הם באו לראות סרט, ובמקום לראות את הסרט הם כל הזמן עם הראש בתוך הדפדפת, כותבים בטירוף שעוקף את מהירות ההקלדה של קצרנית בית המשפט העליון. וגם כל האורות הקטנים והבלתי פוסקים באולם… בדיעבד התברר שתלמידי אנתרופולוגיה בשנה א' נדרשו לצפות בסרט בפסטיבל ולהגיש עליו דוח קריאה. אני, שהתרגלתי לעבודה האוטומטית, והקהל, שהתרגל לצפייה האוטומטית, חווינו שבירה של כל כללי הטקס. אני חייב לציין שההפרה של המרחב הקולנועי השקט, השגרתי, הייתה מעניינת לצפייה ומעוררת המחשה של מחשבות ממבוא לאנתרופולוגיה. אם נתייחס לעובדה שהאתנוגרף בשטח לא מצליח לראות את כל המרחב ושומר את כתיבת רוב רשמיו לאחר התצפית כדי שיוכל לראות ולחוות כמה שיותר, נוסיף לכך את העובדה שבקולנוע עדשת המצלמה מצמצמת את המרחב ועורכת אותו וכך מכוונת את הראש של הצופה לכיוון האחד ולא לכיוון האחר ומגבילה את מבטו,ועל שתי עובדות אלו נוסיף את העובדה שרוב הסטודנטים שבאו להפר את המרחב הקולנועי החשוך והשקט טמנו את ראשיהם בדפדפותיהם לפרקי זמן ארוכים– כל אלה גורמים לי לתהות– כמה הם ראו באמת? ואם נשליך את זה למציאות עבודת השדה האנתרופולוגית, כמה החוקר רואה באמת?האם יש טעם להמשיך ולשאול ולחקור את המציאות, מפני שכל זה מעלה סימן שאלה אחד גדול– האם בכלל מישהו רואה את האמת?חוויה אישית ומעניינת זו לקחה אותי לכיוון אסוציאטיבי אחר, גם הוא מתוך עולם הקולנוע, וגרמה לי להרהר בסרט "ענן אטלס" ובאופן החדשני שבו הוא מציג את מושגי האמת והבדיון בהקשר הקולנועי. בפסקאות הבאות אביא הרהורים אלו ואסביר מדוע מומלץ מאוד בעיניי ללכת לאיבוד יחד עם הסרט במבוך הוויזואלי והתוכני של שאלת הבנת האמת.

 

מהפכה בסרטי הקולנוע – שבירת מרחבי הסרט והחיפוש אחר האמת

בפסטיבל טורונטו האחרון נעמד הקהל למשך עשר דקות לאחר שצפה בהקרנת הבכורה של הסרט שנמשך 172 דקות. הסרט שהרשים את הקהל (ואותי, אף שלא הייתי בטורונטו) הוא "ענן אטלס" של האחים ואשובסקי וטום טיקוור, אשר מבוסס על הספר של דיוויד מיטשל. כמו הסרטים הקודמים של האחים ואשובסקי ("מטריקס", "וונדטה"), גם הסרט הזה מנופף ברעיונות חברתיים ופילוסופיים עמוקים בעזרת התחפשות לסרט "הוליוודי קליל". האקשן מגיע במינון הנכון, בניגוד למנת היתר שחווים ב"מטריקס". גם המסרים החברתיים והפילוסופיים מועברים בצורה חלקה ונוחה יותר לעיכול, ולא בפראות ובבוטות כמו שעשו האחים ב"וונדטה". אני אתחיל ואומר, תשכחו מכל תיאור שתקראו, פשוט לכו לראות את הסרט. את הסרטים של האחים ואשובסקי אי אפשר רק לראות או לספר, צריך לחוות אותם.

הסרט "ענן אטלס" הוא עוד צעד התפתחות משמח ביצירה של האחים ואשובסקי. הסרט נוצר לאחר בשלות יצירתית של האחים, שמאפשרת להם לספר סיפור עמוק ומורכב מהרבה חתיכות שונות בצורה מאוזנת שתהיה נעימה ומעניינת לכל צופה. בעצם, אני מנסה לומר שאם בא לכם אקשן, רומן, קומדיה, דרמה, מתח, פשע, הרפתקה– קיבלתם הכול! אולי זה נשמע מעט מבולגן, אבל בעזרתו של טום טיקוור (שעשה דבר דומה ב"ראן לולה ראן") אנחנו מקבלים שישה סיפורים מופרדים ומחוברים שמסופרים בו-זמנית ועדיין מסודרים בסדר מופתי. וגרוע מכך, בכל ששת הסיפורים מופיעים אותם השחקנים בדמויות שונות. בשעה הראשונה הייתי מבולבל, מה קורה כאן,שאלתי את עצמי, טום הנקס הוא הרע? הוא הטוב? באיזה זמן אני נמצא עכשיו? זה אותו סיפור בכלל? מה הקשר בין הסיפורים? מתברר ששאלתי את השאלות הנכונות. בניגוד לסרטים הנפוצים שמספרים סיפור קבוע לאורך תקופת זמן אחת, עם גיבור מרכזי, ומתמקדים בעיקר בטקסט או בוויזואליות או בסאונד, האחים ואשובסקי מנצלים הכול ונותנים לצופה מהכול. אפשר לחשוב על כך כמו על FULL HD  לתמונה– הצופה מקבל FULL MOVIE לסרט. האחים ואשובסקי רוצים לבלבל את הצופה, לנתק אותו מכל מחשבה שיש לו על זמן, הווה, עתיד, עבר. הם רוצים לנתק את הצופה מלהיות מקובע לדמויות החזותיות לאורך הסיפור. התבלבלת? יופי, עכשיו כשהמוח מבולבל הוא מוכן לקבל כל מסר שייצור לו סדר בבלבול. כמעט התייאשתי, ופתאום מתוך כל הבלבול הכול התחבר, הבנתי מה לעזאזל רוצים ממני. התחושה מהצפייה ב"ענן אטלס" היא בדיוק אותה התחושה שמרגישים בפעם הראשונה שמצליחים לפתור את הקובייה ההונגרית הארורה. בהתחלה אתה חושב, אחר כך אתה מתחיל לסובב את הצלעות באקראיות לקראת ייאוש שיגרום לך לזרוק את הקובייה בעצבים, ואז פתאום מגיעה הפעם הבודדת והנדירה הזאת שייתכן שלא תקרה לך שוב–אתה רואה את הדרך לפתרון ואתה מתחיל לסובב את הצלעות בהתלהבות עד שאתה פותר את הקובייה.

מה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולסרט? פרט לרעיונות שעולים בסרט, שאפשר להגות בהם ולהתפלפל בהם מבחינה סוציולוגית במשך שנים, צריך להסתכל על הסרט כסרט מכונן שפורץ את הדרך לעוד סרטי FULL MOVIE שכמותו. בשנה שעברה, בקורס המאלף "מבוא לשיטות מחקר איכותניות"של נעה אפלויג, תיארה המרצה את הדרך שבה מספרים האינדיאנים סיפור. בתרבות האינדיאנית לא מספרים סיפורים ברצף הכרונולוגי שאנחנו רגילים לו, אלא מספרים סיפור בצורה מעגלית שסובבת סביב רעיונות ועקרונות שחשוב למספר להדגיש–הסיפורים הראשונים יהיו אלה שמבליטים את הרעיון או את המסר החשוב ביותר בצורה הטובה והבולטת ביותר. את אותה הדרך הסיפורית מיישמים האחים ואשובסקי בסרטם. אתה יכול לנסות לעקוב ולחפש קווי זמן, דמויות ועלילה קבועים, אבל הם כל הזמן מזכירים לך, זה הרעיון, טמבל! בכל פעם אתה מקבל פיסה מסיפור אחר, וכל הפיסות מצביעות על רעיון אחד, אחר כך על רעיון אחר, ולבסוף כל זה נועד כדי ליצור את החוויה של הרעיון "הגדול" של הסרט. יש מסרים חברתיים ופילוסופיים רבים בסרט, ואחד מהם קשור לחזות הפיזית שלנו ולקשר שלה לזהותנו ה"אמתית", מסר שיישמה לאנה (לשעבר לארי) ואשובסקי במציאות לאחר ניתוח לשינוי מין. עד כמה באמת משנה החזות החיצונית שלנו את הזהות שלנו?

אך למרות רעיונות רבים ומעניינים כגון זה, נדמה שהמסר שמהווה את הציר המרכזי בסרט הוא מעין פיתוח "ניו-אייג'י" של רעיון "התודעה הכוזבת".הטענה בסרט היא שיש אמת אחת נסתרת מן העין בעוד כולנו שרויים בתודעה מזויפת. זוהי תודעה לא-אמתית בשתי רמות. ברמה הראשונה אנו שרויים במצב שבו אנחנו מאמינים שמה שאנו רואים וחוקרים הוא האמת;ברמה השנייה אנחנו מבינים שהאמת אינה גלויה לעינינו ואינה נמצאת לפנינו כפי שחשבנו ברמה הראשונה של התודעה הכוזבת, ואנחנו מחפשים אחר "האמת האחת". אך לפי היוצרים, גם התפכחות זו ברמה השנייה של התודעה היא תודעה מזויפת, מפני שאנחנו עושים זאת מתוך התעלמות או ידיעת העובדה שלא נראה את האמת לעולם. התשובה הניו-אייג'ית של האחים להתפכחות ולמציאת האמת תחת מצב התודעה האשלייתית הכבדה הזאת היא שהסיכוי היחיד לגלות את האמת יגיע מחוויית החיים בזמן שאנחנו מחפשים תשובות לשאלות. רק כך נחווה את האמת (גם אם לא נראה אותה או לא נוכל להצביע עליה בבירור).הם אומרים בסרטם שעלינו להבין שחיינו הם לא רק חיינו, אלא הם חלק ממערך קוסמי שלא נוכל לתפוס אותו במבט הבודד שלנו;החיים שלנו וההחלטות הפרטיות ביותר שלנו משפיעים על העולם כולו– ובמילות הסרט, " Our lives are not our own, we are bound to others, past and present. And by each crime and every kindness, we birth our future".

בסרטי "מטריקס" יצרו האחים מהפכה בסרטי האקשן ההוליוודיים באמצעות טכנולוגיות ה-Bullet Time וכוראוגראפיית האלימות הסיניות שעוצבו לחך האמריקני, תוך שהם מפציצים את הצופה בטקסט וביצירת מציאות ויזואלית שמבוססת על רעיונות בהגות אקזיסטנציאלית. ב"וונדטה" העלו את שיח הזהות ואת השיח הליברלי למרכז הבמה של עולם הקולנוע, שוב עטוף בקלילות של סרט מתח-אקשן. שינויים אלו בעולם הקולנוע, יחד עם מהפכת התלת-מימד של ג'יימס קמרון, היו עד כה שינויים "קוסמטיים"בעולם הקולנוע, ולא מהותיים. אף על פי שיש שיאמרו שהעובדה ש"וונדטה" שודר לא מזמן בסין מעלה את חשיבותו של הסרט בעולם הקולנוע, אני לא אתנגד לכך באופן נחרץ, ורק אומר שהוא חשוב ומהותי לעם הסיני יותר מלעולם הקולנוע. לעומת הסרטים האלה, "ענן אטלס" הוא אחד מהשינויים המהפכניים המהותיים שחווה הקולנוע בשנים האחרונות. זוהי מהפכה באופן שבו מספרים סיפורים בסרטי המיינסטרים שוברי הקופות. הסרט מאפשר לנו לראות כיצד אפילו הדרך שבה אנו מספרים את הסיפור טומנת בתוכה את המסר. צילום ועריכה בעלי מסר שמקביל למסר הטקסט ואליהם הגורם שמשלים צפייה בסרט לחוויה שלFULL MOVIE.

תעלול קטן ומוצלח של שבירת זהות שמדגים חלק מהחוויה של ה-  FULL MOVIE נעשה בסוף הסרט, כאשר כל שחקן מוצג בכל מגוון הדמויות ששיחק בכל סיפור. זהו תעלול ויזואלי בלתי שגרתי ובלתי נפוץ בעולם הקולנוע,והוא משמש להעברת המסר של הסרט בערוץ הוויזואלי באופן חדש. תופתעו לגלות כמה פעמים לא זיהיתם את השחקנים כלל, כך למשל – זהירות, מיני ספוילר – האלי ברי בתפקיד מנתח קוריאני ויו גרנט בתפקיד קניבל ברברי.

בקיצור – אם יש לכם מבחנים ואתם מחפשים איך לדחות את הלימודים עוד קצת, "ענן אטלס" יעשה את העבודה.

 

את תרבות הטרמפים של "אזרחים למען חיילים" הציגה "החמישייה הקאמרית" במבחר מערכונים, כמו זה. המערכון מציג טרמפ ספונטני עם זר.

התפיסה הביטחונית הרווחת צמצמה את עולם הטרמפים למקומות שבהם התחבורה הציבורית מצומצמת ולא נותנת מענה מספיק לצורכי התושבים. כלומר, הסולידאריות הציונית הכללית הצטמצמה לסולידאריות יישובית מקומית. יש להניח שככל שהיישוב מרוחק יותר, כך הסולידאריות בין בעלי כלי הרכב ובין אלה שאינם – גדלה. פונקציה ליניארית חיובית, בהחלט. אפשר לאפיין את הטרמפים הללו כטרמפים ספונטניים עם אנשים שביניהם חוט מקשר – לרוב הם גרים באותו יישוב ועל כן נוסעים באותם צירים.

ואז מחיר הדלק עלה ועלה, ועלה שוב. ואז צוקרברג עשה מיליונים וטרף את הקלפים של עולם הרשתות החברתיות. פייסבוק מלאה בלוחות טרמפים מכמה סוגים, ובהם לוח הטרמפים של האוניברסיטה העברית ועוד רבים וטובים. רשת חברתית אמנם הייתה קיימת לפני עידן האינטרנט, אך אין ספק שבהשוואה להיום היא הייתה מוגבלת ומעוגנת בכישורים אישיים של אינטראקציה בין-אישית. נוסף על הכאב בארנק שקשור להזזת מכונית ממקומה, התחזקה המודעות הסביבתית שהחלה לקטלג בנהיגה גם דרך לפליטת פחמן דו חמצני. (לידיעה, כל קילומטר של נסיעה ברכב במהירות 90 קמ"ש פולט לאוויר כ-160 גרם פחמן דו חמצני, ומכאן שנסיעה מתל אביב להר הצופים משמעה פליטה של כ-12 ק"ג פחמן דו חמצני).

שיקולי הרווח וההפסד, יחד עם הפלטפורמה הטכנולוגית, הביאו לתופעה תרבותית חדשה ומעניינת – טרמפים מתוכננים מראש. אלה מפגישים אנשים שכל המשותף ביניהם הוא חברות באותו עמוד פייסבוק. כלי זה מאפשר הפחתה של הזרות ושל החששות המלווים מעשה כמו הכנסת אדם זר לרכב. עם זאת, בסיס ההיכרות הוא קלוש, ועל כן מדובר בטרמפים שאינם ספונטניים והם מתואמים מראש, עם אנשים זרים. אבקש לבחון את השילוב החדש שנעשה בעזרת טכנולוגיה ואנתח את האינטראקציות החברתיות העולות ממצב חברתי ייחודי זה.

אפשר לראות בטרמפים מהסוג הנבחן דוגמה לסולידאריות מסוג חדש. סולידאריות זו צמחה על רקע כלכלי שהעלה רצון לחלוק בנטל. מכאן החלו אנשים להציע לזרים שנמצאים באותו עמוד בפייסבוק להצטרף אליהם לטרמפ "בהשתתפות", כלומר בנשיאת הנטל הכלכלי באמצעות תשלום סמלי. חליפין זה – כסף תמורת נוחות – יוצר תלות דווקא של הצד החזק – הנהג, בחלש – הנוסע. עצם התשלום לטרמפ נותן לנוסע את הביטחון שאותו נהג לא יברח בלעדיו. יחסי תלות אלו מבטיחים את ההצלחה ואת ההמשכיות של עולם זה. המחיר שכל הנוכחים באינטראקציה משלמים הוא בעצם קיום שיחה רנדומאלית עם זר מוחלט. זימל מסביר כי העיר מקבצת אנשים ומבטלת מרחקים ביניהם. כלי תחבורה בכלל, ומכונית פרטית בפרט, יוצרים חלל אינטימי המחייב סוג מסוים של אינטראקציה.

הצרכים החברתיים של הגורמים השונים – חיסכון בכסף או הרצון להגיע מהר – יוצרים למעשה רשת חברתית סבוכה של בעלי מכוניות וטרמפיסטים. הקדקודים ברשת זו הם כל האנשים אשר יוצרים אינטראקציה ביניהם – מפרסמי המודעות והעונים להם. בין הטרמפיסטים גם נוצרים קשרים, הם מכירים זה את זה דרך טרמפים משותפים וחולקים עצות ותלונות על מצב התחבורה. הרשת החברתית מחוללת ויוצרת את עצמה כל הזמן. דוגמה גראפית לרשת חברתית הכוללת את האנשים ואת הקשרים ביניהם מראה כי יש קדקודים חשובים יותר. במקרה זה אפשר להגדירם כנהגים עיקריים בעמוד, אשר מצליחים למלא את רכבם, נוסעים בתדירות גבוהה וזוכים לאמינות מצד אחרים. אפשר לומר כי הם מצטיינים בתחומם. הרשת החברתית מסייעת להפחתת הסיכונים הכרוכים בנסיעה כזאת, באמצעות העברת מידע בין הקדקודים.

כאשר הרשת החברתית הופכת פעילה ושמישה יותר, למשל באמצעות אינטראקציות חוזרות ונשנות בין אותם פרטים, נצפה לשינוי בהתנהגות בין הנוסע לנהג. מכיוון שנוצר בסיס היכרות מאינטראקציות קודמות, תיתכן תחושת נינוחות שתאפשר לשני הצדדים להתנהג כמכרים, ובהתאם לכך לבצע בנסיעה פעולות כמו שיחת טלפון בדיבורית או עיסוק בעניינים אחרים, פעולות שאנו לא נוטים לבצע בטרמפ 'רגיל', עם אנשים זרים לחלוטין.

