במובן מסוים, הסיפור מתחיל עוד קודם לכן, בראשית שנות האלפיים, כאשר שביתה גדולה של הדוקטורנטים הסתיימה בהצלחה מסחררת – תנאי שכרם של דוקטורנטים שופרו ללא הכר, עד כדי טענות שחבר סגל זוטר (דוקטורנט) מרוויח יותר מחבר סגל בכיר (מרצה במסלול לתקן או בעל תקן). אך, כאמור, כמה שנים אחר-כך הסתבר שמדובר בנצחון פִּירוּס, שכן עלות העסקת דוקטורנט הייתה, כעת, גבוהה באופן ניכר מעלות ההעסקה של מאסטרנט. במצב בו מחלקות וחוגים באוניברסיטה נדרשים לשמור על איזון תקציבי, המשמעות הייתה ברורה – מבלי לקצץ אפילו בשעת תרגול אחת, החלפת הדוקטורנטים במאסטרנטים משמעה חסכון תקציבי משמעותי, גם אם במחיר פדגוגי ואקדמי מסוים. ארגון העובדים של הדוקטורנטים יצא לשביתה נוספת, ואף הצליח לגרום להנהלת האונבירסיטה להעביר תקציב ייעוד להעסקת דוקטורנטים למחלקות ולגופים השונים, אך הנזק כבר נגרם, התקנים לא הוחזרו לדוקטורנטים – ומאז, הם אינם משמשים בתפקידי תרגול במחלקה.

למרות שגם בימינו קיימות משרות לדוקטורנטים במחלקה – בקורסי המיומנות האקדמית, בקורסי המונוגרף ובמשרת ייעוץ – ולמרות זמינות הולכת וגדלה של תוכניות מלגות שונות, בפועל, מרבית הדוקטורנטים במחלקה (בעיקר אלו בעלי המשפחות) לא מסוגלים להתפרנס רק מעבודה באוניברסיטה העברית, ומחפשים משרות נוספות. בכתבה זו בחרנו להתמקד במשרות הקשורות להכשרה האקדמית של הדוקטורנטים בהוראה ומחקר, ואנחנו מביאים תיאורים של כמה משרות. המטרה היא גם להציג כמה אפשרויות תעסוקה הפתוחות בפני דוקטורנטים (ואף מאסטרנטים), וגם לתאר את חוויית העבודה במשרות מרובות; חוויה נפוצה מאוד בשלבים הראשונים של קריירה אקדמית. הדבר חשוב במיוחד, לדעתנו, כיוון ששוק העבודה האקדמי בישראל – תקנים לסגל בכיר באוניברסיטאות וגם במכללות – הוא שוק מצומצם מאוד, ונראה שככל שהיצע האקדמאים גדל, ועמו גם הביקוש למשרות, השוק דווקא מצטמצם עוד יותר. במצב זה, השלבים הראשונים שנזכרו לעיל יכולים להפוך דווקא לקבועים למדי – ובעלי תואר דוקטורט מוצאים את עצמם עובדים במשרות זמניות וחלקיות בכמה מקומות עבודה במשך שנים ארוכות מאוד.

תווי חנייה ממוסדות שונים על מכוניתו של דוקטורנט מרובה משרות.

הכתבה אינה מתיימרת לכסות את כל מקומות התעסוקה האפשריים, אולם ניסינו להציג מגוון אפשרויות (לחצו על שם המחבר לשם מעבר לטקסט הרלוונטי):

הילה כהן-ניסן מתייחסת לעבודתה באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר אילן, במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטה הפתוחה.

יונתן ונטורה מציג את מכללת הדסה והאוניברסיטה הפתוחה.

ד"ר סימה זלצברג מדברת על מכון ברוקדייל.

אדם קלין אורון מפרט על המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ועל בית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר.

 

הילה כהן-ניסן

על אף כמיהתי להקדיש את מרבית זמני למחקר שאני עורכת במסגרת הדוקטורט שלי במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, אני יודעת כי זו תישאר כמיהה בלבד. מדוע? משום שאני ריאלית – צריך להתפרנס! את מרבית זמני אני מחלקת בין עבודה במוסדות אקדמיים שונים, ברובם אני משמשת כמרצה (באוניברסיטת בר אילן, במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטה הפתוחה), כמתרגלת (במכללה למנהל – המסלול האקדמי) וכעוזרת הוראה (באוניברסיטה העברית בירושלים). ואם אין די בכך – אני מנחה סדנאות העצמה לנשים ומרצה בארגונים, כעצמאית.

במהלך חמש השנים האחרונות הצלחתי לצבור לעצמי את מקומות העבודה הלא-מעטים הללו, תוך שאני משתלבת בהם בדרכים שונים. אל רובם הגעתי דרך מכּרות שעבדו בהם והמליצו עלי: אל אוניברסיטת בר אילן ואל המרכז האוניברסיטאי אריאל הגעתי דרך מרצה לשעבר שלימדה אותי בבר אילן (שם עשיתי את התואר השני שלי); אל האוניברסיטה הפתוחה הגעתי דרך מכרה שמשמשת כמנחה בקורס התנהגות ארגונית בו אני מלמדת; ואל המכללה למנהל הגעתי דרך מכרה אותה החלפתי כמתרגלת. משרת עוזרת ההוראה באוניברסיטה העברית בירושלים הוצעה לי על ידי המנחה שלי – ד"ר מיכל פרנקל.

 

אוניברסיטת בר אילן במבט על

באופן טבעי, כל אחד ממקומות העבודה הללו שונה בדרישותיו: בחלקם, דרישות ההוראה הן מֻבְנוֹת מאד, כך שהיה עלי להכין קורסים על פי מבנה קיים (זה תקף בעיקר באוניברסיטה הפתוחה, בה חובה להיצמד ליחידות הלימוד של הקורס ולהתאים את דרכי ההוראה לאלו הנהוגות בו זה מכבר) ובחלקם (באוניברסיטת בר אילן ובחלק מהקורסים במרכז האוניברסיטאי באריאל) ניתן לי חופש אקדמי רב יותר הן בדרכי ההוראה והן בבניית הקורסים.

השכר בכל אחד מהמוסדות איננו גבוה במיוחד, אולם הצירוף של כולם מאפשר רמת הכנסה גבוהה למדי. באופן לא מפתיע, מכללה פרטית כמו המכללה למנהל משלמת שכר גבוה יותר מאוניברסיטאות, אולם ההעסקה הסמסטריאלית שמאפיינת את מרבית המוסדות האקדמיים בהם אני עובדת (למעט באוניברסיטת בר אילן – בה העסקתי מוגדרת ל-12 חודשים) מהווה חיסרון בכולם, וביניהם גם המכללה למנהל. לחיסרון זה שני היבטים – האחד, קבלת שכר במשך שמונה חודשים בלבד בכל שנה, והשני – חוסר ביטחון תעסוקתי.

באופן כללי, העבודה בכל כך הרבה מסגרות טומנת בחובה יתרונות לצד חסרונות. היתרון המרכזי הוא הגיוון הרב במשימות, בשותפי התפקיד, באינטראקציות, בסטאטוס וכיו"ב. כל מוסד אקדמי מְזַמֵּן התנסויות שונות בהיבטים אלו, אשר יוצרות חידוש, עניין ואתגר בלתי פוסקים. עם זאת, קיימים גם חסרונות בהתפזרות על פני כל כך הרבה מוסדות – "בזבוז אנרגיה" המתבטא בפיזור תשומת לב ומשאבים (כגון זמני נסיעה ארוכים לאזורים שונים), כמו גם בצורך להתאים כל פעם מחדש לדרישות ולמאפייני המוסד בו אני עובדת. בנוסף, לא ניתן להתעלם מחוסר השייכות למוסד אחד, אשר יוצר תחושת תלישות ומעורבות נמוכה, שאינם תואמים את צרכי ההשתייכות הטבעיים הגבוהים שלי. בנוסף, קיימת חוויה אחת מרכזית – "החלפת הכובעים" המתמדת – שהיא מורכבת למדי. כך, לא אחת אני מוצאת את עצמי בבוקר בתפקיד המרצה שמלמדת במוסד אקדמי כזה או אחר – תפקיד הדורש סמכותיות, שליטה בחומר הנלמד, ידענות, ומוּכוונוּת לתוכן; בעוד שבשעות אחר הצהריים אני מנחה סדנת העצמה לנשים, תפקיד הדורש מיומנויות אחרות לחלוטין – אמפטיה, הקשבה, הכלה, תשומת לב רבה לכל המתרחש ברמה הגלויה והסמויה גם יחד, ומוכוונות לתהליך, לדינאמיקה הקבוצתית והאישית. לעיתים, זו עשויה להיות חוויה מבלבלת ואף מתישה.

הילה כהן-ניסן היא סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא כותבת על איזון בין עבודה וחיים פרטיים בקרב מנהלות ומנהלים בהיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר, בהנחייתה של ד"ר מיכל פרנקל.

 

יונתן ונטורה

לפני מספר שנים התחלתי ללמד בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה. זהו חוג קטן המכשיר כ-25 סטודנטים לעיצוב תעשייתי בכל מחזור. לעבודה הגעתי  לאחר שליחת קורות-חיים וראיון על-ידי ראש החוג. התחלתי ללמד קורס אחד – 'מבוא לאנתרופולוגיה', וכיום אני מלמד 3 קורסים ('חשיבה ותיאוריה בעיצוב תעשייתי', ו'עיצוב בעץ בין תרבויות'). בנוסף, אני משתתף כמרצה אורח בקורסים של מרצים אחרים בחוג ומנחה סטודנטים בשנה ד' לפרויקט הגמר בעיצוב תעשייתי. מבחינת התשלום, מדובר בתשלום דוקטורנט סטנדרטי, כאשר כדוקטור השכר עולה, ובהמשך ישנה אפשרות למשרה מלאה (בתקן כמרצה מן המניין) לפי שעות הוראה כל סמסטר. האווירה בחוג מאוד נחמדה ויש פתיחות רבה גם בעיצוב ופיתוח קורסים וגם בהשתלבות בקורסים קיימים לצד מרצים אחרים (יש מספר קטן מאוד של מרצים "תיאורטיים" שאינם מעצבים).

בנוסף לעבודתי זו, אני עובד גם באוניברסיטה הפתוחה (האו"פ, בקיצור). כל קורס באו"פ "מנוהל" על-ידי רכז, הבוחר במנחים המלמדים את הקורס ברחבי הארץ. בכדי ללמד קורס באו"פ יש לפנות לרכז הרלוונטי לאותו קורס ולעבור ראיון. אני מלמד בשני מסלולים:

1. קורסי ב.א.: בשנה הראשונה לימדתי באו"פ קורס אחד (לצד תרגול של 'שיטות מחקר איכותניות' באוניברסיטה העברית). במהלך 4 השנים האחרונות אני מלמד מספר קורסי ב.א. בסוציולוגיה ('מבוא לסוציולוגיה', 'מבוא לאנתרופולוגיה', 'מבוא לחשיבה חברתית' ו'בין מדינה לחברה: סוציולוגיה של הפוליטיקה') ותקשורת ('תרבות, תקשורת ופנאי בישראל'). בכל הקורסים הללו ההוראה נעשית פעם בשבוע, כאשר בכל סמסטר מקום ההוראה משתנה בהתאם לדרישות האוניברסיטה, כך שניידות היא הכרחית (לי יצא ללמד ברמת אביב, בבאר-שבע, בראשון לציון, ברחובות, באילת, ברמת-גן, בירושלים ובכפר הירוק). חשוב לציין שהאוניברסיטה הפתוחה משלמת נסיעות וביטול זמן. ההוראה מבוססת על חומרי הלימוד של האו"פ (בדרך כלל ספר וחוברות הוראה, ולעתים גם מקראה של מאמרים). בכל קורס הסטודנטים מגישים מספר עבודות במהלך הסמסטר (העבודות נקראות ממ"ן – מטלת מנחה), כאשר המנחה מקבל תשלום על בדיקת כל עבודה. את הממ"נים ניתן לקבל ולשלוח, במרבית המקרים, דרך תוכנה ואתר ייעודים לכך.

2. קורסי מ.א.: השנה התחלתי ללמד מספר קורסים במסלול לתואר שני בלימודי תרבות. במסלול זה ההוראה נעשית פעם בשבועיים ומבוססת על מקראת מאמרים, כך שיש צורך בבניית מערכי שיעור. הסטודנטים כותבים עבודה במהלך הסמסטר ועונים על בחינת בית בסוף הסמסטר. למסלול זה הגעתי לאחר שליחת קו"ח ומעבר של ראיון.

חשוב לציין שבשנה האחרונה, האוניברסיטה הפתוחה מקבלת לעבודה בהוראה קודם כל מנחים במכרזים פנימיים, דהינו, כאלו שכבר מלמדים באו"פ קורס אחר כלשהו.

יונתן ונטורה הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובבצלאל. כותרת עבודתו, הנכתבת בהנחייתם של פרופ' תמר אלאור ופרופ' שמואל קפלן, היא "אידיאולוגיה מעוצבת: עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה".

 

ד"ר סימה זלצברג

מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל (היודע יותר פשוט כמכון ברוקדייל) הוא מרכז מוביל למחקר חברתי יישומי בישראל ובעולם היהודי. במכון עוסקים בתחומי מחקר רבים ומגוונים, כמו: מדיניות בריאות, זקנה, ילדים ונוער והאוכלוסייה הערבית בישראל. מחקרי המכון מתמקדים בקבוצות חלשות בחברה הישראלית והיהודית ובהרחבת ההזדמנויות העומדות בפניהן. המכון מקיים שיתוף פעולה עם משרדי ממשלה שונים, וחלק מן המחקרים במכון נערכים לעיתים בהתאם להזמנתם.

שיעור בלתי מבוטל מקרב עובדי המכון הם סטודנטים לתארים מתקדמים. אני הגעתי למכון עם סיום התואר השני, ובאופן די אקראי: בשלב הסופי של עבודת התזה, עת כתבתי את הרשימה הביבליוגרפית, נתקלתי בפריט מסוים בהוצאת "ג'וינט-מכון ברוקדייל – למחקר חברתי יישומי, ירושלים". בדרך זו למדתי על קיומו של המכון ושלחתי למנהלת כוח האדם בו את קורות חיי. נעניתי מהר מאוד וזומנתי לעבור תהליך קבלה.

מועמד הפונה למכון מזומן לתהליך קבלה במידה שכישוריו, לפחות על הנייר, הולמים את דרישות התפקיד הנחוץ במכון באותה העת. במקרים בהם כישוריו של הפונה הולמים תפקידים שונים במכון, אך באותה העת אין למכון צורך בעובדים, מנהל/ת כ"א שומר/ת את קורות החיים במאגר ופעמים רבות חוזר/ת למועמד בשעת הצורך. תהליך הקבלה למכון היה כרוך בבחינה האורכת מספר שעות, שמטרתה לעמוד על מיומנויות המחקר של המועמד. הבחינה כוללת גם בדיקת רמת הקריאה והכתיבה באנגלית. נוסף על הבחינה, עברתי גם ראיון אישי עם החוקר שעימו התעתדתי לעבוד ועם ראש התחום שאליו עמדתי להצטרף. שלבים אלה מתקיימים במכון עד היום במסגרת תהליך הקבלה. בהתאם לתוצאות הבחינה, להתרשמות מהראיון ולניסיונו של המועמד, מחליטים במכון אם לקבלו, לאיזה תפקיד ובאיזו דרגה. לעיתים, מועמד שפנה לתפקיד מסוים עשוי להימצא מתאים יותר לתפקיד אחר הנדרש במכון.

מרבית המחקרים במכון הם בעלי אופי כמותי. כיוון שכך, קיימת העדפה לאנשים בעלי ניסיון במחקר כמותי ושליטה ברמה סבירה בתוכנת ה-SPSS. בה בעת, תפיסת המכון היא שעובד חדש לומד תוך כדי העבודה, ומסיבה זו מקבלים לעיתים גם מועמדים שאינם בהכרח שולטים ב-SPSS, אך מגלים נכונות ללמוד ולהתפתח. בנוסף, קיים לעתים צורך גם בעובדים למחקר איכותני, כך שהדלת אינה חסומה הרמטית בפני מי שאין לו רקע כמותי, וכדאי לנסות. יתרה מכך, בשנים האחרונות עורכים במכון מחקרים המשלבים את שתי המתודולוגיות – כמותית ואיכותנית  כאחת.

הדירוג שניתן לעובד עם קבלתו למכון מותנה בתאריו הקודמים ובעיקר בניסיונו ויכולתו המחקרית. דירוג זה משתנה, על פי רוב, במהלך שנות העבודה במכון, בהתאם למסלול הקידום הקיים במכון (החל מעוזר מחקר דרג א', דרג ב' ודרג ג', עובר דרך חוקר דרג א' או ב', וכלה בחוקר בכיר). עם הקידום בדרגה יש בדרך כלל גם קידום בשכר. הקידום מותנה באיכות עבודתו של העובד ובהתפתחותו המקצועית

ואם בהתפתחות מקצועית עסקינן – ברגע שעובד חדש מתקבל, בין אם על תקן של עוזר מחקר ובין אם על תקן של חוקר, הוא מיד נזרק למים. קרי, מיד מכניסים אותו לעבודה שוטפת ומצפים ממנו לעמוד במשימות. כן, במכון ברוקדייל העבודה מאתגרת, אינטנסיבית וכרוכה בהשקעה רבה. בה בעת, הדבר מבטא כי מהרגע שעובד מתקבל למכון סומכים עליו, מעניקים לו אוטונומיה בעבודתו ומצפים ממנו ללמוד ולהתפתח. ואולם, חשוב להדגיש כי העובד במכון, חדש כמו גם ותיק, אינו בודד במערכה. להיפך, אופי העבודה במכון הוא בצוותים. לעובד יש תמיד כתובת להתייעצות ולקבלת עזרה –מחברי צוות אחרים, מחוקרים מצוותים אחרים, מהיועץ הסטטיסטי במכון ואף מחוקרים ואנשי מקצוע מן החוץ. בנוסף, קיימת במכון ספרייה עשירה ונגישות מרבית למאגרי מידע וכתבי עת. במסגרת הספרייה ניתן להזמין ספרים ומאמרים ממקורות חיצוניים, והדבר בהחלט מקובל.

באופן כללי, המכון מעודד התפתחות מקצועית ולמידה, ומתקיימים במסגרתו מגוון ערוצים לשם כך. אחד הבולטים שבהם הוא קורסים פנימיים הניתנים הן על ידי אנשי מקצוע מהמכון והן על ידי גורמים חיצוניים. בשנות עבודתי במכון היו, למשל, קורסים ב-SPSS, במחקר נרטיבי ובתוכנת אטלס וגם ניתנו שיעורים פרטיים/קבוצתיים באנגלית. בנוסף, המכון גם שולח לעיתים את עובדיו לקורסים חיצוניים כאשר יש בכך לתרום לעבודה השוטפת. לדוגמה, כאשר עבדתי בצוות של חקר מדיניות בריאות נשלחתי לקורס קיץ בתחום של מדיניות בריאות בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. בנוסף, למכון חשוב להיות עדכני בנוגע לתחומים בהם הוא עוסק, ולכן מרבים לשלוח את החוקרים/עוזרי המחקר לכנסים שונים הנוגעים לנושאי המחקר המתקיימים בארץ ובחו"ל. כנסים אלה מאפשרים לחוקר להתעדכן, כמו גם להציג את עבודת המכון בפורומים נרחבים.

כחלק מן העידוד ללמידה והתפתחות, חוקרים/עוזרי מחקר הלומדים לתארים מתקדמים (שני ושלישי) זוכים לתמיכה מן המכון – וזאת כאשר מחקרם האקדמי הנו בעל זיקה לעבודתם במכון. תמיכה זו מתבטאת בסיוע במימון הלימודים ובמתן שעות לימודים על חשבון המכון. יתרה מכך, יש המחליטים לכתוב את עבודת התיזה או הדוקטורט על בסיס המחקר עליו הם עובדים במכון, ובכך חוסכים מעצמם משאבים רבים. תמיכה ללימודים מתקדמים ניתנת במידה זו או אחרת גם כאשר התיזה או הדוקטורט אינם קשורים לעבודה במכון. אני התחלתי את עבודת הדוקטורט כשנה לאחר תחילת עבודתי במכון, והוצע לי לחבר את עבודת הדוקטורט לעבודתי במכון. הדבר היה מקל עלי במובנים רבים, אך מסיבות שונות החלטתי להתמקד בדוקטורט בנושא שאינו רלוונטי למכון. חרף זאת, זכיתי לאורך כל עבודת הדוקטורט לתמיכה ולסיוע באופנים שונים.

אחד היתרונות הבולטים במכון הוא הגיוון בעבודה והאפשרות להתנסות בהיבטים שונים של מחקר יישומי, על כל שלביו. בנוסף, בשל אופי הנושאים בהם המכון עוסק, העבודה במסגרתו חושפת את החוקר לסוגיות המרכזיות העומדות על סדר היום במדינת ישראל ובחברה היהודית, סוגיות ברמה של מדיניות וקבלת החלטות. כפועל יוצא מכך, במהלך שנות עבודתי במקום הייתה לי (כמו גם ליתר העובדים) התחושה שאנו תמיד נמצאים "בלב העניינים". היבט חשוב נוסף, הוא התנאים הפיזיים: המקום מאוד אסתטי, המשרדים מרווחים ומאוד נעים לעבוד במכון. במאמר מוסגר אציין שקיבלתי את ההחלטה לעבוד במקום לאחר שביקרתי בו וראיתי את השירותים... וחשוב לא פחות: קיימת אוירה טובה בקרב העובדים, עזרה הדדית, ואם חלילה עובד נקלע למצוקה כלשהי, קיימת התגייסות כלל מכונית למענו.

אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לתנאי העבודה: התנאים דומים לתנאי העבודה בסקטור הציבורי (כולל קרן השתלמות ופנסיה). העובדים זכאים לשני ימי חופש בחודש, כשבחול המועד סוכות יש חופשה כפויה. השכר החודשי של עוזר מחקר מתחיל בדרג ב' (שזהו הדרג השכיח בו מתקבלים מרבית העובדים למכון), עומד בערך על 6000 ₪.

את עבודתי במכון סיימתי כאשר פניתי לעשות פוסט דוקטורט. על אף שלא עסקתי במכון בתחומים הנוגעים לדוקטורט ובתחומים בהם אני עוסקת כיום בעולם האקדמי, העבודה במכון תרמה לי רבות בפיתוח מיומנויות של כתיבה מדעית, בהכנת מצגות, בעמידה בפני קהל ועוד, מיומנויות המשרתות אותי רבות גם היום בחיי המקצועיים. המעוניינים בהרחבה יכולים לפנות לאתר המכון: http://brookdaleheb.jdc.org.il.

עבודת הדוקטורט של ד"ר זלצברג נכתבה באוניברסיטת בר אילן, וכותרתה "עולמן של נשות חסידות תולדות אהרן: מעמדן כפרטים וכקבוצה".

 

אדם קלין אורון

במהלך השנה האקדמית הנוכחית אעבוד בחמישה מקומות שונים, ובכל אחד מהם אף זכיתי לתואר שונה. בסמסטר ב', במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אהיה אסיסטנט המעביר קורס מונוגרף; בבית הספר לתלמידי חו"ל, אף הוא באוניברסיטה העברית, אהיה lecturer ואעביר קורס על Contemporary Israeli society. בסמסטר הנוכחי, באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, אני עמית הוראה; אבל במכללת ספיר אני מורה מן החוץ, למרות שבשני המקרים אני מעביר את אותו הקורס; ולבסוף, באוניברסיטה הפתוחה, אני מנחה בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' (על ההוראה באו"פ ראו את דבריו של יונתן ונטורה).

במחלקה אני מלמד כבר כמה שנים – בהתחלה כמתרגל, אחר כך בקורס מיומנות אקדמית, ובשנה הקרובה בקורס מונוגרף שאעביר לתלמידי שנה א' אודות העידן החדש בישראל ובעולם. כדוקטורנט של האוניברסיטה המעוסק בה אני מוגדר כאסיסטנט, והמשמעות היא שכר נאה הכולל גם תנאים סוציאליים נאותים (קרן השתלמות, הפרשות לפנסיה וביטוח בריאות, ובל נשכח – תו חניה לקמפוס), ובעיקר – העסקה על פני ששה חודשים על כל סמסטר. למרות עמימות מסוימת לגבי אחוזי המשרה ומשמעותם שאפיינה את שנות ההעסקה הראשונות שלי במחלקה, תמיד מצאתי את העבודה כאן נעימה ונוחה. הצוות המנהלי שמח לסייע, הבירוקרטיה מינימלית למדי ורוב התלמידים הם בעלי מוסר עבודה גבוה ועניין בחומר. בונוס מיוחד הוא שזהו ביתי האקדמי – כאן אני גם כותב את הדוקטורט – והאפשרות לשמור על קשר עם המחלקה והסטודנטים דרך ההוראה חשובה לי. על רבע משרת הוראה סמסטריאלית במחלקה – קורס שבועי– אני מקבל כ-2000 ₪ לחודש.

אל בית הספר לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג הגעתי בעזרתה של רוי קמא לפני כמה שנים, כאשר הם חיפשו מרצה שיעביר את הקורס 'מבוא לסוציולוגיה'. מאז, בעקבות שינוי בהגדרת מטרות ביה"ס, בוטל הקורס – אך מצאתי שהצוות שם פתוח לקבלת רעיונות לקורסים נוספים. למרות שביה"ס שייך לאוניברסיטה העברית, הוא מוגדר כיחידה חוץ תקציבית – ולכן אני מועסק בו כמורה מן החוץ: לא כאסיסטנט וגם לא כעמית הוראה. המשמעות היא שרוב הסעיפים בהסכמי השכר שנחתמו במהלך השנים האחרונות עם הסגל הזוטר לא חלים עלי. חשובה במיוחד היא העובדה שההעסקה היא רק לחמישה חודשים כל סמסטר. מרבית הקורסים שם, כולל זה שלי, הם דו-שבועיים, כך שהשכר לסמסטר גבוה יותר – אך גם עומס ההוראה. גם כאן, הצוות המנהלי שמח לסייע, כולל הספרנית המסורה של ביה"ס, איריס, שמוודאת שהמקראות מוכנות בזמן. מבנה בית הספר נעים ומתוחזק, גם כן עניין שאין לזלזל בו.

במכללת ספיר ובאוניברסיטת בן גוריון לא רק שאני מעביר את אותו הקורס – אף הוא על העידן החדש בישראל – אלא שבשני המקרים אני עושה זאת במסגרת תוכנית הנמצאת במימון של קרן פוזן, שמדגישה את היות היהדות תרבות, ולא רק דת. מדובר בצירוף מקרים מעניין, כיוון ששני המוסדות פנו אלי בנפרד, ללא כל תיאום ביניהם. אני מעביר קורסים סמסטריאלים, פעם בשבוע, והצלחתי לרכז את ההוראה באותו היום – שמוקדש לנסיעות לדרום ובמרחביו. מההוראה בספיר אני נהנה מאוד: הקמפוס קטן אבל נעים, הסטודנטים מתעניינים ומשתתפים בשיעור, ויש תחושה של סולידריות בתוך המחלקה לב.א. כללי – שבאה לידי ביטוי גם בליווי צמוד ונכונות לסייע של הצוות המנהלי. אני גם נהנה מהנסיעה לשדרות, וממנה לבאר שבע, שמעבירות אותי בנופים חקלאיים יפים – במיוחד הכביש המקסים שבין שדרות לבית קמה, שעובר לצד שמורת בתרונות רוחמה המרשימה. במסגרת העבודה במכללת ספיר אני מרוויח 2,500 ₪ בחודש. באוניברסיטת בן גוריון המצב קצת פחות נעים – הבירוקרטיה שם מערימה עלי קשיים רבים, והצוות המנהלי מגלה חוסר נכונות מוחלט לסייע, למרות המאמצים של המְרַכֵּז האקדמי של התוכנית. כיום, שבוע לפני תום הסמסטר, עדיין אין לי גישה לשירותי המחשוב של הקמפוס ועוד לא קיבלתי תלוש משכורת. מצד שני, בבן גוריון אהיה מועסק במשך ששה חודשים, ובספיר רק במשך ארבעה.

להוראה במוסדות ומיקומים גיאוגרפיים רבים כל-כך יש גם יתרונות. בשבילי, אלו הם בעיקר חשיפה לסטודנטים בעלי אופי שונה (סטודנטים מחו"ל, סטודנטים במכללה, סטודנטים לתארים במדעי הטבע שלוקחים קורסי בחירה ועוד) והנסיעות ברחבי הארץ. נסיעות אלו מאפשרות לי לשמוע מוזיקה במכונית, לראות נופים ולדגום מסעדות ובתי קפה (המנזה בספיר יוצאת מהכלל, למשל) – ואני נהנה מעצם החידוש והחשיפה. על חלק מהחסרונות כתבה כבר הילה כהן-ניסן, אבל מבחינתי, החסרון המרכזי הוא חוסר-הוודאות – אף לא אחד מחמשת המוסדות בהם אני מועסק מתחייב שאעבוד בו גם בשנה הבאה, מה שמייצר עול נפשי וגם איוּם כלכלי.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

 

אותה סטודנטית לקחה חלק בתרגולי תגבור בקורס 'מבוא לסוציולוגיה', אותם העברתי לסטודנטים דוברי ערבית בשנה א' ללימודיהם באקדמיה. ההתמודדות הקשה ביותר, מבחינתם, הייתה השפה העברית – ומתוך כך, גם הסוציולוגית. הבנת הבעייתיות הנעוצה בקשיי השפה היכתה בי כשלאחר שני תרגולים בהם דיברנו על בירוקרטיה, על המודל הבירוקרטי של וובר, טיפה על קאנט והרבה על המנגנון הנאצי, אחת הסטודנטיות הרימה ידה ושאלה :"שני, אני מבינה הכל, אבל מה זה "בירוקרטיה"?"

במסגרת הניתוח הסוציולוגי אותו ביקשה הסטודנטית לערוך בעבודתה אודות חוויית ה"השתקה" אותה חווים סטודנטים ערבים, היא רצתה לטעון כי השפה, כחלק  ממנגנון תרבותי נרחב יותר, תורמת בין היתר לחוויה זו. תגובתו של המתרגל, ותגובתה שלה אליו, הוכיחה בדיוק זאת: היא חשה כי אין ברשותה "ארגז כלים תרבותי" עשיר מספיק בכדי להסביר למתרגל מדוע מדובר בנושא סוציולוגי ולא רק פוליטי, ומדוע לא ניתן כמעט לערוך מחקר שכזה שלא דרך שימוש בפרדיגמה קונפליקטואלית. הצעתי אליה הייתה לחזור אל המתרגל ולנסות להסביר לו את כוונתה דרך הצגת נסיונות של הסטודנטים הערבים ל"השמעת קולם", ורק אז לטעון כי נסיון ל"השמעת קול" הוא תוצר של דיכוי ו"השתקה".

 עוד באותו היום, במהלך משמרת לילה במוקד הביטחון של האוניברסיטה (שעה 02:30 לפנות בוקר), קיבלתי דיווח כי סטודנטים בבניין 4 בכפר הסטודנטים עומדים בחרדה מחוץ לבניין מגוריהם. קצינים של מחלקת הביטחון הגיעו למקום ושמעו מהסטודנטים כי ממערכת הכריזה של הבניין נשמעו קולות בערבית, ומיד לאחר מכן הודעה כי הם מתבקשים לפנות את הבניין מחשד לחפץ חשוד. מתברר כי זו הפעם השנייה השבוע שהמקרה חוזר על עצמו. לאחר סריקה של הבניין, שלא העלתה דבר, התירו הקצינים לסטודנטים לחזור לדירותיהם. מתחקור האירוע עלה כי מערכת הכריזה של הבניין נפרצה והייתה כלי משחק בידי סטודנטים ערבים המתגוררים באחד הבניינים הסמוכים. האין זהו נסיון ל"השמעת קול"? (תרתי משמע). ברור כי מדובר בוונדליזם, אפילו בעבירה על החוק, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי היו אלה סטודנטים ערבים שעשו שימוש במערכת הכריזה, ושעשו זאת בשפה הערבית.

הסטודנטים היהודים דיירי בניין 4 ידעו לעשות שימוש בתפקידם כ"לקוחות הבירוקרטיה" לטובתם, ועל אף שנתקלו בפתולוגיות שלה במהלך הדרך (סירוב של הנהלת המעונות ושל הפקיד מטעמם לטפל באירוע) הם ידעו למצוא את הדרך ולהתקשר למוקד הביטחון של האוניברסיטה כדי שהאירוע יטופל. סביר להניח שאם לא היו מוצאים מענה הולם שם, היו פונים למשטרה או לכל גוף בירוקרטי אחר בו היו יכולים להיעזר למטרתם.

נסיונות ל"השמעת קול" מצד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה מתקיימים על בסיס יום יומי באוניברסיטה העברית. חלקם לגיטימיים יותר וחלקם לגיטימיים פחות ואף גובלים בהפרות סדר חמורות: בעבר הם קיימו הפגנות, חילקו פליירים בערבית, קיימו פעילויות שונות בפורום, ובכמה מקרים קיצוניים אפילו התעמתו עם כוחות מג"ב תוך שהם זוכים לעידוד מתושבי הכפרים הסמוכים, תושבים שבעצמם יידו אבנים ובקבוקי תבערה. כן! כל זה מתרחש כאן. הונפו דגלי פת"ח ואש"ף, והיה ניתן לראות גם דגלים של חמאס. אפילו התקיימה צעדה בתוך מתחם המעונות שבה נשמעה הקריאה "איטבח אל יהוד". ואז בבוקר שאחרי – הם מגיעים ללמוד. והיות ובתוך האוניברסיטה לאור היום הם לא יעלו על דעתם לצעוד ולקרוא בפני חבריהם ללימודים או בפני המרצים שלהם "איטבח אל יהוד", הם שותקים. הם שותקים כי ברמה הכי בסיסית – אין להם לא את השפה, לא את הכלים ולא את הלגיטימציה להשמיע את אשר יש להם לומר. אולי אם הייתה להם אפשרות לומר דברים לאור היום היו נמנעות כריזות בלתי חוקיות במהלך הלילה, כמו גם הפגנות מחאה נוקבות ובוטות. ואולי לא. יתכן גם שלא.

 הייתי שמחה לטעון כי הסטודנטים הערבים, אלה הלומדים באוניברסיטה לאור היום, הם אנשים אחרים, הם אינם הסטודנטים הערבים של הלילה במעונות. אך אין באפשרותי לעשות זאת מהסיבה הפשוטה שאין זה נכון. ולמרות שאני בטוחה שהסטודנטים אותם לימדתי לא לקחו חלק בהפרות הסדר אותן ציינתי לעיל, הם כן חשים "מושתקים". הם חשים מפוחדים ונטולי יכולת לבטא עצמם במסגרת התנהלותם באוניברסיטה – הן אל מול הסטודנטים היהודים והן אל מול הסגל היהודי (זה האקדמי כמו גם זה המנהלי).

אין באמתחתי פתרון קסמים למצב הנפיץ והמורכב הנ"ל, אך אולי המעט שניתן לעשות הוא כן לעודד אותם להתבטא בדרכים לגיטימיות. כן לתת להם את הכלים לומר מדוע הם חווים "השתקה". בטוח שלא לומר להם ששימוש במילה "השתקה" הוא שיפוטי – פוליטי ולא סוציולוגי. דווקא מחקר מסוג זה יכול אולי יהיה להוביל לדיאלוג גלוי על כל המתרחש ברבדים שהם אולי סמויים יותר, ואולי, פשוט, כאלה שנוח לנו יותר להתעלם מקיומם.

 

שני מנדל היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

בכיתה ד' התבקשנו בשיעור תורה לשנן את קינת דוד. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה, למיטב זכרוני, שבה התבקשנו לשנן פסוקים מהתנ"ך. היום אני זוכרת אולי כמה מילים:   הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים... חוצות אשקלון... פן תעלוזנה בנות הערלים ומשהו על אהבה בין גברים. זיכרונות הילדות שלי מעורפלים מאוד, אבל אני זוכרת איזו התמרמרות מסביב כשהמורה הסבירה את המשימה, ותגובות של הורים (אולי שלי) שהמילה "ארכאיות" הופיעה בהן. אני לא זוכרת סבל מיוחד, וגם לא עניין גדול – מול הלימודים בכלל לאורך כל שנות בית הספר, ומול המשימה הזו בפרט.

בשבוע שעבר נבחנו, תלמידי החוג לסוציולוגיה בשנה שלישית, על יכולות הלמידה והשינון שלנו, או על ידע כללי. באופן אישי שמחתי מאוד על ההזדמנות ללמוד ולהכיר מספר אירועים שלא הייתי מבקשת מאף אחד שיספר או יסביר לי עליהם: חשתי שעוזרים לי להגיע למידע שרציתי מאוד שיהיה לי. אך גם במקרה זה הופיעו קולות התמרמרות

לשני המקרים – שינון פסוקים בכיתה ד', או בוחן בקיאות על מושגים ונתונים באוניברסיטה – אין שום משמעות כאירועים בפני עצמם, ואין טעם לעסוק בהם או להתמרמר עליהם לפני שמיקמנו אותם בתמונה רחבה יותר. למעשה, בשני המקרים יש לשאול על המטרה הגדולה יותר. בשני המקרים אפשר לחשוב על מטרות קרובות, או קטנות: לשפר יכולת זיכרון, להכיר את התרבות, ההיסטוריה, הכתבים והמספרים הקרובים אלינו ומשפיעים על חיינו היום יומיים. בשני המקרים אפשר גם לחשוב על מטרות רחוקות יותר. לא אעסוק כאן במטרות החינוך בבתי ספר יסודיים, ולא ארחיב בנושא הפילוסופי המרתק של מטרות החינוך בישראל ובכלל ומדוע נגזרת מהן משימת שינון פסוקים מהתנ"ך. אתמקד בסוגיית מטרות החינוך באקדמיה: אני חושבת שציבור הסטודנטים לתואר ראשון מחזיק במטרה השונה באופן מהותי ממטרתם של המרצים שמייצגים את האקדמיה. עומדת כאן מציאות היום יום הכלכלית מול השאיפה האינטלקטואלית והמחקרית של 'האוניברסיטה'.

כפי שלמדנו – מספר הסטודנטים עולה משנה לשנה. יותר ויותר אנשים עושים תואר ראשון. נבחן, לדוגמה, תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך. תואר זה לא מקנה שום יתרון בשוק העבודה לעומת תואר ראשון בכל תחום אקראי אחר ממדעי החברה או הרוח. אני משערת שאם נשאל סטודנטיות המתחילות תואר זה האם הן מעוניינות להמשיך אחר כך באקדמיה לתואר שני ודוקטורט – מעט מאוד מהן יענו שכן. על כן ניתן לשער כי הלומדות מגיעות ללימודים אלה מתוך עניין בתחומי הלימוד או משום ש"צריך תואר ראשון", מה שהפך היום גם ל"כי צריך תואר שני".

כאן אנחנו נתקלים בהבדל המהותי שבין מטרות למידה שונות: אני לומדת כי מעניין וכי בסוף התואר הזה אני רוצה שיהיה לי כמה שיותר ידע בתחום בו השקעתי שלוש שנים מחיי, או אני לומדת כי צריך תואר. אני חושבת שרוב רובם של הסטודנטים לומדים כי צריך תואר. ייתכן שלפעמים מעניין להם. רוב הסטודנטים גם עובדים תוך כדי לימודיהם כדי לממן את הדבר הזה שמהווה שורת חובה בקורות החיים.

מבחן.JPGוכאן בעצם עולה הטענה – "כל מה שאנחנו צריכים זה שתתנו לנו את כרטיס הכניסה שנקרא תואר ראשון, למה אתם מכבידים עלינו עם שינון יתר בדרך?!" ובמשפט הזה עולה עומקו של הפער בין נקודת המבט של המרצה – בעלת הרצון האמיתי ללמד, לבין התלמידים – בעלי הרצון האמיתי להשיג תואר. וכדי להפוך את הנושא למורכב עוד יותר, הפער הזה קיים גם בין הסטודנט לבין עצמו – הרי אני מעדיפה תואר מהאוניברסיטה העברית מאשר מאוניברסיטה אחרת או מכללה. מדוע? בגלל 'השם' – אך של מי הוא השם הזה? של מוסד שמטרתו שונה כל כך ממטרתי, ומטרתי כסטודנטית, למעשה, קרובה הרבה יותר למטרותיה של מכללה.

לסיום, אחרי שעברתי פעמיים על חוברת המושגים ורעננתי את ידיעותיי, לא הרגשתי הרבה עניין או הנאה בלמידה, ובכל זאת, הייתה בי איזו תחושת גאווה על הדרישה הזו, אולי אני באמת עושה משהו רציני, ובאמת יש ציפייה שתהייה לי איזו כמות ידע מסוימת. עד כה לאורך הלימודים היה קורס אחד בלבד, בבית הספר לחינוך, שנהניתי 'להזיע' בעבורו, או שהייתי גאה על הציון שקיבלתי בו. ועל אף שהייתי שמחה לעוד קורסים כאלה, אני יודעת שבעולם כפי שהוא היום, ההשלכה של שיפור כזה, של רמה ודרישות גבוהות יותר, לא תהיה חיובית בעבור פרטים רבים. בעולם מושלם כולנו היינו לומדים בגלל הרצון הגדול לדעת. בעולם מושלם יתרון כלכלי לא היה מהווה יתרון אינטלקטואלי. ובעולם מושלם היינו מכירים את רשימת המושגים הזו כבר בתיכון.

 

תמר יגר היא סטודנטית שנה ג' לתואר ראשון בחוגים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה וחינוך.

 

 

 הביסוס האמפירי של המדע:

הסבר זה טוען כי  הידע המדעי תלוי במערכת של תצפיות ומדידות. ואכן, הוכחות אמפיריות הן מרכזיות ביותר למדע, אך הן אינן ייחודיות לו. לכן השאלה אינה האם המדע אכן מבוסס על תצפיות מדעיות, אלא האם יש משהו בביסוס אמפירי זה שמבדיל את המדע מפרופסיות אחרות. נראה שהתשובה היא שאין. אחת הסיבות לכך היא שתצפית במדע אינה תוצר של ראייה בלבד, תצפית מדעית דורשת פרשנות. אך מעבר לכך ואולי חשוב מכך, המדע המודרני ברובו כלל אינו מתבסס על תצפיות ומדידות שמתבצעות על ידי בני אדם, רוב התצפיות המדעיות כיום נעשות על ידי מכונות. במובן מסוים אלו הן אכן תצפיות, אך התצפית במקרים אלה תלויה ברעיונות תיאורטיים שמוטמעים בטכניקות ובציוד ונלקחים כמובן מאליו.

