ובכן, אחרי לבטים, דאגות והרבה ביורוקרטיה, הגעתי לאוניבריסטת קיימברידג' בקיץ האחרון. שמחתי לגלות שקיימברידג' יפהפייה. זו עיר קסומה באמת, בינלאומית מאוד אך גם פשוטה וחמה. הלב של קיימברידג' זו האוניברסיטה הייחודית, והעיר כולה פועמת על פי קצב ליבה. במהלך הסמסטר, נדמה שכח הכבידה בעיר משתנה והכול הופך אינטנסיבי. פקקי אופניים על הכבישים בהתאם להרצאות הבוקר, ובערבים שטף של ערבי עיון, הרצאות ואירועי תרבות. בכל רגע נתון, משהו מרתק מתרחש מעבר לפינה. לקיימברידג' יש מסורת מיוחדת הכוללת שלושה סמסטרים של שמונה שבועות. בחופשת הסמסטר בין לבין, העיר נרגעת ונושמת. עייפה מהקצב אך גם מתרגשת לקראת הסמסטר הבא.

אחד הדברים הנהדרים כאן הוא שכולם רוכבים על אופניים. זו צורת התחבורה הרווחת ביותר. עבורי זו הייתה פעילות שדרשה אומץ רב, שכן, באנגליה, כיוון הרכיבה הוא הפוך.  נדמה לי ששינוי כיוון התנועה היה כה קשה עבורי מפני ששינוי כיוון התנועה כרוך בשיבוש האינטואציה האישית. זה אינו דבר של מה בכך. איבוד האינטואיציה זו חוויה מפחידה (ומסוכנת) על הכביש, אך היא התבררה גם כחוויה מכוננת מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית. אחרי כמעט עשור באוניבריסטה העברית, הכרתי את תוכנית הלימודים בעל פה, את המרצים ואת מרבית הסטודנטים במחלקה, והם הכירו אותי. עכשיו הגעתי למקום חדש. קיבלתי פינת עבודה בחדר הדוקטורנטים ואט אט מצאתי חברים עם ענין אינטלקטואלי משותף. למדתי גם לעבוד עם מנחה חדשה ונהדרת – ד"ר יעל נברו. בהתחלה התביישתי נורא, פחדתי שלא אעמוד בקצב, חששתי שידברו על דברים שאני לא מכירה. אבל מהר מאוד הרגשתי שהלימודים באוניברסיטה העברית הכינו אותי היטב ללימודים כאן.

ובכל זאת, החיים האינטלקטואלים כאן אחרים. בסמינר המחלקתי ובשיעורים שאני משתתפת בהם, אני פוגשת חוקרים המגיעים מכל העולם. בשבוע השני ללימודים פרופ' מרסיה אינהורן הגיעה לכאן (לפני מספר שנים כתבתי מאמר לפקפוק אודותיה כאחת הדמויות המכוננות בחקר פריון – תחום עיסוקי). לא האמנתי כמה בת מזל אני. מאז הגיעו רבות וטובות. לא אלאה בשמות אבל אגלה שהתרגשתי מאוד לשמוע כשג'ודית באטלר וקתרין מקינון הגיעו. אבל זו לא רק ההתרגשות מאבק הכוכבות… אני עובדת כאן קשה. קשה ממה שחשבתי. פעם בשבוע יש סמינר לדוקטורנטים בו כל סטודנט\ית מציג\ה פרק מהדוקטורט. ואז מתחילות השאלות. אחד משתמש בממצאים שלו על כלבים ברומניה כדי לאתגר את הממצאים, השניה משתמשת בתובנות שעלו ממחקר על חוקי החלאל בטטרסטן והשלישית, ממחקר על תפקודן של נשים כראשי משפחה במלזיה. אט אט הבנתי שאת העושר האקדמי שעד כה פגשתי בספרים, מאמרים ובכנסים אני פוגשת מדי שבוע מסביב לשולחן. עם הזמן, התחילו לפנות גם אליי ולשאול – איך זה עובד בחלק שלך של העולם?

למדתי לספר (ולחשוב) על המחקר שלי על תכנון משפחה בחברה האורתודוכסית בישראל דרך עיניהם של חברי החדשים. רובם, מעולם לא הכירו מישהו מישראל. אין להם מושג מה ההבדל בין חרדי לדתי וודאי שאין להם מושג שאמצעי מניעה צריכים חותמת כשרות. השאלות הנהדרות שלהם תרמו רבות לחשיבה שלי על ממצאי הדוקטורט. דרך השאלות שלהם הבנתי שהתרגלתי לחשוב ולכתוב בצורה מסוימת אבל שאפשר גם אחרת. יתרה מכך, למדתי לאתגר חלק מהנחות היסוד שיצאתי איתם לדרך. למדתי לפרק את המובן מאליו האקדמי (ישראלי) שלי. זו לא הייתה חוויה קלה, שכן עבדתי קשה כדי לפתח את האינטואציה ואת ה'פרסונה' האקדמית שלי. אבל זו ודאי חוויה מלמדת מאוד. מתנה יקרת ערך.

בשבוע שעבר, העברתי הרצאה במחלקה למזרח התיכון כאן בקיימברידג'. "מאיפה הגעת אלינו?" שאל אחד המרצים, עניתי (בגאווה) כמובן – האוניברסיטה העברית! סיפרתי שאת שלושת התארים עשיתי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. סיפרתי שלקראת סוף הדוקטורט, חיפשתי בית אינטלקטואלי אחר כדי לחשוב בו על ממצאי המחקר. "נו, והיה כדאי?", הוא שאל אותי.

סיפרתי לו שידעתי שאלמד דברים חדשים, אבל אני מודה שלא ידעתי עד כמה.

מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית, זו הייתה שנה נהדרת. אבל זו הייתה גם שנה קשה. תכנון המעבר והמעבר עצמו דורשים זמן ומאמץ. הם גם דורשים אקרובטיקה רבה בין האישי, הזוגי והמשפחתי. כמובן, שגם היחס לישראל ולמצב הסבוך במזרח התיכון אינו פשוט. אבל בעיקר, המעבר, כפי שניסיתי לתאר כאן, היה כרוך עבורי באיבוד האינטואיציה האקדמית שעבדתי כה קשה כדי לבנות. אחרי תואר ראשון, שני וכמעט שלישי, חשבתי שאני לקראת הסוף. תמיד חשבתי שכשאגיע לשלב הזה, השלב של סוף הדוקטורט, ארגיש שאני סוף סוף יודעת משהו. אני חושבת שאם הייתי ממשיכה במסלול המקובל, הייתי יותר קרובה לתחושה הזו. כעת, אני מבינה שהמצפן שיצאתי איתו לדרך עוצב במקום מסוים (וטוב שכך). הבחירה לצאת לאוניברסיטה אחרת במהלך הדוקטורט זו בחירה לוותר על הבלעדיות של הבית האקדמי בו עוצבת.

בחשיפה לבית אינטלקטואלי אחר יש מימד מסוכן. לוקחים סיכון כשיוצאים מהבית. יש סיכוי שהאינטואיציה תלך לאיבוד. אינני יודעת אם זה קורה תמיד, אבל זו בהחלט אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורי. בזמן שרכבתי על האופניים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי בפעמים הראשונות – היצמדי לשמאל, היצמדי לשמאל. עם הזמן, התרגלתי והפסקתי לשנן את המשפט. התרגלתי. זו כמובן עוד סכנה. לא רציתי להחליף את ההביטוס האקדמי הישראלי בזה הבריטי, ולא חששתי רק מהקרירות. לכל אסכולה או צורת כתיבה יש את היתרונות והחסרונות שלה. כבכל חוויה אנתרופולוגית טובה, התרבות, מבני הכח ומערך היחסים הפנימי של כל אחד מצורות המחקר מתגלים. היתרון הגדול הוא שאחרי שהייה משמעותית בשני בתים אינטלקטואלים שונים הבחירה בנתיב אישי ניצבת בפניי במלוא יופיה. בחירה זו הייתה גם לפני כן, אבל התחזקה עם השהות כאן. חווית האיבוד הייתה קריטית עבורי כדי לפצח את המובן מאליו שלי. אינני בטוחה שחייבים לצאת מהאוניברסיטה או מישראל לשם כך. היציאה לאוניברסיטה אחרת כרוכה במאמצים רבים ולא מתאימה לכל אחד.

ובכל זאת, למדתי שיש חשיבות רבה למצוא מקומות שגורמים לנו לאבד מעט את שיווי המשקל. אבל לא פחות חשוב מזה, להדק את הקשר עם שותפים לדרך (כאן ושם) שיתמכו בנו, יעזרו לנו ויתנו לנו כלים לעבד את הכל מחדש.

ליאה טרגין-זלר היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ותלמידת דוקטור אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. את עבודת הדוקטור היא כותבת על תכנון משפחה ושימוש באמצעי מניעה בקרב זוגות אורתודוסיים בישראל בהנחיית פרופ' נורית שטדלר וד"ר יעל נברו. ליאה היא מלגאית הנשיא ובשנה הבאה היא מתחילה פוסט דוק במכון וולף לחקר דת באוניברסיטת קיימברידג'.

להסביר מה זה בדיוק לימודי פיתוח קהילות היא לא משימה פשוטה, ללמוד או ליישם את זה, משימה מורכבת אף יותר. קשה לדבר על פיתוח קהילות מבלי לחוש את אבות הפוסט-קולוניאליזם נושפים בעורפי. הכוונות הן טובות, אבל איך אנחנו מדברות על "the developing world", "low income countries", "the global south", או כל שאר ההגדרות שמנסות לתחום את הפריפריה הגלובלית מבלי להישמע כמו קלישאה? מבלי לגרום לעבודה שלנו להישמע כמו קלישאה? אז אנחנו מנסות לפרק את זה לפרטים. "אני עובדת עם אוכלוסייה כפרית במערב בקניה. בנושא של הנגשת רפואה ציבורית, תכנון משפחה, והעצמת נשים". כן, זאת כנראה הגדרה שאני יכולה לחיות איתה. אך כנראה זוהי רק תחילת קצה הקרחון של הפירוק.

מפתיע למצוא תיאוריה משנת 1981 שעדיין מרגישה כל כך רלוונטית לשדה, כאשר רוב הגישות במדעי החברה יבטלו בתוקף כל דבר שעבר מספר דו ספרתי של שנים מאז שפורסם או נהגה, אבל הספרRural development  putting the last first של רוברט צ'מברס (Robert Chambers) עוסק בנקודה מעניינת אודות התחום של פיתוח קהילות. צ'מברס שואל את מי אנחנו תמיד מפספסות, איך ולמה. הוא עוסק במושג שאותו הוא מכנה "the poorest of the poor" – אותה אוכלוסייה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להתפספס, אלו שנעלמות ונעלמים לנו מתחת לרדאר. יכולות להיות לכך סיבות רבות, אותן צ'מברס מכנה "the biases of development" – ההטיות שבפיתוח. במילים אחרות, הוא שואל את מי אנחנו בוחרות, במודע או שלא, לראות ולשמוע. הדוגמאות יכולות להיות פשוטות או מורכבות יותר; גברים נראים יותר מנשים, בעלי ובעלות תפקידים בקהילה נראים/ות יותר מאלו שאינן/ם, בריאות/ים נראות/ים יותר מחולות/ים, מבוגרות/ים יותר מילדות/ים, צעירות/ים יותר מאשר מבוגרות/ים. אלו שגרות/ים בסמוך לכביש ייראו ויישמעו יותר מאשר אלו שצריך רכב שטח כדי להגיע אליהן/ם. בעונות בהן מזג האוויר נוח, נצליח לדבר עם יותר אנשים, בעונה הגשומה נטרח פחות. בעונות הרעב – רק אלו שאינן/ם עסוקות/ים בהישרדות יום-יומית יפנו זמן לדברים אחרים.

עד כאן הכל כמעט אינטואיטיבי, בתיאוריה. אבל מה קורה בשטח, כאשר אני מגיעה להבנה שביכולתי להגיע רק לחלק מהאוכלוסייה, ויותר מכך – שכל היוזמה הנהדרת שאני מדברת בשמה ומאמינה בה, פונה רק לחלק מהאוכלוסייה? אנסה להמחיש. במשך חמשת החודשים בהם שהיתי במערב קניה עבדתי עם חברת סטראט-אפ שמטרתה להגביר את נגישותן של נשים לאמצעי מניעה, למידע ולספקים רפואיים של אמצעי תכנון משפחה. הנשים קיימות, המוסדות הרפואיים קיימים. הגישור בין השניים הוא מה שעמד לנגד עיניינו. לתפיסתנו, תכנון משפחה לא נגמר בתכנון המספר הספציפי של הילדים שאישה (עם או בלי פרטנר) מגדלת, אלא כרוך ביכולת של האישה לקבל החלטות לגבי חייה, עתידה, גופה ובריאותה. תכנון המשפחה משמעו הפחתה במספר הנשים שמתות כתוצאה מסיבוכי הריון או לידות ללא ליווי רפואי. מדובר ביכולת של נשים ונערות לדחות את זמן הלידה הראשונה כדי לסיים את לימודיהן, לרווח את הלידות כדי לתכנן את עתידן, או להחליט שלא להביא ילדים – יותר או בכלל. הפרויקט איתו עבדתי מספק שירותי מענה טלפוני אוטומטי לנשים שיכולות להתקשר מכל טלפון, בכל זמן, באופן אנונימי, בשביל לקבל מידע מלא, מהימן ומפורט על אמצעי המניעה וספקי השירותים באזורים שלהן. הן יכולות לקבוע פגישה עם רופא, ולקבל הסעה למוסד הרפואי וחזרה על חשבוננו. כל מה שאותן נשים צריכות לעשות הוא להרים את הטלפון, לחייג, וללכת לפגישה. עד כאן זה נראה פשוט למדי. האמנם?

חלק נרחב מההתמחות שלי עסקה בשיווק ובקשרי קהילה. כלומר, כיצד אנו מגיעות ומגיעים לאותן נשים, ומזמינות אותן להצטרף אלינו. כיצד אנחנו פוגשות אותן כדי לספר להן שאפשרות כזאת קיימת. כאן נכנסנו לפרדוקס המובנה הראשון בתכנית מסוג זה; הפרויקט אינו נגיש מספיק לאלו שצריכות אותנו במיוחד, ואלו שהפרויקט נגיש להן – לא במיוחד צריכות אותנו. להרים את הטלפון ולהתקשר זה הרבה מעבר ליכולת הטכנית לחייג מספר – זה הרצון לצרוך שירותי תכנון משפחה, זאת ההבנה שיש אפשרות לתכנן את השפחה ולהפחית את כמות הלידות, זאת היכולת של אישה לומר לבן זוגה שהיא רוצה לרווח את הלידות ולקבל את תמיכתו (או לכל הפחות, לא את התנגדותו הגורפת), זאת הפריווילגיה הכלכלית לא להתבסס על מספר גדול ככל הניתן של ילדים שיעבדו בשדה או בחווה, או הביטחון הכלכלי לצמצם את כמות הלידות מבלי לחשוש שכל הילדים ימותו ממחלה או תזונה לקויה. אך לפני כל אלו – זה להיות בעלת טלפון, או בעלת נגישות לטלפון, ולגור במקום שבו יש קליטה. על כן, השאלה איננה רק כיצד ניתן למצוא את הנשים שעונות על הקריטריונים הללו, אלא גם, ולא נעים להודות, האם הן צריכות אותנו בכלל? ואם לא, כיצד נגיע לאלו שכן?

זהו אינו סיפור סינדרלה. אין לי סוף טוב על הדרך שבה התגברנו על הקשיים והבאנו שלום עולמי. יש לי ארבעה וחצי חודשים של ניסיונות על גבי ניסיונות; לאתר עוד כמה נערות, לשבור שיניים בניסיון לגרום להן להרגיש בנוח, לשבת עם כל אחת ואחת מהן עד שהן יסמכו על שירות טלפוני-אוטומטי בענייני הרחם והעתיד שלהן. אחוזי הכישלון היו גדולים יותר מאחוזי ההצלחה, ורמת התסכול הייתה מתמשכת. אני לא יכולה להגיד שהיום אני חיה בשלום עם שורת "מפתחת הקהילות" בקורות החיים שלי. אך אני יכולה לומר שברגעים האלו, כשהתיאוריה פגשה את המציאות בצורה מדויקת כל כך, התגבשה בי האמונה שכדי לפגוש את האוכלוסייה המוחלשת של העולם, ויתרה מכך – כדי לנסות להזיז בה משהו, כרטיס טיסה למערב קניה רחוק מלהספיק.

אם כן, הרעיון לכתוב על כתיבה באקדמיה התחדד אצלי במהלך סדנא על מחקר וכתיבה  בה השתתפתי   במסגרת עבודתי כחוקרת בצבא. מנחת הסדנא ביקשה מכל משתתפת לספר בקבוצה על הדימוי הראשון שעולה במחשבותיה שעוסק במחקר או בכתיבה. היא עוד לא הספיקה לסיים את דבריה וכבר עלתה במוחי התמונה הבאה: בר אפלולי אפוף עשן סיגריות, אני יושבת על הבר שפופה ומהורהרת, לבושה בבגדים כהים, כובעי מונח בכיסא שלצדי. ידי האחת שכובה נפולה על הבר ואילו ידי האחרת בתנועת נענוע מיואשת של כוס ויסקי מלאה למחצה (שוו בנפשכם הכלאה בין שתי דמויות כואבות ומיוסרות, אולי דון דרייפר באחת מתקופות השפל הרבות שלו ודליה רביקוביץ). אגב, אני כלל לא מעשנת, שותה ויסקי, מבלה בברים אפלוליים או חובשת כובעים, ובכל זאת זה היה הדימוי הראשון שלי על מחקר וכתיבה. התרגיל הזה היה יעיל במיוחד מאחר ומאז הסדנא אני שואלת את עצמי מדוע אני מקפידה להיצמד לדימויים מלנכוליים כשאני עוסקת, או אפילו חושבת על כתיבה? כך למשל, כשאני בתחילתו וגם במהלכו של פרויקט כתיבה כלשהו, אני מלקה את עצמי על איכות כתיבתי כמעין ריטואל, כמו גם על הבחירה התמוהה בנושא עליו אני כותבת, האם יש בו ממש? זאת אחת השאלות הרפטטיביות ביותר, שסביבתי המקצועית והמשפחתית מכירה היטב. תחושה נוספת שמלווה אותי לא פעם, כפי שד"ר יופי תירוש תיארה זאת בעבר בהרצאותיה החשובות על כתיבה באקדמיה, היא שהנה הפעם זה יקרה, בפעם הזאת אני איחשף בוודאי, או בעצם אתגלה במערומיי שהרי אינני בעלת כשרון כתיבה באמת. וגרוע מכך, בפעם הזאת אני עומדת להיווכח כי יש רבים וטובים ממני. יתר על כן, בימים מתסכלים במיוחד, בהם אני לא מצליחה לכתוב כלל, אני אומרת לעצמי, אוקיי, ככלות הכול, אני עוסקת בכתיבה ובאמנות כמו באמנות, כנראה שהמוזה או ההשראה לא נחו עליי היום, זה בוודאי יגיע מחר, או שאולי לא. כך מעגל הקסמים הזה צובר תאוצה ומקבל חיים משל עצמו.

עם זאת, למרות התחושות המתוארות בנוגע למחקר וכתיבה, חשוב לי להדגיש שאין דבר שמעורר בי סיפוק והנאה כל כך גדולים ואותו אני משתוקקת לעשות בחיי כפי שמעוררת בי הכתיבה.

עכשיו, כשהתפישות הקוטביות שלי בנוגע לכתיבה נחשפו לעיני כל, נותר לי להבין מה מקורן ואולי כך להצליח להיחלץ מהן במעט. אז כחוקרת וכסוציולוגית ממושמעת, כמו על נושאים רבים אחרים רציניים יותר או פחות שמעסיקים אותי בחיי, תהיתי מהם המקורות ההבנייתיים התרבותיים שפועלים עליי בצורה עמוקה כלכך? מדוע הפקפוק העצמי החוזר, הייסורים והסבל שמלווים את תהליך הכתיבה שלי הפכו לחלק אינטגרלי ממנה? ועוד יותר חשוב, ייתכן והטקסיות החוזרת הזאת פוגמת בתנובות ובאיכות התוצרים הכתובים באמצעותם אני נמדדת בסופו של עניין? כנראה שכן!

ובכל זאת, הסבר אפשרי אחד לשאלות הללו טמון בכתביה של אווה אילוז אשר עסקה בתפקידו הבולט של הסבל בזהות העצמית בימינו, זאת כחלק מן הנרטיב הטיפולי השלט בחיינו. כך לדידה "ההזנחה בשנות הילדות, הגנת היתר מצד ההורים, חוסר ביטחון עצמי סמוי, התמכרות כפייתית לעבודה, למין או לזלילה, התקפי זעם, פחדים וחרדות הפכו לחוליים "דמוקרטיים" שאינם מבחינים עוד בין מעמדות חברתיים" (אילוז, 2008 עמוד 66) [1]. הדמוקרטיזציה הזאת של הסבל הנפשי בימינו אותה מתארת אילוז יכולה להסביר חלק מן התחושות שלי לגבי כתיבה, מאחר והסבל, כך נדמה, אינו רק נחלת ההווה והשיח הפסיכולוגי העכשווי ולאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה הוא נקשר הדוקות לאמנות גבוהה. המשגה יפה לכך עלתה בכתבה שפורסמה לאחרונה באלכסון[2]; "המלנכוליה היא המוזה היחידה. היא תאליה ומלפומנה. היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים […] האושר הוא מעין הנאה אידיוטית, שפתם של נבובי המוח […]".

שלב חשוב נוסף בהבנת המקורות לתחושותיי התרחש בסדנת הדוקטורנטים שהתקיימה בסמסטר א' השנה. פרופ' גד יאיר הזמין את משתתפי הסדנה לחשוב על דרך העבודה שלנו כתלמידי מחקר ומה בעצם מניע אותנו בתהליך הכתיבה? האם אותו הדימוי של היוצר הסובל המונע מכריזמה ספורדית או שמא של העובד הממושמע שכותב לפי לוח זמנים סדור? גם התרגיל הזה היה יעיל במיוחד, כאשר לצד העובדה שהבנתי כי מחסומי הכתיבה שלי הם נחלתם של חוקרות וחוקרים נוספים, הדברים של פרופ' יאיר זיככו את המתח שבבסיס התחושות הדואליות שלי לגבי כתיבה, תפישת הכתיבה כתולדה של מתת אל, של כשרון טבעי, נחלתם של יחידי סגולה ברי מזל מול תפישתה כתוצר של אימון תכוף ורכישת מיומנויות. מחד, אם כתיבה היא רק תולדה של מתת אל שהרי אין כלל שליטה על כמות כשרוני או על פרצי הכתיבה שלי, במקרה כזה זה מותיר אותי ביגוני ובתסכולי, מאידך אם כתיבה היא תוצר של כשרון אך יותר מכך של אימון חוזר, יש מקום משמעותי יותר ליכולות הפועלות שלי והשליטה חזרה אליי, בהחלט תחושת הקלה.