חשוב להזכיר את התשתית אשר הביאה לצמיחת הסולידאריות המדוברת. מצב התחבורה הציבורית בישראל הוא, בלשון המעטה (ועם כל הכבוד לרכבת הקלה), על הפנים. דבר זה סייע לצמיחת שדה חדש של דינאמיקות בין-אישיות. בסיטואציה – כמה זרים בעלי מטרה משותפת (להגיע ליעד בקלות), הכלואים יחדיו בכלי פח ממונע, לזמן מוגבל אך בלתי ידוע בוודאות. הטרמפ הזר (לעומת הטרמפ עם המוכר, שהוא פחות מעניין כרגע) הוא מעין צלחת פטרי לאינטראקציה חברתית. הטקטיקות החברתיות שנוקטים נותן הטרמפ והנוסע נראות כלקוחות ממצבים חברתיים אחרים: עולם הדייטים והבליינדטיים, פוליטיקה, רשתות חברתיות ואופורטוניזם.

בעולם הטרמפים, בעל השררה הוא הנהג, ואז נפתחת תחרות בלתי נראית בין הטרמפיסטים הפוטנציאליים. לרוב נהוג לתאם את הטרמפ דרך הודעת טקסט, ואז הטקטיקה היא לנסח את הודעת הטקסט לנהג באופן שיגרום לו להגיד לי שיש מקום בעבורי. או להעדיף אותי.

חלוקת התפקידים וההתרכזות בנהיגה מסייעות להתמודד עם הזרות. עם תחילת הנסיעה החברים בסיטואציה נוטים לנסות לשבור את הקרח בכמה אמצעים. להלן מדריך מקוצר לטרמפיסט המתחיל. גזור ושמור :

–          שאל על סיבת הנסיעה – "מה? גם אתה גר בתל אביב? איפה? אהה… אני ליד כיכר רבין". זה מסייע לרוב להגביר את רצון הנהג להוריד אותך ליד הבית.

–          זרוק הערה על פרטים מעניינים ברכב, זה שובר את הקרח – "ואוו, הריפוד של הרכב אדיר! מאיפה הבאת כיסוי מושב של מלחמת הכוכבים?" אתגור המובן מאליו למי שנוסע באותו רכב זה זמן רב מהווה בסיס לאינטראקציה נעימה.

–          התבכיין על המרחק, על הפקקים, על הקושי לנהוג בכבישי ישראל – הפגנת ידע תרבותי נכון תסייע ביצירת אווירה נעימה ברכב, הרי תמיד מתאחדים בעת צרה.

–          שאל מה הנהג לומד ובאיזו שנה הוא. זה יעזור לך להבין את יחסי הכוח ברכב. הנהג, כמובן, יכול להיות גם נהגת. אין בכוונת עצות אלו לרמוז ליכולות התחום של מגדר זה או אחר, זוהי רק נוחות לשונית.

–          תמיד אפשר ללכת על השיטה הקרויה "שיטת הימנעות אגד" – למי שאינו רוצה לפצוח בשיחת חולין, יש טקטיקות הידועות לכל נוסע בתחבורה הציבורית – הירדמות, עיתון, דיבור בטלפון – אם כי הפגנת חוסר סוציאליות מובהק אינה רצויה.

–          לתשומת לבו של הטרמפיסט ארווינג גופמן, לקדמת הבמה ואחורי הקלעים תפקיד חשוב בשלב בחירת הטקטיקה, שהרי גם אם אתה מת לישון, יש צורך לציית למספר נורמות חברתיות כאשר נכנסים לרכב בישראל. נורמות זה לא בכדי.

–          נהגים יקרים, זכרו! אם ברצונכם לצמצם את הוצאות הדלק, עליכם לקחת חלק בטקס הטרמפים המתואר. אם תאותרו כנהגים א-סוציאליים, יעדיפו הטרמפיסטים הפוטנציאליים שלכם לשים את ממונם אצל אנשים נחמדים יותר.

מן הניתוח ומן החוויה האישית עולה כי טרמפים הם רעיון לא רע בכלל וכורח המציאות במדינה צפופה כמו שלנו. הטרמפים המדוברים הם כמובן ייחודיים בשל עולם הסטודנטים – כולם בני אותה קבוצת גיל ועם הון תרבותי משותף המקנה נושאים רבים לשיחה. מהפן הכלכלי נראה כי מדובר בעסקה כלכלית משתלמת לכל הצדדים, ומהפן הסביבתי, אין ספק שחיסכון בצפיפות בכביש הוא רווח של הסביבה. המחיר שיש לשלם הוא באינטראקציה בין-אישית, הנחסכת מנוסעי אוטובוסים, ועל כך, אולי, בכתבה הבאה.

בברכת מי ייתן וכביש אחד יתקצר לפתע בשלושים קילומטר.

נטע, טרמפיסטית עד להודעה חדשה.

 

*גילוי נאות: המאמר נכתב בנסיעות באוטובוס, אבל רק מפני שבאגד יש אינטרנט. ואם הייתי כותבת אותו בטרמפ, זה היה לא סוציאלי במקצת.

 

נראה כי הצופה-מטיילת שלצדי אינה היחידה שלבה נמשך אל המראות האקזוטיים מהיבשת השחורה: תכניית פסטיבל הסרטים האנתרופולוגיים מגלה כי מתוך שישה עשר סרטים תיעודיים חדשים – שישה מתרחשים באפריקה. לעומת זאת, אף לא מצלמה אחת נוברת בתרבות גורדי השחקים של אנשי עסקים מערביים. מתוך הסרטים האפריקאיים, כמחצית מתרחשים בכפר וכמחצית בעיר – הסרטים העירוניים עוסקים בהשפעות הקולוניאליזם וחושפים עוני מחפיר ומחלות קשות. הסרטים המוצגים אמנם עוסקים בתרבויות מגוונות, אך כמעט כולן "צבעוניות", ואף אחת אינה מערבית.

אם כן, סוגיות אנושיות בשבטים נידחים, וברחבי אפריקה בפרט, ממשיכות ללא ספק לרתק את החוקרים ואת הצופים. כיצד ניגש הקולנוע האנתרופולוגי-דוקומנטרי לחקור תרבויות אלו לאחר שנים רבות של מחקר אקדמי ותהפוכות אתיות? נראה כי ה"אחרים" הממוסגרים בידיה הנרגשות של שכנתי באולם, והתחושות שהיא והם מעוררים בי, משמשים פרולוג לתחושות חזקות יותר המגיעות עם הצפייה ומהוות בסיס לתשובה לשאלה המדוברת. קהל הצופים של 2012 נזקק לכלי עזר מוסרי בהתמודדות עם תחושות ההתנשאות שמעורר הפראי, המוזר וה"פרימיטיבי במושגים מערביים". בהמשך אראה כיצד הבמאים מעניקים מפלט לתחושות אלו בדמות אנטי-גיבור מערבי הניצב בעלילה, שכלפיו מופנים חצי ביקורת נוקבים המייצרים איזון אתי ומעניקים תווית תקן מוסרית לתיעוד.

סקרנות האדם המערבי כלפי שבטים "פרימיטיביים", והתשוקה "למסגר את האחר", ידועות עוד מימי המשטרים הקולוניאליסטיים של המאה ה-19. אכן אם בתחילת דרכם נהגו האנתרופולוגים להאמין כי מול עיניהם מתקיימת תרבות של בני אדם המצויים בשלב התפתחות אבולוציוני נחות – הרי החוקרים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי דוגלים בהשקפות אחרות: האחת היא הרלטיביזם התרבותי, שלפיו לכל תרבות מעמד שווה; השנייה היא גישה ביקורתית כלפי השפעות האדם הלבן וכלפי המבט המתנשא של המערב ושל האקדמיה בעבר. משבר הייצוג, שערער על התיימרות האדם הלבן לייצג במחקריו את האדם השחור, הוביל את החוקרים להשקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את הקורא בלגיטימציה לתאר מציאות שונה של תרבויות אלו באופן שאינו מתנשא.

גם הבמאים האנתרופולוגים רוכשים לעצמם לגיטימציה לשוטט עם המצלמה בין הכפרים האפריקאיים. חוויית הצפייה בסרט "למסגר את האחר" מעלה השערות פרשניות בנוגע לאופן שבו תהליך זה מתבצע. הסרט מתרחש בכפר בדרום מזרח אתיופיה, שבו חי שבט המורסי, אשר נשותיו נוהגות לחתוך את שפתן התחתונה ולהרחיבה עד שתוכל לשאת צלחת. הסרט עוסק בתופעת התיירות באזור ועוקב אחר שתי נשים משני צדי המתרס: צלמת הולנדית המגיעה לצלם את המראה האקזוטי ובתמורה משלמת לנשים המורסיות, ואישה מורסית המתארת את חוויית המפגש דרך עיניה. מתן הקול לאישה המורסית הוא ללא ספק תוצר פוסט-קולוניאליסטי של משבר הייצוג, והתוצאה המתקבלת חותרת לתחושה שוויונית, כבר בבחינת זמן המסך של שתי הנשים.

פרשנותי לתהליך קבלת הלגיטימציה נעוצה בתחושות שעלו בי במהלך הצפייה, ומצוטט להלן קטע מתוך יומן צפייה שניהלתי:

"המרואיינת מסבירה ומדגימה כיצד הנשים חותכות את השפה ומרחיבות אותה. היא מספרת שהיא מגישה בעזרת הצלחת אוכל לבעלה. זה מזעזע בעייני, ואני מרחמת עליה. קשה לי מאוד לצפות בשפה החתוכה המורחבת, עד כדי רצון עז להסיט מבט מהמסך, להפסיק לראות… בריאיון עם הצלמת ההולנדית, היא מספרת שהיא מתרגשת לקראת התמונות שהיא עומדת לצלם, יותר מאשר לקראת האנשים שהיא עומדת לפגוש. היא באה עם ציפיות מוגדרות כיצד התמונה הנכספת תיראה ומדמיינת את התמונות בתאווה. זה מעורר בי לעג וזלזול".

במהלך כל הסרט מתקיימת במוחו של הצופה המערבי השוואה בינארית בלתי נמנעת בין הכפריים השחורים, החיים בקרבה רבה יותר לטבע, ובין הצלמת המצוידת בשיאי הקדמה הטכנולוגית, המייצגת את התרבות האנושית המרחיקה עוד ועוד מן הטבע. בנוגע לצד הקרוב יותר לטבע במתח בינארי זה, הצופה המערבי מתקשה לעכל מנהג משונה כמו הרחבת השפה. המראות מציבים אתגר לרלטיביזם התרבותי, המתחיל בתהייה, מדוע הנשים ממשיכות לפצוע את עצמן בצורה כזאת, ועלול להתגלגל במדרון של שאלות קשות יותר על הבעייתיות שבהצבת מצלמת וידיאו באמצע כפר נידח (כבר פחות ופחות נידח) באתיופיה. אמנם על סף המדרון ממש מגיעה דמות של אישה לבנה, קיצונית וגלויה בהתנהגותה, המזמינה אליה את כל חצי הביקורת כולם. אפשר להבין כי הסיפור של האנשים שהיא מצלמת לא מעניין אותה באופן מיוחד. היא מעוניינת באקזוטי-השחור-היפה הזה ממוסגר על קיר ביתה הנאה. לעומת הביקורת, המרוככת מראש, כלפי תרבות המובילה נשים לפצוע את עצמן – הביקורת כלפי הניכור המערבי בוערת בצופה הלבן באופן עז הרבה יותר, או לכל הפחות באופן שווה. בין שהצופים מרגישים תחושה של הלקאה עצמית בצפייה בדמות המייצגת אותם, ובין שהם מבקרים אותה תוך שהם מבדלים את עצמם מוסרית ממנה – נוצר איזון בתחושות כלפי שתי הנשים.

כך למעשה נוצקות לתוך החלוקה הבינארית של טבע מול תרבות עוד משמעויות ביקורתיות, ולפיהן כל מה שמערבי מעורר ביקורת, ניכור, זעם ולעג, וכל מה ששחור, נוסף על התחושות שהיו קיימות תמיד – רתיעה בשילוב סקרנות מהאקזוטי – מעורר אמפתיה ורחמים ונתפס במעמד של נרדף. על כן, בשל התהליך המתואר פה, האור השלילי שבו מוצג המערב הוא, לתחושותיי, כרטיס הכניסה של הסרט לחצות את דלת אולם הקולנוע.

את טענה זו מעוררת גם חוויית הצפייה בסרט "גראנד הוטל". סרט זה מתרחש בבית מלון מפואר שבנו הפורטוגזים בעת שליטתם במוזמביק, אשר מאכלס כיום חסרי דיור מקומיים. הבמאית מתעדת את התרבות הייחודית שהתפחתה בקרב דיירי המלון בעידן הפוסט-קולוניאלי, ובצל השלכותיו. אולם היא אינה מסתפקת בכך: הסרט משלב ראיונות, בעיקר מושמעים, עם פורטוגזים שרידי המשטר הקולוניאלי של אותה התקופה, ייצוג העוטף את ההתרחשות כצל מן העבר. בעוד הם מספרים על "גן העדן", על המלון הנוצץ והמפואר, עדשת המצלמה משוטטת סימולטנית בין שרידי המלון וחושפת מבנה מתפורר ועלוב. כמו כן משולבות בסרט הסרטות של גראנד הוטל המפואר דאז – שעל אף היות צילומים בשחור-לבן, הן יוצרות תחושה "צבעונית" יותר מצבעי האפור השולטים בסרט העכשווי. כך למעשה הבמאי יוצר בעריכה מתוחכמת קונפליקט קולנועי של ממש בין שתי הקבוצות, הרי הוא הקונפליקט ההיסטורי בין עשירי הקולוניות לעניי מוזמביק, המתעורר לחיים בסרט.

גם כאן הסרט אינו מסתיר מעינינו רגעים שעלולים לעורר ביקורת על הדיירים האפריקאים. כך לדוגמה, אחד הדיירים אומר: "אהבה מביאה גם צרות, האישה יכולה להתלונן שהבעל מכה אותה" (סטופס, 2010). לאחר אמירה קשה זו, המרואיינים אף מספרים שהם גונבים כדי לממן את עצמם ושהם מכרו כל פיסת תשתית "לא הכרחית" במבנה, כך שהרטיבות והתנאים הקשים נוצרו בידיהם.

ועדיין, עצם בניית בית מלון מפואר במדינה כה ענייה וכן פער המעמדות בין עשירי הפורטוגזים לעניי מוזמביק הם מוקד המשיכה של העין הביקורתית. מלבד הקונפליקט המתעורר לחיים, משולבים ציטוטים ישירים המעוררים ביקורת. מרואיינת פורטוגזית מספרת על החיים לצד עם תחת כיבוש: "מעולם לא חציתי את הכביש. לא הכרתי את השכנים שלי". בסצנה אחרת, אחד הדיירים, שאביו עבד במלון וזכה לכינוי המזלזל "beefman", מספר: "קראו לו beefman, אבל לא היה לו מה לאכול".

חשוב בהקשר זה להבהיר כי בשני הסרטים האדם הלבן לא "הושתל" בסרט בלי הצדקה – מהות תמת הסרט היא השפעות העולם המערבי על האדם השחור. אך עצם בחירת תמה כזאת יש בה כדי לחזק את עמדתי כי סוגיות של חוסר צדק בין האדם הלבן לאדם השחור הן החותמת המצדיקה את התיעוד הקולנועי.

על רקע פרשנות זו מעניין לשים לב לתהליכים המקבילים המתרחשים בשל משבר הייצוג: מתן הקול לאדם השחור וחתירה לקבלת כל תרבות באשר היא כרוכים פעמים רבות בדה-לגיטימציה פסקנית כלפי דמויות המייצגות את התרבות המערבית. נוסף על כך יש הבדל מהותי בין ביקורת כלפי המערב על רקע דיכוטומיה כה מובהקת בין חלשים לחזקים, ובין התבוננות ביקורתית פנימית בשכבות החזקות ובשכבות החלשות בתוך החברות המערביות. הרצון לפצות על עוולות הקולוניאליזם מובן בהחלט, אך שווה לפעמים לחצות את הכביש גם בכיוון ההפוך ולתעד גם את השכנים הנמצאים בצדו הראשון.

 

** הכתבה נכתבה כהמשך למטלה "רואים וכותבים", שבה התבקשו תלמידי שנה א' בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה לנתח סרט מפסטיבל הסרטים האנתרופולוגיים השני, שהתקיים בחודש נובמבר 2012 בסינמטק ירושלים. **

 

האתרים "מימונה" ו"headstart" הם הגרסה הישראלית של "kickstart" האמריקאית, והם מהווים פלטפורמה שבה יכול יזם לגייס הון באמצעות מנגנון רשתי. היזם או היזמים בונים עמוד פרופיל לפרויקט שהם מעוניינים לממן ויוצרים הצעה רעיונית לפרויקט. היזמים מבקשים ממממנים פוטנציאליים להעביר להם כסף, ובתמורה הם מציעים סוגים שונים של תגמול. התגמול למממנים משתנה מפרויקט לפרויקט, וכמוהו גם גובה התשלום המבוקש. הרעיון שעומד מאחורי פלטפורמות אלו המנצלות מודלים של ייצור רשתי או של "Peer Production", שהוגדר בספר "wikinomics" כך:

"In its purest form, it is a way of producing goods and services that relies entirely on self-organizing, egalitarian communities of individuals who come together voluntarily to produce a shared outcome. In reality, peer production mixes elements of hierarchy and self-organization and relies on meritocratic principles of organization. (Tapscott and Williams, 2006, p 66) " [1]

אולם, במקום לפנות למקורות המימון ה"מסורתיים", כגון בנקים, קרנות הון סיכון או אנג'לים, שבעזרתם קשה לעתים לגייס השקעה בשל רצונם להיות בטוחים ביכולותיו של הלווה להחזיר את ההלוואה כאשר מדובר בבנק, או בשל הכוח הרב שנדרש כדי לשכנע קרן הון סיכון או אנג'ל בפוטנציאל הרווחי הגלום ביוזמה זו או אחרת. נוסף על כך, נוצרת גם מחויבות כלפי המממן לעמוד ביעדים כאלה או אחרים, או לחלופין יכולה להיווצר שליטה מוחלטת של המממן על היוזמה עקב בעלותו על מניות או על אופציות. הפלטפורמה החדשה מחלקת את הסיכון למשקיעים רבים ובכך ההשקעה של כל אחד מהם קטנה וטומנת בחובה סיכון נמוך יותר. דבר זה מגדיל גם את מספרם של המממנים הפוטנציאליים, וכעת כל אדם שנתקל ביוזמה יכול לממן בזעיר אנפין בהתאם ליכולותיו. בתמורה להשקעתם המממנים מקבלים תגמולים שונים התלויים בגובה ההשקעה, החל בהכרת תודה והערכה ועד ביקורים במשרדי היזמים. במקרים מסוימים המממנים אף מקבלים השפעה או השתתפות בפרויקט. מעבר לתגמולים הממוסדים,המממנים זוכים להרגיש שהם חלק מתהליך יצירה משותף,ואם הפרויקט יקרום לבסוף עור וגידים, הם יוכלו לחוש כי לתרומתם היה חלק במימוש הפרויקט.