לדוגמא, בשנת 1969 הפיזיקאי ג'וזף ובר  (Josef Weber)הכריז כי הצליח למדוד כמויות גדולות של קרינת כבידה  מהחלל דרך שימוש בגלאי שהוא עצמו המציא. מדענים מסוימים טענו כי ניתן לחזות את קיומם של גלים אלו דרך תורת היחסות הכללית, אך איש מעולם לא הצליח למדוד אותם. לאחר הכרזתו, מעבדות רבות החלו להצטייד באותו גלאי בו השתמש ובר לתגליתו, אך תהליך המדידה המורכב הביא לקשיים בשחזור ההישג. אחת הבעיות הייתה שחלק מהויברציות שנמדדו במכשירים היו כתוצאה מתופעות חשמליות, מגנטיות או סיסמיות. היה צורך לקבוע סף, אשר מעליו ניתן יהיה להגיד שהקרינה היא כתוצאה מכבידה ולא מתופעות אחרות.

אם כן,  כדי להחליט האם גלי הכבידה קיימים או לא, החוקרים היו צריכים לבנות תחילה גלאי אמין. אך כיצד ידעו האם גלאי הוא אמין? הם יוכלו להיות בטוחים שהגלאי אכן אמין, רק אם הניחו מראש את קיומה של הקרינה, ואז הגלאי שיצליח לקלוט אותה יחשב לאמין; וגלאי שלא קלט אותה ייחשב כלא אמין. מדובר, כמובן, בהסבר מעגלי – אם מניחים את קיומה של הקרינה, ניתן לקבוע סף מדידה שמאשר את קיומה. בעיה זו, אשר מכונה בסוציולוגיה של המדע "רגרסיית הניסוי" (experiment's regress), מאפיינת תצפיות מדעיות רבות. מעבר לכך, יש לזכור שכל תצפית היא נקודתית. אסטרונום אינו יכול לצפות בחלל כולו, ובטח שלא בכל ההיסטוריה והעתיד של החלל, וכך גם כל מדען אחר שאין ביכולתו לתצפת ולמדוד את כל המקרים בכל הזמנים. לכן בכל העשייה המדעית, גם אם בבסיסה תצפיות ומדידות, לתיאוריה יש מקום מרכזי.

 

השיטה המדעית:

קרל פופר (Popper Karl) לקח את החולשה הנובעת מהיותה של התצפית המדעית נקודתית וניסה להפוך אותה לנקודת חוזק. הוא הבין שלא משנה כמה הוכחות חיוביות יובאו לתיאוריה, הן רק פסיק לעומת כמות ההוכחות המפריכות הפוטנציאליות, וכל שנדרש בכדי להפריך תיאוריה היא הוכחה שלילית אחת. או, כפי שפופר מדגים, כל שצריך הוא ברבור אחד שחור כדי להפריך את הטענה כי כל הברבורים לבנים. לכן פופר שינה את הדגש ממציאת אישורים למציאת הפרכות, וכך הופך המדע לביקורתי יותר כלפי עצמו ושואף אמת יותר מכל דיסציפלינה אחרת. אך גישתו הפשוטה, במבט ראשון, של פופר התגלתה כמורכבת בהרבה. קודם כל, מכיוון שכל הפרכה לכאורה ניתן לתלות במדידות לא מדויקות, טעויות בניסוי וכדומה. מכאן שיש צורך בשיקול דעת כדי לקבוע האם ההוכחה המרשיעה היא אכן כזאת. אך גם אם  מתברר כי קיימות הפרכות, נראה שמדענים מתקשים להיפרד מתיאוריות ומוכנים לסבול אנומליות. לעיתים הם מספקים להם הסברים בדיעבד ומתאימים את התיאוריה לממצאים החדשים במקום לוותר עליה לחלוטין. לעיתים הקהילה המדעית מחליטה להתעלם מאנומליות, לפחות לאותה העת. תומאס קון (Thomas Kuhn) טען כי אנומליות "מאוחסנות" עד שנאספות מספיק כדי לאתגר את האורתודוקסיה המדעית.

ההבנה שיש לחקור את המדע כפי שיש לחקור את כל סוגי הידע החלה להתגבש בסוציולוגיה  בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עבודותיו של הסוציולוג הפונקציונליסט רוברט מרטון (Robert K. Merton), אך בחינה ביקורתית של המדע החלה רק בשנות ה-60, כאשר ההתפתחויות התיאורטיות החשובות התרחשו בשנות –ה-80, מאז שולטות בכיפה שלוש גישות מרכזיות לחקר המדע: ה-Strong Programme, ה-Empirical Programme of Relativism ו-Actor Network Theory:

 

The Strong Programme

ה-Strong Programme  היא גישה לחקר המדע שהציג דיוויד בלור David Bloor)) בספרו Knowledge and Social Imagery (1976).

ה-Strong Programme מתעקשת שיש להתייחס לכל סוגי הידע באותה צורה. לכן, על סוציולוגים לאמץ את אותם כלים אמפיריים בהם משתמשים לבחינת דת או אידיאולוגיה פוליטית לשם בחינת האמונות של אנשים לגבי המדע. הוא טוען כי יש לקחת בחשבון גורמים חברתיים כמו אינטרסים, אידיאולוגיה פוליטית ומאפיינים תרבותיים כאשר אנו בוחנים את המדע.

אחת הדוגמאות המפורסמות לעבודתו של בלור היא יישום ה-Strong Programme על דיסציפלינה שבדרך כלל נחשבת לבלתי חדירה לגורמים חברתיים – המתמטיקה. מטרתו כאן היא להראות כי אפילו נוסחאות, הוכחות או תוצאות שנחשבות לבסיסיות, מבוססות בעצם על הנחות מוקדמות. ההוכחה כי השורש הריבועי של שתיים הוא מספר אי רציונאלי יכולה לאבד משמעות במערכת מתמטית בה המושג של מספרים זוגיים ואי-זוגיים לא קיים. או ניתן לפרש זאת, כפי שעשו המתמטיקאים היוונים, שהשורש הריבועי של שתיים כלל אינו מספר. ולכן אפילו הפתרון של בעיה מתמטית יכול להיתפס כתוצאה של משא ומתן מורכב.

הגישה של בלור הפכה את כל סוגי הידע לשווים, ולמעשה רמזה כי המדע של היום אינו טוב יותר מכישוף, או סוגים אחרים של ידע ששלטו בעבר בכיפה. בעקבות ספרו של בלור התעוררה מחלוקת אשר הייתה בעלת סממנים היסטריים משהו. פילוסופים, מדענים, אנתרופולוגים וסוציולוגים רבים  קטלו והפריכו את עבודתו של בלור בכנסים ובביקורות. הוא אף מצא עצמו חולק במה בהרצאות עם פרה-פסיכולוגים והוזמן לכנסים פילוסופיים כמופע אימים אפיסטמולוגי. אך בסופו של דבר הטיעון שלו חדר, וה-Strong Programme הפכה להיות אחת התוכניות החשובות ביותר בלימודי הסוציולוגיה של המדע.

 

The Empirical Programme of Relativism

–ה-Empirical Programme of Relativism או EPR, שואבת רבות מן ה-Strong Programme. היא בוחנת מחלוקות מדעיות כצוהר לתוך העשייה המדעית, כאשר הטענה של חוקרי ה-EPR היא שמחלוקות אלו אינן מוכרעות על ידי המדע, אלא על ידי החברה.

אחת הדוגמאות המפורסמות של חוקרי הגישה היא מחלוקת מפורסמת מאמצע המאה ה-19 בין פאסטר ופושה (Pasteur ו-(Pouchet, שני מדענים צרפתיים ידועים שחקרו את תהליך היווצרות החיים. הייתה זו עובדה ידועה אז שעובש גדל על חומרים אורגניים כמו גבינה או ירקות. השאלה הייתה מאיפה הגיע העובש: האם הוא גדל מנבגים שנמצאים באוויר, ההסבר בו תמך  פאסטר, או האם צורות חיים מיקרוסקופיות אלו נוצרו באופן ספונטני, כפי שהאמין פושה. השניים החליטו להכריע את המחלוקת דרך ניסויים, אך המחלוקת נמשכה שנים ללא תשובה חד משמעית.

כיצד מגיעות בכל זאת מחלוקת מדעיות להכרעה? EPR טוענת שעל ידי גורמים חברתיים. במקרה שלפנינו, 'חבר מושבעים' מדעי שכינסה האליטה הפריזאית מהאקדמיה למדעים הביא את המחלוקת לסיומה בכך שתמך בגישתו שלפאסטר. אין זה הטבע שהביא לסיומה של מחלוקת מדעית זו, ההכרעה התקבלה בהצבעה. במקרים אחרים ההחלטה מתקבלת כתוצאה מתמרונים רטוריים, או דרך מניעת הזדמנויות מחקר לצד "שהפסיד". ברוב המקרים ההחלטה נראית הגיונית לאנשים שעשו אותה, אך, בסופו של דבר, מחלוקות מדעיות מוכרעות כי אנשים מחליטים (או שכופים עליהם) להפסיק לעסוק בעניין, ולא מכיוון שהטבע יוצא בהצהרה שלא ניתנת להפרכה לטובת אחד הצדדים[1].

 

Actor Network Theory

Actor Network Theory (ANT) פותחה על ידי קבוצת הוגים, ובראשם ברונו לאטור Bruno Latour)). תיאוריה זו בוחנת את התהליכים שמביאים להבנייתה של עובדה מדעית. הטענה הבסיסית של ANT היא שעובדה מדעית לא הופכת לכזאת ללא עזרתם של 'בעלי ברית' בתוך ומחוץ למעבדה.

לאטור מבטל את ההבחנה בין השחקן האנושי ללא-אנושי: חוקר עמית, ציטוט ביבליוגראפי במאמר, מנגנון שמפיק תמונה מיקרוסקופית, חברה שמוכנה להשקיע בפרויקט מחקר, וירוס שמתנהג בצורה מסוימת, המשתמשים הפוטנציאליים של חידוש טכנולוגי: כל אלו הם 'בני ברית' בתהליך ההפיכה של ממצאים במחקר לעובדה מדעית.

הדוגמא המפורסמת ביותר שבוחן לאטור היא מחקרו על חיסונים של פאסטר אשר מצא כי ניתן למנוע הידבקות במחלה באמצעות חיסון המופק באופן מלאכותי מחיידקים מוחלשים של המחלה עצמה. לאטור  טוען ש'נצחונו' של פאסטר לא היה תוצאה של גאונותו בלבד, אלא גם של רשת מורכבת של בריתות וכוחות שתמכו בו: רבים מעמיתיו התנגדו לתיאוריה שלו על מחלות מדבקות ומצאו את ההיפותזה שלו מגוחכת. אך הוא הצליח לתרגם חלק מהבעיות של החוואים הצרפתים של זמנו ל'מונחים בקטריאליים', וכך הציג את עבודתו כקריטית לאינטרסים שלהם. הוא אמר להם שאם ברצונם לפתור את בעיית האנתרקס, עליהם לעבור תחילה במעבדה שלו, וכך מעבדתו הפכה לנקודת מעבר הכרחית ופאסטר כבר לא היה לבד במאבק להכרה בממצאיו.  ממצאיו הוכרו לבסוף על ידי הקהילה המדעית, אך רק עשרים שנה מאוחר יותר. לאטור תוהה מדוע אחרי עשרים שנים של עוינות רופאים החלו לפתע לקבל את הממצאים בהתלהבות. הוא טוען כי הסיבה נעוצה ב'תרגום' של החיסון לסרום. כאשר פרסם פאסטר את ממצאיו, הרופאים התלוננו כי החיסון מונע מהם עבודה בכך שהוא מפחית את מספר המטופלים ויוצר תחרות עם מומחים להיגיינה ומחסנים. אך כאשר החיסונים תורגמו לסרום ניתן היה לשלבם בקלות בעשייה הרפואית מכיוון שהם הצריכו דיאגנוזה והתנהלות שהייתה דומה להתנהלות עם כל תרופה אחרת.

 אם כן, לדידו של לאטור  'נכונותו' של הממצא המדעי אינה הופכת אותו לעובדה מדעית. קבלתו של הממצא על ידי הקהילה המדעית, היא שמהווה את הגורם המכריע, זה שמפריד בין מחקרים שנשכחו למה שאנו מכנים 'ידע מדעי מוכח'.

 

ומה קורה עכשיו?

הסוציולוגיה של המדע כיום עוסקת רבות בנושאים הקשורים למגמות עכשוויות בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. כך, למשל, עוסקים סוציולוגים של המדע בשינויים שהתחוללו באופיו של המדע בהשפעת הגלובליזציה, ובעקבות התפתחותן של תוכניות מחקר בינלאומיות (כדוגמת מאיץ החלקיקים ב-CERN). מחקרים מדעיים מסוג זה (הנכללים במה שמכונה Big Science), הכרוכים בארגון צוותים עצומים של מדענים, מהנדסים, טכנאים ומנהלנים, שינו לא רק את אופיו של הידע המיוצר על ידי הקהילה המדעית, אלא גם את מהותו של האתוס המדעי עצמו: החוקר היחיד כמעט שאינו מסוגל עוד לתרום תרומה משמעותית למחקר, והקריירה שלו תלויה לחלוטין בהשתייכותו לארגון. הגאונות האינדיווידואלית (של מדענים מסוגם של גלילאו, ניוטון, בויל ואינשטיין) אינה מהווה עוד את מוקד ההתקדמות המדעית, אלא היכולת לנהל פרוייקטים גדולים ולגייס להם מימון. בד בבד גדלה גם תלותו של המדע בתעשייה (ככל שהמימון המדינתי הולך ומצטמצם), וחוקרים רבים פועלים כיום כנציגיהם של תאגידים כלכליים (חברות התרופות, חברות ייצור המזון וכד'). סוציולוגים של המדע בוחנים את השינויים הללו במעמדו ובתפקידו של המדען, ואף בשינויים שהתרחשו בדימויו של המדע בעיני הציבור הרחב.

 

בורדייה, פייר (2005). שאלות בסוציולוגיה.  תל אביב: רסלינג.

 

לקריאה נוספת:

Bloor, D. (1976). Knowledge and Social Imagery. London: Routledge.

Bucchi, M. (2004). Science in Society: An Introduction to Social Studies of Science. London: Routledge

Collins, H.M. and Pinch, T. (1993). The Golem: What Everyone Should Know About Science. Cambridge: Cambridge University Press.

Daston. L. and Galison. P. (2007).  Objectivity. Boston: Zone Books.

Kleinman, D.L. (2005). Science and Technology in Society. Oxford: Blackwell.

Latour, B. (2005). Reassembling the Social:‎ An Introduction to Actor-Network-Theory . Oxford: Oxford University Press.

Shapin. S. (2008). The Scientific Life: A Moral History of a Late Modern Vocarion. Chicago: The University of Chicago Press.

Yearley, S. (2005). Making Sense of Science: Understanding the Social Study of Science. London: Sage.

 

# תודה רבה ליקי מנשנפרוינד על הייעוץ לכתבה.

 

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

בניגוד לאווירה הנשגבת ששררה בכיתות, עבודות המחקר השונות בהן עסקו – יותר ויותר – המרצים במחלקה התמקדו בנושאים קונקרטיים. עבודות אלו, שלא אופיינו ברפלקסיביות יתרה, שירתו בעיקר את הפרויקט המתמשך של הציונות. באותו הזמן חווה פרויקט זה, לאחר תקופה ממושכת של התרחבות המנגנון המדינתי, את משבריו הראשונים: השפעת בניית המדינה על הארגונים הטרום-מדינתיים. חברים במחלקה החלו להיות מעורבים במחקרים בקנה מידה גדול אשר הוזמנו על-ידי המדינה וארגונים לאומיים אחרים: אייזנשטדט על עולים חדשים, גרבר-טלמון על הקיבוץ, בן-דוד על תנועות הנוער, ווינטראוב על המושבים. השימוש בסוציולוגיה ככלי חדש לתכנון חברתי על-ידי הרשויות השונות התאים לחברי המחלקה – הם אמנם היו מוכנים לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, אבל גם ראו במחקרים אלו הזדמנות לעסוק בסוגיות תיאורטיות, עיסוק אשר יאפשר להם לממש את שאיפתם לקידום אקדמי. במבט לאחור, ההעדר המוחלט של התבוננות ביקורתית על הנחות היסוד עליהן נבנה מפעל הציונות (על ביטויו השונים) הינו מפתיע. נדרש דור חדש של חוקרים על מנת לפתח פרספקטיבה שונה על מפעל זה, וגם שינוי זה דרש מאבק לא קטן.

שנות ה-50 היו תקופה של התרגשות ואופטימיות רבה במחלקה ובאוניברסיטה בכלל. היתה זו תקופה של "בניית מוסדות", גם במובן הסוציולוגי אבל גם בזה הפיזי: בשנת 1956 עברנו ממספר מיקומים שונים, קטנים ולא נוחים, לגבעת רם, שם השתכנו בחדרים מרווחים ונעימים (בסטנדרט של אותם הימים, כמובן).  תלמידים רבים אומצו על-ידי המרצים הבכירים ונשלחו לעבוד על המחקרים הגדולים. מערכת יחסים של פטרון וקליינט – שלעיתים הועצמה על ידי קשרי חברות – התפתחה בין מורים לתלמידים מתקדמים. אייזנשטדט, אשר נהנה בתקופה זו מסמכות שאיש לא עירער עליה (למרות שלא תמיד התקבלה בברכה) הן על המורים והן על התלמידים, העסיק את מספר האסיסטנטים הרב ביותר. בינינו לבין עצמנו קראנו להם "עבדיו של אייזנשטדט". לעבודה תחתיו הייתה צמודה יוקרה רבה, אך התלות שנוצרה כתוצאה מעוצמת אישיותו ודרישותיו הרבות לא תמיד תרמה להתפתחות העצמאות האינטלקטואלית של עוזריו. חלקם פיתחו הנגאובר שנמשך כל חייהם.

עבדתי עם אייזנשטדט על הכנת הטבלאות לספרו המונומנטאלי "המערכות הפוליטיות של אימפריות" (The Political Systems of Empires, 1963) – הזדמנות מבורכת ללמוד על מספר אימפריות שונות, בעיקר בתת-היבשת ההודית. יחד עם זאת, הייתי קרוב יותר ליונינה גרבר-טלמון (בהמשך, רק טלמון) שאל מחקרה אודות הקיבוץ הצטרפתי לראשונה ב-1956. היינו קבוצה צעירה ונלהבת אשר ניתחה תוצאות סקר מרכזי שנעשה באחת מהתנועות הקיבוציות ופיתחה דוחות מקיפים שנועדו לעזור לתנועה בתכנון החברתי. פרויקט המחקר הזדהה עם מטרות התנועה הקיבוצית, ולא עסק בצורה ביקורתית בקיבוץ כחוד החנית של הקולוניזציה הציונית, ואף לא הצליח לחזות את שקיעתו במקביל לקץ ה"ציונית הסוציאליסטית". בוודאי שאיש לא ראה שזוהי תכנית המתאר הכללית של עתיד החברה הישראלית. יונינה נפטרה ב-1966, טרם הספיקה להשלים את עבודת חייה. המשכתי את המחקר על הקיבוץ עוד כמה שנים, אך תחומי העניין שלי כבר נדדו לנושאים אחרים, בעיקר מחקר סביב פרויקט ציוני נוסף – עיירות הפיתוח.

בראשית שנות ה-60, מקס גלוקמן מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר ביקר במחלקה והציע שיתוף פעולה נרחב לחקר קהילות ישראליות. אך המשא ומתן בנושא נכשל, וגלוקמן פנה לאוניברסיטת תל-אביב, אשר המחלקה שלה לסוציולוגיה הפכה לשנים למוקד המחקר האנתרופולוגי בישראל. גלוקמן הזמין אותי לבוא למנצ'סטר. כאשר חזרתי, החלטתי לנסות את ידי בעבודת שדה, אותה בחרתי לבצע בעיר המעורבת עכו. מעורבות עמוקה במציאות החיים היומיומית של העיר היהודית-ערבית הובילה לתום עידן התמימות הסוציולוגית שלי, והיוותה נקודת מפנה בקריירה האקדמית שלי, ובהמשך, גם בחיי האישיים. דבר זה הוביל, בסופו של דבר, למעבר שלי לתאילנד –  אך זהו סיפור לזמן אחר.

תחת מנהיגותו של איינזשטדט המחלקה שמרה על אוריינטציה מקרו-סוציולוגית חזקה, אשר הובילה, בעיתה, למעבר למחקרים השוואתיים רחבים של מספר חברות מתפתחות. יחד עם זאת, מחקרים אלו עשו שימוש בכלים בלתי-ישירים, ובעיקר בניתוח מקורות משניים. ריחוק זה נותר מאפיין מרכזי אפילו במחקרים אודות נושאים ישראליים. המחלקה לא מיהרה לאמץ את האנתרופולוגיה, וחלף זמן רב בטרם עודדה סטודנטים להיות מעורבים ישירות בעבודת שדה.