לאחר שקראתי מאמר של ד"ר איתן וילף (Wilf, 2013[3]) אשר עסק בנושא הזה בדיוק, הבנתי שמדובר במתח תרבותי עתיק יומין; הערך הרומנטי מול הערך הפרגמטי המאפיין אמנות באופן כללי וכתיבה באופן ספציפי. במאמר וילף מתחקה אחר המתח הזה באמצעות ניתוח אתנוגרפי של סדנאות כתיבת שירים בישראל. לפיו, הזיקה בין יצירתיות כריזמתית לבין ספונטאניות והניתוק שלהן מרציונליזציה וסדירות הם שהבנו למעשה בצורה דיכוטומית ונפרדת את האתוס הפרופסיונאלי. ביתר פירוט, ניתן ללמוד מן המאמר כי התפקיד של אימון ביצירתיות ומצוינות אמנותית הן לא דבר מובן מאליו באידיאולוגיות של יצירתיות לאורך ההיסטוריה האינטלקטואלית המערבית. האידיאולוגיות הללו הגדירו יצירתיות ומצוינות אמנותית כתכונות שאינן קשורות כלל לאימון או פיתוח מיומנויות. ובעצם, השראה אלוהית ויכולת מולדת טבעית היוו הסברים מרכזיים ליצירתיות פואטית עוד מימיה העתיקים של יוון. אך לדבריו של וילף מאז שנות ה-20 בארה"ב הסוציאליזציה האמנותית החלה להשתנות ונוצר תהליך של רה-קונפיגורציה של הכריזמה האמנותית ומעין ניעות ואולי אף מעבר מכריזמה רוחנית לחינוך כריזמטי, כפי שמתבטא למשל בהקמה של מוסדות השכלה גבוהה הנסמכים על שיטות פדגוגיות סדורות להכשרת אמנים. אם כן, בניגוד למסורות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות הרומנטיות הקלאסיות הנוגעות בכריזמה וביצירתיות כמו אלו של וובר, לדעת וילף, המעבר המוסדי הזה, המתבטא לדוגמא בסדנאות כתיבת שירים, מלמד על שינויים עכשוויים בשיחים ובנורמות התרבותיות הנוגעות לסוכנות (agency) ויצירתיות.

לאחר המסע הקצר הזה בין נפתולי הכתיבה, התחוור לי סוף סוף שעם כל הכבוד לרומנטיקה המאפיינת את העצב והסבל ועם ההון הסימבולי הנלווה להסתכלות על כתיבה באקדמיה כאמנות, ולכן גם על כל פרויקט מחקר כיצירה הספרותית הגדולה הבאה של המאה, נדמה כי השארות במקומות הללו בלבד היא מעט ילדותית אבל יותר מכך צרה, דיכוטומית, משתקת ולא מקדמת. בעקבות ההגדרה מחדש של ההשראה והיצירתיות אותה הציע וילף, למדתי שגם מוזה יכולה להתפתח, וכי גם השראה פואטית יכולה להפוך במידה מסוימת למקצועית.

אני מאמינה אם כן שישנו צורך עז בשילוב של שתי גישות גם בנוגע לכתיבה באקדמיה; אמנות ומיומנות, רומנטיקה ופרקטיקה. זאת אגב בדומה לשני היסודות המנוגדים המרכיבים את הטרגדיה היוונית לפי ניטשה ובמידה מסוימת כל יצירה אמנותית, היסוד ההדיוניסי והיסוד האפוליני. כלומר, בהתהוות של כל יצירה נדרש לפי ניטשה האיזון בין הרגשי, המתפרץ, חוצה המסגרות ורווי התשוקה לבין  הסדור, הממושטר, הממוסגר והצורני, חווית החלום מול חווית השכרות.

אין כל ספק כי פרצי יצירתיות חשובים ואף הכרחיים במרחב הזה וכי השראה היא חלק מרכזי בעניין,

אך לצד זאת, נראה שאחת ההצעות היעילות ביותר להתמודדות עם ייסורי הכתיבה ועם המחסומים שהם מייצרים היא פשוט לכתוב ועל ידי כך גם לפתח באופן סדור מיומנויות של כתיבה, מחקר ופרשנות. מספרים שונים על כתיבה באקדמיה, ממחקרים רבים שנעשו בנושא ומעצות שקיבלתי מחוקרות וחוקרים ותיקים (בתקווה גדולה שאצליח לאמץ אותן לחיקי), נראה שהדרך היחידה לכתוב היא פשוט לכתוב על בסיס קבוע, לא משנה אם מתחשק או לא.

דבריו של אנתוני טרולופ מחשובי הסופרים האנגלים מטיבים להדגים זאת:

“There are those…who think that man who works with his imagination should allow himself wait till-inspiration moves him. When I have heard such doctrine preached, I have hardly been able to repress my scorn. To me it would not be more absurd if the shoemaker were to wait for inspiration, or the tallow chandler for the divine moment of melting…I was once told that surest aid to the writing of a book was a piece of cobbler’s wax on chair. I certainly believe in cobbler’s wax much more than the inspiration” (p. 121)[4].

מעבר לכך, אני מאמינה ששיתוף עמיתים במפגשים ובסדנאות במסגרת האוניברסיטה ומחוצה לה עשוי לסייע רבות בבעיות כתיבה ובהתמודדות עם המסתוריות והבדידות המאפיינות אותה לרוב ומביאות בתורן למחסומים ולחיבוטי נפש רבים. אני מקווה שדבריי בחיבור קצר זה יובילו להבנה שבעיותיהם של כותבים אינן ייחודיות להם כפי שאולי דמיינו. ובאשר לי, המסקנה המשמעותית ביותר שעמה אני יוצאת לדרך מעתה היא שאם ארצה להיות כותבת, עליי פשוט לכתוב..

[1] אילוז, אווה. 2008. אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. הקיבוץ המאוחד: תל-אביב

[2] http://alaxon.co.il/article/%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%95%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%95/

[3] Wilf, Eitan. 2013. Streamlining the Muse: Creative Agency and Reconfiguration of Charismatic Education as Professional Training in Israeli Poetry writing Workshops. ETHOS41(2): 127-149.

[4] מתוך

Paul J. Silvia. 2007. How to write a lot: A practical Guide to Productive Academic Writing. American Physiological Association: Washington, DC.

בסצנת הסיום ראיתי סטודנטיות וסטודנטים כועסים וסוערים, אנרגטיים ומכווני מטרה. הם ידעו שעל כתפיהם מונח עתידה של ארה"ב, ולולא מעורבותם ימשיכו כוחות הרשע השלטוניים בקטל ההמוני וההרסני.

הם קבעו פגישות, התארגנו על הפגנות, אך יותר מכל הם דיברו. הם נפגשו בפורומים בלתי פורמליים שנראו הרבה יותר חשובים מהלימודים עצמם. כך התחלתי לתהות על החיים הסטודנטיאליים שלי, ניחוחות של בינוניות עלו מבועת המחשבה.

 אז נכון, יש המון הפגנות ותאים פוליטיים שבאמת פועלים רבות למען האידאולוגיה שלהם, וכמובן שלכל אחד פה בקמפוס יש אמירה מעניינת על המציאות החברתית של היום. אך לתחושתי חסר משהו.

המפגש האמיתי בין סטודנטים לסוציולוגיה שמהות הלמידה שלהם היא ה"חברה" יכול לייצר כוח משותף ועצמתי ביותר. ניקח את התאוריות המרוחקות לחיינו ונפיח בהן נשמה של אנושיות בת ימינו. הנה לכם ה"פורום הסוציולוגי לשיח אחר". השינויים הגדולים מתרחשים כאשר הלהט שמתלבה בשיעורים, בהפסקות, ברחוב הירושלמי ובחיים הרגשיים של כל אחד מצליח למצוא מפלט במרחב משותף שבו אנשים ישוחחו על כך. השיח החדש מייצר מציאות חדשה. זאת מציאות המאתגרת את האופן הפרדוקסלי שבו אנו לומדים על החברה. אנו מבקרים את הניכור, כועסים על חוסר הפיקוח החברתי, מהרהרים במרכזיות ההבנייה החברתית בחיינו בתוך מבנה ארגוני אקדמי, שמייצר לעיתים את אותם הדפוסים שלמדנו לבקר. הסוציולוגיה יכולה, וראוי שתהיה, רלוונטית לחיינו ולחברה שלנו. לשם כך עלינו לקיים אלטרנטיבה שצועדת לצידה של הסוציולוגיה הממוסדת ואינה קוראת לבטלה.

 ה"פורום הסוציולוגי לשיח אחר" מבקש ליצור מרחב המשלים ומחבר בין העושר התוכני של השיעורים האקדמיים ובין עולמנו האישי והחברתי על ידי שלוש מטרות מרכזיות. הראשונה היא יצירת מרחב משותף של מפגש אחר. מרחב שבו אנו נפגשים באופן בלתי אמצעי, מכירים אנשים שונים במחלקה ויוצרים קשרים חדשים עם אנשים שכנראה היינו מפספסים לאורך התואר אם לא התיישבנו לידם בתחילת השנה הראשונה. המטרה השנייה –  למידת סוציולוגיה קרובה, רלוונטית ובועטת. לימודם של תכנים סוציולוגיים שאינם מנותקים מהיומיום שלנו ושל החברה הסובבת אותנו ומעוררים אצלנו רצון עז להגיב ולקחת חלק.  המטרה השלישית – בחינת הקשר שבין היותנו סטודנטים לסוציולוגיה ובין העובדה שלעת עתה אין אנו פועלים בחברה הישראלית כגוף רשמי. והאם בכלל יש צורך בכך? ואם כן, אז מה עלינו לעשות?    

פני כמה ימים התיישבנו מספר חברות לצפות בסרט 'נולד ב-4 ביולי' בבימויו של אוליבר סטון. הסרט עוסק בחייל החוזר ממלחמת ויטנאם היישר ללבה החברה האמריקאית המתפוררת של שנות ה-70-60. כסטודנטיות בקורס "מלחמה, טראומה וקולנוע – ויטנאם" של פרופ' רעיה מורג מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות, התבקשנו לראות כמה סרטים על מלחמת ויטנאם. התארגנו על פלזמה וכיבוד קל מוכנות נפשית לעוד סרט פוסט-טראומתי מדכא.

אך הפעם, לשמחתי, לא התמקדתי רק בעומק ההרס התרבותי והלאומי של שני הצדדים במלחמה. הפעם התרכזתי בפן נוסף, אולי שולי, שהזכיר לי את הבערה שליוותה את חבריי ללימודים ואותי במחשבות ההקמה של ה"פורום הסוציולוגי לשיח אחר".  

בסצנת הסיום ראיתי סטודנטיות וסטודנטים כועסים וסוערים, אנרגטיים ומכווני מטרה. הם ידעו שעל כתפיהם מונח עתידה של ארה"ב, ולולא מעורבותם ימשיכו כוחות הרשע השלטוניים בקטל ההמוני וההרסני.

הם קבעו פגישות, התארגנו על הפגנות, אך יותר מכל הם דיברו. הם נפגשו בפורומים בלתי פורמליים שנראו הרבה יותר חשובים מהלימודים עצמם. כך התחלתי לתהות על החיים הסטודנטיאליים שלי, ניחוחות של בינוניות עלו מבועת המחשבה.

 אז נכון, יש המון הפגנות ותאים פוליטיים שבאמת פועלים רבות למען האידאולוגיה שלהם, וכמובן שלכל אחד פה בקמפוס יש אמירה מעניינת על המציאות החברתית של היום. אך לתחושתי חסר משהו.

המפגש האמיתי בין סטודנטים לסוציולוגיה שמהות הלמידה שלהם היא ה"חברה" יכול לייצר כוח משותף ועצמתי ביותר. ניקח את התאוריות המרוחקות לחיינו ונפיח בהן נשמה של אנושיות בת ימינו. הנה לכם ה"פורום הסוציולוגי לשיח אחר". השינויים הגדולים מתרחשים כאשר הלהט שמתלבה בשיעורים, בהפסקות, ברחוב הירושלמי ובחיים הרגשיים של כל אחד מצליח למצוא מפלט במרחב משותף שבו אנשים ישוחחו על כך. השיח החדש מייצר מציאות חדשה. זאת מציאות המאתגרת את האופן הפרדוקסלי שבו אנו לומדים על החברה. אנו מבקרים את הניכור, כועסים על חוסר הפיקוח החברתי, מהרהרים במרכזיות ההבנייה החברתית בחיינו בתוך מבנה ארגוני אקדמי, שמייצר לעיתים את אותם הדפוסים שלמדנו לבקר. הסוציולוגיה יכולה, וראוי שתהיה, רלוונטית לחיינו ולחברה שלנו. לשם כך עלינו לקיים אלטרנטיבה שצועדת לצידה של הסוציולוגיה הממוסדת ואינה קוראת לבטלה.

 ה"פורום הסוציולוגי לשיח אחר" מבקש ליצור מרחב המשלים ומחבר בין העושר התוכני של השיעורים האקדמיים ובין עולמנו האישי והחברתי על ידי שלוש מטרות מרכזיות. הראשונה היא יצירת מרחב משותף של מפגש אחר. מרחב שבו אנו נפגשים באופן בלתי אמצעי, מכירים אנשים שונים במחלקה ויוצרים קשרים חדשים עם אנשים שכנראה היינו מפספסים לאורך התואר אם לא התיישבנו לידם בתחילת השנה הראשונה. המטרה השנייה –  למידת סוציולוגיה קרובה, רלוונטית ובועטת. לימודם של תכנים סוציולוגיים שאינם מנותקים מהיומיום שלנו ושל החברה הסובבת אותנו ומעוררים אצלנו רצון עז להגיב ולקחת חלק.  המטרה השלישית – בחינת הקשר שבין היותנו סטודנטים לסוציולוגיה ובין העובדה שלעת עתה אין אנו פועלים בחברה הישראלית כגוף רשמי. והאם בכלל יש צורך בכך? ואם כן, אז מה עלינו לעשות?    

לפי דעתי, שלוש המטרות שלובות זו בזו וייתכן שלמעשה אחת הן. השיח על השפעה חברתית, ירידה ממגדל השן האוניברסיטאי והמרתה של הסוציולוגיה לכלי המניע לעשייה, אינם יכולים להתקיים אם לא נקיים בינינו, הסטודנטים ה"עילאיים והמתנשאים", שיח אחר, שיח שהוא יצירה שלנו.

הפורום נפגש אחת לשבועיים, והלימוד בו הוא בחברותות מצומצמות. בכל מפגש יש נושא אחר המלווה בטקסט שאנו קוראים, מפרקים, ובוחנים מחדש. לכל אחד יש בֵמה לדבר, לחלוק ולהציג את דעתו במעגל אינטימי שאינו בוחן את חבריו במדדים אקדמיים.   

חשוב להבין שה"פורום הסוציולוגי" הוא אינו ישות עצמאית, אלא מורכב מרצונם המקסים של סטודנטים לקחת חלק ולקיים אותו. כרגע הצוות המצומצם מביא את הטקסטים והרעיונות לחברותות, אך מדובר רק בצורך לייצר בסיס חזק, כך שבהמשך כל מי שירצה יוכל להביא בעצמו מעולמו הפרטי את אשר מלהיב ומסקרן אותו.

במפגש הראשון השתתפו יותר מ-40 סטודנטיות וסטודנטים שישבו במעגלים, קראו, דיברו, התרגשו, התעצבנו ואכלו סופגניות. המראה היה מרגש ובעיקר מעורר הרבה ציפייה לקראת המפגשים הקרובים.

אני מקווה שנמשיך לצפות במעגלים גדלים ומתחזקים, הנהפכים לגוף אינטימי, קרוב ויוצר של סטודנטים שבחרו לא להישאב לאינרציה האקדמית בלבד.

אתם מוזמנים לעקוב אחר תאריכי המפגשים ונושאם בדף הפייסבוק שלנו: "הפורום הסוציולוגי לשיח אחר" –https://www.facebook.com/forumsocio.

לפי דעתי, שלוש המטרות שלובות זו בזו וייתכן שלמעשה אחת הן. השיח על השפעה חברתית, ירידה ממגדל השן האוניברסיטאי והמרתה של הסוציולוגיה לכלי המניע לעשייה, אינם יכולים להתקיים אם לא נקיים בינינו, הסטודנטים ה"עילאיים והמתנשאים", שיח אחר, שיח שהוא יצירה שלנו.

הפורום נפגש אחת לשבועיים, והלימוד בו הוא בחברותות מצומצמות. בכל מפגש יש נושא אחר המלווה בטקסט שאנו קוראים, מפרקים, ובוחנים מחדש. לכל אחד יש בֵמה לדבר, לחלוק ולהציג את דעתו במעגל אינטימי שאינו בוחן את חבריו במדדים אקדמיים.   

חשוב להבין שה"פורום הסוציולוגי" הוא אינו ישות עצמאית, אלא מורכב מרצונם המקסים של סטודנטים לקחת חלק ולקיים אותו. כרגע הצוות המצומצם מביא את הטקסטים והרעיונות לחברותות, אך מדובר רק בצורך לייצר בסיס חזק, כך שבהמשך כל מי שירצה יוכל להביא בעצמו מעולמו הפרטי את אשר מלהיב ומסקרן אותו.

במפגש הראשון השתתפו יותר מ-40 סטודנטיות וסטודנטים שישבו במעגלים, קראו, דיברו, התרגשו, התעצבנו ואכלו סופגניות. המראה היה מרגש ובעיקר מעורר הרבה ציפייה לקראת המפגשים הקרובים.

אני מקווה שנמשיך לצפות במעגלים גדלים ומתחזקים, הנהפכים לגוף אינטימי, קרוב ויוצר של סטודנטים שבחרו לא להישאב לאינרציה האקדמית בלבד.

אתם מוזמנים לעקוב אחר תאריכי המפגשים ונושאם בדף הפייסבוק שלנו: "הפורום הסוציולוגי לשיח אחר" –https://www.facebook.com/forumsocio.

יחד עם השינויים שהביאה מהפכת המידע, שהחלה במחצית השנייה של המאה ה-20, נולדה גם שפה חדשה לתיאור המציאות. אחד המונחים בשפה זו הפך בשנים האחרונות לשגור בפיהם של חוקרים ומפתחים טכנולוגיים באשר הם והוא המונח ""Big Data. מונח זה מתייחס למאגר נתונים שהגיעו ממגוון מקורות – אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות, מחקרים אקדמים, מאגרי לקוחות ועוד – בכמויות שונות ובאיכויות משתנות. פעמים רבות הנתונים אף מגיעים בצורה של מידע בלתי מובנה, כלומר טקסט חופשי. לרוב משתמשים במונח כדי לתאר טכנולוגיה המיישמת שימוש במאגר מסוג זה.

מעקב אחר מגמות השוק הטכנולוגי מגלה כי זאת תופעה רחבה, המשתרשת באופן עמוק במגוון תחומי החיים: צריכת הבידור, ניהול כוח האדם, אבטחת מידע ותשתיות קריטיות, התמודדות עם מצבי חירום רפואיים, ויש עוד אינספור דוגמאות.

ניתן למצוא ביטוי נוסף להתחזקות מגמה זו בפעולה שנקטה חברת IBM, אחת מענקיות השוק. לפני חודשיים, החברה הודיעה כי היא מקימה מעבדה שיתופית ל-Big Data שנועדה להאיץ תהליכי חדשנות בעולם בתחומים: רפואה, קמעונאות ופיננסיים. החברה השכילה להפנים את הפוטנציאל הטמון במחקר על בסיס מסדות נתונים והחליטה לפתוח שעריה לכל חוקר השואף להישען על חכמת הכלל.

בכתבה זו אנסה לתאר על קצה המזלג את הקשר בין Big Data ומחקר חברתי ואת התועלת שצומחת, בעיניי, משילוב התחומים. אתחיל בהצגת סיפורה של חוקרת טכנולוגית שזכתה לאחרונה להכרה ציבורית, ד"ר קירה רדינסקי.

רדינסקי נולדה בשנת 1986 בקייב ועלתה ארצה כשהייתה בת 4. בילדותה היא התגוררה בנשר עם אמה וסבתה. כשהייתה בת 15 היא החלה את לימודיה בטכניון ובגיל 26 סיימה את עבודת הדוקטור שלה. במסגרת עבודה זו, רדינסקי פיתחה שיטה לניבוי אירועים על סמך שכיחותם של חיפושים אינטרנטיים ועל בסיס ניתוח סמנטי של כמות עצומה של טקסטים מה-500 שנים האחרונות. במסגרת התמחותה בחברת Microsoft, רדינסקי פיתחה מערכת המוצאת דפוסים באירועים היסטוריים ומסיקה מהם מגמות עתידיות. אחת הדוגמאות המפורסמות לפעילות המערכת הייתה חיזוי מחלת הכולרה בקובה לאחר מציאת הדפוס הבא: כולרה מתפרצת לרוב לאחר בצורת שקדם לה שיטפון. המערכת הצליחה גם לחזות את ההתקוממויות במדינות ערב וכן עלייה במחיריהם של מוצרים שונים בעולם.

מוקדם יותר השנה הכריזו חוקרים מ-Microsoft כי בכוונתם להשקיע בתכנה שפיתחה ד"ר רדינסקי על כדי לחזות "אסונות טבע, אלימות גוברת, מגיפות, אי שקט חברתי ועוד אירועים שהתוצאה שלהם מוות המוני".

בכנס שנערך לפני כחודשיים מצטטת רדינסקי את משפטו המפורסם של הסופר מארק טווין, לפיו "ההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה, אך היא מתחרזת". חמושה בטכנולוגיה ושאפתנות, קירה מעידה על עצמה שכוונתה המרכזית היא ליצור עולם טוב יותר. כדוגמה לכך היא משתמשת במיגור מחלות על ידי מתן ההתראה המתאימה. להערכתה, בהינתן מספיק נתונים אפשר לספק התראה מתאימה, שכן גם אם אי אפשר למצוא את הדפוס המדויק – התוצאה עדיין "תתחרז", כלומר תהיה מספיק דומה. כמעט לפי בקשה, מוקדם יותר החודש התפרסמה כתבה לפיה לראשונה אי פעם מודל ממוחשב הצליח לחזות שיא בהתפרצות שפעת בערים בארצות הברית.

נראה כי שיתופי הפעולה עובדים גם בכיוון ההפוך: מארי גריי (Gray), חוקרת טכנולוגית במעבדת המחקר של Microsoft שבעברה למדה מדעי החברה, בוחנת את הצומת שבין מחקר חברתי ו-Big Data. בהרצאות שמעבירה גריי החל משנת 2011 היא טוענת בדבר הקריטיות של שילוב אתנוגרפיות בביצוע מחקרים בשדה הטכנולוגי. היא מדגישה את חשיבות המעבר בין תמונת  הבזק, ה-Snapshot הכמותני, לבין הצילום הממושך של המחקר – האתנוגרפיה האיכותנית.

מתוך הזדהות עם אמונתן של חוקרות אלו בדבר הפוטנציאל הגלום בשיתוף נתונים ובמפגש הדיסציפלינות, ניסיתי להבין היכן פוגש העולם הטכנולוגי את הסוציולוגיה המודרנית. גיליתי עולם רחב של חדשנות ויצירתיות שאותו אנסה לתאר על קצה המזלג.