מגמת מימון ההמון מהדהדת מודלים של ייצור רשתי שנפוצו בעשורים האחרונים ומשתמשים במרשתת כדי לקשר בין יצרנים שונים ברחבי הגלובוס למען עבודה על פרויקטים משותפים. הייצור הרשתי נחשב בעיני חוקרים דוגמת  Clay Shirkyו-[Yochai Benkler[2 מהפכה של ממש באופן הייצור. הם רואים בו ייצור דמוקרטי, שיתופי ומכיל, המאפשר יוזמות ומקדם את הטוב הכללי. מימון ההמון דומה לייצור הרשתי, אולם הוא משנה מעט את המבנה הרשתי ויוצר היררכיה במבנה שלכאורה היה קודם שטוח.ההיררכיה החדשה באה לידי ביטוי בכך שהמימון החדש יוצר אמנם מצב שבו יש השתתפות קהל, אולם היזם עומד בראש ההיררכיה, ומרגע העברת ההון מהקהל אל היזם הוא מנהל את ההוןואת המשאבים לטובת מטרת הפרויקט. נוסף על כךמודל זה תוחם את גבולות ההשתתפות של ההמון ומצמצם אותם למימון בלבד, אולם המוטיבציה "לקחת חלק" ולהשתתף בפרויקט חלוצי עדיין מתקיימת בפלטפורמות אלו.

שני פרויקטים שקיבלו תהודה תקשורתית בשבועות האחרונים בישראל הם הפרויקט של משפחת לוטם והפרויקט שמובילרוגל אלפר למען מימון הפקת עונת שידורים לתכנית התרבות "ינשופים", ששודרה בערוץ  8 בכבלים וירדה מהמסך עקב חילופי בעלות בערוץ. לאחר שירדה התכנית מהמסך פנה אלפר לכמה גופים כדי להמשיך בשידור התכנית בערוץ תקשורת אחר, אולם הוא נתקל בדחייה. הפרויקטים האלה נושאים בתוכם תמות הקשורות למחאת מעמד הביניים של קיץ 2011 וקוראים להשתתפות ולערבות הדדית, וזאת כדי לא להיות תלויים בבעלי הון."בלי טובות של כל מיני מושכים בחוטים שאנחנו המריונטות שלהם, שכשבא להם אנחנו יכולים להופיע וכשלא אנחנו נבעטים", אומר רוגל אלפר בראיון לעיתון הארץ, "יש לנו את הקהל שלנו, וזה צריך להיות עניין בינינו ובין הקהל שלנו". אלפר, שבזמן המחאה הנחה את התכנית (שעוד שודרה ב-2011 בערוץ 8 ) ממאהל המחאה ברוטשילד, אינו רוצה להיות תלוי בגוף שידור גדול שהוא רואה כמסואב ומונע משיקולי רייטינג זולים, ולכן הוא פונה לקהל, תרתי משמע, כדי שזה יעזור לו לממן את הפרויקט שלו. בדומה לוגם משפחת לוטם אינה רוצה להיות תלויה בשיקוליהם של הבנקים ובדרך החזרת תשלומי המשכנתא שיבחר הבנק.הם מעוניינים ליצור מנגנון שבו ההמון עוזר להם לממן את רכישת ביתם והם,בתמורה, יחזירו את "החזרי החוב" בצורת תרומות חודשיות לעמותות שיקדמו את הרווחה בחברה הישראלית.

נראה כי שתי היוזמות מתכתבות עם שיח המחאה החברתית– שאיפה להימנעות מתכתיבים של בעלי ההון, לערבות הדדית ולהחזרת הכוח לציבור. אבל למעשה שתיהן פועלות הלכה למעשה בתוך השיח הניאו-ליברלי שנגדו יצאה המחאה כביכול. ההוגה האוסטרי פרידריך האייק מבטא את הניאו-ליברליזם כך:

"condition of liberty in which all are allowed to use their knowledge for their purposes, restrained only by rules of just conduct of universal application, is likely to produce for them the best conditions for achieving their aims." (Hayek 1973, page 53)[3]

אם כן, משפחת לוטם אינה מבקשת את התערבות המדינה כדי ליצור מנגנונים שיאפשרו לה לממן את ביתה בכוחות עצמה, אלא מבקשת למנוע גם את ההתערבות של בעלי ההון. כמו משפחת לוטם, גם אלפר, בפרויקט שלו, אינו מבקש ליצור שידור ציבורי טוב יותר או תמיכה מהממשלה, אלא להוציא את ה"מתווך"- בעל ההון, חברת ההפקה או האולפן – ולשאת ולתת ישירות עם הקהל הפוטנציאלי של תכניתו. השם שניתן לפלטפורמה של "מימונה" – "מימון חברתי" – הוא שם מתעתע, מפני תואם לרוח מחאת קיץ 2011, אבל הוא פועל בדיוק להפך. במקום לדרוש מנגנונים חדשים לחלוקת ההון במשק, צורת המימון החדשה מציעה את האפשרות להפוך כל אדם מהשורה ל"טייקון"- להשיג בעלות על הונם של אחרים ולנהל אותו כאוות נפשו.

המימון החברתי מעניק תחושה של דמוקרטיה ומציג עצמו כאלטרנטיבה הוגנת יותר לאמצעי המימון המסורתיים (לדוגמה, אפשר לראות את סרטון ההסבר באתר "מימונה"). אולם יש לבקר גם את מודל זה של מימון ההמונים. בפועל, היוזמה של משפחת לוטם אינה מציעה פתרון למשבר הדיור, ובמקרה הטוב היא תפתור רק את הבעיה הפרטית של המשפחה (נכון לזמן כתיבת שורות אלה הצליחו בני הזוג לגייס שמונה אחוזים בלבד מהכסף הדרוש למימון ביתם העתידי). גם אילו הייתה היוזמה פותרת את בעייתם של בני הזוג לוטם, זהו פתרון נקודתי, שכן לא לכל הציבור גישה למחשב, מצלמה, תוכנות עריכה וכמובן שלא ההון התרבותי והחברתי הנחוץ כדי לגייס כסף למימון פרויקט זה או אחר. המימון הרשתי מעביר את הסמכות מבעלי ההון להמון, וככזה אין ספק שהוא דמוקרטי יותר מאופני מימון מסורתיים. אך הוא אינו "חברתי" כפי שמקובל לחשוב עליו, משום שאינו מציע מנגנון החותר לשוויון, אלא רק כזה החותר לשוויון הזדמנויות בתפיסה הניאו-ליברלית.

 

---

[1] Tapscott, Don and Williams, Anthony d. 2006. "Wikinomics" New York: "Penguin Books".

[2]Benkler, Yochai. 2006. "The Wealth of Networks" New Haven and London: "Yale University Press"

Shriky, Clay. 2009. "Here Comes Everybody". New York: "Penguin Books".

[3] F. A. Hayek, 1973," Law, legislation, and liberty :‎  a new statement of the liberal principles of justice and political economy", Chicago, Ill. : University of Chicago Press,

 

אני נהנה מחדשות סתם ככה, מטורי דעה וכן מסיקור ספורט ותרבות, לפעמים יותר מצפייה באירוע ספורט או תרבות.

בחודשים האחרונים החלו להופיע במהדורות החדשות ועל עמודי העיתונים, הן הגשמיים הן הווירטואליים, סיקורים הנוגעים לפגיעה במעמד העיתונאי ובכוחם של גופי התקשורת העיתונאיים. בשנה האחרונה ממשיך לרחף מעל ערוץ 10 איום סגירה, ב"מעריב" צפויים פיטורים של מאות עובדים, וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" נערכו השנה קיצוצים נרחבים של כוח אדם. התופעה אינה נכונה רק לישראל, והקוראים שחורי האצבעות ומכווצי העיניים ברחבי העולם עדים לצמצום כוח אדם, לביטול מחלקות, לסגירת עיתונים ובמקרה קיצוני אף לפשיטת הרגל של תאגיד טריביון, אחד מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם.

הפתרון הקל הוא לחשוב שהאינטרנט הרג את הדפוס, אולם מצד שני ניתן לראות במעבר למספר רב יותר של פלטפורמות מנוע ליצירת מקומות עבודה חדשים בגופי השידור הקיימים, שכן אלה זקוקים עכשיו לכוח אדם שיתפעל אתרי אינטרנט כמו גם יתאים את עצמו לעדכון במהלך 24 שעות, בניגוד לפרסום מהדורה יומית. סתירה זו הובילה אותי לחשוב על השינויים הרבים שהתרחשו בשדה העיתונות בעולם בעשורים האחרונים, וכיצד השפיעו מגמות של גלובליזציה, שינויים מבניים בארגון העבודה ובראש ובראשונה החדשנות הטכנולוגית הרבה בתחומי המחשוב, המידע והתקשורת, על מקצוע העיתונאות.

כניסת האינטרנט והמחשוב אל עולם העיתונות לוותה בשינויים באופן שבו מבוצעת העבודה העיתונאית – ברמת העיתונאי היחיד, ברמת גופי התקשורת, ברמת ארגון העבודה העיתונאית, בתוכן ובאופי המוצר עצמו. לעומת העיתונאי החוקר דוגמת קלארק קנט, המגיש את הכתבה שלו למערכת ושם מסתיימת עבודתו, עיתונאים היום נדרשים להפיק מוצר מוגמר ובד בבד להכין אותו לכמה פלטפורמות.

במחקר שערך צ'אנג דה ליו בטייוואן, הוא מצא כי בעקבות המעבר הטכנולוגי שחל בשדה, העיתונאים סובלים מפגיעה בתנאי העסקתם, באוטונומיה שלהם, כמו גם באיכות התוצר שהם מפיקים. ליו מצא שבעקבות השינוי הטכנולוגי, מתאפשר למעסיקים להעסיק עיתונאים צעירים יותר ובעלי ניסיון מועט יותר, ובכך להוריד את המשכורות בשוק ולכפות גמישות על העובדים במקצוע. נוסף על כך, העובדים נדרשים להיות זמינים באמצעי התקשורת הדיגיטלית בכל זמן נתון, וזאת מכיוון שניתן לעדכן ולשנות את אתרי העיתונים בכל זמן נתון, דבר המטשטש, ואפילו מוחק, את ההפרדה בין זמן הפנאי וזמן העבודה שלהם. יכולות הניתוח של מערכות ממוחשבות מגבירות גם את השליטה ואת הפיקוח של מעסיקיהם של העיתונאים הטייוואנים, שכן העברת המידע וניתוחו נעשים כעת בלחיצת כפתור, ועורכי העיתונים יכולים לבסס מערכת של פיקוח ושל הערכת פופולריות של אייטמים מסוימים כמו גם של מניית מספר המילים שמפיק עיתונאי בזמן נתון.

העיתונאי החדש מנותק מהשדה, מהשטח, ונעשה דומה יותר ל"אנתרופולוג הכורסה", שמנתח ומארגן ידע ואינו יוצא לכרות אותו בשדה. העיתונאי מאבד ממהותו העיתונאית, עובדה אשר זוכה לביקורת בעולם העיתונאי. דוגמאות רבות לביקורת זו ניתן למצוא בסרט הדוקומנטרי המעולה "Page One"  מהשנה שעברה, המלווה את הכתבים ואת העורכים של מחלקת המדיה של ה"ניו יורק טיימס" על רקע פיטוריהם של עשרה אחוזים מעובדי העיתון בתגובה למשבר המתמשך בפרסום בעיתון. ניתוק זה הוא פרקטיקה המתקשרת לתיאוריית תהליכי העבודה שהציג הארי ברוורמן בשנות השבעים. ברוורמן פיתח את רעיונותיו של מרקס בנוגע לשליטה, לפיקוח ולדיכוי, וטען כי באמצעות חלוקת העבודה מחדש, ניתוק העובד מהמיומנות, הפיכת העבודה לכמה פעולות פשוטת ומקוטעות ופיקוח על העבודה, מדכאים בעלי ההון את הפועלים, מורידים מערכם וכן מנכרים אותם מהעבודה עצמה. החוקר השוודי הנריק אורנברינג מבצע ניתוח של עולם העיתונות באמצעות הפריזמה של התיאוריה של ברוורמן. הוא מראה כי השינויים הטכנולוגיים אינם אלה אשר קובעים את השינוי באופי העבודה ובתנאי ההעסקה, אלא הם משוקעים בקונטקסט רחב יותר של החברה ושל היחסים הכלכליים, ואילו הטכנולוגיה היא רק כלי שרת בידיהם של בעלי ההון, להורדת עלויות באמצעות שליטה על מיומנויותיהם של הכותבים (Ornebring 2010).

עוד גורם שניתן לייחס לטכנולוגיה ומשפיע על שדה העיתונות הוא עולם הבלוגים העצמאיים ברשת. הבלוגרים בעולם אינם כותבים רק יומנים אישיים, אלא לוקחים חלק פעיל בשדה העיתונות. מאט קרלסון מביא במאמרו כדוגמה לכך את הסיקור העיתונאי בבלוגים של מערכת הבחירות לנשיאות האמריקאית ב-2004 (Carlson 2007). במערכת בחירות זו סיפקו הבולגרים סיקור ופרשנות של האירועים במערכת הבחירות, ואף הגדילו לעשות וסיפקו סקופים עיתונאיים כמו גם סקרי יציאה ביום הבחירות על מנת לספק ניבוי משוער לתוצאות הבחירות. אפשר לראות בבלוגים ביטוי למגמה של יצרכנות, מושג שטבע הסוציולוג והעתידן אלווין טופלר. מושג זה מתאר את המעבר של יצור חזרה אל תוך המשק הביתי, הן לצריכה עצמית הן כחלק מהשתתפות בשוק ( Toffler 1982).

דרך אחרת לחשוב על השינויים בעולם העיתונות היא באמצעות מושג המולטי סקילינג. מושג זה מתאר מגמה שבה עובדים נדרשים לרכוש ורוכשים מיומנויות חדשות שלא נדרשו מהם בעבר, כדי לעסוק במקצוע מסוים. היסטוריית המיומנות הבולטת שנדרשה מהעיתונאי הייתה הפקת התוכן-הכתיבה, אולם כעת – כאשר חדרי חדשות עוברים תהליכי דיגיטציה, מערכות עיתון שלמות מתחילות לפרסם גם בפורמט אלקטרוני באינטרנט ותאגידי תקשורת מפרסמים את התוכן שלהם בכמה פלטפורמות במקביל – העיתונאים נאלצים לרכוש לעצמם יכולות חדשות, כדי לספק מעטפת מתאימה לתוכן שלהם, כדוגמת עריכת וידיאו, צילום, עיצוב עמוד והוספת היפרלינקים לטקסטים. העיתונאים מדווחים כי חלק ניכר מעבודתם היום-יומית עוסק בחלקים טכניים של עבודתם ולא בעבודת העיתונאות המסורתיות (Aviles et al 2006, Deuze and Pulssen 2002, Pavlik 2010, Liu 2006).  מצב זה מוביל מצד אחד לשליטה רבה יותר על התוכן ועל התוצר הסופי, אולם הוא גם פוגע ביכולת של העיתונאי לרדוף אחר הסיפור ולסקר אותו באופן הטוב ביותר.

המוטיבציה מאחורי מהלכים אלה של מעבר לחדרי חדשות דיגיטליים הייתה בבסיסה מוטיבציה כלכלית לשם הורדת עלויות. נוסף על כך, על העיתונאים החדשים להתאים את התוכן שאותו הם מעבדים לכמה פלטפורמות שבהן הוא יתפרסם. היבט מעניין שנבחן במחקרים הוא השפעת המולטי סקילניג והמעבר לחדרי חדשות דיגיטליים על כוח העבודה ועל האופן שבו התקבלו שינויים אלה על ידי העובדים. מג'וריבנקס משווה בין שני מעברים טכנולוגיים שהתרחשו בבריטניה במהלך שנות התשעים. הוא מוצא כי במקרה אחד, שבו פעלו בעלי ההון באופן כוחני וכפו את המעבר על עובדיהם, הם נקלעו למאבקים עם ארגוני העובדים ועם ארגוני העיתונאים, שחששו מארגון כוח העבודה מחדש ומקיצוצים בכוח אדם. במקרה השני, לעומת זאת, שבו נוהל משא ומתן עם העובדים (המקרה הקודם מרחף כצל מעל משא ומתן זה), המעבר התבצע באופן חלק יותר תוך ויתורים של שני הצדדים במשא ומתן (Majoribanks 2000). עוד ממצא מעניין שעלה ממחקרם של חוקרים אלה הוא ההבדל בין בריטניה וספרד. בספרד הארגונים המקצועיים לא התפרקו במהלך שנות התשעים ולכן לא התבצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם בחדרי החדשות הספרדיים, אלא רק התבצעו שינויים והתאמות של בעלי מקצוע שלא היה בהם צורך יותר לתפקידים אחרים. בבריטניה לעומת זאת, שם התפרקו האיגודים, בוצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם.

