לאחרונה, עבודתך עוסקת יותר במעבר מקטגוריות "או-או" לקטגוריות "גם וגם". האם לא קשה לקוראים שלך לאמץ גישה זו של "אני מסרב להשתמש בטיפוסים אידיאלים, אני לא משתמש ב"קטגוריות זומבי", אני לא מאמין בדיכוטומיות המזויפות הללו"?

נכון, אנשים לא אוהבים שאומרים להם שהם משתמשים בקטגוריות זומבי, אבל הסיבה שאני אומר זאת היא שמדעי החברה נתקעו בנקודת המבט של מדינת הלאום. הם לא רק חושבים על, אלא גם באמצעות, קטגוריות לאומיות כדרך הבסיסית להתבונן על מוסדות, על תנועות, על מעמד, על חוסר שוויון; הכל קשור אצלם למדינת הלאום. אנחנו חיים עכשיו בעולם – וזו התזה המרכזית שלי – שבו הפרדיגמה הזו פשוט לא מתאימה למציאות יותר. תסתכל על האירועים המרכזים ששינו את העולם בשלושים השנים האחרונות: נפילת חומת ברלין, ואיתה, ההתנגשות בין האידיאולוגיות והמערכות הצבאיות של המזרח ושל המערב. בוא נעבור ל-11/9, בוא נעבור למשבר הכלכלי, ובוא נעבר לתהפוכות בעולם הערבי ולרעידת האדמה ביפן. יש שלושה מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל אלו. הראשון – מאז ראשיתם, מדעי החברה ניסו לתפוס את הדינמיקות המרכזיות של העולם המודרני, והם עשו זאת בעיקר דרך הקטגוריות של מעמד. אבל לא ניתן לתפוס את האירועים הנוכחים, לא ניתן להבין מה השתנה בעולם, רק באמצעויות קטגוריות של מעמד – אפילו אם משתמשים בהן ברמה הבינלאומית. שנית, כל האירועים הללו הם, ברמה מסוימת, אירועים על-לאומיים, בעלי דינמיקה על-לאומית. שלישית, קטגוריות של מעמד – ומרבית הקטגוריות הישנות האחרות – לא מפענחות ותופסות את הדינמיקות החדשות: הן קטגוריות "רכות" מדי. מעמד היא קטגוריה רכה מדי, היא לא באמת תופסת את הדינמיקה הגלובלית של חוסר שוויון, או את הדינמיקה בעולם הערבי.

אני חושב שמרבית מדעי החברה מופתעים לגמרי מהאירועים הללו, אף אחד לא צפה אותם. ולמה אף אחד לא צפה אותם? כי אין לנו קטגוריה שתאפשר להבין אותם. הם משתמשים, אפילו אחרי נפילת חומת ברלין, הם עדיין משתמשים בקטגוריות הישנות, בקטגוריות זומבי שהיו אמורות למות מזמן. למשל, יש הרבה דינימיקה של נגד-אירופה-מאוחדת / בעד-אירופה-מאוחדת, עם אלמנטים של חזרת הלאומיות, וזו דינמיקה שקשורה לחוסר שוויון – אבל לא בהקשר הלאומי, אלא בהקשר האירופאי (מהגרי עבודה, בעיקר). אין לנו מסגרת התייחסות למצב הזה. כך גם עם העולם הערבי: בשבילנו, זו התקוממות מתוך כלום, בגלל שאנחנו לא מבינים אותה.

באמת אפשר לראות את הפרשנים מנסים לשאול מי מנהיג את המהפכות, מה קורה, ואין להם שום מושג. הם פשוט לא מצליחים להבין אותן.

לא, הם לא יכולים להבין את המצב. אתה יודע, זאת הייתה ההרגשה שלי מההתחלה. כבר לפני 25 שנים, כשכתבתי את Risk Society, הרגשתי שהסוציולוגיה כבר לא באמת תופסת את הדינימיקות של הזמן הנוכחי – הן כבר לא מעמד, הן סיכון (וזה עדין, במידה מסוימת, המצב), אינדיבידואליזציה וכולי. אז הכרחתי את עצמי, מצד אחד, לא להתנתק לחלוטין מהמסורת הסוציולוגית, להשתמש במסורת הזו, אבל גם לנסות לעצב אותה מחדש ולבנות ארגז כלים שיאפשר לנסות ולהבין את הדינמיקות החדשות.

והרעיון המרכזי, במלים פשוטות, הוא שהמודרניזציה עברה תהליך של הקצנה: שהעקרונות של המודרניות עוברים אוניברסליזציה, אבל שזה לא תהליך ישר וברור, אלא תהליך שמייצר תופעות לוואי, תופעות שלא חשבנו עליהן ושחותרות תחת המוסדות החברתיים.

התוצאות הלא מכוונות (unintended consequences) של המודרניות השניה.

כן, התוצאות הלא מכוונות שחותרות תחת המוסדות ומייצרות כל מיני דינמיקות חדשות. אם תשאל אותי מה המאפיין המרכזי של המציאות בה אנחנו חיים, הרי שלא מדובר בגלובליזציה, אני חושב שזה מושג רחב מדי, ולא ניתן לעשות בו שימוש ממשי במדעי החברה; מדובר, במידה מסוימת, בעל-לאומיות, בגלל שזה תהליך הפועל מעבר למדינת הלאום. ולא מדובר בקוסמופוליטיות (cosmopolitanism) במובן הנורמטיבי, המקובל בפילוסופיה, של אחריות מוסרית כלל עולמית. אלא, פתאום, נוצרת מעורבות שלא מרצון עם 'האחר', עם האחר הגלובלי המודר. ואם אנחנו לא מצליחים לתפוס את זה באמצעות מסגרת התייחסות מושגית כלשהי, אני לא חושב שאנחנו מבינים את הדינמיקות. וזה לא משהו שקורה "אי שם בחוץ", כמו רעיון המערכת העולמית (World-systems) של וולרשטיין, או תיאורית ה-Weltgesellschaft, או משהו כזה. לא, זה קורה בפנים: זה קורה במשפחות, זה קורה בכיבוש, זה קורה בדת. זה מאפיין בסיסי של החיים בימינו: אנחנו מתמודדים עם המפגש הזה עם האחר, מפגש שלא מרצון עם האחר.

האם היית מאפיין אותו כמפגש מבני עם האחר?

קודם כל, חשוב להבין – כמו שאנחנו תמיד מבחינים במדעי החברה, לפחות בסוציולוגיה – בין מבנה לבין משמעות ונטייה (או רפלקציה). זו קטגוריה מבנית, והדרך בה אנשים מייחסים לה משמעות, או מבצעים רפלקציה לגביה, היא קטגוריה אחרת. 'קוסמופוליטיות' הייתה, ועבור רבים עדיין הנה, משהו שקשור בערכים, בפילוסופיה, באתיקה – התפיסה שאנחנו אזרחי העולם ובעלי מחויבות מוסרית לכל אדם באשר הוא אדם; ואנשים אמרו שזה דבר נהדר, אבל זה לא עובד. וזאת הייתה הביקורת המרכזית: זה נהדר, אבל מסיבות שונות, זה לא עובד.

ואני אומר – לעת עתה, בואו נעזוב את המסורת המוסרית הזו, ונדבר על עניינים של מדעי החברה. אנחנו מדברים על עובדות עכשיו, ואני רוצה מסגרת מושגית, אני רוצה תיאוריה סוציולוגית, שאינה מבוססת על מושגים של מדינת הלאום, אינה מייצרת מחדש מידע ברמה הלאומית – ולכן, אינה רואה איך התערובת הזו, הערבוב (enmeshment) הזה, עם האחר מתרחש במציאות.

ולכן, כן, זה עניין מבני. זה יכול להיות גם רפלקסיבי, זאת אומרת, בחירה מודעת – ולעתים, זה באמת המצב – אבל חייבים לבצע הבחנות. דוגמה מפורסמת היא, כמובן, שינויי האקלים וכל ההשפעות הסביבתיות. ניתן להתעלם מהשפעות אלו, והסיכונים שהן מייצרות, זאת אומרת, לא לחשוב עליהם; אבל אם מתעלמים מהם הם רק מחמירים. אפשר אפילו להתעלם מהם לזמן רב: אנחנו יודעים שבמדינות עניות רבות, או בגוש המזרחי, לא הכירו בהשפעות ובסיכונים הסביבתיים – אבל אז הכל נהרס. אז רפלקסיביות לא חייבת להיות חלק מזה. אבל, יותר ויותר, סיכונים מייצרים מעורבות ציבורית עם אוכלוסיות מסביב לעולם, כמו שראינו במקרה של 11/9 או המשבר הכלכלי.

סוג כזה של מפגש עם האחר הוא ייחודי לתגובות לסיכונים, אבל הנה דוגמה נוספת, שאנשים לא חשבו עליה הרבה עד לאחרונה. בתנאים של גלובליזציה, קפיטליסטים יכולים להעביר משרות לכל פינה על כדור הארץ – איפה שכוח העבודה זול. התוצאה היא סוג מסוים של קוסמופוליטיזציה, בגלל שניתן להחליף עובדים ממדינות עשירות בעובדים זולים יותר מרחבי העולם, וזה המפגש עם האחר! העובדים הללו לא מכירים האחד את השני, אין ביניהם דיאלוג, זה קורה בלי הצבעה, בלי הסכמה; זה קורה בתהליך של הזזת הון למדינות אחרות. כאן יש לנו מעורבות, אפילו חיבור, עם האחר, שיוצר דווקא מעין תמונה של "אויב כלכלי". לכן, לתהליך הזה יש השלכות חמורות בהקשר של תנועות אנטי-קוסמופוליטיות, תנועות מפחידות של חזרה ללאומיות. זו קוסמופוליטיזציה שיוצרת תגובת נגד.

אבל אלו קטגוריות הזומבי שקמות מקבריהן ותוקפות בחזרה. אם תגיד לישראלי שהלאומיות מתה, הוא יאמר לך שאתה אומר את זה כי אתה אירופאי, ואתה לא מבין שבישראל הקטגוריות הללו חיות וקיימות.

אני דווקא חושב שזה המצב גם בישראל. קודם כל, החזרה ללאומיות היא תגובה לקוסמופוליטיזציה; זו לא מדינת הלאום הישנה שכופה את תפיסת העולם שלה. הם מגינים על התפיסה שלהם בגלל שהם מוקפים על ידי האחר.

כמו התגובה הפונדמנטליסטית לדת.

בהחלט. לדוגמה, אם יש לכם, לכאורה, מלחמה "נורמלית" בישראל – לא מלחמה חדשה אלא מלחמה ישנה –  הרי שבעצם הציבור הגלובלי הוא חלק מהעניין, ואם לא תקחו את זה בחשבון אתם עלולים להפסיד, אפילו אם תנצחו צבאית. במובנים רבים, זה מצב שעבר קוסמופוליטיזציה. אתם צריכים לקחת בחשבון איך אירופה וארה"ב, וגם גופים אחרים, מגיבים למלחמה – לא תוכלו לנהל את המלחמה רק במסגרת לאומית. אם תחשבו רק במונחים לאומיים אתם תפסידו.

אתה אומר שאפילו במושגים של ריאל-פוליטיק, מנקודת מבט מקיוואלית, כדאי לנו להיות קוסמופוליטיים.

אני חושב שמופיע סוג חדש של ריאליזם קוסמופוליטי. בעולם שעבר קוסמופוליטיזציה, בכל התחומים, יש סוג חדש של כלל, או אילוץ, קוסמופוליטי – שיתוף פעולה או העלמות; אפשר אפילו לומר, אסון אנושי או זכויות אדם. אם מתבוננים בטווח הארוך, מידת ההצלחה או הכשלון של אסטרטגיה פוליטית קשורה בשאלה אם יש לה חזון קוסמופוליטי. בהקשר לאירופה, אפשר לראות שכיום כולם דווקא רוצים זווית ראיה לאומית; בעיקר הגרמנים, בימינו, מנסים להגדיר את אירופה ברמה הלאומית – אבל אירופה וארה"ב יכשלו אם לא יאמצו עמדה כלל-אירופאית ואת האינטרסים של אירופה לצד האינטרסים הלאומיים. במובן מסוים, זה שינוי בהגדרה של מהו אינטרס לאומי יותר מאשר נקודת מבט המתבוננת מעבר לזהות ואינטרס לאומי. אפילו נקודת מבט לאומית בימינו צריכה להיות פתוחה לעולם, צריכה יכולת ליצור קשר עם האחר, אפילו אם מטרתה מאיימת. אפילו תרחיש ברוח קארל שמיט, שאני לא אוהב לחשוב עליו, זקוק לחזון קוסמופוליטי. אפילו הטרוריסטים זקוקים לחזון קוסמופוליטי ריאליסטי כדי לשתף פעולה ולמצוא את המטרות המרכזיות במדינות שונות, והם יצרו רשתות שנועדו לאפשר את זה.

באיזה עוד אופנים, לדעתך, עברה ישראל קוסמופוליטיזציה?

הנה דוגמה נוספת, אולי קטנה יותר. כיום, בבתים של משפחות "לאומיות" נורמליות, יש מעורבות יומיומית ושגרתית עם עובדים זרים. מדובר בסוג של ערבוב עם האחר הגלובלי שמתרחש ממש במרכז המרחב הפרטי והמשפחתי. מבחינה גלובלית, מדובר באחת ההתפתחויות הגדולות של עשרים השנים האחרונות: אחד משווקי העבודה החשובים ביותר הוא עובדים חוקיים ובלתי-חוקיים במשקי בית, בבתי חולים וכדומה. זו לא גלובליזציה במשמעות המקובלת של המונח, כי זה בפנים. יש את האמהות-מרחוק (long distance mothers), נשים שמשאירות את הילדים שלהן בבית, ושהן עכשיו חלק מתופעה של שרשרת טיפול גלובלית. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה. ועכשיו, צריך לשאול: איך אנחנו מבינים את התופעה הזו? והסוגיה המרכזית, לדעתי, היא שלא ניתן להשתמש יותר בהבחנה בין ה"לאומי" ל"בינלאומי" כתחומים נפרדים, לומר "כאן הלאומי, ושם הבינלאומי". תחשוב על זה – מדובר בסוג כלשהו של תערובת חדשה. הצמד לאומי/בינלאומי איפשר הבחנה ברורה בין פנים לחוץ, בין אנחנו להם; ופתאום,  "אנחנו" ו"הם" מתערבבים.

אם ניקח את העובדת הזרה, את האמא שעובדת בלטפל בילדים שאינם שלה – היא אמא לשתי משפחות. היא כאן, היא לא "שם בחוץ", הא חלק מהתפקוד הסדיר של משק הבית, חלק מהתפקוד של החברה הלאומית. באותו הזמן, היא "בחוץ", היא לא לגמרי "בפנים": לעתים קרובות היא נעדרת זכויות, והילדים שלה, אפילו אם הם נולדים כאן, אפילו אם הם מדברים עברית כשפת אם, לא מקבלים זכויות אזרח, זכויות רווחה, זכויות פוליטית. ובאותו הזמן, הילדים האחרים שלה – במדינה ממנה הגיעה – הם לגמרי "בחוץ". אז העובדות הזרות הללו הן, בעת ובעונה אחת, "בחוץ" ו"בפנים". וכאן מגיע הדיוק הסוציולוגי: עובדים זרים, אלו שעובדות במשקי בית ואחרים, הם כל-כך זולים וכל-כך מועילים בגלל שהם גם "בפנים" וגם "בחוץ".

אם לעבור לנושא אחר, איך אתה רואה את המבנה של אקדמיה קוסמופוליטית?

יש כמה הצעות שנמצאות בגליון מיוחד שערכתי לאחרונה של ה-British Journal of Sociology בנושא Varieties of Second Modernity: Extra-European and European Experiences and Perspectives. זה רק צעד ראשון, כמובן. אישית, אני חושב שמתודולוגיה קוסמופוליטית צריכה קודם כל להגדיר יחידות מחקריות חדשות. כרגע, סוציולוגיה אמפירית היא עיוורת; היא עיוורת בגלל שהקטגוריות שלה משכפלות מידע מפוברק ומפספסות את התמונה האמיתית. סוציולוגים לא באמת מבינים את הבעיות והדינמיקיות הבסיסיות שמשנות את העולם, ולכן אנחנו צריכים שיטה חדשה. יש צורך בסוציולוגיה מקצועית חדשה, עם מבנה ארגוני שונה, אולי סוגי מימון שונים. כמובן שעדיין אפשר להשתמש ביחידה הלאומית, אפשר גם להשתמש ביחידה המקומית, אבל המוקד צריך להיות התערובות וסוגי התלות החדשים.

אני כותב עכשיו ספר על מה שאנחנו קוראים "משפחות עולמיות" (world families): יש יותר ויותר קשרי אהבה ומשפחה שאינם חד-לאומיים, אלא דו-לאומיים. אפילו בגרמניה, שהיא מדינה הומוגנית מאוד, בערך רבע מכלל הילדים מתחת לגיל חמש הם בעלי הורים דו-לאומיים. בתי ספר פתאום מלמדים עשרים שפות, אפילו בעיירות קטנות. זה קורה, זאת עובדה, אבל אנשים לא מבינים את זה. משפחות עוברות קוסמופוליטיזציה, אהבה עוברת קוסמופוליטיזציה, וגם סוגים אחרים של קשרים.

