את התואר הראשון והשני עשיתי במחלקה לפסיכולוגיה.  כשסיימתי את התואר השני בפסיכולוגיה חברתית, לאחר התנסות קצרה (פרקטיקום) במשרד ייעוץ, התגייסתי (בשנית) לצה"ל כיועצת ארגונית במחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה). הייתי נרגשת נוכח ההזדמנות הראשונה ליישם באופן מלא את הפרקטיקה הפרופסיונאלית שזה עתה רכשתי. במיוחד, קיוויתי לעסוק במה שתפסתי כגולת הכותרת של הפרופסיה – תכנון והוצאה לפועל של שינוי ארגוני. ולא סתם שינוי, כמובן, אלא שינוי "מהמעלה השנייה", כזה שמשנה את כללי המשחק, שובר את הפרדיגמה ויוצא מהקופסה. כיום אני יודעת לומר שמדובר היה בעיקר ביציאה מהקופסה של השירות הציבורי לטובת כניסה לקופסת ההפרטה והשוק החופשי כמודל אידיאלי.  אך אז, תפסתי זאת כמעבר הכרחי מעידן הדינוזאורים אל עולם חדש וטוב יותר.

תפקידי הראשון היה של יועצת ארגונית במערך ההכנה לצה"ל או בשמו המוכר יותר, הגדנ"ע. הימים היו ימי "משבר המוטיבציה", קרי, השיח הצבאי והציבורי שעסק בירידה בנכונות של בני נוער לשרת ביחידות הקרביות.  טענה זו התייחסה בעיקר לבני הנוער שהוגדרו כ"איכותיים", כלומר, לכל מי שלא הוגדרו כעולים חדשים או "נוער טעון טיפוח".  לכן, הוחלט להרחיב את היקף פעילות ההכנה לצה"ל ולהחיל פעילויות שעד כה יועדו רק לאותן "אוכלוסיות מיוחדות" גם על הזרם המרכזי של בני הנוער. ההקשר החברתי הרחב יותר של התהליך זה נעלם מעיני, ולקטגוריות השונות התייחסתי כהבחנות ענייניות ולא טעונות.  במקום זאת, התעניינתי באופן בו מקבלים אנשי היחידה את השינוי שלהרגשתם נכפה עליהם מגבוה.  בעיקר, נראה היה כי הם חוששים כי לא יצליחו להיות בעלי ערך מוסף עבור בני נוער בעלי מקורות מידע ומנגנוני תמיכה ביחס לשירות הצבאי, כפי שהיו עבור בני הנוער מקבוצות השוליים. מבחינתי ומבחינת הממונים עלי בממד"ה, האתגר המרכזי שעמד בפניי היה לעודד את אנשי היחידה "לקחת בעלות" על השינוי, קרי, לעסוק בו מתוך אמונה בצדקת הדרך ורצון לראות בהצלחתו. לאכזבתי, מטרה זו לא הושגה והיחס המסתייג של אנשי היחידה נותר בעינו.  סיימתי את התפקיד בתחושת החמצה, על כך שלקחתי חלק בתהליך שינוי שיכול היה להיות "מהותי", אילו רק היו אנשי היחידה משכילים לראות שהוא כזה.

ההזדמנות לעסוק בשינוי "לפי הספר" הגיעה בתפקיד הבא, כאשר עברתי לתפקיד של יועצת ארגונית באחת מיחידות הביצוע של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.  "בועת ההי-טק" הייתה אז בשיאה. השגשוג הכלכלי יצר תחרות בין צה"ל לשוק העבודה האזרחי והביא לפריחה של שינויים בתוך צה"ל, שביטאו ניסיון להטמעה של שפה ונורמות ניהוליות מהעולם האזרחי- עסקי. הרמטכ"ל שאול מופז חילק לקצינים הבכירים את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" ומפקדי גדודים הוגדרו כ"עתודה ניהולית" ועברו "תכניות פיתוח מנהלים" (גל, 2001)^[1].  תהליכים אלה היו חזקים במיוחד באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, גלגולו החדש של אגף האפסנאות. בין היתר, מוסד שם בתקופה זו מערך הירארכי של יועצים ארגוניים ביחידות הקו, שמשימתם המרכזית הייתה לסייע למפקדי היחידות לקיים "תהליך אסטרטגי" – מהלך מובנה של שינוי יזום שיתאם את השינויים המבניים והתפיסתיים שהתרחשו בתקופה זו בצה"ל. ואכן, הכל התרחש כמצופה.  תהליך השינוי נעשה בהובלה נמרצת של המפקד, הקיף את כל קציני היחידה וזכה לשיתוף פעולה מצד מרביתם.  התוצרים של תהליך התכנון הוגדרו כהצלחה על-ידי אנשי היחידה והרמות הממונות.  עבורי, הייתה זו תקופה של התלהבות ופריחה מקצועית. עם זאת, התגלו אצלי ספקות ראשונים ביחס לנקודת המבט הניהולית אשר לפיה, לפחות כפי שהבנתי אותה אז, כל ארגון יכול (וצריך) להפוך את עורו ולהגשים את האידיאל של ארגון עצמאי הפועל בשוק חופשי תחרותי. אחרי הכל, אמרתי לעצמי, לכל ארגון (או יחידה צבאית) יש מאפיינים שלא ישתנו. ספקות אלה ניסחתי בעבודת סוף השנה שכתבתי לממד"ה, בה תיארתי, תוך הסתמכות על תיאוריות פסיכולוגיות, את השינוי הארגוני כתהליך של "עיצוב זהות" – תהליך בו האנשים ביחידה, והיחידה כגוף, מנסים לברר את "זהותם" כסוג של מבנה עומק שייתן ביטוי לתנאי הסביבה המשתנים אך גם למאפיינים קבועים יותר של המסגרת והטכנולוגיה.

לאחר סיום תפקידי ביחידה, יצאתי לשנת לימודים במטרה להתחיל בכתיבת עבודת דוקטורט. כיוון המחשבה הראשוני שלי היה להמשיך ולפתח את נושא השינוי הארגוני שכה הלהיב אותי. במיוחד, רציתי לבחון את השינוי הארגוני מפרספקטיבה של תיאוריות פסיכואנליטיות, בדגש על הפוטנציאל המעצים של שינויים ארגוניים עבור הארגון והפרט.  הכותרת הראשונה שניסחתי להצעת המחקר הייתה: "בחינת תהליכי התפתחות ארגוניים בפרספקטיבה המשלבת ראייה מערכתית עם תיאוריות של התפתחות הפרט". כותרת זו שיקפה את העמדה התיאורטית שאפיינה את היחס לשינויים ארגוניים בממד"ה באותו זמן: שילוב של "תיאוריה מערכתית" עם תיאוריות פסיכואנליטיות. הגדרתי את מטרת המחקר כהעשרת הפרקטיקה הייעוצית בכל הנוגע לאפשרויות הפעולה של היועצים והנועצים ביחס לשינויים ארגוניים.  קיוויתי לעשות זאת באמצעות שילוב בין התיאוריה הפסימית של מלאני קליין לתיאוריה האופטימית של דונלד וויניקוט. כפי שניתן לראות, נקודת מבט זו משקפת התבוננות בשינוי מתוך השיח – מתוך אמונה בחשיבותם ונחיצותם של שינויים ארגוניים ומתוך שאיפה לשכלול מיומנויותיי כיועצת ארגונית.

הנסיבות הובילו לכך שבניגוד לתכנון הראשוני, לא נרשמתי ללימודים במחלקה לפסיכולוגיה אלא במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. באי רצון השלמתי עם ה"מחיר" של השלמת קורסי יסוד בסוציולוגיה.  עם תחילת הלימודים, הופתעתי לגלות חוויה מרעישה של חיבור מיידי: הרגשתי כי אני מקבלת מלים לבטא תחושות שליוו אותי זמן רב.  לא הייתי עוד "סתם" חשדנית, צינית או עוכרת שמחות; בהדרגה הפכתי להיות סוציולוגית ביקורתית. בתחילה, חשבתי עוד שאוכל לשלב בין הסוציולוגיה הביקורתית לתיאוריות הפסיכואנליטיות שהצגתי קודם. אולם תוך כדי תהליך גיבוש ההצעה והדיאלוג עם המנחים  – אייל בן-ארי וישראל כ"ץ – הבנתי כי אין זה מצב של "גם וגם" אלא של "או – או" וכי אאלץ לבחור. ואכן, בחרתי בהתבוננות פרשנית וביקורתית בעיסוק של צה"ל בשינויים ארגוניים. 

עם תום שנת הלימודים שהוקצבה לי, חזרתי להיות יועצת ארגונית במערך מדעי ההתנהגות.  בתקופה זו התרחשו בצה"ל שינויים שונים במדיניות כוח האדם, שכללו את מודל ההעסקה של צבא הקבע וחוזה ההתקשרות עם צבא המילואים. בניגוד לתהליכים הקודמים בהם השתתפתי תוך קבלת הרטוריקה הרשמית, הפעם התבוננתי בהם באופן ביקורתי וזיהיתי את הזיקה בין השיח הניאו-ליברלי בו היו משוקעים לבין נושא המחקר שלי. 

במהלך העבודה, שאת רובה ערכתי לאחר השחרור מצה"ל, קראתי וניתחתי חומרים רבים המתעדים תהליכי שינוי בצה"ל.  חלקם נאספו לאחר שהחלטתי כבר על נושא העבודה וחלקם לפני כן, בתקופה בה שאפתי להיות יועצת ארגונית מומחית לתהליכי שינוי.  כאשר התבוננתי מחדש בחומרים המוכרים שלאורם התוויתי את דרכי כיועצת, ליוותה אותי תחושה של ביקור מחודש (revisit) – חזרה של אתנוגרף לשדה מחקר קודם, המניבה, על-פי רוב, תובנות חדשות (^[2]Burawoy, 2003). הבנתי כי כיועצת ארגונית בצה"ל איני מתבוננת מבחוץ בשיח והפרקטיקה העסקיים, אלא אני עצמי מהווה ייצוג של השיח, מי שנדרשת להשמיע את קולו ולהפעיל אותו בחיי היומיום.