מאבקם של העיתונאים בארץ, במיוחד זה של עיתונאי "מעריב", מופנה כלפי בעלי ההון. נושא שעולה בסיקור העיתונאי פעם אחר פעם הוא המעבר מחוזים קיבוציים לחוזים אישיים במהלך שנות השמונים. על מנת להבין את הקונטקסט החברתי והכלכלי הרחב של המקצוע העיתונאי בארץ, יש לבצע מחקר היסטורי על התפתחות גופי התקשורת בארץ, על העסקתם של עיתונאים ועל בעלותם של שחקנים כלכליים על גופי תקשורת. כמו כן יש לקחת בחשבון גם שינויים ערכיים חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בארץ מאז שחר ימי העיתונות הישראלית. זרקור מעניין ונכון כיוון דרור פויר כאשר הוקם ארגון העיתונאים בינואר השנה: "הסכנה הגדולה היא לא הממשלה וחברי הכנסת, אלא דווקא בתחום יחסי העבודה. הפגיעה בעיתונאים נעשית בעיקר על ידי בעל הבית, בעל ההון. הגיע הזמן להתאגד".

 

ביבליוגרפיה:

מארכס, קארל ופרידריך אנגלס. 1950. "בורגנים ופרולטארים". המאניפסט הקומוניסטי. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 49-45, 69-66.

פישר, ערן. 2011. "הקפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטאלית". ת"א: "רסלינג".

Aviles, J.A.G., B. Leon, K. Sanders and  J.  harison. 2004. "Journalists in Digital Television Newsrooms in Britain and Spain: Workflow and multi-skilling in Competitive Environment"," journalism studies" 5(1):87-100

Braverman, H. 1974 "Labor and Monopoly Capital".New York: Monthly Review Press

Bromley,  M. 1997. "The End of Journalism? Changes in Workplace Practices in The Press and Broadcasting in The 1990s'", in M. Bromley and T. O'malley"A Journalism Reader" pp. 330-50. London: Routledge

Carlson, M. 2007. "Blogs and Journalistic Authority"," Journalism Studies" 8(2): 264-79

Deuze, M. and S. Paulussen. 2002. "Online Journalism in The Low Countries: Basic, Occupational Characteristics of Online Journalists in Flanders and The Netherlands", European Journal of Communication" 17(2): 237-45 "

Liu, C.-D. 2006. " Deskilling Effects on Journalists: ICTs and The Labor Process of Taiwanese Newspaper Reports", "Canadian Journal of Communication" 31(3): 695-714

Majoribanks,T. 2000. " The 'Anti- Wapping'? Technologycal Innovation and Workplace Reorganization at The Financial Times", "Media Culture Society" 22(5): 575-593

            Ornebring, H. .2010" "Technology and Journalism- as- Labor: Historical Perspective","Journalism" 11(1) 57-74

Pavlik, J.2000 "The Impact of Technology on Journalism", "Journalism Studies", 1(2): 229-237

.Toffler, A. 1982. "The Third Wave", Toronto, Bantam books

.Zelizer, B. 2009."The changing Face of Journalism- Tabloidization, Technology and Truthiness". London: Routledg.

 

מקורות אינטרנטיים:

http://www.themarker.com/advertising/1.1622057- 27/3/12 (זמן כרייה)

 

היחסים בינינו התחילו לא רע בכלל. הסביבה התפלאה לראותי אוחזת בידי את סמל הקידמה ואני מיהרתי להצטדק ולעמוד על יתרונותיו הרבים הכוללים חוויות וירטואליות וויזואליות מרשימות. הוא התריע בפני על מיילים באיחור של שעות, לא צלצל כשכיוונתי את השעון המעורר, נלחץ וחייג לאנשים באופן אקראי והבטרייה שלו נגמרת בכל ארבע שעות לערך. אך על כל הללו סלחתי כאחות רחמנייה. נקודת השבר הייתה בוקר אחד, בו נשאלה השאלה "יחסינו לאן?!" .שוב השעון המעורר לא צלצל והתקשרתי לאימי כדי להפגין קצת מירמור. תגובתה שברה אותי סופית: "קיבלת חשבון פלאפון של 800 שקלים, נראה לי שאת צריכה להחליף מכשיר, את פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו". ולפתע הבנתי: אלו אנחנו שמתמסרים למכשירים מתוך המחשבה שהם אלו שמתמסרים לנו. אם להיות קצת יותר פשטנית, אפשר למצות את מערכת היחסים בינינו כשהאייפון פונה אליי: "זה לא אני, זאת את". ואני, אני פשוט לא מסוגלת לזרוק אותו ולחזור לפלאפון הישן.

חברת "Apple" בראה את הגולם והישר מאחוריה צועדות חברות נוספות שדואגות לשפר את איכות חיינו באמצעות פלאים סלולאריים נוספים. אבל יש משהו מיוחד בהמצאות של סטיב ג'ובס שמעיד על יכולת מופלאה להבין את המפגש שבין האדם למכונה, מה שמגולם היטב בשם שניתן למכשיר הקטן: iphone- "אני טלפון". אז נעים באמת להכיר את כולכם- את כל ה"אייפונים" המסתובבים במרחבים הפתוחים של המציאות. יש גם לא מעט "Ipad" ונותרו גם כאלו בעלי סטטוס נמוך הנקראים ."ipod" זו התחושה שאופפת אותי בחודשיים האחרונים, שאני הופכת ל"I"  של ה"phone". אני תמיד זמינה לכל, בכל הערוצים האפשריים ובמרחבי ה"Wi-fi" הפתוחים. הפייסבוק והאימייל מתעדכנים באופן תדיר ויש אפליקציה חדשה שנותנת מענה לכל בעיה. אותם בוראים אף הגדילו לעשות והמציאו אפליקציה שהופכת את האייפון לשומר חוק- כאשר מישהו מנסה לגנוב את המכשיר שלכם מיד מצולמות פניו ההמומות ותמונתו של הגנב נשלחת במהרה אל תא הדוא"ל שלכם. אפשר לדעת איפה אנחנו בכל עת, כי אנחנו מעדכנים, מתעדכנים ומעודכנים.

המושג "הנדסת אנוש" עלה לא מזמן בשיחה עם חברה שהסבירה לי במה היא עוסקת. "הכוונה לממשק אדם-מכונה, לעשות שדברים יהיו ידידותיים למשתמש". לרעיון דומה מתייחסת דונה הארווי ב"מניפסט לסייבורג" העתידני, בו היא מתארת את היחסים המורכבים שבין האדם, המכונה והגבולות שביניהם. היא מבקשת להניח בצד את הרע הנובע מהיחסים הללו ולפרק את הזהויות והקטגוריות הטבועות בחברה. אפשר לדבר על "קצו של האדם" על פי התפיסה המערבית ואפשר גם לכונן מתוכה זהות אחרת וחדשה. הרי ככלות הכל, אנחנו אלה שיצרנו את המכונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

קשה לי לבלוע את הרוק כשאני חושבת על כך שמכשירים כמו האייפון עוזרים לנו לממש את עצמנו בעולם הסייבורגי שהולך ועוטף אותנו. האפליקציות שבחרנו להוריד הופכות את האייפון למי שאנחנו ולמה שאנחנו חולמים להיות. יש לנו כוח חדש ומכונן בידיים, כזה המאיים על החיים החברתיים כפי שנוהגים להתפייט עליהם בנימה רומנטית. העולם הישן, בו אנשים נפגשו ברחוב וקיימו מגע אנושי מוחלף במגע אינטנסיבי המתווך על ידי מכשירים וטכנולוגיה. אווה אילוז בחרה להתייחס לכך באחד מהשיעורים (כן, כן, האייפון הפך לאייקון סוציולוגי גם בתוך האקדמיה), והסטודנטים בכיתה הביעו הסכמה: אנחנו מתמודדים עם הסתירה בה אנו חיים דרך האייפון, מייצרים לנו זהות בלעדית, ובו בזמן חברים בקהילה עצומה של אנשים שונים להם בעלות על מכשיר זהה. קשה לומר מה עומד מאחורי המהלך הזה, בו כולנו ממתגים את עצמנו תוך ניסיון לשמור על "אינדיבידואל ייחודי". לדעתי זוהי חידה פרדוקסאלית קשה במיוחד לפיצוח. ייתכן והניכור שלנו זה מזה מוצא מפלט וחמימות ביחסים המובעים באמצעות האייפון. אנסה להבהיר את עצמי דרך התייחסות להגדרה האלמותיות שהציע קליפורד גירץ למושג תרבות- "רשתות משמעות שטווה לעצמו האדם". הצעתי היא להרחיב זאת למושג "רשתות משמעות טכנולוגיות", משום שאין אנו חווים עצמנו עוד דרך משמעות בלעדית אלא דרך רשתות טכנולוגיות אינסופיות שנבראו על ידי אחרים, בכדי שנוכל לייצר משמעות חדשה לעצמנו.

אני החלטתי שלא לוותר ולנסות להתמסר למה שיכול להוציא אותי מדעתי, אבל באותה נשימה יכול לגרום לי להרגיש מיוחדת. מהיום כבר לא אתבייש להודות: אני, טלפון! זאת מערכת יחסים אמיתית ומחייבת שאני לוקחת על עצמי כבחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי.

 

 

סטטוס הפגנת המליון

בפברואר כתב נדב איל את המאמרתנו לחיות בארץ הזאתבNRG וזכה ל-3011 לייקים ו526 תגובות. זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי שאני לא לבד, ואחרים חולקים את התחושה שמשהו מאוד לא בסדר כאן. כולנו יודעים מה קרה אחר כך, אבל מה שהפך להיסטוריה של הקיץ האחרון, נראה כתרחיש דמיוני כשאני אישרתי את הנסיעה שלי לאוסטריה ביוני. מי חשב שאת רוב הימים שלי עד העלייה למטוס, אני אבלה בהפגנות, דיונים וצעדות על יוקר המחייה בישראל, או בקריאה ולמידה על השיטה החברתית כלכלית בישראל והשלכותיה. המחאה הפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי. כשעליתי על המטוס ב30 באוגוסט, הדבר העיקרי שחשבתי עליו הייתה הפגנת המיליון.

 

 הפגנת המליון בstreaming

בקבוצת הפייסבוק של הסטודנטים הבינלאומיים בגרץ חברים 536 אנשים, שמונה מתוכם הם ישראלים. בהתחלה הכרנו רק אחד את השני, אבל מהר מאוד הצטרפו אלינו חברים מכל העולם- מריה מרוסיה, רות ומיכאל מאוסטריה, מיליצה מסרביה, לותר מקליפורניה, אן מצרפת, בלנדה מקוסובו, לאורה מספרד, קרולינה מפינלנד, מילנה מקרואטיה, כריס מגרמניה, קייל מקנדה- כולם ידעו על המחאה בישראל. על כוס בירה, בדרך למסיבה, בארוחת צהריים אחרי הלימודים, הם קיבלו עדכונים שוטפים על מספר המשתתפים בכל הפגנה או צעדה, על תגובת (או שתיקת) הממשלה, מאמרים מעניינים זכו לתרגום בעל פה, והכל עם הרקע ההיסטורי הרלוונטי ובתוספת קישורים הכרחיים.

בהפגנת המיליון אני השתתפתי מהדירה שלי בגרץ. חמשת השותפות שלי נתבקשו לשנן את הסלוגן- 'העם דורש צדק חברתי', וביחד "זיפזפנו" בין הצפייה הישירה של Ynet וערוץ 10 (כי הם בדרך כלל נתקעו ברגעים שונים), עדכוני ספירת המשתתפים של הארץ, והתמונות שהעלו החברים לפייסבוק.

ישראל היא בכלל כאן.

 

 גרץ חוגגת את חזרתו של גלעד שליט.

יום שלישי, 11 באוקטובר. קורס גרמנית מ9:00-12:30, חזרה על גרמנית ושיעורי בית עם חברים עד 18:00. בימי שלישי בדרך כלל הולכים לערב קריוקי בינלאומי במראנו, אבל אני מרגישה שהגוף שלי קורס ממחסור בשעות שינה. היום החלטתי לעשות הפסקה. בסביבות 18:30 אני מגיעה בחזרה לדירה שלי ופותחת YNET. יש עסקה. גלעד שליט חוזר הביתה! מיד טלפון להורים – הרי בסרט הזה היינו כבר כמה פעמים, מי יודע אם הפעם זה אמיתי. רציתי אישור שמותר לשמוח באופן רשמי. בזמן השיחה שלי איתם ביבי נואם ברקע בחדשות בארץ – זה נכון, גלעד שליט חוזר הביתה. אני מתנתקת עם ההורים וקופצת על השותפה שלי, מיליצה מסרביה, שמדברת באותו זמן עם חבר שלה בסקייפ. הם, כמובן, כבר מזמן יודעים מי זה גלעד שליט ושמחים יחד איתי, עם משפחת שליט ועם שאר עם ישראל. אני מיד מרימה סבב טלפונים לכל החברים, יש שינוי בתוכניות, נפגשים בדירה 11 להרמת כוסית לכבוד גלעד (גם הם כבר יודעים על מי מדובר) ואז יוצאים למראנו לחגוג. כך נפתחו החגיגות לקראת שובו של גלעד שליט בגרץ.

ביום חזרתו כל ה"משלחת" הישראלית הייתה מחוברת באינפוזיה לחדשות. כפתור הrefresh היה מתבלה אם היה יכול מכמות הפעמים שלחצתי עליו בבוקר של ה-18 באוקטובר, יום העסקה. בין המחשב לעדכונים באייפון, להודעות טקסט עם החדשות האחרונות, ביחד עקבנו אחרי חזרתו של גלעד הביתה צעד אחר צעד.

ישראל היא בכלל כאן.

בערב נערכה מסיבת הפתיחה של ESN, שהוסבה באופן חצי רשמי למסיבת לכבוד חזרתו של גלעד שליט. כל גרץ צהלה ושמחה.

 

 ישראל היא בכלל כאן.

לא רק המחאה החברתית ושובו של גלעד שליט הכו גלים בגרץ. מחאת המתמחים הביאה להשוואות בינינו לבין חברים ממקומות שונים בעולם על אופייה של מערכת הבריאות בכל מדינה, הרשעתה של ענת קם הציתה דיונים סוערים על חופש הביטוי וגבולותיו, שהמשיכו כשעלתה הצעת חוק לשון הרע והתפתחו לדיון על גבולותיה ומגבלותיה של הדמוקרטיה, עם האיומים על בכירים בשלום עכשיו, חוק העמותות, הויכוח סביב הגבלת שירת נשים בצה"ל והופעת דמויות נשיות במרחב הציבורי של ירושלים, פעולות תג מחיר בכלל ונגד חיילי צה"ל בפרט, ההחלטה על אי דחיית תשלום החוב של ערוץ 10 והניסיון של נתניהו להשתלט על הטלוויזיה החינוכית.

ישראל היא בכלל כאן. כלומר, שם.

בעוד אנחנו, הישראלים, ייצרנו עוד ועוד דיונים בעקבות מה שקורה בארץ, אף אחד אחר לא בחר לשתף אותנו במתרחש במדינה שלו מיוזמתו. מסתבר שבמקומות אחרים בעולם אנשים שפויים לא בודקים שלושה אתרי חדשות עשר פעמים ביום. רוב האנשים שפגשתי פה בכלל לא בטוחים מה קורה במדינה שלהם כרגע. אני יודעת מתי מתחלפת הכותרת הראשית בYNET.

חוסר היכולת שלנו להתנתק מישראל בהשוואה לחוסר העניין של חברינו הבינלאומיים ביחס למה שקורה במדינות שלהם מעלה את השאלה האם אנחנו חווים לאומיות, או את הזהות הלאומית שלנו בצורה אחרת.

כדי לבדוק האם אנחנו באמת האומה היחידה בארסמוס (תוכנית חילופי הסטודנטים האירופאית) שעוקבת באדיקות אחרי המתרחש בבית, עשיתי השוואת פייסבוק קצרה בין כמה חברים ממקומות שונים בעולם, ובדקתי האם ה'קיר' שלהם, בדומה לשלי, מלא בהפניות לכתבות ותגובות על האירועים בבית. בהשוואה השתתפו פרופילים של סטודנטים בינלאומיים מרוסיה, קרואטיה, מצרים, ארצות הברית, קנדה, ספרד, פינלנד ואנוכי. ההשוואה נעשתה על החודש האחרון בלבד. התוצאות היו מעניינות: הפרופילים של הסטודנטית מרוסיה (שאמנם ניהלה איתי שיחה קצרה על ההפגנות ברוסיה בעקבות הבחירות, אבל מיוזמתי), ארצות הברית (שגילה על הנסיגה האמריקאית מעיראק ממני), קנדה, ספרד ופינלנד היו ריקים מכל התייחסות למשהו שאינו קשור למסיבות, טיולים ברחבי אירופה, געגועים הביתה או שילובים של הנ"ל. הסטודנטית הקרואטית פרסמה כתבה על הצטרפות קרואטיה לאיחוד האירופי, והתייחסה לבחירות ברוסיה, אך מהפרופיל שלה נעדרה כל התייחסות למערכת הבחירות הסוערת שהתנהלה בארצה באותו הזמן. ורק הסטודנט המצרי, צדיק אחד בסדום, הציג פרופיל עמוס התייחסויות למצב במצרים בצורה מעוררת השראה אפילו ביחס לישראלים.