אז ניתן להשתמש במשפחה – "המשפחה העולמית" הזו – כיחידת מחקר, להתבונן על המשפחה מהקשר אחר. כיום, יש לנו כמה סוגים של מתודולוגיות, אבל כולן לאומיות: ברמה הלאומית, ברמה ההשוואתית (תוך שימוש בקטגוריות לאומיות), ואז ברמה הגלובלית, תוך שימוש במושגים של חברה גלובלית או מערכת עולמית. זה עדיין ההגיון של הלאומי, זה לא תופס את התערובות שיש באזורים רבים.

זה לא דורש מימון עצום, שיאפשר לנסוע מחוץ לגבולות לאומיים?

כן, וזו באמת בעיה. ברמה הארגונית והתקציבית, אנחנו עדיין תקועים עם מבנה שתומך במתודולוגיה לאומית. אני חושב שזה אחד המבנים שצריך להתגבר עליו. הממשלות הלאומיות, או האזוריות, או מי שלא יהיה המממן – הם צריכים להבין שאפילו אם הם רוצים להבין את הדינמיקות הלאומיות, הם חייבים לממן מחקר מסוג אחר, מחקר המתמקד בחיבוריות (interconnectedness) הזו.

אז הכלל המרכזי, מבחינתך, הוא "עקוב אחרי המידע".

ובכן, עקוב אחרי השאלות שלך. עקוב אחרי השאלות, ותעקוב אחרי החיבוריות. זה מה שאנתרופולוגים עושים, ובמידה מסוימת, גם מה שברונו לאטור עושה.

חוץ מהמשפחה שעברה קוסמופוליטיזציה, דוגמה נוספת היא טכנולוגיות פריון: יכולה להיות ביצית ספרדית, זרע אנגלי, ואם פונקדאית מהודו (זה נהיה עסק די משמעותי שם). אנחנו חושבים, שוב, שזה דבר קטן, אבל אם מתבוננים על זה לעומק מבינים שזו התפתחות משמעותית: זוגות הומוסקסואלים, למשל, יכולים להביא כך ילדים לעולם; זו דרך להתרבות שעוברת נורמליזציה. כאן יש מצב של קוסמופוליטיזציה בגוף, כבר בלידה.

אתה חושב שאבד הכלח על החלוקה המקובלת לדיסציפלינות, לפחות במדעי החברה והרוח?

כן, בהחלט. אם מנסים להבין מי הולך לקבל את פרוסת העוגה הגדולה ביותר, כמו שאומרים, בנושא של קוסמופוליטיזציה, נדמה לי שהגיאוגרפים החברתיים התחילו לחקור את הנושא מוקדם מאוד; גם האנתרופולוגים מתעניינים מאוד בנושאים כאלו. אני מקבל הרבה הזמנות להרצאות ושיתופי פעולה ממחלקות לאנתרופולוגיה. מדעי המדינה, לפחות אלו העוסקים בפוליטיקה בינלאומית, נכנסו לדיון הזה בתחילתו. אבל סוציולוגים, עד היום, לא.  חלקנו התחילו לדון בנושא, אבל רוב הסוציולוגים, אפילו אלו המתעניינים בנקודת המבט הקוסמופוליטית, מתייחסים אליה בהקשר הנורמטיבי (בהתאם לגישה הפילוסופית), ואז עוד מנסים "להלביש" עליה את הכלים האנליטים המתאימים לדיון נורמטיבי ומוסרי. ואז הם אומרים – צריך ערך ומוסר קוסמופוליטי כזה או אחר. אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כי סוציולוגים לא מאוד מתוחכמים ומיומנים בסוג כזה של דיון. צריך להיות שיתוף פעולה מסוג חדש, מאמץ אינטרדיסציפלינארי מסוג חדש, שיאפשר לנתח את המצב. למשל, כשאני חוקר את הקוסמופוליטיזציה של המשפחה, אני מוצא את עצמי נעזר לעתים קרובות בעבודות אנתרופולוגיות.

יש לי מינוי גם בהארווארד, וכשאני מגיע לשם הדוקטורנטים מעוניינים בעיקר בעבודה מהסוג הזה. כל הדור הזה כבר עסוק בחיבור כל מיני פרספקטיבות, ואין להם מתודולוגיה בשביל זה. נו, אין לי את התשובות לכל השאלות שלהם [צוחק], אבל יש תחושה חזקה שהסוציולוגים הצעירים, הדור הצעיר, נע לכיוון הזה.

נדמה לי שאחד הכוחות שדוחפים לכיוון הקוסמופוליטי, לעתים קרובות בניגוד לרצונן של ממשלות, הוא השוק החופשי, או, ליתר דיוק, הקפיטליזם הבינלאומי.

נכון. במושגים מרקסיסטים, למשל, שרשרת הטיפול הגלובלית שדיברנו עליה היא סוג של "השתלטות": הקפיטליזם בולע תרבויות חדשות, משתלט על אדמות, כדי לייצר סחורות. וזה מה שקורה כאן: זו דרך לארגן מחדש את חלוקת העבודה הבינלאומית בין מדינות עניות למדינות עשירות, וזה קורה ממש בליבה של המשפחה. אכן: נאו-ליברליזם מייצר קוסמופוליטיזציה. לא אנשים קוסמופוליטים, דהינו, שתופסים את עצמם כמחויבים מוסרית לעולם כולו – אלא קוסמופוליטיזציה. וזה גם מייצר סיכונים גלובליים, כמובן.

אז אולי הדמוקרטיה שייכת יותר למודרניות הראשונה? אולי היא "עובדת" רק ברמה הפוליטית הלאומית?

ברמה המוסרית, אני חושב שהמוסדות החברתיים הבסיסיים יכולים להשתנות ולהפוך לקוסמופוליטים: ארגוני העובדים, שיטת המפלגות, דמוקרטיה. בהקשר לזו האחרונה, אני חושב שהפיתוח הרעיוני של דמוקרטיה קוסמופוליטית הוא מתוחכם מאוד. לדויד הלד ב-LSE, וגם לרבים אחרים, יש רעיונות מעניינים מאוד על המשמעות של דמוקרטיה קוסמופוליטית. רעיון ה-Decoupling, למשל, או ייצוג פרלמנטרי שבו נדרשת מעורבות פעילה יותר של תנועות אזרחיות בקבלת החלטות, או בגופי קבלת ההחלטות של מוסדות על-לאומיים. יש עוד הרבה רעיונות, אבל אני מודה שהם עוד לא ממש תפסו תאוצה.

המושגים והתיאוריות שלך נתפסו לעתים כפסימים מאוד, כמתארים מציאות מבלבלת ועמוסת סיכונים. אם להשתמש במטאפורה של באומן, החיים במודרניות השניה הם כמו נסיון לרוץ על המים. אין שום תקופה של יציבות שמאפשרת להירגע. איך זה שאתה אופטימי כל-כך?

קודם כל, אני רוצה לבצע הבחנה סוציולוגית בין פוסט-מודרניות למודרניות שניה. זה חשוב במיוחד בהקשר של השאלה שלך, כיוון שאני לא חושב שיש רק נזילות וחוסר וודאות – כי אחד המנגנונים המרכזיים בתקופה הזו, בו לא העמקנו עד כה, הוא סיכון גלבולי.

נכון, סיכון גלובלי יוצר בלבול, אבל הוא לא מפחיד בגלל שהוא מביא אסון – הוא מפחיד בגלל שהוא ציפייה לאסון. ולציפייה הזו יש השפעה עצומה על היכולת לגייס אנשים לפעולה בעולם כולו. הסיכון הגלבולי מאיים בגלל שכל מיני סוגים של חוסר בטחון וחוסר וודאות מופיעים, וחזון שלם של וודאות ובטחון ויציבות מתמוטט. זו יכולה להיות בעיה רצינית בישראל, כי אתם מקווים לבטחון ושלווה, אבל נדמה לי שאתם חייבים להבין שזה לא עובד ככה יותר. אבל, שוב, באותו הזמן הסיכונים הגלובלים, כמו שינויי האקלים, כמו המשבר הכלכלי, כמו, במידה מסוימת, טרור – הסיכונים הגלובלים הללו יוצרים סוג חדש של קהילה, קהילה שהייתי מכנה 'קהילה קוסמופוליטית מדומינת של סיכונים גלובלים'. והקהילה הזו אפילו נכפית, לא תמיד מצטרפים אליה רק מרצון – ופתאום מופיע סוג חדש של קולקטיביות.

כל זה עומד בניגוד גמור לאיך שהעולם הפוסט-מודרני היה אמור להראות: זה לא עולם אינדיבידואלי ונוזלי. סכנות מסוגים שונים מייצרות מבנים חדשים וזהויות קולקטיביות חדשות. מנקודת המבט הזו ניתן לראות את האמביוולנטיות של קוסמופוליטיזציה. מבחינה פוליטית, זה יכול להיות מאוד מפחיד: יכול להיות מצב קארל שמיטי של נורמליזציה של המצב יוצא הדופן [State of Exception: האפשרות של הריבון להתעלם מהחוק במצבי חירום – א.ק.א]. אפשר לעשות בזה שימוש פוליטי חריף מאוד. מצד שני, אולי יהיה כאן חזון הגליאני או קאנטיאני: קאנט או קטסטרופה; שיתוף פעולה או אסון. ואולי אפילו יהיה תמהיל של שתי נקודות המבט הללו. אבל, בכל מקרה, זה כבר לא מצב של הגדרה אישית ונזילה של עצמך בעצמך – מבנה חדש של זהויות קולקטיביות, אפילו כפויות, נוצר.

תוכל לתת דוגמה קונקריטית? ספציפית, מה לגבי הכור בפוקושימה ביפן שיצר, כמובן, סיכון עצום?

קודם כל, אנרגיה גרעינית היא ניסוי בקנה מידה עולמי. היא הפכה את העולם למעבדה. לא היה ניתן לבחון את המערכות הללו בצורה הקונבנציונלית – היו חייבים לבנות אותן כדי לראות אם הן עובדות. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים להתמודד עם התוצאות של הניסוי הזה. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה מכמה סיבות. אחת מהן היא שבעוד שהפיתוח והיישום של אנרגיה אטומית היא החלטה ברמה הלאומית, התוצאות הן על-לאומיות. זו נקודה קריטית: אנחנו מפעילים שיקולים וחישובים רק ברמה הלאומית, ולא עוצרים לחשוב שאם יש גידול בכמות הכורים האטומים, חישובים הסתברותיים פשוטים מראים שאסון כזה חייב להתרחש. אסונות כאלו הם חלק נורמלי מתקופתנו.

אפילו אחרי צ'רנוביל, ההתבוננות היא רק ברמה הלאומית?

כן, לפחות במידת מה. מנקודת מבט סוציולוגית, אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני המקרים הוא שבמקרה היפני בהתכה, בפיצוץ של הכור האטומי, צפו בכל סלון בעולם. אירוע קוסמופוליטי כזה מעוצב על ידי הצורה בה הוא מוצג והשיח הציבורי אודותיו. אני כמעט בטוח שכל הנסיונות לבודד את זה כאירוע שהוא רק יפני לא יצלחו. הנסיון לשים את זה בתוך קטגוריה כזו כבר לא עובד, זה עניין גלובלי: אלו בדיוק התוצאות הלא מכוונות ולא רצויות של טכנולוגיה מודרנית מתקדמת. טכנולוגיה כזו מייצרת תוצאות שמערערות את הלגיטימיות של הדרך הישנה לנהל פוליטיקה של אנרגיה. זה קורה בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים, אבל זה קורה בכל מקום. זה תלוי בתוצאות הסופיות של מה שקרה ביפן, ובדרך בה ננצל את הרגע הקוסמופוליטי הזה של אינטראקציה ושיתוף פעולה, אבל אני באמת מאמין שסביר שיהיה שינוי בפוליטיקה של האנרגיה מסביב לעולם. באירופה זה כבר קורה: בפעם הראשונה, אנחנו רוצים שתהיה חקיקה ויהיה פיקוח של האיחוד האירופי על הבטיחות של כורים לאומיים. זה יכול לקרות גם ברמה העולמית. שוב, יש לנו מצב של "שיתוף פעולה או גינוי".

שאלה אחרונה: אילו הוגים אתה קורא כרגע?

אני חושב מחדש על "האבות המייסדים" של הסוציולוגיה. אם, למשל, נתבונן באוגוסט קונט, שנתן לסוציולוגיה את שמה – נגלה שהיה לו חזון קוסמופוליטי. הוא לא עוסק בקוסמופוליטיזציה, אבל הוא מדבר על קוסמופוליטיות כמצב העתידי של המודרניות. יש לו חזון צרפתי של הציביליזציה, והוא האמין שבחזון הקוסמופוליטי הזה פריז צריכה להיות מרכז העולם. אבל עדיין, יש לו פרספקטיבה חזקה על הקשר בין המשכיות ושינוי כשני תהליכים שמעורבים בשינוי מהפכני של המבנה החברתי.

תיאוריות עכשוויות מדברות רק על השעתוק של מבנים, על שכפולם, ואין לנו באמת חזון ופרספקטיבה על שינוי של מבנה – ואני רוצה ללמוד מהאבות המייסדים איך לחשוב על שינוי. זה היה מעניין לגלות שקונט חושב על הנושא יותר מרוב האחרים. מרקס מדבר על זה קצת, אבל וובר לא. לוובר היה חזון קוסמופוליטי בהקשר של דתות העולם – מחקרים נהדרים, עדיין חשובים מאוד – אבל בהקשר של מודרניזציה הרעיון שלו של רציונליות בירוקרטית הכיר רק בנתיב אחד, ישיר ובלתי נמנע, של מודרניות. אם לצאת בהצהרה אירונית, הרי שאנשים רבים בימינו היו מאושרים לחיות בכלוב של ברזל שיפתור את אי-הוודאות, אבל אין יותר כלוב של ברזל, הוא מתמוסס.

בימים אלו אני גם בוחן נושאים ספציפיים, מנסה להגדיר יחידות מחקריות חדשות. עשיתי את זה לגבי דת – ספרי האחרון עסק באינדיבידואליזציה ובקוסמופוליטיזציה של הדת. עכשיו אני עושה את זה לגבי משפחות, ואני רוצה לעשות את זה לגבי עובדים. אני מתבונן בקוסמופוליטיזציה הזו ברמה הספציפית, הבסיסית, של חיי היומיום וההבנה העצמית של אנשים.

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

צבר מועלם הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

גם כיום, כשאחת ליום או יומיים אני מגלה ששוב לא עמדתי בזמנים ולא הספקתי את כל מה שהתכוונתי לעשות, כשערמת הספרים החדשים שהבטחתי לעצמי לעיין בהם הולכת ומתגבהת על שולחני, אני מוצאת את עצמי שואלת, הפעם בגוף ראשון, אז מה אני בעצם עושה כאן עם כל הזמן העומד לרשותי? מכיוון שסטודנטים שמחכים לציונים, להערות, לפגישות וסתם לתגובה לאימייל ששלחו הם לעיתים קרובות הקורבנות של אותו סדר יום צפוף, חשבתי שראוי להרים מעט את שולי הפרגוד ולתת לקוראי 'פקפוק' הצצה קטנה, לא שלמה ולא מדוייקת, אל כל אותם מרכיבים גלויים פחות שמתכנסים להם יחד לאותו בלאגן מאורגן הקרוי חיים באקדמיה. מכיוון שההשקעה בהוראה ובהנחיה חשופה יותר לעיניי הסטודנטים, תעסוק רשימת המצאי שכאן במה שמעבר.

שתי הערות תחילה: אין זו רשימת קיטור. המגוון העצוב המרכיב את חיי המקצועיים הוא בדרך כלל מקור של הנאה ועניין, וגם אם הייתי מוותרת על חלק מן המטלות, ומרווחת אחרות, אני יודעת היטב עד כמה התמזל מזלי ללכת בעקבות אותה התאהבות של גיל 21. ומכיוון שאני עדיין אותה סטודנטית נצחית, אני עדיין לומדת. שנית, נדמה שהקידום במסלול המקצועי מביא איתו בכל שלב עוד מטלות, שאותן אני עדיין מגלה, ויהיו חסרות מן הסתם ברשימה חלקית זו.

כמו שמלמד כל יועץ ארגוני מתחיל, גם הרשימה הזו מניחה, בראשיתה את ה"אבן" הגדולה, הסיבה המרכזית לקיומנו באקדמיה: מחקר. בשאר האבנים, כל מה שמעבר לעשיה המחקרית עצמה, תעסוק הרשימה הבאה. ובכן, דעו לכם שכל מחקר הוא סטארט-אפ קטן, אז כמו כל סטארט-אפ, גם המחקר שלנו מתחיל ממשהו שנדמה כהפך הגמור מעשייה אינטלקטואלית: כסף.