למרות שהקשר הישיר של המחלקה לפרויקטים לאומיים נחלש עם השנים, הממשלה ומוסדות לאומיים נותרו מקור מרכזי של תמיכה למחקרים רחבי היקף. כך, נותרה המחלקה מזוהה עם הממסד, למרות שחברי סגל מסוימים הזדהו פחות ופחות עם המדיניות שלו. עם-זאת, אובדן התמימות הסוציולוגית של המחלקה בושש להגיע – והחל רק כאשר דור חדש של חוקרים נטש את ההזדהות הסמויה עם הנחות היסוד שעל בסיסן נוסדה המדינה, והחל לבחון באופן רפלקסיבי את השפעתן הסוציולוגית של הנחות אלו.

 

אריק כהן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא עוסק בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של התיירות.

 

הדגש בתוכנית, כאמור, הוא על מעורבות חברתית. הדוגמאות למעורבות החברתית של הסטודנטים רבות ומגוונות וניתן לראות שוני רב הן מבחינת הנושאים והן מבחינת היקף ההתנדבות: אחד הסטודנטים הקים תזמורת של סטודנטים שנקראת 'תזמורת המהפכה' שיוצרת יצירות מוזיקליות מקוריות, עכשוויות ומעט שונות ממה שאנו מורגלים לשמוע,  כאשר המטרה היא לחזק את החיבור של הציבור בישראל לתובנות של מוזיקה בסגנונות אחרים. דוקטורנטית מהמחלקה לפסיכולוגיה עבודת על פרויקט שמטרתו להביא לאינטגרציה של הסטודנטים הערבים עם תוכנית הלימודים, מכיוון שמסתבר שהם מתקבלים ללימודים, אבל בדרך כלל לא מצליחים לעמוד במטלות ונכשלים. שני דוקטורנטים בתוכנית עובדים בשיתוף עם בתי ספר תיכונים בירושלים על פיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון. לדוקטורנט בתוכנית מבית ספר לרוקחות הפריע שהנושא של טיפול בחומרים רדיואקטיביים שרוקחים עובדים איתם הוא פרוץ לגמרי בארץ, אז הוא מקדם חקיקה בנושא הזה. דוקטורנט דתי מהמחלקה למשפטים עסק בנושא של התרת נשים עגונות. ואלו רק דוגמאות אחדות.

התכנית  נמצאת כיום בשנתה הרביעית, ומונה שלושים ושישה סטודנטים. כל מועמד נדרש להגיש תיק הישגים אקדמי, הכולל קורות חיים, עשייה אקדמית, ציונים בתואר השני או בדוקטורט, שני מכתבי המלצה מאקדמאים המכירים את המועמד ואת עבודתו, וכן מכתב אישי המספר על תחומי העניין שלו ויעדיו (מעבר ללימודים עצמם). הדגש בתכנית הוא על מצויינות אקדמית ועל שילוב בין עבודה אקדמית לבין תפישת אחריות

בשנה האחרונה התקבלו למעלה ממאה תיקים של מועמדים לבחינה, ומתוכם מתקבלים בסופו של דבר כעשרה אחוזים. כל תיק מועבר לפקולטות לדירוג, ולאחר קריאת התיק מוזמנים ארבעים מועמדים לראיון, בסופו מתקבלים שניים עשר משתתפים.

נושא האחריות החברתית של אנשי אקדמיה כלפי החברה בה הם נמצאים הוא נושא המעורר כיום ניצני עיסוק בעולם. הופמן ביקש שהתכנית תשים דגש על מנהיגות, והאוניברסיטה הוסיפה את פן האחריות. התכנית עוסקת באחריות חברתית, תרבותית ופוליטית, והשילוב בין מנהיגות ואחריות מאפשר לכל דוקטורנט לפעול בתחום הקרוב לליבו. התכנית, שהיא ייחודית במשמעותה והיקפה, מאפשרת לעמיתים בה להפנות את פעילותם למישור חברתי. עמליה אוליבר לומרמן, אחת ממנהלי התוכנית, מציינת כי יש חשיבות רבה לשילוב של השניים:

"זה נושא שמעסיק אותי שנים, מאז שהייתי דוקטורנטית בעצמי בארה"ב ונתבקשתי לסייע לסוכנות היהודית להקים בתי ספר לילדי ישראלים. אני זוכרת שהיה לי עומס, לא היה לי זמן והיו לי ילדים קטנים, ובכל זאת נכנסתי לזה כי חשבתי שזה חשוב

אני כבר שנים רבות חושבת שלאקדמיה, ולאנשי אקדמיה, יש תפקיד חברתי חשוב – יש להם יכולות, יש להם ידע ויש להם מיומנויות שיכולות לתרום לציבור ברמה התרבותית, החברתית והחינוכית. יש לנו, כאנשי אקדמיה, את היכולת למקם נושא כנושא חשוב בגלל המעמד שלנו והתפקיד שלנו, יש לנו את היכולות לגרום לאנשים לרצות להתגייס, ואנחנו צריכים להיות שם."

התכנית היא אינטרדיסציפלינרית במהותה, ומתוך כך מנהליה האקדמיים – פרופ' עמליה אוליבר לומרמן ופרופ' אודי דה שליט, מייצגים את שני הקמפוסים הגדולים באוניברסיטה. למרות שהפעילות, הלכה למעשה, נעשית בשדה החברתי, ישנו צורך  בגיוון דיסצפלינרי ואנושי, ובחשיבה שונה וייחודית. התכנית היא הזדמנות לדוקטורנטים ליצור זירה בה יוכלו לפעול לכיוון פיתוח עצמי וחוללות עצמית בעלת משמעות בשבילם, שיש בה גם בניית מנהיגות חברתית עתידית. לפי דבריה של עמליה אוליבר לומרמן, אדם המזהה בצורה ברורה את מרכז הכובד שלו ואת המשמעות המרכזית שמנחה את ההתרגשות שלו, וברצונו להוביל אחרים לפעילות אחריו, הוא בעל היכולת להיות מנהיג. התכנית מאפשרת לשמור על הייחודיות של כל אחד בתוך עצמו ובתחום הדיסצפלינרי שלו, מבלי לאבד את ההתבוננות על טובת הכלל. כל אחד מגיע מהמקום האינדיבידואלי שלו, והמשותף הוא אלמנט האכפתיות והראייה מעבר, תוך מוכנות לתרום.

מפגשי ההנחיה, המתקיימים אחת לשבועיים, מגוונים בתחומם. בתחילת שנה ישנו מיקוד בהיכרות וחיבור בין חברי הקבוצה, ובמשך השנה קיימת העברת מידע ביניהם – כאשר במפגשים ישנה הזדמנות לכל אחד מהמשתתפים להרצות על המחקר שלו. הפעילות צומחת מתוך תחומי העניין של המשתתפים, והנושאים עצמם נעים מיישוב סכסוכים, דרך חינוך, ועד התמודדות עם אוכלוסיות מודרות.

ישנן הרצאות של מרצים מהשורה הראשונה בנושאים שונים, דוגמת אוכלוסיות מודרות, הרצאה שתינתן על ידי פרופ' אבנר דה שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה, או פאנל דוברים העוסקים בנושאים מסוג זה. בקיץ מתקיימת סדנא בת יומיים, המחולקת ליום סדנאי ויום טיול. בשנה שעברה נערך יום סיור במערכת החינוך של העיר חולון, אשר כלל מפגש עם פרויייקט שהציג כיצד חשיבה ארוכת טווח, מוּכוונות מטרה ומוטיבציה של שחקן בשדה ציבורי יכולה להניב  פירות ייחודים בחברה.

יש לציין כי המשתתפים מנועים מקבל מלגות בנוסף למלגת הופמן, אך לצד זאת רווחתם האישית מטופלת על ידי עמליה אוליבר לומרמן, האחראית בנוסף לכך על הקשר עם הארי הופמן עצמו. הופמן מגיע פעם בשנה למפגש עם הסטודנטים, ויכול לקבל מהם רשמים אישיים. המשתתפים בתכנית היוקרתית מקפידים על השתתפות עקבית במפגשים, ועמליה מספרת כי פרמטר הצלחה חשוב הוא מחוייבות המשתתפים לפעילויות – לדבריה, גם אמהות הנמצאות  שבועות בודדים לאחר לידה מגיעות למפגשים, על טפיהן. שלושה מבני המחזור שסיים נמצאים כעת בפוסט-דוקטורט בחו"ל. אחד המשתתפים, אשר החל בפרוייקט בו פנסיונרים תומכים בילדים בעלי קשיי למידה, וזאת באותו בית ספר בו למדו הם בצעירותם, ממשיך בפרוייקט למרות שרשמית הוא סיים את התכנית.

 

במאמר זה אביע את דעתי לגבי הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, לגבי השיח סביבו, ולגבי שאלת הפוסט-ציונות בקורסים במחלקה לסוציולוגיה. יאמר מראש, אני מתנגד לכל ניסיון לצנזר תכנים אוניברסיטאיים, ואני חושש שניסיון כזה יוביל לפגיעה בחופש הביטוי האקדמי וידרדר את שמה של האקדמיה הישראלית בעולם. יחד עם זאת,  אני סבור שהדו"ח האחרון, אשר עוסק במחלקות לסוציולוגיה, מספק לנו הזדמנות טובה להמשיך ולדון בנושא חשוב זה. ככלל, אני סבור שתגובות הנגד הקשות הן מוגזמות, ומבטאות נטייה לדמוניזציה של היריב הפוליטי והאידיאולוגי.

אפתח בהתייחסות למאמרים נבחרים שנכתבו בעקבות הופעת הדו"ח. אווה אילוז טענה, במאמר שהתפרסם בהארץ, שמחברי הדו"ח אינם מבינים את מהות החשיבה הביקורתית האוניברסיטאית. תפקידה של זו לבחון מושגים מקודשים בעזרת כלים ביקורתיים וניטראליים, וכך, במקום מושגים כמו עלייה ומלחמת העצמאות, לכתוב על הגירה ועל מלחמת 1948. אכן, אין ספק שתפקיד הסוציולוגיה לפתח מבט ביקורתי על החברה, אך אני מניח שגם פרופסור אילוז תסכים, שמאחורי החשיבה הביקורתית עומדים בני אדם בעלי עמדות ודעות. בדו"ח נטען שעמדותיהם של המרצים לסוציולוגיה נעות בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני, כאשר דווקא האחרונים בולטים יותר בקרב הדור הצעיר. מהיכרותי עם השדה תיאור זה נשמע מדויק למדי. השאלה, אם כן, במיוחד כאשר עוסקים בתכנים שנויים במחלוקת, היא היכן עובר קו הגבול בין חשיבה ביקורתית לגישה חד-צדדית. בניגוד לרוח הדברים העולה מהדו"ח, אינני סבור שאי-יציגותם של הסוציולוגים, בפני עצמה, מהווה בעיה. האליטה האקדמית איננה גוף נבחר ומייצג; נהפוך הוא, היא אמורה להציע דרכי חשיבה אלטרנטיביות. אך אני שותף לדאגה של מחברי הדו"ח מכך שדעות שונות מודרות מהשיח האקדמי.

 מנחם מאוטנר טען במאמר אחר שציונות איננה יכולה להיות קריטריון לבחינת תכנים אקדמיים, ו"שמותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות מדינית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפישת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה וכו'". אך השאלה שבוחן הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית איננה מה מותר ללמד, שכן הם אינם קוראים שלא ללמד תכנים מסוימים, אלא מבקשים שתיפסק הדרתם של תכנים אחרים. הטענה היא שבעוד שנלמדים תכנים, עמדות ודעות המיוצרים על ידי הוגים הניצבים בצדו האחד של המתרס האידיאולוגי, זה הפוסט-ציוני, הרי שתכנים המיוצרים על ידי הוגים ציוניים מודרים.

עניין זה מביא אותי לטיעון החוזר ונשנה שהדו"ח הוא מקרתיסטי. בהתייחס רק לדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, קשה להבין כיצד ניתן להגיע למסקנה כזו. להזכיר, בתקופה המקרתיסטית קומוניסטים או החשודים כקומוניסטים נרדפו (עד כדי מאסר), ודעתם ומחקריהם הודרו מאוניברסיטאות אמריקאיות. מחברי הדו"ח מבקשים רק ייצוג שיוויוני. טענתם היא שכיום תכנים ציוניים אינם נלמדים כלל. אפשר לטעון שאין מקום לשאיפה לשיוויון בקונטקסט אינטלקטואלי, אך קשה להבין כיצד טענה כזו יכולה להיות מזוהה כמקרתיסטית, ובודאי שלא כפשיסטית.

דני גוטווין כתב ש"המסמך מחשיד כ'פוסט-ציונית' כל צורה של דיון ביקורתי בתולדות התנועה הציונית והחברה הישראלית, גם של חוקרים שהוא מגדיר כ'ציונים'", ובמאמר המערכת בהארץ נכתב שהדו"ח יביא לכך ש"לא יוכל שום חוקר לעסוק בשום מחקר, אלא אם כן יעלה הדבר בקנה אחד עם הייצוג שמגדיר הדו"ח". נכון, אמנם, שהדו"ח מתאר את התפתחות החשיבה הפוסט-ציונית בישראל וטוען שמקורותיה מגוונים וכוללים בין היתר את "האסכולה הפמיניסטית", "המיליטריסטית" (כלומר האסכולה שמזהה וחוקרת אספקטים מיליטריסטים בחברה הישראלית) ו"האסכולה הפוסט-קולניאלית". אפשר להסכים או לא להסכים עם הניתוח המוצע בדו"ח להתפתחות החשיבה הפוסט-ציונית (לטעמי התיאור איננו שונה מאוד מזה המופיע בכתביהם של הוגים פוסט-ציונים שונים, חוץ מאשר בראייתו את התהליכים הללו כשליליים), אך עצם התיאור של מקורות הפוסט-ציונות בדו"ח אין פירושו שמחברי הדו"ח מתנגדים לכך שמחקרים המתבססים על אסכולות אלו יילמדו. הם הרי אף אינם קוראים להדיר מחקרים פוסט-ציוניים פר-אקסלנס, הם רק מבקשים שמחקרים המציגים דעה שונה ילמדו גם הם. אז כיצד ניתן להסיק שהדו"ח הוא "פשיסטי" ו"מסוכן מאוד", כפי שנכתב באחד מהודעות הדואר-האלקטרוני שעסקו בנושא? אין לי אלא להסיק שמתנגדי הדו"ח קראו אותו קריאה כועסת ומוטה.

עתה יש לפנות לשאלה האם הטענה המרכזית של הדו"ח נכונה. האמנם קיימת הטיה פוסט-ציונית בתכנים הנלמדים במחלקות לסוציולוגיה? מובן שלא ערכתי מחקר בנושא זה, אך התוצאות המוצגות בדו"ח לא הפתיעו אותי. ראשית, אציין שאת התואר השני שלי סיימתי לפני שש שנים, ולכן הטענות שאני מעלה כאן אינן מופנות כלפי המרצים והקורסים הנלמדים כיום, אך מטענותיה של נגה כספי אני מבין שלא הרבה השתנה מאז. בנימה אישית אציין שבמהלך שנות לימודיי ההיחשפות למחקרים שהדו"ח בוודאי היה מגדיר כפוסט-ציוניים הייתה משמעותית עבורי. אחד מהמאמרים הללו היה זה של אביגדור פלדמן שבו הוא טען שהגדרת המדינה כיהודית מוכרחה להביא לאפליה כנגד תושביה הלא יהודים בכלל והערבים בפרט**. זהו מאמר חשוב, וטוב שהוא נלמד, אך השאלה היא מדוע לא נלמד, לא בקורס זה ולא באף קורס אחר שבו השתתפתי, ולו מאמר אחד מבין המאמרים הרבים הטוענים שניתן לשלב בין רעיון המדינה היהודית והדמוקרטיה? לא מזמן נתקלתי במקרה באסופת המאמרים שבה הופיע המאמר הנ"ל. להפתעתי גיליתי שבאותה האסופה עצמה ישנם מאמרים של הוגים כגון רות גביזון ואריאל רוזן-צבי המביעים דעות שונות מאוד לגבי האפשרות למצוא הלימה בין השאיפה למדינה דמוקרטית ויהודית. המרצה באותו הקורס לא נדרש לחפש רחוק מדי לו היה מעוניין להציג את שני צדי המחלוקת. אז נכון, חשוב לשמור על החופש האקדמי של מרצים ועל אפשרותם לבחור מקורות כפי שנראה להם לנכון, אך האין זה סביר לדרוש ממרצים המציגים בפני תלמידיהם שדה דעת מסוים, ובמיוחד בנושא כה רגיש, שיכללו בדיון את מגוון התיאוריות החשובות בתחום זה?

 

 

 

בניגוד למשתמע מאחד המאמרים, לא חסרים הוגי דעות התומכים בציונות בישראל ומחוצה לה, ומספיק לעיין בגיליון של כתב העת תכלת כדי להיווכח בכך. אין סיבה שסלבוי ז'יז'ק יִלָּמֵד במחלקות לסוציולוגיה בישראל ואלן פינקלקראוט לא. זה נכון גם לגבי חוקרי הלאומיות. מתנגדי הדו"ח טענו שהכללתו של בנדיקט אנדרסון בקבוצת הפוסט-ציונים היא מגוחכת, אך למיטב הבנתי הטענה איננה שהוא עצמו פוסט-ציוני אלא שהתיאוריה שלו משמשת מסד לחשיבה פוסט-ציונית. הלאומיות איננה תחום התמחותי האקדמית, ולכן אתבטא כאן בזהירות. לדעתי ההתעלמות המוחלטת שאותה חוויתי במהלך שנות לימודי מחוקרים כמו אנתוני סמית' הרואים בעם היהודי היום ממשיך, ולו באופן חלקי, של העם היהודי הקדום, איננה במקומה. אני קורא גם למרצים המזוהים מבחינה אידיאולוגית עם עמדות השמאל הפוסט-ציוני להכליל בתוך הסילבוסים, במקרים הרלוונטיים, מאמרים שהם אינם מסכימים עמם. מהלך כזה רק יעשיר את הדיון האקדמי ויפוגג את התחושה של סטודנטים ציונים שאמונותיהם נמצאות תחת מתקפה חד-צדדית ולא הוגנת מצדם של הניצבים על הפודיומים האוניברסיטאיים.

 

* פלדמן, אביגדור. 1996. "המדינה הדמוקרטית מול המדינה היהודית: חלל ללא מקומות, זמן ללא המשכיות". בתוך ברק-ארז ד' (עורכת). מדינה יהודית ודמוקרטית: קובץ מאמרים. תל-אביב: הוצאת רמות, עמ' 261-274.

 

ארי אנגלברג הינו סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב על תופעת הרווקות המתמשכת בציונות הדתית בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג.

 

על מנת לעשות זאת, אתאר את תהליכי ההפרטה שהתרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה במהלך השנים האחרונות באופן כללי, ולאחר מכן אפרט באופן ספציפי יותר כיצד תהליכים אלו גרמו לחדירה של ההיגיון הכלכלי אל תוך חלקים מרכזיים בתוך המערכת האקדמית עצמה. טענתי היא כי ברגע שמערכת ההשכלה הגבוהה מקבלת על עצמה צורת התנהלות המכוונת על פי שיקולים כלכליים, היא למעשה תורמת להמשך תהליכי ההפרטה באופן אוטונומי, מבלי צורך בהתערבות ישירה של גורמים חיצוניים.

השיטה שהונהגה על מנת לקדם את תהליכי ההפרטה של האקדמיה בישראל הינה כפולה – מצד אחד הופעל קיצוץ חד בתקציב האוניברסיטאות, ומצד שני ננקטה פרקטיקה אותה מכנה דניאל גוטוויין בשם "הפרדה לשם הפרטה", כלומר – פירוקה של מערכת ההשכלה הגבוהה למרכיביה, כאשר הקיצוץ המתמיד בתקציבה גורם להחרפת התחרות בין גורמיה השונים. גוטוויין זיהה את ראשיתו של תהליך זה בהקמתן של המכללות – בעיקר הפרטיות – ב-1993, כאשר אלו הוו לראשונה גורם חיצוני המסוגל לספק אלטרנטיבה ותחרות לאוניברסיטאות הציבוריות. המשך תהליך זה התרחש בעקבות שביתת הסגל האקדמי בשנת 1994, בסיומה התרחשו שני שינויים מהותיים – ראשית כל, בפעם הראשונה הפריד ארגון הסגל הבכיר את עצמו מן הסגל הזוטר ושנית, לראשונה הופרדו מרכיבי ההוראה מן המחקר.

מהלכים אלו אפשרו להמשיך בקיצוץ תקציבי ההשלכה הגבוהה, בהרעת תנאי העסקתם של המרצים ובפגיעה משמעותית במחקר, בו בזמן שהמכללות ההולכות ומתרבות מספקות את ה"ביקוש" הגובר לתארים אקדמיים, וזאת בעלות נמוכה משמעותית (למדינה) מהאוניברסיטאות. בהמשך, בעקבות המלצותיה של ועדת מלץ "לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה" שפורסמו בשנת 2000, הופרדה גם ההוראה לתכניות לימוד "רגילות" ול"תוכניות סגורות" שהחלו לספק תכנים ותנאי לימוד בהתאם לדרישות ה"לקוח" בתמורה לשכר לימוד גבוה באופן משמעותי¹. את השלב האחרון בתהליך זה רואה גוטוויין בשביתת המרצים של 2008, אשר כתוצאה ממנה הוגדלו פערי השכר גם בתוך הסגל הבכיר עצמו, ובעיקר, מצבם של הוותיקים השתפר בעוד שהסגל הצעיר נותר מאחור. כך המשיך תהליך ה"הפרדה למען הפרטה", כאשר אם התוצאה המרכזית של  שביתת 1994 הייתה יצירת הפרדה בין הסגל הבכיר לשאר חלקי הסגל האקדמי, שביתת 2008 הסתיימה ביצירת הפרדה בין קבוצות בתוך הסגל הבכיר עצמו.

בעוד הסקירה של גוטוויין מסתיימת ב-2008, ניתן לראות כי התהליך אותו הוא תיאר ממשיך גם היום. דוגמה עכשווית היא ההסכם החדש שנחתם לפני כמספר שבועות בין נציגי אגודת הסטודנטים לבין משרד האוצר, לפיו הוחלט כי חלקו של שכר הלימוד יהווה יחס קבוע מתקציב ההשכלה הגבוהה. הסכם זה מהווה שינוי דרמטי במשולש הכוחות אוצר-מרצים-סטודנטים, כאשר אם בעבר התייצבו הסטודנטים לצידם של סגל המרצים כמעט באופן אוטומטי על מנת לבלום שינויים מבניים במערכת ההשכלה הגבוהה, מעתה ניתן להניח שכל דרישה מצד המרצים להגדלת התקציב תגרור התנגדות מטעם הסטודנטים, אשר בעקבות הסכם זה יאלצו להשתתף במימון גידול שכזה באמצעות שכר הלימוד. כך, בעזרת הסכם זה, הצליח האוצר לבצע שלב נוסף בתהליך ה"הפרדה למען הפרטה" כאשר הוא מפריד את הסטודנטים מהמרצים ורותם אותם לצידו.

אחת ההשלכות המרכזיות של תהליך ההפרטה אשר תואר לעיל הינה החדירה של הגיון השוק אל תוך כותלי האקדמיה, כאשר הגיון זה גורם לכך שתהליכי הפרטה וצמצום מתחילים להגיע לא רק מצידם של גורמים מחוץ לאקדמיה, אלא מתוך האקדמיה עצמה. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו דרישת האוצר להעביר את ניהול התקציב מידי האוניברסיטה לידי המחלקות השונות גרמה לכך ששיקולים כלכליים החלו לתפוס את מקומם של אלו האקדמיים. על מנת להדגים כיצד תהליך זה מתרחש בפועל, אתבונן דווקא במערכת מרכזית אחרת בחברה הישראלית – צה"ל.

עד אמצע שנות ה-80, תוקצבה עלות ימי המילואים על ידי הביטוח הלאומי ומומנה על-ידי משרד האוצר. בצורה זו, עלות ימי המילואים לא הועמסה על תקציב הביטחון ומערך המילואים נוהל, בעיקרו, במנותק משיקולים כלכליים. משרד האוצר, אשר לא היה מרוצה מהסידור הזה, חיפש דרכים שונות לגרום לצבא להתייעל בנושא גיוס המילואים. משום שלא היה באפשרותו לכפות על צה"ל צמצום יזום בהיקף ימי המילואים, החליט המשרד לנקוט בטקטיקה מתוחכמת – הוא דרש להעביר את אחריות מימון ימי המילואים מביטוח לאומי אל תקציב הביטחון, תוך כדי תמרוץ הצבא לחסוך בימי מילואים בתמורה לשימוש בחיסכון זה למטרות אחרות. שינוי זה הביא איתו תוצאות מידיות: בין 1988-2009 צומצם היקף ימי המילואים ב-78%. ² לכאורה, שינוי זה  מצטייר כמהלך חיובי ויעיל, אך בסיפור הזה מסתתר לקח חשוב. משרד האוצר אומנם הצליח ל"ייעל" את מערך המילואים, אך זאת במחיר של הכפפת מערך המילואים לכלליה של כלכלת השוק. כך, גוף שאמור לפעול על פי שיקולי ביטחון החל לחשוב ולהתנהל במונחים כלכליים.

באופן דומה פעל משרד האוצר גם כלפי האקדמיה בישראל, כאשר הקפיד לתאר גם אותה כגוף מסורבל, בזבזני ולא יעיל, הדורש מהלך של התייעלות תקציבית. על מנת לגרום לכך, דרש האוצר כי אחריות ניהול התקציב תועבר מרמת ההנהלה הראשית לרמת המחלקות. במקביל לשינוי זה הוכנסו מספר מנגנונים אשר התנו את תקציב המחלקה בהתנהלות יעילה, ואף קנסו את המחלקות על חוסר יעילות. לדוגמה, על כל סטודנט החורג ממסגרת השנים המוגדרת מראש לסיום תואר (שלוש שנים לבוגר ושנתיים למוסמך) נקנס תקציב המחלקה. תנאי זה אילץ את המחלקות לפעול על מנת "לייעל" את תוכניות הלימודים, למשל בתוכנית המוסמך של המחלקה, אשר בשנה האחרונה הוחלט לצמצם את היקף הלימודים ואת רמת הדרישות בה (ראו המאמר של שירי, פקפוק 13).

דוגמה נוספת קשורה לשינוי בצורת תקצוב המלגות, כאשר במקום שהאוניברסיטה תממן מלגות לסטודנטים, כפי שהיה נהוג בעבר, חויבו המחלקות להשתתף באופן שווה במימון כל מלגה שניתנה, כאשר מימון זה ממומן ישירות מתקציב המחלקה. שינוי זה הוביל לכך שכל ראש מחלקה נאלץ לבחור האם הוא מעדיף, למשל, להוסיף מתרגל נוסף לקורס מבוא או להעניק מלגה לסטודנט מצטיין של המחלקה.

על מנת שהתניות אלו יפעלו בצורה אפקטיבית, דאג משרד האוצר להפעיל לחץ על המחלקות על-ידי חניקת התקציב הכללי. תקציב המחלקה לסוציולוגיה לדוגמא, קוצץ בצורה דרמטית מ-1,634,622 ש"ח בשנת 2006 ל-972,525 ש"ח בשנה הנוכחית (ירידה של כמעט 40% בארבע שנים). בתקופה זו נאלצה המחלקה "להתייעל" על ידי צמצום מספר המתרגלים (עוזרי הוראה ודוקטורנטים) מ-30 ל-21, וצמצום מספר עמיתי ההוראה (מורים מן החוץ) מ-21 ל-11 (ראו טבלה). כך ניתן לראות כי השילוב בין מעבר התקציב למחלקות וצמצום התקציב עצמו הובילו, תוך זמן קצר, להתנהלות עסקית המתבססת ראשית לכל על שיקולים כלכליים.

המרכיב הזה בכלכלת השוק, שבו כל פעולה היא פעולה מתומחרת והארגון נדרש להציב בפני "לקוחותיו" תמונה ברורה של עלות מול תועלת, חדרה בהדרגה לאקדמיה בעקבות תהליכי הפרטה חיצוניים, והיא גרמה, בתורה, לכך שתהליכי התייעלות והפרטה נוספים מתחילים להגיע מצידם של המחלקות והאקדמיה עצמה. התערבותם הפעילה של גורמים חיצוניים המעוניינים בקיומם של תהליכים אלו אינה נדרשת עוד.

לסיום, כמה מילים לגבי ההיבט הפוליטי של תהליכים אלו. הפרטת ההשכלה הגבוהה הוצגה בעבר, וממשיכה להיות מוצגת כיום, כמהלך הנעשה מתוך שיקולים כלכליים מקצועיים בלבד. למרות טענה זו, לדעתי חשוב להדגיש כי מהלכים אלו נובעים ישירות מאידיאולוגיה פוליטית ספציפית בעזרתם מקדמת המדינה זה שנים רבות מהפכת הפרטה המובילה לפירוק מדינת הרווחה הישראלית, שההשכלה הגבוהה הינה מרכיב מרכזי משירותיה החברתיים. הקיצוץ המתמשך בתקציב ההשכלה הגבוהה ותהליכי ההפרטה השונים הינם מהלכים שנועדו לקדם מדיניות ניאו-ליבראלית, אשר ברגע שמערכת מסוימת מחליטה (או נדרשת) לאמץ, היא, באותה ההזדמנות, מאמצת חשיבה המתבססת על שיקולים כלכליים ומונחת לפי הגיון השוק. כתוצאה, אין להתפלא כי ראשי האקדמיה החלו לדבר במונחים של "שירות", בראיית הסטודנטים כ"לקוחות" ובהתעניינות בתוצרים מדידים בלבד, בזמן שמטרות "בלתי יעילות" כמו נניח, תרומה להשכלה הכללית וחינוך לחשיבה מקורית וביקורתית, נזנחות מאחור.

 

¹ לדוגמה ראו: נועם פורר על התוכנית "החוץ תקציבית" באוניברסיטת תל-אביב: פורר, נועם. 2010."לטביה זה כאן". תזה: עיתון הסטודנטים של תל-אביב, 140: 10-12.

² לוי, יגיל. 2007. "שקיעתו של צבא המילואים". מפנה 53.

³ הנתונים נמסרו על ידי פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

לקריאה נוספת – ראו גיליון מיוחד של Social Anthropology בנושא הרפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה בעולם.

 

ארז מגור הוא סטודנט בשנה השלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים וכמו כן סטודנט במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

 

 

 

 

תיאוריה

כמו בתחומי מחקר רבים אחרים, גם המחקר הסוציולוגי של המיניות הושפע עמוקות מהמפנה התרבותי ומצורת החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית. בתחום חקר המיניות, השפעה זו באה לידי ביטוי בעלייתה של הפרדיגמה ההבנייתית (קונסטרוקטיביזם), לפיה המיני הוא אפקט של החברתי, תוצאה של יחסים וכוחות חברתיים. כאן המין לא מתקיים (רק) במישורי ה"טבע האנושי" ההורמונליים, הביולוגיים והאבולוציוניים. המין (במובן של התנהגות מינית, כמצבור של אקטים מיניים ואפשרויות לפעול באופן מיני) והמיניות (הארגון החברתי והייצוג התרבותי של מין ביולוגי, מגדר, תשוקה וזהות מינית) אינם נובעים בצורה בלתי-נמנעת מהביולוגיה שלנו, ואינם אוניברסליים או על-זמניים. להפך, מין הוא תוצר של היסטוריות ממשיות, הוא משתנה מחברה לחברה, והוא נטוע תמיד בסבך של יחסים, מבנים, פרקטיקות ומשמעויות חברתיות ופוליטיות (Seidman 2003).

הייתה זו החשיבה הפמיניסטית אשר הפרידה בין מין ומגדר ואיפשרה לחזור ולהתבונן במין עצמו כנושא למחקר. הפמיניזם הניח את היסודות התיאורטיים להבנת המין והמיניות כמובנים חברתית וקשורים לכוח. מין ומיניות אפשרו לחשוב על הדרכים בהן אי השויון המגדרי משועתק מצד אחד, ועל הדרכים לשבור אותו ולעצב מחדש יחסי מגדר שוויוניים מן הצד השני. הוגות פמיניסטיות התבוננו וממשיכות להתבונן בדיכוי הפטריארכלי של נשים על-ידי גברים הבא לידי ביטוי, בין השאר, בהטרדה מינית, באונס, בזנות, בתעשיית הפורנו וגם ביחסים רומנטיים יומיומיים בין גברים ונשים.

בהקשר זה ידועה אמרתה של קת'רין מקינון לפיה "המיניות עבור הפמיניזם היא מה שהעבודה היא עבור המארקסיזם" (מקינון, 2007: 228). מין הוא המצע שמזין את אי השוויון המגדרי, והוא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותו גברים שולטים בנשים. כתיבה פמיניסטית רבה הוקדשה לדרכים בהן המיניות הנשית מתועלת לתפקיד האמהי, כמו גם לאובייקטיפקציה ולסקסואליזציה של הגוף הנשי בחסות תעשיות היופי והזהר ובשירות התשוקה הגברית.

במידה רבה, הפמיניזם העכשווי מבקש להחזיר לנשים את השליטה בגופן ובמיניותן. אם בעבר נשים סומנו כבעלות גוף מיני ומסוכן, כעת המיניות ויכולת ההתענגות שלנו עשויות להיות המימוש המובהק של אידיאלים אנטי-פטריארכליים. בהקשר הזה עולה לאחרונה במחקר דמותה של ה"נערה" שבמיניותה המודגשת הופכת להיות סמל של העצמה מינית ופוליטית. ה-"new girlie feminism", כפי שהוא מכונה, מחזיק באג'נדה של "sassy, sexy and strong" – עסיסית, סקסית וחזקה (Mumford 2009). לתרבות מינית של נערות אשוב בהמשך. חשוב לציין שהאהדה כלפי החופש והעוצמה המינית שנשים תובעות לעצמן בולטת במיוחד בשיח הפוסט-פמיניסטי העכשווי. אנג'לה מקרובי טוענת שפוסט פמיניזם אופייני לנשים צעירות אשר מאמצות את הרעיון הקפיטליסטי הרווח בדבר "בחירה חופשית", ומתרחקות מהישגי הפמיניזם של שנות ה-70 וה-80 במחשבה כי השוויון הושג וכי המאבק הפמיניסטי התיישן והוא מיותר (McRobbie 2004). בתחום המיניות הדבר מתבטא, בין השאר, בבחירה להיות אסרטיבית מבחינה מינית, לקיים יחסי מין מבלי להיקשר, להבליט את גופך הסקסי ולהשתמש בו בגלוי כמשאב, וכדומה. הביקורת העיקרית על עמדה פוסט-פמיניסטית זו טוענת כי זו אינה אלא הצורה החדשה שלובש הסקסיזם הישן.

הגותה של ג'ודית באטלר מסמנת מפנה בלימודי מיניות. באטלר מבקשת לפרק את התפיסה המודרנית של הזהות כיחידה יציבה ולכידה. אם תפיסות פרוידיאניות רואות במין את גרעינו של העצמי (Seidman 2003), באטלר – בהמשך לפוקו (1996) – אינה רואה בתשוקה המינית דחף פנימי האוצר את הייחודיות הביולוגית, הנפשית והביוגרפית שלנו ואומר עלינו את ה"אמת". להפך: מין אינו היסוד הביולוגי, המהותני של המגדר כזהות וכתפקיד חברתי. למעשה, מין ומגדר הם "רק תרבותיים", הם ציטוטים של השיח התרבותי שמחלק אותנו מגדרית וחזרות עליו, והם מתבטאים על פני הגוף עצמו. לפי באטלר, התרבות מספקת לנו דימויים וסגנונות גופניים שבעזרתם אנו מעצבים התנהגות המתקבלת כנכונה מגדרית, ומציגים את עצמנו גופנית כאשה או כגבר. הטענה החשובה כאן היא שמחוות גופניות כאלה אינן משקפות זהות מגדרית פנימית, אלא הן ביצועים (performances). הביצוע, כלומר הסגנון הגופני של כל אחת ואחד מאתנו, מחקה יצוגים תרבותיים רווחים באופן שמחזק את הטבעיות של הסדר החברתי, ומשעתק באופן גופני את ה"הטרוסקסואליות הכפויה". כפי שאראה בהמשך, תפיסה זו, הרואה בגוף ובזהות מינית תהליך ולא ישות מוגמרת הקיימת באופן קדם-חברתי, פתחה אופקים חדשים במחקר החברתי של המין.

וקו, באטלר, סדג'וויק ואחרים תרמו מאד להתפתחות התיאוריה הקווירית, המהווה, נוסף על הפמיניזם, נדבך הגותי מרכזי בלימודי מין ומיניות. מקובל להבחין בין תיאוריה פמיניסטית לקווירית בטענה כי הראשונה מתעניינת במגדר והאחרונה במיניות. כפי שכבר למדנו מבאטלר, הפרספקטיבה הקווירית טוענת שהרעיון בדבר קיומה של מיניות הטרוסקסואלית טבעית איננו אמיתה ביולוגית אלא הוא תוצר תרבותי. כפרויקט פוליטי, התיאוריה הקווירית מבקשת לערער על ההבחנה הערכית בין מין הטרוסקסואלי רבייתי לבין אופציות מיניות מגוונות יותר. כך היא חושפת לא רק את דיכויים החברתי של הומוסקסואלים, אלא פותחת גם את תבת הפנדורה של הההטרוסקסואליות עצמה, ובוחנת את הדרכים בהן הנורמה הסטרייטית מדירה פרקטיקות וזהויות הטרוסקסואליות לא-נורמטיביות כמו בדס"מ, פוליאמוריות, א-מיניות ועוד.

מיניות קווירית לא-רבייתית נתפסת כאן כמעודדת משחק ותנועה בין אפשרויות-עצמי רבות (Green 2010), שבכוחן לשבש פוליטית את הסדר החברתי ההטרונורמטיבי (כלומר, את המיניות ההטרוסקסואלית הרבייתית, המושתתת על קיטוב דו-מגדרי ועל מבנה משפחתי נורמטיבי) (Edelman 2007). יחד עם זה, התיאוריה מעוררת גם ביקורת רבה, בין השאר על כך שהיא עצמה נוטה להפוך את סולם הערך הנורמטיבי, ולראות את המיניות הלא נורמטיבית כנעלה על המיניות הנורמטיבית.  

 

מה חוקרים?

לצורך הסקירה הנוכחית אני מבחינה בין שלושה נושאי מחקר נפרדים, אף כי בפועל יש ביניהם נקודות השקה רבות. לכולם משותפת ההכרה – עליה עמדנו קודם – בדבר הריבוי, הגיוון והנזילות של המיניות.

1. תעשיית המין והכלכלה הפוליטית של המין: הטענה היא שבכלכלה הפוסט-תעשייתית העכשווית מין הפך למוצר צריכה. דגש מרכזי מושם על הניצול הכלכלי והמיני של המערב את העולם המתפתח. בהקשר זה נכתב רבות על תיירות המין הגלובלית ועל סחר בבני אדם למטרות זנות (trafficking). סוג אחר של מחקרים עוסק במיסחור של זהויות מיניות שוליות במערב. בהקשר זה חוקרים את הדרכים שבהן המין פותח שווקים חדשים של זהויות ושל מוצרים (למשל, צעצועי מין, Curtis 2004), ואת האפקט האידיאולוגי של מסחור המיניות, המביא לנסיגה מהפוליטי והאתי. זנות היא נושא מחקר חשוב נוסף ובו מתנהל ויכוח האם אפשר וראוי לראות בזנות עבודה לכל דבר (ראו גיליון שלם של Sexualities, 2010, 13(2)). בהקשר זה יש לשים לב למחקריה המעניינים של ברנסטין, העוסקת בעלייתה של זנות הפונה לפלח השוק של מעמדות הביניים (Bernstein 2009). ענף תעשייתי נוסף הזוכה לתשומת לב ביקורתית היא הפרמצבטיקה המינית (ויאגרה! ויאגרה נשית!, וראו Tiefer 2008 ומחקרים רבים אחרים של חוקרת מעניינת זו, הידועה בקביעתה ש"סקס הוא לא אקט טבעי").
2. מדיה, פורנו וסייבר סקס: העידן הנוכחי מתאפיין ב"סקסואליזציה" כוללת של הנוף התרבותי במסגרתה המדיה מאמצת שפה ויזואלית פורנוגרפית Gunter 2002)), ותסריטים מיניים שמקורם בדימויים פורנוגרפיים נעשים שגורים בחיי היומיום (Attwood 2009, McNair 2002). לעלייתה של המיניות-מתווכת-האינטרנט יש תפקיד מכריע במיינסטרימיזציה זו של עולם הפורנו (Ross 2005), שהפך לחלק בלתי נפרד מתעשיית התרבות, הבידור, המוסיקה והזוהר. מגמה בולטת ב"לימודי פורנו" (Sexualities 2009, 12(5)) היא להתקדם אל מעבר לדיון המקובל על הסקסיזם והנצלנות בתעשיית הפורנו "הנפשעת והפגומה מוסרית". דרך אחת להיחלץ מהשיח המוסרי על נזקי הפורנו הממוסחר היא לחקור פורנו המיוצר על-ידי נשים ועבורן (Ciclitira 2004). מחקרים אחרים מתמקדים בדרכים שבהן המדיה החדשים מעודדים פורנו-חובבני ואינדי-סקס, ומסייעים בעיצובה של תרבות-נגד דמוקרטית, המהווה אלטרנטיבה לתאגידי המדיה הגלובליים (Jacobs 2007).
3. הסדרים מיניים חדשים ותת-תרבויות מיניות: מגמה בולטת במחקר המיניות היא האינדיבידואליציה הגוברת של יחסים אינטימיים בין בני אדם ועליית ה"מיניות הפלסטית" (Giddens 1992). על רקע השחיקה הנמשכת במוסד המשפחה, טוען גידנס, אנו מצפים מהיחסים האינטימיים שלנו לספק עבורנו את הצורך בתמיכה רגשית ובמימוש-עצמי מיני, אבל יודעים גם יודעים שמערכת רגשית ומינית לא יכולה להתקיים לנצח ועם אותו אדם. בהקשר זה נעשים כיום מחקרים על תופעות מיניות ורגשיות חדשות כמו "יזיזות" ("hooking up", "friends with benefits")Bogle 2008) ) או בגידות (Duncombe et al. 2004). מחקרים אחרים עומדים על הסתירות בעולמן המיני של נערות (ובמידה פחותה – נערים), הנדרשות לתמרן בין סקסיות לבין דפוסים מיניים מסורתיים (Jackson & Westrupp 2010). מחקר ענף עוסק גם בדינמיקות הפנימיות המתרחשות בקהילות מיניות (Green 2008), בגיאוגרפיה של המיניות ובצמיחתם של תסריטים מיניים חדשים (למשל, גברים שעושים סקס עם גברים אבל תופסים את עצמם כסטרייטים).