במהלך כתיבת העבודה קרו אירועים רבים: בועת ההי-טק התפוצצה והצבא חזר להיות מקום עבודה אטרקטיבי; השיח הניאו-ליברלי העמיק לחדור לצה"ל וליווה גם את תהליכי ההתכנסות והצמצום, תוך הדגשת תפקידם של המפקדים כ"מנהלים"; הדגש במחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל עבר מהטמעת גישות ניהוליות לסוציולוגיה ביקורתית; מלחמת לבנון השנייה הציפה את הבעייתיות בתפיסות צבאיות חדשניות שהתפתחו עם השנים ועוררה דרישה לחזור ל"מקורות" הצבאיים, מהלך שהשפיע גם על התרחקות מסוימת מהשפה העסקית. על רקע התרחשויות אלה, ניתן לראות את התהליך שעברתי בגיבוש נושא המחקר לא רק כמסע פרטי, אלא גם כשיקוף מסוים של תנודות במעגל הרחב יותר.

 

---

^[1]גל, דני (2001). "פיתוח מנהלים בעוצבת געש". סטטוס, ספטמבר 2001.

 ^[2] Burawoy, M. (2003). Revisits: An Outline of a Theory of Reflexive Ethnography. American Sociological Review, 68 (October), 645-579

 

היחסים בינינו התחילו לא רע בכלל. הסביבה התפלאה לראותי אוחזת בידי את סמל הקידמה ואני מיהרתי להצטדק ולעמוד על יתרונותיו הרבים הכוללים חוויות וירטואליות וויזואליות מרשימות. הוא התריע בפני על מיילים באיחור של שעות, לא צלצל כשכיוונתי את השעון המעורר, נלחץ וחייג לאנשים באופן אקראי והבטרייה שלו נגמרת בכל ארבע שעות לערך. אך על כל הללו סלחתי כאחות רחמנייה. נקודת השבר הייתה בוקר אחד, בו נשאלה השאלה "יחסינו לאן?!" .שוב השעון המעורר לא צלצל והתקשרתי לאימי כדי להפגין קצת מירמור. תגובתה שברה אותי סופית: "קיבלת חשבון פלאפון של 800 שקלים, נראה לי שאת צריכה להחליף מכשיר, את פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו". ולפתע הבנתי: אלו אנחנו שמתמסרים למכשירים מתוך המחשבה שהם אלו שמתמסרים לנו. אם להיות קצת יותר פשטנית, אפשר למצות את מערכת היחסים בינינו כשהאייפון פונה אליי: "זה לא אני, זאת את". ואני, אני פשוט לא מסוגלת לזרוק אותו ולחזור לפלאפון הישן.

חברת "Apple" בראה את הגולם והישר מאחוריה צועדות חברות נוספות שדואגות לשפר את איכות חיינו באמצעות פלאים סלולאריים נוספים. אבל יש משהו מיוחד בהמצאות של סטיב ג'ובס שמעיד על יכולת מופלאה להבין את המפגש שבין האדם למכונה, מה שמגולם היטב בשם שניתן למכשיר הקטן: iphone- "אני טלפון". אז נעים באמת להכיר את כולכם- את כל ה"אייפונים" המסתובבים במרחבים הפתוחים של המציאות. יש גם לא מעט "Ipad" ונותרו גם כאלו בעלי סטטוס נמוך הנקראים ."ipod" זו התחושה שאופפת אותי בחודשיים האחרונים, שאני הופכת ל"I"  של ה"phone". אני תמיד זמינה לכל, בכל הערוצים האפשריים ובמרחבי ה"Wi-fi" הפתוחים. הפייסבוק והאימייל מתעדכנים באופן תדיר ויש אפליקציה חדשה שנותנת מענה לכל בעיה. אותם בוראים אף הגדילו לעשות והמציאו אפליקציה שהופכת את האייפון לשומר חוק- כאשר מישהו מנסה לגנוב את המכשיר שלכם מיד מצולמות פניו ההמומות ותמונתו של הגנב נשלחת במהרה אל תא הדוא"ל שלכם. אפשר לדעת איפה אנחנו בכל עת, כי אנחנו מעדכנים, מתעדכנים ומעודכנים.

המושג "הנדסת אנוש" עלה לא מזמן בשיחה עם חברה שהסבירה לי במה היא עוסקת. "הכוונה לממשק אדם-מכונה, לעשות שדברים יהיו ידידותיים למשתמש". לרעיון דומה מתייחסת דונה הארווי ב"מניפסט לסייבורג" העתידני, בו היא מתארת את היחסים המורכבים שבין האדם, המכונה והגבולות שביניהם. היא מבקשת להניח בצד את הרע הנובע מהיחסים הללו ולפרק את הזהויות והקטגוריות הטבועות בחברה. אפשר לדבר על "קצו של האדם" על פי התפיסה המערבית ואפשר גם לכונן מתוכה זהות אחרת וחדשה. הרי ככלות הכל, אנחנו אלה שיצרנו את המכונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

קשה לי לבלוע את הרוק כשאני חושבת על כך שמכשירים כמו האייפון עוזרים לנו לממש את עצמנו בעולם הסייבורגי שהולך ועוטף אותנו. האפליקציות שבחרנו להוריד הופכות את האייפון למי שאנחנו ולמה שאנחנו חולמים להיות. יש לנו כוח חדש ומכונן בידיים, כזה המאיים על החיים החברתיים כפי שנוהגים להתפייט עליהם בנימה רומנטית. העולם הישן, בו אנשים נפגשו ברחוב וקיימו מגע אנושי מוחלף במגע אינטנסיבי המתווך על ידי מכשירים וטכנולוגיה. אווה אילוז בחרה להתייחס לכך באחד מהשיעורים (כן, כן, האייפון הפך לאייקון סוציולוגי גם בתוך האקדמיה), והסטודנטים בכיתה הביעו הסכמה: אנחנו מתמודדים עם הסתירה בה אנו חיים דרך האייפון, מייצרים לנו זהות בלעדית, ובו בזמן חברים בקהילה עצומה של אנשים שונים להם בעלות על מכשיר זהה. קשה לומר מה עומד מאחורי המהלך הזה, בו כולנו ממתגים את עצמנו תוך ניסיון לשמור על "אינדיבידואל ייחודי". לדעתי זוהי חידה פרדוקסאלית קשה במיוחד לפיצוח. ייתכן והניכור שלנו זה מזה מוצא מפלט וחמימות ביחסים המובעים באמצעות האייפון. אנסה להבהיר את עצמי דרך התייחסות להגדרה האלמותיות שהציע קליפורד גירץ למושג תרבות- "רשתות משמעות שטווה לעצמו האדם". הצעתי היא להרחיב זאת למושג "רשתות משמעות טכנולוגיות", משום שאין אנו חווים עצמנו עוד דרך משמעות בלעדית אלא דרך רשתות טכנולוגיות אינסופיות שנבראו על ידי אחרים, בכדי שנוכל לייצר משמעות חדשה לעצמנו.

אני החלטתי שלא לוותר ולנסות להתמסר למה שיכול להוציא אותי מדעתי, אבל באותה נשימה יכול לגרום לי להרגיש מיוחדת. מהיום כבר לא אתבייש להודות: אני, טלפון! זאת מערכת יחסים אמיתית ומחייבת שאני לוקחת על עצמי כבחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי.

 

דרך אנלוגיה זו מצייר סמית שני אבות טיפוס של דוקטורנטים. הראשון, אופנוע ההונדה, ידוע ביכולתו לקרוא ספרי פילוסופיה סבוכים, להעיר הערות מלומדות באריכות, לחשוב בכובד ראש על נושא ייחודי לעבודת הדוקטורט ולהקדיש שנים רבות למחקר מעמיק וחדשני. כתיבתו מבריקה, ובכל עמוד מושקעת עבודת פרך, אך היא גם איטית מאד. השני, אופנוע הדנפר, מתנהל באופן שונה לחלוטין. כאשר הוא קורא, הוא מתמקד בחומרים הרלוונטיים מיידית לעבודתו; הוא מעדיף לקרוא את כתבי העת החדשים על פני הקלאסיקות ומחפש את המחלוקות המיידיות שאליהן יוכל להתברג; חשובה לו האבחנה בין העיקר לתפל, בין הרלוונטי לזניח; זמנו יקר ומתוכנן בקפידה; יש לו סדר עדיפויות ברור והוא מתמקד במחקרו שלו; כאשר הוא בוחר נושאים למחקר הוא מחפש את בר הביצוע, את הנושא שיש לו התחלה, אמצע וסוף. יותר מכל, הוא מפרסם. אולי לא בכתבי העת היוקרתיים ביותר של הדיסציפלינה, ואולי אינו מגלה את אמריקה בפרסומיו, אבל הוא מפרסם בכתבי עת מוכרים ושפיטים. השורה התחתונה, אליבא דסמית, היא שאופנוע הדנפר, גם אם פחות זוהר, הוא זה שיישא אותנו רחוק יותר – לא רק דרך לימודי הדוקטורט אלא גם אל עבודה קבועה ומעבר אליה.

חלוקה שכזו וודאי צורמת לרבים מהקוראים. היא צורמת לרבים מעמיתי, ולרבים מהמרצים. היא גם צורמת לי. היא מיד מעלה בראשי את דוגמאות הנגד – את אותם מכרים שלמראית עין נהנים משני העולמות. ויחד עם זאת, קביעה זו משקפת את ההיגיון של שוק העבודה האקדמי האכזר, שבו בעלי דוקטורט טרי מתחרים כיום. זוהי תפיסה שעל פיה דריסת הרגל נקבעת במידה מסוימת מבחינה כמותית, קרי, על סמך מספר המאמרים המפורסמים, וכזו שעל פיה קיומה של דיסרטציה מבריקה לא בהכרח מפצה על היעדר פרסומים. היא גם משקפת את הדרך שבה שיטתו זו של השוק מחלחלת אחורנית, אל שלב לימודי הדוקטורט ואל בחירת הנושא, מציאת המנחה, וקביעת סדר העדיפויות.