האם ההבדלים נעוצים בתדירות ובעוצמת ההתרחשויות במדינות השונות, ולא בהבדלים בזהות הלאומית (בהנחה שמתעלמים מכל הבעיות המתודולוגיות)? ייתכן, אבל גם ארצות הברית, ספרד ורוסיה עוברות תקופות סוערות, כמעט מכל בחינה, שללא ספק היו זוכות להתייחסות רחבה בפרופיל שלי. האם מדובר בהבדלים תרבותיים סביב מה שניתן להגיד בפלטפורמה כמו פייסבוק? ידיד נורווגי סיפר שלשאול אדם על דעותיו הפוליטיות או לחוות דעה פוליטית נחשבות לפעולות לא מנומסות בנורווגיה. כך או כך, נראה שלישראלים הרבה יותר קשה להשאיר את הבית מאחור. אנחנו אמנם בגרץ, אבל תמיד עם פזילה מודאגת לכיוון ציון.

 

 ובכל זאת כמה מילים על לימודים.

הלימודים אינם החוויה המרכזית פה בגרץ. היצע הקורסים באנגלית הוא דל מאוד ולכן רוב הקורסים שלקחתי כלל אינם קשורים לסוציולוגיה. למרות שמבחינת רבים זה חיסרון, מבחינתי זו הזדמנות נהדרת ללמוד נושאים שתמיד רציתי ואף פעם לא יצא לי – מבוא לפילוסופיה, היסטוריה של המונרכיה הבריטית, מוסיקולוגיה וגרמנית, הרבה גרמנית. הקורס היחיד שניתן באנגלית בסוציולוגיה (פרט למבוא לסוציולוגיה שלא הייתה לי שום כוונה לקחת שוב) הוא סוציולוגיה של התרבות.

הקורס חשף אותי לצורה אחרת ללימוד סוציולוגיה מכיוון שהוא כולו הועבר דרך ה"משקפיים" של הStrong Program לסוציולוגיה תרבותית, מבית מדרשו של ג'פרי אלכסנדר.

צורת הלימודים הזאת, דרך אסכולה אחת מסוימת הייתה הרבה פחות מעניינת בעיני מהצורה בה לומדים בארץ, שהיא בדרך כלל סקירה רוחבית יותר של נושא אחד. מצד שני היא הפגישה אותי עם תיאוריות יותר עכשוויות מאלו שהתואר הראשון בארץ חושף אליהן (זהו קורס של תואר ראשון שאפשרו לנו לקחת מכיוון שאין קורסים אחרים), ואפשרה בחינה מעמיקה של אסכולה אחת במקום הבנה שטחית של מספר תיאוריות.

למי שמחפש בלימודים בחו"ל הכשרה סוציולוגית אלטרנטיבית, שתשלים את זו שניתנת בארץ, אי אפשר להגיד המטרה שהוא ימצא אותה כאן. אבל למי שמחפש להבין סוציולוגיה יותר טוב, לימודים בחו"ל מאפשרים מרחק ופרספקטיבה שלדעתי הכרחיים לעשייה הסוציולוגית. המפגש האינטימי והאינטנסיבי עם אנשים מכל העולם והאפשרות לראות איך נעשים דברים מחוץ לישראל, גם מבחינת אקדמיה, אבל גם ברמת הבחירות הקולינריות או רמת העניין בהתרחשויות פוליטיות, כמו שהראיתי כאן, או כל נושא אחר שמדגיש את ההבדלים בין התרבויות השונות, מעלה עשרות שאלות סוציולוגיות שלא היו עולות בלי התפאורה הספציפית הזאת.

בנדיקט אנדרסון- דילמה

 

בנדיקט אנדרסון - ההחלטה

 

במידה מסוימת, אנחנו לא מצפים מהילדים שיבינו – האם נערה בת 12 יכולה להבין את עצמתה של אהבת המולדת? האם ילד בן שבע יכול להבין כאב של אובדן? כנראה שלא, לפחות מבחינת היחס התרבותי שלנו לקטגוריה החברתית של הילדות. אם כך, אנחנו מעלים על נס את האופן שבו המשתתפים בתכנית שרים, ומתייחסים פחות למשמעות המילים שהם שרים. באותה מידה, ידוע – לפחות לצופים מושבעים של התכנית "כוכב נולד" – שמועמדים בעלי סיפור חיים אישי קשה ירגשו יותר מאיש מהיישוב בעל קול יפה. גם כאן, למשל, ניתן להבחין בשימת הדגש על הקול והמלודיה יחד עם הסיפור האישי, ולא על מילות השיר.

קרן פלס בחרה עבור אחד מתלמידיה את השיר "היא כל-כך יפה" של דני סנדרסון. כשנשאל, התלמיד ידע כי השיר מדבר על אהבת ילד לאישה, אולם הוא לא יכול באמת להבין, אלא אם התנסה בכך באופן אישי. פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג, אז ההצגה חייבת להימשך. בניסיון להבהיר לו את משמעות השיר, היא ביקשה ממנו לחשוב על מילקי, הכלבה שלו. שוב, למען הסר ספק – הכלבה שלו (ואם אתם עדיין לא מאמינים – הקטע בקישור). האם אהבת ילד לאישה, שמצטיירת אצלנו כדבר תמים וטהור, מקבילה לאהבתו לכלבה שלו? אם לא, אז אין מקום להשוואה הזו. אם כן, אז ייתכן כי מדובר ברגש שטחי במובן זה שהוא חסר המורכבות של אהבה, ובכל מקרה כאן נפתח פתח לדיון על מהותו ומשמעויותיה של האהבה: האם אהבה בוגרת שונה מאהבת ילדות? האם רק המיניות יוצרת את ההבדל? האם ייתכן כי האהבה ה"בוגרת" היא אותו רגש ילדותי ושטחי שמורכבותו נוצרת רק ממעורבותה של המיניות? ומה זה אומר על מערכות היחסים שאנו מנהלים? או, אולי אהבת ילד היא תוצר של הבנייה חברתית – מעין ניסיון ילדותי להשתייך לעולם המבוגרים? ואם כן – מה זה אומר על התרבות המחברתת את ילדינו ומקדשת את האהבה בצורתה השטחית?

אם כך, באמצעות בחינה של תכניות מוסיקה בפריים-טיים, ניתן להניח כי תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות. תכניות כמו "כוכב נולד", "The Voice" ו"בית ספר למוסיקה" מעידות על העניין האמיתי שלנו – הקול. את הדגש על הפן הווקאלי ניתן להסביר במאפייניה של הטלוויזיה: לדידו של יהושע מאירוביץ' במאמר "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית¹" זהו מדיום שייעודו להעביר מסרים ויזואליים וקוליים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בתחושות ורגשות ופחות במחשבות בהירות וטיעונים מורכבים. המדיום דורש – המדיום מקבל, והחברה מותאמת אליו. ניל פוסטמן טען כי הטלוויזיה גורמת לטשטוש ההבדלים – החיצוניים והפנימיים – בין ילדים ומבוגרים, כלומר, הטלוויזיה מורידה את יכולותינו הקוגניטיביות כמבוגרים וחושפת את הילדים לתכנים אליהם לא נחשפו בעבר (מין ואלימות הם הבולטים שבהם). למרות הביטוי הבולט של טענה זו בתכנית "בית ספר למוסיקה", אני משתמשת בטענה זו בעיקר כדי להסביר את ההתמקדות החברתית באספקטים הקוליים של המוסיקה.

קול מרגש באופן מיידי, הוא לא מצריך חשיבה, ולא דרושה הבנה מוסיקלית גדולה כדי להרגיש יכולת שיפוט פסבדו-מקצועית. לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה. מעבר לזה, לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד. ניל פוסטמן (בספרו "אובדן הילדות") טען כי מאפיין זה של הטלוויזיה גורם לטשטוש ההבחנה בין ילדים ומבוגרים. בד בבד, ישנה סוגה במוסיקה הישראלית שסופגת ביקורת דווקא על מילותיה – הז'אנר המכונה "מוסיקה מזרחית" (גם הכינוי אינו חף מיחסי כוח) זוכה למטחי עלבונות על היותו ריק מתוכן, סקסיסטי, נבוב, רדוד, מזיק, מחריד ודוחה באופן כללי. אין הרבה התייחסות תרבותית לאיכות הקולית של אייל גולן, משה פרץ או עומר אדם, אלא מתייחסים בעיקר למילות השירים שהם מבצעים. אין כאן כוונה לומר שמילות השירים בז'אנר הן בעלות ערך או שאינן פוגעניות לעיתים, אולם שירים כאלה ישנם גם בז'אנרים אחרים והם אינם מקבלים את אותה התייחסות תרבותית ("לאה גנוב" של שלום חנוך, "דינה ברזילי" של חיים חפר וסשה ארגוב, ו"אישה מהשמיים" של גלעד שגב).

במרחב הציבורי הפופולארי כיום קשה למצוא עיסוק בשירה כאמנות, בעוד שהעיסוק בזמרה כאמנות וכמקצוע הוא רחב וזוכה לתשומת לב תרבותית רבה. בגיליון "פי האתון" מהשישה בדצמבר נכתב על "איגוד המשוררים" ושם צוטט עמיר סגל, המתואר כמשורר ירושלמי בן 30, באמרו כי "המשוררים לא מקבלים כסף, פשוט כי לאף אחד לא איכפת מה הם עושים… בעבר משוררים היו מוסדות תרבות והיכו גלים, והיום – לא". סגל מתאר את המצב בכנות מכאיבה. מזמרה אפשר לחיות, מכתיבת שירה – לא.

קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים (כדוגמת טענותיהם של יהורם גאון, חיים חפר, מנחם בן וחווה אלברשטיין), בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים. אם אנחנו מבליגים למירי מסיקה, למה לא להבליג לישי לוי? נותר רק להניח כי מעורבים בכך שיקולים פוליטיים וכלכליים. פוליטיים, מתוך הניסיון האשכנזי-אליטיסטי להשליט את תרבותם כדי "למערב" את התרבות הישראלית ("וילה בג'ונגל" וכולי) ולשעתק את מעמדם ההגמוני. כלכליים, כי הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה"ישראליים" וייתכן כי האחרונים חשים כי עליהם לתרום להוקעתה של המוסיקה המזרחית כדי לשמור על חלקם בעוגה הקטנה-ממילא של שוק המוסיקה בישראל. אחרת, לא ברור מדוע ישנה דחייה של המוסיקה המזרחית בכלל במקום דחייה של זמרים מסוימים או של שירים מסוימים.

באותו חלק של התכנית, וכאילו כדי לסמן לצופים "הנה, עוד מזרחי!" משה פרץ גם הוא מוצג כ"ילד טברייני שהחל כפייטן בבית הכנסת": גם כאן המסורת כסימון של מזרחיות. בתכנית עצמה, משה פרץ מתנהג כמו "מזרחי מחמד", ומשתדל להפגין את ההיכרות שלו התרבות ה"ישראלית" – כלומר, האשכנזית – בכל הזדמנות. כאשר הוא מספר על ציפיותיו מהתכנית, הוא מתאר תחושת שליחות ונזכר בילדותו, בה היה שר עם הוריו "קלאסיקות ישראליות". כדי להמחיש זאת, הוא מצולם שר קטע מ"זמר אהבה לים" שכתב רפאל אליעז והלחין סשה ארגוב.

למעשה, אני מצביעה על סתירה תרבותית הבאה לידי ביטוי בשימוש בטיעון הלירי כנגד ז'אנר מוסיקלי פופולארי מסוים תוך דגש על הפן הקולי של המוסיקה הפופולארית בכלל. ההסבר שאני מציעה לסתירה זו נעוץ בשורשיו הערביים של הז'אנר ה"מזרחי" וביחסה של האשכנזיות לתרבות הערבית עוד מימי התהוותה של החברה הישראלית: היהודים מארצות האסלאם היו ערבים, ותרבותם התנגשה עם התרבות היהודית האירופית מבחינת התפיסה העצמית של האשכנזים, שרצו לראות עצמם כמערביים. בנוסף לטיעון זה, הנוגע לשמירה על ההגמוניה התרבותית, ישנו גם הרצון לשמור על ההגמוניה הכלכלית. הפקת התכנית "בית ספר למוסיקה" מצהירה כי המטרה היא לחנך ילדים מבחינה מוסיקאלית (בפועל, המטרה היא כלכלית). כמוסד חינוכי – בדומה למערכת החינוך הישראלית כולה – התרבות וההיסטוריה האשכנזיות הן הדומיננטיות.

 

---

[¹] מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

 

 פרופ' אלאור, שייצגה את האוניברסיטה העברית בשיתוף הפעולה עם הסינמטק, מדברת על הקולנוע כמדיום שיודע לצלוח קהלים. "התמונה והסאונד יודעים לעשות דברים שטקסט לא תמיד מצליח לעשות. אנשים הרבה יותר נרתעים מלקחת טקסט מדעי ליד מאשר לצפות בסרט שעשה אותו או שמעורבים בו מדענים".

"יש כאן יכולת להגיע לקהל המתעניין הירושלמי, שהוא הקהל של הסינמטק, שרגיל להיות מאותגר על ידי כל מיני פסטיבלים. אבל גם מבחינתי, כמי שייצגה את האוניברסיטה בחתונה הזאת, מחשבה עמוקה על הסטודנטים שלנו, ועל היכולת לחדש את החשיפה של התלמידים לעשייה האנתרופולוגית הקולנועית שהיא ותיקה מאוד באנתרופולוגיה, החל משנות ה20', ויחד עם זאת שולית".

 בניסיון לברר מה מבחין את הסרט האנתרופולוגי מכל סרט תיעודי אחר, אומרת אלאור כי זוהי שאלה קשה, אך בצורה פשטנית, ניתן להגדיר סרט אנתרופולוגי כסרט שאנתרופולוג או אנתרופולוגית היו מעורבים בהכנתם. "יש גם אנתרופולוגים שהם בעצמם "film makers", שכורכים את העבודה האנתרופולוגית שלהם בהכנת סרטים על החברות או הנושאים שהם מתמצאים בהם".

"אם הסרט שקוע בתוך קונטקסט, ורואה את עצמו כמסמך חברתי תרבותי פוליטי, וגורם למי שצופה אותו לצאת עם איזושהי תובנה שמשוקעת בתוך הקשר חברתי, אז אותו סרט שהוא ממילא דוקומנטרי, יכול להיות גם סרט אתנוגרפי".

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה מימנה ותקצבה את כרטיסיהם של קהל הסטודנטים שיכל לרכוש כרטיס לכל הפסטיבל ב20 שקלים, כאשר אורח מן החוץ שאינו מנוי,  היה צריך לרכוש כרטיס במחיר מלא של 37 ₪ לסרט.  "למרות שחששנו בהתחלה, להפתעתנו ולשמחתנו הרבה, האולמות היו מפוצצים. מבחינתנו, מבחינת ההיענות, הייתה הצלחה אדירה. עיקר הקהל היה קהל המנויים הירושלמי, וקהל של סטודנטים, שלא באו במספרים ענקיים, אבל בהחלט היה נוכח".

 בנוגע לשיוך תחום הסרטים האנתרופולוגיים בעולם האקדמי, אם למחלקה לקולנוע או למחלקה לאנתרופולוגיה, אומרת אלאור כי "אני סומכת יותר על תלמיד שלמד אנתרופולוגיה לתואר ראשון ושני, ומתמחה בלימודי הM.A או הדוקטורט שלו בסרטים אתנוגרפיים. יש לה או לו הרבה מאוד ניסיון ויכולות מתודולוגיות שחסרות לאנשים שלומדים רק קולנוע"

כדוגמא לשילוב התחום בעולם האקדמי, מספרת אלאור על האנתרופולוג הבכיר שנכח בפסטיבל, פול הנלי, אנתרופולוג ויוצר סרטים, שהוא ראש תכנית "גראנדה" של הBBC, באוניברסיטת מנצ'סטר, ללימודי אנתרופולוגיה ויזואלית, תכנית נפרדת שמחוברת למחלקה לאנתרופולוגיה.

"יש כמה תוכנית מעטות כאלה בבריטניה, ובארה"ב יש גם לא הרבה. כלומר זה לא משהו שמאוד שגור, אבל הוא מצוי". אלאור אינה אופטימית לגבי צמיחתו של הז'אנר בעולם האקדמי, ומעידה שהדבר שומר על היקפיו השוליים בעולם האנתרופולוגי. "זה מדהים שהמדיום הקולנועי באנתרופולוגיה לא מצליח לאתגר את המדיום הטקסטואלי בעידן כל כך דיגיטלי, כל כך 'יוטיובי' וכל כך זמין".

עם כל ההערכה לאנתרופולוגיה הויזואלית, מסבירה אלאור גם מדוע המילה הכתובה תמיד תישאר חלק בלתי נפרד מן המחקר המדעי. "יש פעולות שאתה צריך לעשות כשאתה כותב כשאין חיזוק ויזואלי, שמחייבים אותך לסוג של חשיבה ותיאורטיזציה ברמה יותר גבוהה. כשאתה מראה תמונה, הפרשנות פתוחה, אבל כשאתה כותב, אתה צריך להגיד לקורא מה הוא קורא. זה מחייב אותך לעוד פעולה מסדר גודל שהוא מעבר לתיאור. אתה צריך לעשות את המעבר לעבודה עיונית תיאורטית, בעוד שבקולנוע וצילום אפשר לחמוק ממנה. לכן אנחנו עדיין מתעקשים על הכתיבה".

מחקריה הקודמים של אלאור עסקו בעיקר בנשים בחברה הדתית והחרדית. לשאלתי האם הייתה מתאפשרת הכנסת מצלמה למחקריה הקודמים, עונה אלאור כי "בעולם החרדי זה כמובן מאוד בעייתי, אבל שום דבר אינו בלתי אפשרי". כדוגמא נותנת אלאור את יוחאי חקק, אנתרופולוג בוגר האוניברסיטה העברית, שחבר לבמאי ויצר 3 סרטים על החברה החרדית.

"כל סוג של תיעוד בחברה החרדית הוא בעייתי. לכן בעבודה שלי בחסידות גור לא חלמתי להכניס רשמקול או מצלמה, אבל  זה לא אומר שאי אפשר. יש כבר היום הרבה סרטים בתוך העולם החרדי, חלקם נעשו ע"י נשים דתיות ואפילו חרדיות".