 מחקר עולה כסף, לפעמים אפילו המון כסף. ומכיוון שהכסף אינו גדל על העצים, אפילו אלה שצומחים באוניברסיטה, כדי לזכות בכספי מחקר יש לכתוב הצעות מחקר. מענקי המחקר הגדולים הם תחרותיים מאוד וקרנות המחקר מקפידות על דפוסי הגשה מדוייקים וקשוחים. הכנת הצעת מחקר כוללת, לפיכך, סקירה יסודית של הספרות המחקרית בתחום, זיהוי שאלות שעדיין לא זכו למענה, פיתוח מתודולוגיה רלוונטית ומתאימה ועריכת מחקרי גישוש, שילמדו על התכנותו של המחקר וסיכוייו להניב את הפירות המקווים, אבל גם הכנת תקציב מפורט: ציוד, עוזרי מחקר, מלגות וכדומה. הצעות מחקר אלה עוברות שיפוט מחמיר ביותר על ידי חוקרים עמיתים, הנחשבים למומחים בתחום בו מוגשת ההצעה. חוות הדעת מוגשות לועדה, המדרגת את ההצעות וקובעת מי מהן תזכה למימון. החיים האקדמיים כוללים לפיכך לא רק כתיבה והגשה של הצעות מחקר, שרק חלקן מזכה בסופו של דבר במימון, אלא גם שיפוט של הצעות מחקר שכתבו אחרים, כתיבת חוות דעת מעמיקות וקפדניות, שמשפיעות על הקצאת כספי ציבור ועל איכות המחקר שיערך בתחום, וישיבה באותן ועדות שחבריהן קוראים את חוות הדעת וההמלצות ומחליטים על הקצאת המענקים.

מכיוון שמענקי המחקר החיצוניים בהם אנחנו זוכים מהוים חלק מתקציבה של האוניברסיטה (והמחלקה, וכן, גם מהשכר שלנו החוקרים) וחלק ממרכיבי היוקרה שלה, גם מי שאינו זקוק לכספי מחקר רבים מתבקש לפנות לקרנות המחקר ולהוכיח יכולת גיוס משאבי מחקר.

ועם הממון בכיסינו, או שלא, גם אנחנו, כמו כל סטארטפיסט מתחיל (כל פעם מחדש), ניגשים לשלב הפיתוח: המחקר עצמו, השלב החביב על רובנו. רעיונות חדשים, אתגרים מתודולוגיים, ממצאים שלא חשבנו עליהם כשיצאנו לדרך, מכשולים, גילויים, כיף גדול. אבל עם תום שלב הפיתוח, גם אנחנו מגלים שצריך לשווק. המחקר כשלעצמו אינו תורם להתפתחות הידע, אלא פרסומו ושיווקו. ובעוד שביצוע המחקר עצמו משתנה ממחקר למחקר ומחבר סגל אחד לאחר, הליכי הפרסום משותפים לכולנו. כל מי שכתב עבודה סמינריונית מימיו, יודע שכתיבה אינה תהליך קל. ממצאי המחקר אינם כותבים את עצמם, ותהליך הכתיבה כולל בתוכו פיענוח של הממצאים החשובים והמעניינים ביותר, או הצלחה להציג ממצאים לא חשובים ולא כל כך מעניינים, כחדשניים ופורצי דרך. מבחינת הקריירה, פרסום מאמר בכתב עת מדעי הוא אחד המרכיבים המרכזיים ביותר, אבל בדרך כלל, כתיבת המאמר עצמו היא רק השלב הראשון בדרך הייסורים של הפרסום.

כל מאמר מדעי נשלח לפני פרסומו לשניים עד ארבעה קוראים שאינם אמורים לדעת מיהי הכותבת (תהליך הקרוי "שיפוט עיוור." גם הכותבת אינה אמורה לדעת מי הם השופטים, וזהותם נשמרת בסוד, ולכן השם המקובל, הנלקח מעולם הניסויים, הוא "סמיות כפולה".) הקוראים הם בדרך כלל מומחים בתחום, ולפיכך, לכל אחד מהם סדר יום משלו, אותו הוא יבקש לקדם בהצעותיו לשיפור המאמר. אם התמזל מזלה של הכותבת, ורוב השופטים מסכימים שיש משהו מעניין בבסיסו של המאמר, היא תתבקש לתקנו בהתאם לבקשות השופטים. כל אחד מהם כותב בדרך כלל מכתב ארוך ובו הערות רבות, שיש לקבל או לדחות במהלך תיקון המאמר. מכיוון שהערות אלה הן לעיתים קרובות סותרות, או מכוונות את הכותבת לכיוונים שונים במובהק, חלק מעבודת הכתיבה מחדש כולל גם בחירה בין הכיוונים השונים, וניסיון לתקן את המאמר כך שישמור על מידה סבירה של קוהרנטיות, למרות התיקונים. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה בסבבי התיקונים השונים הרבה יותר זמן ומאמץ משהושקעו בכתיבת המאמר מלכתחילה. וכמובן, גם אחרי התיקונים לא מובטח כי המאמר יתקבל לפרסום. בכל סבב תיקונים צריכה החוקרת לצרף מכתב המסביר מה עשתה, ואם לא נענתה לבקשות הקוראים, יש להסביר מדוע לא, וזאת בצורה שתניח את דעתם, שכן המאמר המתוקן נשלח בדרך כלל לאותם קוראים, שיכולים עדיין לדחותו. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה יותר זמן ומאמץ בכתיבת המכתב משהושקעו בעריכת התיקונים עצמם. הביטוס מקצועיים, קודים של נימוס והתנסחות פוליטית נכונה מגיעים במכתבים אלה לשיא חשיבותם, וההתפתלות בין הצעותיהם של הקוראים השונים באופן שלא יפגע באף אחד מהם, היא אומנות נרכשת בפני עצמה.

 אם המאמר נדחה מכתב העת, יש לשלוח אותו לכתב עת אחר. התהליך מתחיל מבראשית, אלא שהפעם מדובר בקוראים אחרים עם הצעות אחרות. כדי להימנע עד כמה שאפשר מדחיות (שהן החלק הקשה ביותר והמרכזי ביותר בכל קריירה אקדמית), כדאי לקבל חוות דעת רבות עד כמה שניתן עוד לפני שהמאמר נשלח לכתב העת. חוות דעת כאלה מגיעות משני מעגלים שונים: עמיתים שקוראים את המאמר ומעירים עליו, ויבקשו מאיתנו לקרוא את שלהם בבוא היום; ומשתתפים בכנסים מקצועיים המקשיבים להרצאותינו. ההשתתפות בכנסים בינלאומיים מרכזיים, או כאלה העוסקים באופן מדוייק בתחום העיסוק האקדמי שלנו, אינה (רק) טיול ממומן לחו"ל, אלא בעיקר הזדמנות מצויינת לקבל תגובות והערות לעבודה בתהליך הבשלה. אבל הגשת מאמר לכנס יוקרתי כרוכה פעמים רבות בכתיבת גרסה מלאה של המאמר (ולא רק תקציר), כך שלחסכון העתידי בתהליך קבלת המאמר לכתב העת יש עלויות זמן בלתי נמנעות כשלעצמן.

מי שבוחר לפרסם את מחקרו בספר אקדמי, יכפיף אותו לתהליך שיפוט מורכב לא פחות. כותבים מתחילים לא יקבלו חוזה לספר אם אין בידם כתב יד שלם, שאותו הוצאות הספרים יכולות עדיין לגלגל בחזרה לכותב מחוסר עניין לציבור. גם כתבי היד נשלחים לשופטים המציעים את הצעותיהם לשיפור וממליצים להוצאה אם לפרסם את הספר או לדחותו, וגם כאן נחוצות לעיתים ריביזיות משמעותיות כדי להביא לפרסומו של ספר. ופרסומו של ספר אינו מבטיח, כשלעצמו, שיהיו שיקראו אותו. אחרי שהספר התפרסם, וכמו אותו סטארטאפיסט, גם אנחנו יוצאים ל-road show משלנו (בתנאים קצת פחות מפנקים). קידום של ספר חדש תובע לעיתים קרובות סבבי הרצאות בכנסים ובאוניברסיטאות אחרות, כדי לעניין קוראים פוטנציאליים ולהבטיח מכירה וכתיבת ביקורות ספרותיות בכתבי העת הרלוונטיים. גם כאן, רשת פרופסיונלית רחבה ומאמצי שיווק ושיכנוע, חשובים לא פחות להצלחת המחקר מאיכותו של המחקר עצמו.

וכמו במקרה של הצעות המחקר, גם במקרה של מאמרים וספרים מי שנהנה מהערותיהם של אחרים נדרש לתרום את חלקו כשופט של מאמרים וספרים שכתבו אחרים. שיפוט כזה כולל בדרך כלל קריאה יסודית מאוד, וכתיבת סקירה קפדנית ומעמיקה. למרות שההשקעה בכתיבת סקירות אלה לעולם אינה מתוגמלת ישירות, היא מהווה חלק מעקרון הקולגיאליות של החיים האקדמיים, ושיפוט עבור כתבי עת יוקרתיים נחשבת למרכיב ביוקרתו המקצועית של חבר הסגל. מי שמצליח בתפקידו כשופט, מתבקש לעיתים להפוך לחבר במערכת כתב העת (Board), חברות הנחשבת לסימן למעמדה הבכיר של החוקרת בתחום התמחותה.

הותשתם? כבר? אתם לא לבד. והמחקר, תאמינו או לא, הוא רק חלק קטן ממה שאנחנו עושים באמת. על ארגון כנסים ופאנלים, עבודה אזרחית, עבודה ציבורית ועבדות בירוקרטית תוכלו לקרוא בגליון הבא.

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

 ארוחת הערב, ואלו שהגיעו בעקבותיה, היו מהנות כל-כך שהחבורה שהתגבשה בהן – בת'מי הורוביץ מ-NYU, שהזמינה אותי לארוחה הראשונה; צ'ארלס קדושין מברנדייס; אריאלה קיסר מטריניטי; אבּי דיי מססקס ואנוכי – לא רק ששמרה על קשר, אלא הגישה הצעה למושב משותף (שעסק בשאלה מדוע יש יותר נשים מגברים כמעט בכל תופעה דתית מוכרת) בכנס ה-SSSR שנה לאחר מכן. במהלך הכנת המושב גיליתי שלאבּי דיי ולי יש גם עניין משותף במתודולוגיה של חקר הדת, נושא שבו היא מתמחה.

בערך באותו הזמן יצא קול קורא מטעם הרקטור, דרך המזכירות האקדמית, לתמיכה בכנסים שמארגנים דוקטורנטים באוניברסיטה העברית. החלטתי לקחת יוזמה: לארגן סדנת מחקר שתתמקד במתודולוגיה של חקר הדת. המציגים בסדנה יהיו דוקטורנטים מרחבי הארץ שיציגו את עבודתם, ושאר משתתפי הסדנה יקראו את החומרים הרלוונטיים מראש, על מנת שיתנהל דיון ענייני ומיודע. על מנת להוסיף עומק לסדנה, פניתי לאבי דיי בבקשה שתנחה את הסדנה מקצועית, בזמן שאני ארכז את הפן האדמיניסטרטיבי. היא נענתה בשמחה, וקבענו תאריך נוח לכולנו: פברואר 2011, בזמן חופשת הסמסטר.

ראשית, היה עלי להכין בקשה מסודרת לתמיכה בסדנה, שכלל פירוט תוכן ועלויות. דליה בר-נחום ממזכירות המחלקה סייעה לי בהערכת עלויות, וגד יאיר סיפק, בשמחה ובמהירות, מכתב המלצה, וכל הכבודה נשלחה למזכירות האקדמית. לאחר חודשיים התקבלה התשובה: אקבל תמיכה לכנס, אך בחצי מהסכום שביקשתי. הסכום המצומצם לא היה מספיק, אך בעודי מתלבט מה לעשות נחלצה לעזרתי מיכל פרנקל, שהזכירה לי את קיומה של תוכנית 'מרחב אקדמי', שמטרתה עידוד יזמות ומנהיגות אקדמית בקרב הדוקטורנטים בפקולטה למדעי החברה, ושתומכת – בין השאר – בקיומן של סדנאות למידה ומחקר. הגשתי בקשה לתמיכה נוספת, ולאחר כחודש קיבלתי הודעה שאכן אקבל את הסכום שביקשתי: כ-6,000 ש"ח משני המקורות, שיספיקו לכיסוי הוצאות הסדנה.

הכנתי והפצתי קול קורא כפול, בעל שני מסלולים: מסלול מציגים בסדנה, שהיה פתוח לדוקטורנטים בלבד; ומסלול משתתפים, שהיה פתוח לכלל האקדמאים. במקביל, צללתי לנבכי הבירוקרטיה, ופעלתי להזמנת כרטיסי טיסה וחדר מלון לאבי דיי, תוך קבלת סיוע מאביטל מדסון מהפקולטה למדעי החברה. למרות שכל מי שפניתי אליו בקרב הסגל המנהלי שמח לעזור ולהסביר, עדיין היה מדובר בפרוצדורה מסובכת למדי – מסובכת בהרבה, למשל, מהכנת הבקשה לתמיכה בסדנה או מכתיבת הקול הקורא. לדוגמה, גיליתי שעלויות הטיסה שחישבתי אינן מדויקות, כיוון שהאוניברסיטה אינה מוכנה לממן כרטיסי טיסה בתעריף הזול ביותר – תעריף שבו אין אפשרות לבטל את הכרטיס. כרטיסים הניתנים לביטול בלא עלות נוספת עלו פי שניים. בנוסף, על טפסי האישור לשימוש בתקציבי האוניברסיטה – תקציבים שכבר עמדו, כזכור, לרשותי – היו צריכים לחתום ארבעה אנשים בדרגים שונים. חוץ מזה, לא כל חברת תעופה נחשבת ספק מוכר של האוניברסיטה (EasyJet, בעלת הטיסות הזולות ביותר ללונדון, אינה ספק מוכר), וגם לא כל מלון וכל ספק כיבוד. תקציבי אוניברסיטה, אין צורך לציין, ניתן להעביר רק לספקים מוכרים של האוניברסיטה. לבסוף, רק שבועיים לפני קיום הסדנה, הודיעו לי שהאוניברסיטה השיתה עלי תקורה של חמישה אחוזים על סכום התמיכה כולה, ולכך יש להוסיף תקורה נוספת על כיבוד, מה שהשאיר לי סכום די מצומצם לאחד האלמנטים החשובים ביותר בכל מפגש אקדמי (או, בעצם, כל מפגש שהוא): אוכל.

אבל למרות שהבירוקרטיה הייתה מעט מתישה, ארגון הסדנה – עוד לפני שהיא התחילה – היה כיף גדול. עבודה אדמיניסטרטיבית דורשת ריכוז ומאמץ מסוג אחר לחלוטין מעבודה אקדמית, וגם הדגש על יחסי אנוש מועצם – ובתקופת הכתיבה בה אני נמצא כרגע, שהיא בודדה מעצם טיבה, זה היה שינוי מרענן. בנוסף, הצעות להרצאות ולהשתתפות זרמו מכל הארץ, כך שלמדתי להכיר תחומי מחקר וחוקרים רבים. גם הסיוע לו זכיתי מכל מי שפניתי אליו – מזכירות המחלקה, למשל, העמידה לרשותי את חדר הסמינרים ברצון ומבלי לבקש תמורה כספית, וחשבות הפקולטה סייעה לי לנווט במבוכי התקציבים השונים – היה מחמם לב. גם ביום הסדנה עצמה ארי אנגלברג, ובעיקר רחל ורצברגר, עזרו רבות, פשוט כי ביקשתי מהם וכי הם רצו לעזור.

הסדנה עצמה נפתחה בהרצאה של ד"ר דיי, שהציגה את האתגרים המתודולוגיים הייחודיים הנלווים לחקר סוגיות דתיות – למשל השאלה האם להתמקד באמונה דתית, פרקטיקה דתית או רשתות חברתיות הקשורות במוקדים דתיים (כגון בתי כנסת או כנסיות); והשאלה הנלווית: איך מודדים כל אחד מאלו? לאחר מכן, הציגו שלושה דוקטורנטים את עבודתם ואת הלבטים המתודולוגים שהתלוו אליה: אילן שדמה, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, דיבר על מיפוי היחסים בין ערבים נוצרים ומוסלמים בצפון הארץ באמצעות עבודת שדה; לואיס פרנקנת'לר מלימודי מגדר באותה האוניברסיטה דיבר על ניתוח שיח של חוזרים בשאלה העוזבים את החברה החרדית; ורותי פיוכטונגר, אף היא מלימודי מגדר, אבל מאוניברסיטת בר אילן, דיברה על הקושי שבדיבוב נשים דתיות הלומדות גמרא בנושאים של פמיניזם ושינוי מסורות בעולם האורתודוקסי. לסדנה נרשמו 25 משתתפים, ובהם חוקרי תאטרון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי מגדר, מדע המדינה, לימודי תרבות, מדע הדתות, תקשורת ומחשבת ישראל. הם הגיעו מאריאל, תל אביב, חיפה, ירושלים, בר אילן וסמינר הקיבוצים, ונעו בין מרצים בכירים לתלמידי תואר שני.