למרות שרבים לא יסכימו עם חדות הטיפולוגיה של סמית, המחלקה בה אני לומד מעבירה בדרכים רבות את התחושה שהשעון מתקתק. בקורס תיאוריות של שנה א' ביקש המרצה להיפגש עם כל אחד מהתלמידים אישית, ושאלתו השנייה בכל פגישה הייתה "נו, מה עם הפרסומים? יש משהו בקנה?". מסרים דומים נשמעים גם ממרצים אחרים – "אל תדחו את זה, תעבדו על מאמרים"; "מה עם עבודת הסמינר שכתבת? למה שלא תפרסמי אותה?"; "לוקח למאמר שנים להתפרסם, אז כדאי להתחיל לחשוב על זה עכשיו". חמש שנות המימון שאותן האוניברסיטה מקציבה לתואר השני והשלישי, כך מזהירים התלמידים המתקדמים יותר, יעברו כהרף עין. אז השעון מתקתק ללא הפסק, ועמו התחושה שחייבים לדחוף ולהפיק עוד ועוד.

ולא בכדי. פרסומי הסטודנטים מקנים למחלקה יוקרה רבה. מעבר לכך, יכולתן של מחלקות להציב את בוגריהן במחלקות אחרות כמרצים זוטרים – מדד חשוב להערכת איכותן- תלויה כאמור ביכולתם המוכחת של תלמידיהן לצלוח את תהליך השיפוט העיוור של כתבי העת האקדמיים. רכישת ניסיון זה והבנת הדרך הארוכה שאותה עובר מאמר משלב הרעיון לשלב הדפוס גם תעזור לאותם בוגרים כאשר השעון הבא – זה שמופיע עם קבלת העבודה המיוחלת – יתחיל גם הוא לתקתק. לא חסרות סיבות להפעלת הלחץ על תלמידי הדוקטורט, וכך הדוחק לפרסם, לנוע קדימה, הופכת עבור רבים מהדוקטורנטים דבר שבשגרה. לכן, השאלה הנצחית "איך שם?" מעלה מיידית תחושה זו, תחושה אשר לדעתי- ועל סמך שיחות עם חברים בארץ – הופכת להיות אוניברסאלית ומעיבה לא פחות על חוויית הדוקטורט בישראל.

ואיפה אני עומד? רוב המרצים שעמם הזדמן לי לדבר על כך, הן בארץ והן בחו"ל, יסכימו שפרסומים בשלב הדוקטורט הם דבר חשוב ושהזמן לפרסמם אכן קצר. יחד עם זאת, רובם (כולל סמית) גם מכירים היטב בחשיבותו של הזמן עצמו – הזמן לקרוא מעבר לסוגיות הספציפיות בהן כל תלמיד עוסק, לדון בדברים בסמינרים מחלקתיים ובפורומים אחרים, לתת ולקבל משוב, לחשוב עוד ולהעמיק עוד. ייקח עוד כמה שנים עד שאגלה אם הפכתי לרוכב אופנוע שלא באמת נוסע (או כזה שנוסע אך לא מגיע לשום מקום), או שמא נותרתי על מסלול המרוצים. ואולי אסור לאבד את התקווה לשלב את הראשון עם השני, את היצירתיות והעומק עם אורך הרוח והסבלנות. הלוואי.

 

במידה מסוימת, אנחנו לא מצפים מהילדים שיבינו – האם נערה בת 12 יכולה להבין את עצמתה של אהבת המולדת? האם ילד בן שבע יכול להבין כאב של אובדן? כנראה שלא, לפחות מבחינת היחס התרבותי שלנו לקטגוריה החברתית של הילדות. אם כך, אנחנו מעלים על נס את האופן שבו המשתתפים בתכנית שרים, ומתייחסים פחות למשמעות המילים שהם שרים. באותה מידה, ידוע – לפחות לצופים מושבעים של התכנית "כוכב נולד" – שמועמדים בעלי סיפור חיים אישי קשה ירגשו יותר מאיש מהיישוב בעל קול יפה. גם כאן, למשל, ניתן להבחין בשימת הדגש על הקול והמלודיה יחד עם הסיפור האישי, ולא על מילות השיר.

קרן פלס בחרה עבור אחד מתלמידיה את השיר "היא כל-כך יפה" של דני סנדרסון. כשנשאל, התלמיד ידע כי השיר מדבר על אהבת ילד לאישה, אולם הוא לא יכול באמת להבין, אלא אם התנסה בכך באופן אישי. פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג, אז ההצגה חייבת להימשך. בניסיון להבהיר לו את משמעות השיר, היא ביקשה ממנו לחשוב על מילקי, הכלבה שלו. שוב, למען הסר ספק – הכלבה שלו (ואם אתם עדיין לא מאמינים – הקטע בקישור). האם אהבת ילד לאישה, שמצטיירת אצלנו כדבר תמים וטהור, מקבילה לאהבתו לכלבה שלו? אם לא, אז אין מקום להשוואה הזו. אם כן, אז ייתכן כי מדובר ברגש שטחי במובן זה שהוא חסר המורכבות של אהבה, ובכל מקרה כאן נפתח פתח לדיון על מהותו ומשמעויותיה של האהבה: האם אהבה בוגרת שונה מאהבת ילדות? האם רק המיניות יוצרת את ההבדל? האם ייתכן כי האהבה ה"בוגרת" היא אותו רגש ילדותי ושטחי שמורכבותו נוצרת רק ממעורבותה של המיניות? ומה זה אומר על מערכות היחסים שאנו מנהלים? או, אולי אהבת ילד היא תוצר של הבנייה חברתית – מעין ניסיון ילדותי להשתייך לעולם המבוגרים? ואם כן – מה זה אומר על התרבות המחברתת את ילדינו ומקדשת את האהבה בצורתה השטחית?

אם כך, באמצעות בחינה של תכניות מוסיקה בפריים-טיים, ניתן להניח כי תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות. תכניות כמו "כוכב נולד", "The Voice" ו"בית ספר למוסיקה" מעידות על העניין האמיתי שלנו – הקול. את הדגש על הפן הווקאלי ניתן להסביר במאפייניה של הטלוויזיה: לדידו של יהושע מאירוביץ' במאמר "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית¹" זהו מדיום שייעודו להעביר מסרים ויזואליים וקוליים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בתחושות ורגשות ופחות במחשבות בהירות וטיעונים מורכבים. המדיום דורש – המדיום מקבל, והחברה מותאמת אליו. ניל פוסטמן טען כי הטלוויזיה גורמת לטשטוש ההבדלים – החיצוניים והפנימיים – בין ילדים ומבוגרים, כלומר, הטלוויזיה מורידה את יכולותינו הקוגניטיביות כמבוגרים וחושפת את הילדים לתכנים אליהם לא נחשפו בעבר (מין ואלימות הם הבולטים שבהם). למרות הביטוי הבולט של טענה זו בתכנית "בית ספר למוסיקה", אני משתמשת בטענה זו בעיקר כדי להסביר את ההתמקדות החברתית באספקטים הקוליים של המוסיקה.

קול מרגש באופן מיידי, הוא לא מצריך חשיבה, ולא דרושה הבנה מוסיקלית גדולה כדי להרגיש יכולת שיפוט פסבדו-מקצועית. לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה. מעבר לזה, לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד. ניל פוסטמן (בספרו "אובדן הילדות") טען כי מאפיין זה של הטלוויזיה גורם לטשטוש ההבחנה בין ילדים ומבוגרים. בד בבד, ישנה סוגה במוסיקה הישראלית שסופגת ביקורת דווקא על מילותיה – הז'אנר המכונה "מוסיקה מזרחית" (גם הכינוי אינו חף מיחסי כוח) זוכה למטחי עלבונות על היותו ריק מתוכן, סקסיסטי, נבוב, רדוד, מזיק, מחריד ודוחה באופן כללי. אין הרבה התייחסות תרבותית לאיכות הקולית של אייל גולן, משה פרץ או עומר אדם, אלא מתייחסים בעיקר למילות השירים שהם מבצעים. אין כאן כוונה לומר שמילות השירים בז'אנר הן בעלות ערך או שאינן פוגעניות לעיתים, אולם שירים כאלה ישנם גם בז'אנרים אחרים והם אינם מקבלים את אותה התייחסות תרבותית ("לאה גנוב" של שלום חנוך, "דינה ברזילי" של חיים חפר וסשה ארגוב, ו"אישה מהשמיים" של גלעד שגב).

במרחב הציבורי הפופולארי כיום קשה למצוא עיסוק בשירה כאמנות, בעוד שהעיסוק בזמרה כאמנות וכמקצוע הוא רחב וזוכה לתשומת לב תרבותית רבה. בגיליון "פי האתון" מהשישה בדצמבר נכתב על "איגוד המשוררים" ושם צוטט עמיר סגל, המתואר כמשורר ירושלמי בן 30, באמרו כי "המשוררים לא מקבלים כסף, פשוט כי לאף אחד לא איכפת מה הם עושים… בעבר משוררים היו מוסדות תרבות והיכו גלים, והיום – לא". סגל מתאר את המצב בכנות מכאיבה. מזמרה אפשר לחיות, מכתיבת שירה – לא.

קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים (כדוגמת טענותיהם של יהורם גאון, חיים חפר, מנחם בן וחווה אלברשטיין), בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים. אם אנחנו מבליגים למירי מסיקה, למה לא להבליג לישי לוי? נותר רק להניח כי מעורבים בכך שיקולים פוליטיים וכלכליים. פוליטיים, מתוך הניסיון האשכנזי-אליטיסטי להשליט את תרבותם כדי "למערב" את התרבות הישראלית ("וילה בג'ונגל" וכולי) ולשעתק את מעמדם ההגמוני. כלכליים, כי הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה"ישראליים" וייתכן כי האחרונים חשים כי עליהם לתרום להוקעתה של המוסיקה המזרחית כדי לשמור על חלקם בעוגה הקטנה-ממילא של שוק המוסיקה בישראל. אחרת, לא ברור מדוע ישנה דחייה של המוסיקה המזרחית בכלל במקום דחייה של זמרים מסוימים או של שירים מסוימים.