ברמה האישית, מצביעה אלאור על מכשול שהמצלמה הייתה יכולה להוות במחקריה. "מעניין אותי עולם הסרטים, ואף הייתי מעורבת בסרטים של אחרים, אבל בעולם שאני חוקרת אותו, אני מנסה לייצר סוג של אינטימיות, שהמצלמה שם הייתה נכנסת ביני לבין הסיטואציה".

"המצלמה יכולה להיות גורם של הזרה, ויכולה להיות גם גורם של קירוב. המצלמה יכולה להיות גם סוג של הזמנה או הזדמנות להגיד משהו. אנשים חשים שמופנית אליהם תשומת לב, והם אומרים דברים. הרבה פעמים זה סותם ומגרש וגורם להזרה, והרבה פעמים זה מקרב".

המצלמה היא כמו האנתרופולוג, אומרת אלאור. נוכח, אבל הרבה פעמים אחרי כמה זמן שוכחים ממנו. "הוא הופך להיות משהו שהולך אחריך ואתה מתרגל. הוא נהיה חלק מהצוות".

 לראיון המלא: http://msradio.huji.ac.il/host/tamarelor.mp3

 

בתחילת שנות השמונים טבע הסוציולוג והעתידן אלווין טופלר  את המושג ייצרכן (Prosumer), אדם הלוקח חלק ביצור המוצר אותו הוא צורך. טופלר חזה שיד ביד עם עליית הטכנולוגיה, מגמת הייצרכנות תתגבר. ויקיפדיה הינה דוגמא נהדרת לאופן שבו באים לידי ביטוי ייצרכנות וייצור רשתי, אופנת ייצור חדשה אשר מאפשרת ייצור הצומח מלמטה בו משתתפים ייצרכנים רבים ופועלים בשיתוף פעולה בייצור ידע ברשת. בנוסף, בשנים האחרונות התקיימו גם פרויקטים של יצור רשתי אשר יזמו חברות מסחריות.

קיימת בעייתיות מסוימת בייצור רשתי ובייצרכנות אשר מתגלמת בויקיפדיה באופן משמעותי, בשל האופי הדמוקרטי של הפרויקט. ויקיפדיה פועלת תחת מטריית עריכה פתוחה, המאפשרת לכל אדם לכתוב ערכים, לשנות ולערוך אותם. לדבר יתרונות וחסרונות, היתרון הבולט הוא הידע הרב אשר נצבר בויקפדיה וקצב גידול הערכים המדהים של האתר. אולם בכדי להקל את השימוש, הן בכתיבת הערכים והן בקריאתם, מונהגים בויקפדיה קודים עריכתיים ומבניים אשר משטיחים את הסגנון, מרדדים את הידע ודוחפים אותו לתוך תבניות קבועות ומעט משעממות.

החיסרון הבולט שמביא איתו הייצור הרשתי לויקיפדיה הוא חוסר הדיוק, שמפריע בין השאר לאנשי אקדמיה כאשר תלמידים או קולגות משתמשים בויקפדיה על מנת לרכוש או להפיץ ידע. נכון הדבר שערכים של ויקיפדיה משתפרים תדיר ועוברים תחת עיניהם הבוחנות של קוראים רבים, ביניהם ויקיפדים רבים (עורכי וכותבי ערכים סדרתיים בעלי הרשאות גבוהות מאשר התורם החד-פעמי). אולם בערכים רבים עדיין ניתן למצוא טעויות ואי דיוקים. אי דיוקים אלה לא נובעים בהכרח רק מחוסר דיוק או טעות של יצרכן בודד, אלא לפעמים מוויכוח ציבורי או תחרות בין נרטיבים שונים. על ערכים כאלה מתקיימים דיונים נרחבים מאחורי הקלעים של עמוד הערך הראשי בעמודי הדיונים, כדוגמת הערך על אריאל שרון בגרסא העברית, או זה על בריאת העולם בגרסא האנגלית. באופן זה הידע המובנה בויקפדיה שונה מהאופן בו מובנה הידע באוניברסיטאות. האוניברסיטאות הינן מבנים היררכיים ופוליטיים בהם פרסום מאמר או רעיון כרוכים במעבר במסלולים בירוקרטים שונים אשר מטרתם לשמור את הידע הנוצר אובייקטיבי. אנשי אקדמיה נחשבים כבעלי סמכות על הידע, סמכות  אותה רכשו על ידי לימוד, מחקר ופרסומים בנושא מסוים. בניגוד למצב זה, בויקיפדיה הסמכות על הידע ניתנת בידי הרוב הדמוקרטי, על ידי המצאת סימוכין לנכונות דבריו של הכותב. כך נוצרים יחסי כוחות חדשים, בהם דעתו של פרופסור בעל שם עולמי שווה לדעתו של הדיוט אלמוני, ואף פחות מכך, באם להדיוט יש יותר פנאי למצוא סימוכין התומכים בדבריו לעומת הפרופסור העסוק. בכדי להמחיש את המצב האבסורדי, בשנת 2006, עורר הקומיקאי האמריקאי, סטפן קולבר, סערה כאשר קרא לצופיו לשנות את הערך העוסק בפיל האפריקאי ובכך לשנות את ה"מציאות". צופיו שיתפו עימו פעולה והערך בויקיפדיה שונה כך שיעיד שאוכלוסיית הפיל האפריקאי גדלה בעשור האחרון (שקר מוחלט). המהומה הסתיימה כאשר הוחלט בויקפדיה לנעול את הערך ולא לאפשר בו שינויים נוספים.

כיצד אם כן, על אף הבעייתיות, הצליחה ויקיפדיה למצב עצמה כמלכת הידע ברשת ולגנוב את הבכורה מהממסד האקדמי? התשובה טמונה ככל הנראה בממשק המהיר, זמינות הערכים במגוון נושאים וכן בנוסח האחיד המונהג באתר. משתמשי הרשת חוזרים שוב ושוב לויקיפדיה משום שהם יודעים שכאשר יחפשו בה ערך הם ימצאו אותו, ויותר מכך,  הם ימצאו אותו במהירות והוא יהיה מנוסח בתבנית אותה הם מכירים מחיפושיהם הקודמים. בכך נחסך מהם זמן ומאמץ להתאים עצמם לאופן בו מועבר להם הידע. את המשיכה של תורמי התוכן, הייצרכנים, ניתן להסביר כפי שעושה זאת ערן פישר בספרו "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית" בכך שהיצור הרשתי מאפשר לייצרכנים להשתתף ביצור מוצר באופן מספק, דמוקרטי, מעניין ובאופן כללי, כזה המעצים את אישיותם. תרומת ערכים לויקיפדיה אינה נתפסת על ידי ה-ויקיפדים כעבודה אלא, כעל פנאי, כדבר העושים בזמן החופשי על מנת לקבל הנאה וסיפוק מעצם העשייה.

השינוי בבעלות על ייצור הידע העמיד את העולם האקדמי בפני בעיה כפולה, מצד אחד אובדן, שחיקה ורידוד הידע אשר מובנה כעת באופן רשתי בויקיפדיה ובנוסף אובדן כוח סמלי כגוף בעל הסמכות ליצור והפצת הידע. ניסיונות להיאבק ולנסות להדיר את ויקיפדיה מהעולם האקדמי נדונו לכישלון בגלל הנוחות בהפקת וצריכת הידע בויקפדיה, בנוסף לזמינות הרבה שנוגדת את הסרבול הכרוך באיסוף ידע מהספרייה או אפילו ממאגרים אלקטרונים אקדמיים.

מול סיטואציה דומה מתמודדת תעשיית הבידור העולמית מאז סוף שנות התשעים, עת עלייתה לרשת של תוכנת שיתוף הקבצים נאפסטר ז"ל, ובעקבותיה שירותי שיתוף קבצים נוספים. השליטה על הפצת ויצור תוכן הופקעה מידיה של התעשייה והועברה לקהל הרחב אשר עשה בה כל שימוש העולה רוחו. תעשיית הבידור ובראשה האולפנים הגדולים וחברות התקליטים הגדולות יצאו למלחמת חורמה בתופעה שכללה תביעות ומהלכים משפטיים רבים, שבסופו של דבר כשלו במבחן התוצאה. לאחר שמנהיגי תעשיית הבידור השכילו שלא יוכלו להחזיר את גלגלי הקדמה לאחור והבינו שבכדי לשרוד, עליהם להצטרף לשיח הדיגיטלי, הם החליטו להקים גופים שמדברים באותה שפה כמו תוכנות השיתוף החינמיות. העקרונות שהובילו אותם בכניסה לשווקים אלה הם מהירות, נוחות, זמינות, אמינות ומחירים זולים. הצלחתן שלITunes  המציעה תוכן מוזיקלי בתשלום, לפי מנוי או לפי קניה בודדת ו-Netflix  המציעה למינויה תכני וידאו, היא הוכחה לכך שהציבור מוכן לשלם עבור שירות אמין, זמין ומהיר. נכון, התעשיות לא גוזרות את אותו הקופון שהן גזרו לפני מהפכת המידע, אבל הן עדיין שולטות במידת מה בייצור ובהפצת תוכן בידורי בעולם, ועדיין מרוויחות מכך סכומי כסף מרשימים.

המהלך שמבצעת כעת האגודה הסוציולוגית האמריקאית הוא מהלך דומה. נוצרה הבנה שהתחרות במיליוני הגולשים ובפורמט הנוח של ויקיפדיה היא מלחמה שנועדה לכישלון, ועל כן היא מוותרת על חלק מהשליטה ביצור ובהפצת הידע ועל סגנונם השונה של הכותבים, על המטאפורות, על הייצוגים הגרפים, על ההוכחות האיכותניות והכמותניות, ובכלל על העומק הרב המאפיין את העולם האקדמי. בתמורה, היא זוכה בשירות המהיר והנוח של ויקיפדיה.

האם מהלך זה הוא נכון? אינני יודע את השלכותיו, אולם במצב העניינים הנוכחי עושה רושם שאין ברירה ויש לקפוץ על עגלת המפכה לפני שזו תדרוס אותך.

גילוי נאות, במהלך הכנת הכתבה השתמשתי בויקיפדיה פעמים רבות.

 

________________________________________________________

¹ סייע בהכנת הכתבה: בן בורנשטיין.

 

 

בקיץ האחרון התאספנו קבוצת חוקרים שאורגנה על ידי מכון אשכול ומרכז שיין, ויצאנו לחקור את המחאה בשטח, בזמן אמת. הסתובבנו בין המאהלים בכל רחבי הארץ, השתתפנו בהפגנות ודיונים, צילמנו מאות תמונות, חרשנו ברשתות החברתיות ואספנו כתבות רלוונטיות שהופיעו במדיה בישראל. במילים אחרות, התמקדנו בעיקר בצד הפעיל של המחאה, שבו השיח השולט היה "כולנו בעד המחאה הזאת".

לעומת זאת, בסביבה "הרוסית" שלי בשיחות אישיות, נחשפתי למגוון דעות שליליות ולועגות למחאה ולתומכיה. בנוסף, במהלך החודשים האחרונים עקבתי אחרי התקשורת הרוסית בנושא המחאה¹, וההבדל מן התקשורת הישראלית היה בולט. אם בתקשורת הישראלית יכולנו לראות תמיכה כמעט נחרצת, סוג של פרגון ואף עשייה והשתתפות פעילה במחאה, במיוחד בתחילתה (למשל הפעלת לחצים על הממשלה ומתן במה למפגינים בחשיפה לסיפורים אישיים ולדרישות), בתקשורת הרוסית המחאה הוצגה באור ביקורתי ולרוב שלילי מכל הכיוונים. המטרות שלה, ההתנהלות, משתתפיה – כל אלו הוצגו עם הרבה סימני שאלה, ואף תויגו בתור: "קונספירציות של השמאל", "חוסר מקצועיות" ו"חוסר רצינות".

 במקביל השתתפתי בקבוצת מחקר בהנחיית פרופ' מיכאל שלו, שעבדה על בניית סקר אלקטרוני שהופץ ברשתות אישיות וברשתות החברתיות של המחאה והשיג קרוב ל-3000 תשובות. בבניית השאלון הגדרנו את התמיכה במחאה על ציר של השתתפות בצורות מגוונות מ"משתתף באופן פעיל" עד "לא משתתף כלל", אך לא לקחנו בחשבון שלהתנגדות למחאה קיימים ביטויים פעילים כמו למשל תגובות שליליות ברשתות חברתיות ובשיחות אישיות. הבעייתיות בשאלון נחשפה בזמן הפצתו לקהל הרוסי דרך רשתות חברתיות שפונות לקהל הזה. קיבלתי הרבה מאוד תגובות זועמות שאפשר לאפיין אותן בחשדנות רבה, עוינות וביקורתיות. כך למשל נטען שהסקר מכוון פוליטית לשמאל, ותומך במחאה באופן סמוי, ושיש לנו תשובות מוכנות, והרבה שאלות חסרות, וגם על כך שהסקר לא משקף את המציאות בישראל.

אמנם שום סקר לא יכול לשקף את המציאות המורכבת במלואה, אך התגובות של הקהל הרוסי הביאו אותי לחשוב שבדומה לתקשורת הישראלית, לא השארנו מספיק מקום בסקר לביטוי התנגדות למחאה. כך למשל, בשאלה הפשוטה לכאורה "אני תומך/ת במחאה" חסרה הייתה האפשרות המאוזנת – אני תומך/ת במטרותיה, אך לא בדרך התנהלותה. לפיכך, יחד עם הנטייה הבולטת לשלילת המחאה, התקשורת הרוסית מילאה גם תפקיד חשוב במתן לגיטימציה למי שלא מסכים עם המחאה או עם הדרך שבה היא התנהלה. זהו מקום שבתקשורת הישראלית כמעט ולא היה קיים, במיוחד בתחילת המחאה. בחלק מהכתבות ברוסית, הואשמה המדיה הישראלית ישירות ביצירת "הפרויקט של המחאה החברתית". עם זאת, עם הזמן התקשורת הישראלית המרכזית הלכה ושינתה את דעתה לגבי המחאה: מתמיכה גורפת בהתחלה לחשדנות וביקורת ככל שהזמן התמשך והמרחק בין שתיהן הצטמצם.

 כך לדוגמא, בכתבה של אותו סגן עורך של פורטל התקשורת ברוסית "איזרוס" שהוזכר בתחילת הכתבה הזאת, בשם "די להתבכיין, קחו אחריות על החיים" מציג הכותב את עמדתו לגבי המחאה בצורה בינארית,. הוא כותב מתוך פוזיציה של כוח של "מעמד הפועלים" הרוסי מהפריפריה מול "אומנים/שחקנים-מתבכיינים" מתל אביב.

 מעל 1300 תגובות לכתבה זאת, בהן התנהל דיון ציבורי-וירטואלי סוער בעד ונגד, מעידות על סוגיה מרתקת ששווה מחקר מעמיק. אחד הדברים הבולטים בכתבה הזאת ובמדיה הרוסית בכלל, כולל טוקבקים ברשתות חברתיות, הוא שתומכי המחאה נתפסו בתור מפירי סדר ובטלנים, אנשים שיש להם יותר מידי זמן פנוי וחושבים רק על עצמם. והתגובה הנפוצה ביותר שפגשתי באה מאותה התנשאות וניגוד בין "אני" לבין המפגינים – אני עובד/ת קשה כדי להתפרנס (למען המשפחה), אין לי זמן ללכת להפגין (למען "המגיע לי"). האמירה המפורסמת של שר החוץ, ליברמן, ראש אחת המפלגות הגדולות המייצגות את המגזר הרוסי, "המסעדות והפאבים מלאים, ולא בטייקונים" ממחישה את הסוגיה.

 השאלה מדוע עולים מברית המועצות לשעבר לא הצטרפו באופן מובהק למחאה הזאת ואף התנגדו לה, למרות כל הבעיות הכלכליות שמאפיינות את העלייה, היא שאלה מסקרנת שראויה למחקר נפרד, ולא ניתן כרגע לתת לה תשובה חד-משמעית. האם זאת המנטליות הסובייטית, העבר הסוציאליסטי הטראומטי, קונספירציות של ימין מול שמאל, חינוך לצייתנות, חוסר ניסיון או אולי חוסר אמון בכלי המשחק הדמוקרטי, שבו הפגנות ומחאה ציבורית הם כלים לגיטימיים ויעילים? בעיניי, אחד ההסברים יכול להיות אותו אלמנט של קרנבל, כאוס והיפוך סמכויות (למשל גירוש פוליטיקאים מהמאהלים) שמשך אלפי ישראלים לרחוב בחופשת הקיץ, הרתיע את הקהל הרוסי כמשהו חסר רצינות, משהו שנוגד תפיסת הישרדות כלכלית או מאבק "אמיתי" שיכול להצליח.

שאלה נוספת היא עד כמה השוני בין עולים מברית המועצות לבין ישראלים העמיק על רקע המחאה החברתית שבה נעמדו שני המחנות של "אנחנו והם" אחד מול השני. ייתכן שתחושת האחווה הישראלית של הקיץ האחרון פסחה על עולים מברית המועצות. עם זאת, נראה כי את התשובה לשאלה זו לא נמצא במדיה. זו מהווה שחקן פוליטי ואינה משקפת את המציאות בצורה מדויקת, אלא מנסה לעצב אותה לפי צרכיה.