 חברי הקהל, שקראו תקצירים מורחבים של ההרצאות מראש, השתתפו בצורה ערה בדיונים – שלהם גם הקדשנו, בניגוד למקובל במרבית הכנסים, זמן זהה לזה שהוקדש להרצאות. בהפסקות התפתחו שיחות ערות סביב עוגיות, פירות וקפה בבוקר, ופשטידות, פיצות וסלטים בצהריים – שיחות שעסקו הן בנושאי ההרצאות, הן בנושאים אקדמיים אחרים, והן בענייני דיומא כגון ילדים ודיאטות (בכל זאת, פיצות). מבחינתי, האווירה הנעימה ששררה בסדנה הייתה חשובה לא פחות מרמת הדיון. אני מאמין שהצלחת מפגש אקדמי נמדדת בשלושה קריטריונים: תרומה לידע, יצירת קשרים חברתיים, והנאה של המשתתפים. אחת הסיבות שאני, אישית, מקפיד להשתתף בכנסים אקדמיים רבים היא שאני פשוט נהנה מהם – מהמפגש עם עמיתים חדשים, אבל בעיקר, בני-אדם חדשים, ואם הכנס מתקיים בחו"ל, גם תרבות חדשה. צריך להודות על האמת: המימד הבין-אישי די נעדר מעבודה סוציולוגית ואנתרופולוגית בימינו, והוא חסר לי.

דברים דומים אמרה, ברוח כללית ואקדמית יותר, ד"ר דיי בדברי הסיכום שלה:

"אני רוצה לסיים עם מחשבה אחת על העתיד – העתיד שלכם. והיא שחשוב שתזכרו מה היה לנו כאן היום, אבל גם תמשיכו לנסות ולהשיג אותו. ולדבר הזה אני קוראת "לזכור שאתם שייכים"; שאתם שייכים לקהילה של חוקרים, גם בחדר הזה וגם במקומות אחרים. והשתייכות דורשת פעולה כלשהי אל מול אחרים. לכן אני ממליצה לכם לפעול, באופן אקטיבי ומחויב, להשתייכות לקהילת החוקרים. אתם יכולים לדבר עם חוקרים אחרים, אתם יכולים לדבר איתי, ואתם יכולים לדבר האחד עם השני. בילינו יום אחד יחד, ובו למדנו האחד על השני והחלפנו רעיונות זה עם זה – וכך אקדמאים משתייכים לקהילה. כך אני פועלת אל מול אקדמאים מהעולם כולו, שפגשתי דרך המחקר שלהם או בכנסים: אדם ואני נפגשנו בכנס לפני שנתיים, ומהמפגש הזה נבעה הסדנה הזו. ותפקידו לפעול מול קהלים מגוונים – אלו מהשדה שלכם ואלו משדות אחרים. עבודה אינטר-דיסציפלינרית אינה קלה, בעיקר כי הקהל יכול להיות עוין, אבל אתם צריכים להיות מסוגלים להגיד את מה שיש לכם לומר לקהל שלא מבין אתכם בקלות, כי זה המשוב החשוב ביותר.

ולבסוף – אחרי שפעלתם אל מול אקדמאים ממגוון תחומים, במגוון ערוצים – פרסמו. פרסמו אפילו כשאתם חושבים שאינכם מוכנים עדיין. אף אחד לא מוכן. אף פעם. מישהו אמר פעם "יש עבודות דוקטורט נהדרות, מושלמות, מרתקות; ויש עבודות דוקטורט שפורסמו." זו המשימה הקשה ביותר, אבל הקפידו לפעול אל מול הקהלים שלכם דרך פרסום עבודתכם. בגלל שאנחנו קהילה, ואתם צריכים לפעול האחד עם השני. אתם שייכים האחד לשני. בלי השותפות הזו, לא נצליח ליצור ידע חדש."

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

מעבר לאבסורד האסוציאטיבי, המסוגל לקשר בין shrubbery לבין discourse דרך המילה העברית "שיח", תוצאתו מצליחה לקשר בין מובניו השונים של השיח לבין חוסר המשמעות שלו, או היותו תמוה ולא שייך אך, בו בזמן, מסודר, ברור ופומבי. האסוציאציה המוזרה הזו יכולה להתקיים רק על רקע משחק הלשון העברי המכניס למילה "שיח" משמעויות שונות, ממיני צמחים ועד צורות דיבור, שדות חברתיים, פעילות גומלין לשונית, דוברים, נמענים ומאזינים. בקטע הבא, אנסה לומר כמה מילים על השיח, לא זה של אבירי היער של מונטי פייטון, אלא על קרוב משפחתו, זה האקדמי.

"שיח" הוא אחד המושגים השחוקים ונפוצים באקדמיה בשנים האחרונות, אך אין בכוונתי להיכנס למשמעויות השונות של המושג ומקורותיו, ואסתפק בהגדרה כללית: סך כל השימושים הלשוניים בשדה חברתי ספציפי המכיל ידע, אובייקטים וסובייקטים, ושבו מדברים, כותבים וקוראים, על פי כללי ביטוי, השתתפות והאזנה מסוימים (הקובעים מה מותר לומר, באיזה אופן ועל ידי מי), ובמסגרת פעילות חברתית בעלת גבולות וסדירויות. על פי הגדרה כללית זו, אפשר להטיל ספק האם בכלל קיים "שיח אקדמי": וכי מה הפעילות המשותפת בין כלכלנים, פיזיקאים, סוציולוגים ופילוסופים? מי מאתנו שהזדמן לגבעת רם או התבלבל בכיתה בתחילת אחד הסמסטרים יכול להעיד כי ישנם גבולות רבים בין שדות שיח בין כתלי האקדמיה וכי חצייתם אינה פשוטה בדרך כלל, ודורשת לימוד של שפה, כללים וידע חדש, שכן חלק ניכר מפעילותה של האקדמיה הוא בהקניית אותן דיספוזיציות המכשירות סטודנטים להשתתף בשיח האקדמי. עם זאת, אפשר לנסות לאפיין נקודות משותפות למגוון צורות הדיבור, הפעילויות והכללים של דיסציפלינות שונות באקדמיה. בשורות הבאות אנסה לגעת במספר מגמות המאפיינות את השיח האקדמי הישראלי – אופיו, המרחבים והאופנים בהם הוא מתקיים, והשלכותיהם על משמעותו והשפעתו.

לשיח האקדמי שני מימדים דיסקורסיביים: ראשית, בצורתו הדבורה, הוא מתרחש בכיתות הלימוד וחדרי הסמינרים, בכנסים וימי עיון. בדרך כלל הוא אינו מתרחש במסדרונות, בקפיטריות ובמעונות הסטודנטים. במרחבים אלה שולטת ביד רמה התרבות הצרכנית והאתוס הנהנתני, בהם שיח אקדמי הוא "חפירה" נטו, ועל אחת כמה וכמה על רקע תרבות התכל'ס והדוגרי הישראליות, בה "התפלצפות" נתפסת כפטפוט חסר שחר או הצגת תירוצים מגונים ומיותרים. איני אומר זאת רק לגנאי, שכן זו ביקורת חשובה, לעיתים, על עקרותו של הדיבור הנפרד מהמעשה או מהמציאות.1 חשוב לציין כי גם המימד הדבור הזה, שבמקומות אחרים נתפס כמקור חיותו של השיח, כיוון שהוא מעיד על היותו התרחשות ועל כן תמיד מפתיע ומתחדש, הופך יותר ויותר "טקסטואלי" במציאות האקדמית כיום. הדבר נכון בכנסים, בהם הדוברים מקריאים מן הכתוב בדרך כלל מפאת הזמן הקצר, המילים המרובות והחשש מבלבול – אך גם בשיעורים המועברים בצורה פרונטאלית, לעתים קרובות תוך הסתמכות על חומר כתוב מראש ובעזרת מצגות, ולבסוף, בצורת המדידה וההערכה המתמקדת כולה בהבעה אישית בכתב.

המימד השני של השיח האקדמי הוא צורתו הכתובה. כאן הוא מתרחש בין מדפי הספריה, בין דפי כתבי העט, בחדרי בחינות וכתיבת העבודות, ולעיתים נדירות במחוזותינו, בין דפי העיתון ואתרי האינטרנט. בעידן המידע השיח האקדמי מתמודד עם היפרטקסטואליזציה, כלומר אינפלציה מטורפת של טקסטים אקדמיים – גם עקב טכנולוגיות המידע והתקשורת המנגישות מאגרים רחבים מיני ים, וגם עקב צורת המדידה וההערכה של אנשי אקדמיה, המבוססת על כמות הפרסומים שהם מפיקים. למגמה זו מספר השלכות. ראשית, היא מחזקת את קיומו הוירטואלי של השיח האקדמי, שכן הוא מתקיים במרחב, בזמן ובאופנים שאינם זמינים לדינאמיקה, למקצב ולמגוון המשמעויות של הדיבור והלימוד פנים אל פנים. שנית, היא מחזקת את מגמת הגלובאליזציה של השפה האקדמית, את התעלמותה מהקשרים מקומיים, ואת האחדת השיח האקדמי תחת קורת הגג הדולפת של האנגלית האקדמית, המהווה תנאי להכרה בינלאומית ולרכישת יוקרה בשדה האקדמי.

מגמה זו ניכרת בצורות שונות במדינות שונות. הצרפתים, למשל, מתגדרים ומתהדרים בשפתם, ולפעמים נמנעים בכוונה מפרסום בשפה האנגלית (תקראו לזה גאווה לאומית, התבדלות תרבותית, או יצירה אותנטית). לעומת זאת, בארץ, מגמה זו שטפה את אותיות העברית, ביטויה ושורשיה ממסדרונות האקדמיה, לעיתים כמגמה מכוונת כמעט. אפילו בשמה של האוניברסיטה בה אנו לומדים נותרה ה"עברית" אנדרטה, תזכורת אירונית למצבנו כיום. אם שפה היא מוליך ומעצב של תרבות, עומק וצורת חשיבה, זהות וחברותיות, אז מתקיים פה תהליך אלים של קולוניאליזם תרבותי, שבאופן אירוני מובל על ידי החזית התרבותית הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית, זו הנושאת את בשורת הנאורות והקידמה, החופש והשוויון אל מחוזותינו השוליים, ונותנת כלים פרשניים חדשים ומשופרים להבין מחדש את מציאות חיינו האפרוריים ולגאול את מחשבתינו מכבלי המסורת והשפה. מה שחסר כדי להפוך קולוניאליזם תרבותי זה לפעפוע תרבותי או להפריה הדדית הוא, כמובן, התרגום. תרגום מהווה גשר, אך ככזה מחייב פעילות לשונית-תרבותית בין שני צדיו, מבלי לבטל אחד מהם. כלומר, בהקשר הנוכחי, המשמעות היא ליצור, לכתוב ולהגות בעברית על תולדותיה ושורשיה, חידושיה ופיתוחיה גם בתחום האקדמי.2 ניחוש מושכל ירמוז שהשפעתו המועטה של השיח האקדמי על שדות שיח תרבותיים אחרים קשור במגמות התנתקות אלה.

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה שלב חשוב בכינון שיח אקדמי בעברית ומיסוד השכלה חילונית בתולדות העם היהודי והחיים הישראליים. עם זאת, כינון שיח זה היה בחלקו פעולה כנגד עולם החכמה והלימוד היהודי-מסורתי. המיאוס מלימודי המקרא, הגמרא, הפוסקים והמפרשים, והשלכת שיטות הלימוד הדיאלוגיות המתפלפלות פינו כולם מקום לדגם האינטלקטואל הקוסמופוליטי ושיטות המחקר האמפיריות והאנאליטיות (לא בכדי כל המלים הללו הן בלע"ז). עם זאת, הרעיון היה להחיות את היצירה האינטלקטואלית בעברית דווקא, בהיותה התחלה חדשה-עתיקה לתרבות ישראלית בעלת משמעויות והשפעות חובקות עולם. אין כוונתי לקרוא לטיהור העברית מהשפעות "זרות" – שפות אינן מתקיימות בחלל ריק, ולא הגדרת מידת "טהרתן" קובעת את מהותן. מרבית יצירות המופת הלשוניות והתרבותיות של היהדות אינן כתובות עברית "טהורה" – המשנה משובצת פסיפסין של מילים יווניות, התלמוד הבבלי כתוב ארמית, ו"מורה הנבוכים" לרמב"ם נכתב ערבית. עם זאת, יצירות אלה כולן לא צמחו מתוך התכחשות למסורת וביטול הקאנון, אלא מתוך התכתבות איתם ויצירת פרשנויות חדשות ומחיות לכתבים העתיקים. לא מתוך ביטול הצורך בתרגום, אלא מתוך תרגום בלתי פוסק ודו-סטרי של רעיונות, מילים ודרכי חשיבה. לא רק בתרגום היה ייחודם, אלא בשימור וחידוש צורת הקריאה ואופן הקשב המיוחדים במסורת היהודית לכתבי הקודש, אך בכל פעם בנוגע למקורות חדשים בנוסף לאלה הקיימים.

אם נחזור לאבירי מונטי פייטון החביבים, הבעיה של השיח האקדמי הישראלי כיום היא שהוא מסתכן בנפילה לאחד משני הכיוונים – איבוד משמעות, היותו הזוי, תלוש ולא רלוונטי למציאות החיים הישראלית מצד אחד, או היותו מובן וברור לגמרי, אך זר ומשוחד מצד שני.

לשתי סוגיות אלה אציע שני פתרונות. בנוגע למגמת ההיפרטקסטואליזציה, זכרו שבמקום לחפש בגוגל, במאגרי המידע או בספרים (או במקביל לכך) אפשר לשאול את המרצים, את החברים ללימודים, ולעורר שיחה: בשעות הקבלה, בכיתה, במסדרון. אפשר לקבוע עיתים ללימוד בקבוצה או בזוג, וליזום קבוצות לימוד עצמאיות (אחדות כאלה כבר קיימות, בעיקר בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל ובקרב הדוקטורנטים). במקום לחפש את מה שאנחנו בטוחים שאנחנו רוצים למצוא, אפשר למצוא את מה שלא ידענו שאפשר לחפש. בנוגע לקולוניאליזם הלשוני ודלדול העברית בחסות האקדמיה, ולמרות הקושי הכרוך בזה, יש ליצור בעברית ועבור קוראים ישראלים: להתכתב עם מסורות ומקורות מתרבותנו העשירה, השכוחה והמוזנחת, לחדש ביטויים, מושגים ומילים, ומעל פסגת הר הצופים יהדהדו המילים ויפוצו הדברים.

1 למשל הביטוי "מה, אתה מתפלצף עלי?!" (הגיה במילעל).

2 מפעל התרגום האקדמי המוביל בארץ שייך כמובן להוצאת רסלינג, שלמרבה הצער מוציאה יצורי כלאיים לשוניים בלתי אפשריים. הדבר נראה, על פניו, כניסיון להפוך את העברית לחיקוי סביר ללשונות עמים זרים. למשל, טביעת מושגים חדשים ומוזרים והעדפתם על פני ביטויים ומושגים קיימים, הימנעות משימוש במושגים קיימים דווקא כשאלו יכולים להיות מאירי עיניים, הבחנה לשונית וגראפית בין אותיות גדולות וקטנות בשפה העברית, ועוד.

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

ראשית, אפתח באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלשכה מפרסמת נתונים סטטיסטיים מתוקף פקודת הסטטיסטיקה, ולכן איסוף הנתונים מותאם לדרישות המדינה ולא כל מידע נאסף. למרות זאת, ניתן למצוא באתר מידע סטטיסטי רב על פעילות המשק הישראלי ועל חיי הפנאי, הבריאות, ההשכלה, הפעילות הכלכלית של הישראלים. המידע משמש את הממשלה, הכנסת, הבנקים וקובעי מדיניות אחרים ולכן חשיבותו רבה. לפי דעתי, ישנן כמה בעיות עם המידע הנאסף על-ידי הלשכה, כמו התעלמות מאתניות (הנתונים לגבי מי שנולד בישראל הם דור אחד אחורה, מתוך הנחה כי הבדלים אתניים ייעלמו בדור השלישי, הנחה שהיא, לכל הפחות, בעייתית), חלוקה שנויה במחלוקת ללאומים (לא ברור מהו הלאום של הישראלים, ולא ברורה דתם של אלה שהגיעו לישראל מתוקף חוק השבות אך אינם מוכרים כיהודים על ידי הממסד הדתי בישראל) ועוד. יחד עם זאת, אתר הלמ"ס הוא מקור מידע מצוין ועדכני לכל מחקר איכותני וכמובן כמותני במדעי החברה. באופן כללי, אין בארץ מכון מחקר שיכול להתחרות בהיקף הנתונים שהלמ"ס מספק ובאיכותם.

אתר נוסף הוא הספרייה הוירטואלית של מט"ח. האתר מהווה מעין אינדקס למאמרים אקדמיים רבים במדעי החברה והרוח, שנבחרו באופן אקראי. יתרונה של הספרייה נמצא בזמינות ובפשטות הפעלתה, אך נדמה כי רב המאמרים באתר אינם ארוכים דיו, הנושאים שלהם עוסקים לרוב בנושאים טריוויאליים, ורוב המאמרים עוסקים בנושאים המהווים מעין הקדמה תמציתית בכל תחום (למשל אדיפוס המלך, חשיבה, מדע ומוסר אצל הפרימיטיבים או ערך קצרצר על מרקס של פרופ' אבנר דה שליט). ניתן להשתמש באתר זה כמקור מידע אקדמי, אך כדאי לבסס את הכתוב בו גם על פי מקורות אחרים: האתר נועד בעיקר בכדי לספק מבוא ראשוני על נושא מסוים, ולא לספק מידע כולל ועדכני לגביו. אפשר להתייחס לאתר כאל השלמה אקדמית יותר, אבל גם קצרה יותר, לכתוב בויקיפדיה.