באותו חלק של התכנית, וכאילו כדי לסמן לצופים "הנה, עוד מזרחי!" משה פרץ גם הוא מוצג כ"ילד טברייני שהחל כפייטן בבית הכנסת": גם כאן המסורת כסימון של מזרחיות. בתכנית עצמה, משה פרץ מתנהג כמו "מזרחי מחמד", ומשתדל להפגין את ההיכרות שלו התרבות ה"ישראלית" – כלומר, האשכנזית – בכל הזדמנות. כאשר הוא מספר על ציפיותיו מהתכנית, הוא מתאר תחושת שליחות ונזכר בילדותו, בה היה שר עם הוריו "קלאסיקות ישראליות". כדי להמחיש זאת, הוא מצולם שר קטע מ"זמר אהבה לים" שכתב רפאל אליעז והלחין סשה ארגוב.

למעשה, אני מצביעה על סתירה תרבותית הבאה לידי ביטוי בשימוש בטיעון הלירי כנגד ז'אנר מוסיקלי פופולארי מסוים תוך דגש על הפן הקולי של המוסיקה הפופולארית בכלל. ההסבר שאני מציעה לסתירה זו נעוץ בשורשיו הערביים של הז'אנר ה"מזרחי" וביחסה של האשכנזיות לתרבות הערבית עוד מימי התהוותה של החברה הישראלית: היהודים מארצות האסלאם היו ערבים, ותרבותם התנגשה עם התרבות היהודית האירופית מבחינת התפיסה העצמית של האשכנזים, שרצו לראות עצמם כמערביים. בנוסף לטיעון זה, הנוגע לשמירה על ההגמוניה התרבותית, ישנו גם הרצון לשמור על ההגמוניה הכלכלית. הפקת התכנית "בית ספר למוסיקה" מצהירה כי המטרה היא לחנך ילדים מבחינה מוסיקאלית (בפועל, המטרה היא כלכלית). כמוסד חינוכי – בדומה למערכת החינוך הישראלית כולה – התרבות וההיסטוריה האשכנזיות הן הדומיננטיות.

 

---

[¹] מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

 

אני מתמחה בסוציולוגיה של התרבות, זיכרון קולקטיבי, תנועות חברתיות, סוציולוגיה פוליטית, תהליכי פתרון סכסוכים וצדק מעברי, סוציולוגיה של המרחב, ותהליכים גלובליים ועל-לאומיים. המחקר שלי מבוסס על מידע שנאסף בשיטות אתנוגרפיות (עבודת שדה הכוללת תצפיות משתתפות וריאיונות עומק), מחקר היסטורי, וניתוח שיח. פרסמתי מאמרים ב- Memory Studies, International Journal of Politics, Culture, and Society  וב-Parallax .בנוסף, ערכתי את הספרMemory and the Future: Transnational Politics, Ethics and Society  וגיליון מיוחד בנושא“Memory and Terrorism”  של כתב העת Behavioral Science of Terrorism and Political Aggression,

 התחלתי את לימודיי לתואר בוגר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב והמשכתי שם לתואר שני במחקר התרבות. במחקר התזה עסקתי בתרבות פופולארית ואליטיסטית ובמיוחד במשא ומתן של יצרני תרבות על לגיטימציה משני התחומים האלה כמאבק על מיקומם בשדה (בחנתי את שדות ההוצאה לאור הספרותית והמוסיקה העברית והקלאסית בישראל). במהלך לימודי הדוקטורט בסוציולוגיה בניו סקול בניו יורק, גיליתי עניין בקשר שבין אופני הבניית העבר ודמיון העתיד לקיבוע או שינוי זהויות, דעות וטיעונים פוליטיים בהווה. בעבודת שדה שערכתי באתר גראונד זירו בניו יורק באביב 2006, שהחלה חודשיים לפני והסתיימה חודשיים אחרי תחילת הבניה של מוזיאון לאומי, מגדל מגורים ומרכז עסקי במקום, שוחחתי עם מבקרים, עובדים ומפגינים על ההנצחה של אירועי ה-11 בספטמבר. ריבוי הדעות והקישורים בין סיפור אירועי העבר במקום להקשר הפוליטי בהווה ("המלחמה בטרור" לאחר שנתגלה כי לא היה בידי עירק נשק להשמדה המונית) והעתיד המדומיין כנובע מהם בלטו לנוכח נוקשות הנראטיב של התערוכה הניידת הרשמית באתר אז. עם זאת, משהחלה הבניה ועמה קיבועה של גירסה אחת לאירועי העבר, הריבוי נעלם והמפגינים עברו לאזורים אחרים בעיר.

 באותה שנה, בסמסטר קיץ בקרקוב, פולין, נחשפתי לסוג אחר של עיסוק בעבר מתוך הקשרים פוליטיים בהווה ותקוות לשינוי עתידי. קבוצות צעירות של פולנים, אוקראינים, לטבים וכדומה שאינם יהודים, מתנדבות לשקם ולשפץ אתרים ששימשו קהילות יהודיות לפני מלחה"ע ה-II, כמו בתי כנסת ומקוואות, כדי להפכם לאתרי הנצחה ו/או להחזיר אותם לשימוש כלשהו. "פעילי הנצחה" אלה מסמנים במרחב שהוא חלק מחיי היומיום של התושבים חלקים מעבר שרבים במדינותיהם היו מעדיפים לשכוח. מטרתם היא להעשיר את הדיון הציבורי וליצור חברה טובה וסובלנית יותר בעתיד באמצעות הכשרת מקום בזיכרון הקולקטיבי הלאומי לעבר היהודי שהחל אט אט לעלות אחרי נפילת הקומוניזם.

 בעבודת הדוקטורט שלי עקבתי אחר שלוש קבוצות של פעילי הנצחה באתר שונה: אקטיביסטים יהודים ופלסטינאים בישראל העוסקים מאז 2001-2002 בתיעוד והפצת זכרונות של פלסטינאים מכפריהם ושכונותיהם לפני ובמהלך 1948. כדי להפיץ תוכן כה שנוי במחלוקת, הקבוצות, זוכרות,אוטוביוגרפיה של עיר, ובלאדנה, שואבות לגיטימציה ממקורות מקומיים – פרקטיקות זיכרון מוכרות מאוד לישראלים: הסיור בארץ והעדות;  ועל-לאומיים: תחומי השיח של צדק היסטורי ואמת ופיוס. מצאתי בין היתר כי בשל הסלקטיביות של המשתתפים בפעילויות הקבוצות, הלגיטימציה תורמת בעיקר לסיום תהליך של לקיחת זהות פוליטית רדיקלית ובנית קהילה של פעילים, אך אינה משתמרת מחוץ לחוגים אלה. ממצא נוסף הוא שבסכסוך מתמשך, ייצור והפצת ידע על העבר השנוי במחלוקת עשויה לאו דווקא להעשיר את הדיון הציבורי כהנחת הפרדיגמות העל-לאומיות שהוזכרו, אלא דווקא לצמצמו. במקום שידע רב יותר על העבר השנוי במחלוקת יוסיף כוח לקבוצה המודרת או יתרום להכללתה בזיכרון הקולקטיבי, הפצת זכרונותיהם של פלסטינים מ-1948, יחד עם גורמים נוספים ובהקשר החברתי-פוליטי של שנות ה-2000, לוותה בסופו של דבר בצמצום זכויותיהם בישראל עם האיסור של המדינה לממן הנצחת האירועים הידוע כ"חוק הנכבה" של ח"כ אלכס מילר.

 בשנה האקדמית תשע"ב אני פוסט-דוקטורנטית של קרן ליידי דייוויס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. המחקר הנוכחי שלי עוסק בהשוואת תפקידם של פעילי הנצחה בתהליכי פיוס ופתרון סכסוכים באירופה, בעיקר בין מקרים של סכסוך מתמשך למקרים של בתר-סכסוך (post-conflict). אשמח לשוחח על נושאים אלה ואחרים עם המתעניינים במחלקה. yifat.gutman@mail.huji.ac.il

 

 פרופ' אלאור, שייצגה את האוניברסיטה העברית בשיתוף הפעולה עם הסינמטק, מדברת על הקולנוע כמדיום שיודע לצלוח קהלים. "התמונה והסאונד יודעים לעשות דברים שטקסט לא תמיד מצליח לעשות. אנשים הרבה יותר נרתעים מלקחת טקסט מדעי ליד מאשר לצפות בסרט שעשה אותו או שמעורבים בו מדענים".

"יש כאן יכולת להגיע לקהל המתעניין הירושלמי, שהוא הקהל של הסינמטק, שרגיל להיות מאותגר על ידי כל מיני פסטיבלים. אבל גם מבחינתי, כמי שייצגה את האוניברסיטה בחתונה הזאת, מחשבה עמוקה על הסטודנטים שלנו, ועל היכולת לחדש את החשיפה של התלמידים לעשייה האנתרופולוגית הקולנועית שהיא ותיקה מאוד באנתרופולוגיה, החל משנות ה20', ויחד עם זאת שולית".

 בניסיון לברר מה מבחין את הסרט האנתרופולוגי מכל סרט תיעודי אחר, אומרת אלאור כי זוהי שאלה קשה, אך בצורה פשטנית, ניתן להגדיר סרט אנתרופולוגי כסרט שאנתרופולוג או אנתרופולוגית היו מעורבים בהכנתם. "יש גם אנתרופולוגים שהם בעצמם "film makers", שכורכים את העבודה האנתרופולוגית שלהם בהכנת סרטים על החברות או הנושאים שהם מתמצאים בהם".

"אם הסרט שקוע בתוך קונטקסט, ורואה את עצמו כמסמך חברתי תרבותי פוליטי, וגורם למי שצופה אותו לצאת עם איזושהי תובנה שמשוקעת בתוך הקשר חברתי, אז אותו סרט שהוא ממילא דוקומנטרי, יכול להיות גם סרט אתנוגרפי".