הגילוי המשמעותי ביותר עבורי היה התחום המרתק של הסוציולוגיה החישובית (Computational sociology). זהו ענף בסוציולוגיה אשר עושה שימוש במתודות מחשוביות על מנת לנתח וליצור מודלים של תופעות חברתיות. מחקר זה עושה שימוש בסימולציות, בטכנולוגיות של בינה מלאכותית, בשיטות סטטיסטיות מורכבות ובגישות מעולם הניתוח של רשתות חברתיות. ענף זה, אשר סובב סביב ההכרה בקיומם של סוכנים חברתיים (agents), חוקר את האינטראקציה בין אותם סוכנים וכן את ההשפעה שלהם על מושאי המחקר. חלק גדול מהמתודות שבהן נעשה שימוש נוצרו בשדות מחקר "מדעיים" יותר, כמו מדעי הרשת ("Network Science"). אחד השמות המפורסמים בתחום הוא פרופסור בארי ולמן (Wellman), סוציולוג ונשיא הפקולטה למידע באוניברסיטת טורונטו, המתמחה בסוגיות כמו סוציולוגיה וקהילה,  אינטרקצית אדם-מחשב והמבנה החברתי כפי שהוא בא לידי ביטוי בארגונים ורשתות חברתיות.

דוגמה לשימוש בטכנולוגיות מסוג אלו ניתן למצוא במחקר פורץ הדרך של ד"ר ניקולס כריסטאקיס ופרופ' ג'יימס פולר. מחקרם קבע כי קיימות שלוש דרגות השפעה של האדם על סביבתו, במגוון תחומים כגון משקל, מצב נפשי, עושר ואף תוחלת חיים. הספר אשר מאגד את מסקנות המחקר (Connected), תואר על ידי העיתון New York Times כ"משהו שעלול לשנות את הדרך שבה אנו תופסים את העולם".

נראה כי הנושא מעסיק את קהילת המחקר החברתי רבות: בכתבה שהתפרסמה באפריל האחרון במגזין הסוציולוגי "The Society Pages" שואלת הכותבת האם Big Data היא החזית המתודולוגית בעולם הסוציולוגי או שמא מדובר בסיוט הכי גדול שלה. בכתבתה, היא מעלה את הביקורת הקשה על התחום של יבגני מורוזוב, אשר חוקר את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של הטכנולוגיה. לדבריו, מאגרי נתונים כאלו נוטים לעוור את צרכן המידע והם אף מדכאים תהליכים דמוקרטיים ומנצלים פלטפורמות כמו האינטרנט לפעולה נגד מתנגדי שלטון.

לאור ביקורת זו ואחרות עולה השאלה האם אכן שימוש במתודות כאלו יכול לתרום למחקר איכותי בדיסציפלינה הסוציולוגית או שמא מדובר בפתרון קסם לקיצור הדרך, מהסוג שהטכנולוגיה רגילה למכור לנו?

מאמר אקדמי שהתפרסם בשנה שעברה עוסק בשאלה זו בדיוק. במאמר, החוקרים מציעים שימוש במודלים מתמטיים כדי להשוות פעילות של תופעות ברשתות לעומת פעילותן ב"עולם האמיתי". הם מתייחסים למחקרים קודמים בתחום שהגיעו למסקנות יוצאות דופן, לדוגמה המסקנה כי תפוצתן של תת-קבוצות בתוך הרשתות נצמדת לחוק החזקה (Power law), לפיו הגידול תמיד יהיה בכפולות של העלאה בחזקה.

הטענה העיקרית אשר עולה ממאמר זה היא שניתוח Big Data יוכל אכן להראות קורלציות בין מספר משתנים, אך יתקשה להסביר את הסיבתיות ההתנהגותית. על כן, יש לשים דגש על שילוב המתודה עם יתר השיטות.

כדוגמה לגוף הממלא פונקציה זו, מוצג פרויקט FutureICT, המגדיר עצמו כ"מאיץ ידע מולטי-דיסציפלינרי המתמקד בתחומי טכנולוגיה-חברה-כלכלה-סביבה". מטרתו לעודד שימוש במסות הנתונים ובכוח החישובי שקיימים היום על מנת לחקור את החברה וליצור אפשרות לעתיד בר-קיימא. מטרה זו תושג על ידי מינוף המידע מהמערכות הגלובליות של הפרויקט לכדי יצירת מודלים על מערכות חברתיות-כלכליות. תובנות ממודלים אלו יעצבו את קיומם של מערכות חברתיות-ארגוניות-טכנולוגיות עתידיות. הפרויקט מתבסס על פלטפורמת סימולציה שנקראת – "The living earth platform" ונועדה לזהות משברים, וכן על פלטפורמת השתתפות שתבחן את השפעותיהם של מקבלי ההחלטות.

מי מכם שניסיונות מהסוג הנזכר לעיל מזכירים להם בעיקר תסריטי מדע בדיוני אינם נמצאים בדעת מיעוט. כתב העת האנתרופולוגי Ethnography Matters הקדיש כתבה בת שלושה חלקים למחקר Big Data אל מול מה שזכה לכינוי "Small Data", והוא מחקר איכותני, עמוק וממוקד. אחד הכותבים אף מעיד על עצמו שפעמים רבות הוא מוצא את עצמו מוותר על ההזדמנות לקבל עוד מידע, על מנת לעסוק בצורה מעמיקה במידע שכבר בידיו.

מטבע הדברים ובדומה למקרים רבים, התועלת, בעיניי, תצמח מסינתזה של הדעות. נראה כי בקצב הדינאמי של העולם המודרני, שהולך והופך יותר ויותר שטוח, זה שמשתנה הוא דווקא זה ששורד. הדינמיות ויכולת הסתגלות הם במקרים רבים מפתח להצלחתם של גופים ואף אנשים פרטיים, ולא מן הנמנע שגם תחומי הידע האנושי ושיטות המחקר יפעלו בצורה דומה.

הסטטיסטיקן ג'ורג' א.פ. בוקס צוטַט באומרו כי "כל המודלים שגויים, אך חלקם שימושיים". גם אם כיום קיים פער בין השדה הסוציולוגי לזה הטכנולוגי, גם אם ישנם חסרונות לשיתופי הפעולה בין הדיסציפלינות, וגם אם מחקר כזה אינו תואם את הרעיון הרומנטי של מחקר אנושי של אנשים, כאלו השואפים לקדם את הידע, מחובתנו לדון בשאלות, לעמת אותם אל מול המציאות, ובתקווה גם להרוויח את המיטב משני העולמות.

הביקורת של אותו חבר דרבנה אותי להמשיך ולקרוא עוד ועוד ספרי היסטוריה ולקחת  קורסים בהיסטוריה ככל שהתאפשר לי: מבוא להיסטוריה עולמית, מקצועו של היסטוריון ומבוא לעת החדשה המוקדמת. במקביל התחלתי להעשיר את ספרייתי  על סמך סילבוסים שונים ועל סמך בחירה בעוד ועוד ספרי היסטוריה עם ציטוטים של מקורות ראשוניים ופרשנותם. דווקא דרך הקריאה של ספרי היסטוריה רבים, אציע ביקורת אחת על היסטוריונים דרך מקרה סוציולוגי ריבודי מסויים.

היסטוריונים וסוציולוגיה

בשנה האחרונה קראתי את הספר של בני מוריס "1948" ואת הספר האחרון והחדש למדיי של שלמה זנד "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי". בספרו, שלמה זנד הזכיר את ספריו הקודמים וכיצד הם קשורים להבנתו שהוא לא יהודי אלא ישראלי. בני מוריס ניתח את המהלכים של מלחמת 48' בהדגישו את האלמנטים התיאולוגיים שהיו קיימים במלחמה אשר, לדידו, אינם מודגשים דיים בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך "הישראלי-פלסטיני". בניתוחים המעניינים שלהם הרחיבו שניהם, כמעט בדרך אגב, על ההיסטוריה החברתית בישראל והתייחסו בהסבריהם גם לתופעת המוחלשות המזרחית המעמדית בישראל תוך שהם, כהיסטוריונים בעלי שם, נשענים על מיתוס חברתי לא מבוסס. המיתוס שעליו הם התבססו קשור למשתנים במדינות המוצא המוסלמיות [1]לפני ההגירה לישראל כמסביר את אותה מוחלשות חברתית בקרב מזרחים.

בספריהם של ההיסטוריונים שציינתי מובאת, כאמור, התייחסות לקבוצת ההגירה היהודית מצפון אפריקה, ושניהם משתמשים בסיפור מוכר הגורס כי בצפון אפריקה היו למעשה שתי קבוצות יהודיות מובחנות: קבוצה יהודית אליטיסטית מבוססת ומשכילה ולצדה קבוצה יהודית ממעמד נמוך ונבער. החלק השני של אותו סיפור טוען שאותה קבוצת אליטה מובחנת היא זו שהיגרה לצרפת והפכה לקהילה היהודית המשגשגת ביותר באירופה, מבחינת מעמד והשכלה כיום. לעומת זאת, הקבוצה השנייה "הבורה והענייה" היא זו שהיגרה לישראל. הסיפור שהם חיזקו, מעבר לכך שהוא לא נכון מחקרית, פועל ככל הנראה כדי לכונן זהויות של אשכנזים בתור טובי לב ומצפוניים שאין להם הנאה ישירה – כלכלית או סימבולית – מניצול מעמדי ומדיכוי היסטורי ואקטואלי של מזרחים.

כך כותב החוקר ברוך קימרלינג בספרו "מהגרים מתיישבים ילידים" (2004, עמ' 293):[2]

"יהודי מרוקו, שבחלקם כבר הספיקו לעבור בארץ מוצאם תהליך של "מערוב" ועיור ורכשו השכלה ניכרת, מצאו עצמם ממוקמים בפריפריות שבהן לא היה להם כל סיכוי להשתמש במיומנותיהם. אחיהם אשר הגיעו לצרפת עם רמת מיומנות דומה או זהה, נקלטו במישור התעסוקתי והמעמדי סימבולי בתוך המעמד הבינוני בצרפת, ואף תפסו עמדות בכירות באליטה הכלכלית והאינטלקטואלית הצרפתית".

את אותו מיתוס ידוע ניסתה הסוציולוגית והחוקרת אוה אילוז גם היא לנפץ על גבי עיתון הארץ במרץ 2012[3]. כך אילוז כותבת ולאחר מכן מרחיבה:

"המיתוס שהמזרחים שבאו לצרפת ולישראל היו שונים מבחינה איכותית הוא אך ורק זה: מיתוס."

האמנה הסוציולוגית לפירוק מיתוסים

מיתוס יכול לפעול כמו נשק. המיתוס מייצר הגנה מסויימת עבור מי שמפתח או ממציא אותו וסכנה עבור מי שהנשק פותח נגדו. הסוציולוגיה מעניקה משמעות קריטית לפירוק מיתוסים מאחר שמיתוסים הם הדלק של מה שמכונה "משטרי הצדקה". לפי בולטאנסקי ותבנו (Boltanski & Thevenot, 1999),  סוכנים חברתיים, הפועלים כשחקנים חברתיים, מארגנים את עמדתם מול ביקורות רבות בעזרת "משטר הצדקה", שמחייבת אותם לטיעון עקבי וספציפי. בישראל משטר הצדקה, המבוסס על מיתוסים, מאפשר טיעונים המשמשים להצדקה ולנרמול של תפיסות ומדיניויות נפוצות למשל בקרב אשכנזים רבים בנוגע למזרחים הנמצאים לכאורה "במקומם הטבעי": הרחק מהשכלה והון מסוגים שונים – כלכלי, סמלי. ללא מיתוס, משטר הצדקה יתקשה להתקיים ומדיניות מסויימת (למשל מפלה) לא תוכל להתמיד. מיתוס כמו זה שההיסטוריונים החשובים שכפלו בדבר הבדלי רקע איכותיים לכאורה בין יהודים שהיגרו לישראל ולצרפת, מזמין סוציולוגים העוסקים בפירוק מיתוסים לא מבוססים להתייצב לדגל המחקרי והעובדתי. אם בחלק הזה התייחסתי לתרומה שיכולה להיות להיסטוריונים אם יאמצו חשיבה סוציולוגית, בחלק הבא אתייחס לחשיבה היסטורית שיכולה לתרום למחקר סוציולוגי איכותי, מקיף ומשכנע יותר.

"מחקר מקיף ומשווה בין יהודים מצפון אפריקה שהיגרו לצרפת לבין בני אותה משפחה של יהודים מצפון אפריקה שהיגרו לישראל"

הכשל ההיסטורי של הסוציולוגים

בפוסט בשם "הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית" באתר "העוקץ" ניסיתי להתייחס מבחינה סוציולוגית לזהות ונרטיב הגמוניים הפועלים בתנאי משחק סכום אפס בישראל. הצעתי כי במקרה של הזהות האשכנזית בישראל, ייתכן שזהות זו אינה יכולה שלא להדיר מזרחים וערבים מאחר שאז קבוצת הקטגוריה האשכנזית כבר לא תוכל באותה קלות לדמיין ולעצב את המרחב וכן להופיע (מלשון פרפורמנס) בתור "אשכנזים", כלומר כמכווננים לעבר המערב האירופי החילוני והלבן. טענתי שפעולות ההדרה נגד מזרחים וערבים לא מתרחשות בשל גזענות מהותנית, צינית מעמדית ורשעה, אלא על רקע כלכלה בינארית של זהויות.

לאחר כתיבת מאמר זה בהעוקץ התחלתי לקרוא את הספר החדש של ההיסטוריון הלל כהן תרפ"ט, וכמו שכמעט תמיד קורה לי בקריאת ספרי היסטוריה התודעה החוקרת כמו נחטפת להקשר רחב יותר שתמיד מאתגר את סגנון החשיבה הסוציולוגי מוכוון ההווה והעבר הקרובים. הספר של ההיסטוריון הלל כהן מדגיש חרדה נרכשת וממשית של יהודים מפני ערבים, חרדה שנפרשת על פני ציר אירועים היסטורי ממשי. כלומר, בניגוד לטענתי במאמר ב"העוקץ", אין מדובר רק באיום זהותי בינארי של קבוצת הקטגוריה האשכנזית מפני עלייה של לא לבנים או לא מערביים לעמדות מפתח. למעשה, מדובר גם בפחד שנרכש לאור מאורעות דמים ממשיים והיסטוריים, שנחוו על ידי יהודים – אשכנזים ומזרחים – כפרעות אלימות ומאיימות והצטברו לכדי זכרון קולקטיבי עקוב דם. זיכרון שבתורו ממשיך לעצב את ראייתנו הפוליטית ואת מה שמכונה "הסכסוך".

הספר של כהן מלמד שהתמות המעצבות את מה שמכונה "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" לא מורכבות רק ממפגש זהותי "קולוניאליסטי" ופשטני בין מזרח ומערב. מדובר גם במאורעות דמים פיזיים וממשיים, שהתרחשו עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל ויצרו זיכרון אלים בין שני הצדדים, זיכרון שמעצב את התודעה הקולקטיבית הישראלית והפלסטינית עד עצם היום הזה. יש להסיק כי ניתוח ההיסטוריה של המקום המטולטל ועקוב הדם שבו אנו חיים, לצד ניתוח סוציולוגי-זהותי עכשווי ועשיר, יספק לחוקרי ההיסטוריה החברתית תמונה ומפה ברורות יותר של התולדה במציאות הקיימת. "התמונה הזאת" תציג תמות היסטוריות על סמך אירועים ממשיים ותמות המתייחסות גם למוטיבציות זהותיות תרבותיות.

ראוי לציין עבודות סוציולוגיות חשובות ומעוררות השראה שנכתבו תוך שימוש במתודולוגיות היסטוריות. למשל, עבודתה של אוה אילוז על עליית שיח האהבה במערב שבה היא עושה היסטוריזציה לעיצוב מושג האהבה כפי שהוא מוכר היום בעידן הקפיטליסטי הפוסט-תעשייתי; או יהודה שנהב שבספרו היהודים-הערבים הוא עושה היסטוריזציה לעבר נקודת האפס הזהותית המזרחית בישראל, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל.

כתבתי כאן בקצרה על המחסור הסוציולוגי בקרב היסטוריונים והמחסור ההיסטורי בקרב סוציולוגים. ייתכן שמדובר בכשל מבני, כלומר בכך שהמערכת האוניברסיטאית על מחלקותיה לא מוצאת לנכון לאפשר לסטודנטים מהיסטוריה ומסוציולוגיה ללמוד קורסים מקבילים. על כל פנים, יש להסיק כי סוציולוגים צריכים ללמוד לחשוב בצורה היסטורית על תהליכי ההיווצרות של שדות, ובהתאמה היסטוריונים צריכים ללמוד סוציולוגיה (כבר בתואר הראשון) כדי לדעת להבין את המשמעות, צורת ההולדה והעיצוב של זהויות ונרטיבים בתוך אותם שדות.

ביבליוגרפיה:

[1] באותן שנים מדינות המגרב היו תחת תחת צורות שונות של קולוניאליזם צרפתי

[2] קימרלינג מתבסס על מחקר משווה ומקיף שערך פרופ' ד. בן סימון. 
Ben Simon, D(1969), "L'integration Economique des Immigrants Nord-Africainsen Israel et des Juifs Nord- Africains en France", Revue Francaise de Sociologie 10: 491-514. .(1971),L'eintegration Juifs Nord- Africains en France. Paris: Mouton  

מה אני עושה? כפי שציינתי בפתיח, אני עובדת כאנתרופולוגית וכמנהלת שותפה בחברת MAZE O.D.T & Consulting. את החברה הקים בשנת 2008 ליאון דיקמן כחברה ייעודית וחדשנית שתיתן מענה לגופים (ארגונים, חברות עסקיות וקהילות) המתמודדים עם מצבי קיצון (קיימים ועתידיים), עם מצבי משבר ובסביבות מורכבות ומשתנות. MAZE מציעה שירותי ייעוץ, תכניות הטמעה ואימון (training) וכן מיון והערכה מותאמים במיוחד בעבור קהל יעד זה, ויחד עם שילוב ייחודי של מומחי תוכן רלוונטיים עם מתודות הטמעה מעשיות ואפקטיביות ביותר, משמשת למעשה "one stop shop" מקצועי בעבור נישה זו של מצבי קיצון, מצבי משבר ומצבי שינוי.

עם סיום כתיבת התזה וקבלת התואר השני החלטתי לעזוב מקום עבודה ששימש לי סוג של "בית" במשך שנים רבות ולנסות למצוא את דרכי כאנתרופולוגית. מה זה אומר בדיוק? כרבים אחרים בוגרי תואר שני, זהותי המקצועית הייתה רחוקה מלהיות מגובשת בזמן זה. את ליאון הכרתי מ"גלגול" מקצועי קודם, וכשהציע לי להצטרף אליו מיד לאחר הקמת החברה (ולאחר כמה חודשים נאיביים ומייאשים כאחד, שבהם ניסיתי להציע לגופים שונים הרצאות בתחומים שבהם עסקה התזה), הרעיון של MAZE קסם לי, והתחלתי את דרכי בחברה. מאז תחילת דרכנו המשותפת אנו מלווים מגוון של גופים בישראל ובחו"ל: פרויקטים של השוק האירופי המשותף בבלקן, גופי חילוץ והצלה בישראל ובחו"ל, גופי אבטחה ושיטור ממשלתיים ופרטיים, קהילות, עמותות חברתיות ותכניות אקדמיות מובילות בנושאים של מנהיגות גלובלית, יזמות וחדשנות. בשנתיים האחרונות אני מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובסמינר הקיבוצים.

"עשיית אנתרופולוגיה" מחוץ לאקדמיה

הספרות האנתרופולוגית עוסקת בהרחבה בשאלת מקומו של החוקר בשדה המחקר ועל כך שגם אם הגיע עם רעיון מגובש, עליו להיות מוכן לנטוש רעיון זה ולא לכפות על הנחקרים ועל המחקר את הפרדיגמות שאיתן הגיע לשדה. הבנה זו, שהיא בסיסית בעבור כל אנתרופולוג, יכולה ואף צריכה להיות מתורגמת אל מחוץ לעשייה האקדמית. בהקשר זה אציין שתי דוגמאות בולטות. התבקשנו לפתח ולהעביר סדנאות בתחום של מנהיגות ועבודה בין ממשקים בסביבות מורכבות בעבור מנהלים בדרגות ניהול ביניים עד דרגת בכיר בגופים ממשלתיים וציבוריים במדינה באזור הבלקן, כחלק מפרויקט רחב של השוק האירופי המשותף לפיתוח כלכלי של אזור למוד שסעים ומאבקים זה. פרויקט מרתק זה (שליווינו במשך כשנתיים) יכול לספק חומרים למאמר שלם, ואנסה במסגרת זו לתארו בקצרה. הגענו בצוות רב-תחומי מישראל והשתלבנו במהרה עם מנהלי התחומים השונים במשלחת השוק האירופי המשותף. עבודה רבה הושקעה בסדנאות בהיבטים של פיתוח ולוגיסטיקה, וכולנו נשאנו את עינינו ליום הראשון בסבב הסדנאות. כבר בשעות הראשונות של יום זה הבנו שלפני הטמעה של מודלים שעוסקים במנהיגות ובשיתופי פעולה בין ממשקים בארגון – מודלים טובים ככל שיהיו – יש "לטפל" בנושאים בסיסיים של אמון, חסמים, פחדים ותקשורת בסיסית בין אנשים שחוו שנים רצופות של מלחמות אחים ושחיתות, ורגילים "ללכת כל הזמן בין הטיפות", כפי שאמרה אחת המשתתפות, כדי לשרוד. מושגים של מנהיגות, תכנון וחשיבה קדימה, יזמות, שיתופי פעולה ועוד רבים ששגורים בחברה המערבית הם בלתי אפשריים להטמעה בחברה שעדיין עסוקה בפצעי העבר ורק מחכה לשרוד את היום הנוכחי. הסדנאות יהיו חייבות להשתנות בזמן אמת ולהתאים את עצמן לנתונים שעלו מן השטח, ואכן כך עשינו.

דוגמה אחרת לקוחה מקורס שלקחנו בו חלק, שעסק בגיבוש ובפיתוח מנהיגות קהילתית בקרב דמויות מובילות מקהילות מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. בקורס זה בחרנו להשתמש בכלים מעשיים שהם אפקטיביים מאוד, במיוחד בקרב צוותים הטרוגניים. כבר במשימה הראשונה ביקש אחד המשתתפים ממוביל המשימה (משתתף אחר) להנחות את הצוות מה לעשות כדי להצליח במשימה: "Tell us what to do, you are our leader now". המשתתף שלקח על עצמו להוביל את המשימה ענה לו באופן מיידי ונחרץ: "I'm not your leader, I'm your manager!". בעבורי, כאנתרופולוגית, זהו משפט מכונן ומלא סמליות. בתום המשימה ביקשתי להבין מדוע כעס כל כך מוביל המשימה על אותו משתתף, ומדוע מיהר לתקן אותו. הוא הסביר לקבוצה ולי שבמקום שממנו הוא מגיע, מנהיג (leader) הוא מושג שקשור לשחיתות ולדיכוי, ולכן הוא לא מוכן לקבל על עצמו "תואר" זה. נוסף על המשמעות הסמלית, לתואר "מנהיג" או "מנהל" יש השלכות כבדות משקל ורבות השפעה ברמה המעשית, בתוך הקהילה וביחסיה עם הממשקים בסביבה שבה היא מנסה לקיים את עצמה. כאן המקום, יחד עם מומחי התוכן מתחומי המנהיגות, לעצור וליצור שיח שימשיג מושגים של ניהול ומנהיגות בקהילות שמהן הגיעו המשתתפים, וכן להגדיר את משמעותם הלכה למעשה (כמעכבים או כמשנים) לצורך ניסיון להתאימם לתרבות המדינה שבה הם פועלים כקהילה בעלת אתגרים מורכבים רבים כל כך, וליצירת קרקע לשינוי ולהעצמה קהילתית.