 

---

¹ לרוב התמקדתי בכתבות של עיתון ווסטי וגם בכתבות אונליין של סוכנויות חדשות שונות ברוסית בישראל. ווסטי הוא העיתון היחיד היומי בשפה הרוסית, נמצא בבעלות של ידיעות אחרונות ויוצא לאור מאז 1992. הוא נחשב לעיתון ימני, הפונה והמשקף את רוב דוברי רוסית בישראל עם שליטה של כ60% בשוק של התקשורת הרוסית. הנתונים מתוך: http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7739

 

סגנון הפאנק הוא סגנון מוזיקה חדש יחסית שהחל להופיע בשנות ה-60, ויש הרואים בו תת תרבות שלמה, ולא סגנון מוזיקה בלבד. מי שמאזין למוזיקת פאנק יבחר את בגדיו בהתאם, לעיתים גם דעותיו הפוליטיות ישתנו בהתאם, וסביר שגם חלק מחבריו יאזינו למוזיקה זו. מאפיינים אלה אכן הופכים את הפאנק (ואולי גם את המטאל) לשונים מסגנונות מוזיקליים אחרים, מפני שבמובן מסוים בעזרת סגנון המוזיקה ניתן להגדיר חלק מאופיו של האדם. דיק הבידג' כתב את הספר החלוצי על הפאנק, ובו הוא מנתח את התנאים החברתיים והמוזיקליים באנגליה שהובילו ליצירתה של תת התרבות. הוא מאבחן יפה את השינוי המהיר שחל במוזיקה זו: מלהקות צעירות שמבטאות מחאה נגד הסדר החברתי הקיים, בעיקר זה הכלכלי והפוליטי, הפכו להקות רבות, לאחר שקיבלו חיבוק דב חם מהממסד הקפיטליסטי, למכונות משומנות לייצור מזומנים ומוצרי צריכה. נדמה כי להקת ה'סקס פיסטולס', אולי להקת הפאנק הראשונה, קיבעה את נושאי הכתיבה של להקות הפאנק (ואולי גם את גישת ה'עשה זאת בעצמך': מוזיקה פשוטה, זמרים שלא יודעים לשיר באופן מקצועי, מישלב שפה נמוך ולחנים קליטים שניתן לשיר יחד עם הזמר). ייתכן ואין אבסורד גדול יותר מלשלם 22 פאונד על חולצה אופנתית הקוראת לאנרכיה בממלכה המאוחדת.

אם נחזור ליוסלס איידי: באתר הרשמי של הלהקה ניתן למצוא את מילות השירים, תמונות של חברי הלהקה ואף חנות מקוונת שבה ניתן לרכוש חולצות, סיכות, מחזיק מפתחות ואת הדיסקים של הלהקה. בניגוד לאמנים ישראלים אחרים שלא מוכרים מוצרי צריכה עם שמם עליהם, נדמה שזהו מאפיין הקיים ברוב להקות הפאנק, וכאן מצוי הפרדוקס: כיצד ייתכן שדווקא להקות שמבקשות לחתור נגד הסדר הקיים חוברות אליו יותר מאמני פופ אחרים? פרדוקס זה מביא אותי לטעון כי בניגוד ליומרה של הפאנק לבטא רחשי לב של המעמד הנמוך, זה שאמור גם לצרוך מוזיקה זו, הפאנק הפך להיות מעין סמל סטטוס של המעמד הבינוני-גבוה שמבקש להתנער מתדמיתו הבורגנית ולהתנהג כמו המעמד הנמוך.

אימוץ הפאנק על ידי הקפיטליזם מזכיר אימוץ של תנועות מחאה אחרות והפיכתן לריטואל ממוסחר, אך יש משהו מיוחד בפאנק. זהו סגנון מוזיקה שחרת על דגלו את ה-DIY, כלומר מוזיקה פשוטה שכל אחד יכול לנגן לאחר כמה שיעורי גיטרה, שמילותיה ומקצביה חד הם וכל כוונתה פשטות מתריסה כנגד המעמדות הגבוהים. נדמה כי מונחם של אדורנו והורקהיימר 'חרושת התרבות' מתאים בכדי לתאר תופעה זו, שהפכה סגנון מוזיקלי שנוצר על ידי יחידים באופן עממי, ש'כל אחד יכול לייצר' (אכן פעמים רבות בסצנות פאנק החלוקה בין יצרנים וצרכנים של התרבות אינה ברורה) למוצר קפיטליסטי ממותג שנמכר בעזרת פרסומות בכל רחבי העולם, ומנוכר פעמים רבות להקשרים החברתיים שבהם הוא נוצר. בתוך סגנון הפאנק התפתחו סגנונות רבים: הארד-קור פאנק, פוסט-פאנק, Oi!, פופ-פאנק ואחרים. החלוקה בין תתי הסגנונות אינה ברורה תמיד, וישנן להקות שמשלבות כמה מהם. ניתן לומר כי יוסלס איידי משתייכת לפופ פאנק, בו כמעט ולא מופיעים מסרים פוליטיים חתרניים כפי שהיו בפאנק בראשיתו, וברוב המקרים תת סגנון זה ילווה במוזיקה רועשת פחות וקרובה יותר למוזיקה מן הזרם המרכזי. במובן מסוים, סגנון זה מתכחש לעברו המוזיקלי, כאשר להקות אלה מבקשות להוציא את הפוליטי והמחאתי משיריהן ולהשאיר את ההנאה הכרוכה בהאזנה ובנגינה למוזיקה. באופן כללי, ניתן לומר כי להקות ההארד-קור פאנק הן ששומרות על גחלת המחאה הפוליטית הרדיקלית, בישראל ובעולם. להקות אלה משתייכות בישראל לצד השמאלי של המפה הפוליטית בלבד, ואילו בעולם ניתן למצוא גם להקות שכאלה מן הצד הימני. סגנון ייחודי שהתפתח בוושינגטון הבירה הוא ה'סטרייט אדג'', זרם הדוגל בצמחונות, הימנעות מצריכת בשר וחלב, סמים ואלכוהול, וזאת בכדי להישאר 'נקי ופיכח'.

מכירתן של חולצות עם שמות של להקות פאנק עליהן יכולה ללמד אותנו גם משהו על מי שקונה ולובש חולצות אלה: החולצות הופכות למעין סממן מזהה המקשר את האדם ל'סצנת הפאנק', וכך יכולים לתקשר ביניהם 'פאנקיסטים' גם מבלי להכיר זה את זה. בניגוד לסגנונות אחרים, שהאזנה אליהם לא משליכה על קשרים חברתיים עם הזולת, נדמה כי פעמים רבים האזנה לפאנק גוררת עמה גם השתייכות ל'סצנה', שבה 'כולם מכירים את כולם' ועבור רבים מהווה הסצנה מעין קבוצת שווים הפרושה בכל הארץ. ניתן לומר גם כי קיימת סגירות מסוימת של האמנים הפועלים בסגנון זה. בניגוד לאמני רוק ישראלי שמרבים לשתף פעולה עם אמנים מסגנונות אחרים, להקות פאנק משתפות פעולה בעיקר עם עצמן. יוצא דופן הוא הדיסק שיוסלס הוציאו עם הזמר מוקי, שמהווה את תקליטם היחיד בעברית (ובו מתארחת גם קרן פלס). חיבור שכזה מתאפשר הודות לניסיונות הפריצה של הלהקה מסצנת הפאנק הישראלית, מפני שלהקות פאנק ישראליות אחרות ימעטו להופיע עם אמני 'מיינסטרים', וזאת מסיבות אידיאולוגיות.

ראוי לציין כי עדיין לא נעשתה עבודה סוציולוגית רצינית על הפאנק בישראל. מוטי רגב ניתח את הרוק הישראלי, ואילו ניסן שור ערך סקירה עיתונאית של הסצנה, אך עוד יש לבצע עבודה גדולה, שתכלול ניתוח של המוזיקה והמילים, ובנוסף תצפיות משתתפות בהופעות פאנק ובחזרות של להקות בכדי לחקור תופעה זו.

לאחר הקדמה קצרה זו, אבקש להדגים כמה מהתופעות שהזכרתי בשירים של יוסלס איידי.

הלהקה הוציאה שישה דיסקים, מהם ארבעה בלייבל גדול. בתחילת דרכה הלהקה הוציאה את תקליטיה בלייבל שלה שנקרא Falafel records, ולאחר מכן הם חתמה בלייבל גדול יותר שנקרא Kong fu records. מעבר זה מלייבל קטן ומקומי ללייבל גדול נחשב להצלחה גדולה עבור הלהקה, אך בעיני כמה ממעריציה הוא נתפס כ"התמסחרות", תהליך שבו להקה ממתנת את מסריה בשירים, מנסה לפנות לקהל גדול יותר בכדי להצליח, וכותבת מוזיקה קליטה יותר. כאשר להקה חותמת בלייבל בינלאומי, היא בעצם מנתקת את מסריה מההקשר המקומי ועליה להפוך אותם לכלליים יותר, בכדי שיפנו לקהל רחב יותר. כאן מקופלת הסתירה שבהפיכת הלהקה לבינלאומית: מצד אחד היא תשפיע על יותר אנשים, מטרה סמויה של חלק מן האמנים, ולכן היא נאלצת לרכך את מסריה, ובמקביל זהו אינטרס של חברות התקליטים הקפיטליסטיות, המבקשות להגדיל את קהל צרכניהן. דבר זה סותר במעט את מטרותיו הראשוניות של הז'אנר. בנוסף, תקליטים היוצאים בחברות התקליטים הגדולות יהיו עם סאונד מהוקצע יותר, ולכן, לעתים, ייחשבו פחות בעיני חובבי הז'אנר. תופעה זו, שבה מעריצי הלהקה מתאכזבים מדרכה האמנותית זכתה לתגובה בצורת שיר (והנה גם מילותיו) מהלהקה. במקרה של יוסלס, נדמה כי תהליך זה אירע בחלקו: מבחינת הסאונד, נדמה כי חלה התמקצעות ברמת הגימור והנגינה של חברי הלהקה: להשוואה, שיר מאלבומם הראשון Dead's Not Punk לעומת אלבומם האחרון The Lost Broken Bones.

מבחינת נושאי השירים, הנושאים העיקריים הם יחסי אהבה בינו לבינה, שירים על אלכוהול, ומיעוט של שירים העוסקים בנושאים פוליטיים. בניגוד לתופעת 'ההתמסחרות', בה ניתן לעיתים למצוא שינוי דרסטי בנושאי השירים של להקה מסוימת, אצל יוסלס כבר מההתחלה הפוליטיקה לא תפסה מקום מרכזי. נדמה כי התמה המרכזית במילות השירים הם פנייה לעולמו של המתבגר, על שלל הבעיות שמלוות גילאים אלה בחברה פוסט-תעשייתית הלוחצת להצלחה בכל מחיר ומחברתת למעין מרוץ עכברים אינסופי אחר כסף. תמה זו מתומצתת בשיר "לא רוצה להתבגר". כאשר כתבתי כי הם אינם מרבים לכתוב על פוליטיקה, גם המעט הזה אינו עוסק בישראל באופן ספציפי, בניגוד למחאה המקומית באופיה של להקות פוליטיות ששרות בעברית (לדוגמה נכי נאצה, או מח"ש) ושכוונתן שינוי פוליטי מיידי. לעומת זאת, רב שיריה של יוסלס איידי הם באנגלית, מיועדים למאזינים בכל העולם, ולאו דווקא לישראל. המחאה הפוליטית מתונה יותר בהשוואה ללהקות פאנק אחרות, ונדמה כי הם אינם מציעים לבצע מהפכה חברתית של ממש, אלא רק מצביעים על 'כשלים' בחברה (ראיה לכך הוא גם שמם, שלא מבטא מחאה רדיקלית). בניגוד לרוב להקות הפאנק בישראל ששומרות על סגירות יחסית, יוסלס מנסים לפרוץ אל מעבר לקהל מאזיני הפאנק עם הופעות בבומבמלה, עם הדיסק הנ"ל עם מוקי, או עם שיר ב'עבודה עברית'. הם עושים זאת מפני שבכדי להצליח בישראל כפי שהם מצליחים בשאר העולם, עליהם לשיר בעברית ולחבור לאמנים מוכרים יותר, אחרת יפחתו סיכוייהם לגבש קהל מעריצים גדול כמו של 'היהודים' או 'אינפקציה'.

לסיכום, ניתן לומר כי להקת יוסלס איידי מדגימה כמה מן התהליכים בסצנת הפאנק העולמית, שבעצמה משקפת תהליכים כלכליים ותרבותיים עולמיים. כולי תקווה כי כתבה צנועה זו תחשוף את הלהקה למאזינים יותר, ואולי אף לחוקרים שירימו את הכפפה שזרקתי.

 

איתי ארצי הוא סטודנט לתואר ראשון בחוג לחינוך ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

ראשית, אפתח באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלשכה מפרסמת נתונים סטטיסטיים מתוקף פקודת הסטטיסטיקה, ולכן איסוף הנתונים מותאם לדרישות המדינה ולא כל מידע נאסף. למרות זאת, ניתן למצוא באתר מידע סטטיסטי רב על פעילות המשק הישראלי ועל חיי הפנאי, הבריאות, ההשכלה, הפעילות הכלכלית של הישראלים. המידע משמש את הממשלה, הכנסת, הבנקים וקובעי מדיניות אחרים ולכן חשיבותו רבה. לפי דעתי, ישנן כמה בעיות עם המידע הנאסף על-ידי הלשכה, כמו התעלמות מאתניות (הנתונים לגבי מי שנולד בישראל הם דור אחד אחורה, מתוך הנחה כי הבדלים אתניים ייעלמו בדור השלישי, הנחה שהיא, לכל הפחות, בעייתית), חלוקה שנויה במחלוקת ללאומים (לא ברור מהו הלאום של הישראלים, ולא ברורה דתם של אלה שהגיעו לישראל מתוקף חוק השבות אך אינם מוכרים כיהודים על ידי הממסד הדתי בישראל) ועוד. יחד עם זאת, אתר הלמ"ס הוא מקור מידע מצוין ועדכני לכל מחקר איכותני וכמובן כמותני במדעי החברה. באופן כללי, אין בארץ מכון מחקר שיכול להתחרות בהיקף הנתונים שהלמ"ס מספק ובאיכותם.

אתר נוסף הוא הספרייה הוירטואלית של מט"ח. האתר מהווה מעין אינדקס למאמרים אקדמיים רבים במדעי החברה והרוח, שנבחרו באופן אקראי. יתרונה של הספרייה נמצא בזמינות ובפשטות הפעלתה, אך נדמה כי רב המאמרים באתר אינם ארוכים דיו, הנושאים שלהם עוסקים לרוב בנושאים טריוויאליים, ורוב המאמרים עוסקים בנושאים המהווים מעין הקדמה תמציתית בכל תחום (למשל אדיפוס המלך, חשיבה, מדע ומוסר אצל הפרימיטיבים או ערך קצרצר על מרקס של פרופ' אבנר דה שליט). ניתן להשתמש באתר זה כמקור מידע אקדמי, אך כדאי לבסס את הכתוב בו גם על פי מקורות אחרים: האתר נועד בעיקר בכדי לספק מבוא ראשוני על נושא מסוים, ולא לספק מידע כולל ועדכני לגביו. אפשר להתייחס לאתר כאל השלמה אקדמית יותר, אבל גם קצרה יותר, לכתוב בויקיפדיה.

האתרים הבאים ברשימה מנסים להוריד את האקדמיה ממגדל השן. הם מציעים מידע מהימן, אך מסרבים להישמע לכללי הפרסום והמקורות הנוקשים של האקדמיה. בכך, הם מציעים בעיניי מעין דמוקרטיזציה של הידע. הראשון שבהם הוא אתר הגורם האנושי, ובמיוחד החלק שעוסק בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. זהו אתר שמרכז ידיעות מעולמות תוכן שונים הנוגעים לאדם או להוויה האנושית. למרות שמאחורי האתר עומדים אקדמאים, זהו ניסיון מעניין לטשטש את החלוקה האקדמית לתחומי ידע פרופסיונאליים. דוגמה טובה לכך היא החלוקה לקטגוריות באתר: אנשים ותזונה, אנשים פשוטים, מדעים ואנשים או הבריאות שלך. ייחודו של אתר זה הוא ריכוז פוסטים מעניינים ורלוונטיים מרחבי הבלוגספרה הישראלית, וריכוזם במייל הנשלח לרשימת התפוצה של האתר. האתר אינו מבחין בין כתבות, מאמרים אקדמיים או פוסטים והוא מרכז את כולם כשווים.

 

המעניין מכולם הוא אתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". אתר זה, המרוכז על ידי פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג, הוא מדריך מעניין ויחיד מסוגו לחברה הישראלית, או מעין אינציקלופדיה עדכנית לחברה זו. הוא כולל מאות ערכים השונים בהעמקתם (מעמוד עד מאה עמודים לערך) על נושאים רבים ומגוונים בחברה הישראלית ולכולם מקום שווה. כך, פלאפל בניו יורק, אתר פארפש, אתר קבלה לעם, הסלט במסורת היהודית ישראלית או ישיבת חוט של חסד בירושלים. האתר מתיימר לכסות, תיאורית, את כל הנעשה בחברה הישראלית. כלומר האתר אינו מתיימר לספק מסגרת ניתוח והסבר של תופעות בחברה הישראלית, אלא רק לתאר את כולן, או לפחות את חלקן הגדול. נדמה לי שכיום אף אחד לא יתיימר להקיף את כל הנעשה בישראל במקום אחד, וחוקרים יעדיפו להתמקד בתופעות שוליות בחיים החברתיים. ניסיון זה מזכיר לי במעט את הניסיון השאפתני של פרופ' אייזנשטדט ז"ל ("החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות", 1966) לכתוב ספר מקיף וכולל על החברה הישראלית בכללותה. איני יודע האם ניתן להסתמך על הכתוב באתר בעבודות אקדמיות: מצד אחד האתר נכתב על ידי אקדמאים והם מרבים לצטט מאמרים אקדמיים, אך לא רק אקדמיים. מנגד, ניתן לטעון כי הם כותבים בצורה שאינה תואמת תמיד את המקובל באקדמיה. יחד עם זאת, קשה להכחיש שהאתר מהווה מקור מידע מצוין, ראשוני ואף יותר מכך, על תופעות וסוגיות בקרב החברה הישראלית, ודומני כי ניתן להשתמש בכתוב בו כמעין חומר המצוי בין טקסט תרבותי למחקר אקדמי.