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה מימנה ותקצבה את כרטיסיהם של קהל הסטודנטים שיכל לרכוש כרטיס לכל הפסטיבל ב20 שקלים, כאשר אורח מן החוץ שאינו מנוי,  היה צריך לרכוש כרטיס במחיר מלא של 37 ₪ לסרט.  "למרות שחששנו בהתחלה, להפתעתנו ולשמחתנו הרבה, האולמות היו מפוצצים. מבחינתנו, מבחינת ההיענות, הייתה הצלחה אדירה. עיקר הקהל היה קהל המנויים הירושלמי, וקהל של סטודנטים, שלא באו במספרים ענקיים, אבל בהחלט היה נוכח".

 בנוגע לשיוך תחום הסרטים האנתרופולוגיים בעולם האקדמי, אם למחלקה לקולנוע או למחלקה לאנתרופולוגיה, אומרת אלאור כי "אני סומכת יותר על תלמיד שלמד אנתרופולוגיה לתואר ראשון ושני, ומתמחה בלימודי הM.A או הדוקטורט שלו בסרטים אתנוגרפיים. יש לה או לו הרבה מאוד ניסיון ויכולות מתודולוגיות שחסרות לאנשים שלומדים רק קולנוע"

כדוגמא לשילוב התחום בעולם האקדמי, מספרת אלאור על האנתרופולוג הבכיר שנכח בפסטיבל, פול הנלי, אנתרופולוג ויוצר סרטים, שהוא ראש תכנית "גראנדה" של הBBC, באוניברסיטת מנצ'סטר, ללימודי אנתרופולוגיה ויזואלית, תכנית נפרדת שמחוברת למחלקה לאנתרופולוגיה.

"יש כמה תוכנית מעטות כאלה בבריטניה, ובארה"ב יש גם לא הרבה. כלומר זה לא משהו שמאוד שגור, אבל הוא מצוי". אלאור אינה אופטימית לגבי צמיחתו של הז'אנר בעולם האקדמי, ומעידה שהדבר שומר על היקפיו השוליים בעולם האנתרופולוגי. "זה מדהים שהמדיום הקולנועי באנתרופולוגיה לא מצליח לאתגר את המדיום הטקסטואלי בעידן כל כך דיגיטלי, כל כך 'יוטיובי' וכל כך זמין".

עם כל ההערכה לאנתרופולוגיה הויזואלית, מסבירה אלאור גם מדוע המילה הכתובה תמיד תישאר חלק בלתי נפרד מן המחקר המדעי. "יש פעולות שאתה צריך לעשות כשאתה כותב כשאין חיזוק ויזואלי, שמחייבים אותך לסוג של חשיבה ותיאורטיזציה ברמה יותר גבוהה. כשאתה מראה תמונה, הפרשנות פתוחה, אבל כשאתה כותב, אתה צריך להגיד לקורא מה הוא קורא. זה מחייב אותך לעוד פעולה מסדר גודל שהוא מעבר לתיאור. אתה צריך לעשות את המעבר לעבודה עיונית תיאורטית, בעוד שבקולנוע וצילום אפשר לחמוק ממנה. לכן אנחנו עדיין מתעקשים על הכתיבה".

מחקריה הקודמים של אלאור עסקו בעיקר בנשים בחברה הדתית והחרדית. לשאלתי האם הייתה מתאפשרת הכנסת מצלמה למחקריה הקודמים, עונה אלאור כי "בעולם החרדי זה כמובן מאוד בעייתי, אבל שום דבר אינו בלתי אפשרי". כדוגמא נותנת אלאור את יוחאי חקק, אנתרופולוג בוגר האוניברסיטה העברית, שחבר לבמאי ויצר 3 סרטים על החברה החרדית.

"כל סוג של תיעוד בחברה החרדית הוא בעייתי. לכן בעבודה שלי בחסידות גור לא חלמתי להכניס רשמקול או מצלמה, אבל  זה לא אומר שאי אפשר. יש כבר היום הרבה סרטים בתוך העולם החרדי, חלקם נעשו ע"י נשים דתיות ואפילו חרדיות".

ברמה האישית, מצביעה אלאור על מכשול שהמצלמה הייתה יכולה להוות במחקריה. "מעניין אותי עולם הסרטים, ואף הייתי מעורבת בסרטים של אחרים, אבל בעולם שאני חוקרת אותו, אני מנסה לייצר סוג של אינטימיות, שהמצלמה שם הייתה נכנסת ביני לבין הסיטואציה".

"המצלמה יכולה להיות גורם של הזרה, ויכולה להיות גם גורם של קירוב. המצלמה יכולה להיות גם סוג של הזמנה או הזדמנות להגיד משהו. אנשים חשים שמופנית אליהם תשומת לב, והם אומרים דברים. הרבה פעמים זה סותם ומגרש וגורם להזרה, והרבה פעמים זה מקרב".

המצלמה היא כמו האנתרופולוג, אומרת אלאור. נוכח, אבל הרבה פעמים אחרי כמה זמן שוכחים ממנו. "הוא הופך להיות משהו שהולך אחריך ואתה מתרגל. הוא נהיה חלק מהצוות".

 לראיון המלא: http://msradio.huji.ac.il/host/tamarelor.mp3

 

בתחילת שנות השמונים טבע הסוציולוג והעתידן אלווין טופלר  את המושג ייצרכן (Prosumer), אדם הלוקח חלק ביצור המוצר אותו הוא צורך. טופלר חזה שיד ביד עם עליית הטכנולוגיה, מגמת הייצרכנות תתגבר. ויקיפדיה הינה דוגמא נהדרת לאופן שבו באים לידי ביטוי ייצרכנות וייצור רשתי, אופנת ייצור חדשה אשר מאפשרת ייצור הצומח מלמטה בו משתתפים ייצרכנים רבים ופועלים בשיתוף פעולה בייצור ידע ברשת. בנוסף, בשנים האחרונות התקיימו גם פרויקטים של יצור רשתי אשר יזמו חברות מסחריות.

קיימת בעייתיות מסוימת בייצור רשתי ובייצרכנות אשר מתגלמת בויקיפדיה באופן משמעותי, בשל האופי הדמוקרטי של הפרויקט. ויקיפדיה פועלת תחת מטריית עריכה פתוחה, המאפשרת לכל אדם לכתוב ערכים, לשנות ולערוך אותם. לדבר יתרונות וחסרונות, היתרון הבולט הוא הידע הרב אשר נצבר בויקפדיה וקצב גידול הערכים המדהים של האתר. אולם בכדי להקל את השימוש, הן בכתיבת הערכים והן בקריאתם, מונהגים בויקפדיה קודים עריכתיים ומבניים אשר משטיחים את הסגנון, מרדדים את הידע ודוחפים אותו לתוך תבניות קבועות ומעט משעממות.

החיסרון הבולט שמביא איתו הייצור הרשתי לויקיפדיה הוא חוסר הדיוק, שמפריע בין השאר לאנשי אקדמיה כאשר תלמידים או קולגות משתמשים בויקפדיה על מנת לרכוש או להפיץ ידע. נכון הדבר שערכים של ויקיפדיה משתפרים תדיר ועוברים תחת עיניהם הבוחנות של קוראים רבים, ביניהם ויקיפדים רבים (עורכי וכותבי ערכים סדרתיים בעלי הרשאות גבוהות מאשר התורם החד-פעמי). אולם בערכים רבים עדיין ניתן למצוא טעויות ואי דיוקים. אי דיוקים אלה לא נובעים בהכרח רק מחוסר דיוק או טעות של יצרכן בודד, אלא לפעמים מוויכוח ציבורי או תחרות בין נרטיבים שונים. על ערכים כאלה מתקיימים דיונים נרחבים מאחורי הקלעים של עמוד הערך הראשי בעמודי הדיונים, כדוגמת הערך על אריאל שרון בגרסא העברית, או זה על בריאת העולם בגרסא האנגלית. באופן זה הידע המובנה בויקפדיה שונה מהאופן בו מובנה הידע באוניברסיטאות. האוניברסיטאות הינן מבנים היררכיים ופוליטיים בהם פרסום מאמר או רעיון כרוכים במעבר במסלולים בירוקרטים שונים אשר מטרתם לשמור את הידע הנוצר אובייקטיבי. אנשי אקדמיה נחשבים כבעלי סמכות על הידע, סמכות  אותה רכשו על ידי לימוד, מחקר ופרסומים בנושא מסוים. בניגוד למצב זה, בויקיפדיה הסמכות על הידע ניתנת בידי הרוב הדמוקרטי, על ידי המצאת סימוכין לנכונות דבריו של הכותב. כך נוצרים יחסי כוחות חדשים, בהם דעתו של פרופסור בעל שם עולמי שווה לדעתו של הדיוט אלמוני, ואף פחות מכך, באם להדיוט יש יותר פנאי למצוא סימוכין התומכים בדבריו לעומת הפרופסור העסוק. בכדי להמחיש את המצב האבסורדי, בשנת 2006, עורר הקומיקאי האמריקאי, סטפן קולבר, סערה כאשר קרא לצופיו לשנות את הערך העוסק בפיל האפריקאי ובכך לשנות את ה"מציאות". צופיו שיתפו עימו פעולה והערך בויקיפדיה שונה כך שיעיד שאוכלוסיית הפיל האפריקאי גדלה בעשור האחרון (שקר מוחלט). המהומה הסתיימה כאשר הוחלט בויקפדיה לנעול את הערך ולא לאפשר בו שינויים נוספים.

כיצד אם כן, על אף הבעייתיות, הצליחה ויקיפדיה למצב עצמה כמלכת הידע ברשת ולגנוב את הבכורה מהממסד האקדמי? התשובה טמונה ככל הנראה בממשק המהיר, זמינות הערכים במגוון נושאים וכן בנוסח האחיד המונהג באתר. משתמשי הרשת חוזרים שוב ושוב לויקיפדיה משום שהם יודעים שכאשר יחפשו בה ערך הם ימצאו אותו, ויותר מכך,  הם ימצאו אותו במהירות והוא יהיה מנוסח בתבנית אותה הם מכירים מחיפושיהם הקודמים. בכך נחסך מהם זמן ומאמץ להתאים עצמם לאופן בו מועבר להם הידע. את המשיכה של תורמי התוכן, הייצרכנים, ניתן להסביר כפי שעושה זאת ערן פישר בספרו "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית" בכך שהיצור הרשתי מאפשר לייצרכנים להשתתף ביצור מוצר באופן מספק, דמוקרטי, מעניין ובאופן כללי, כזה המעצים את אישיותם. תרומת ערכים לויקיפדיה אינה נתפסת על ידי ה-ויקיפדים כעבודה אלא, כעל פנאי, כדבר העושים בזמן החופשי על מנת לקבל הנאה וסיפוק מעצם העשייה.