שתי הדוגמאות מנסות להמחיש את חוזקם של כלי העבודה האנתרופולוגיים במסגרת כל פרויקט – עסקי, חברתי, חינוכי ועוד. איני מנסה כאן חלילה "לקרוא תיגר" על תחומי ידע אחרים, טובים ומקצועיים לא פחות, ובוודאי  האנתרופולוגים אינם מקשה אחת. יחד עם זאת, יכולתו של האנתרופולוג להיות "דבק מאחד" בפרויקט באמצעות הגישה הרב-תחומית מחד גיסא ובאמצעות ראיית הדברים בהקשרם מאידך גיסא, היכולת לבצע "זום אאוט" ותהליכי "הזרה", הגמישות בשטח לצד פתיחות וקבלה של "השונה" המאפשרות מציאת פתרונות יצירתיים וחדשנות כמו גם פתרון קונפליקט עוד לפני התהוותו, היכולת להגיע אל "מאחורי הקלעים" (עד כמה שאפשר) בזמן קצר יחסית – כל אלה הם כלי עבודה בסיסיים של האנתרופולוג, בין שהוא חוקר באקדמיה ובין שהוא חוקר מחוץ לה. אני לא יודעת אם בשל צניעותו של תחום צעיר זה לעומת "אחיו" הגדולים והידועים יותר, אם בשל זהות פרופסיונאלית בלתי מגובשת עדיין בקרב הקהילה האנתרופולוגית בישראל, או מסיבות אחרות, נוכחותו של האנתרופולוג בארגונים ישראליים ובפרויקטים שאינם אקדמיים גרידא נתפסת לכל היותר "nice to have" או בלתי נחוצה כלל, זאת בשעה שתרומתו הייחודית לארגון ולהצלחת הפרויקט היא בבחינת "must have" – זאת כמובן לתחושתי ולאור הניסיון שרכשתי כאנתרופולוגית מחוץ לאקדמיה.

הדוגמה הבאה שבחרתי להציג נוגעת לתחום הידע האנתרופולוגי עצמו. הידע התאורטי שרכשתי בזמן כתיבת התזה על אודות מושגים כגון "בית", "מקום" ו"מעבר", התצפיות שקיימתי על טקסים שאנשים מבצעים בחיי היום-יום כאשר הם "עוברים" ממקום אחד למשנהו, התובנות והמסקנות כפי שהוצגו בעבודת התזה, היו חלק בפיתוח וביצירת ערכת אימון (Training Kit) המספקת למנהלים ברחבי העולם כלים לניהול אפקטיבי בזמן של שינוי ובעידן שבו השינוי הופך לדבר שבשגרה. העבודה על פיתוח הערכה אפשרה לי להשתמש בידע האנתרופולוגי שרכשתי במסגרת המחקר האקדמי, "כתף אל כתף" לצד המודלים השונים שהביאו עמם עמיתיי לצוות הפיתוח מתחום הייעוץ הארגוני והפסיכולוגיה: טקסי מעבר ומחקרים מובילים העוסקים ב"בית" ואף באנתרופולוגיה של הגירה חברו למאמרים פסיכולוגיים על אודות "Human needs" ולמודלים של ניהול בארגון.   תחומי ידע אלו הצטרפו למתודות הטמעה מעשיות ויצרו ערכה רב-ממדית, "מוצר מדף" אחיד, ויחד עם זאת מצליח להתאים את עצמו לתרבות הארגונית המקומית ביפן, בגרמניה, בארצות הברית ובישראל.

פעמים רבות עמיתים, לקוחות ואחרים המבקשים לדעת מה אני עושה, "מתייגים" אותי כמגיעה מתחום הייעוץ הארגוני ומתקשים לקשר את האנתרופולוגיה לתחומים של ייעוץ, בעיקר בתחומים של ארגון, ניהול ומנהיגות. אני מתרשמת כי אנשים רבים משייכים את הידע האנתרופולוגי באופן אסוציאטיבי לתרבויות שונות ורחוקות ולחברות מתפתחות, ובהתאם לכך האנתרופולוגיה ממותגת שוב כדבר מה "חביב" המספק צבע ועניין להרצאות העשרה, או כחלק מתחקיר בעבור כתבה במדיה האלקטרונית או הכתובה. העשייה האנתרופולוגית, שהיא כה משמעותית במכלול תחומים הנוגעים לחיינו ולעתידנו כפרטים וכחברה, אינה מקבלת לדעתי את המקום שלו היא ראויה באמת.

המיתוג הלוקה בחסר של האנתרופולוגיה מצטרף לאתגר מורכב שאיתו התמודדתי (ולמעשה עדיין מתמודדת) במסגרת עבודתי – "אתגר השיווק". בתהליכים מודעים ובלתי מודעים, בין היתר מהמקום "הטהור" של המחקר, שיווק – ובמיוחד שיווק של עצמך כאיש מקצוע – נתפס כמילה גסה, ולעתים אף כמעשה בגדר המביש בקרב בוגרים רבים מתחום מדעי החברה בכלל, ומתחום האנתרופולוגיה והסוציולוגיה בפרט. כאנתרופולוגית ש"התחנכה" על טהרת האקדמיה והמחקר, עברתי בזכות עבודתי טקס מעבר מקצועי עמוס בתסכול לצד הצלחות קטנות, שהשליך גם על התחום האישי. אני רחוקה מלהיות כיום אשת שיווק מוצלחת, אולם כדי לשרוד – ויותר מכך – לבלוט במצב של תחרות מתמדת, לעתים כוחנית מאוד, חייבים לדעת לבצע את המעבר מהרמה האקדמית ל"שטח" – כיצד לשווק את עצמנו, וכיצד לכתוב הצעת מחיר, אתר אינטרנט או ברושור שיווקי שלא ייראו כמו עבודת סמינר (זאת במקרה הטוב). יש לקוחות שיעריכו מאוד את מקצועיות "הטקסט האקדמי" שהגיע לתיבת המייל שלהם תחת הכותרת "הצעת מחיר", ויש כאלה שיפסלו את ההצעה ואת החברה המגישה, בעיקר בשל כך. אני שמה לב ל"אתגר השיווק" בקרב בוגרי מחלקות לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה רבים שעושים דרכם אל מחוץ לאקדמיה, החל בשלב קורות החיים והראיונות לכניסה לעבודה ועד המשך דרכם המקצועית.

בשנים האחרונות עוסקים בעולם ובישראל באופן בולט בנושא חוסן – של פרטים, של קהילה, של חברה ושל ארגון. אחת התכונות הבסיסיות לארגון חסון היא קיומן של גמישות ושל פתיחות לנוכח שינויים מתקרבים, וביצוע ההתאמות הנדרשות לשינוי. אני חשה שבשנה האחרונה, בין היתר בזכות עבודה מאומצת של קבוצה שנטלה על עצמה להנגיש את תחומי האנתרופולוגיה בישראל ובעולם לצד עשייה אנתרופולוגית בתחומים שאינם אנתרופולוגיים "קלאסיים", נושבות רוחות של שינוי בהבנה שכדי לשמור על חוסנה של האנתרופולוגיה בישראל, על עמידותה לאורך זמן ועל קיבועה כ-"must have" בחברה כל כך מורכבת ורב-גונית – על הקהילה האנתרופולוגית בישראל לנסות ולהגמיש את אופני חשיבתה, "להיפתח" גם אל העולם שמחוץ לאקדמיה וכן ללמוד כיצד למתג ולשווק את עצמה, את תחומי המחקר והעשייה שלה, ואת אנשי המקצוע ונשות המקצוע המוכשרים והמוכשרות המרכיבים אותה.         

המאמר שלפניכם הוא מאמר סקירה, וככזה הוא מלא בהפניות, בשמות ובנושאים. כמאמר סקירה הוא גם כללי מאוד ולא מספיק מעמיק. אך עדיין, במאמר זה אנסה לתת טעימה, ממש רק על קצה המזלג, של מגוון הנושאים, הכיוונים וההתרחשויות במפגש בין האנתרופולוגיה והסביבה, אחד התחומים המתפתחים כיום.

אחת הקהילות (Section) המתרחבות ביותר בשנים האחרונות בתוך האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, היא קהילת אנתרופולוגיה וסביבה (Anthropology and Environment Society). זהו רק מדד אחד לעלייה בהתעניינות בקשר שבין אנתרופולוגיה וסביבה. לא תמיד זה היה כך. עד לא מזמן הייתה האנתרופולוגיה של הסביבה (environmental anthropology) ענף צדדי וזנוח באנתרופולוגיה העולמית. מפריחה גדולה בשנות השישים והשבעים חלה דעיכה בהתעניינות בתחום, שנשאר קפוא (יחסית) בשנות השמונים והתשעים, עד הפריחה בעשורים האחרונים. 

על פרות וניגודים– שורשי המחקר האנתרופולוגי על הסביבה

מראשית התפתחות האנתרופולוגיה כדיסציפלינה מחקרית, היא נתנה את דעתה לסביבת המחיה של הנחקרים ולהשפעתה על התרבות והחברה. עבודותיהם של מורגן, פרייזר, בועז, מלינובסקי ואחרים מלאות בתיאורי טבע ובניתוח ההשפעה של סביבת המחיה על התגבשות של מוסדות חברתיים, טכנולוגיות וקשרי שארות (עם הבדלים ניכרים בדגש ובמשמעות שהם נתנו ליחסים בין הסביבה לחברה – אבולוציה, יחסיות, פונקצויליזם וכו').^[1]דוגמה קלאסית לכך היא מחקריו של אוונס פריצ'רד (לא אחד המזוהה עם הסביבה) עלשבט הנואר בדרום סודן של שנות השלושים של המאה הקודמת והדרך שבה הוא בחן את ארגון החברה באמצעות מושגים מהסביבה, כגון הבקר והנוף שמסביבם. אך הטבע והסביבה בניתוחים אלו (ורבים אחרים) היו נפרדים מהאדם, קטגוריה שונה שתפקידה היה להסביר את החברה ואת התרבות האנושית, ולא ממש את הקשר בינם לבין הטבע שסביבם.^[2]

תפיסה דומה ליחסים בין הסביבה לאדם הייתה סביב השאלה של טבע ותרבות, שאלה קלאסיתבאנתרופולוגיה. כפי שכולנו למדנו במבוא (אני מקווה), לפי גישתו הסטרוקטורלית של לוי-שטראוס (Levi-Strauss), כל תרבויות העולם חולקות מבנה עומק משותף המתגלה כאשר מקלפים את שכבות פני השטח, אותה שונות תרבותית, המכילה את המיתוסים, את האמונות ואת החוקים של כל תרבות, ומגלים בבסיס התרבות את הניגוד הבינארי שבין התרבות ובין הטבע. לוי-שטראוס וממשיכיו טענו שהתרבות האנושית כולה מלאה במאבקים של התרבות לשלוט, לעצב ולתרבת את הטבע.

אבל חוקרים אחרים רואים בתפיסה המפרידה בין התרבות לטבע תפיסה מערבית-מודרנית, ובראייה האוניברסאלית שלה, תפיסה אתנוצנטרית. מיראן סטראתרן (Strathern) לדוגמה, טענה שבקרב שבט ה-Hagen בגינאה החדשה מתקיימת הבחנה בין הפראי לביתי, אך זאת אינה הבחנה שאפשר לשייכה למושגים המערביים של טבע ותרבות. יתרה מזו, תרבויות כדוגמת ה-Huaorani באקוודור, אשר בעבר היו הטבע והתרבות שלובים בתפיסת עולמם, אימצו את התפיסה המפרידה ביניהם בעקבות חשיפה לתרבות המערבית. כך גם לפי ברונו לאטור (Latour), הטוען שההפרדה בין הטבע לתרבות היא הכרחית לצורך קיום המודרניות.

שיווי משקל, טכנולוגיה ומדע– התפתחות האנתרופולוגיה הסביבתית

אחד הראשונים שהפנה את כל תשומת הלב האנתרופולוגית ליחסים עם הסביבה היה ג'וליאן סטיוארד (Steward), יחד עם תלמידיו לגישת האקולוגיה התרבותית (Cultural Ecology). גישה זו, שהייתה פופולארית מאוד באנתרופולוגיה (ובארכאולוגיה) עד סוף שנות השבעים,^[3] התמקדה בדרך שבה הסתגלה החברה לסביבה הטבעית שבה היא נמצאת, מתוך הנחה שבחברות קטנות או בחברות ברמות קיום בסיסי, הסביבה הטבעית היא גורם עיקרי לצורת ההתארגנות החברתית, אך היא לא קובעת אותה. אנשי גישה זו נתנו מקום נרחב לחומריות של התרבות: טכנולוגיה, כלי עבודה, לבוש וכו', ותפיסה זו פותחה עוד יותר על ידי אחד מתלמידיו המפורסמים ביותר של סטיוארד, מרווין האריס, אשר פיתח את גישת המטריאליזם התרבותי. כך לדוגמה, שינוי תרבותי,לפי האריס, מתרחש כאשר היחסים בין החברה, הטכנולוגיה ויכולת הסביבה לספק משאבים לחברה יצאו משיווי משקל. במקרה זה תהיה התאמה מחדש של המוסדות בחברה עד השגת שיווי משקל חדש.^[4]

אנתרופולוג מפורסם אחר שהושפע מאקולוגיה תרבותית היה רוי רפפורט (Rappaport), שפיתח את גישת האנתרופולוגיה האקולוגית (Ecological Anthropology). רפפורט, הידוע גם בעבודותיו על הטקסים, ניסה ליישם מושגים ממדע האקולוגיה על מערכות חברתיות, בעיקר בנושאים של שימור אנרגיה ושיווי משקל.

גישות אלו זכו לביקורות רבות, והעיקריות בהן היו שהן טובות בעיקר במחקרים על אוכלוסייה קטנה, כמו כפר או שבט מבודד, אך לא על אוכלוסיות גדולות יותר ושאינן מבודדות, וכן שהן מתעלמות מיחסי כוח ופוליטיקה. אך למרות הביקורת, בשנות השמונים המשיכה האנתרופולוגיה הסביבתית לבחון שאלות דומות (חלקן בצורה מרתקת), תוך ניהול יחסי אהבה-שנאה על המדעים המדויקים. מהאנתרופולוגים הבולטים  באנתרופולוגיה הסביבתית אפשר למנות את Emilio Moran, BenOrlove, Andrew Vayda ו-Conrad Kottak. למרות היותם אנתרופולוגים בולטים ומובילים גם היום, הרחיק אותם העיסוק בגישות אלו מהמיינסטרים האנתרופולוגי של אותן שנים, שהחל להתמקד יותר בסוגיות של יחסי כוח, יחסיות (משבר הייצוג), ניתוח שיח וגישות פוסט-מודרניות.

להחזיר את הטבע לזירה המחקרית– התעניינות מחודשת באנתרופולוגיה וסביבה

בעשורים האחרונים, בד בבד עם התחזקותה של התנועה הסביבתית, חלה פריחה מחודשת בהתעניינות של האנתרופולוגים בשאלות סביבתיות, וחל מעבר מעיסוק ביחס לסביבה כדבר טבעי, לעיסוק בפוליטיקה וביחסי הכוח שהבנו את היחס לסביבה. מחקרים עכשוויים בוחנים את הפרשנות ואת היחסים של קבוצות שונות לטבע, את השפעת האדם עליו ואת הפוליטיקה שמעצבת את היחסים בין האדם לטבע. ביטוי מעניין לשינוי זה אפשר למצוא בכותרת המשנה של ספר הסוקר את האנתרופולוגיה הסביבתית: "From Pigs to Policies". כלומר, מעבר מהתמקדות ביחס של אנשים כלפי חזירים (כהד לספרו המפורסם מ-1968 של רוי רפפורט–Pigs for the Ancestors), להדגשת הפוליטיקה שמעצבת יחס זה.

אנה צינג ((Tsing, אחת האנתרופולוגיות המסקרנות ביותר בתפנית זו, מאבחנת את האנתרופולוגיה הסביבתית (החדשה) כמושפעת מכמה תחומים ושדות מקבילים: עליית לימודי מדע וחברה (^[STS^[5), אשר מדגישים את הקשר בין סביבה, מדע ופוליטיקה ומיוצגים על ידי חוקרים כדוגמת ברונו לאטור (Latour), מישל קאלון (Callon), מייקל פיישר (Fischer) ואחרים; גישת הפוליטיקה האקולוגית (Political Ecology) שפרחה בעיקר בגאוגרפיה ואומצה באנתרופולוגיה, לדוגמה עבודותיהם של דונאלד מור (Moore) ופול רבינו (Rabinow); לימודי פיתוח (Development Studies)– בעיקר עבודותיו של ארתורו אסקובר (Escobar) וכן התפתחויות באנתרופולוגיה פוליטית ותרבותיות.

בין אנתרופולוגיה של הסביבה לאנתרופולוגיה של הסביבתנות

פול ליטל (Little) מחלק את המחקר האנתרופולוגי על הסביבה לשתי מגמות עיקריות: אנתרופולוגיה של הסביבה ואנתרופולוגיה של הסביבתנות. המגמה הראשונה, האנתרופולוגיה של הסביבה (Environments), עוסקת בבחינת היחסים בין האדם ובין הסביבה הלא אנושית שמסביבו ובוחנת את הדרכים שבהן תרבויות שונות מתייחסות לסביבת המחיה שלהן ואת התפיסות האפיסטמולוגיות שעומדות מאחורי תפיסות אלו. כך לדוגמה, האנתרופולוגים מייקל דאב (Dave), נורית בירד-דוד (Bird-David) ופיליפ דסקולה (Descola) בוחנים את היחסים בין תרבויות הילידים ובין הטבע שמסביבם – כפרי חקלאים במזרח אסיה, ציידים לקטים בדרום הודו ואינדיאנים ביערות האמזונס בהתאמה.

המגמה השנייה, האנתרופולוגיה של הסביבתנות (Environmentalisms), בוחנת את מאבקם של פעילי הסביבה ואחרים כחלק מהפעולה האנושית. חוקרים העוסקים באנתרופולוגיה מסוג זה מתארים ומנתחים מאבקים וקונפליקטים סביבתיים וכאלה הקשורים לסביבה ברחבי העולם. כך הם מנסים למפות את יחסי הכוחות, את האינטרסים ואת הדינמיקה המתפתחת בין השחקנים בזירה, ולבחון וכיצד הפוליטיקה והיחסים ביניהם מושפעים מהיחסים עם הטבע ומשפיעים עליו על בסיס מאבקים לאומיים, שונות אתנית, אינטרסים כלכליים ושונות אידיאולוגית ותרבותית.

אך פעמים רבות נוצר ערבוב בין שתי מגמות אלו, כאשר תפיסות בנוגע לשאלה מהו הטבע ואיך כדאי לשמר אותו מתנגשות במהלך מאבק סביבתי או חברתי. מאבקים רבים נתגלעו בין המנסים לפתח, להרחיב ולהתקיים מהקרקע, ובין המנסים לשמר את הטבע לדורות הבאים; בין תפיסות שמקדמות פיתוח ובין גישות המקדשות שימור. מבין הדוגמאות הרבות למאבקים כאלה אפשר למנות מאבקים בשמורות ה-Native Americans בארצות הברית, ביערות האמזונס בברזיל ובמרכז אפריקה.

ברבים ממחקרים אלו, כמו בחלק ניכר ממחקרים אנתרופולוגיים, מתואר כיצד הקבוצות החלשות או המוחלשות מנוצלות על ידי בעלי הכוח, ההגמוניה או הקבוצה השלטת. בחלק מהמחקרים מתואר כיצד קבוצות אלו מתנגדות, חלקן במה שכינה ג'יימס סקוט "נשקם של החלשים" (Weapons of the Weak). כך לדוגמה, שאליני רנדריה (Randeria) מראה (בעברית) כיצד המדינה ההודית, יחד עם מדענים ופעילי סביבה, מקשה על הקהילה המקומית באזור יער הגיר במדינת גוג'רט במערב הודו להתפרנס ולחיות באזור שבו הם התגוררו וחיו במשך שנים, בשם שימור הטבע והגנה על המגוון הביולוגי. בעקבותיה, גדי אלגזי מצביע על מקומם של ארגוני הסביבה הממשלתיים בישראל, בעיקר של רשות הטבע והגנים (רט"ג), הסיירת הירוקה ונטיעת היערות של קק"ל, במאבק הלאומי על קרקעות בישראל, בעיקר נגד הבדואים בנגב.

חלק אחר בספרות עוסק במפגשים בין תנועות השימור והגנת הסביבה המערביות ובין תרבויות אחרות שבהן מתקיימות לעתים כפיית ראיית הטבע המערבית על המקומיים והתעלמות מהשונות התרבותית. כך נוצרים מאבקים בין המנסים לפתח, להרחיב ולהתקיים מהטבע, ובין המנסים לשמר את הטבע ולשמרו לדורות הבאים. פלורה יו הולט תיארה זאת כמלכוד 22 של אנשי השימור, שבגלל ניסיונותיהם של אנשי הסביבה לשימור המגוון הביולוגי והמסורת התרבותית של הילידים באקוודור נפגעת יכולתם של הילידים להתפתח ולהתפרנס. דוגמאות לכך אפשר לראות בעבודתם של שליין מולהנן (Muehlmann) בנהר הקולורדו במקסיקו,היו ראפלס (Raffles) ביערות האמזונס ואלינור שורמן (Shoreman) בחקלאות במזרח מיסיסיפי.

אם כן, כיום האנתרופולוגיה של הסביבה עוסקת במגוון גדול של נושאים ותחומים בכל חלקי העולם, כמו מים,ידע ילידי, מאבקים עם תאגידי ענק, בריאות, מדע וחיידקים וקיימות. המחקרים נעשים על בסיס מגוון גישות תאורטיות, כמו הפוסט-מרקסיסטית, הפנומנולוגית, הפוסט-קולוניאלית, הסימבולית וגישת המרחב, ומזוויות ראייה שונות, כמו מגדר, מדינה, פוליטיקה, מיעוטים, מעמד וגזע. 

אחד הנושאים החמים והפוריים ביותר כיום בזירה הוא נושא שינויי האקלים והשלכותיו. מחקרים בנושא נעיםמאתנוגרפיות של תושבי איים שבהם מפלס המים עולה, דרך בחינת ההשלכות של בצורת ממושכת ושינויי אקלים אחרים על תרבויות וניתוח המאבק המדעי והמאבק הציבורי על התופעה, ועד אנתרופולוגיה של קבלת החלטות ברמה מדינתית ועל-מדינתית.

עוד תחום שהתפתח מאוד הוא האנתרופולוגיה היישומית (Applied Anthropology), שיש המכנים אותה "השדה החמישי של האנתרופולוגיה"^[6].אנתרופולוגים רבים משתמשים בידע האנתרופולוגי והסביבתי שלהם כדי לגשר בסכסוכים סביבתיים, לייעץ לחברות ולתאגידים הפועלים באזורים רגישים סביבתית ואנושית ולייעץ לקהילות מקומיות בנוגע לאיומים סביבתיים מצד השוק והמדינה.

סביבה מקומית – אנתרופולוגיה ואנתרופולוגים ביחס לסביבה בישראל – סקירה חלקית

בארץ, האנתרופולוגיה של הסביבה כמעט ואינה קיימת, אך גם כאן אפשר לראות ניצנים של פעילות.