כותבי הערכים מתבססים על מאמרים אקדמיים, כתבות מהאינטרנט, ראיונות, סרטונים מהיו-טיוב. נדמה כי כל מקור לידע קביל עבור כותבי הערכים. בנוסף, הערכים מלווים בתמונות רבות הממחישות את הכתוב, בניגוד לנעשה במאמרים אקדמיים 'יבשים' שכוללים בדרך כלל טקסט כתוב בלבד. באתר ישנן תערוכות רבות על הנעשה בישראל, שבהן הושקעה הרבה פחות עבודה ונדמה כי הן משקפות את התמונות שהאתר הצליח להשיג ולא תמונה של כלל החברה הישראלית. בנוסף, קיימת באתר גם גלריה וירטואלית לתערוכות העוסקות בחברה הישראלית.

ראשית, יש לברך על קיומו של מדריך כזה המאפשר להכיר את החברה הישראלית במהירות, על כמעט כל תת התרבויות הקיימת בה. בניגוד לאתרים אחרים, האתר הינו חינמי לחלוטין וכל המידע בו פתוח לציבור ונדמה כי מטרתו היא הפצה של ידע בקרב הגולשים. יתרון נוסף, ובכך הוא נבדל מויקיפדיה, הוא שלא כל אחד יכול לערוך את הערכים, אלא רק לאחר שעורכי האתר אישרו את הכתוב. דבר זה מונע ממידע מוטה או שגוי להתפרסם, וכאן אני נוגע באחד החסרונות של האתר, לדעתי. הוא מתיימר לתאר את המציאות כהווייתה ולהימנע משיפוטיות כלשהי. למרות שיוצרי האתר מודעים לכך שמשימה זו אינה אפשרית, ניכר כי האתר בנוי כך. לא ניתן מקום כלל לדעה אישית, ולעיתים נדמה כי הכתוב בו דומה לתיאור יבש של תופעה חברתית. למרות יומרה זו, ניתן לראות כי המידע באתר אינו מתחלק שווה בשווה בקרב הקולקטיבים הישראלים – וכאן אני מתכוון לכך שניתן משקל רב יותר לערכים העוסקים בקבוצות שאינן הגמוניות. מצד אחד, ממצא זה משקף מעין התעניינות חשובה של ההגמוניה בקבוצות חברתיות אחרות, ומנגד, ניתן לטעון כי הימנעותם של כותבי הערכים מכתיבה רפלקסיבית חוסמת הבנה טובה יותר של הטקסט. מבחינה זו, האתר מזמן ניתוח סוציולוגי כטקסט תרבותי. חסרון נוסף טמון בשוויון המוחלט של הערכים, כאשר ערכים ארוכים וקצרים, גדולים או קטנים, שוליים או מרכזיים, חשובים מאוד או חסרי חשיבות זוכים כולם לאותה התייחסות במדריך. לסיום, נראה כי ערכים רבים עוד חסרים העמקה ומכילים מידע ראשוני בלבד, ואני חושב שלקוראי פקפוק באשר הם יש יכולת לשפר ולהוסיף למדריך חשוב וחלוצי זה דרך במת השיח הנמצאת באתר.

 

איתי ארצי הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובית הספר לחינוך.

 

כשיצאתי מהצורף, שטוף מוח ורואה, הרגשתי שאפרת גוש שווה עיון נוסף – הרגשה שהתגבשה ככל שהאזנתי לאלבומה השני ('הסליחה ואני') והתמצקה לידיעה ברורה עם צאתו, לאחרונה, של אלבומה השלישי, 'אה אה אה אהבה'. השירים שלה קליטים, ההגשה שלה תיאטרלית ונהדרת, אבל מה שמעניין הרבה יותר הוא שגוש, שהאלבום הראשון שלה כמעט כולו יצירה של יוני בלוך (על המוזיקה) ושל ברק פלדמן (על המילים), הולכת ומתפתחת כיוצרת בפני עצמה. באלבום השני היא כתבה שלושה שירים והלחינה חמישה, ואת כל חמשת השירים המקוריים שבאלבום השלישי היא כבר כתבה והלחינה בעצמה.

מראשית הקריירה שלה ניכר שהנשיוּת של גוש מעסיקה אותה מאוד, אבל לאחרונה גיליתי שאין לי מושג מה היא חושבת לגביה. ליתר דיוק, בדרך כלל אני יודע בדיוק מה היא חושבת לגביה, אבל רק ברגע נתון אחד. הנה כמה דוגמאות:

הנה אפרת גוש, בלבוש מצומצם ועיניים מזמינות, מתפתלת על מוט בעודה גונחת באקסטזה ומבטיחה שמהיום היא נותנת לכולם.

והנה עוד אפרת גוש, מפצירה במאזינה שלה ש"קודם כל, הגני על הגוף – שאיש מבחוץ לא יכנס בך".

והנה, שוב, אפרת גוש, מכה על החטאים שגרמו לאהובה לעזוב אותה.

ועוד אפרת גוש אחת, הפעם מתארת אישה החוששת לגופה, שבגד בה בכל מובן אפשרי לאחר שניצלה אותו ככלי פיתוי.

ואפרת גוש סוגרת את הסדרה עם התמיהה "איפה הגאווה שלי?" בעודה הולכת ברחוב, בדרכה לביתה, אחרי לילה של סקס פרוע.

בקיצור – אין ספק שיש ספק. מצד אחד, מזמן לא הייתה יוצרת שהפמיניזם שלה היה מפורש וברור כל כך; מצד שני, גוש מנצלת את המיניות שלה בלי להתבייש; מצד שלישי, היא מתביישת; מצד רביעי... בטח כבר הבנתם את הרעיון, אבל הנה עוד שתי דוגמאות לכך שהספק, או ליתר דיוק, היכולת לדלג בין כמה אפשרויות, מאפיינת את גוש:

לשיר 'אה אה אה', אחד הלהיטים הגדולים של השנה החולפת, וזה שזיכה את גוש בתואר זמרת השנה של גלגל"צ, צולמו שבעה קליפים, שבכל אחד מהם גוש משחקת דמות אחרת. אחד מהם כבר ראיתם לעיל, וששת האחרים, בוטים קצת פחות, נמצאים בערוץ שלה ביוטיוב.

בשיר 'בום טראח!', גם כן מאלבומה השלישי, גוש מצרה על כך שהיא "נותנת לו" לפני שהסכים להתחתן איתה, אבל, במקביל, מלגלגת על הרצון להתחתן במשפטים כמו "אני לוחשת לו נכס אותי, חפצה בבעלות, יד ראשונה ועל אף אצבע אין טבעת היכבלות". ואולי על עצמה היא מלגלגת?

אז מיהי אפרת גוש? האם היא שומרת על גופה לעצמה או מציגה אותו בציבור? האם היא מחפשת טבעת היכבלות או דווקא נותנת לכולם? האם היא דוגמנית בגדים ותכשיטים? שחקנית בעלת מודעות פוליטית, המשחקת תפקיד כפול בסרטו של ג'אד נאמן 'נוזהת אל פואד'? זמרת המחפשת חיבוק ממסדי ושמחה להופיע בטקס הדלקת המשואות בחגיגות ה-60 לישראל? כמעט התפתיתי לכתוב שגוש עוברת בין מודלים מתחרים של נשיות, אלא שהתחושה שלי היא שגוש אינה עוברת בין מודלים: היא מאמצת את כולם במקביל, וכולם קיימים בתוכה כתסריטים אפשריים. מבחינתה, מין הוא גם קדוּשה ("אהבה מקודשת בדם זרע זיעה") וגם הנאה חולפת ("הבזקי העונג עוד זורמים בתוך דמי, סיבה טובה לחיות"); הגוף יודע הכי טוב ("לא אצטרך לבחור, הגוף ירגיש את המקצב") וגם בוגד ומטעה ("ליופי אף פעם לא האמנתי, בעיקר במַרְאָה, בעיקר לשלי").

על הצורך – המודרני או הפוסט-מודרני – לחיות כמה תסריטים חברתיים במקביל, או לפחות בהקשרים חברתיים שונים, כבר כתבו הרבה, ואפילו על וירטואוזים בתחום. אבל אפרת גוש לא מלהטטת בין זהויות מלאכותיות וחיצוניות לה, לא חובשת ומסירה מסכות – היא פשוט חיה את כולן, ונראה שהיא עושה זאת לא רק במיומנות, אלא גם בהנאה. היא גם חשפנית וגם טיינאיג'רית רומנטית, רוצה להתחתן וגם להיות לבד, עצמאית ותלותית – סדרה של תמונות חצי-שקופות, מסודרות זו על גבי זו, מייצרות טשטוש וגם עומק. הרגשות שהיא מביעה והתפקידים שהיא מגלמת הם לא תמיד מורכבים במיוחד, אבל השילובים ביניהם יוצאי דופן – דגמים של שחור ולבן ששלובים זה בזה מבלי להיטשטש לאפור.

השיר היחידי באלבום השלישי שאינו שיר מקורי הוא חידוש ל'מגדלור' של ולינסקי ואלמגור. בשמיעה ראשונה התרשמתי מהמחווה לשיר המקורי שניכרת בסגנון השירה – המזכיר, מדי פעם, את שירתה של שושנה דמארי. בשמיעה שניה, הדמיון כבר נהיה ברור מדי, והגעתי למסקנה שהחיקוי של דמארי הוא מוגזם, ושמדובר בפארודיה. השמיעה השלישית כבר בילבלה אותי, ולא הצלחתי להחליט – הערכה או לגלוג? בעולם האנליטי שלי, גלי הסתברות חייבים להתמוטט – או שהחתול מת או שהוא חי; או שהתיאוריה מתאימה ומסבירה את העובדות, או שצריך להחליף תיאוריה (או להתבונן מחדש בעובדות). אבל בשמיעה הרביעית הבנתי שבעולמה של גוש, גלי הסתברות ממשיכים לרטוט ולפעום, בלי שום צורך – או רצון – לבחור בין אפשרויות יציבות וקבועות. צריך פשוט לגלוש.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

 

 

ניצני המהפכה כבר כאן, והחלוץ בראש המחנה הוא האתר 'עיתונות יהודית היסטורית', מיסודה של אוניברסיטת תל-אביב ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. כנסו והתרשמו. אתר זה, הנגיש חינם וללא חובת רישום, העלה עד כה על הרשת יותר מ-300 אלף עמודים זמינים לחיפוש משישה עשר עיתונים יהודיים – כלומר, עיתונים שנכתבו ויצאו לאור על ידי עורכים וכותבים יהודים. העיתונים, שתקופת פרסומם משתרעת על יותר מ-100 שנים (החל ב-'המגיד' ב-1856 וכלה בעיתון 'דבר', עד שנת 1966), מסווגים לשלושה מדורים ראשיים: מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל (ובכלל זה עיתון דבר עד 1966 וה-Palestine Post עד 1950, השנה בה החליף את שמו ל"ג'רוזלם פוסט" המתפרסם עד ימינו); המדור לעיתונות יהודית בארצות ערב; ומדור העיתונות העברית במאה ה-19. לבד מעיתונים בעברית ניתן למצוא במאגר גם עיתונים בצרפתית, בערבית, באנגלית ואפילו בהונגרית.

חיפוש ממוחשב ברשת:IN           חריקת גלגלי המיקרופילם: OUT

בשונה ממאגרי עיתונות אחרים, למשל הארכיון (בתשלום!) של אתר הארץ לכתבות מ-1994, המבוססים על מאגר טקסט שאינו משמר את תצורת הכתבות המודפסות, הרי שהמאגר הנוכחי מבוסס על סריקה של דפי עיתון, ובדומה למיקרופילם לסוגיו, מתאפשרת בו צפייה במראם המקורי של העיתונים. אולם לקבצים הסרוקים במאגר הנוכחי יתרונות בולטים על המיקרופילם, ובעיקר האפשרות לערוך חיפוש בכל המלל שפורסם בעיתון לאורך שנות הופעתו. כך, למשל, אם בעבר רצה חוקר לבדוק מתי מופיעה המילה 'סוציולוגיה' בעיתון 'הצבי' שנתפרסם בארץ-ישראל בעריכתו של אליעזר בן יהודה (1915-1884), לא הייתה לו ברירה אלא לעבור במיקרופילם עמוד-עמוד, גיליון-גיליון, שנה אחר שנה – משימה מתישה, ולמעשה בלתי-אפשרית. ואילו היום, הקלדת מילת החיפוש מעלה תוך שניות אחדות את התוצאה המבוקשת ואף "ממרקרת" אותה בתוך הכתבה. במקרה זה, אגב, אכן נמצאה כתבה בודדת מ-1912 ובה המילה "סוציולוגיה". בכתבה מתבשרים תושבי יפו על תחילתם של "השעורים העממיים" שנחוצים משום ש"אין בזמן האחרון מקום בשביל הצעירים שיבלו את שעותיהם הפנויות." הצעירים יוכלו ללמוד "הספרות העברית והכללית, דברי הימים העברים והכללים, סוציולוגיה, כלכליות, טבע, צמחים, כתיבת הארץ, פיסיק, חמיה, מטמטיק, זיאולוגיה וגיאולוגיה". מכאן אפשר להסיק לפחות שתי מסקנות, האחת מפתיעה והשנייה רדיקלית ממש: (1) נותרו שנתיים להיערך לחגיגות המאה לסוציולוגיה הישראלית; (2) לימוד סוציולוגיה יכול להיחשב לבילוי, שעשוי להפחית שעמום בקרב צעירים!!

זמינותו של המאגר וקלות החיפוש בו יוצרים מציאות שבה קביעות כגון "המונח 'סוציולוגיה' הופיע בעיתונות העברית כבר ב-1896", שפעם היו שמורות רק למלומדים מופלגים, הופכות היום נחלתם גם של תלמידים בראשית דרכם – אם רק ישכילו להיכנס למאגר ולעשות את החיפוש הנכון. גם סטודנט שכותב עבודה סמינריונית יוכל בקלות יחסית לאתר מקורות היסטוריים ראשוניים כבסיס לעבודתו. מורים ומרצים יכולים להשתמש במאגר להוספת עניין לשיעורים (למשל, בשיעור על פרשת 'אלטלנה' יוכלו להשתמש בכתבות רלבנטיות מעיתון דבר ומן ה-Palestine Post). כמו כן, מעבר לשימוש בטקסטים העיתונאים כמקורות היסטוריים שבהם התוכן הוא העיקר (מה קרה באירוע האמור? כיצד סוקר?),  טכנולוגית הסריקה וזיהוי הכתב (OCR) יוצרים למעשה מאגרים של 'טקסטים חיים' בהם ניתן להיעזר לניתוח שיח (discourse analysis) בתחומי מחקר שונים, ובהם ענפים של הסוציולוגיה והבלשנות.

ניכר שמקימי האתר השקיעו מחשבה רבה בתצוגה ובאינפורמציה שראוי להיכלל בה. לכל אחד מן העיתונים מובא רקע תמציתי על העיתון במגוון נושאים, כגון: מי הקימו את העיתון, מי היו עורכיו, מתי והיכן התפרסם, מה הייתה תפוצתו ומי קהל קוראיו, וכדומה. האתר מביא מידע למשתמש ובו מדריך מקיף (אך ידידותי) להתמצאות באתר וטיפים לחיפוש. אף שהן אינן מקושרות לטיפים לחיפוש (וחבל שכך), טוב עשו מקימי האתר שהביאו המלצות מיוחדות המתחייבות מן המוקשים המייחדים חיפוש בעיתונות היסטורית, כגון שינוי שמות מקומות (למשל: קונסטנטינופול = איסטנבול), וריבוי שיטות איות המשתנות מתקופה לזולתה וממקום אחד למשנהו (למשל: חמיה = כימיה; כלכליות = כלכלה; פריז = פאריז = פריס = פאריס = פאריש).

כמובן שיש גם מה לשפר. אפשר לציין למשל את נושא ההדפסה; כיום כל כתבה שנשלחת להדפסה נשלחת למעשה כקובץ תמונה בגודל עמוד. במקרה של כתבות קצרות אין כל בעיה, אבל כתבות ארוכות "נדחסות" לתוך העמוד, והכתב הופך קטנטן עד לא קריא. סוגיה אחרת היא מנוע החיפוש; באתר יש אופציות חיפוש מתקדמות המאפשרות חיתוך של ביטוי בוליאני [מילה וגם/או/ולא/ליד מילה] עם שדה [כתבות/תמונות/פרסומות], תקופת זמן, עיתון, ושפה. חיפוש זה נותן הרבה, אבל לא מספיק. כבר היום קיימים מנועים חזקים וחכמים יותר. אפשר לקוות שבעתיד יהיה מנוע שיוכל, למשל, לחפש גם לפי שורש, ושיאפשר חיפוש מתקדם שרגיש למרחק בין מילות החיפוש, ואולי אף להפיק דוחות סטטיסטים, למשל, של שכיחות הופעתם של מונחים נבחרים לאורך תקופות שונות. סוגיה אחרונה היא היקף המאגר; אף שהוא מקיף למדי, נותר לקוות שבעתיד יכללו בו עיתונים נוספים, בין כאלה ששבקו חיים (למשל: 'הירדן', 'המשקיף', 'על המשמר', 'העולם הזה'), ובין גיליונות היסטוריים של עיתונים שעדיין פעילים. ואמנם, יוזמי האתר קוראים לכל מי שיכול לתרום להרחבת המאגר לעשות זאת. ברוח קריאתם, תקוותי היא שיתר עיתון דבר, מ-1967 ועד לסגירתו ב-1996, יועלה לרשת, כך שניתן יהיה להקיף גם את שפע האירועים החשובים בתקופה זו, וכן לעלעל בהנאה בין הדפים הוירטואליים של המדור הסאטירי 'דבר אחר', הזכור לטוב  (ואולי בעקבות כך יהיה מי שיערוך מחקר רציני על סאטירה פוליטית בישראל). אך גם עד שכל השיפורים יותקנו במאגר, אפשר גם אפשר (ורצוי!) לגלוש אליו, ולהפיק ממנו תועלת והנאה רבה.

 

יהודה טרואן הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים, ועמית בתכנית הופמן למנהיגות ואחריות. הוא כותב את הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי.