המבנה התוחם אותה, אלא גם כמקור העצמה ועקיפה של השצף התרבותי המרכזי.

כך למשל, במחקרה של פרקטיקות 'טיפוח חיים' (יאנג-שֶנג – פעילויות כגון התעמלות וטאי צ'י, שירה במקהלה, נגינה או תרגול קליגרפיה) קבוצתיות של פנסיונרים בגנים ציבוריים בבייג'ין מתארת פרקואר את אופן עיצוב החוויה על ידי מגוון גורמים: שינויים כלכליים המחייבים תושבים לטפח את בריאותם באופן עצמאי כדי להמנע מהעלות הגבוהה של שירותי הבריאות לצד רצון לבלות עם חברים בני דור התקופה המאואיסטית בתקופה שבה פערי הדורות בחברה גדלים יותר ויותר; מציאת פעילות המאפשרת לפנסיונרים לצאת מהבית הצפוף שבו מתאכסנים שלושה דורות לצד טיפוח עצמי השואב מזיכרון קולקטיבי של עקרונות רפואה סינית; רצון לשמר חלקה חברתית-תרבותית נקייה מחומרנות מודרנית לצד גאווה פטריוטית בזכות מימוש 'אחריות-עצמית' ללא חת. בעוד שיש רושם כי אוכלוסיית המחקר מייצגת דור הולך ונעלם בחברה הסינית, מבחינות מסויימות חבריה דווקא נהנים מהתנאים החדשים שנוצרים. כך למשל הם לוקחים חלק בצריכה של ספרות ייעץ פופולרית או שמחים על כך ש'יאנג-שנג' היא מסגרת חברתית לא מחייבת, בניגוד למועקת התלות ההדדית שנחוותה ביחידות העבודה בימי מאו.

בנוסף להנאה ממעיין התובנות שמספקת פרקואר לגבי התהוותה הרב כיוונית של החברה הסינית המודרנית, אני ממליץ לקרוא את מאמריה כדי להנות מכתיבה מלאת מעוף שמציגה את כוחה של הסמיוטיקה מבלי להרחיק את הקורא מניחוחות חיי היומיום.

*גיל חיזי הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה הסינית של הונג קונג. הוא בוגר תואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ומתכוון לבצע עבודת שדה בסין בקרוב. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של רגשות, רגשות ופוליטיקה, שיח תרפיוטי ודה-הומנזיציה במזרח התיכון.

ספרה האחרון של פרקואר:

Ten Thousand Things: Nurturing Life in Contemporary Beijing:

מאמרים מומלצים של פרקואר:

Biopolitical Beijing: Pleasure, Sovereignty, and Self-Cultivation in China's Capital:

For Your Reading Pleasure: Self-Health ( Ziwo Baojian ) Information in 1990s Beijing:

Technologies of Everyday Life: The Economy of Impotence in Reform China:

חזרה לתקצירים