האתרים הבאים ברשימה מנסים להוריד את האקדמיה ממגדל השן. הם מציעים מידע מהימן, אך מסרבים להישמע לכללי הפרסום והמקורות הנוקשים של האקדמיה. בכך, הם מציעים בעיניי מעין דמוקרטיזציה של הידע. הראשון שבהם הוא אתר הגורם האנושי, ובמיוחד החלק שעוסק בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. זהו אתר שמרכז ידיעות מעולמות תוכן שונים הנוגעים לאדם או להוויה האנושית. למרות שמאחורי האתר עומדים אקדמאים, זהו ניסיון מעניין לטשטש את החלוקה האקדמית לתחומי ידע פרופסיונאליים. דוגמה טובה לכך היא החלוקה לקטגוריות באתר: אנשים ותזונה, אנשים פשוטים, מדעים ואנשים או הבריאות שלך. ייחודו של אתר זה הוא ריכוז פוסטים מעניינים ורלוונטיים מרחבי הבלוגספרה הישראלית, וריכוזם במייל הנשלח לרשימת התפוצה של האתר. האתר אינו מבחין בין כתבות, מאמרים אקדמיים או פוסטים והוא מרכז את כולם כשווים.

המעניין מכולם הוא אתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". אתר זה, המרוכז על ידי פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג, הוא מדריך מעניין ויחיד מסוגו לחברה הישראלית, או מעין אינציקלופדיה עדכנית לחברה זו. הוא כולל מאות ערכים השונים בהעמקתם (מעמוד עד מאה עמודים לערך) על נושאים רבים ומגוונים בחברה הישראלית ולכולם מקום שווה. כך, פלאפל בניו יורק, אתר פארפש, אתר קבלה לעם, הסלט במסורת היהודית ישראלית או ישיבת חוט של חסד בירושלים. האתר מתיימר לכסות, תיאורית, את כל הנעשה בחברה הישראלית. כלומר האתר אינו מתיימר לספק מסגרת ניתוח והסבר של תופעות בחברה הישראלית, אלא רק לתאר את כולן, או לפחות את חלקן הגדול. נדמה לי שכיום אף אחד לא יתיימר להקיף את כל הנעשה בישראל במקום אחד, וחוקרים יעדיפו להתמקד בתופעות שוליות בחיים החברתיים. ניסיון זה מזכיר לי במעט את הניסיון השאפתני של פרופ' אייזנשטדט ז"ל ("החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות", 1966) לכתוב ספר מקיף וכולל על החברה הישראלית בכללותה. איני יודע האם ניתן להסתמך על הכתוב באתר בעבודות אקדמיות: מצד אחד האתר נכתב על ידי אקדמאים והם מרבים לצטט מאמרים אקדמיים, אך לא רק אקדמיים. מנגד, ניתן לטעון כי הם כותבים בצורה שאינה תואמת תמיד את המקובל באקדמיה. יחד עם זאת, קשה להכחיש שהאתר מהווה מקור מידע מצוין, ראשוני ואף יותר מכך, על תופעות וסוגיות בקרב החברה הישראלית, ודומני כי ניתן להשתמש בכתוב בו כמעין חומר המצוי בין טקסט תרבותי למחקר אקדמי.

כותבי הערכים מתבססים על מאמרים אקדמיים, כתבות מהאינטרנט, ראיונות, סרטונים מהיו-טיוב. נדמה כי כל מקור לידע קביל עבור כותבי הערכים. בנוסף, הערכים מלווים בתמונות רבות הממחישות את הכתוב, בניגוד לנעשה במאמרים אקדמיים 'יבשים' שכוללים בדרך כלל טקסט כתוב בלבד. באתר ישנן תערוכות רבות על הנעשה בישראל, שבהן הושקעה הרבה פחות עבודה ונדמה כי הן משקפות את התמונות שהאתר הצליח להשיג ולא תמונה של כלל החברה הישראלית. בנוסף, קיימת באתר גם גלריה וירטואלית לתערוכות העוסקות בחברה הישראלית.

ראשית, יש לברך על קיומו של מדריך כזה המאפשר להכיר את החברה הישראלית במהירות, על כמעט כל תת התרבויות הקיימת בה. בניגוד לאתרים אחרים, האתר הינו חינמי לחלוטין וכל המידע בו פתוח לציבור ונדמה כי מטרתו היא הפצה של ידע בקרב הגולשים. יתרון נוסף, ובכך הוא נבדל מויקיפדיה, הוא שלא כל אחד יכול לערוך את הערכים, אלא רק לאחר שעורכי האתר אישרו את הכתוב. דבר זה מונע ממידע מוטה או שגוי להתפרסם, וכאן אני נוגע באחד החסרונות של האתר, לדעתי. הוא מתיימר לתאר את המציאות כהווייתה ולהימנע משיפוטיות כלשהי. למרות שיוצרי האתר מודעים לכך שמשימה זו אינה אפשרית, ניכר כי האתר בנוי כך. לא ניתן מקום כלל לדעה אישית, ולעיתים נדמה כי הכתוב בו דומה לתיאור יבש של תופעה חברתית. למרות יומרה זו, ניתן לראות כי המידע באתר אינו מתחלק שווה בשווה בקרב הקולקטיבים הישראלים – וכאן אני מתכוון לכך שניתן משקל רב יותר לערכים העוסקים בקבוצות שאינן הגמוניות. מצד אחד, ממצא זה משקף מעין התעניינות חשובה של ההגמוניה בקבוצות חברתיות אחרות, ומנגד, ניתן לטעון כי הימנעותם של כותבי הערכים מכתיבה רפלקסיבית חוסמת הבנה טובה יותר של הטקסט. מבחינה זו, האתר מזמן ניתוח סוציולוגי כטקסט תרבותי. חסרון נוסף טמון בשוויון המוחלט של הערכים, כאשר ערכים ארוכים וקצרים, גדולים או קטנים, שוליים או מרכזיים, חשובים מאוד או חסרי חשיבות זוכים כולם לאותה התייחסות במדריך. לסיום, נראה כי ערכים רבים עוד חסרים העמקה ומכילים מידע ראשוני בלבד, ואני חושב שלקוראי פקפוק באשר הם יש יכולת לשפר ולהוסיף למדריך חשוב וחלוצי זה דרך במת השיח הנמצאת באתר.

איתי ארצי הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובית הספר לחינוך.

אחריותם של חברי הסגל במחלקה, לפחות לדעתי, היא לא רק לדאוג למוניטין הבינלאומי של עצמם ושל המחלקה, וגם אינה רק בהעברת הידע שצברו בכיתות, למרות שאין ספק כי אלו הם תפקידים מרכזיים. תפקיד נוסף, וחשוב לא פחות, הוא יצירת האווירה האקדמית, שמשמעותה מעורבות בצריכה ביקורתית ויצירה של ידע. וכדי לעודד מעורבות עליך להיות מעורב. זה לא מפתיע בעיני שבמושב שהיה מוקדש להצגת עבודותיהם של תלמידי מוסמך ודוקטורט, היה נציג אחד בלבד מהאוניברסיטה העברית. מאוניברסיטת בן גוריון, לשם השוואה, הציגו חמישה סטודנטים.

חוסר העניין בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, ובסוציולוגיה הישראלית בכלל, משפיע בצורה החזקה ביותר על הסטודנטים למוסמך ודוקטורט שלומדים לשאת עיניים אל מעבר לאוקיינוס, לא רק בפרסומים, אלא גם במעורבות ויוזמה: לעשות את מה שצריך כדי לשחק במגרש של הגדולים, ולא לבזבז זמן על זוטות. זוטות, דרך אגב, זה לא רק כנסים מקומיים, זה גם מחלקות מקומיות, כמו זאת בעברית, כי הרווארד מחכה לכולנו. אבל אני חושבת שאנחנו מפסידים את הסטודנטים הרבה יותר מוקדם, כבר בתואר הראשון.

בתואר הראשון שלי חינכו אותי שני "הורים": המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה ליחסים בינלאומיים. שם, בגוש שלוש, הדברים נראו אחרת לחלוטין. הועד החוגי פעל במלוא המרץ; כולנו ידענו מי הם נציגי החוג באגודה; מועדון הסרט החודשי הביא סרטים רלוונטיים ושילב אותם בהרצאות של המרצים הבכירים בחוג; ובזמן מבצע 'עופרת יצוקה' קיימה המחלקה "שולחן עגול", בו ניתחו פרופ' אברהם סלע, ד"ר עודד לוונהיים וד"ר אבי סגל את האירועים בעיניים אקדמיות וניהלו דיון עם הסטודנטים על הנושאים הבוערים. רוב ההרצאות והכנסים בהם נכחתי בתואר הראשון שלי היו של המחלקה ליחב"ל, ולכל כנס הגעתי חצי שעה מוקדם כי ידעתי שאני צריכה להתחרות עם עשרות סטודנטים אחרים על מקום (ועל הקרואסונים, כמובן). להרצאות של המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה התחלתי ללכת כאשר גיליתי, לגמרי במקרה, על קיומו של הסמינר המחלקתי, וזאת למרות שאני עוקבת באדיקות אחר לוחות המודעות. אז אפשר להגיד שמשני ההורים האקדמיים שלי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא ההורה האהוב, אך המחלקה ליחב"ל היא ללא ספק ההורה האוהב, החם והמזמין.

היום אני מתרגלת, ויש לי גם את נקודת המבט של הצד השני. זכיתי ללמד ולהדריך כ-70 סטודנטים בסמסטר הראשון של שנה א' שלהם, ללוות את הצעדים הראשונים שלהם באוניברסיטה. המפגש הזה לימד אותי שלמרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, סטודנטים רבים באים לכאן כדי ללמוד. באמת ללמוד: להעמיק, להרחיב אופקים. אמנם לא כולם, אבל רבים מהם. יש להם תמונה בראש של האוניברסיטה, כמו שלי הייתה תמונה בראש של האוניברסיטה כשאני הגעתי לכאן. זה מקום בו לומדים מתוך התשוקה לידע, מעמיקים במשהו לשם העניין הטהור, מרחיבים אופקים כדי להיות מסוגלים להבין את התמונה הגדולה. אך כאשר הציפייה הזו לא מתממשת, האוניברסיטה הופכת להיות קשורה במבחנים ועבודות, שינון ודיקלום. וכשזה המצב, המטרה העיקרית של כל סטודנט היא ללכת כמה שיותר מוקדם הביתה, לסיים כמה שיותר מהר את התואר, ולעשות את זה בממוצע כמה שיותר גבוה. לא מעבר לזה.

שנה שעברה הלך לעולמו קלוד לוי שטראוס, אחד מהאנתרופולוגים החשובים בעולם. השנה הלך לעולמו שמואל נח אייזנשטדט, אחד מאבות המחלקה שלנו. האגודה האנתרופולוגית האמריקאית החליטה שאנתרופולוגיה אינה מדע. כל הדברים הללו, חשובים וראויים לדיון מעמיק, עברו בשקט רועם, כלומר, רועם למי שבכלל ידע על קיומם (אני גילתי על מותו של לוי שטראוס מ-YNET, על פטירתו של אייזנשטדט מקבוצת התפוצה של מדעי החברה ועל החלטתה של האגודה האנתרופולוגית מהאתר של "הארץ"). וזאת מבלי בכלל להתייחס לשתי מלחמות שישראל הייתה מעורבת בהן, משבר כלכלי, מהפכות בעולם הערבי, מגפה בינלאומית (שפעת העופות), ביטול גישת הרב-תרבותיות בגרמניה ובריטניה, הדיון על הפליטים מסודן, גרוש ילדי העובדים הזרים ודברים רבים רבים אחרים שקרו במציאות הגלובלית והמקומית בה אנחנו חיים, עליהם עברנו לסדר היום כאילו הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה כלל לא מתעניינות בכל הדברים הללו. מדוע אצלנו במחלקה לא נעשה "שולחן עגול" ולו על אחד מהנושאים האלו? איך לא נוצר כאן דיון שמראה לסטודנטים שסוציולוגיה אינה רק תיאוריה? שמקומו של  פוקו כלל אינו בכיתות, שבורדייה אינו רק כותב של מאמרים שוברי שיניים?

ניתן כמובן להפנות מבט מלא תקווה לסטודנטים לתואר שני ודוקטורט ולבקש מהם להרים את הכפפה ולהפוך את המחלקה למרחב אקדמי תוסס. הרי גם חלק גדול מהפרויקטים במחלקה ליחב"ל הם יוזמות של סטודנטים. אך אני סבורה כי מחלקה שאינה מטפחת את הסטודנטים שלה, שאינה "מפתה" אותם פנימה כבר מהתחלה, שאינה נותנת להם מסגרות לחשוב סוציולוגיה מחוץ לכיתה, מעבר לתיאוריה, יוצרת סטודנטים לא מעורבים, וכאלו שגם אינם מעוניינים להיות מעורבים.

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

כששאלתי סטודנטים מהחוג מה הם חושבים, ענו לי שזה סתם נראה ככה, כי רק בשנה א' כולם נפגשים בקורסי החובה, המהווים את חלק הארי מהמערכת. זו התשובה המובנת מאליה, אבל בתור סוציולוגית, היא לא הספיקה לי. שיחה פשוטה עם גד יאיר הניבה תשובה שונה, אמפירית ומדוייקת יותר, אך צפויה – סטודנטים רבים עוזבים את המחלקה בין שנה א' לשנה ב'. אלא שמסתבר שבשנתון שלי המצב החמיר: בניגוד לשנים קודמות, בהן עזבו כעשרים אחוזים את המחלקה אחרי שנה א' (שיעור דומה לזה של חוגים אחרים), השנה השיעור עמד על כשלושים. אחרי שהנתון היה ברור, חיפשתי את הסיבה. האם הנשירה נעוצה ב"ריבוי שערוריות ודרמות", כפי שהגדירה זאת סטודנטית שעזבה את המחלקה לטובת מסלול חד-חוגי? או שאולי משעמם לסטודנטים? או קשה להם?

ניסיתי לברר, באמת שניסיתי, אבל למי שעזב לא היה כל כך דחוף לספר לי למה. "זה בסדר אם אני אענה לך על זה ביום חמישי?"; "למה להגיד את זה? למי זה יעזור? אל מי זה עובר? מה זה כבר ישנה?". מי שכן הביע עניין דיבר קצת על "אין מה לעשות עם התואר הזה", על הסתפקות במידע הראשוני שמעניקים קורסי המבוא, או, לחלופין, דווקא על השטחיות של אותם המבואות. חשבתי לסגור את הנושא בטענת "חוסר עניין לציבור", אבל דווקא בגלל חוסר העניין, החלטתי שזו נקודה ששווה לבדוק אותה לעומק.

לפני בערך חודשיים, אילנה שלחה מייל המבקש לאסוף, אם יש, טענות, מענות, הערות, הארות וכולי, וגם מחמאות, אם ישנן – כדי להעבירן לוועדת מורים תלמידים המתקיימת בסוף כל סמסטר. אני עצמי עמדתי פעמיים בשיעורי חובה, נתתי פרטי קשר, וביקשתי ממי שיש לו מה להגיד – לומר. חוץ ממני, שני נציגים, רשמיים יותר או פחות, עשו את אותו הדבר ואילנה שלחה מייל נוסף בנושא. למרות זאת, אני יכולה לספור על שתי ידיים את הסטודנטים שפנו אלי. רוב מה שהצלחתי לחלוב נעשה בסיסמוגרף החדש שלי – שיחות מסדרון.

קפיצה בזמן אחורה – סמסטר א' של שנה א', בואו נדבר על "שערוריות ודרמות" – החל מספק השתלחות של מרצה בתלמידה וכלה בפגיעה לכאורה על ידי הקרנת חומרים בוטים בשיעור. אז דיברנו על מה זה בוטה, ועל גבולות הראוי. לא המצאנו כלום, ולא חידשנו למיכל פרנקל, שכבר כתבה על זה קודם. אבל לנו זה היה חדש, והחדש הזה בא לידי ביטוי בדיון פורה בפורום של הקורס. בכלל, היו לנו דיונים על גבולות מותר ואסור, על ביגוד ומיניות ומיגדור ומישטור, ומה לא. הייתה ביקורת על אופי התרגולים ועל מה שקרה בהם, על כמה מותר למתרגל לקדם, או אפילו להציג, את האג'נדה שלו. אבל בואו נסתכל פנימה ונשאל את עצמנו, באמת, בכנות, בלי לעצום עיניים – איפה למדנו יותר סוציולוגיה, גבולות ואמת? בשיעור בו דנו על גבולות ושמענו התנצלות ממיכל, בתרגול בו אורטל הרצתה על התפישה שלה של ביגוד נשי, או בכל שיעור אחר, לכבודו קראנו מאמרים במקרה הטוב, או סיכומים שלהם במקרה הפחות טוב, או בכלל לא?

קפיצה קטנה קדימה, לסמסטר ב' של שנה א'.  סמסטר שלם ישבנו בשיעורי דמוגרפיה, ניסינו לעקוב, ניסינו לסחוט מידע והכוונה למבחן, להבין מהן דרישות הקורס. תסתכלו פנימה ותענו בכנות – בכמה שיעורים נכחתם? ומי מאיתנו שהיה – כמה הקשיב? ומי שהקשיב – כמה הבין? ומי שלא הבין – האם אמר? האם דיבר? לקראת סוף הסמסטר קיבלנו תוספת לסילבוס – מהלך מטושטש שלא ברור האם הוא עומד בתקנון או לא. כמה מאיתנו הרימו קול זעקה? כמה מאיתנו יצאו בהרגשה רעה מהמבחן, וכמה מאיתנו חתמו על המכתב שנשלח לגד יאיר?

בחזרה להווה. שנה ב'. סמסטר שלם ישבנו בשיטות מחקר איכותניות, ואז, בהפסקות, דיברנו בינינו על העדר קו מאחד לחומרי הקורס, על חוסר התוחלת שבדפי החושב, על מבנה הקורס, על העומס. לאן המשיכו הדיבורים הללו? למה רק כוכב אחד העז לגשת לשעת קבלה, ולהגיד לסיגל את מה שרובנו הרגשנו, וכמעט כולנו אמרנו אחד לשני בריש גלי, אבל לא למתרגלים, לא לסיגל, לא למחלקה.

למה? איפה אנחנו? למה אנחנו מתעוררים רק אחרי הבעיה? למה אנחנו שולחים מיילים זועמים רק אחרי שאנחנו מקבלים סטירה, אם בכלל?

אנחנו יודעים להתלונן על בעיה בשיבוץ קורסים, על היעדר מגוון שלהם. אנחנו אפילו מגדילים לעשות, ומשתמשים בטענה הסוציולוגית, שהתשובה של אילנה לבעיות שיבוץ, "תשבו על המחשב", פוגעת בחלש – במי שנאלץ לעבוד, במי שאין לו נגישות למחשב. התלוננו שאין מספיק קורסים, ובאלו שישנם – אין מקום. האם בדקנו כמה קורסי בחירה הוצעו השנה? אני בדקתי, וישנם 13 בסמסטר א', בתוכם 4 שנתיים, ועוד 7 בסמסטר ב'. לפחות 3 נפתחו לאור דרישה. הרמנו קול זעקה – "עושים לנו עוול!" מה רצינו? שמראש יפתחו קורסים? הרי זה לא עובד ככה, יש עניין של היצע וביקוש. וכשנתנו לנו מקום להגיד משהו – אמרנו? לא רק מוועדת מורים תלמידים התעלמנו: רשומים למחלקה 444 סטודנטים לתואר ראשון, אבל לסקר שביעות רצון ענו 191. רובנו מוחקים באופן אוטומטי, בלי לקרוא אפילו, מיילים מהאוניברסיטה בכלל, וכאלו מאילנה בפרט. מי מאיתנו ענה על הסקר שהועלה, לבקשתנו ולבקשת סיגל, בקשר לקורס שיטות מחקר איכותניות? סיגל, בניגוד אלינו, ניסתה כל הזמן לשפר. אנחנו נתנו לה?

אין בכוונתי להטיח האשמות בדבר אדישות, אלא לנסות ולשאול  למה המצב הוא כזה. למה, למרות קיום במות בהן ניתן להתבטא, סטודנטים בוחרים שלא לנצלן? למה הייתה אדישות לבחירות לנציגי אגודה? למה אין וועד חוגי? איפה הקול שלנו, הסטודנטים, במהלך השנה? כשמרצה לא מצליח להבהיר את עצמו לסטודנטים שלו? או כשהוא לא עוקב אחרי הסילבוס, או כשסטודנטים מרגישים שחסרה סוציולוגיה בקורס? למה אנחנו לא אומרים כלום כשאנחנו נדרשים ללמוד כמויות עצומות של חומר, משננים אותו עד אין קץ, אבל לא נכנסים לעובי הקורה? ולמה אנחנו שותקים אפילו כשמרצה מדבר באופן פוגעני?

בנקודה זו אני חייבת לשאול, כי אני לא יכולה לשתוק יותר: איך זה שאנחנו לא מוחים על הרמה האקדמית? איך זה שאנחנו לא דורשים מצויינות?! נכון, יש מסלול מואץ, והוא מבורך, אבל אני, ורבים כמוני, לא יודעים היום מה אנחנו רוצים לעשות מחר. אנחנו לא יכולים להתחייב למסלול מסוג זה. אני בוחרת, במודע, לצעוק עכשיו במקום לבכות בסוף התואר. באתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולא במכללה. באתי ללמוד, אנא – למדו אותי. תנו לי חכות, ולא דגים. בדף חושב – תנו לי לחשוב באמת, ולא לענות בצורה מכאנית על שאלות בכדי לקבל "עובר". תנו לי להרגיש בחזית המחקר! תנו לי מידע על המחקרים במחלקה, לא רק בלוחות מודעות, אלא בשיעור עצמו.

אני לא מחפשת מערכת יחסים של הורה-ילד, לא מחפשת ליטוף על הלחי. אני גם לא רוצה שהאוניברסיטה תלך איתי יד ביד. לא רוצה שתאכילו אותי בכפית, ולא מחפשת ציון עובר על כל מטלה שכתבתי כלאחר יד. אני רוצה ללמוד את מה שמוטל בספק, את מה שלא ברור, את מה שייתן לי מעבר למידע: ידע. אני רוצה להיות מוכרחה לחשוב, אני רוצה שהחומר יאלץ אותי להתמודד עימו. אני רוצה לכתוב על זימל בסטטוס שלי, כי אני מרגישה בירושלים כמו בעיר הגדולה. אני רוצה ללכת ברחבי האוניברסיטה, לחשוב על אופי הבנייה שלה, ועל מה הוא משדר, ושתהיה לי האפשרות לחקור את זה, לכתוב על זה, משהו, איפשהו. אני רוצה לקבל את הכלים להיות סוציולוגית של עשרים וארבע שעות, מול מרצה, מול ספר, מול מתרגל, מול העיניים.

האחריות החברתית של האקדמיה, מעבר לחברה המיידית הסובבת אותה, היא כלפי הבאים בשעריה, אלו שיצאו ממנה עוד מעט לעולם. אלו, לצערי, שבפועל לא לומדים את הסוציולוגיה הכי עדכנית, לא לומדים סוציולוגיה כלכלית, לא יידעו שיש אמת אחרת. למדו אותנו, הראו לנו דרך. אל תאביסו אותנו בחומר, ותו לא.

ואנחנו, הסטודנטים, אל לנו לטעות, ולתת את האחריות הבלעדית על לימודינו בידי המחלקה. אנחנו יכולים לצפות מהאחר לתת לנו, אבל התפקיד שלנו לא נגמר ברגע שנכנסו בשערי האוניברסיטה. באחריותנו למצוא את מה שמעניין אותו מתוך המגוון המוצע. עלינו מוטלת האחריות להתעורר, להיזכר למה אנחנו כאן, ולהילחם ולקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

סוף ינואר, חופשת סמסטר. מושג פיקטיבי, לכל הדעות, כי נדיר שמי מאיתנו מספיק לנפוש בזמן הזה, בין סמסטר לסמסטר, בין מבחן לעבודה. זה עוד לא הזמן לחשבון נפש, את זה נעשה כשנהיה גדולים, נגיד – בעוד שנה וחצי. עכשיו יש לנו זמן והזדמנות לרטרוספקטיבה.  עברנו חצי תואר - בואו נעשה את החצי השני טוב יותר.

רביד בו היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון בחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וBA - כללי. 

ד"ר נורית שטדלר מצביעה על שני ספרים הממחישים את השינוי שחל במיקומה של האתנוגרפיה בפרסומים האנתרופולוגיים. האחד, ספרו של וינסנט קרפנזנו Tuhami: A Portrait of a Moroccan, שפורסם לראשונה ב- 1980 ובו מחקר על רצף מרוקאי המאמין שהוא נשוי לשדה, והאחר, ספרה של סבה מחמוד Politics of Piety: The Islamic Revival and the Feminist Subject, יצא לאור בשנת 2005 ומתאר את ההתחדשות הדתית המתרחשת בשנים האחרונות בקרב נשים מצריות מוסלמיות. ההבדל בתפיסת האנתרופולוגיה התרבותית את תפקידה ניכר כבר משמות הספרים. בתקופה שאחרי משבר הייצוג, מעטים הם האנתרופולוגים אשר יקראו לספר על שם הדמות אותה הם מתארים. כמו כן, מעטים ינסו לאפיין את "דיוקנו של המרוקאי". הדבר ייתפס כיומרני ופזיז. שם ספרה של סבה מחמוד מדגים את האופנה בדיסציפלינה כיום, בכך שהוא מתמקד בשאלה התיאורטית, ומרחיק את התופעה האמפירית לתת הכותרת. גם תת-הכותרת אינה מתיימרת לצייר בפנינו דיוקן העולה מהאתנוגרפיה, אלא מתייחסת לשתי תופעות רחבות: תחייה מחודשת איסלאמית וסובייקט פמיניסטי.

העיסוק בסוגיות תיאורטיות, ההתמקדות במושגים ולא באינפורמנטים והקטנת חשיבותם של התיאורים האתנוגרפיים, מאפיינים לא רק את שמות הכותרים המתפרסמים בשנים האחרונות, אלא גם את תוכנם. האתנוגרפיה קיימת, אך מקומה בכתיבה קטן.

ד"ר שטדלר טוענת שהתופעה בולטת יותר בכתבי העת מאשר בספרים. חוקרים רבים ממשיכים לפרסם אתנוגראפיות בספרים. התובנות התיאורטיות העולות מאתנוגראפיות אלו מפורסמות בתור מאמרים. כך, יכולה אתנוגרפיה להניב ספר ושלושה או ארבעה מאמרים תיאורטיים ואולם גם חלוקה זו מתערערת כאשר האתנוגראפיות בספרים הולכות והופכות לדלות יותר עם השנים.

 התחום בו ממשיכה האתנוגרפיה לפרוח הוא באנתרופולוגיה הויזואלית, המשתמשת בצילום ובהסרטה לצורך תיעוד שדה המחקר. חוקרים לעתים מפרסמים מוציאים לאור, מלבד פרסומיהם המילוליים, ספרי תצלומים או סרטים תיעודיים המהווים חלק משלים לכתיבתם. קיימים גם כתבי עת, כדוגמת כתב העת Ethnology, המתמחים באנתרופולוגיה קלאסית ומאפשרים לפרסם בהן אתנוגראפיות ארוכות

עבודת שדה, מתודולוגיה נכחדת ?

פרופ' תמר אלאור מסכימה גם היא שאכן חל שינוי ביחסה של הדיסציפלינה לאתנוגרפיה  ומדגישה שהשינוי הוא בכתיבה, ולא בעבודת השדה עצמה. הדגש עבר, לדבריה, מתיאור של מה שמתרחש בשדה לתיאור של התובנות של האנתרופולוגית לגבי השדה. "האתנוגרפיה עצמה עדיין מתבצעת", היא מדגישה.

פרופ' אלאור מציעה לקשור זאת למשבר הייצוג. אם עד שנות השמונים ניתן היה לדבר על ייצוג מהימן של השדה, הרי שתקופת משבר הייצוג שמטה את הקרקע מתחת להנחות היסוד של הדיסציפלינה. כחלק מהיחלצותה של האנתרופולוגיה ממשבר זה התפתח דגש על תיאוריות ופיתוחים תיאורטיים. הדבר הפך לאופנתי ומקובל, הן בכתבי עת והן בספרים, אשר גם בהם התיאורים הפכו לדלים. כמו אופנות אחרות, מאמינה אלאור, יתכן מאד שאופנה זו תחלוף והדגש יחזור, במרוצת השנים, אל התיאור האתנוגראפי.

שטדלר ואלאור טוענות למעשה שתיהן כי האתנוגרפיה חיה וקיימת. הדרכים לבטאה השתנו, אך העבודה עצמה, שהיוותה את עמוד השדרה של האנתרופולוגיה התרבותית במשך עשורים רבים, נותרה גולת הכותרת של הדיסציפלינה.

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

בשנה האחרונה, המפגש שלי כמתרגל וכבודק דפי חושב עם סטודנטים מתנהל במונחים של עולמם הפסיכולוגי של הסטודנטים. אני נוכח כי הערות ביקורתיות שלי על תוצרים אקדמיים מתפרשות פעמים רבות כביקורת אישית שלי על הסטודנטים עצמם. כך קורה שדיונים על ציוני עבודות מגיעים לכדי דמעות ושמספר פעמים הואשמתי על ידי סטודנטים (שקיבלו ציונים שלא סיפקו אותם) שאני מתנכל להם באופן אישי. השנה הדבר אף קרה עם סטודנטית שמעולם לא פגשתי ואיני מכיר אלא בשמה המופיע על דפי החושב.

דוגמה נוספת שבה נתקלתי פעמים רבות במהלך התרגול בשנה שעברה היא התלונה של סטודנטים שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה שלהם בעבודה. את הרעיון כי עבודה נשפטת בהתאם לאיכותה וללא כל קשר להשקעה בה התקשיתי מאוד להעביר לסטודנטים. יותר מכך התקשיתי להעביר את הרעיון כי בכל תחום בחיים, בין אם מדובר במבחנים, בעסקים, במשפחה או באהבה, פעמים רבות אנשים משקיעים ולא מצליחים להשיג את התוצאות שרצו – שבחיים אין קשר ישיר בין השקעה (הממד הסובייקטיבי של הפעולה) והצלחה (הממד האובייקטיבי שלה).

דוגמה אחרונה ומעניינת היא התגובה שקיבלתי מעורכי פקפוק על גרסה ראשונה של מסמך זה, שהביעו חשש שמא הביקורת תתפרש באופן מעליב על ידי סטודנטים ותעכיר את המפגש שלי איתם כמתרגל בסמסטר הקרוב. כלומר, עצם הניסיון לטעון כי ההתנהלות של הסטודנטים מאופיינית על ידי פסיכולוגיזציה, תתפרש באופן פסיכולוגי ותפספס את מטרתה – תיאור של מצב סוציולוגי המאפיין את המפגש בין המתרגלים והסטודנטים.

ולכן חשוב לי להדגיש, בכל צורה ודרך, שאין ברצוני לבקר או לגנות את האופי הפסיכולוגי בכלל ושל הסטודנטים בפרט. כסטודנט שהגיש עבודות רבות ועודנו מגיש עבודות, אני מבין ומכיר את האופן שבו העצמי הפסיכולוגי הופך קשור בעבודה אקדמית ובמיוחד בעבודה איכותנית, וכיצד קשה להפריד בין השיפוט של העבודה לבין השיפוט של מי שהגיש אותה. אני גם מכיר בחשיבותו על העצמי הפסיכולוגי ככוח מניע המביא כל אחד מאיתנו ליצירה אישית ייחודית המביאה למגוון עוצר הנשימה של החברה בימינו. הפסיכולוגיזציה של העצמי הינה תהליך חברתי המאפיין את החברה המערבית; כסוציולוגים תפקידנו אינו לשפוט תהליך זה כטוב או רע, אלא לנסות להבין אותו. אם יש נימה ביקורתית בדברי, הדבר נובע אך ורק מכך שאני חושב שההתנהלות הפסיכולוגית פוגמת בתהליך הלימודי כמו גם בשלוות הנפש, באושר (או בכל טוב פסיכולוגי אחר) של הסטודנטים והמתרגלים כאחד. כמתרגל (וכעצמי פסיכולוגי) התהליך הזה אינו משהו שאני מתאר אלא הוא דבר שאני נאלץ להתמודד עם תוצאותיו ועלי לשאול איך נכון לעשות זאת. בשבועות האחרונים השאלה הזו מעסיקה אותי רבות. בשלב זה, במקום תשובות ברצוני לנסח כמה מן האתגרים העומדים בפני המתרגלים ובפני הסטודנטים בתהליך הלימוד באווירה פסיכולוגית.

האתגר הגדול של המתרגל הוא להתאים את החומר ואת עצמו לאופי הפסיכולוגי של הסטודנטים. על מנת לעניין את הסטודנטים על חומר הלימוד להיות קשור לחוויית החיים שלהם, עליו להיות כמה שיותר חוויתי, אישי, פנימי וכמה שפחות אינטלקטואלי, ניטרלי, חיצוני – ולכן משעמם. בסוציולוגיה הדבר נכון במיוחד היות ולהבין סוציולוגיה, לפחות לדעתי, משמעו להיות מסוגל לראות את החיים החברתיים מחוץ לאוניברסיטה דרך הרעיונות שנלמדים בשיעורים. לכן יש להסביר לסטודנטים היכן הם נתקלים בחומר שהם לומדים בחיי היום יום שלהם, ומה יוצא להם מללמוד אותו. ככל שנצליח לעשות זאת, יהפוך התרגול לזמן של לימוד במקום זמן של העמסת חומר שהסטודנטים מרגישים שהם צריכים להביא למבחן בסוף הקורס ולהשאירו על דף המבחן. אני מאמין שתהליך זה אפשרי בכל קורס – כמותני או איכותני, מבואי או מתקדם, תיאורטי כללי או על נושא ספציפי. השאלה תמיד צריכה להיות כיצד חומר הקורס מתחבר לחיי היום יום? מה הטעם לדעת את החומר המועבר בו ברגע שהתואר מסתיים?

אתגר נוסף של המתרגל הוא במפגש האישי עם הסטודנטים. האופי הפסיכולוגי של האינטראקציה מחייב את המתרגל להתאים את עצמו אל הסטודנט גם בתחום האישי. עלינו לנסות לראות כל סטודנט כעומד בפני עצמו, להבין את הקשיים שלו, ולנסות עד כמה שניתן לעזור לו להבין ולהתעניין בחומר הנלמד, ולעמוד בכבוד במטלות הקורס.