השינוי בבעלות על ייצור הידע העמיד את העולם האקדמי בפני בעיה כפולה, מצד אחד אובדן, שחיקה ורידוד הידע אשר מובנה כעת באופן רשתי בויקיפדיה ובנוסף אובדן כוח סמלי כגוף בעל הסמכות ליצור והפצת הידע. ניסיונות להיאבק ולנסות להדיר את ויקיפדיה מהעולם האקדמי נדונו לכישלון בגלל הנוחות בהפקת וצריכת הידע בויקפדיה, בנוסף לזמינות הרבה שנוגדת את הסרבול הכרוך באיסוף ידע מהספרייה או אפילו ממאגרים אלקטרונים אקדמיים.

מול סיטואציה דומה מתמודדת תעשיית הבידור העולמית מאז סוף שנות התשעים, עת עלייתה לרשת של תוכנת שיתוף הקבצים נאפסטר ז"ל, ובעקבותיה שירותי שיתוף קבצים נוספים. השליטה על הפצת ויצור תוכן הופקעה מידיה של התעשייה והועברה לקהל הרחב אשר עשה בה כל שימוש העולה רוחו. תעשיית הבידור ובראשה האולפנים הגדולים וחברות התקליטים הגדולות יצאו למלחמת חורמה בתופעה שכללה תביעות ומהלכים משפטיים רבים, שבסופו של דבר כשלו במבחן התוצאה. לאחר שמנהיגי תעשיית הבידור השכילו שלא יוכלו להחזיר את גלגלי הקדמה לאחור והבינו שבכדי לשרוד, עליהם להצטרף לשיח הדיגיטלי, הם החליטו להקים גופים שמדברים באותה שפה כמו תוכנות השיתוף החינמיות. העקרונות שהובילו אותם בכניסה לשווקים אלה הם מהירות, נוחות, זמינות, אמינות ומחירים זולים. הצלחתן שלITunes  המציעה תוכן מוזיקלי בתשלום, לפי מנוי או לפי קניה בודדת ו-Netflix  המציעה למינויה תכני וידאו, היא הוכחה לכך שהציבור מוכן לשלם עבור שירות אמין, זמין ומהיר. נכון, התעשיות לא גוזרות את אותו הקופון שהן גזרו לפני מהפכת המידע, אבל הן עדיין שולטות במידת מה בייצור ובהפצת תוכן בידורי בעולם, ועדיין מרוויחות מכך סכומי כסף מרשימים.

המהלך שמבצעת כעת האגודה הסוציולוגית האמריקאית הוא מהלך דומה. נוצרה הבנה שהתחרות במיליוני הגולשים ובפורמט הנוח של ויקיפדיה היא מלחמה שנועדה לכישלון, ועל כן היא מוותרת על חלק מהשליטה ביצור ובהפצת הידע ועל סגנונם השונה של הכותבים, על המטאפורות, על הייצוגים הגרפים, על ההוכחות האיכותניות והכמותניות, ובכלל על העומק הרב המאפיין את העולם האקדמי. בתמורה, היא זוכה בשירות המהיר והנוח של ויקיפדיה.

האם מהלך זה הוא נכון? אינני יודע את השלכותיו, אולם במצב העניינים הנוכחי עושה רושם שאין ברירה ויש לקפוץ על עגלת המפכה לפני שזו תדרוס אותך.

גילוי נאות, במהלך הכנת הכתבה השתמשתי בויקיפדיה פעמים רבות.

 

________________________________________________________

¹ סייע בהכנת הכתבה: בן בורנשטיין.

 

אחד המאפיינים המרכזיים של כל שביתה היא הפגיעה בציבור תמים שבימים כתקנם נהנה מעבודתו של הסקטור השובת. כתוצאה, כל סכסוך מהסוג הזה בסופו של דבר גורר אחריו מאבק על תמיכתו של ציבור זה. במקרה הנוכחי מדובר כמובן על קהל הסטודנטים. בדומה לשביתת המורים, העובדים הסוציאליים, הרופאים או עובדי הרכבת, גם במקרה הנוכחי התקיים מאבק עיקש על הלגיטימציה של השביתה בין נציגי הסגל הזוטר ובין ראשי האוניברסיטה. במקום לבחור באופציה של סולידריות עם מאבקה של החוליה החלשה, בחרו האחרונים להמשיך ולשתף פעולה עם מדיניות של הפרד ומשול, במסגרתה יצאו במתקפת דה-לגיטימציה כנגד הסגל הזוטר. ראשית הופצה שמועה לפיה "עמיתי הוראה מרווחים כ-500 שקל לשעה" (טענהשהופרכה) ובהמשך נשלח מכתב לציבור הסטודנטים במסגרתו טענה נשיאת ור"ה, הפרופ' רבקה כרמי, כי היענות לדרישות הסגל הזוטר תביא "לפגיעה ברמת המחקר העתידית באוניברסיטאות" וש"צעדי השביתה תפגע בציבור הסטודנטים שלא לצורך." מתקפה זו זכתה לתגובה מצד ד"ר אסתר סרוק, יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר, שהסבירה כי כל מה שפרופ' כרמי מנסה לעשות במכתביה הוא "לתקוע טריז בין הסטודנטים והסגל הבכיר, לבין חברי הסגל האקדמי הזוטר." רבות כבר נכתב על היעדר הסולידריות מצד הסגל הבכיר (ראה גם כאן וכאן), אבל אחת הסוגיות שטרם התבררה הינו יחסם של ציבור הסטודנטים כלפי המאבק הנוכחי. בהקשר זה הכוונה היא לא רק לשאלה: האם אגודת הסטודנטים תתמוך במאבק או לא, אלא מהי דעתם של קהל הסטודנטים? האם הם מבינים ותומכים במאבק? או לחילופין, האם הם רואים את השביתה כפעולה לא הוגנת שאינה קשורה אליהם ואף נעשית "על גבם"?

נראה כי התשובה לשאלה זו עדיין עומדת באוויר. אומנם בימי השביתה נפתחה קבוצה בפייסבוק של "סטודנטים תומכים בסגל הזוטר" ומספר סטודנטים אף הצטרפו להפגנת מחאה מול משרדו של יו"ר ות"ת פרופ' מנואל טרכטנברג, אך השביתה האחרונה הייתה קצרה מדי על מנת להעמיד את הסטודנטים במבחן אמיתי, ולכן קשה להעריך מה הייתה עמדתם אילו הייתה זו מתארכת זמן ממושך. היות והסכסוך הנוכחי עוד רחוק מפתרון סופי, וסביר להניח כי מאבקים נוספים עוד באופק, על הסגל הזוטר להשכיל ולמצוא דרכים שונות לזכות בתמיכה רחבה של הסטודנטים במאבקו. לשם כך יש להקדיש מאמץ רב על מנת לשתף ככל שניתן את הסטודנטים בשורשי הסכסוך, בסוגיות המחלוקת המרכזיות ואולי יותר מכל, בקשר הישיר שבין תנאי העסקת הסגל הזוטר ובין הרמה האקדמית. מבלי גיוס של תמיכה זו, ספק אם לסגל הזוטר סיכוי לסיים את המאבק הנוכחי ומאבקים עתידים, כאשר ידו על העליונה. כמובן שתמיכת הסטודנטים והסטודנטיות חשובה לא רק מטעם של אינטרס משותף בנוסח "הסטודנטים של היום הם המתרגלים והדוקטורנטים של מחר" ותיקון המערכת האקדמית, אלא גם מתוך הזדהות וסולידריות חברתית על בסיס שאיפה משותפת ל"צדק חברתי" עבור כל סקטור של עובדים באשר הוא.

לפחות בקרב חברי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, נעשו מאמצים מטעם חברי הסגל הזוטר – ובראשם המתרגלים –  לשתף את הסטודנטים בסיבות השביתה ואף לנסות לשכנע אותם בצדקתה. מבין הצעדים שנלקחו הייתה שליחת מכתב לכל תלמידי הBA במחלקה במסגרתו הובהרו לסטודנטים מהן סיבות המאבק ואף נעשה ניסיון לשכנע אותם בצורך השביתה וצדקתה. כמו-כן, תוכנן להתקיים מעגל שיח בין סטודנטים ובין נציגי הסגל הזוטר שהתבטל בעקבות השהיית השביתה. אך צעדים אלו אינם מספיקים. אחת מאבני היסוד של הסכסוך הנוכחי הינה סוגית הביטחון התעסוקתי של "עמיתי הוראה" ו"מרצים מן החוץ"- מרצים בעלי דוקטורט המלמדים קורסים כמו המרצים מהסגל הבכיר אך בתנאים גרועים מהם בהרבה. במציאות של היום, מדובר על כ-50% מכוח ההוראה באוניברסיטאות (במכללות מעל 75%). אך אחת הבעיות שעלו בעקבות השביתה היא העובדה שמרבית הסטודנטים כלל לא יודעים מי מבין המרצים שלהם משתייכים לסגל הזוטר. בדומה לעובדים רבים במשק הישראלי המועסקים בחוזה פחוּת, אך בפועל מבצעים תפקיד דומה לעמיתיהם המועסקים בחוזה מעודף ("שכם אל שכם"), לקהל הנהנה מעבודתם לא תמיד פשוט להבדיל. לכן, חשוב שמרצים ודוקטורנטים השייכים לסגל הזוטר, יעשו את הצעד האמיץ ויצאו מן הארון האקדמי על מנת לחלוק עם תלמידיהם את תנאי העסקתם. "פקפוק", בתור עיתון ששואף לקדם שיח פנימי בתוך המחלקה, ישמח להוות במה לנושא חשוב זה. לצורך כך, אנו קוראים בזאת לכל מי שמשתייך לסגל הזוטר, או השתייך לו בעבר, לכתוב לנו בנושא, וכך לחלוק עם קהל הקוראים שלנו, ובעיקר עם הסטודנטים שמביניהם, את המשמעויות השונות של להיות "סגל זוטר" באקדמיה הישראלית של היום.