דני רבינוביץ, אולי הבולט באנתרופולוגים בארץ שעוסקים בתחומי סביבה, לא ממש מגדיר את עצמו כזה. רבינוביץ ניהל רוב הזמן קריירות מקבילות של אנתרופולוג המתמחה ביחסי ישראלים ופלסטינים ושלאקטיביסט סביבתי וחברתי, ובשנים האחרונות הוא משלב בין שני התחומים ואף הוציא שני ספרים רלוונטיים בעברית: "כוחות מניעים: כביש חוצה ישראל והפרטת תשתיות אזרחיות בישראל" (יחד עם איתי ורדי) ו"הנה זה בא – כיצד נשרוד את שינוי האקלים".

אחד מתלמידיו של רבינוביץ, ג'רמי בנשטין, המשמש, אז והיום, סמנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, תיאר בעבודת הדוקטורט שלו את תפיסות הטבע השונות בקרב יהודים ופלסטינים ואת הניסיונות לכונן שיתופי פעולה סביבתיים ביניהם, ניסיונות שהיה לו, ועדיין יש לו בהם תפקיד מרכזי, כפי שאפשר לראות בנייר העמדה: "בין 'יום האדמה' ל'יום כדור הארץ': כיוונים חדשים לפעילות סביבתית בקרב פלסטינים ויהודים בישראל".

אנתרופולוג אחר העוסק בסביבה ובחיבור אליה הוא דניאל נווה. נווה, אנתרופולוג, מרצה ומורה רוחני, שהה במסגרת הדוקטורט שלו כשנה בקרב קבוצת ציידים לקטים בדרום הודו. בתפיסתו, הוא משלב ידע אנתרופולוגי על האופנים שבהם הם מפרשים את העולם, את הטבע ואת הסביבה, יחד עם ניסיון לתרגם לחברה שלנו את צורת החיים והמחשבה שלהם, בשילוב  מדיטציה ותפיסות הוליסטיות אחרות.

בגישה אחרת לגמרי אוחזת אמילי מקי (McKee), היחידה ברשימה זו שאינה ישראלית, אשר חקרה במסגרתהדוקטורט שלה באוניברסיטת מישיגן את תחושת המקום והסביבה בקרב יהודים ובדואים בנגב. עבודתה כוללת ניתוח פנומנולוגי של תפיסות הטבע בקרב תושבי מושב בנגב לעומת תפיסותיהם של תושבי היישוב הבדואי שלידם, ואת השימוש הנעשה, לטענתה, בטענות סביבתיות במאבק על קרקעות בנגב. נוסף על כך, מקי מתארת עמותה (בוסתן) העוסקת בפעילות משותפת של פעילי סביבה בדואים ויהודים לצורך קידום הקצאת משאבים שוויונית וצדק חברתי וסביבתי. כיום מקי עוסקת במחקר על המים בישראל, ברשות הפלסטינית ובירדן.

מחוקרי הסביבה בישראל המפלרטטים עם האנתרופולוגיה מדיסציפלינות שכנות אפשר לציין את נתליה גוטקובסקי, שעבודת התזה שלה עסקה בתעשיית שמן הזית, בסחר הוגן ובהשפעות החברתיות והסביבתיות שלהם בישראל וברשות הפלסטינית, וכיום חוקרת במסגרת עבודת הדוקטורט שלה את החקלאות המקיימת בקרב פלסטינים אזרחי ישראל ואת היחסים ביניהם ובין המדינה; את עבודתה של תמר נויגרטן על גינות קהילתיות ומרחב ציבורי; ואת שחר שדה, שכתבה על ארגוני הסביבה וגדר ההפרדה וכיום כותבת על פארקים סביבתיים במזרח התיכון (שלושתן תלמידות בבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר ומונחות (גם) על ידי דני רבינוביץ). נוסף על כך אפשר לציין את בני פירסט, מדריך טיולים וגיאוגרף, שכתב על תרבויות פוליטיות ומאבקים סביבתיים בישראל; את עדנה גורני, שכתבה על מאבקי הסביבה בישראל מזווית אקו-פמיניזם; ואת הילה שגיא, שכתבה על תפיסות הסביבה השונות בין תושבי הקיבוצים בערבה ושכניהם מעבר לגבול.

לסיכום, במאמר קצר, עמוס ומייגע זה ניסיתי להראות כיצד דרך הסביבה אפשר לבחון, לחקור ולתאר תופעות רבות. הסביבה היא פריזמה הטוענת את ניתוח העולם סביבנו במטען רב יותר, מגוון יותר, ולטעמי– מעניין יותר. אך גם לאנתרופולוגיה יש מה לתרום לחקר הסביבה ולהיותה חלק מההוויה החברתית והתרבותית. החזרת הסביבה לתוך הדיון החברתי מאפשרת נקודות מבט שונות על תופעות אשר כבר נחקרו בעבר, ומוסיפה עוד ממד לניתוח האנתרופולוגי המנסה להציע תפיסה מורכבת של המציאות.

אז יאללה, קדימה, צאו לטבע.

לקריאה נוספת על אנתרופולוגיה וסביבה:

רבינוביץ, דני. סביבה ואי שוויון. 2006. בתוך: אורירםוניצהברקוביץ (עוכים) אי/שוויון, הוצאתהספריםשלאוניברסיטתבןגוריון.

שני, לירון. 2012."מרשם לטבע: הטבע בין אדמה לסביבה, המאבק על הקמת הישוב מרשם במזרח לכיש",סוציולוגיה ישראלית, (יד),  57-82. 

Townsend, Patricia K. 2008. Environmental Anthropology: From Pigs to Policies. 2nd ed. Waveland Press. Available in the Reitz Union

Dove, Michael R., and Carol Carpenter (eds.). 2007. Environmental Anthropology.  A Historical Reader.  Blackwell, Boston

Latour, B. 2004.Politics of nature: how to bring the sciences into democracy. Cambridge, Mass.: Harvard University Press.

Rafflses, H. 2002. In Amazonia: a natural history. Princeton University Press.

[1] אנו נוטים להתייחס לכל השמות הגדולים האלה, מייסדי הדיסציפלינה, כאל כאלה שעבר זמנם ואין מה לקרוא אותם. אבל חשוב לזכור, אף שלעתים התאוריות שלהם נראות מיושנות, ההבחנות, הדקויות והעושר המחקרי שלהם רלוונטיים גם לנו כיום.

[2]ביטוי מעניין לוויכוח עכשווי בין הטוענים שהסביבה (והביולוגיה) מעצבת את התרבות, לבין המחזיקים בתפיסות אחרות, אפשר לראות בביקורות של אנתרופולוגים על ספרו החדש של ג'ארד דיאמונד והסערותסביב האנתרופולוג נפוליון שפניון.

[3]במאמר מצוטט מאוד טוענת שרי אורטנר שבשנות השישים היו שלוש תאוריות מרכזיות באנתרופולוגיה האמריקאית: סימבולית, סטורקטורלית ואקולוגיה תרבותית (Ortner, 1984: 128).

[4]רק חלק קטן מתוך המספר העצום של הספרים שכתב האריס תורגמו לעברית, כדוגמת: "בני מיננו", "קניבלים ומלכים" ו"פרות קדושות וחזירים משוקצים".

[5]STS – Science, technology and society- ראו את מגמת STS הקיימת באוניברסיטת בר אילן.

[6]אחרי ארבעת השדות של האנתרופולוגיה האמריקאית: תרבותי, ארכאולוגיה, פיזי/ביולוגי ובלשנות.

מה שמעניין בארגון הזה, לטעמי, הוא שבעוד שמדובר בגוף ימין מובהק ואף קיצוני, האסטרטגיה הרטורית שלו מציירת אותו כא-פוליטי, וזאת כחלק ממגמה רחבה יותר בשנים האחרונות הכוללת את ארגון "אם תרצו" וניסיונות השתלטות של הימין על מוסדות בעלי מעמד "ניטרלי" כמו בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת. כך למשל, באתר "מוניטור" לא תמצאו תמיכה מפורשת בהתנחלויות או ברעיון "ארץ ישראל השלמה" (בשונה, למשל, מאתר מועצת יש"ע). לחלופין הארגון חושף ומבקר אנשי אקדמיה "קיצוניים… [ה]שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעתים אף עם אנטישמים מוצהרים". כלומר, "מוניטור" לא קיצוני בעצמו, אלא הוא נלחם בקיצוניות, והוא לא מקדם אינטרסים פוליטיים כלשהם, אלא את האינטרס של כולנו בהישרדות בעולם עוין, במנהל תקין, בשמירה על החוק ובהגנה על סטודנטים ואנשי סגל נרדפים. ובמילותיו של הארגון בעיתון "הארץ" (22.12.2012): "אנחנו לא ארגון ימין אלא ארגון שאיננו מזוהה פוליטית ומתרחק מפוליטיקה. תפקידנו להגן על האוניברסיטאות מפני גורמים פוליטיים, ובמיוחד מהשמאל הקיצוני שמנצל את המוסדות לצרכיו ופועל בהם כאילו היו מגרשו הפרטי". 

הערכים שבשמם "מוניטור" פועל הם ערכים אוניברסליים, הנמצאים לכאורה מעל למחלוקת פוליטית. כידוע, כל אידאולוגיה – מדינית-ביטחונית או כלכלית; ימנית, מרכזית או שמאלית – כמערכת רעיונות שמטרתה גיוס תמיכה רחבה, מקדמת סדר חברתי שהיא מצדיקה במונחים של טובת הכלל. הייחוד של "מוניטור" ושל ארגוני ימין דומים נעוץ בכך שהם פועלים מחוץ לשדה המחלוקת המפלגתית ויוצרים שדה חדש שבו המאבק ניטש על נורמות שלכאורה אינן שרויות במחלוקת, תוך הצגת היריבים כמי שמפרים נורמות אלה, והצגת הארגון כמי ששומר עליהן כעניין של שירות לציבור הכללי. למשל, כפי שטענה בכנס דנה ברנט, המנכ"לית הנמרצת של "מוניטור", הארגון פועל בשם משלם המסים: "תפקידה של המערכת להשכלה גבוהה הוא לשרת את החברה הישראלית, ותפקיד המוניטור הוא ליידע את ציבור משלמי המסים ואת חבר הנאמנים של האוניברסיטאות מה נעשה בכספם"; ובשם השקיפות: "מאחר שעניינים פנים-אקדמיים אינם חשופים בפני הציבור, חשוב לנו לספק מידע לציבור לגבי בעיות מהותיות שקיימות במדעי הרוח והחברה"; ובשם הפלורליזם, ההגינות והפרופסיונאליות באקדמיה: "פעילותם של אנשי הגישה הניאו-מרקסיסטית הביקורתית לא מאפשרת במה לגישות שונות במדעי הרוח והחברה. אנשיה מנסים להרחיב את השליטה בפקולטות הללו. התהליך הזה הביא לכך שבכמה אוניברסיטאות יש עכשיו קבוצות גדולות של חוקרים מהאסכולה הרדיקלית. ההוכחה הכי טובה לכך היא שיש גידול ניכר בבעלי תואר שלישי בתחומים הללו. השיטה של חבר מביא חבר עובדת פה". 

האסטרטגיה הרטורית הזאת מופעלת במסגרת "מלחמת עמדות" גרמשיאנית[2] על הרגלי החשיבה והדעה של הציבור הרחב, המתרחשת בזירת החברה האזרחית, במקביל וכנדבך מסייע לתחרות על מוסדות השלטון. הימין המתנחלי בישראל, בייחוד מאז ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, הגיע למסקנה שמה שאפשר אותה חרף הימצאותו בשלטון הייתה שליטת השמאל במעוזי עיצוב תודעה – בית המשפט העליון, האקדמיה ותקשורת ההמונים – שהייתה כה חזקה, כך לפי הטענה, עד שהצליחה לרתום אפילו את אריאל שרון ואת ממשלת הליכוד למטרותיו. ארגונים כמו "מוניטור", "אם תרצו", כעת אוניברסיטת אריאל, המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית בקדומים[3] ושדולת ארץ ישראל השלמה בכנסת[4], כל אחד בדרכו, מבקשים להחליש את אחיזת התרבות הפוליטית החילונית-ליברלית בחברה האזרחית. במקרה של "מוניטור", האסטרטגיה היא למסגר את המהלך הזה כמיועד להשיג מטרות שקשה להתווכח עליהן כגון מתינות, שקיפות, איזון, פלורליזם, דמוקרטיה, אחריות ציבורית של בעלי משרה ציבורית ותמורה ראויה למשלמי המסים. האסטרטגיה הזאת רשמה לעצמה כמה הצלחות, כמו מתן תחמושת לפעילי ציבור מן הימין – למשל בהתקפה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון שנוסחה במושגים פרופסיונאליים – והעצמה של סטודנטים בקונפליקט עם מרצים ביקורתיים מדי לטעמם, לדרוש "איזון" בתכנית הלימודים ובאופן הצגת החומר והגנה מפני "אינדוקטרינציה" ו"התנכלות" על רקע אידיאולוגי. בתחושתי האישית לפחות, האווירה החדשה שנוצרה בקמפוסים כתוצאה מכך מורגשת היטב.

ועדיין, למרות החדשנות והתחכום של "מלחמת העמדות" של "מוניטור", הוא עומד לפני משימה לא פשוטה ורצופה סתירות פנימיות. ההגנה על נורמות קונצנזואליות, אבל באופן מוטה פוליטית, היא מקור לפרדוקסים ולאבסורד. דוגמה טובה היא התיאור הפשטני והמופרך של פרופ' סליקטר בתחילת המאמר, המנסה לזהות פרופסיונאליות במדע עם עמדה חיובית כלפי ישראל. הרעיון הוא שמדע פרופסיונאלי, המתרכז בעובדות ("פוזיטיביסטי"), מגיע למסקנות פרו-ישראליות, ואילו ביקורת על ישראל היא תוצאה של מדע לקוי המוטה על ידי נטיות לב אנטי ישראליות. השאלה אם מדע חברה פוזיטיביסטי מתקרב לאמת יותר ממדע "ניאו-מרקסיסטי" (הכוונה כנראה לגישה פרשנית-איכותנית) היא שאלה מסובכת מאוד, והתשובה שניתנת עליה ברחבי העולם, הלכה למעשה, היא שלשניהם יש מגבלות וששניהם נחוצים זה לצד זה. אבל לקבל כפשוטה את הטענה ש"מוניטור" לוחם למען פוזיטיביזם מחקרי, פירושה לייחס לו, שלא בזכות, מניעים פרופסיונאליים טהורים גם אם לא מעודכנים. למעשה, הקריטריון "האפיסטמולוגי" ש"מוניטור" מקדם הוא פוליטי ולא מדעי, תמונת מראה של טענותיו בדבר הפוליטיזציה של האקדמיה משמאל, כי הביקורת שלו מופנית נגד המסקנות ה"אנטי ישראליות" של מחקרים ומרצים מסוימים המוכללים באופן מרושל תחת התווית "ניאו-מרקסיזם", ולא נגד הפרוצדורות המדעיות המופעלות כשלעצמן. העניינים היו מסתבכים מאוד בעבור "מוניטור" אילו הוא היה מנסה ברצינות למפות את מגוון הגישות והתפיסות המתקיימות במחקר ומכיר ביחס המורכב בין מסורות מחקר ובין השלכות אידיאולוגיות (שעשויות לנבוע מכל מחקר, לכאן או לכאן). האבסורדיות של הניסיון לקטלג את מדעי החברה לפי ההבחנה "בעדנו" ו"נגדנו" הומחשה בדוח הסילבוסים של "אם תרצו" מ-2010, שסיווג למשל את תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'והן רולס כ"אנטי ציונית".

הפקפוק ב"מדעיות" של מחקר ביקורתי על ישראל עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של "מוניטור", שלפיהן השגשוג לכאורה של חוקרים "רדיקליים" במדעי החברה והרוח עומד בניגוד לערכים פרופסיונאליים ומריטוקרטיים. ב"מוניטור" טוענים שתהליכי קידום באקדמיה מפלים לטובה, לפי שיטת "חבר מביא חבר", מועמדים אנטי ישראלים. כמו כן, אומרת פרופ' סליקטר, כיוון שתיאוריית הקונספירציה נגד ישראל היא חובקת עולם, למלומדים ביקורתיים קל יותר לפרסם ולמצוא שבתונים באוניברסיטאות עילית בחו"ל. כלומר, שיקולים פוליטיים לא לגיטימיים גוברים, בחלוקת טובין אקדמיים ובהוראה, על שיקולים פרופסיונאליים לגיטימיים. מה שדרוש הוא "איזון". הבעיה היא שהדרישה לאיזון בעצמה נטועה בהיגיון פוליטי ולא פרופסיונאלי. גם אם "מוניטור" צודק, ורוב המרצים במחלקות מסוימות הם פעילי שמאל בעבודתם ומחוצה לה, אין הדבר מעיד על כך שזאת הייתה הסיבה לקבלתם לעבודה – אולי דווקא העבודה הפכה אותם לכאלה, או אולי מאיזו סיבה שלא נלקחה בחשבון דווקא פעילי שמאל הם חוקרים יותר מוצלחים. האוניברסיטאות מצדן טוענות שהן מקבלות אנשי סגל לפי שיקולים של הצטיינות מקצועית ותו לא. אם באמת כך הדבר, איזון על בסיס פוליטי יכרסם בשיקול הפרופסיונאלי-מריטוקרטי, ולא יחזק אותו. אם לא כך הדבר, יש להוכיח זאת – אבל כרגע אין בנמצא הוכחה רצינית. גם לא ברור מדוע "איזון" בהוראה הוא סימן של פרופסיונאליות – בייחוד לא כאשר מדובר באיזון על בסיס השלכותיה של התיאוריה הנלמדת על דמותה של ישראל.

עוד טענה עיקרית של "מוניטור", אשר מדגישה ערכים של שותפות לאומית ושל מנהל ציבורי תקין, היא שמחקר והוראה "אנטי ישראליים" במוסדות ציבוריים מבטאים מעילה באמון הציבור ובכספי המסים שלו. לפני שנעבור לפתרון של "מוניטור" לבעיה זו, כפי שהוצג באירוע, נציין שתי בעיות מקדמיות שמתעוררות. האחת, כיצד מגדירים מחקר "אנטי ישראלי"? סיווג כזה לא יכול להיות פוזיטיביסטי, אלא בהכרח רווי בהנחות נורמטיביות. למשל, האם מחקר שמשתמעת ממנו תמיכה בנסיגה משטחי יהודה ושומרון או ברעיון "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ישראלי? תלוי בעמדה הפוליטית-נורמטיבית של מי ששאלנו. הבעיה השנייה היא שעלולה להיווצר פה התנגשות עם האתוס הפרופסיונאלי, שלפיו אסור שהחתירה לאמת המדעית תהיה מוגבלת על בסיס אופי הממצאים והמסקנות, שבהחלט עלולים להיות לא פופולאריים – אחרת, איך היינו לומדים מספקנים כמו קופרניקוס וגלילאו שהעולם סובב את השמש? תהיות אלו מובילות אותנו, לקראת סיום, אל הנושא הבוער של "חופש אקדמי" והמאמצים של "מוניטור" להגבילו.

המחקר של פרופ' סליקטר טוען, מזווית השוואתית, שישראל נגועה בבעיה של חופש אקדמי משתולל. המחקר, שלא היה זמין לי ושאין לי דרך להעריך את מהימנות ממצאיו, מדרג את רמת החופש האקדמי במדינות גרמניה, בריטניה וארצות הברית בציונים 5, 6 ו-4.5 בהתאמה. בישראל, לעומת זאת, הציון הוא 9. הדבר נובע, ראשית, מכך שמבחינה היסטורית, מקימיה של האוניברסיטה העברית היו האנטי ציונים יהודה מגנס ומרטין בובר, שדגלו בתפיסה שלפיה אוניברסיטה צריכה להיות עצמאית משיקולים לאומיים. שנית, בשונה ממקומות אחרים, בתי המשפט בישראל מעולם לא התערבו בתוכני המחקר האקדמי. שלישית, בישראל המעבר למודל ניהולי או תאגידי של אוניברסיטה היה מוגבל מאוד. זאת בשונה למשל מבריטניה, ששם השכילה מרגרט תאצ'ר להגביל את החופש האקדמי באמצעות ביטול מוסד הקביעות והכפפת המרצים למשטר נוקשה של הערכת הישגים: "תאצ'ר ביטלה את הקביעות", אומרת סליקטר, "כי היא הבינה שללא קביעות, לאנשים אין את המותרות והחופש לעשות כל מה שעולה על רוחם". ועדת מלץ הייתה חיקוי חיוור של תאצ'ר, אבל אפילו המלצותיה סוכלו. כתוצאה מכך, בישראל רווחת התופעה של מרצים בעלי קביעות שנוטשים את תחום ההתמחות המקורי שלהם לטובת עיסוק בסכסוך. לכן גם רמת הפרסומים יורדת, ומדעי החברה והרוח מידרדרים. נוסף על כך, הסטודנטים נחשפים לאינדוקטרינציה פוליטית במקום "שוק של רעיונות". סליקטר ממליצה אפוא על קמפיין שמטרתו לחנך את הציבור בדבר החופש האקדמי המופרז בישראל.

ההערצה לתאצ'ר הפתיעה אותי במקצת. היחסים בין הימין המדיני והימין הכלכלי בישראל הם מורכבים, ולא פעם אנשי ארץ ישראל השלמה ואנשי עסקים וכלכלנים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. אבל בעניין הגבלת החופש האקדמי, כפי שבא לידי ביטוי ב"מוניטור", שתי העמדות מצטלבות. לא במקרה דיבר באירוע "מוניטור" גם ד"ר יעקב ברגמן מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, הלוחם למען הוצאת השליטה בחינוך הגבוה מידי הסגל האקדמי והכפפתו לשיטות ניהול עסקיות וליעדים כלכליים.

מסקרן לראות כיצד ימשיך "מוניטור האקדמיה" לנווט בסבך הנורמות, הרעיונות והסתירות שתואר כאן בקצרה – במלחמת הקודש שלו נגד פעילות אקדמית ביקורתית.

[1]    לצורך כתיבת המאמר השתמשתי גם בהקלטה של האירוע ובחומרים אחרים שהארגון סיפק לי תוך היענות ושקיפות נאותות.

[2]    "מלחמת עמדות" (war of position) היא המטפורה שבה השתמש אנטוניו גראמשי כדי לתאר את המאבק על ההגמוניה במרחב האזרחי. לטענתו, כדי שקבוצה חברתית קאונטר-הגמונית תוכל להחליף את הקבוצה ההגמונית, לא די בכך שהראשונה תתפוס את מוסדות השלטון – עליה לשנות גם את תפיסות העומק האתיקו-פוליטיות של האוכלוסייה. זאת אפשר להשיג רק דרך השתלטות על עמדות מפתח אזרחיות בתחומים כמו כלכלה, חינוך, תקשורת ורוחניות.

[3]    שמטרתה "להצמיח מנהיגות חדשה לישראל שתשנה את השיח הציבורי הקיים ותיצור סדר יום לאומי חדש המבוסס על זהותה היהודית וייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל", והלימודים בה כוללים "התמודדות שיטתית עם מערכת הערכים האנטי-לאומית שהשתלטה על השיח הציבורי בישראל" (אתר המכללה).