האתגר של הסטודנט הוא בדיוק האתגר ההפוך: לצאת מהתפיסה הפסיכולוגית ולאמץ עמדה אובייקטיבית יותר כלפי החומר הנלמד. כל קורס שנלמד באוניברסיטה מעביר ידע – ייתכן שמדובר באוסף של עובדות והקשרים ביניהם, אך לרוב, מדובר בצורה להבין ולהסתכל על עולם מסוים של תופעות. האתגר בלימוד הוא הניסיון להתאים את העולם הפנימי שלנו כך שיכיל את העובדות וההקשרים או את צורות ההסתכלות – עלינו לעשות מאמץ ולהתאים את עצמנו לידע ולא להיפך. חובות הקורס – המאמרים, התרגילים, השיעורים ושעות התרגול – הם כולם חלק מהמאמץ הזה, והלימוד הוא בלתי אפשרי בלעדיהם. מתרגלים הם בני אדם אשר עברו בהצלחה את תהליך הלמידה הזה, וכך על סטודנטים לנסות ולהסתכל עליהם – לא כיותר מכך אך גם לא כפחות. אין לצפות מהמתרגל (בין בתרגול ובין בפגישה אישית) שיחליף את קריאת המאמר או את הנוכחות בשיעור; עבודת המתרגל היא לעזור במאמץ הלימודי של הסטודנט, לא להחליף אותו.

גם במפגש האישי, האתגר של הסטודנט הפוך מזה של המתרגל. על הסטודנט לשים בצד עד כמה שניתן את אופיו האישי הייחודי של המתרגל. נחמד, עצבני, מצחיק או יהיר או כל תכונה פסיכולוגית אחרת אינה אמת המידה של מתרגל טוב או לא טוב. אמת המידה הרלוונטית היחידה היא האם המתרגל מבין את חומר הקורס הבנה עמוקה, והאם  הוא מעביר הבנה זו בתרגולים באופן ברור.

אך האתגר הגדול ביותר של הסטודנט מגיע עם סוגיית הציון. השאיפה שנראית כטבעית ביותר עבור סטודנט היא לקבל את הציון הגבוה ביותר שבאפשרותו לקבל. אך שאיפה זו מביסה את עצמה בכך שהיא מרוקנת את הציון מתוכן ומשמעות. אם כל אדם יוכל לשלם 30,000 ש"ח ולקבל תעודה בציון ממוצע של 90 מהאוניברסיטה העברית ללא כל קשר לתהליך הלימודי שהוא עבר לשם קבלת התעודה, האוניברסיטה תאבד את המוניטין שלה כמוסד לימודי ראוי לשמו, וכל תעודה שסמלה מתנוסס עליה תהפוך ללא יותר מאשר קישוט לקיר השירותים. אם לא יהיה קשר בין התהליך הלימודי והציון בתעודה, תאבד התעודה מהמשמעות שלה. על כן, על סטודנטים לשאוף לכך שציון שלהם ישקף את רמת ההבנה שלהם את החומר הנלמד בכל קורס. ולכן, כאשר סטודנטים עומדים בפני ציון, הם צריכים לשאול את עצמם בכנות עד כמה הם הבינו את המאמרים, את ההרצאות, את התרגולים, ואת הקשר ביניהם, ומסוגלים להביע את הידע הזה בכתב ובעל פה (אם הם לא קראו את המאמרים, או לא נכחו בהרצאות, או בתרגולים – ורק הסתפקו בסיכומים שלהם שחיבר מישהו אחר, הם צריכים לשאול בכנות האם ניתן בכלל להבין כך את הקורס, ומדוע הם לוקחים אותו). אם התשובה לשאלה הזו אינה "אני יודעת את החומר מצוין והצלחתי להפגין זאת במבחן/בעבודה", אין שום סיבה לצפות שהציון בקורס יהיה גבוה

ברור לי כי גם למתרגלים וגם לסטודנטים לא קל לעמוד באתגרים אלו. חוסר ההכשרה מחד ותקופת התרגול הקצרה מאידך משמעותם שרוב המתרגלים אינם מנוסים במלאכת ההוראה. קבוצות התרגול הגדולות מקשות מאוד על היחס האישי ועל היכרות המתרגל עם הסטודנטים (בעיה קשה עוד יותר לגבי הסטודנטים שלא מגיעים...). מצד הסטודנטים ישנם קשיים – כמו עומס המטלות (שלא תמיד מתוגמל כראוי בנקודות זכות), יחד עם הצורך לעבוד במקביל ללימודים, קשיי הקריאה (והכתיבה) בשפה שאיננה שפת אם, והמאבק על הציונים – שמעמידים במבחן אמיתי את היכולת להיות תלמיד טוב השואף ללמוד באמת. האתגר ללימוד משמעותי הוא קשה גם עבור הסטודנטים וגם עבור המתרגלים. אך לוותר עליו משמעו לוותר על מהותה של האוניברסיטה כמעוז הידע של החברה המערבית, והפיכתה למכללה המנפיקה תעודות עבור כסף.

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".

הסיבה שאני מדגיש את קורס זה אינה על-מנת לשבח, או לפרסם אותו (השנה הקורס לא מעובר במסגרת המחלקה; כולי תקווה שמדובר בהפסקה זמנית בלבד), אלא על מנת להדגיש נקודה מרכזית אחת: לאחר סיום קורס זה, כאשר רציתי להמשיך ולהעמיק את הידע שלי בתחום הסוציולוגיה הכלכלית, גיליתי כי כמעט ואין קורסים נוספים במחלקה בהם יתאפשר לי לעשות זאת. מלבד הסמינר של מיכאל שלו בשנה ג', בו אכן התאפשר לי להמשיך ולעסוק בסוגיות אליהן נחשפתי בקורס הבחירה, לא התקיימו קורסים נוספים אותם ניתן למקם תחת הכותרת של סוציולוגיה כלכלית. לפיכך, ראוי להעלות את השאלה: האם ייתכן שדווקא המחלקה הממונה על הדיסציפלינה ששנים מאבותיה המייסדים, קרל מרקס ומקס וובר, היו כלכלנים-פוליטיים (political economists) מובהקים, ושסוגיות של אי-שוויון בוערות בעצמותיה, זונחת את הנסיון לעסוק בחברה מנקודת מבט כלכלית?

כולנו לומדים בשיעורים הראשונים של מבוא לסוציולוגיה, מבוא לאנתרופולוגיה ואף בתיאוריות סוציולוגית את התיאוריה המרקסיסטית, וכולנו שמענו שתיאוריה זו מתבססת על ניתוח "מבנה הבסיס" וההנחה כי היחסים הכלכליים הם, יותר מכל זירה אחרת, השורש להבנת החברה כולה. אך קורסי המבוא הינם קורסי רוחב בלבד, והניסיון להציג בהם מגוון רב של תיאוריות שונות מתאפשר רק במחיר של ויתור מראש על העיסוק והעמקה בתיאוריות אלו מעבר להנחות היסוד המרכזיות שלהן. המקום להתעמקות זו הוא, כמובן, במסגרת קורסי הבחירה השונים שהמחלקה מציעה. זה המקום בו כל סטודנט יכול לבחור את הנושאים שעניינו אותו במסגרת קורסי החובה ולהרחיב את הידע שלו בכיוונים אלו.

אך כאן מתעוררת הבעיה. סטודנט המעוניין להמשיך ולהתמקד בחקר הארגונים יכול לבחור מתוך שלושה קורסים שונים בב.א, ועוד חמישה קורסים במסגרת מגמת הארגון של התואר השני. סטודנט המעוניין להעמיק את הידע שלו בתחום המגדר יכול לבחור מתוך שני קורסים בב.א ועוד שני קורסים במסגרת התואר השני. סטודנט אשר רוצה להתעמק בתחום סוציולוגיה, או אנתרופולוגיה, תרבותית יכול לבחור ממבחר של שלושה קורסי ב.א ושלושה קורסי תואר שני. עם-זאת, סטודנט המעוניין להתעסק בתחום הכלכלי נמצא בבעיה. סקירה זריזה בשנתון מעלה כי מתוך 22 קורסי הבחירה שהמחלקה מציעה בשנים ב' ו-ג', ישנו קורס אחד בלבד המתמקד בצורה כלשהי בתחום הכלכלה (בסוציולוגיה פוליטית, אגב, אין אפילו קורס אחד). המצב אינו שונה גם במסגרת התואר השני, ואף לא מדובר על שנה יוצאת דופן, כאשר בדיקה של שנתוני תש"ע ותשס"ט מציגה תמונה כמעט זהה. ברור שאין לצפות מהמחלקה להציע מבחר של קורסי בחירה בכל תחומי הסוציולוגיה השונים. השאלה היא מדוע תחום כל כך מרכזי כמו סוציולוגיה כלכלית אינו בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר במחלקה, והאם ניתן לראות בכך איתות מסוים מצד המחלקה לגבי סדרי העדיפויות שלה?

הכלכלה אינה הדיסציפלינה היחידה המסוגלת להעמיד תובנות באשר לנושאים כלכליים. אולי הטענה המשכנעת ביותר בזכותה של הסוציולוגיה לחקור תופעות כלכליות היא זו של קרל פולני, אשר הציע את מושג ה"משוקעוּת" או "שיזור" (embeddedness) בטענה שהכלכלה אינה מעוגנת רק במוסדות כלכליים, אלא בשורה ארוכה של מוסדות חברתיים המגבילים ומייצבים אותה. עם מקבלים טענה זו, הרי שלסוציולוגיה תפקיד מרכזי בבחינת שלל ההקשרים המתקיימים בין אותם מוסדות חברתיים והמערכת הכלכלית. מדובר בגישה המבקשת להסתכל מעבר למוסדות כלכליים ולהתייחס גם להיבטים פוליטיים, לאומיים ובינלאומיים, המעצבים את המציאות בה מוסדות אלו מתנהלים.

בהרצאה שהתקיימה בשנה שעברה במכון ון-ליר לרגל צאתו לאור של ספרם של זאב רוזנהק ודניאל ממן, "בנק ישראל: כלכלה הפוליטית בעידן ניאו-ליברלי", נשמעה ביקורת מצד משתתף מהקהל באשר לזכותם של שני סוציולוגים אלו לעסוק בסוגיות כלכליות. בקול מתלהב ואף מתלהם, השתמש הדובר במטפורה של אינסטלאטור על מנת להבהיר את טענתו. "כאשר אתם בונים בית," הוא אמר, "ברור לכם כי עליכם להעסיק אינסטלאטור מקצועי כדי לחבר את הצנרת, ואתם עושים את זה היות ואתם יודעים כי יש רק דרך אחת לעשות מלאכה זו, וכי אדם שאינו מומחה יכול לעשות נזק." בכך, התכוון הדובר לומר לחוקרים אלו: "תתעסקו בתחומים שאתם מבינים בהם ותנו לנו, לכלכלנים, לעסוק במה שאנחנו מבינים בו הכי טוב."

כיום, ולא רק באקדמיה, ניתן לזהות תהליך בו לאט-לאט מכרסמים בלגיטימיות של אנשים מחוץ לתחום הכלכלה לעסוק בתחום זה. ואולי, תהליך זה גם הצליח לחלחל אל מעבר למפתן דלתה של המחלקה לסוציולוגיה. בנקודה זו עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו, הסוציולוגים, באמת רוצים "להשאיר את הכלכלה לכלכלנים"? היות ואני מאמין שתשובתנו לשאלה זו צריכה להיות שלילית, אני קורא למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולמחלקות לסוציולוגיה בכלל, להמשיך במסורת של הדיסציפלינה הרואה סוגיות כלכליות ככאלו השוזרות בתהליכים ומוסדות חברתיים, ולכן, כשטח מחקרי שאינו רק לגיטימי, אלא מרכזי בדיסציפלינה הסוציולוגית. רק על ידי קידום תפיסה זו במסגרת הלימודים במחלקה יתאפשר לסטודנטים הנכבשים על-ידי עיסוקם של סוציולוגים בתחום הכלכלי להמשיך ולהרחיב את הידע שלהם, לשאול שאלות ולפתח חשיבה ביקורתית בתחום הסוציולוגיה הכלכלית.

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.   

אם את מקווה למצוא בכתיבתי ניתוח של אירועי העבר והבהרת השגיאות שנעשו בטיפול בהם, אני חוששת שאאכזב אותך. במבט לאחור דברים רבים צריכים היו להיעשות אחרת, אבל לאף אחד מאיתנו את את הפרבילגיה לפעול במבט לאחור, כשהקלפים פתוחים והאינפורמציה מלאה. לכן אני כותבת לך כאן כשמבטי מופנה בעיקר קדימה.

אני כותבת לך בשמי בלבד. לא הוסמכתי לדבר בשם אחרים ואין לי עניין לדברר את אופני הפעולה של עמיתיי. אבל אני רוצה להבטיח לך שהשינוי כבר כאן, שלא חיכינו להכרעת הדין על מנת להתחיל בחשבון נפש אודות האופן בו יש לנהל את היחסים בינינו לבין הסטודנטים, לא חיכינו לתוצאות תהליכי הגישור במקרה קודם, כדי להבהיר זה לזו את דעותינו Not This Way.JPGאודות המקום בו עובר הקו הברור והמובהק בין מעורבות חברית בחייו של סטודנט ובקידום הקריירה שלו, לבין התנהגות בלתי הולמת, שחוצה את קו ההטרדה המינית. כמה מאיתנו, כל אחד בהתאם לתפיסת עולמו, היכרותו עם המתלוננות ועם התלונות, ובהתאם ליכולתו, ביקשו לתמוך, לסייע ולהושיט יד למי שנפגעה ופנתה לבקש עזרה. אנחנו עוסקים זה חודשים רבים בניסיון להבין איך התרחשו הדברים, ולנסות למצוא דרכים לנהל את חיי המחלקה והאוניברסיטה בעתיד באופן שלא יאפשר לדברים כאלה להישנות. למרות שנפלו טעויות קשות בטיפול בתלונות לאורך הדרך – חלקן דווקא מתוך מוטיבציה גבוהה לחקור את האירועים ולהרשיע את הנילונים – אני מאמינה שכיחידים, כמחלקה, כפקולטה וכאוניברסיטה התקדמנו, עקב בצד אגודל, בפיתוח המנגנונים שימנעו הישנות מקרים שכאלו ויבטיחו טיפול טוב ויעיל יותר במקרים שיובאו לטיפולה של המערכת, אם יובאו בעתיד.

במסגרת אותו מבט לעתיד, ולאחר חודשים רבים בהם אני חושבת, בעצמי ועם אחרים, על סוגיית ההטרדה המינית באוניברסיטה וצופה מן הצד בהתנהלות הדברים, אני רוצה לחשוב, איתך יחד, על איך מונעים את המקרה הבא.

מניעת יחסים שכאלה מתחילה כמובן באיסור גמור על מרצים לנהל מערכות יחסים מיניות ורומנטיות עם סטודנטים הכפופים להם, ובציות שלנו, כמרצים, לכללים אלה. האוניברסיטה התקדמה רבות בקביעת האיסור, אבל הרבה פחות בניסיון לאכפו, ואני מקווה שתימצא הדרך להתקדם גם בכיוון זה. אבל גם אם ה"מערכת" תפעל באופן התקין ביותר, וגם אם הנורמות ישתנו לבלי הכר, לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה. יותר מכך, נסיון השנתיים האחרונות לימד אותי את הלקח הכואב, שגם כאשר אנחנו מצליחים להתגייס ומנסים לפעול באופן הנחרץ ביותר כדי להגן על המתלוננות, ההתערבות היא תמיד מאוחרת מדי, לאחר שהפגיעה כבר התרחשה והנזק נגרם. לכן, גם לך יש תפקיד בהשתתפות במניעת האירועים עוד לפני שהתחוללו.

אז אני כותבת לך כאן בעיקר כדי להזמין אותך לחשוב ביחד על איך מבטיחים שאם יתגלגל תפוח האדמה הלוהט של הטרדה אל פיתחך, תדעי לפנות לקבלת הסיוע עוד לפני שטפטוף ההטרדה הופך למבול. אין לי, כמובן, כל כוונה להאשים את הקורבן או להעביר את האחריות לכתפי הסטודנטיות. מבלי להתיחס למקרים הספציפיים שהתרחשו במחלקה, מחקרים מגלים לנו שברובם המכריע של המקרים התנהגותה של הקורבן, שהיא לרוב הצד החלש במבנה הכוח במסגרתו מתרחשת ההטרדה המינית, אינה משנה את עניינו של המטריד בה. אבל אנחנו גם יודעים שהתנהגותה של האישה בהדיפת ההטרדה (ואיני מדברת כאן על הדיפת תקיפה פיסית), עשויה להשפיע על מידת הנזק שייגרם לה. כסוציולוגים, אנחנו מבינים, כמובן, שהיכולת להדוף הטרדה תלויה במשאביה החברתיים, האישיים ואפילו הכלכליים של המוטרדת, ולא רק בעצם רצונה להמנע מהטרדה. ככל שהמוטרדת תלויה במטריד, כלכלית (מלגות, העסקה ותקציבי מחקר), אינטלקטואלית ורגשית (כמקור של סמכות המעניק לה תחושת ערך כסטודנטית), כך קטנים סיכוייה להדוף את ההטרדה. ועדיין, הצעד הראשון במניעה ההוא ההבנה העמוקה ששתיקה והסכמה לא ימנעו נזק עתידי. מן הצד שלי, החובה הגדולה שאני רואה לעצמי במניעת מקרים עתידיים היא פשוט להיות שם, ולהציע תמיכה, עוד לפני שיחסי ההנחיה מתדרדרים ליחסי הטרדה – אם תחליטי לא לשתוק, אהיה שם להקשיב (ואני יודעת בודאות שאיני היחידה).