 

סטטוס הפגנת המליון

בפברואר כתב נדב איל את המאמרתנו לחיות בארץ הזאתבNRG וזכה ל-3011 לייקים ו526 תגובות. זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי שאני לא לבד, ואחרים חולקים את התחושה שמשהו מאוד לא בסדר כאן. כולנו יודעים מה קרה אחר כך, אבל מה שהפך להיסטוריה של הקיץ האחרון, נראה כתרחיש דמיוני כשאני אישרתי את הנסיעה שלי לאוסטריה ביוני. מי חשב שאת רוב הימים שלי עד העלייה למטוס, אני אבלה בהפגנות, דיונים וצעדות על יוקר המחייה בישראל, או בקריאה ולמידה על השיטה החברתית כלכלית בישראל והשלכותיה. המחאה הפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי. כשעליתי על המטוס ב30 באוגוסט, הדבר העיקרי שחשבתי עליו הייתה הפגנת המיליון.

 

 הפגנת המליון בstreaming

בקבוצת הפייסבוק של הסטודנטים הבינלאומיים בגרץ חברים 536 אנשים, שמונה מתוכם הם ישראלים. בהתחלה הכרנו רק אחד את השני, אבל מהר מאוד הצטרפו אלינו חברים מכל העולם- מריה מרוסיה, רות ומיכאל מאוסטריה, מיליצה מסרביה, לותר מקליפורניה, אן מצרפת, בלנדה מקוסובו, לאורה מספרד, קרולינה מפינלנד, מילנה מקרואטיה, כריס מגרמניה, קייל מקנדה- כולם ידעו על המחאה בישראל. על כוס בירה, בדרך למסיבה, בארוחת צהריים אחרי הלימודים, הם קיבלו עדכונים שוטפים על מספר המשתתפים בכל הפגנה או צעדה, על תגובת (או שתיקת) הממשלה, מאמרים מעניינים זכו לתרגום בעל פה, והכל עם הרקע ההיסטורי הרלוונטי ובתוספת קישורים הכרחיים.

בהפגנת המיליון אני השתתפתי מהדירה שלי בגרץ. חמשת השותפות שלי נתבקשו לשנן את הסלוגן- 'העם דורש צדק חברתי', וביחד "זיפזפנו" בין הצפייה הישירה של Ynet וערוץ 10 (כי הם בדרך כלל נתקעו ברגעים שונים), עדכוני ספירת המשתתפים של הארץ, והתמונות שהעלו החברים לפייסבוק.

ישראל היא בכלל כאן.

 

 גרץ חוגגת את חזרתו של גלעד שליט.

יום שלישי, 11 באוקטובר. קורס גרמנית מ9:00-12:30, חזרה על גרמנית ושיעורי בית עם חברים עד 18:00. בימי שלישי בדרך כלל הולכים לערב קריוקי בינלאומי במראנו, אבל אני מרגישה שהגוף שלי קורס ממחסור בשעות שינה. היום החלטתי לעשות הפסקה. בסביבות 18:30 אני מגיעה בחזרה לדירה שלי ופותחת YNET. יש עסקה. גלעד שליט חוזר הביתה! מיד טלפון להורים – הרי בסרט הזה היינו כבר כמה פעמים, מי יודע אם הפעם זה אמיתי. רציתי אישור שמותר לשמוח באופן רשמי. בזמן השיחה שלי איתם ביבי נואם ברקע בחדשות בארץ – זה נכון, גלעד שליט חוזר הביתה. אני מתנתקת עם ההורים וקופצת על השותפה שלי, מיליצה מסרביה, שמדברת באותו זמן עם חבר שלה בסקייפ. הם, כמובן, כבר מזמן יודעים מי זה גלעד שליט ושמחים יחד איתי, עם משפחת שליט ועם שאר עם ישראל. אני מיד מרימה סבב טלפונים לכל החברים, יש שינוי בתוכניות, נפגשים בדירה 11 להרמת כוסית לכבוד גלעד (גם הם כבר יודעים על מי מדובר) ואז יוצאים למראנו לחגוג. כך נפתחו החגיגות לקראת שובו של גלעד שליט בגרץ.

ביום חזרתו כל ה"משלחת" הישראלית הייתה מחוברת באינפוזיה לחדשות. כפתור הrefresh היה מתבלה אם היה יכול מכמות הפעמים שלחצתי עליו בבוקר של ה-18 באוקטובר, יום העסקה. בין המחשב לעדכונים באייפון, להודעות טקסט עם החדשות האחרונות, ביחד עקבנו אחרי חזרתו של גלעד הביתה צעד אחר צעד.

ישראל היא בכלל כאן.

בערב נערכה מסיבת הפתיחה של ESN, שהוסבה באופן חצי רשמי למסיבת לכבוד חזרתו של גלעד שליט. כל גרץ צהלה ושמחה.

 

 ישראל היא בכלל כאן.

לא רק המחאה החברתית ושובו של גלעד שליט הכו גלים בגרץ. מחאת המתמחים הביאה להשוואות בינינו לבין חברים ממקומות שונים בעולם על אופייה של מערכת הבריאות בכל מדינה, הרשעתה של ענת קם הציתה דיונים סוערים על חופש הביטוי וגבולותיו, שהמשיכו כשעלתה הצעת חוק לשון הרע והתפתחו לדיון על גבולותיה ומגבלותיה של הדמוקרטיה, עם האיומים על בכירים בשלום עכשיו, חוק העמותות, הויכוח סביב הגבלת שירת נשים בצה"ל והופעת דמויות נשיות במרחב הציבורי של ירושלים, פעולות תג מחיר בכלל ונגד חיילי צה"ל בפרט, ההחלטה על אי דחיית תשלום החוב של ערוץ 10 והניסיון של נתניהו להשתלט על הטלוויזיה החינוכית.

ישראל היא בכלל כאן. כלומר, שם.

בעוד אנחנו, הישראלים, ייצרנו עוד ועוד דיונים בעקבות מה שקורה בארץ, אף אחד אחר לא בחר לשתף אותנו במתרחש במדינה שלו מיוזמתו. מסתבר שבמקומות אחרים בעולם אנשים שפויים לא בודקים שלושה אתרי חדשות עשר פעמים ביום. רוב האנשים שפגשתי פה בכלל לא בטוחים מה קורה במדינה שלהם כרגע. אני יודעת מתי מתחלפת הכותרת הראשית בYNET.

חוסר היכולת שלנו להתנתק מישראל בהשוואה לחוסר העניין של חברינו הבינלאומיים ביחס למה שקורה במדינות שלהם מעלה את השאלה האם אנחנו חווים לאומיות, או את הזהות הלאומית שלנו בצורה אחרת.

כדי לבדוק האם אנחנו באמת האומה היחידה בארסמוס (תוכנית חילופי הסטודנטים האירופאית) שעוקבת באדיקות אחרי המתרחש בבית, עשיתי השוואת פייסבוק קצרה בין כמה חברים ממקומות שונים בעולם, ובדקתי האם ה'קיר' שלהם, בדומה לשלי, מלא בהפניות לכתבות ותגובות על האירועים בבית. בהשוואה השתתפו פרופילים של סטודנטים בינלאומיים מרוסיה, קרואטיה, מצרים, ארצות הברית, קנדה, ספרד, פינלנד ואנוכי. ההשוואה נעשתה על החודש האחרון בלבד. התוצאות היו מעניינות: הפרופילים של הסטודנטית מרוסיה (שאמנם ניהלה איתי שיחה קצרה על ההפגנות ברוסיה בעקבות הבחירות, אבל מיוזמתי), ארצות הברית (שגילה על הנסיגה האמריקאית מעיראק ממני), קנדה, ספרד ופינלנד היו ריקים מכל התייחסות למשהו שאינו קשור למסיבות, טיולים ברחבי אירופה, געגועים הביתה או שילובים של הנ"ל. הסטודנטית הקרואטית פרסמה כתבה על הצטרפות קרואטיה לאיחוד האירופי, והתייחסה לבחירות ברוסיה, אך מהפרופיל שלה נעדרה כל התייחסות למערכת הבחירות הסוערת שהתנהלה בארצה באותו הזמן. ורק הסטודנט המצרי, צדיק אחד בסדום, הציג פרופיל עמוס התייחסויות למצב במצרים בצורה מעוררת השראה אפילו ביחס לישראלים.

האם ההבדלים נעוצים בתדירות ובעוצמת ההתרחשויות במדינות השונות, ולא בהבדלים בזהות הלאומית (בהנחה שמתעלמים מכל הבעיות המתודולוגיות)? ייתכן, אבל גם ארצות הברית, ספרד ורוסיה עוברות תקופות סוערות, כמעט מכל בחינה, שללא ספק היו זוכות להתייחסות רחבה בפרופיל שלי. האם מדובר בהבדלים תרבותיים סביב מה שניתן להגיד בפלטפורמה כמו פייסבוק? ידיד נורווגי סיפר שלשאול אדם על דעותיו הפוליטיות או לחוות דעה פוליטית נחשבות לפעולות לא מנומסות בנורווגיה. כך או כך, נראה שלישראלים הרבה יותר קשה להשאיר את הבית מאחור. אנחנו אמנם בגרץ, אבל תמיד עם פזילה מודאגת לכיוון ציון.

 

 ובכל זאת כמה מילים על לימודים.