[4]    אשר פעלה מאז היווסדה ב-2010 למען שינוי תרבותי-פוליטי דרך חקיקה יהודית- שוביניסטית (חוק הנאמנות, חוק הנכבה, הצעת חוק יסוד: ישראל— מדינת הלאום של העם היהודי ועוד) ושינוי האוריינטציה הערכית של בתי המשפט.

התחלנו בפשוט, חשבנו שיהיה פשוט, לחפש באינטרנט מושגים כמו "סוציולוגיה יישומית", "דרוש סוציולוג" ועוד. לא העלינו הרבה בחכתנו ונעזרנו בכנס על ידע אנתרופולוגי שהתקיים במכון ון ליר, ודרכו הגענו לשני סוציולוגים שפועלים גם מחוץ לאקדמיה. למרות ההבחנה הקיימת בין סוציולוגיה לאנתרופולוגיה, בחרנו מטעמי נוחות לכנות את העיסוק בדיסציפלינה "סוציולוגיה", ואין לפרש בחירה זו אלא מתוך רצון להקל על הקורא.

חשוב לזכור כי הסוציולוגיה נחשבת מדע חדש יחסית, ולכן הדיסציפלינה עדיין נמצאת במאבקים של הגדרה עצמית, של חקירה ושל בחינה, ונדמה כי התחושות הללו מלוות את העוסקים בתחום גם בימים אלו. כך, התחום התרחב מחקרית וגאוגרפית, אולם עדיין נותרה התחושה כי חסרה הגדרה ברורה לשאלה, מהי מטרתו של התחום הסוציולוגי. החומר התאורטי העוסק בסוציולוגיה יישומית מצומצם. מקריאה בספרות נראה כי הסוציולוג היישומי משתמש בידע התאורטי שלו, גם אם לא באופן מפורש, במקום שבו הוא עובד.

פנינו לשני מרואיינים מעניינים. יונתן ונטורה, בוגר המחלקה, המלמד קורסים באנתרופולוגיה של העיצוב בחוג לאדריכלות ועיצוב תעשייתי בבצלאל; שולי הרטמן, עובדת עמותת "במקום'" –מתכננים למען זכויות תכנון.

מעניין כי למרות השוני בתחום העבודה ובגיל, בשני הראיונות עלו תמות דומות על תפקידו של הסוציולוג היישומי. כיוון שערכיה של הדיסציפלינה הסוציולוגית אינם מוכרים ומפותחים דיים בשוק העבודה, החוקרים מקבלים מעמד ייחודי אשר ממקם אותם כיחידי סגולה בשדה. יכולת ההתבוננות הסוציולוגית מייצרת זווית ראייה שונה שאינה מצויה אצל עוסקים אחרים בתחום, וכך מעשירה את הצוות שבו הסוציולוג פועל.

הרטמן מתארת את עבודתה כאנתרופולוגית בעולם התכנון:" חוות דעת אנתרופולוגית על השלכות חברתיות של מהלכים או מחדלים תכנוניים, המצורפת לעתירה לבג"ץ לא מקובלת כיום, זה משהו שאני מנסה לבנות, אבל כמו שיש חוות דעת של ארכאולוג, יש של פסיכולוג ושל כל מיני בעלי מקצוע פה. אני נשענת על מחקר, אני מביאה את הפרספקטיבה הזו ואני חושבת שיש לי מה לתת ומה לתרום, אז אני מנסה לעשות את זה, וככה משנים דברים".

ונטורה נמצא גם הוא במקום ייחודי – הוא נחשב מומחה לעיצוב, ואילו בבצלאל הייחוד שלו נובע מהידע הסוציולוגי שלו: "עשיתי תואר נוסף בעיצוב. כן, הייתי חייב. לקחתי קורסים שיכולתי ללמד וידעתי שדרך ההוראה אני יכול ללמוד את התחום יותר טוב. לקחתי המון קורסים, התחלתי ללמד בבצלאל, בהדסה, בעיצוב גראפי, באדריכלות".

מדבריהם נראה כי החיבור בין העולמות דורש יצירת יש מאין. יש צורך למצוא מנחים משני התחומים, הן מסוציולוגיה הן מתחום העניין הנוסף, דבר המקשה על סלילת נתיב פעולה בתוך האקדמיה. לדעתנו, הקושי האישי בסלילת דרך נובע, בין השאר, מן הפער שבין הסוציולוגים המאמינים כי מטרת הדיסציפלינה היא לחשוף תהליכים חברתיים ובין אלה המאמינים כי מטרתה היא להשפיע באופן אקטיבי על החברה.לדעתנו, הדיסציפלינה הסוציולוגית מתקשה להסביר את חשיבותה ואת תרומתה האפשרית לתהליכים שונים וכן לבדל את עצמה מתחומים אחרים. מדברי המרואיינים עלה המאמץ האישי המושקע למצוא נישה ולסייע בהגדרת המומחיות האישית:

"ברגע שזה בן אדם אחד(אנתרופולוג שעובד בתחום ספציפי–נ"ד ומ"מ), אז כולם רוצים את זה. מה שאני רוצה נורא מעניין {…}אחרים תופסים אותי כמומחה, שזה טוב, לקח לי זמן להגיע לזה." 

הרטמן מציינת באופן שונה את הייחודיות שבתפקידה:" אני באתי עם כלים וגישה אנתרופולוגית למעשה התכנון והצעתי להשתמש בהם לצורך הבנת הצרכים והמציאות של האנשים בעבורם נעשה התכנון.), {…} לקח הרבה שנים עד שהבינו את הערך של הדבר הזה, ואז נוצרה הנישה הזו (מחקר חברתי במסגרת מעשה התכנון) {…} כאן אני מביאה את הבסיס החברתי תרבותי של הפריסה במרחב, וביחד עם מתכננים, מפיקים קוים מנחים לתכנון. ובחוות דעת אני מביאה את  השלכות החברתיות תרבותיות של שינויים כפויים בפריסה במרחב ".

ונטורה מדגיש כי בתוך עבודת הצוות עם מומחים אחרים, על האנתרופולוג להגדיר את מיקומו:

"הכלים הם כלים אנתרופולוגיים, אני ממוקד אדם, אני לא רוצה לפתור בהכרח את הבעיה, זה הם (המעצבים– נ"ד ומ"מ) עושים, אני כן משמש מין מצפן אתי של צוות המחקר{…} אני חושב שהיום המטרה של האנתרופולוג זה בדיוק זה, להיות על קו התפר בין האקדמיה לבין העולם, המציאות".

קו התפר שמתאר ונטורה הוא הבסיס לכוחו וליתרונו. אך הייחודיות שהופכת אותם למומחים בתחומם מהווה מכשול כאשר מדובר בהמשכיות בתפקיד:

"זה משהו שאני לא יודעת מה יהיה כשאני אצא מהעמותה. תפקיד האנתרופולוג זה לא משהו שהוועד המנהל בירך עליו ויצר אותו, זה הצוות.{…} זה לא שלוקחים עוד אנתרופולוגים, אני לא יכולה להגיד את הדבר הזה בכלל. הרבה זה אני ומה שאני יצרתי."

מתיאורים אלו עולה השאלה,מהם הדברים שנלקחים מהתאוריה אל עולם העבודה. התשובה לכך טמונה בתפיסה רחבה, בבחינת המציאות דרך פרספקטיבה סוציולוגית. נראה כי זו מייצרת אצל הסוציולוג זווית ראייה אחרת על התחום שבו הוא פועל. כתבה באתר "הארץ" על הצלחתו של בית האופנה "קאפרי'"מציינת כי המנהל האמנותי של הרשת למד אופנה וכן סוציולוגיה, והוא מספק ניתוח משלו לשימוש בידע על גלובליזציה:"תמיד התעניינתי בשאלה מדוע מישהו מתלבש בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. הצד החברתי, הסוציולוגי של האופנה ריתק אותי.{…}קובעי הטעם כבר ממש לא מזדהים עם הרעיון של השתייכות לקבוצה, כפי שהיה בשנות השמונים לדוגמה. אז, כאשר קנית תיק של גוצ'י, זה שייך אותך לקבוצה מסוימת, וזה מה שאנשים חיפשו מבחינה חברתית. היום אנשים רוצים לגוון, לצאת בהצהרה אישית, ודאי שלא להיראות כמו כל שאר האנשים שקנו באותו המותג." 

 התבוננות אחרת על החברה, פירוק המובן מאליו והבנת תובנות על המציאות מתאפשרות לסוציולוג הודות לידע שהוא צבר וכתוצאה מהפרספקטיבה שבה הצטייד לאורך השנים. הרטמן מספרת על הדרך שלה להגיע לתמונה עשירה יותר:

"בגלל הפעילות הציבורית נסעתי עם העורך דין לכפר שהגיש את  העתירה. התחלתי לדבר עם האנשים ולשמוע ולשאול שאלות ולהסתכל וכן הלאה. אני לא זוכרת לצטט לך בדיוק, אבל התחלתי לשמוע איך הם חיים ומאיפה הנשים והתחלתי להבין את דפוסי הנישואים בכפר. {…} כשאני אומרת לך פרספקטיבה אנתרופולוגית, זה לעורר שאלות  מכיוון שמתכנן בכלל לא יחשוב עליו."

בדומה לדברים אלו, ונטורה מפרש את מקומו של האנתרופולוג בהליך העיצוב:

"אני חושב שאנתרופולוגים הם מבין האנשים היחידים שיכולים להיכנס לחדר ולזהות, אני לא אגיד הכול, אבל לזהות המון המון נקודות קטנות תוך זמן מאוד קצר.{…} מעצבים, אם הייתי מכניס מעצבים לסיטואציה, ישר היו חושבים על דברים נורא גדולים או סקסיים, נגיד מכשיר רנטגן חדש ואז לנסות לפצח אותו. עכשיו, סבבה, זה נורא נחמד.{…} החשיבה שלי היא לנסות לחפש כלים לתרומת דם נגיד, מה שעולה חצי שקל אבל הוא יכול לשנות את החוויה."

מדברים אלו נראה בבירור כי הכלי החזק ביותר שהסוציולוג רוכש בהליך למידה של חומר תאורטי, או מניסיונו,הוא האפשרות לפתח פרספקטיבה סוציולוגית שאפשר ליישם בכל סיטואציה חברתית או הליך מחשבתי, כפי שהשניים מתארים.                               

שיחותינו עם ונטורה ועם הרטמן עוררו אצלנו תחושת תסכול, הנובעת מהצורך המתמיד להוכיח את נחיצותה של הסוציולוגיה בתהליכים שונים בכל פעם מחדש, זאת בשל הייחודיות ובשל כלי העבודה, שנדמה כי לא פעם השאלות והתהליכים שהסוציולוג מבקש לקיים כחלק מהתהליך חשיבה נתפסים כגורמים המפריעים ומביאים להאטת תהליכים. בעולם האקדמי, ברור לעוסקים במלאכה כי מחקר אורך זמן. בעולם העבודה יש פחות מקום לתהליכים של חקירה וגילוי. הרטמן מספרת על דוח שהכינה לעיריית נצרת על אחת השכונות בעיר: "בסופו של דבר, גם במשרד השיכון אהבו את הדוח, גם עיריית נצרת אהבה את הדוח, התכנית הייתה כל כך מוצלחת שבכלל לא עשו איתה כלום ולימים שכרו  צוות חדש שיעשה תכנית חדשה שתהא יותר מקובלת על השלטונות…."

את התסכול אפשר לחלק לשניים–תסכול מן העולם האקדמי ותסכול משאר הדיסציפלינות שעובדות מחוץ לאקדמיה עם אנתרופולוגים. ונטורה מסביר כי לדעתו התפיסה הישראלית של האנתרופולוגיה לא השכילה להתקדם עם הזמן:

"בארצות הברית, תאוריות יישומיות מאוד פופולאריות,כל הקשר שלהם עם התעשייה הוא מאוד הדוק, אבל פה זה מין חילול הקודש. {…} בעיניי זה מקצוע נורא יישומי, והופכים אותו למשהו כמו ספרות. זה לא אמור להיות ככה. יש כאן המון המון בעיות, בכלל, לא רק במחלקה הזו (צוחק). העובדה שכמעט אין פה יותר אנתרופולוגים זו בעיה אינהרנטית. כאן בחיים זה לא יקרה, כי כל אחד רואה את השני כמתחרה, במיוחד פה. רואים את בצלאל כחבורת תמהונים כאלה שעושים כל מיני יצירות אמנות משונות."

הקשיים שעולים מדבריה של הרטמן נובעים גם מאופי מוסד התכנון הישראלי, אשר סובל לא מעט מהתעלמות מצד גורמים שונים ומצד מקבלי ההחלטות:

"לפעמים אני נורא מתוסכלת. אני שואלת את עצמי, מה יצא מכל הדבר הזה? תהליכים נורא ארוכים, הם מעניינים כשלעצמם, אבל הפירות שלהם, אם בכלל, אז הם לוקחים שנים, שנים. עכשיו אני עושה עוד דבר שהוא יותר, לא יודעת אם להגיד רלוונטי, אני כותבת חוות דעת אנתרופולוגיות. זאת נישה שאני לא אגיד שהמצאתי, כי זה קיים, אבל כמעט לא נכנסו בה האנתרופולוגים."

ונטורה מתאר קושי המגיע ממקום אחר: "לי היה נורא נורא קשה לאורך הדרך.לא הייתי ממש צריך להיאבק תוך כדי, אבל כל הקטע הזה עם הזמן והמלגות, יש לזה מחיר.אני עדיין מלמד עשרים וארבעה קורסים שונים כי אין לי מלגה ואין לי תקן. עצם זה שאני מלמד מכריח אותי לדעת את זה הכי טוב שאני יכול."

חוסר היכולת של החברה להבין לעומק את תפקידה של הרטמן מופיע כזלזול באשר ליכולות הספציפיות של הדיסציפלינה:

"הרבה מתכננים היום מדברים על מתכננים חברתיים, אז הם לא חושבים שהם צריכים אנתרופולוגים, הם חושבים שהם יודעים כבר".

האמונה בכלי הסוציולוגי וביכולת האישית, וכן עולם הערכים הפנימי, הביאו את האנתרופולוגים הללו לעסוק בתחום הייחודי שבו הם פועלים, אך תסכול ואכזבה מחובת ההוכחה המתמשכת מקשים לא פעם על ההליכה בדרך שבחרו בה. 

התחושה שעלתה בנו היא כי על הסוציולוג להצדיק את השיטה הסוציולוגית ואת תרומתה להבנת תהליכים חברתיים. מכאן שמקומו של הסוציולוג בתוך התחומים השונים אינו מובן עד הסוף ואינו מובטח לאורך זמן.

הקושי המתודולוגי שנתקלנו בו שופך אור על מיצובה של הסוציולוגיה כדיסציפלינה מעשית. מצד אחד, אין הרבה דוגמאות ישירות המחברות בין התחום ליישום אפשרי שלו, מהצד האחר, אין גם ציפייה רבה כי דבר זה יתרחש בהיקף גדול יותר.התסכול מהמיקום הייחודי, החשש כי לא יימצאו להם מחליפים ראויים וחוסר הביטחון בשימוש שנעשה בפועל עם הידע המולטי דיסציפלינארי מכתיבים במידה רבה את אופן הפעולה בשדה. למרות ניסיונם הרב של השניים, נראה עדיין כי "חובת ההוכחה" שזורה בעבודתם.

שילוב הדיסציפלינות, שאיפשר את היישום הסוציולוגי בעולם העבודה, מאתגר את אופן לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה, בלימודי התואר הראשון ובמידה מצומצמת יותר אף בלימודי התואר השני. כך למעשה נוצר מצב שסוציולוג אשר ירצה לעסוק בסוציולוגיה באופן יישומי נדרש לאיסוף מידע על תחום נוסף, לעתים באופן עצמאי.

אחת המסקנות שלנו היא כי אפשר להציג כציר בין התחושה שהידע הסוציולוגי מאפשר ראייה ייחודית וחיונית לבחינת תהליכים חברתיים לבין התחושה כי אין הכרה מספקת בכוח זה, תחושה אשר מלווה בתסכול רב. ממצאים אלו הותירו אותנו בתחושות מעורבות. מחד גיסא, הזדהינו עם תחושת התסכול שחשו שני המרואיינים שעבדנו עמם. מאידך גיסא, החשיפה לתחומי העבודה המגוונים שלהם עודדה אותנו להמשיך ולחקור את השימוש בידע הסוציולוגי שרכשנו מחוץ לאקדמיה, ואף לחשוב על התחום הנוסף שבו נרצה להתמחות.

מסקנתנו העיקרית היא כי העיסוק בסוציולוגיה מחוץ לאקדמיה הוא קיים ואפשרי, למרות המהמורות בדרך, אולם הוא אינו מוכר ואינו נגיש. לדעתנו, ההיכרות השטחית שלנו עם תחום מרתק זה מעידה במידת מה על מיצובה של הדיסציפלינה במדעי החברה. נדמה כי התפיסה הציבורית בנוגע לכוחה של הסוציולוגיה אינה משקפת את יכולתה האמיתית. זוהי בעיה מהותית של "מיתוג" הדיסציפלינה, באקדמיה ומחוצה לה, אשר מתקשה להגדיר את מטרותיה ובשל כך מתקשה ביישום הפרספקטיבה הסוציולוגית בתחומים שונים, גם אם התועלת שבדבר ברורה לעוסקים בכך.

אנו מוצאות כי יש לשלב תכנים מסוג זה, כלומר דוגמאות קונקרטיות מהשטח שאינן עוסקות בתאוריה על סוציולוגיה יישומית, בלימודי המחלקה לסוציולוגיה, בין שבמסגרת קורסים פורמליים ובין שבכנסים וכדומה. נוסף על כך, יש מקום לבחון אפשרות של חיזוק שיתוף הפעולה בין מחלקות שונות באוניברסיטה, מתוך מחשבה מעמיקה על השדות שבהם תידרש בעתיד עין סוציולוגית מומחית.

משלמה למדתי מהי סוציולוגיה ביקורתית ובמיטבה. אציין כנקודת מוצא דווקא ספר מוקדם, קטן וכמעט נשכח שלו: קמפוס, חברה ומדינה: על תודעה פוליטית חברתית של סטודנטים בישראל  (מפרש, 1982). היה זה ניתוח שיח, שבאמצעותו פיתח סבירסקי את ההבחנה בין תודעה ממסדית – הוא קרא לה תודעה של "מנהלים" – ובין תודעה ביקורתית. לטעמי אלה דברים שיורדים לעומקה של בעיית מה שמכונה "השיח החברתי" בישראל כיום, גם אחרי – ואולי במיוחד אחרי – המחאה החברתית:

 "ה'מבקרים' רואים את החברה הישראלית בת ימינו כמכלול. […] ה'מנהלים' לעומת זאת חסרים נקודת תצפית כזאת: הם מקבלים את הקיים כפי שהוא ואינם חותרים לשינוי […] המציאות החברתית מצטיירת להם לא כמכלול, לא כתמונת נוף פנוראמית, אלא כסדרה של עצמים שבהם הם נתקלים […] הם אינם רואים מבנה חברתי כולל אלא מגוון של קבוצות, ארגונים ומוסדות. הם אינם רואים כיוון התפתחות כללי אלא סדרה של בעיות מוגבלות ומתוחמות שיש להתמודד איתן במידה שהן צצות. הם גם רואים את תהליך השינוי החברתי לא כניסיון של קבוצות או תנועות רחבות לשנות את תבנית הנוף החברתי, אלא כתהליך של 'טיפול' של החברה בבעיות שונות שבהן היא נתקלת." (שם, עמ' 64).

 סבירסקי הוביל את המהפכה הפרדיגמאטית, שבה שונה סדר היום המושגי והמחקרי של הסוציולוגיה הישראלית – מפרדיגמה של מודרניזציה, המניחה הרמוניה בתהליכי פיתוח המונחים מן המרכז, לפרדיגמה מרקסיסטית, הבוחנת את  האינטרסים הנוגדים של קבוצות שונות בתהליכי פיתוח כלכלי ולאומי.[2] ה"אני מאמין" שהכריזו הוא וחבריו בדבר המערכת של ה"מחברות" נשאר שריר ותקף עד היום:

 "אנו מוציאים את המחברות במגמה לתרום לניתוח של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית, ולהבנה הסיבתית של תופעות אלה. […] כאנתרופולוגים וכסוציולוגים אנו מבקשים ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפיסות ה"ניטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות, לדעתנו, מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן אף לשינויה" (דבר המערכת, מחברות למחקר ולביקורת)

אף שמים רבים זרמו מאז בסוציולוגיה הישראלית ובמדעי החברה  בכלל – המהפכה הפרדיגמאטית הזאת הייתה פריצת הדרך שסללה את הדרך לביקורתיות, לפריחה ולגיוון שמתחוללים במדעי החברה מאז.

 ברמת הדיון האקדמי והציבורי, סבירסקי "הוציא מן הארון" נושא שאסור היה לדבר עליו בחוגים מהוגנים – אפליה מבנית המתקיימת בישראל כלפי המזרחים (שעד השינוי הטרמינולוגי שטבע סבירסקי נקראו "עדות המזרח"). בספרו פורץ הדרך משנת 1981 – ספר שהשפיע על דורות של פעילים ושל חוקרים – לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות (ברירות, 1981) הוא הראה כי התוצאה בפועל של המדיניות הקרויה קליטת עלייה, ובסוציולוגית אינטגרציה – קליטה בעיירות פיתוח, מדיניות הטיפוח בחינוך וכיו"ב – היא הפוכה מן הכוונות המוצהרות (אבל היא תוצאה מתחייבת של התכניות שהופעלו, ואינה בבחינת "כישלון" שלהן). במקום להבטיח שוויון, יצרה המדיניות את המצב הנחות של המזרחים, ואף המשיכה ושעתקה אותו. המזרחים לא הגיעו לישראל "נחשלים" וכאן התקבלו בתכניות מקדמות, טען סבירסקי, אלא להפך – הם "נוחשלו" בישראל – עוד חידוש טרמינולוגי משלו – וכאן הפכו אותם למעמד עובדים. אם כן, סבירסקי העלה על סדר היום את הנושא המזרחי, ובאופן מחודד יותר, את הטענה כי אין מדובר כאן ב"פיגור" מיובא, אלא ב"נחשול" תוצרת הארץ. הוא סיפק פירוש מעמדי למצב זה, וקבע כי לא בתרבות מסורתית מול תרבות מודרנית מדובר כאן, אלא במעמדות-עדות הנוצרים תוך המפגש ביניהם.

בשני המישורים – במישור המחקר האקדמי ובמישור השיח הציבורי  — סבירסקי הלך כחלוץ לפני המחנה, ועל כך שילם מחיר יקר: שמואל (נח אייזנשטדט) הכריז מלחמה על שלמה (סבירסקי).

 הצמרת הממסדית והלאומית של הסוציולוגיה דאז החליטה כי המחיר על הפגיעה בקודש הקודשים הלאומי של "קליטת עלייה" ובקודש הקודשים הסוציולוגי של "מודרניזציה" הוא הוצאה מן האוניברסיטה. ובתנאים דאז סבירסקי מצא את עצמו מחוץ למערכת האקדמית כולה. לא היעדר הישגים אקדמיים מנע את קידומו באוניברסיטה – אלא להפך. דווקא הישגיו עמדו לו לרועץ.