 

לאן מכאן?

ראינו שהמחקר החברתי העכשווי על מיניות טוען שמשמעויות מיניות אינן קיימות א-פריורית, אלא שהן נוצרות ומתגבשות בהקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מסוימים. טענה נוספת היא שיותר מבעבר, המשמעויות הללו הן נזילות ומשתנות. הנחות מוצא אלה מולידות שני סוגים של מחקרים. הסוג הראשון מתמקד בריבוי מיני ועומד על ההתגוונות המתמדת של קטגוריות וזהויות מיניות ההולכות ונהיות ספציפיות. הסוג השני מתמקד בשוליות מינית כבסיס להדרה או להעצמה חברתית. אבל המחקר העכשווי עדיין לא עוסק בסוגיה שנראית לי מהותית: חשוב לדעתי להבין לא רק כיצד מיניות מובנית חברתית אלא גם כיצד היא עצמה מייצרת את החברתי (למשל, זהות מעמדית ותחושות של זכאות מעמדית, נושא העומד במרכז המחקר שלי. ראו Kaplan forthcoming). בדומה, חשוב גם לחזור ולבחון מחדש את הנורמטיבי, ההטרוסקסואלי וההגמוני, כיוון מחקרי שבמידה מסוימת נזנח בעשרים השנים האחרונות. ולבסוף, נכון לדעתי להתבונן במין ומיניות כ-lived experience, מתוך פרספקטיבת-מיקרו שבוחנת לא רק מבנים גדולים, שיח ומשמעויות אלא גם את הפנומנולוגיה הרגשית והגופנית של החויה המינית.

 

¹ להבחנה בין תפיסות הבנייתיות ומהותניות של מיניות ראו .Seidman 2003: 27

 

ביבליוגרפיה

באטלר, ג'ודית. 2007 [1990]. "צרות של מגדר." בתוך ינאי, ניצה , אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 337-351.

באטלר, ג'ודית. 2006 [1993]. "גופים נחשבים." בתוך באום, דלית, אמיר, דלילה, ברייר-גארב, רונה, ברלוביץ', יפה, גריינימן, דבורה, הלוי, שרון, חרובי, דינה, ופוגל-ביז'אוי, סילביה. ללמוד פמיניזם: מקראה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 443-476.

בטלר, ג'ודית. 2003 [1993]. "חיקוי ומרי מגדרי." בתוך קדר, יאיר, זיו, עמליה וקנר, אורן (עורכים). מעבר למיניות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 329-346.

מקינון, קת'רין.2007 [1987]. "תשוקה וכוח." בתוך ינאי, ניצה, אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 226-242.

פוקו, מישל. 1996 [1976]. תולדות המיניות I: הרצון לדעת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Attwood, Feona. (ed.). 2009. Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris.

Bernstein, Elizabeth. 2009. "Sex Work for the Middle Classes." Sexualities, 10(4): 473-488.

Bogle, Katleen A. 2008. Hooking Up: Sex, Dating and Relationships on Campus. New York: NYU Press.

Ciclitira, Karen. 2004. "Pornography, Women and Feminism: Between Pleasure and Politics".  Sexualities, 7(3): 281-301.

Corber, Robert J. and Valocchi, Stephen (eds.). 2003. Queer Studies: An Interdisciplinary Reader. Oxford: Blackwell.

Dubcome, Jean, Harrison, Karen, Allan, Graham and Marsden, Dennis (eds.). 2004. The State of Affairs: Explorations in infidelity and Commitment. Mahwah: Lawrence Erlbaum Associates.

Edelman, Lee. 2007. "Ever After: History, Negativity, and the Social." South Atlantic Quarterly, 106(3): 469-476.

Frank, Katherine. 2007. "Playcouples in Paradise: Touristic Sexuality and the Lifestyle Travel." In Padilla, Mark B. , Hirsch, Jennifer S., Muñoz-Laboy, Miguel, Sember, Robert E. and Parker, Richard, G. (eds.). Love and Globalization: Transformations of Intimacy in the Contemporary World. Nashville: Vanderbilt University Press, pp. 163-185. 

Giddens, Anthony. 1992. The Transformation of Intimacy. Cambridge: Polity. 

Green, Adam I. 2008. "The Social Organization of Desire: The Sexual Fields Approach." Sociological Theory, 26(1): 25-50.

Gunter, Barrie. 2002. Media Sex: What are the Issues? Mahwah:  Lawrence Erlbaum Associates.

Jackson, Sue and Westrupp, Elizabeth. 2010. "Sex, Postfeminist Popular Culture and the Pre-Teen Girl." Sexualities, 13(3): 357-376.

Jacobs, Katrien. ‏ 2007. Netporn: DIY Web Culture and Sexual Politics. Lanham: Rowman & Littlefield.

Kaplan, Dana. (Forthcoming). "Sexual Liberation and the Creative Class in Israel." In Seidman, Steven. (ed.). Handbook of the New Sexuality Studies (second edition). London: Routledge.

McNair, Brian. 2002. Striptease Culture: Sex, Media and the Democratization of Desire. London: Routledge.

McRobbie, Angela.  2004. "Post-feminism and Popular Culture." Feminist Media Studies, 4(3): 255 – 264.

Mumford, Rebecca. 2009. "BUST-ING the Third Wave: Barbie, Blowjobs and Girlie Feminism." In Attwood, Feona. (ed). Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris, pp. 183-198.

Ross, Michael W. 2005. "Typing, Doing and Being: Sexuality and the Internet." The Journal of Sex Research, 42(4): 342-352.

Seidman, Steven. 2003. The Social Construction of Sexuality.  New York: W.W. Norton & Company.

Tiefer, Leonore. 2008. "Prognosis: More Pharmasex." Sexualities, 11(1-2): 53-59.

 

דנה קפלן היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. היא כותבת על מיניות המעמד העליון כסממן מבדל, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

לדו"ח שלושה חלקים: החלק הראשון כולל מחקר שהתנועה ערכה על מוסדות אקדמיים בולטים בארץ, באמצעות בחינת סילבוסים ואפיונם על ציר "ציוני – אנטי-ציוני", וכן תיעוד תלונות של סטודנטים אודות מרצים שלטענותיהם "מנצלים את מעמדם לקידום עמדות פוליטיות חד-צדדיות".¹ החלק השני של הדו"ח מתעד "פעילות של הסתה ותמיכה בטרור של תאים אנטי-ציוניים" באוניברסיטאות (כך במקור), והחלק השלישי מפרט את "מידת מעורבותם של פרופסורים, מרצים ואנשי אקדמיה ישראלים בקריאות להטלת חרם, עיצומים וסנקציות על מדינת ישראל" תוך אזכור מפורש של שמותיהם (ממצאי חלק זה מבוססים על נתונים שנאספו על ידי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית").

עם פרסומו זכה הדו"ח לסיקור תקשורתי מצומצם-אך-ממוקד ולתהודה בעיקר בחוגים האקדמיים להם הוא נוגע. ב-28 למאי הוקדשה כתבה בעיתון "ישראל היום" תחת הכותרת "תחשבו כמונו, תקבלו ציון", שהציגה באופן אוהד יחסית את הדו"ח ומסקנותיו. פרסום זה תרם רבות להתגברות הדיון סביב הדו"ח, וגרר תגובות רבות, הן מצד המצדדים בו או במסקנותיו והן מצד השוללים אותו. לאחר כחודש הגיע הנושאלדיון בכנסת, בו הודיע שר החינוך גדעון סער כי יבחן את טענות הדו"ח וכן כי יפעל נגד מרצים הקוראים לחרם אקדמי על ישראל.

האקדמיה, באופן כללי, הגיבה לדו"ח בשלילה מוחלטת, תוך ערעור על מהימנות המתודולוגיה שלו ועל מהימנות מסקנותיו. מניתוח הסילבוסים על ידי 'אם תרצו' עולה כי 80% מהטקסטים הנלמדים בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות ברחבי הארץ הם "אנטי או פוסט-ציוניים", אך הדרך בה אופיינו הטקסטים ככאלה מוטלת בספק ותוארה על ידי רבים, ביניהם פרופ' אבנר דה-שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, כלא-מדעית ומוטה.

לפי טענות אלו, הבעייתיות של דו"ח 'אם תרצו' בולטת במגוון רמות: ברמת אפיון קורסים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" בהתאם לטקסטים הנלמדים בהם – למרות שלא נבדק האופן בו הם נלמדים. ברמת אפיון טקסטים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" לא על פי תוכנם, אלא על פי זיהוי המחבר עם גישה תיאורטית כזו או אחרת. ולבסוף – אפיון מחבר כ"ציוני" או "אנטי-ציוני" על פי תיוג מיקומו בקורפוס התיאורטי, אך ללא כל קשר אמיתי בין התיאוריה לבין "פרו" או "אנטי" ציונות. כך למשל, טקסטים של בנדיקט אנדרסון תוארו כ"אנטי-ציוניים" על שום היותו פוסט-מדרניסט שעוסק בהבניית הגישות הלאומיות באירופה (בדו"ח הוא משוייך ל"אסכולת הלאומיות כהמצאה מודרנית"), בעוד שיקירנו קליפורד גירץ תואר כ"ציוני", משום שהוא נמנה על "הגישה האתנו-סימבולית".

בהתכתבות אלקטרונית פומבית (ברשת Social Science- IL) עם ד"ר אודי לבל, שצוין בדו"ח כמי שיחד עם ד"ר רן ברץ סיפק ייעוץ למחקר הסילבוסים, כתב דה-שליט:

"הדו"ח (לכאורה) הזה נולד בחטא, ומטרתו לסמן אותנו, אנשי אקדמיה במדעי החברה, ולהדיר אותנו (לא קבוצה, את כולנו) מהאקדמיה. לאחר שיטהרו את האקדמיה, יכניסו אנשי אם תרצו את האנשים שלהם, אלה שרוצים להצדיק אידיאולוגיות (ציוניות) על ידי מחקר."

יש לציין כי בעוד שהחשש העיקרי מהדו"ח בחוגים האקדמיים קשור בתפיסתו כסכנה לחופש המחקר והביטוי האקדמי ("קודש הקודשים" של התפישה האקדמית והמדעית), טוענים אנשי ‘אם תרצו’ מנגד, שהדאגה לחופש האקדמי היא-היא הסיבה העיקרית לכתיבתו. ד"ר לבל, שפנה אל 'אם תרצו' וביקש מהם להסיר את אזכורו כמי שסיפק ייעוץ לדו"ח, הביע את הסכמתו עם הטענה שהדו"ח אינו מדעי, אך הדגיש את החשיבות שהוא רואה בשיח שהדו"ח הצליח לעורר.² בראיון ל"הארץ" טען לבל שלדעתו האקדמיה אכן סובלת מהומוגניות מחשבתית, ושהדבר נגרם בין השאר מנטישת בעלי דעות פוליטיות ימניות את האקדמיה.³ למכתבו של דה-שליט ענה:

"בוא לא נכחיש שקבוצות מאין אלה [דוגמת 'אם תרצו' – הח"מ] הנן ביטוי לתחושות של מצוקה אוטנטיות ומי כמוני מקבל כמעט בכל שנה מיני פניות משלל מרצים המבטאים חשש, אולי סובייקטיבי, אולי אובייקטיבי, באשר לביטוי הזדהות כזה או אחר, עם מדינת ישראל במאבקי ההישרדות שלה."

טענות אלו, של ‘אם תרצו’, של פרופ' דה-שליט ושל ד"ר לבל, כמו גם שלל הטיעונים והדעות שהובעו סביבפרסום הדו"ח, חושפים בפנינו שני סוגי שיח מקבילים ולעתים חופפים, שמתערבבים זה בזה עד שקשה להפריד ביניהם: מצד אחד, הדו"ח מבקש לעסוק בשיח האקדמי על פוליטיקה, ולהראות ששיח זה – שטוען לעמדה ביקורתית אמפירית ומאוזנת, נוטה בימים אלה לביטוי עמדות פוליטיות "אנטי-ציוניות" באופן חד-צדדי. מצד שני, הדו"ח עצמו מהווה דוגמה לשיח שונה, והוא השיח הפוליטי על האקדמיה – שיח שהוא מוטה מטבעו, ואשר מבקש להדגיש את מעורבותה הבלתי נמנעת של האקדמיה בזירה המדינית הישראלית ולקבוע את אופן התנהלותה הרצוי.

במקרה של דו"ח ‘אם תרצו’ נראה כי ההבדלה בין שני סוגי השיח הללו מיטשטשת. הטשטוש מתבטא באופיו המעורפל של הדו"ח, שמנסה להיראות כמדעי על אף שאינו כזה, ובטענתו שמוצגת כ"שיח אקדמי על פוליטיקה" למרות שהיא נטענת על ידי גוף שזיהויו ומטרותיו פוליטיים במובהק.

דוגמה קונקרטית מעניינת לערבוב בין שני סוגי השיח ניתן למצוא בשימוש הרווח והמגוון במושג "פוסט-ציוני", שניתן לייחס לו גם היבט פוליטי (כפי ש’אם תרצו’ עושים בקשירתו יחד עם המושג "אנטי-ציוני") וגם היבט אקדמי (העוסק בערעור על תקפות האידיאולוגיה הציונית כמבטאת אמת מוחלטת ומדגיש את היבטיה ההקשרים וההבנייתיים).

טשטוש ההבחנה בין ההשקפה הפוליטית וההשקפה האקדמית משפיע מאד על השיח הכולל אודות הדו"ח ומסקנותיו. איך יסתיים המאבק על שיח זה, שמהווה כרגע את זירת ההתרחשות האמיתית – האם יגבר השיח האקדמי על פוליטיקה על השיח הפוליטי על אקדמיה? קשה לומר. כדאי רק לשים לב למצב המסוכן שטשטוש זה יצר נכון לעכשיו, בו המאבק הניטש אינו בין גישה אקדמית אחת לאחרת, או אפילו בין דעה פוליטית אחת לשנייה – אלא בין מייצגי עמדה פוליטית רווחת (המהווים חלק מכלל הציבור) לבין "האקדמיה הישראלית", שכביכול מחזיקה בדעה פוליטית מנוגדת.

אם נרצה להביא את המצב לפתרון הולם, אני חושב שצריך לעשות קצת סדר ולהתייחס באופן ראוי לשני דיונים נבדלים-אך-קשורים: דיון על תפקיד האקדמיה ואופן התנהלותה – שראוי לקיימו במישור הפוליטי ושבו תיקבע מסגרת הפעולה האקדמית (עקרונית וחוקית), והדיון האקדמי בנושאים פוליטיים, שכל עוד הוא עומד בתנאי המסגרת (כלומר אינו מסית, פוגע בזכויות של האחר ואינו עובר על החוק) עליו להיות חופשי לעסוק בכל תחום, בכל נושא ובכל אופן שיימצא לנכון.

 

1 בנושא זה – ראו את מאמר הדעה של פרופ' אפי יער על הקורס "חברה בישראל" בתל אביב, ואת תגובתו של פרופ' רונן שמיר.

2 ראו את טורו של קלמן ליבסקינד במעריב, בו הוא מתאר את הסיבה האמיתית, לדבריו, לפניה של לבל ל'אם תרצו' – פחד וסתימת פיות.

3  ראו גם את מאמרה של נגה כספי בפקפוק 15 על הגוון האחיד של רשימות הקריאה ואת תגובתו של פרופ' שלמה אהרונסון בפקפוק 17, על 'דלדולה של הרוח' באקדמיה בישראל.

 

*אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.

המצב כיום הוא שניתן לדמות את המרחב הציבורי באוניברסיטה לקניון אשר במרכזו לב קמפוס הר הצופים – הפורום, שכמעט ולא נשארה בו פינה ציבורית ללא שטחי מסחר אופציונאליים. כמעט בכל יום הפורום מארח חברות מסחריות כאלה ואחרות, בנקים, חברות סלולר, חנות פרחים, חנויות בגדים ותכשיטים. אלה מצטרפים לחנויות הרבות השוכנות דרך קבע באוניברסיטה. סטודנטים רבים ודאי שמחים לערוך קניות גם באוניברסיטה, שהרי מביאים להם את המוצרים בלי צורך בכתות רגליים מפרך. אך מצד שני, בכך נדמה שהאוניברסיטה מגשימה את חלומו הרטוב של "היזם הצברן", תופעה עליה כתבה נעמי קליין בספרה 'בלי לוגו'. קליין טוענת כי שטחי הקמפוסים באוניברסיטאות הם "המקום האחרון בו צעירים יכולים לראות ולחיות חיי ציבור אמיתיים […] הן [האוניברסיטאות – א.א] מבטאות את ההתגלמות המוחשית ביותר של מרחב ציבורי ואחריות קולקטיבית בתרבות שלנו"(קליין 2002: 126).  בהמשך היא מוסיפה כי עלינו להלחם נגד המיתוג של השטחים הללו ולא לקבלו באדישות.

דוכנים המסחריים מצטרפים לאוסף הדוכנים הפוליטיים הקוראים לפעולה ולהתנדבות, וביחד יוצרים חיבור שנראה לגיטימי אך, במבט חודר יותר, הוא מטריד. השעטנז התרבותי הזה משלב בין קפיטליזם וערכים 'הומניים', שנצבעים שלא מרצונם בצבע כלכלי-שיווקי בעיני העובר והשב בפורום. הדבר מזכיר לי באגביותו את 'סיכום עולמי' בערוץ 2 בשישי בערב, בו הצופה מקבל סיכום שבועי מלווה בנעימה דרמטית, ובו פיגועים, משחקי כדורגל, תערוכות אמנות, נפילות בבורסה, המצור הימי על עזה, שטפונות, סרט הוליוודי חדש, התנדבות בנפאל ובשמים חדשים מקבלים כולם מקום, זמן וערך שווים.

לפני זמן מה הופיע במרכז השטח הציבורי שלפני בניין אגודת הסטודנטים שלט שלפי דעתי מהווה את שיא התופעה עליה אני מנסה להצביע. השלט מפנה את העוברים והשבים לכספומט פרטי הפועל בבניין זה, וגובה תשלום נוסף על עצם השימוש בו. לכאורה מדובר בשירות למען הסטודנטים, אולם נדמה לי ששכיחותם הרבה של הכספומטים ברחבי הקמפוס מבטלת טיעון זה.                                                                                                                                        

יורגן הברמאס מגדיר שטח ציבורי ככזה שבו יכולה להתגבש דעת קהל, בניגוד לדעה סתם שיכולה להתגבש על-ידי אינדיבידואלים (הברמאס 1996). המרחב הציבורי בדגם הליברלי צריך לאפשר לאדם להיות מנוטרל מכוחות חברתיים ומהשפעות פוליטיות, ואני רוצה להוסיף על אלה גם את הכוחות הכלכליים שכיום מאיימים לבלוע את האיומים האחרים על המרחב הציבורי ואולי אף לאיין כל ציבוריות באשר היא. הברמאס מקווה כי הארגונים הפרטיים יהיו חייבים בהצגה פומבית של כל מעשיהם, מה שאנו יודעים שלא מתממש כלל, כאשר בפועל כל ארגון כלכלי שולט על הידע עליו ועל אופן העברתו לציבור. הברמאס אף מצביע על המעבר של העיתונות מכזו המספקת השקפות ודעות לעיתונות מסחרית כחלק מהשינויים שהכשירו את הקרקע למהלך זה.

כדי לנתח את מסחור השטח הציבורי באוניברסיטה עלינו להבין ראשית מהו, להבין כי גדרות האוניברסיטה וקירות המחלקות והבניינים השונים משאירים אותנו עם שטח שהוגדר חברתית כציבורי. הגדרה זו,לפי לפברה, הופכת כל חלל מסתמי לבעל משמעות מסוימת: סלון, מסעדה, מספרה או בית ספר, למשל, וכך מנתקת את החלל מחוסר המשמעות הפיזי-גיאומטרי (Lefebvre 1991).

תופעות אלה מעלות את השאלה מה אנו, קהל המשתמשים בחלל האוניברסיטאי, רוצים לעשות בו וכיצד אנו מתייחסים אליו. מנגד, עולה השאלה כיצד נתפס המרחב הציבורי על ידי הממסד האוניברסיטאי, וכמובן, מה הם יחסי הכוחות בין שני הצדדים. האם אנו מתייחסים לאוניברסיטה כאל מקום עבודה? כאל בית? כאל המשך של המרחב הציבורי שבחוץ? כאל נקודת מפגש של מחשבה חופשית? כאל בית ספר? נראה כי לא נמצא תשובה אחידה מצד המשתמשים במרחב, ולמרות זאת, אני מניח כי לממסד האוניברסיטאי אין רצון לנהל משא ומתן על הפונקציונליות של המרחב עם קהל המשתמשים בו, וייתכן כי אין לו כלל את ההכרה בחשיבות השמירה על מרחב ציבורי תוסס בקמפוס. חוסר הכרה זה מקשה  על היווצרותה של דעת הקהל שתוארה על-ידי הברמאס, מהלך שנעשה בו שימוש מלא מצד האוניברסיטה, והמביא למצב בו כל ניסיון מהפכני מדוכא ומושתק, ובמקביל, מודלים כלכליים משועתקים ומוטמעים כבעלי הלגיטימיות היחידה.