בימים האחרונים, כשסקרתי בראשי שוב ושוב את כל מקרי ההטרדה והיחסים המיניים והרומנטיים בין מרצים וסטודנטים שיצא לי לפגוש (רובם המכריע מחוץ למחלקה ולאוניברסיטה העברית בכלל), אני מבינה שגם כשנראה היה שהיחסים האישיים נעשו בהסכמה (ושאלת ההסכמה במסגרת יחסי מרות היא, כמובן, מורכבת במיוחד), הם הסתיימו, כמעט תמיד, בתשלום מחיר מצידה של האישה/סטודנטית. גם כאשר אני לוקחת בחשבון את סיפורי הנשים שנישאו למנחים שלהם, המדגם מלמד בעיקר על מקרים בהם אותן נשים הן שנאלצו לותר על קריירה אקדמית מבטיחה בה חפצו, לעבור לתחום לימוד אחר, או לצאת לגלות במוסד אחר כדי להימנע מלזות שפתיים.

אבל המצב חמור בהרבה במקרים בהם הסטודנטית כלל לא הייתה מעוניינת traintraks.JPGבהתפתחות היחסים – בין אם מדובר ביחסים מיניים או "סתם" ביחסי הנחיה המתרחשים בסביבה טעונה מינית היוצרת אי-נוחות מתמשכת – ומוצאת עצמה מעורבת בהם מתוך מחשבה שאם לא תעשה זאת, יפגע עתידה המקצועי ללא תקנה. במקרים אלה, אני מאמינה, פעולה משותפת של מרצים וסטודנטים תהיה אפקטיבית ביותר במניעת התפתחויות לא רצויות.

כשאני חושבת על התגלגלות של יחסים שכאלה, מרגע שהועלתה הצעה לא הולמת, או הופנתה רמיזה שמעוררת תחושת אי-נוחות, עולה בי המטאפורה של עליה על רכבת כשהמסילה שבורה. נכון, הבחירה שלא לעלות לרכבת כרוכה במחיר. הכרטיס כבר שולם, ברור שיהיה עיכוב, והאוטובוס שניקח במקום עשוי להיות איטי ונוח פחות מן הרכבת. אבל העליה לרכבת מבטיחה, כמעט בודאות, התרסקות כואבת. אם נגלגל את מטפורת הרכבת רק עוד מעט קדימה, נוכל לומר, בודאות גבוהה, שהאחריות למניעת הנסיעה מוטלת בראש ובראשונה על נהג הקטר. גם אם הוא ממהר, וגם אם הוא מאמין שלא יגרם כל נזק אם יצא לדרכו, תפקידו לעצור! מובן שאם יצא לדרכו, חובתינו לשאול מה יכולה הייתה הנהלת הרכבת לעשות כדי למנוע את התאונה המתרגשת. אבל בסוף היום, הדרך הטובה ביותר להישאר בחיים היא פשוט להמנע מלעלות לרכבת. לכן, אם נתקלת ברמיזות המעוררות בך אי-נוחות, אם נתקלת בהטרדה או אם תתקלי בה בעתיד, הייתי רוצה לקוות שתבחרי (ככל יכולתך) להימנע מלעלות לרכבת, גם אם זו בחירה קשה שנזקיה מבהילים. כחברה בסגל המחלקה וכיועצת המ.א. אני מבטיחה להציע אוזן קשבת, רעיונות לפתרון, ואם יש בכך צורך, גם סיוע במציאת מנחה חליפי. אני מקווה שהידיעה שאינך לבד בהתמודדות עם מורכבותם של יחסי סטודנטית-מנחה/מרצה, ושיש במחלקה ובאוניברסיטה מי שיקשיב ויעזור, עוד לפני שהתפתחה מערכת מורכבת, תסייע לנו למנוע התפתחויות עתידיות שכאלה.

ואם יש לך רעיונות נוספים לפעולה משותפת למניעת הטרדות עתידיות, אשמח לשמוע ולהתגייס לקדמם.

שלך,

מיכל

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

למרות שבמהלך הכנס הוצגו הרצאות על נושאים שונים ומגוונים, שאלה זו בהחלט עמדה במרכז הכנס, כאשר היא עוברת כחוט השני בפאנלים בדיונים המרכזיים. יחד עם זאת, ולמרות ההסכמה הכללית על כך שהסוציולוגיה בהחלט צריכה לתרום לתחומי דעת שונים, ולחברה הישראלית בפרט, לא התקיים כמעט דיון באשר לשאלה: איזו סוג תרומה מצד הסוציולוגיה בכלל אפשרית?

תרומה אחת הוצעה על-ידי פרופ' דליה מור, דיקאן המסלול האקדמי במכללה למינהל וראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני בה, אשר דיברה במסגרת מליאה שעסקה בשאלה: "מהו מקומה של הסוציולוגיה בעיצוב המדיניות?" פרופ' מור התייחסה בדבריה לסטודנטים לסוציולוגיה ולאופן שבו אלו מרגישים שהם אינם מוצאים דרך להשפיע על החברה באמצעות התואר שהם רוכשים. לטענתה, המכללה למנהל, ומכללות אחרות, מצאו לכך פתרון. קודם כל, הם אינם מעניקים תואר בסוציולוגיה, אלא תואר ב"מדעי ההתנהגות". תואר בשם זה, היא טענה, הרבה יותר פופולארי, מושך סטודנטים רבים יותר ואף היות והוא מוערך יותר מחוץ לאקדמיה, הוא מגדיל את הסיכויים של בעל תואר זה להשפיע על החברה.

דרך נוספת לעשות זאת, טענה פרופ' מור, היא להעניק תארים מתקדמים בייעוץ ארגוני. לטענתה, תואר זה יקנה לתלמידים מקצוע שבעזרתו יתאפשר להם להשפיע בצורה משמעותית יותר על החברה. היא סיפרה כי במהלך הכנס ניגשה אליה סטודנטית מיואשת הלומדת לתואר שני באוניברסיטה, אשר התייעצה עמה לגבי העתיד הצפוי לה עם תואר שני בסוציולוגיה. "מה אני אעשה עם זה?" שאלה הסטודנטית. הפתרון הינו פשוט, הציעה פרופ' מור, עליך להציג את עצמך בתור "יועצת ארגונית". עם הכשרה זו, הסבירה לסטודנטית, יש לך מה להציע לשוק. מדברים אלו, ניתן להסיק כי התשובה של פרופ' מור לשאלה אודות תרומתה של הסוציולוגיה הינה פשוטה –הסוציולוגיה יכולה לתרום ולהשפיע בתחומים בהם יש ביקוש למרכולתה במסגרת השוק.

באותו המושב השתתף גם פרופ' מיכאל שלו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. פרופ' שלו דיבר על הניסיון שלו בתור אקדמאי להשפיע במסגרת פורומים ציבוריים וחברתיים, ועל התסכול שהוא חש מאי-ההצלחה של ניסיון זה. לטענתו, חוסר הצלחה זה נובע בעיקר מהפערים הגדולים, ואולי הבלתי-ניתנים לגישור, הקיימים בין המחקר הסוציולוגי הביקורתי לבין הממסד. בבסיס פערים אלו, הוא טען, עומדים לא רק פערי שיח וז'רגון (כפי שטענה ענת סרגוסטי באותו הפאנל) אלא גם פער מהותי הקיים בהנחות היסוד המנחות את הגופים השונים.

אך הניתוק בין הממסד לסוציולוגיה לא התקיים מאז ומתמיד, ודבר זה הוזכר והודגש באופן ברור במושב האחרון של הכנס, שתחילתו הוקדש לזכרו של מי שייסד את הסוציולוגיה הישראלית ועמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית והאגודה הסוציולוגית במשך שנים רבות: פרופ' שמואל נוח אייזנשטדט. כפי שסיפר פרופ' עזריה, למרות הצלחתו הגדולה בזירה הבינלאומית, אייזנשטדט מעולם לא זנח את הזירה הישראלית. בשנות החמישים והשישים הוא הפך את סגל המחלקה לסוציולוגיה לקבוצת מחקר שהייתה מוקדשת לחקר היבטים מרכזיים של החברה הישראלית: הקיבוץ, המושב, העלייה, החינוך, תנועות הנוער, היהדות, הצבא ועוד. עשייה זו התבוננה מקרוב על המפעל הציוני והייתה הראשונה שחקרה אותו. עם-זאת, כיום קיימת הסכמה רחבה על כך שמחקרים אלו לא נעשו מפרספקטיבה ביקורתית ואף היו מגויסים כמעט באופן מוחלט ליצירת צידוק לפרויקט המדינתי הצעיר.

לאור שתי דוגמאות אלו, נראה כי תרומתה של הסוציולוגיה לחברה הישראלית מתאפשרת בשני נתיבים עיקריים: דרך חיבור עם דרישות השוק, או דרך חיבור עם הממסד הלאומי. את הטענה הזו השמיע פרופ' אורי רם, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת פאנל בנושא: "הסוציולוגיה הישראלית – עבר, הווה, עתיד". במושב זה טען פרופ' רם כי בעידן הנוכחי לכודים מדעי החברה והרוח בישראל "בצבת של תנועת מלקחיים" המשנה את מבנה ותכני הידע. הצד האחד של המלקחיים הינה הדרישה ממערכת ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה להגיון הניאו-ליבראלי, שאחד מתוצאותיה הינו "ייבושם" של תחומי דעת רבים הנתפסים כ"חסרי תועלת". במקביל, במישור הלאומי מתעוררת דאגה לגבי תחומי דעת הנתפסים ככאלה התורמים מבחינה לאומית, מה שמוביל בתורו ל"תמיכה ייחודית מטעם המדינה ומוסדות ציבוריים ופרטיים" לתחומים אלו בלבד. התוצאה של תהליכים דיאלקטיים אלו, טוען פרופ' רם, היא חיסולם של מדעי החברה והרוח ה"עוסקים במדע בסיסי ובמדע ביקורתי". תהליך דיאלקטי זה מתאר בצורה ברורה את הנתיבים אותם מייצגת גישתה של פרופ' מור מחד, והמורשת של אייזנשטדט מאידך.

בדבריו, פרופ' רם אמנם העמיד סימן שאלה גדול באשר לסיכוי וליכולת של הסוציולוגיה לתרום ולהשפיע בכיוונים שאינם מתיישרים עם רצון ודרישות השוק מצד אחד, או עם פעולות הממסד מצד שני. יחד עם זאת, הוא לא השאיר ספק באשר לתפקיד שלדעתו צריכה הסוציולוגיה לשאוף למלא: הניסיון לשמש כמדע ביקורתי, שאינו משתף פעולה עם התהליכים החברתיים והכלכליים שמאפיינים את ישראל של היום, אלא שואף לנתח אותם, לנסות להבינם ואף לבקר אותם.

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

ארבעה-עשר שבועות לאחר מכן, שוב אותה הכיתה, ושוב אין אוויר. 35 מתוך 40 הסטודנטים שלי, שעכשיו אני כבר מכירה בשם ובפרצוף, יושבים ולועסים טופי (כי אולי שמפניה היא לא בחירה הולמת). לשמחתי, הם כבר צוחקים מהבדיחות שלי. לצערי, הם כבר לא כל כך שקטים. עוד שעה וחצי שהפעם מרגישה כמו עשרים דקות, ונגמר.

שלושת החודשים פלוס שבועיים שבהם עבדתי כמתרגלת בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' היו עבורי חוויה אחרת – חוויה מתישה, של רכבות הרים רגשיות ועבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אבל גם מסע מתגמל, מעשיר ומלמד. העבודה כמתרגלת, לפחות במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, איפשרה לי ולעמיתיי המתרגלים חופש בחירה וביטוי אישי עצומים. במרבית הזמן, זהו יתרון מבורך, אבל בחלקו, מעמיד אופי העבודה החופשי בפנינו, המתרגלים, מספר דילמות לא פשוטות

הקשיים המרכזיים שבעבודת המתרגלת, כפי שאני רואה אותם, הם שניים: האחד נוגע בתחומי אמות המידה להערכת הסטודנטים, והשני – בידע הדיסציפלינרי.

קורסי המבואות שאותם אנחנו מלמדים בנויים במתכונת של 'ארוחת טעימות', כאשר איננו מעמיקים בתחום תמטי או תיאורטי אחד, אלא מתפרשים על פני קשת רחבה ביותר של נושאים, מהם אנחנו מציעים לסטודנטים 'לטעום' על קצה המזלג. הטעם במבנה מניפתי שכזה מובן, אבל מציב בפני המתרגלים, ולעתים גם בפני הסטודנטים, מספר סוגיות מורכבות. במרבית המקרים נוטים חלקנו, במהלך התואר הראשון וגם לאחריו, להתמקצעות בהיצע מצומצם יחסית של תחומים תיאורטיים או תמטיים. מכאן עולה שאלה קשה לפתרון: איך להציג בצורה מעמיקה ומקיפה נושא שאינו תמיד תחום העניין העיקרי שלנו, ואיך, למען השם, להעביר לסטודנטים שלנו תחום מחקר שלם בשיעור אחד קצר שאורכו שעה וחצי?

הקושי המרכזי השני שאיתו נאלצתי להתמודד כמתרגלת הוא אמות המידה להערכת עבודת הסטודנטים – האם להשוות ממוצעים בין המתרגלים או שאולי יש דבר כזה 'קבוצה חזקה' יותר? מתי מגיעה לסטודנט הארכה בהגשת התרגיל ועד כמה יש להתחשב בנסיבות אישיות? עד כמה לקחת בחשבון את ה'הון התרבותי' שאיתו באו הסטודנטים מהבית?

במהלך החודשים האחרונים גיליתי כי קשה לי להתעלם מהדילמה שמציבה בפני ההתמודדות מול אותם סטודנטים מוכשרים, שבתחרות המהירה אל התואר הראשון מתחילים בעמדת נחיתות, בין אם על רקע לאומי או לשוני (ראו כתבתה של אנג'אם חוסיין) ובין אם על רקע אחר. ככלל, המערכת האוניברסיטאית אינה מספקת פתרון מספק לקשיים כאלה (אם כי ראויה לציון פתיחתה, לא בלי קשיים ניכרים, של קבוצת תרגול מיוחדת לסטודנטים ששפת אימם אינה עברית). וכך מצאתי עצמי יושבת, פעמים רבות מדי במהלך השנה, מול סטודנטים שאתרע מזלם ואינם בקיאים בשפה ה'נכונה' באקדמיה – תרתי משמע. הפתרון שמצאנו אני וחברי המתרגלים כולל שעות קבלה מורחבות, תרגולי חזרה, פגישות אישיות שלא בשעות הקבלה, מיילים אל תוך השעות הקטנות של הלילה ושעות קבלה שנמשכות גם אל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס.

כמה גדול היה הסיפוק שהרגשתי כשסטודנטית פלונית, שכנראה לא החזיקה ב'הון הנכון', הצליחה, בעזרת הרבה עבודה בבית וחצי שעה בשמש שמחוץ לכיתה יחד איתי, להגיע להישג המרשים של שיפור הציון שקיבלה ב-25 נקודות. גדול היה גם התסכול כשסטודנטית אלמונית אחרת, חריפה ומתעניינת, לא הצליחה, חרף מאמציה, לעבור את סף ה-80 בתרגילים שהגישה. ישנם כמובן כאלו שלא מתאפיינים לא בהון ולא ברצון, אך הפיתוי 'לפצות' את אלו שהדבר העיקרי שמונע מהם 'ליישר קו' הוא המקום שבו נולדו הוא גדול, וקשה עד בלתי אפשרי לסמן את הגבול שבו ההעדפה המתקנת הופכת למוגזמת. האחריות המוטלת עלינו היא כבדה במיוחד מכיוון שאנחנו יודעים כי סטודנט שנכשל אצלנו לא יוכל לעבור לשנתו השנייה לתואר – ולא לכולם יש את הפנאי והכסף להמשיך גם לשנה רביעית. במהלך השנה מצאתי עצמי עומדת לא פעם בפני הדילמה שבין מצוינות אקדמית לבין שוויון הזדמנויות: האם תפקידי, כמתרגלת, לתת קדימות למצטיינים או שאולי לאפשר לסטודנטים ש'באחריותי' נקודת התחלה שווה במירוץ המתיש אל התואר? לרוץ עם החזקים או לאסף את החלשים?

שבועיים לאחר השיעור האחרון. אני יושבת בחדר הסטודנטיאלי שלי ובודקת את הניתוח ה-39 במספר של 'היפה והחנון'. מימיני ערימת תרגילים מסומנים במרקר ורוד זוהר, סימן לכך שנבדקו.

ולסטודנטים שלי –  כפי שאמרו הדולפינים כשעזבו את כדור הארץ – היו שלום, ותודה על הדגים.

 נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומתרגלת בקורס מבוא לסוציולוגיה. 

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.