 להזכירכם, זה אירע לפני שתנועת ש״ס קמה בשנת 1984 והפכה לדגל את המזרחיות (או את הספרדיות, בלשון המקובלת על עסקניה), וחמש עשרה שנים לפני שקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-1996. ואם חשבתם שהסוציולוג הראשון שעסק במזרחים, שטבע את המושג, שפיתח את הפרספקטיבה הביקורתית ושנדחק בגלל זה מהממסד האקדמי, קיבל סוף סוף במאוחר את ההכרה המגיעה לו – טעיתם. הגל החדש של האינטלקטואלים של המזרחיות בשנות התשעים בחר בפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית והרב-תרבותית, שהתמקדה בזהות המזרחית והגדירה את עצמה במונחים השוללים הן את הסוציולוגיה הלאומית של המודרניזציה הן את הסוציולוגיה הביקורתית המעמדית.

 וכך, הסוציולוגים של המעמד המשיכו להיות חסרי מעמד.

כל אדם אחר היה נשבר ומתייאש ומחפש לעצמו זירה אחרת, תעסוקה אחרת. אבל לא שלמה. מתוך יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, ומתוך כוחות נפש בלתי מצויים שהוא ניחן בהם, הוא הצליח לא להישבר ולא לוותר, ולהמשיך במפעלו האקדמי והחברתי; זאת ללא כל סיוע מוסדי, תוך שהוא ואשתו ברברה סבירסקי  — צבת בצבת עושים: מייצרים את הכלים לפעולתם, תוך שהם מפתחים את התכנים המחקריים והביקורתיים של עבודתם. הם פיתחו "סוציולוגיה ציבורית" – סוציולוגיה שנעשית עם ציבור ובעבור ציבור – הרבה לפני שזו קיבלה את הכותרת הזאת בנאום נשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית מייקל בוראווי בשנת 2004.[3]

 בנוגע למושג סוציולוגיה ציבורית, להזכירכם בסוגריים, בוראווי מבחין בין ארבעה צדדים של העשייה הסוציולוגית: המקצועני-מדעני, הביקורתי, היישומי (policy studies) והציבורי. אחד המאפיינים של עבודת חייו של סבירסקי הוא אי-הוויתור על אף אחד מצדדים אלו. עבודתו מבוססת על נתונים בדוקים ומעובדים, אך זאת תוך בחינה ביקורתית מתמדת של מערכת המושגים והפרקטיקות המדעיים וביקורת עליה. ככל שעבר הזמן העמיקו בעבודתו גם שני ההיבטים האלה: עבודה עם ציבור ובעבור ציבור; ובחינה ביקורתית של המדיניות הציבורית.[4]

כלי סוציולוגי-ציבורי אחד כזה שהפעילו ברברה ושלמה סבירסקי היה ההוצאות לאור "מפרש", ובהמשך "ברירות". היו אלה הוצאות פרינג' – כן, הרבה לפני רסלינג — אשר פרסמו – כאשר היה זה "בלתי מקובל" – ספרים משל מחברים פלסטינים, משל אינטלקטואלים מזרחים בלתי מוכרים אז, ומשל סוציולוגים ביקורתיים צעירים דאז, ובכללם הספר החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים (בעריכת אורי רם, 1995), הכולל גם מבחר מאמרים מן ה"מחברות".

 עוד כלי כזה שיצרו הסבירסקים היה העמותות הל"ה, ובהמשך קדמה, שתי עמותות שמטרתן מאבק לזכויות ההורים והתלמידים במערכת החינוך, ונגד האופן שבו מערכת החינוך "ממסללת" את התלמידים באופן מעמדי ואתני. זאת בהתאם לניתוח פורץ הדרך הנוסף שהציע סבירסקי בעוד ספר שקנה לו מעריצים ואף אויבים רבים: החינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים (1990, ברירות). בספר זה קבע סבירסקי: "מערכת החינוך מילאה תפקיד חשוב בגיבוש המבנה המעמדי של החברה הישראלית, מאז ניתנה בידי מערכת החינוך הציונית-אירופית מתקופת היישוב השליטה על חינוכם של היהודים שהגיעו מארצות ערב, ושל הערבים הפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל לאחר המלחמה ב-1948. […] אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מערכת החינוך בארץ הוא חוסר האוניברסליזם שלה. בישראל אין 'בית ספר ישראלי'; יש 'בית ספר של מבוססים', 'בית ספר של טעוני טיפוח', 'בית ספר ערבי'. ההבטחה שהייתה גלומה בחוק חינוך חובה ובחוק חינוך ממלכתי, של מתן חינוך מודרני לכול, לא קוימה, שכן המדינה בישראל לא הקימה מערכת חינוך אחת, שווה לכל נפש, אלא שימרה בדרכים שונות, קווי הפרדה היסטוריים, הגם שבלבוש חדש."

 כלי אחר המייצר סוציולוגיה ציבורית וסוציולוגיה יישומית הקימו הזוג סבירסקי ב-1991 עם עמיתים נוספים: עמותת אדווה, העוסקת במחקר ובסנגור בנושאי מדיניות חברתית ואי-שוויון בישראל. כמו בשנות השמונים, כאשר הקדים במחקרו את ההתעוררות המזרחית, כך בשנות האלפיים הקדים סבירסקי במחקרו את התעוררות המחאה החברתית. את הדוח הראשון על מצב מעמד הביניים פרסמה עמותת אדווה עוד לפני המחאה של שנת 2011. אחד המפעלים החלוציים – שוב – שיזם סבירסקי הוא פרויקט ניתוח תקציב המדינה – נושא שאיש לא נגע בו לפניו מנקודת ראות של הסוציולוגיה הפוליטית והכלכלה המדינית של אי-השוויון. נוסף על עבודת סנגור על קבוצות חברתיות כמו נשים, קשישים, אתיופים, בדואים ועוד ועוד, סבירסקי ועמיתיו במרכז אדווה מפרסמים מחקרים, דוחות, קובצי נתונים וניירות עבודה, שרבים מהם הופכים לכותרות בעיתונות עם פרסומם. אזכיר רק את סדרת החוברות אי-שוויון ואת סדרת החוברות תמונת מצב חברתית.

ובד בבד ממשיך גם יבול המאמרים והספרים שסבירסקי מפרסם באיכות עילאית ובקצב מעורר השתאות, ביניהם תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו (2004); מחיר היוהרה: הכיבוש – המחיר שישראל משלמת (2005); זרעים של אי שוויון (2005).

 אין כל אפשרות לדון כאן אפילו במקצת עבודתו של שלמה סבירסקי. כיוון שכך, אתקרב לסיום עם מובאה מדבריו שלו, המאפשרת הצצה חטופה אל הדרך המקורית והביקורתית שבה הוא חושב סוציולוגית. בחרתי בדברים שנשא על המושגים "פריפריה" ו"פער": "אינני אוהב את המושג 'פריפריה'. אני מעדיף את השמות המפורשים של מה שעומד מאחוריו: ערבים. מזרחים. כפרים לא מוכרים. תעשיות לואו-טק […] המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית, שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים […] היופמיזם הזה מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: 'פערים'. מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על 'המומחים לענייני עדות'. בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגראפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גאוגראפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון." (התפרסם באתרהעוקץ ב-9 בנובמבר 2011).

לסיום, את מיקומו מחוץ לזירה האקדמית הממוסדת הפך סבירסקי לנקודת תצפית ארכימדית על הנוף החברתי, כלשונו. זוהי נקודת ראות כוללת, עצמאית ומקורית על החברה בישראל, כשהוא ממשיך לשאת את המשא בלי לקרוץ ימינה או שמאלה, בלי לאמץ אפנות חולפות, בלי להתפשר על העיקר – וכך הוא טיפס והגיע חזרה בדרכו שלו אל פסגת המקצוע, ושוב, בלי ברכת הממסד המקצועי. יש בישראל עוד חוקרי חברה מעולים, אבל שלמה סבירסקי מיתמר כנביא בעירו – נביא שגורש  מעירו על שהקדים והתריע על עוולות חברתיות, שעה שמדעני חברה אחרים – כוהנים בעירם – לא ראו או לא רצו לראות, ולא העזו לדבר. הגיע הזמן שעירו של סבירסקי – הקהילה הסוציולוגית – תגמול לו ולו במעט מן ההוקרה שהוא ראוי לה.[5]

[1] ראו ארז וייס, "מחברות למחקר ולביקורת", חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, בעריכת עדי אופיר. הוצאת ון ליר או הקיבוץ המאוחד, עמ' 311-301.

[2] ראו: Uri Ram, 1985. the changing agenda of Israeli sociology: theory, ideology and identity. SUNY Press.

[3] ואזכיר בהקשר זה גם את מפעלו ממשיך המסורת המשפחתית של אחד מבניהם של הזוג סבירסקי – איתי סבירסקי, ממקימי הארגון "כוח לעובדים".

[4] Michael Burawoy, 2004. "For Public Sociology". http://guru.asanet.org/images/members/docs/pdf/featured/2004Presidential...

[5] על ההבחנה בין כוהן ונביא בסוציולוגיה ראו: Robert W. Friedrichs . 1970. A Sociology of Sociology. New York & London: Free Press, 1970.

כפי שנכתב ונאמר פעמים רבות, מערכת הכתבים של "פקפוק" היא עמוד התווך שלו, ומוכנותה להירתם לכתיבה היא הגורם הישיר להצלחתו המרשימה ולהתפרסמותו העקבית וארוכת השנים, שיש הרואים בה נס של ממש[1]. לאורך העבודה על שלושה עשר הגיליונות שפורסמו בעריכתי היו מקלדותיהם של תלמידי הבוגר והמוסמך (בעיקר) המחויבים לעיתון פורות בדרך כלל, והתובנות הסוציולוגיות קלחו מתוכן בשצף. טרם נתקלתי בתופעות קולקטיביות של "מחסומי כתיבה". והנה, כשהצגנו לחברי המערכת את גיליון הבחירות והזמנו אותם (ואת כל שאר תלמידי המחלקה ומוריה, באמצעות פרסום) להשתתף בו, הופתעתי למצוא שהם מהססים, מתלבטים ונבוכים. סטודנטית לתואר ראשון במחלקה אף אמרה בשתיים מהפגישות דברים בסגנון: "אני לא מרגישה בנוח לכתוב על זה. מה כבר אוכל לחדש? במה אהיה שונה מעוד פרשנות בעיתון? כשאתם מדברים על זה, אני מרגישה שנסתמות לי האוזניים." סטודנטית לתואר מוסמך במחלקה כתבה לעורכים בדואר האלקטרוני: "…לי אין קושי לחשוב על פוליטיקה כעל משהו שהוא סוציולוגי… אני חושבת שזה עניין אישי. מאוד קשה לי עם הפוליטיקה בשנים האחרונות, ואני פחות מעורה בזה ולכן היה קשה לכתוב על תחום שאני לא בקיאה בו מספיק… סוציולוגיה היא עניין שהוא פוליטי במהותו ולכן אי אפשר להגיד שהמחלקה שלנו היא לא פוליטית. [אבל] לכתוב על פוליטיקה זה אתגר מסוג אחר שנעשה היטב בטורים היומיים בארץ והוא לא כמו רוב הכתבות של פקפוק על תחומי עניין ספציפיים של הכותבים…" (ההדגשה שלי)  

ההפרדה שנעשית כאן היא מרתקת. ברור ולא עומד לוויכוח הרעיון שהסוציולוגיה כדיסציפלינה, שעיצבו תאורטיקנים כמו מרקס, דורקהיים וובר, היא פוליטית במהותה, ושיש ביכולתה לתרום לדיון על הפוליטיקה הישראלית. ברור גם כי הידע שהועבר מהמורים וממורות המחלקה הוא ידע פוליטי, המעמיד במרכז הדיון יחסי כוח חברתיים (יש אף שיטענו כי הוא מפריז וחד-צדדי במגמה זו). אך עם זאת, נראה כי הבחירות לכנסת, והפוליטיקה המדינתית בכלל, העוסקת בחלוקות כוח מרכזיות בחברה ובתהליכים עצומי השפעה בתוכה, מוצאות את מקומן מחוץ ל"תחומי העניין הספציפיים" של הכותבות והכותבים. מצטייר כי יחסם לספרה חברתית זו הוא מכבד ומשתאה ברמה העקרונית, אך פסיבי ובלתי מעורב ברמת בחירת הנושאים האינדיבידואלית. אם נזכור כי בסופו של דבר מה שמניע, דוחף ומאתגר סטודנטיות וסטודנטים לכתיבה סוציולוגית בעבור "פקפוק" או בעבור סמינריונים ועבודות תזה הם אותם "תחומי עניין אישיים", נוכל להתחיל להבין את מגמת ההימנעות מעיסוק בנושאים אלו. יש להדגיש כי מגמה זו אינה מסמנת שמרנות, קונצנזואליות או הימנעות מגישות ניתוח ביקורתיות, אלא נטייה לבחור זירות מחקר קטנות במהותן ולחקור ספרות חברתיות מרתקות וחשובות, אך כאלו שהשפעתן המאקרו-פוליטית מצומצמת למדי. 

מפעם לפעם כן נכנסה "הפוליטיקה הגדולה" לתוך המגרש של "פקפוק", והניעה ויכוחים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, כמובפולמוס שהניע ביקורו של האנתרופולוג מייקל למבק בישראל בשנת 2009, או בחלק מכתבות גיליון 29 שהוקדש למחאת קיץ 2011. אולם, כפי שטענתי בסקירותיי על ההיסטוריה של "פקפוק" (ראו "במה מפקפקים?" חלק א' וחלק ב'), נושאים אלו נשארו משניים בהיקפם לעומת כתיבה על אודות המחלקה שלנו, הרהורים על הדיסציפלינה הסוציולוגית או עיסוק במגוון רחב של "תחומי עניין אישיים" כאלה ואחרים.    

מקום אחר שבו מתבטאות העדפות העיסוק של תלמידות ותלמידי סוציולוגיה הוא כמובן עבודותיהם המחקריות. עיון ברשימת הכותרות של עבודות המוסמך והדוקטורט שהוגשו למחלקה בשנים 2012-2009 מגלה המשך לכיוון שהוצג. הפוליטיקה המדינתית נוכחת, אך בשיעורים נמוכים. כך למשל, הוגשו עבודות שחקרו זירות כמו מבוגרים-צעירים, ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו, תופעת התקשוּר בישראל, עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה, התחדשות רוחנית יהודית בישראל, מהגרים יהודים בגרמניה, אמנות לחימה פרסית, התאחדות עולי אמריקה הלטינית בישראל, זהות חרדית בקרב אקדמאיות, המוסד לרפואה המשפטית בפלסטין, הציונות הדתית ו"בעיית" הרווקות המתמשכת, זהות אישית וארגונית בארגון היי-טק, ריקוד הפלמנקו, הקהילה הארמנית בירושלים, הלגיטימציה של שימוש בסמים בקרב מבוגרים צעירים, חברות ביוטכנולוגיות חדשניות, טכנולוגיות צילום דיגיטליות, התהוותו של מקצוע תומכת הלידה (דולה) בישראל, רכיבה על אופני כביש, ועוד ועוד. כמובן, יש גם דוגמאות לכיוונים אחרים. באותן שנים הוגשו גם מחקרים, כמותיים בעיקר, שעסקו בנושאים כמו ביטוחי בריאות, השתתפות בשוק העבודה וזירות שונות בתוך צה"ל, אך שיעורם נמוך יותר.

אדגיש כי אין בדבריי ביקורת גלויה או סמויה על איכות העבודות (ומובן שאני מתרשם באופן שטחי ותצוגתי מהכותרות גרידא), על החשיבות והעניין של שדות המחקר, על התרומה המחקרית-תאורטית או על מידת הפוליטיות או הביקורתיות של הגישה שבה הן נקטו; כל שברצוני להראות הוא כי גם עבודות אלו נוטות להעדיף זירות מחקר מקומיות וצרות בהיקפן, ופחות לחקור זירות כמו פוליטיקה מפלגתית, מבנים ברמת המאקרו והמדינה, עיצוב של חלוקת הכספים הציבורית או מאפיינים של מדיניות הממשלה והרשות המבצעת. בהמשך לנתונים שהובאו, אטעים כי להשקפתי אין הכרח כי המתודות הכמותיות יתאימו לחקר המציאות הפוליטית במדינה יותר ממתודות אתנוגראפיות ואיכותניות. נראה לי שיוכלו לצמוח תובנות מרתקות מעבודת שדה אנתרופולוגית יסודית בתוך מפלגה מסוימת, מניתוח טקסטואלי או מוסדי של מגמות בחקיקה, מראיונות עומק עם סוכנים פוליטיים כאלה או אחרים, או ממחקר היסטורי-השוואתי על פעילותה של הממשלה.

ברור לי כי הנתיבים למחקרים כאלה שורטטו על ידי הסוציולוגיה הישראלית בעבר, ועל ידי חוקרות וחוקרי המחלקה בתוכה. תקצר היריעה מלמנות עבודות קודמות ועכשוויות אלו. אך עדיין, חוויותיי בחודשים האחרונים מעידות שיש חסם כלשהו בחלחול של ההבנה כי הזירה הפוליטית "הרחבה" היא מגרש בית סוציולוגי מובהק, ומורגשת רתיעה של תלמידות ותלמידים מפני משחק בתוכו. מעניין לחשוב אם מדובר בתופעה "ירושלמית" שמאפיינת את תלמידי האוניברסיטה העברית, או שתופעה זו היא נחלתה של הסוציולוגיה הישראלית העכשווית בכלל. (ראו ביקורתו של ארז מגור על היעדרות הסוציולוגיה מהסבר הבעיות החברתיות שעמדו במוקד מחאת קיץ 2011).

בחינה השוואתית עתידית של נושאי עניין המעסיקים את מרצי המחלקות, בקורלציה לתחומי המחקר שבוחרים תלמידיהם, תוכל אולי לספק רמזים להבנת שאלות אלו. 

אסיים בהבעת חשש כי נטיות הלב הסטודנטיאליות שתוארו מסמנות תפיסה מסוימת בעניין "הידע הסוציולוגי" ובעניין סוגי המחקר שאפשר ושמתחשק להפיק מתוכו. כפי שניסינו לטעון בקיומו של "גיליון מיוחד לבחירות 2013", עורכי "פקפוק" מאמינים שיש לחשיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית מקום בלב הניתוח הפוליטי המרכזי בישראל. בהמשך להצהרה המפורסמת כי "אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה", אני סבור כי לתרומה אנליטית יוכלו להיות גם תרומה והשפעה בתחומי החשיבה והפעולה הפוליטית. כסוציולוגים ואנתרופולוגים, עלינו לזכור זאת ולהיזהר מלהפוך ל"מומחים לזירות קטנות" – מרתקות, מורכבות ואהובות ככל שיהיו.                

[1] למשל, פרופ' תמר אלאור שהציגה אותי ואת איתי ארצי לתלמידי הקורס "פורום מוסמך" במילים: "פקפוק הוא ממש נס מחלקתי"

בגופנו יש פי תשעה תאים של חיידקים מאשר תאים שלנו. חיידקים אלו אחראים, כנראה, על חלק ממי שאנחנו, מאיך שאנחנו נראים, מתנהגים ופועלים, ובעצם, מהזהות העצמית שלנו. בניגוד לדימוי של החיידקים כחסרי משמעות או כמזיקים לגוף (כמו קריוס ובקטוס), מדענים כיום מבינים שחיידקים הם מערכת חיים מורכבת מאוד וחיונית מאוד לתפקוד גופנו. יותר מזה, החיידקים, מתברר, הם יצורים מתוחכמים המצליחים להתאים את עצמם לסביבות משתנות ולהתגבר על איומים רבים. מחקרים שנערכו בעשר השנים האחרונות מגלים שחיידקים משפיעים כאמור על נטייה להשמנה, אבל גם על בחירת בני זוג ומשיכה מינית, על התנהגות כפייתית, על מחלות מעיים, על הסיכוי להיות מעורב בתאונת דרכים, על התנהגות אגרסיבית או רגועה, על מערכת החיסון של ילדים ומבוגרים, על הסיכוי ללדת בנים ועוד. מדענים מנסים להנדס חיידקים כדי שיפיקו אנרגיה, יזהו מוקשים, יתקנו חורים במבנים, יעבירו מידע ועוד. השמים והדנ"א של החיידקים הם הגבול.

הכתבה הנקראת ביותר באתר "כלכליסט" עסקה בדיוק בנושאים אלו, ולפני כמה חודשים יצאו כתבות רבות בעקבות סיוםפרויקט המיקרוביום האנושי (שכמובן נעשה רק על חיידקים של נשאים אמריקאים), תוצר של מאמץ כספי ומדעי אדיר. אך זהו עדיין תחום צעיר יחסית, והמנגנונים שגורמים להשפעה העצומה של החיידקים על האישיות ועל הבריאות שלנו עדיין אינם מובנים מספיק. אחת המטרות של המחקר היא להגיע למצב שבעזרת אכילת יוגורט או קפסולה מיוחדת, שבהם חיידקים "טובים" שהותאומו במיוחד לאדם המסוים, יהיה אפשר לרפא מחלות רבות ולשמור על בריאות מאוזנת ותקינה.

אך מלבד המשמעות הביולוגית והמדעית של תגליות אלו, עולה השאלה, מהן ההשלכות החברתיות והתרבותיות של ההבנה החדשה על תפקידם של החיידקים. מה זה אומר על ההבנה שלנו את טבע האדם או את המוטיבציות שמפעילות אותו? מה זה אומר על הבדלים תרבותיים וחברתיים?

לתגליות על החיידקים יש משמעויות חברתיות ותרבותיות. אוכלוסיות החיידקים והמספר שלהם משתנים מאדם לאדם ומסביבות מחיה מסוימות לאחרות. כך לדוגמה, יש הבדל בסוג החיידקים שהתקבלו מההורים (יותר נכון מהאימהות) בין אלה שנולדו בניתוח קיסרי ובין אלה שנולדו בלידה רגילה. גם לשימוש ולשכיחות השימוש באנטיביוטיקה יש השפעה ניכרת על גודל אוכלוסיית החיידקים ועל המגוון שלה. וכך גם למזון, שגם הוא משפיע על סוגי החיידקים. כפי הנראה, למי שאוכל הרבה בשר ואוכל "בריא" (כלומר, מי שמצבו הכלכלי גבוה יחסית) יהיה הרכב חיידקים שונה מהרכב החיידקים של מי שאוכל רק ג'אנק פוד ואוכל זול. כך גם הבדלי תרבות משפיעים על הרכב החיידקים: הרכב החיידקים של אדם קוריאני יהיה שונה מההרכב של מי שניזון מהאוכל המקובל בתרבות האמריקאית ונחשף לסביבה היגיינית שונה, למשטר תרופות שונה ולטיפול בריאותי שונה. ייתכן שאחד ההסברים לשונות התרבותית הוא סוגי החיידקים השונים. כך לדוגמה, ייתכן שאפשר להסביר הבדלים באופי הלאומי של תרבויות בשונות בחיידקים המקוננים בגופנו. תודו שזאת מחשבה מסקרנת.

נוסף על כך, להשפעה של החיידקים ולעצם הנוכחות שלהם בתוך גופנו, בתוך תוכנו, יש משמעות מעניינת למחקר החברתי והאנתרופולוגי, בדרך שבה אנו תופסים את עצמנו, ובעיקר לשילוב בין התרבות לטבע, בין החברה לסביבה.