עד עכשיו בחנתי את המרחב הציבורי באוניברסיטה באופן ישיר דרך עדשת המיקרו, וכעת ארצה לעבור לעדשת המאקרו ולבחון את הקשרים בין מוסדות השלטון המדיניים והתאגידים, ולהראות שהתופעות בשתי העדשות הן שני צדדיו של אותו מטבע מוזהב. כשנוחי דנקנר מגיע לאוניברסיטה ומודיע שהוא מרגיש מחויבות לקידום החינוך, האם לא ירגיש החינוך מחויבות לקדם את נוחי דנקנר? נוחי דנקנר אינו יוצא דופן בעניין זה, ולצורך העניין הוא מהווה דוגמה למחויבות העתידית של האוניברסיטה למגזר הציבורי (ובעיקר לבעלי ההון).

ד"ר דן דאור, סינולוג גדול שהלך לעולמו לאחרונה, טען בהרצאתו האחרונה כי עוסקים בשיח הציבורי בעיקר בסוגיות של הון-שלטון. לדעתו, מסוכנים לא פחות הם הקשרים בין האקדמיה לשלטון. הייתי רוצה להמשיך את דבריו ולהצביע גם על הקשר המסוכן בין ההון והאקדמיה, במיוחד בזמנים בהם המימון הציבורי למחקר הולך ומדלדל. אני רוצה לטעון כי מחויבותו ההולכת וגוברת של ההון לאקדמיה לעולם לא תהיה נטולת אינטרסים כפי שהיא מתיימרת להיות, ולמרות שההון יצהיר שטובתו היא טובת האקדמיה, דומני כי בעצם מימונו הוא מכפיף את הידע תחת עושרו – וכאן נמצאת הבעייתיות הגדולה במימון הפרטי של המוסדות האקדמיים הלא-פרטיים (דהינו, הציבוריים).

קשרי ההון והשלטון הופכים לחשודים בפלילים כאשר איל ההון יכול להשפיע על פקיד ממשלתי ולהנות אצלו מזכויות יתר. דבר זה יכול להתקיים רק במצב בו הכח הפוליטי נמצא אצל השלטון, או בדוגמה שלעיל, אצל הפקיד. כיום נראה כי אנו יכולים רק להתגעגע לשחיתות שלטונית שכזו, שהרי כעת הכח הפוליטי עובר לבעלי ההון, ופקידי הממשלה משתדלים לספק ולרצות אותם, שהרי אלה יבטיחו להם את הנחיתה הרכה בשוק האזרחי או את הקידום במגזר הציבורי. לכאורה, אין קשר בין קשרי הון-אקדמיה ומסחור השטח הציבורי. אני רוצה לקשר בין שניהם ולטעון כי המסחור הזה הוא חלק ממגמה כוללת של השתלטות ההון על המרחב הציבורי בישראל והפרטתו. כשמדובר באוניברסיטה התחזקות ההון הפרטי, הן זו הפיזית – שטחי מסחר רבים יותר, והן זו הרוחנית – הגמשתם האפשרית של הסילבוסים ותצורת ההוראה והתאמתם לצרכי ההון, התחזקות זו נוטה להיות סמויה יותר, ולדעתי, מסוכנת אפילו יותר לחברה דמוקרטית חופשית.

ברוח דברים אלה, ייתכן שהפתרון המתבקש שיענה על רצון כל הצדדים הוא לנצל את גל רכישות הקניונים ברחבי הארץ של קבוצת עזריאלי, ולהציע להם את קמפוס הר הצופים כסניף החדש של הקבוצה.

 

מקורות:

קליין,נ. (2002). בלי לוגו. בבל: תל-אביב.

האברמס, י. (2001). "המרחב הציבורי". בתוך: ד. כספי (עורך) תמונות בראש: דעת קהל ודמוקרטיה.  תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 57-62.

Lefebvre, Henri (1991). The Production of Space. Malden, MA: Blackwell.

 

איתי ארצי הוא סטודנט בשנה הראשונה של תואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לחינוך.

 

האתיקה כספח

מופעה האחרון של הסערה סביב האתיקה במחקר התעורר במחלקה עקב מכתב שהפיצה הרשות לתלמידי מחקר, בו התבקשו כל הדוקטורנטים שהצעות המחקר שלהם לא כללו ספח אתיקה, לספק טופס הסכמה מדעת על כל ראיון שנערך המסגרת מחקרם, רטרואקטיבית. בעקבת מחאת הדוקטורנטים נשלח מכתב לרשות לתלמידי מחקר המסביר את ההתנגדות להחלה הרטרואקטיבית. לאחר מספר דיונים הוחלט שאין החלה של כללי אתיקה רטרואקטיבית אלא רק לאלו שמתחילים את המחקר. אך גם החלטה זו לא משקיטה את המתנגדים המצביעים על הבעייתיות שבמהלך.

בשנת 2005 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם" שמטרתה למסד בצורה חוקית את מה שעד אז היה מוסדר בתקנות בלבד, ולקבוע עקרונות מוסכמים לביצוע ניסויים בבני אדם. הצעת החוק עוררה את הדיון בנושאי אתיקה בתוך האוניברסיטה העברית והביאה, בעקבות בקשת נשיא האוניברסיטה והרקטור להקמת ועדת האתיקה של הפקולטה למדעי החברה, שתפקידה לאשר מבחינה אתית כל מחקר בבני אדם שנעשה על ידי דוקטורנטים ומסטרנטים של הפקולטה למדעי החברה. יש לציין כי הועדה הפקולטטית אינה חלק מהוועדה האוניברסיטאית לענייני אתיקה, אשר מוגדרת כ-Institution Review Board (או בקיצור, IRB) ומוכרת באופן רשמי בכל העולם, ולכן אישור מועדת הפקולטה אינו זהה בתוקפו לאישור מהוועדה האוניברסיטאית.

בראש ועדת האתיקה של הפקולטה עומד פרופ' יונתן הפרט מהמחלקה לפסיכולוגיה. פרופ' הפרט מדגיש את חשיבותו של הליך פורמאלי בנושאים אתיים: "יש הרבה מחקרים, כמו המחקר המפורסם של סטנלי מילגרם או מחקר הכלא של פיליפ זימברדו, שיכול להיות שנראו אתיים לאדם שעשה אותם. אני לא חושב שמילגרם היה אדם לא אתי, הוא רצה להראות משהו מאוד חשוב בחברה, אבל זה בדיוק מראה כמה זה חשוב לחשוב על השלכות אתיות של מחקר, כמה זה חשוב שיהיה פיקוח ודיון וחשיבה על הצרכים של המשתתפים במחקר. כבר אי אפשר לעשות מחקר בלי לחשוב על ההשלכות האתיות, ולכן באוניברסיטה צריך תהליך יותר פורמאלי, לבדוק שכל מחקר בבני אדם עובר תהליך של אישור של אתיקה, שזה מבחינתי באמת סביר". 

פרופ' הפרט מדגיש כי המטרה של הועדות האתיות אינה להגביל את נושאי המחקר בהם עוסקים במדעי החברה, אלא לתת את הדעת על הסוגיות האתיות במחקר, ולאפשר איזון בין התועלת המחקרית לסיכון הפוטנציאלי לנחקרים: "מישהו הצליח לשכפל את הניסוי של מילגרם לפני שנתיים, הוא פשוט לא עשה את זה בדיוק כמו מילגרם, וזה בדיוק העניין, שאנחנו צריכים לחשוב על דרך לבצע מחקרים כך שאנחנו מקבלים את התועלת אך מצמצמים את הנזק לנחקרים ככל שניתן ומכבדים את המשתתפים. אם ניתן להגיע לאותן תוצאות מבלי שהנבדק יחשוב שהרג מישהו, כמו שקרה בניסוי של מילגרם, אז אנחנו צריכים לוודא שזה יקרה."

מתוך הכרה בצורך במומחיות מקצועית ספציפית, ועדת האתיקה של הפקולטה כוללת ועדות מחלקתיות, שנועדו לתת ביטוי לייחודיות של הדיסציפלינות השונות במדעי החברה. במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מדובר בוועדה בהשתתפות ד"ר יהודה גודמן וד"ר מיכל פרנקל. על סטודנטים לתואר שני הכותבים עבודת תזה, כמו גם על דוקטורנטים במחלקה, להגיש לד"ר גודמן וד"ר פרנקל  "טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם", בו הם ידרשו לתאר בקצרה את נושא ושאלת המחקר, את מקור המימון למחקר, לתת תיאור של משתתפי המחקר והאוכלוסייה, לציין את דרך בחירת המשתתפים, לתאר את הסיכונים הפוטנציאלים לנחקרים, את חומרת הסיכון ואמצעים שינקטו למזעור סיכונים, להסביר את תועלת המחקר וכיצד עולה התועלת על הסיכונים, לפרט אלו אמצעים ינקטו לחשאיות, האם יהיה תשלום לנבדקים ובאיזה אופן תתקבל ההסכמה להשתתף במחקר. הועדה המחלקתית, כאמור, עוסקת באישורים אתיים לסטודנטים לתארים מתקדמים. האישורים האתיים לחברי הסגל במחלקה מונפקים על ידי  הועדה האוניברסיטאית, ה-IRB.

 

בין המעבדה לשטח – הבעייתיות בדרישה

ד"ר גודמן אומר שהעסק אינו כל-כך פשוט, וטוען כי קיימת בעייתיות ביישום הפשוט והמיידי של חוק ניסויים רפואיים בבני אדם בכלל ו"טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם" בפרט על סוציולוגיה ואנתרופולוגיה: "אם עושים ניתוח של הטקסט הזה, של הפרוצדורה הזאת, בולט שהיא באה מתוך מדעי הטבע ופסיכולוגיה. הנחות היסוד שלה לגבי האדם בנויות על המדעים הללו. יש פה הרחבה של הפרוצדורות האלה למדעי החברה בכלל וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בפרט ובדרך נוצרות בעיות רבות, מפני שבמקור מדובר בסיטואציה שלקוחה מהמעבדה, סיטואציה מלאכותית בה שולפים את האינדיבידואל מתוך ההקשר הספונטני היומיומי והוא מתמסר בצורה התנדבותית לסוג מסוים של מניפולציה.

תקנות האתיקה מבקשות להגן במקרה המקורי הרפואי והפסיכולוגי, על זכויותיו של הנסיין. ואולם, יטענו האנתרופולוג והסוציולוג, שאלות אתיות אינן אוניברסאליות ואינן יכולות להיגזר מתוך הגיונה של דיסציפלינה אחת, הפסיכולוגיה למשל. שאלות אתיות צריכות להיות נידונות מתוך הגיונן של הדיסציפלינות השונות והאופנים הספציפיים שבו הן מבינות ומנתחות את השאלות המוסריות הכרוכות במחקר."

אריאל ינקלביץ' הוא סטודנט לתואר שני במחלקה אשר כותב את עבודת התזה שלו על בניית חוסן כסגנון רגשי חדש, ומבצע את מחקרו בסדנאות לבניית חוסן. ינקלביץ', אשר מחקרו הוגבל על ידי ועדת האתיקה העליונה של האוניברסיטה, מחזק את דבריו של ד"ר גודמן ומוסיף מתוך ניסיונו בהתדיינות עם ועדת האתיקה: "הוועדה לא מבינה מה זו אתנוגרפיה. הם חושבים על 'אירועי מחקר' כמו בפסיכולוגיה, שם אתה עושה ניסוי ויש לו גבולות ברורים. באתנוגרפיה זה לא עובד ככה, מחקר אתנוגראפי לא מתאים להגדרות של מחקר שיש לוועדות האלה. במחקר אנתרופולוגי תמיד יהיה משהו שאי אפשר לחשוב עליו מראש, כאשר מגישים את הטפסים האלה לועדות. לדוגמה, באחת הסדנאות בהן ערכתי תצפית הייתי מדבר עם המנחה על מה שהיה כשנסענו באוטו בדרך חזרה הביתה.  אני תיעדתי, כמובן, את השיחות האלה כי הן חלק בלתי נפרד מהאתנוגרפיה, אבל על פי המנדט של הועדה זה מחוץ לגבולות המחקר. בשבילם המחקר מתחיל ונגמר בתוך הסדנה. הם לא יכולים לחשוב על שיחת חולין עם נחקרים בתור הליך מחקרי".

ינקלביץ' ממשיך ומרחיב על הבעייתיות שקיימת ביישום הנחות המוצא של מדעי הטבע ופסיכולוגיה על שאר מדעי החברה: "תפיסת האדם של הועדות היא תפיסה מערבית של עצמי אוטונומי, תחום ועצמאי. קחי למשל את הדרישה של הועדה להחתים את הנחקרים על טופס הסכמה מדעת. מאחורי הדרישה הזאת יש הנחה של עצמי מודרני וליברלי, שהוא חופשי לבחור את מעשיו ולוקח אחריות עליהם. אבל תחשבי שאת באה עם הטופס הזה לאיזה שבט בו אין תפיסה של עצמי עצמאי ותחום ורוצה להחתים אדם על הטופס. מה המשמעות של החתימה הזאת? מה זה שווה? אל תביני אותי לא נכון: בכל מקום בעולם יש עצמי, אבל לא בכל מקום אפשר לדבר על עצמי מתוחם בסגנון המערבי. לכן הדרישה הזאת לא רלוונטית בהרבה הקשרים, שלא לדבר על כך שהרבה פעמים אי אפשר ליישם אותה גם בהקשרים 'מערביים' בגלל אילוצי השדה. אנחנו חוקרים מצבי חיים אמיתיים, עם החוקיות והזמן הייחודי שלהם, לא סיטואציות מלאכותיות במעבדה. אנשים לא ששים, למשל, לחתום על מסמכים סמי-משפטיים גם אם באופן כללי ועקרוני הם מוכנים שיחקרו את חייהם."

 

תרבות ואתיקה – על ההבדלים בין הדיסציפלינות

ואכן, חלק מהנהלים האתיים שהוועדה אוכפת מתייחסים לאופן קבלת ההסכמה למחקר. חוקר שמבקש לחקור בשדה מסוים צריך להציג בפני המשתתפים את מטרת המחקר, להצהיר על משך הזמן שימשך המחקר, להציג את הסיכונים הפוטנציאלים, לתאר את נהלי המשמעת והחיסיון, כמו כן על החוקר להדגיש את זכות הנבדק להפסיק את ההשתתפות במחקר ולהדגיש כי ההשתתפות היא על בסיסי התנדבותי. במקרה של קטינים מתחת לגיל 16 יש צורך באישור גם מהקטינים וגם מההורים.

אך ד"ר גודמן מדגיש כי לעיתים קרובות במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי שאלת המחקר מתגבשת במהלך המחקר עצמו: "התהליך במחקר הפסיכולוגי בנוי על מודל דדוקטיבי, זאת אומרת שאתה יודע מה שאלת המחקר שלך בצורה ברורה, ואתה מבקש את הסכמתו של הנחקר לאסוף אינפורמציה ספציפית למשהו שאתה יודע מראש מה הוא. לעומת זאת, הרבה פעמים במחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים יש לך אולי הבנה מראש בקשר לנושא המחקר, אבל אתה לא יכול להגיד שאתה סגור לגבי שאלת מחקר ספציפית. צריך להמשיך ולהיאבק על הטיעון שעבודה אנתרופולוגית וסוציולוגית לא מגדירה פעמים רבות מראש מה בדיוק תגלה, היא עשויה רק להגדיר מראש את הנושאים ואת הספרות שנכתבה בנושאים דומים.  בשלב הזה ניתן לבקש מהנחקרים לאפשר לך ללמוד על חייהם בלי שאתה מנסח בצורה הכי מפורשת השערות, אם בכלל יש לך כאלה, בנוגע למחקר. זה  יאפשר לתת מענה לדרישות האתיות ולאזן דרישות חדשות אלה עם המסורת של הדיסציפלינה".

ד"ר גודמן וינקלביץ' מבקרים גם את תפיסת התועלת והסיכון שעומדת מאחורי הוועדות האתיות. לדעתו של ינקלביץ': "תפיסת הסיכון והנזק של הועדות מאוד בעייתית בעיני. הועדות מגדירות נזק במונחים פסיכולוגיים, כאילו מדובר באמת אוניברסאלית. זה מצחיק שמחקרים כמו שלי, שלוקחים את השיח הפסיכולוגי כאובייקט מחקר, נפסלים או מוגבלים על ידי אותו שיח שהם באים לחקור. ברגע שזה קורה נשאר לנו מעט מאד חופש פעולה, ובגלל שאנחנו צריכים לחשוב על קריירה, זה יכול לגרום לזניחה של נושאים 'בעיתיים'. מי רוצה את כל הבלגאן הזה? במצב כזה עדיף להתמקד בשדות קלים לכניסה ושלא מעוררים 'בעיות אתיות'. בסופו של דבר, זה יכול להוביל למחקרים נורא אבסטרקטיים שלא נוגעים בחיים של אנשים."

ד"ר גודמן מעלה נקודה נוספת: זו  הממסדית. ברמה המעשית, הוא טוען, עלינו להכיר באילוצים המוסדיים שהולכים ומשרישים את הדרישות האתיות: "אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן זו סיטואציה של מיסוד. על פי התיאוריה הניאו-מוסדית, ישנו תהליך ארגוני שבו רגולציות הופכות בשדה מסוים לקובעות של 'לגיטימיות', וכל השדה צריך ליישר קו, כך או אחרת, עם דרישות אלו. יש פה היררכיה של דיסציפלינות ובמקרה זה ניצבת התפיסה שפסיכולוגיה ורפואה מייצגות את הפרוצדורה הלגיטימית. ניתן לראות את זה ברמה הארגונית בועדת האתיקה העליונה, שם אין נציג שהינו סוציולוג או אנתרופולוג. כולה מורכבת מפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פילוסופים ומומחים לאתיקה. הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה צריכות, לדעתי, להיענות לפרוצדורות האלו כדי לקבל לגיטימיות. אבל, לראייתי צריך לעשות את זה בעיניים פקוחות. "

ד"ר גודמן מסכם ומציע כי הדרך להביא לשינוי הרצוי היא להילחם לא רק ברמה הרטורית, אלא גם ברמה הארגונית: "כדאי להביא לפלורליזם של דיסציפלינות בוועדות האתיות, וכך ניתן יהיה לבטא את ההיסטוריה של הדיסציפלינה, את סוג השאלות שהיא שואלת ואת סוג המחקרים שהיא מקיימת. צריך לתת לכך ביטוי לא בקריצה ולא כמס שפתיים, אלא מתוך ראיה מפוקחת שעל פיה ידע שנצבר בדיסציפלינה מסוימת, כמו אנתרופולוגיה, שונה מדיסציפלינות אחרות, כמו פסיכולוגיה. אם יהיה נציג שהינו אנתרופולוג או סוציולוג, בעיקר איכותני, בועדת האתיקה העליונה נוכל לשמור טוב יותר הן על הדרישות האתיות והן על המסורת המחקרית האנתרופולוגית והסוציולוגית. הדברים יתנהלו אז באופן כופה פחות והפער בין האתי-לגליסטי ובין המוסרי באמת יהיה מצומצם יותר."

 

שירי קטלן היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

דר' ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, לא מסכים עם האמירה האחרונה, וטוען שאפשר לשלב ואף מצדד בכך. אך הוא מודה שזה לא קל. הוא מתאר את מקומה הייחודי של המגמה במחלקה, ואת המורכבויות המאפיינות אותה:

"המגמה ללימודי ארגון קמה מתוך ביטוי לתהליכים רחבים, בהם של חתירה לפרופסיונליזציה ותוך הכרה בנוכחות הגוברת של ארגונים בשיח החברתי. עולם התוכן של הארגונים קיבל מרכזיות, והמחלקה השכילה לזהות בשלב מוקדם הלכי רוח אלו ולהגיב אליהם. הדבר נוגע לשאלה הכללית יותר של השפעה ויחסי גומלין בין אקדמיה וחברה, ובין תיאוריה ומעשה. אני אישית מצאתי את השילוב כפורה – בעיני מעשה תורם לתאוריה, ולהיפך. זוהי שניות, שצריך ללמוד לחיות איתה ולא להכנע לפיצול הקטגורי."

 

כאשר אני שואלת, מהן מטרות המגמה ומהי דמות הבוגר / בוגרת הרצויים מבחינתה, עונה דר' כ"ץ:

"יש כאן שתי מטרות. המגמה מכוונת לעולם המעשה, לאפשרות של פיתוח קריירה מקצועית (של יעוץ ארגוני, של מחקר יישומי, של פעולה חברתית, ועוד), אך המגמה מעולם לא רצתה לוותר על העניין הסוציולוגי והאקדמי שביסודה (כולל העניין בבוגרים שימשיכו במסלול האקדמי). ואכן, יש בוגרים שממשיכים במסלול האקדמי ועוסקים במחקר ובהוראה, ויש כאלה שלא. יש כאן מורכבות, שגם המחלקה עסוקה בה: המגמה הצליחה – במובנים של ביקוש ללמוד בה; אך אם באים רבים – בהכרח חלק מהקהל הזה פניו אל החוץ. אני מנסה לטעון ששני הדברים יכולים לחיות יחדיו, ויש חוזק שנובע מהצרוף של עניין אקדמי, חקרני ועיוני, ושל פרקטיקה. בשילוב הזה יש ערך עצום. לפרקטיקה, השילוב הזה תורם בגלל המשמעת האקדמית: התביעה להתחדש, לבסס דברים על לימוד ומחקר מסודר, המאמץ לתיאורטיזציה. ולצד האקדמי זה תורם, משום שאתה נמצא כל הזמן במגע עם חומרים חיים ורלבנטיים ומכיר לעומק ארגונים ואנשים ונדרש להתייחס. כמו שאני מביא את העניין האקדמי לזה הפרקטי, אני גם מביא לעבודה האקדמית דברים שהייתי צריך להתמודד איתם בשדה כיועץ המלווה ארגונים שונים בעבודתם לאורך זמן וגם כיזם וכמנהל של קבוצת יועצים.

המגמה תמיד סבלה מחוסר במשאבי הוראה. יש פער בין ביקוש ניכר ומשאבי הוראה מצומצמים. זה יוצר לעיתים  אכזבה אצל התלמידים, שרוצים יותר היצע של שעורים בתחום ויותר מגוון. אנו מנסים לתמרן בין האילוצים והאפשרויות. יש פתרונות – בכל זאת מוצעים שיעורים רלוונטיים לא מעטים במחלקה, וגם מחוצה לה. אבל עקב צמצום הנ"זים, יש בסה"כ פחות קורסים בתחום. בכל זאת, גם במצב הנתון כעת בוגרים יוצאים מפה עם תפיסה מורכבת ועם אוריינטציה טובה בכל מה שקשור לעולם הדעת הארגוני ולאפשרויות לפעול בתוכו. הם גם יודעים שעליהם להמשיך ללמוד גם בהמשך, וזה חלק מלהיות איש מקצוע. אתה לומד לאורך כל החיים. הלימוד הוא מרכיב חשוב ומעצים גם מעבר ללימודי התואר. בוגרי המגמה ממשיכים – מיעוטם לדוקטורט ולעבודה אקדמית, ורבים מהם מועסקים על ידי גופים שעוסקים בייעוץ או בתפקידים ארגוניים מגוונים. יש שמועסקים כיועצים לצבא, כאלה שעובדים בארגונים חברתיים, לפעמים הם משמשים כמנהלי הדרכה, הערכה ומחקר בארגונים שונים, ביחידות משאבי אנוש, ביחידות תכנון, במכונים שונים – יש מגוון עצום. ויש גם בוגרים העובדים כעצמאיים."

 

דר' כ"ץ מתנגד לדיכוטומיה "עשייה – מחקר" ומשווה את הערבוב בין עשייה אקדמית ועשייה מחוץ לאוניברסיטה, לערבוב שמתרחש בנקודות ההשקה של הסוציולוגיה לדיסיפלינות אחרות:

"מה שמאפיין את הסוציולוגיה בכללה מאפיין גם את המגמה. הסוציולוגיה אינה עוסקת בדברים שהם נושאי מחקר או בירור אקסקלוסיביים שלה – היא מתייחסת למרחבי חיים ופעולה של אחרים, כשלסוציולוגיה יש אמירה ביחס אליהם. הסוציולוגיה תמיד פולשת לתחום בו יש גם אחרים.

לאורך השנים עבודתי האקדמית משולבת בשתי מחלקות - גם בסוציולוגיה וגם בפסיכולוגיה. עבורי החיבור והממשק הזה פורה. אין לי תפיסה של צריפות או של בידול. לטעמי יש ערך באינטראקציה ובמפגש עם האחר, וזהות נבנית תוך שיח וחשיפה להשפעות שונות. העולם פוגש כיום רב-תחומיות על כל צעד ושעל, וגם החדש נוצר ע"י חיבורים. שדה הייעוץ הארגוני צמח במרחבים של חפיפה בין תחומים, וכך גם הפסיכולוגיה החברתית וגם מקצועות אחרים שהתהוו והשתנו לאורך השנים. וגם ההוגים שהושפענו מהם לא גדלו כולם במחלקה אקדמית אחת. אסכולות חוצות מחלקות אקדמיות, וגם בשדה נוצר שיח ער בין אנשי מקצוע שמקורם במסלולים שונים. אבל זה כמובן עושה את הדברים למורכבים. התיאוריה הסוציולוגית מאד חשובה בעיני, אבל גם היא מרובת גוונים וקולות וקמה מתוך שיח עם השפעות של דיסציפלינות אחרות. אם אתה נשבה במציאות של פיצולים ותיחומים נוקשים, אתה מצמצם את ראייתך. מצד שני, המפגש עם ראיות אחרות יוצר אתגר המלווה בעומס ומעלה שאלות של זהות. בסה"כ, לצד הערך של בירור זהותי יש בעיני גם ערך עצום למפגש הבין-תחומי והוא עשוי להיות מאוד פורה."

 

אבל האוניברסיטה הרי מעודדת אותנו לבחור. זו אחת הסוגיות הסבוכות ביחסי האוניברסיטה והחברה שבתוכה היא נמצאת: האם האוניברסיטה צריכה להיות מוסד שמכשיר למקצועות מסוימים? האם  עליה להענות לדרישות ולצרכים של הקהל המתדפק בשעריה?

"יש יחסים מורכבים. יש דואליות. הביקוש נותן ערך, אבל גם מעורר דאגה – האלטרנטיבה לביקוש היא אנינות – שרק מעטים ירצו אותך. לכאורה יש משהו חשוד בלהיות מבוקש על ידי רבים: למה זה כ"כ פופולארי? אבל כל צורת התקצוב הנוכחית דורשת רבים. יש כאן שוב, שניות. המחלקה שלנו מקיימת את השניות הזו ומתמודדת עימה – ניסיון לצרף ביקוש ואיכות. זה מתח לא פשוט. בהוראה במגמה, יש צורך להתמודד עם המורכבות. צריך שהדברים יהיו רלוונטיים, ללמד באופן שיהיה מורכב ומעניין כאחת. בעיני זו התמודדות מצוינת, צריך להיות מתוחכם ונגיש כאחת – אנין וניתן להבנה."

 

אני מנסה לשאול על החוויה האישית של היותו חוקר ואיש מקצוע, אך דר' כ"ץ  מסתפק בהקשר זה באמירה הבאה:

"אני אדם שבחר לטפח את השניות הזאת, להיות איש מעשה ומצד שני לעסוק בעניין האקדמי. אני מחזיק את המתח של להיות בשני מקומות – וזה לא תמיד פשוט. אבל לאורך הדרך יש לי הרבה רגעים של סיפוק עצום ושמחה."

 

מה תייעץ לסטודנט/ת לתואר מתקדם, שעומד/ת בצומת הזה?

"אני רואה סטודנטים שמקיימים קריירה אקדמית הנבנית במסירות וברציפות. זה ניתן. ויש מי שמשקיע כמה שנים רק בקריירה האקדמית, ואחר כך מתחבר לעולם המעשה. בחוץ יש דרישה לאקדמאים רלוונטיים. גופים מעוניינים באנשים שמחזיקים קריירה אקדמית ועושים עוד דברים – ייעוץ, הערכה – זה מבורך בעיני. לסטודנטים יש קושי, וצריך להחליט כמה להשקיע בזה או בזה. לעיתים זה מתנגש ברמת העיתוי. ואז אתה מתזמן את זה, מחלק את ההקצאה של האנרגיה בין הזירות השונות לאורך השנים. אני הצלחתי רוב חיי להחזיק את שניהם. אני מודה שבנקודות צומת נדרשים לעיתים להחליט יותר לכאן או לכאן. אבל אפשר לחקור באופן שמלווה את העשייה. ובתקופות מסוימות להרפות מהעשייה ולשוב אליה. זה לא או-או. כמובן יש אנשים רבים שכן עושים את ההכרעה של או- או, ומעדיפים התקדמות אקדמית על חשבון עבודה נוספת, או להיפך. או שמשתמשים ביכולות אקדמיות מחוץ לאקדמיה  בשלב מאוחר יותר בחיים."

 

לקראת סוף השיחה, דר' כ"ץ מספר על הדברים שהוא כותב בעת זו

"אני מסיים כעת כתיבת ספר הקושר מחשבות שעיגונן בתיאוריות פוסט-מודרניות עם המציאות הארגונית; ועומד להתחיל מאמץ מחקר וכתיבה חדש על מיתולוגיות ארגוניות – בשני המקרים הטריגר לזה היה בחוץ, בעבודת המעשה שלי, אך החיבור לתיאוריה והעניין להוציא לאור ולתרום לידע הכללי נמצא פה באקדמיה. אני רואה את ההזנה ההדדית – עבורי חשובות היכולות ללמוד ולנסח מחשבות תיאורטיות תוך חשיפה ומפגש עם גירויים והתמודדויות מהשטח – אלו תשומות שנכנסות למחקר. יש יחסים אינטימיים בין היכולת לחקור, לפעול כאיש מקצוע, ללמד – ולטעמי מחקר והוראה גם כן מזינים זה את זה. המפגש הוא מאד פורה ומרתק. בחיי אני מאד מודה על זה. גם לבחור בכיוון אחד זה לגיטימי כמובן. פה כל אחד מתמודד עם האיווי שלו ועם מה שהוא מזהה כאתגר עבורו."

 

ולגבי עתידה של המגמה, והאוניברסיטה בכלל?

"האתגר של האוניברסיטה זה רלוונטיות תוך יכולת להתחדשות (כולל מציאת פתרונות ארגוניים הולמים). מחלקות נעלמות, במדעי הרוח למשל, ולא בגלל שאין שם אנשים טובים ולא בגלל שהדיסציפלינה איננה נחוצה, אלא בגלל שאין ביקוש. אתה מוכרח לקיים קשר עם הקהל שלך. אם לא יתפתח פה משהו רלוונטי ומתחדש, האוניברסיטה תפסיד, ותצמצם משמעותית את התרומה וההשפעה שלה על החברה הישראלית."

 

טליה שגיב היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' גד יאיר, עוסקת בזהות עדתית כפולה. ספר הביכורים שלה, "גם אתם גם אתם גם אתם – כמוני?", עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר נבחר על ידי מוסף הארץ כאחד מארבעת ספרי המקור המבטיחים של השנה הקרובה.

איך הייתה השנה הראשונה שלי בחו"ל? במילה אחת, מצוינת. התחילה בכאב בזה שעוזבים, שיורדים מהארץ – ואני אכן מגדיר את ההגירה משם לכאן במונחים ציוניים כאלה. אבל מהרגע שנחתנו, אני, אשתי, וארבעת הילדים, הכל עובר בקלות, אולי בקלות יתר. ירידה חייבת להיות יותר קשה מזה.

אנו גרים בשכונה אוניברסיטאית,  תואר שבהקשר אמריקאי רומז – בצדק – על מבחר בתי ספר מצויינים (ממונטסורי עד ציבורי) ונסיעה קצרה לקמפוס (אכן, 5 דקות באופניים). שכונה שקטה, יפה, ירוקה, ומאוכלסת באנשים שבארץ, בסגנונה הפחות פוליטקלי-קורקט, היו מתוארים כ"איכותיים" (מה שבא לידי ביטוי כאן במגוון מכוניות יפניות המקושטות, ללא יוצא מן הכלל, במדבקת "אובמה/ביידן").

הבית גם יפה. נחשב קטן (במובנים מקומיים, לא אלו של ישראל), אבל מוקף בגינה ענקית בה צבר, עץ תאנה, נענע, ושיח רוזמרין – הנציגים של המזרח התיכון – גדלים בשלום מוחלט עם עצי הפקאן שיחי האלווי (aloe) ועוד כמה זנים מקומיים. לעולם הרב-תרבותי הזה הוספנו – אני וילדיי – את שלנו: נטענו ענבים, עגבניות, מלפפונים, והתחלנו לפנות פינה שמשית לעץ זית. אז כן, בקרוב כאן באוסטין, טקסס, נוכל לכבד את האורחים בסלט ישראלי, תירוש, יצהר, ופיתה מהטאבון, השוהה גם הוא בגינה.

עניין הגינה חשוב. מעבר למטאפורה השטחית לרב-תרבותיות אמריקאית, הניכרת במיוחד באזור האוניברסיטאי, לגינה משמעות חשובה. בדומה להרבה דברים בעולם הסוציולוגי, מזהים את העקבות של דברים גדולים בשטחים קטנים. אז ככה: בארץ לא יצא לי לפתח ולטפח גינה. נשארתי יהודי טרום-ציוני גרסת עידן המידע (פועל במקלדת בידיים רכות ונקיות). כאן, בבגאלדענער אמריקה (אמריקה המוזהבת ביידיש), אלפי קילומטרים מערבה (בול מערבה: ביתי נמצא בקו הרוחב של הר כרכום)¹, שאיפותיי להתלכלך קצת באדמתי התגשמו. לא שאני מתחמק מעבודה קשה באוניברסיטה. פשוט שבנוסף לתפקידי שם, מספיק זמן מתפנה לדברים אחרים, ובמקרה שלי הזמן מוקדש לאדמה: לענבים ולעגבניות, לריצות ארוכות – סוג אחר של נגיעה באדמה שהלך גם הוא לעולמו בארץ הקודש.

מה שמגניב אף יותר, חשבון הבנק אינו נפגע מהעבודות המלוכלכות האלה. להיפך, לראשונה מאז שנכנסתי לאוניברסיטה העברית כמרצה אני לא חי בפיגור או על שפת פיגור. בגיל מ"א, סופסוף. אני מודה שזה מצב נאה ומרגיע. גם כדאי לשים לב שגופי מסכים איתי: לחץ הדם ירד בכ-20 נקודות מאז שהגעתי לארה"ב. כולי מגיב טוב לקצב החדש.
לכל הסיפור השלכות גדולות לעבודה. בחודש הקרוב אסיים את ספרי הראשון. את השני והשלישי אני כבר מתכנן. כשהייתי בארץ כמעט לא נתתי לעצמי לצאת במסלול ספרי כזה.

שילוב בין העומס לבין הזמן המוגבל לבין המסר שקיבלתי מהנהלת האוניברסיטה לבין נתונים מול עיניי – מרצים שהקדימו אותי ולא קיבלו קביעות – דרש משחק אסטרטגי יותר. לכן, בארץ, כבחור השמרני שאני, התמקדתי בלא יותר מכתיבת מאמרים לכתבי-עת טובים. כאן, אני יותר פרוע – מתאים לאופי של טקסני טוב. אני מתאם את התוצר לרעיון, כך שלרעיון אחד מגיע מאמר (אם בכלל), ומהשני והשלישי אני יכול ליצור שרשרת שתוביל לספר. דוגמה נוספת: בארץ הייתי מחפש כל שנה עבודות נוספות כ"יועץ" למחקרים באפריקה וכולי' – הרווח מעבודות כאלה הבדיל בין הפלוס למינוס בחשבון הבנק. כאן? אתם יכולים כבר לנחש. יכול להיות שרצוי, אבל אין צורך. כלומר, אני בוחר אם טוב לי מקצועית להצטרף לפרויקט או לא. בצורה קצת יותר בוטה: אני כבר לא זונה של העבודה.

"מה עם סטודנטים?", אתם וודאי שואלים, "זה גם מימד חשוב בעבודה שלך, לא?" אני מסכים לגמרי. בקרב סטודנטים לתואר ראשון יש פחות הבדלים ממה שציפיתי. כשהגעתי לאוסטין, ציפיתי לסטודנטים יותר צעירים, עשירים, מנומסים, שיותר עוסקים בספורט, שיותר מכבדים את הסגל, שפחות משוכנעים שהם כבר יודעים את התשובה לכל דבר, ובכלל שמתלוננים למורים הרבה פחות. לא התאכזבתי, לפחות באופן כללי – ובאמת ניתן לאפיין הרבה יותר סטודנטים כאן בצורה כזו. כמובן שאני מקבל שזה לא תמיד רצוי – אם הם יותר מדי מנומסים, יותר מדי מכבדים את הסגל, וכולי – אבל ללמד באווירה כזאת זו חוויה נעימה. כנ"ל, וכאן דבר שדווקא כן הפתיע אותי, ולטובה, סטודנטים לתואר ראשון לא רק יותר מנומסים, עשירים וגו'. הם גם לא פחות מוכשרים מאשר בארץ. כן, כן, אני יודע שזו טקסס, מטרה שגרתית לבדיחות, אבל מה לעשות? בטקסס כ-25 מיליון איש, ונמצאים בה חמישה מתוך עשרת האזורים העירוניים המאוכלסים ביותר בארה"ב. אז לא כל כך מפתיע שהאוניברסיטה הטובה ביותר במדינה תקבל הרבה סטודנטים טובים, במיוחד כשהיא אוניברסיטה ציבורית במצב כלכלי יחסי בריא (לאוניברסיטת טקסס הציבורית לא רק הון עצמי בהיקף השני בגודלו בארה"ב, אלא גם שדות דלק נרחבים במערב המדינה.)

קרב סטודנטים מתקדמים בירושלים, התמונה אפלה יותר. בשנים שלי בעברית נתקלתי בלא מעט תלמידי מ.א. ודוקטורנטים מוכשרים ורציניים. למרות זאת, החוויה האישית שלי הייתה, בסך-הכל שלילית. התחומים המרכזיים בהם אני עוסק – דמוגרפיה חברתית, סוציולוגיה של אפריקה – לא זכו בהרבה אוהדים בין הסטודנטים המתקדמים. אלה שכן התעניינו גילו במהרה שאין הרבה תמיכה מוסדית (קרנות, מילגות, וכולי). כך או כך התוצאה היתה זהה: בעת שעבדתי בעברית, סטודנטים מתקדמים כמעט ולא עסקו בנושאים אלה (ראו את טורה של אשירה מנשה בפקפוק 16 על הקשיים הרודפים את מי שמנסה בכל זאת).

כאן, לעומת זאת, יש גם התעניינות וגם תמיכה. מתוך ה-15-18 סטודנטים בכל קוהורט – שכל אחד מהם מקבל תמיכה כלכלית לארבע שנים – יש תמיד כמה שעוסקים במדינות מתפתחות, כולל אפריקה. דבר זה כבר השפיע עלי בכמה דרכים. דוגמה אחת, אני כבר חבר בוועדות הדוקטורט של שלושה תלמידים ( שניים העוסקים באפריקה, אחד באיידס) – כאשר בחמש שנותיי בארץ הייתי חבר בשתיים. דוגמה נוספת וחשובה יותר: בשנה הזאת כתבתי שני מאמרים עם דוקטורנטית. גם זה דבר שמעולם לא עשיתי בארץ (למרות שכתבתי מאמרים עם שני סטודנטים לב.א – שאחד מהם מסיים פה שנה א', והשני התקבל לשנה הבאה).

למה כאן ולא שם? סיבה אחת ברורה קשורה לחוסר חפיפה בתחומי מחקר. סיבה אחרת קשורה לנושא של מיומנויות. הדוקטורנטית איתה כתבתי כאן ידעה לא רק איך לייחס שאלה מחקרית לגוש תיאוריה ולבנות מאמר מחקרי – מיומנות יסודית שלא חסרה גם לסטודנטים מתקדמים בישראל. היא גם ידעה מעשית איך לשלב קבצים שונים של נתונים כמותניים, עניין ידוע הרבה פחות בארץ. בנוסף, היא גם הייתה בקיאה מספיק בחומר כדי להבין את המודלים (הסטטיסטיים) עליהם המלצתי, לעשות בהם שימוש, וכך לדחוף את המחקרים לכיוונים חדשים. השילוב בין שלושת הדברים הללו יצר מצב בו כדאי לשנינו לכתוב יחד.

הנסיון שלי בארץ היה אחר לגמרי. אני מבין למה, ואני לא רואה איך זה ישתנה: במחלקה קטנה עם בעיות תקציביות, המשלבת הרבה תחומים, קשה מאוד לבנות תכנית לימודים לדוקטורט שתספק מיומניות חדות ועדכניות לכל סטודנט בכל מגמה. זאת מגבלה מבנית. קשה להתגבר על דבר כזה.

אני משתדל לסיים עם מילים קצת יותר ביקרתיות על The University of Texas at Austin, או לפחות עם תלונות. קשה לי. אולי על הסטודנטים? לא. על חברים במחלקה (40+)? לא. תמיכה אדמיניסטרטיבית? לא. תמיכה אינטלקטואלית? לא. איזון בחיים? לא. בינתיים הכל טוב, אפילו מצוין.

ובכל זאת, כמובן, אני עוד מתגעגע קצת. לא ברור לי בדיוק למה. אבל ההרגשה קיימת, וטוב שכך. היא משאירה לי את התקווה שעוד אחזור להתלכלך קצת גם שם, בישראל.

 

¹  מקום מגוריו של אלכס בארץ היה במצפה רמון, הצמודה להר כרכום (העורכים).

 

ד"ר אלכס ויינרב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס שבאוסטין טקסס. תחומי ההתמחות שלו הם: אפריקה, בריאות ורפואה (עם התמקדות באיידס), דמוגרפיה ושיטות מחקר מתקדמות.