על חיידקים, נמלים ועכבישים – גישות חדשות לטבע ולתרבות

בשנים האחרונות מתעוררות מגמות המנסות לאתגר את התפיסות המסורתיות של טבע ותרבות, ובכך לערער על ההבנה השגורה של היחסים ביניהם. אך יש חוקרים המנסים להרחיק מעבר לכך ולא רק לבחון מחדש את היחסים בין הטבע לחברה, אלא לנסות לשלב את הטבע ואת הסביבה בניתוח החברתי. אך עדיין נשאלת השאלה, כיצד עושים זאת בפועל? כיצד יש לנתח את הטבע עצמו או חלקים ממנו בתוך הספרה החברתית? כיצד אפשר לנתח את פעילות החיידקים שבגופנו באותה הדרך שבה אנחנו מנתחים את המחאה החברתית או סוגיות של יחסי כוח?

לאטור, אולי הבולט מבין ההוגים המנסים לשלב את הטבע במערך החברתי, אך גם ממעוררי המחלוקת שבהם, מנסה בעזרת המושג Actant, שהוא משאיל מהסמיוטיקה, לתאר את הרשת החברתית המשלבת בין האנושי והלא אנושי. לאטור וחבריו לתאוריית השחקן-רשת, Actor-Network Theory – ANT, מגדירים את ה"אקטן" כשחקן אנושי ולא אנושי במארג יחסים שמעודד שחקנים אחרים למערכת של פעולות. לתפיסתם, הרשת החברתית אינה מורכבת רק מקשרים בין השחקנים האנושיים, אלא גם מקשרים בין השחקנים הלא אנושיים. רשת זו מכונה אצל לאטור ואחרים רשת של material-semioti – כלומר הקשרים שנוצרים בין הלא אנושי – כלים מדעיים, חיידקים – בין הייצוגים שלהם ובין השחקנים האנושיים. מכאן ההבנה שכדי להבין תופעות חברתיות יש להבין לא רק מהם האינטרסים של כל שחקן, מהן הפעולות שלו ומהם הייצוגים שאובייקטים מהטבע מסמלים, אלא גם מהם החיבורים שנוצרים בין האדם, הטבע והטכנולוגיה במרחב, וכיצד יחס זה מושפע ומתווך.

חוקרים אחרים טוענים שראיית אובייקטים ופרטים מהטבע כשחקנים לכל דבר מעוותת את היחסים בפועל ומקשה על יישום הגישה. טים אינגולד ((Tim Ingold לדוגמה, מציע במקום ה-Network של לאטור את ה-Meshwork – מושג המושפעמתפיסת המרחב של לפאבר (Lefebvre), ובמקום ANT של לאטור הוא מציע את  SPIDER.[1] בצורה זו הוא מתרכז בתנועה, בפרקטיקה שנוצרת במפגש בין האנושי ללא אנושי, אך הדגש הוא על ההשפעה של מפגש זה על האנושי, עלינו, על בני האדם.

תפיסותו של אינגולד, כמו גישות אחרות באנתרופולוגיה כיום, מושפעת מאוד ממושג ה- Rhizomes של ההוגים הצרפתייםדלז וגואטרי, שגישתם הפכה להיות אופנתית מאוד במחקר האנתרופולוגי העכשווי.[2] הריזום הוא, מילולית, קנה שורש, סוג של גבעול (כמו דשא) ששורשיו וגבעוליו מסתעפים ומצטלבים. בתאוריה של דלז וגוטארי הכוונה למרחב שאין לו התחלה ואין לו סוף, שמתפתח לכל הכיוונים, וכל הסתעפות מחוברת לאחרת ויוצרת הסתעפות חדשה.[3] השימוש בריזום במחקר החברתי מנסה להדגיש את הנזילות ואת הכוללניות של המציאות של ימינו, שבה כל הדברים מחוברים וקשורים זה לזה. כאשר עוסקים בקשר בין העולם החברתי לעולם הביולוגי, דימוי הריזום הוא מושג מפתח שמשפיע רבות על המחקר החברתי והאנתרופולוגי.

עוד אנתרופולוגית שהושפעה מגישתם של דלז וגוטארי אך יצרה גישה שונה לשילוב בין טבע לתרבות היא דונה הראווי (Donna Haraway) בתאוריית NatureCulture. בעזרת גישה זו הראווי מנסה לאתגר את ההבחנה בין האנושי והלא אנושי, וכן את ההפרדה המוחשית בין עולם "הטבע" לעולם "התרבות". הראווי מנסה להראות כיצד אורגניזמים מעצבים ומעוצבים באמצעות כוחות פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, והיא מנסה להראות שאי אפשר להפריד בין יצירת מבנים חברתיים לפעולתם של הלא אנושיים. הטבע, לטענתה, אינו דבר נתון וסטטי, אלא מבנה שבאופן יום-יומי מובנה באמצעות שיח רב-עוצמה שמתקיים באינטראקציות בין חומרים ושחקנים אנושיים ולא אנושיים. בצורה זו הראווי טוענת שעל המחקר החברתי לנסות ולתרגם את השילובים ואת הפירוקים המתקיימים בשדה כדי להבין את האינטראקציה ביניהם, בדומה למושג Material-Semioti שגם היא משתמשת בו.

ב-2010 התקיים כנס שהוקדש לגישתה של הראווי, וגיליון מיוחד של כתב העת "Cultural Anthropology" איגד מאמרים אשר הושפעו והתכתבו איתה. בהקדמה לגיליון כותבים Eben Kirksey ו- Stefan Helmreich  שהאנתרופולוגיה כבר אינה מוגבלת רק לחקר האדם, אלא היא עוסקת בהשפעות של האינטראקציות שלו עם סוגים אחרים של אני. השאלה שמעסיקה אותם היא לא מיהו האדם, אלא למה האדם הופך (?what is anthropos becoming), עם התקדמות המחקר הגנטי, האקולוגי והטכנולוגי.

המאמרים בגיליון ניסו לבחון בעזרת תפיסת ה-Natureculture את הממשק שבין בני האדם וקופים בבאלי באינדונזיה,משמעויות מגדריות בעקבות עבודת שדה עם אלמוגים במעבדה ימית בקליפורניה, שימושים בדבורים בשירות הצבא והמשמעות האנתרופולוגית של שימוש זה, ואת האינטראקציה שנוצרה בין נגיף שפעת העופות, מדענים ופוליטיקאים, וההשפעות של אינטראקציה זו על תפיסת הבריאות והביטחון שלנו, ועוד.

דוגמה אחרת לניסיון לחבר בין האנושי והלא אנושי uלהבין את האינטראקציה ביניהם כחלק ממה שמכונה, 'מפנה המינים' (Species Turn) היא עבודתה של אנה טסינג (Anna Tsing), העוסקת בהשפעות של גלובליזציה, בעיות סביבה והבדלי תרבות בתוך מארג ה-Natureculture. הפרויקט העכשווי והמסקרן שלה מתמקד בפטריות ובקשרים שהן יוצרות עם הסביבה האנושית והלא אנושית (ראו כאן את האתר של רשת החוקרים והמשתמשים שהיא הקימה כדי לחקור זאת).

עוד אנתרופולוגים (מבין רבים) ששווה לעקוב אחריהם במאמצם לשבור את הדיכוטומיה בין טבע לתרבות ולהבין כיצד הם שלובים יחד הם: פול רבינו ((Paul Rabinow, העוסק (בין השאר) בהשפעות של המחקר הגנטי על תפיסת האדם; היו ראפלס (Hugh Raffles), שיצר אתנוגרפיה של יער האמזונס ושל עולם החרקים; אנדרו מטיוס (Andrew Mathews),שחוקר את היערות במקסיקו; פיליפה דסקלה (Philippe Descola), שעוסק בתפיסות שונות של טבע, תרבות ואנימיזם.

המשותף לכל החוקרים שסקרתי כאן בקיצור אכזרי ולעוד רבים אחרים הוא בהבנה שמשהו צריך להשתנות בדרך שבה אנו מבצעים אנתרופולוגיה ובדרך שבה אנו תופסים את המציאות שלנו ואת מה שמעצב אותה. השילוב של ההתקדמות המדהימה במחקר הגנטי, בחקר המוח וכמובן במחקר החיידקים, יחד עם הבעיות הסביבתיות הגלובליות, מקרב את האנתרופולוגיה קרוב מאוד לביולוגיה. כך בעצם האנתרופולוגיה סוגרת מעגל. כמדע שצמח מתוך הביולוגיה ונמלט ממנה (ומההגדרה המדעית שלה) רחוק ככל האפשר (תוך קריאות אימה על גזענות וקולוניאליזם), האנתרופולוגיה חוזרת לעסוק בביולוגיה, במדע ובטבע. כדי להבין מה ומי אנחנו, למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים ולמה בדיוק אנחנו הופכים, על האנתרופולוגיה לאמץ גישות וצורות חשיבה חדשות ויצירתיות. ממש כמו החיידק.

[1]  ראשי התיבות של: Skilled Practice Involves Developmentally Embodied Responsiveness. ראו גם אתהדיאלוג שאינגולד יוצר בין ה-ANT  ל-SPIDER בניסיון להסביר את היתרון של גישתו (בייחוד שימו לב לשורה האחרונה, שכל מי שקורא את לאטור ואת שותפיו לגישה יכול להזדהות איתה).

[2]  כמו גם בקרב הוגים וקצינים בצה"ל כפי שבא לידי ביטוי במבצע "חומת מגן" ובמלחמת לבנון השנייה.

[3]  דוגמה לשימוש מרתק במושג Rhizomes, ראו במאמרה של Shaylih Muehlmann:

"Rhizomes and other uncountables: the malaise of enumeration in Mexico's Colorado River Delta. American Ethnologist". 2012, 39(2):339-353

טיעון אמפירי או תיאורי הוא טיעון אשר אפשר לבסס על תצפית. לא קל לבסס טיעון אמפירי כללי על תצפית, ותחום האפיסטמולוגיה עוסק בבעייתיות הזאת. כדי לעזור לנו באקדמיה יש כללים שעוזרים לנו לדעת אילו ממצאים אפשר להסיק מתצפיות מסוימות. אנו מתעסקים בכללים האלה, שדרכם אפשר להוכיח אמירות אמפיריות כלליות, בשיעורי שיטות המחקר, שהם כמעט מחצית מהחומר הלימודי שלנו בתואר. לעומת זאת, טיעון נורמטיבי או טיעון ערכי הוא טיעון שאי אפשר להסיק כתוצאה מתצפית, אלא רק כנגזרת מהיגד נורמטיבי רחב יותר. גזירה של אמירה נורמטיבית מתוך היגד תיאורי מכונה "כשל נטורליסטי", והיא מהווה סתירה לוגית. כדי שהמעבר יהיה לוגי יש להוסיף היגד נורמטיבי אחר.[1] לדוגמה, אי אפשר לגזור מההיגד התיאורי שלא בריא לעשן את האמירה הנורמטיבית שלא רצוי לעשן. צריך להוסיף אמירה נורמטיבית שאומרת שלא רצוי לעשות דברים שאינם בריאים, כדי שנוכל להגיד שמבחינה נורמטיבית לא רצוי לעשן. או לדוגמה, אי אפשר להוכיח אם יחסים בין בני זוג חד-מיניים הם דבר ראוי או לא מהעובדה התיאורית שבעלי חיים מקיימים יחסים חד-מיניים או אינם מקיימים יחסים חד-מיניים. יש להוסיף להיגד התיאורי הזה אמירה נורמטיבית שרצוי שנתנהג כמו בעלי חיים או שרצוי שלא נתנהג כמו בעלי חיים.  

כמו שיש דרך מקובלת באקדמיה לבנות טיעון אמפירי, כך יש דרך מקובלת לבנות טיעון נורמטיבי. כדי שיהיה אפשר לעשות דיון נורמטיבי מעמיק על תופעה מסוימת צריך להכיר את הספרות הנורמטיבית ולדעת איך כותבים טיעון נורמטיבי כראוי, בדיוק כמו שצריך להכיר ספרות סוציולוגית בנושא מסוים לפני שמביעים עמדה סוציולוגית בנושא. בתוך האקדמיה יש כללים ושפה לכתיבה נורמטיבית. צריך להכיר את ההבדל בין תאוריות תוצאתניות לתאוריות דאונטולוגיות; צריך להכיר את המוסרהקנטיאני; בכתיבה על צדק חלוקתי חשוב לדעת את ההבדל בין תאוריות ליברטריאניות לתאוריות אגלטיריות; בדיון בהפליה צריך להכיר את ההבדל בין שוויון פורמאלי לשוויון מהותי; בדיון בתפקיד השלטון צריך להבחין בין תיוריות ליברליותלתאוריות קומוניטריות; יש להכיר את השמות של אקווינס, רולס, דוורקין, בנתהם, ועוד תאוריות והוגים בהתאם לתחום הנורמטיבי שבו מתעסקים. אפשר לסיים תואר ראשון בסוציולוגיה בלי להכיר אף אחד מהמונחים האלה, ויש בעייתיות מבחינת נורמות אקדמיות בכתיבת עבודות אקדמיות בעלי עמדה נורמטיבית בלי להכיר כלל את הכתיבה בנושא.

בכתיבה סוציולוגית לא חייבים לעבור בכלל מהתחום האמפירי לתחום הנורמטיבי. ובר, לדוגמה, מייצג שיטה סוציולוגית ערכית חסרת פניות. הוא חשב שהסוציולוג צריך לשמור על ניטרליות ערכית כאשר הוא עורך מחקר סוציולוגי. הכוונה היא שעליו לנפות את העמדות ואת ההנחות האידאולוגיות שלו מהמחקר, ולתאר את התופעה ואת ההקשרים הסיבתיים ללא שיפוט מוסרי של התופעה. מובן שובר ידע שניטרליות אמתית אינה יכולה להתקיים, אך הוא חשב שאפשר וצריך לשאוף לכך.[2] ובר לא היה מוריד נקודות בעבודה סוציולוגית אשר לא מביעה עמדה ערכית בקשר לנושא העבודה. זה היה נראה לו נכון.

לעומתו, הסוציולוגיה הביקורתית רואה את הביקורת המוסרית במרכז העיסוק הסוציולוגי. חוקרים ביקורתיים מנתקים את הסוציולוגיה מהעמדה המסורתית שלה כמדע פוזיטיביסטי, תצפיתי טהור, ולהעביר את המוקד שלה לתאוריה המשמשת לביקורת חברתית נורמטיבית. מכיוון שסוציולוגיה ביקורתית משחקת על הגבול שבין העולם הנורמטיבי לעולם האמפירי, כדי לכתוב סוציולוגיה ביקורתית יש להכיר את הכשל הנטורליסטי ולשים לב שלא ליפול בו. ומכיוון שהיא מבקשת להיכנס לדיון בתוך העולם הנורמטיבי האקדמי, יש להכיר את השפה שבה כותבים נורמטיבית באקדמיה. יש תחומים אקדמיים שעיקר עיסוקם הוא מציאת אמיתות נורמטיביות (בהנחה שמאמינים שיש אמירות נורמטיביות כלליות). התחומים האלה הם בעיקר פילוסופיה, שמחפשת אמיתות נורמטיביות כלליות על העולם, ומשפטים, אשר מנסה להחיל את האמירות הנורמטיביות הפילוסופיות על העולם האמתי.

אפשר ליפול בכשל הנטורליסטי כאשר מתארים תופעה ומיד קופצים למסקנה שבשל ההתנהגות החברתית הזאת החברה מתנהגת בצורה ראויה (פונקציונליסטיים) או לא ראויה (ביקורתיים). אפשר לקחת לדוגמה את המאמר הקלאסי של ויצמן ואחרים,[3] שבו הם חוקרים ציורים בספרי ילדים. בציורים שבהם נמצאות נשים הן תמיד מיוצגות בסטריאוטיפ הנשי הקלאסי (סטטיות, נמצאות בספרה הביתית, אימהות ורעיות), והגברים תמיד מיוצגים בסטריאוטיפ הגברי (מנהיגים, מחוץ לבית). הכותבים מבינים מכך שהציורים מעבירים את התפקידים המגדריים לדור הבא, והם אובייקטיבים בעבור הילדים, הלומדים דרכם את העולם. מסקנתה בסוף המאמר היא שעדיף שספרים יראו תפקידים מגוונים יותר, וכך יאפשרו לילדים שלא להיקבע בתבנית המגדרית ולמלא את הפוטנציאל האנושי שלהם. הבעיה בטיעון הזה היא שאי אפשר להסיק מכך שילדים לומדים תפקידי מגדר מסורתיים מתמונות בספרי ילדים, ושראוי לשנות את הספרים כך שייצגו תפקידי מגדר פלורליסטיים יותר. מאחורי האמירה הזאת יש גם הנחה נורמטיבית שתפקידי המגדר המסורתיים אינם ראויים. זאת הנחה נורמטיבית די סטנדרטית, וכנראה אפשר להניח אותה, אבל ודאי שהיא לא מוסכמת על כולם, וודאי שאי אפשר ללמוד אותה מתוך הממצאים במאמר. זאת דוגמה לכך שלפעמים נוטים מבלי להתכוון להציג את ההנחות הנורמטיביות שלנו כאילו שהם אמיתות אובייקטיביות שאין צורך לציין אותן בפירוש או לדון בהן, וכך נראה כאילו האמירה הנורמטיבית נובעת ישירות מהממצאים האמפיריים.

לשם הדגמה של הבחנה בין מאמר אמפירי למאמר נורמטיבי אפשר להשוות בין מאמרים שעוסקים בתופעה האמפירית של האידאולוגיה הציונית בישראל. כשאורי רם,  שמבחינת האידאולוגיה הפרטית שלו הוא פוסט ציוני, כתב מאמר שבו הוא הבחין בין גישות שונות לציונות בישראל, הוא כתב אותו כצופה חיצוני, בלי להכריע בין הגישה "הניאו ציונית" לגישה "הפוסט ציונית".[4]  המאמר מתאר את ההתפתחות ההיסטורית ואת התהליכים שקרו בחברה הישראלית, והוא ממפה אותם מבחינה סוציולוגית, אבל ללא דיון נורמטיבי וללא מסקנה נורמטיבית. לעומת זאת, כשחיים גנז, פילוסוף ומשפטן, כתב מאמר[5] שבו הוא ממפה גישות שונות לציונות, הוא תיאר את הגישות בצורה כללית, אבל לאחר מכן הוא עשה ביניהן השוואה נורמטיבית ובה הוא ניסה למצוא את הגישה הראויה בהתאם לתאוריות פילוסופיות על דמוקרטיה. מאמרים שמוכיחים שהמדינה מקדמת את היהדות על חשבון עמים אחרים ומגיעים למסקנה שישראל אינה פועלת באופן הרצוי נופלים בכשל הנטורליסטי ואינם משכנעים, כי הם אינם מתמודדים עם טענות כמו של גנז.[6] אם נקבל את הניתוח הנורמטיבי של גנז, ייתכן שפעילות המעדיפה יהדות היא פעילות רצויה מבחינה נורמטיבית (ואני לא מביע פה עמדה אם צריך לקבל את הטענות של גנז או לא).

נראה לי שיש שתי דרכים לכתוב סוציולוגיה ביקורתית ובכל זאת להימנע מנפילה בכשל הנטורליסטי. הדרך הראשונה היא להשתמש ב"ביקורת מתקנת",[7] כלומר בביקורת שמראה את חוסר הקונסיסטנטיות של המערכת החברתית שאנו מבקרים. ביקורת כזאת תראה איך המטרות המוצהרות של המערכת אינן מתממשות במציאות. לדוגמה, המערכת המשפטית טוענת ששופטים אינם מתחשבים בזהות האתנית של הצדדים שמולם. אפשר לבקר את המערכת המשפטית אם מוכיחים שמבחינה אמפירית שופטים מפלים אוכלוסייה מסוימת לרעה, ולהגיד שהדבר מנוגד למטרות המוצהרות של המערכת. אין כאן שימוש בערכים חיצוניים שאנו מביאים איתנו, אלא שימוש בערכים של המערכת כדי לבקר את התפקוד שלה. הבעיה היא שביקורת כזאת אינה מאפשרת דרישה לשינוי מהותי במערכת. כדי לדרוש שינוי מהותי במערכת יש צורך ב"ביקורת רדיקלית", שבה אנו מביאים את הערכים שלנו מבחוץ ומראים איך הערכים שעומדים בבסיס המערכת אינם ראויים. בביקורת כזאת יש סכנה של נפילה בכשל הנטורליסטי. הדרך לעשות זאת ועדיין להימנע מהכשל הנטורליסטי היא בפשטות להבהיר שזה מה שאנו עושים. יש לציין בפירוש את ההנחות הנורמטיביות שלנו שעומדות בבסיס הביקורת, ולהוכיח אותן בצורה משכנעת כנהוג בעולם האקדמי. לאחר שבוססו הטענות הנורמטיביות אפשר להראות איך אפשר להחיל אותן על התופעה האמפירית הנחקרת. אם איננו עושים זאת, איננו יכולים לשחק במשחק הנורמטיבי ואנו מביאים את מחקרינו לתחומים הנורמטיביים מבחינה מסורתית.

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית נוטה לכיוון הסוציולוגיה הביקורתית, כפי שמתבטא, לדוגמה, בשם של העיתון הזה, וכפי שאפשר להבין מההערה שקיבלתי על העבודה שלי. ייתכן שאם המחלקה מאמינה שסוציולוגים צריכים להביע את העמדה הנורמטיבית שלהם בעבודות סוציולוגיות ביקורתיות (כמו שכתב לי הבודק שלי), היא תעמוד בסטנדרטים שהיא מציבה בצורה טובה יותר אם תכנית הלימודים לתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה תכלול שיעורים בתיאוריות נורמטיביות בפילוסופיה ומשפט.

[1] צריך לציין שהוגים ביקורתיים מערערים על ההבחנה הזאת (לדוגמה, לאטור ברונו. 2005. "מעולם לא היינו מודרניים", 26, תיאוריה וביקורת 43, 56), אך ערעור זה יכול לבוא רק כביקורת על עצם המחשבה המערבית. אישית, אני לא בטוח שאני מבין לחלוטין את הטענות של ההוגים האלה, ובכל מקרה זה בטח לא משהו שלומדים כחלק מהלימודים הבסיסיים בסוציולוגיה או שאנחנו משתמשים בו ביום יום מחוץ להקשר זה.

[2] Max Weber, "Objectivity" in Social Science, 1897

[3] Weitzman, L. J., Eifler, D., Hokada, E., & Ross, C. (1972). Sex-role socialization in picture books for preschool children. American Journal of Sociology, 1125-1150.

[4] Uri Ram (1999) "The State of the Nation: Contemporary Challenges to Zionism in Israel" (6) 3 Constellations

[5] Chaim Gans "The Proprietary, the Hierarchical and the Egalitarian Meanings of Jewish Sovereignty"  law.huji.ac.il/upload/Gans.doc

[6] לדוגמה: רוזנהק, זאב. 2007. "דינמיקות של הכלה והדרה במדינת הרווחה הישראלית: בניית מדינה וכלכלה מדינית", בתוך: דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. בעריכת חנה הרצוג, טל כוכבי ושמעון צלניקר. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד. עמ' 349-317: "במקום לשמש מנגנון משווה וממוסס גבולות מדינת הרווחה הישראלית… תורם לשעתוק המבנה ההיררכי האתנו לאומי".

[7] ההבחנה בין ביקורת מתקנת (corrective critique) וביקורת רדיקלית (radical) נלקחה מ- Boltanski, L. and Chapeliot, E. (2005), The New Spirit of Capitalism, עמ' 32.