הלימודים אינם החוויה המרכזית פה בגרץ. היצע הקורסים באנגלית הוא דל מאוד ולכן רוב הקורסים שלקחתי כלל אינם קשורים לסוציולוגיה. למרות שמבחינת רבים זה חיסרון, מבחינתי זו הזדמנות נהדרת ללמוד נושאים שתמיד רציתי ואף פעם לא יצא לי – מבוא לפילוסופיה, היסטוריה של המונרכיה הבריטית, מוסיקולוגיה וגרמנית, הרבה גרמנית. הקורס היחיד שניתן באנגלית בסוציולוגיה (פרט למבוא לסוציולוגיה שלא הייתה לי שום כוונה לקחת שוב) הוא סוציולוגיה של התרבות.

הקורס חשף אותי לצורה אחרת ללימוד סוציולוגיה מכיוון שהוא כולו הועבר דרך ה"משקפיים" של הStrong Program לסוציולוגיה תרבותית, מבית מדרשו של ג'פרי אלכסנדר.

צורת הלימודים הזאת, דרך אסכולה אחת מסוימת הייתה הרבה פחות מעניינת בעיני מהצורה בה לומדים בארץ, שהיא בדרך כלל סקירה רוחבית יותר של נושא אחד. מצד שני היא הפגישה אותי עם תיאוריות יותר עכשוויות מאלו שהתואר הראשון בארץ חושף אליהן (זהו קורס של תואר ראשון שאפשרו לנו לקחת מכיוון שאין קורסים אחרים), ואפשרה בחינה מעמיקה של אסכולה אחת במקום הבנה שטחית של מספר תיאוריות.

למי שמחפש בלימודים בחו"ל הכשרה סוציולוגית אלטרנטיבית, שתשלים את זו שניתנת בארץ, אי אפשר להגיד המטרה שהוא ימצא אותה כאן. אבל למי שמחפש להבין סוציולוגיה יותר טוב, לימודים בחו"ל מאפשרים מרחק ופרספקטיבה שלדעתי הכרחיים לעשייה הסוציולוגית. המפגש האינטימי והאינטנסיבי עם אנשים מכל העולם והאפשרות לראות איך נעשים דברים מחוץ לישראל, גם מבחינת אקדמיה, אבל גם ברמת הבחירות הקולינריות או רמת העניין בהתרחשויות פוליטיות, כמו שהראיתי כאן, או כל נושא אחר שמדגיש את ההבדלים בין התרבויות השונות, מעלה עשרות שאלות סוציולוגיות שלא היו עולות בלי התפאורה הספציפית הזאת.

בנדיקט אנדרסון- דילמה

 

בנדיקט אנדרסון - ההחלטה

 

 

בקיץ האחרון התאספנו קבוצת חוקרים שאורגנה על ידי מכון אשכול ומרכז שיין, ויצאנו לחקור את המחאה בשטח, בזמן אמת. הסתובבנו בין המאהלים בכל רחבי הארץ, השתתפנו בהפגנות ודיונים, צילמנו מאות תמונות, חרשנו ברשתות החברתיות ואספנו כתבות רלוונטיות שהופיעו במדיה בישראל. במילים אחרות, התמקדנו בעיקר בצד הפעיל של המחאה, שבו השיח השולט היה "כולנו בעד המחאה הזאת".

לעומת זאת, בסביבה "הרוסית" שלי בשיחות אישיות, נחשפתי למגוון דעות שליליות ולועגות למחאה ולתומכיה. בנוסף, במהלך החודשים האחרונים עקבתי אחרי התקשורת הרוסית בנושא המחאה¹, וההבדל מן התקשורת הישראלית היה בולט. אם בתקשורת הישראלית יכולנו לראות תמיכה כמעט נחרצת, סוג של פרגון ואף עשייה והשתתפות פעילה במחאה, במיוחד בתחילתה (למשל הפעלת לחצים על הממשלה ומתן במה למפגינים בחשיפה לסיפורים אישיים ולדרישות), בתקשורת הרוסית המחאה הוצגה באור ביקורתי ולרוב שלילי מכל הכיוונים. המטרות שלה, ההתנהלות, משתתפיה – כל אלו הוצגו עם הרבה סימני שאלה, ואף תויגו בתור: "קונספירציות של השמאל", "חוסר מקצועיות" ו"חוסר רצינות".

 במקביל השתתפתי בקבוצת מחקר בהנחיית פרופ' מיכאל שלו, שעבדה על בניית סקר אלקטרוני שהופץ ברשתות אישיות וברשתות החברתיות של המחאה והשיג קרוב ל-3000 תשובות. בבניית השאלון הגדרנו את התמיכה במחאה על ציר של השתתפות בצורות מגוונות מ"משתתף באופן פעיל" עד "לא משתתף כלל", אך לא לקחנו בחשבון שלהתנגדות למחאה קיימים ביטויים פעילים כמו למשל תגובות שליליות ברשתות חברתיות ובשיחות אישיות. הבעייתיות בשאלון נחשפה בזמן הפצתו לקהל הרוסי דרך רשתות חברתיות שפונות לקהל הזה. קיבלתי הרבה מאוד תגובות זועמות שאפשר לאפיין אותן בחשדנות רבה, עוינות וביקורתיות. כך למשל נטען שהסקר מכוון פוליטית לשמאל, ותומך במחאה באופן סמוי, ושיש לנו תשובות מוכנות, והרבה שאלות חסרות, וגם על כך שהסקר לא משקף את המציאות בישראל.

אמנם שום סקר לא יכול לשקף את המציאות המורכבת במלואה, אך התגובות של הקהל הרוסי הביאו אותי לחשוב שבדומה לתקשורת הישראלית, לא השארנו מספיק מקום בסקר לביטוי התנגדות למחאה. כך למשל, בשאלה הפשוטה לכאורה "אני תומך/ת במחאה" חסרה הייתה האפשרות המאוזנת – אני תומך/ת במטרותיה, אך לא בדרך התנהלותה. לפיכך, יחד עם הנטייה הבולטת לשלילת המחאה, התקשורת הרוסית מילאה גם תפקיד חשוב במתן לגיטימציה למי שלא מסכים עם המחאה או עם הדרך שבה היא התנהלה. זהו מקום שבתקשורת הישראלית כמעט ולא היה קיים, במיוחד בתחילת המחאה. בחלק מהכתבות ברוסית, הואשמה המדיה הישראלית ישירות ביצירת "הפרויקט של המחאה החברתית". עם זאת, עם הזמן התקשורת הישראלית המרכזית הלכה ושינתה את דעתה לגבי המחאה: מתמיכה גורפת בהתחלה לחשדנות וביקורת ככל שהזמן התמשך והמרחק בין שתיהן הצטמצם.

 כך לדוגמא, בכתבה של אותו סגן עורך של פורטל התקשורת ברוסית "איזרוס" שהוזכר בתחילת הכתבה הזאת, בשם "די להתבכיין, קחו אחריות על החיים" מציג הכותב את עמדתו לגבי המחאה בצורה בינארית,. הוא כותב מתוך פוזיציה של כוח של "מעמד הפועלים" הרוסי מהפריפריה מול "אומנים/שחקנים-מתבכיינים" מתל אביב.

 מעל 1300 תגובות לכתבה זאת, בהן התנהל דיון ציבורי-וירטואלי סוער בעד ונגד, מעידות על סוגיה מרתקת ששווה מחקר מעמיק. אחד הדברים הבולטים בכתבה הזאת ובמדיה הרוסית בכלל, כולל טוקבקים ברשתות חברתיות, הוא שתומכי המחאה נתפסו בתור מפירי סדר ובטלנים, אנשים שיש להם יותר מידי זמן פנוי וחושבים רק על עצמם. והתגובה הנפוצה ביותר שפגשתי באה מאותה התנשאות וניגוד בין "אני" לבין המפגינים – אני עובד/ת קשה כדי להתפרנס (למען המשפחה), אין לי זמן ללכת להפגין (למען "המגיע לי"). האמירה המפורסמת של שר החוץ, ליברמן, ראש אחת המפלגות הגדולות המייצגות את המגזר הרוסי, "המסעדות והפאבים מלאים, ולא בטייקונים" ממחישה את הסוגיה.

 השאלה מדוע עולים מברית המועצות לשעבר לא הצטרפו באופן מובהק למחאה הזאת ואף התנגדו לה, למרות כל הבעיות הכלכליות שמאפיינות את העלייה, היא שאלה מסקרנת שראויה למחקר נפרד, ולא ניתן כרגע לתת לה תשובה חד-משמעית. האם זאת המנטליות הסובייטית, העבר הסוציאליסטי הטראומטי, קונספירציות של ימין מול שמאל, חינוך לצייתנות, חוסר ניסיון או אולי חוסר אמון בכלי המשחק הדמוקרטי, שבו הפגנות ומחאה ציבורית הם כלים לגיטימיים ויעילים? בעיניי, אחד ההסברים יכול להיות אותו אלמנט של קרנבל, כאוס והיפוך סמכויות (למשל גירוש פוליטיקאים מהמאהלים) שמשך אלפי ישראלים לרחוב בחופשת הקיץ, הרתיע את הקהל הרוסי כמשהו חסר רצינות, משהו שנוגד תפיסת הישרדות כלכלית או מאבק "אמיתי" שיכול להצליח.

שאלה נוספת היא עד כמה השוני בין עולים מברית המועצות לבין ישראלים העמיק על רקע המחאה החברתית שבה נעמדו שני המחנות של "אנחנו והם" אחד מול השני. ייתכן שתחושת האחווה הישראלית של הקיץ האחרון פסחה על עולים מברית המועצות. עם זאת, נראה כי את התשובה לשאלה זו לא נמצא במדיה. זו מהווה שחקן פוליטי ואינה משקפת את המציאות בצורה מדויקת, אלא מנסה לעצב אותה לפי צרכיה.

 

---

¹ לרוב התמקדתי בכתבות של עיתון ווסטי וגם בכתבות אונליין של סוכנויות חדשות שונות ברוסית בישראל. ווסטי הוא העיתון היחיד היומי בשפה הרוסית, נמצא בבעלות של ידיעות אחרונות ויוצא לאור מאז 1992. הוא נחשב לעיתון ימני, הפונה והמשקף את רוב דוברי רוסית בישראל עם שליטה של כ60% בשוק של התקשורת הרוסית. הנתונים מתוך: http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7739

 

 

 על מחקר אודות אי שוויון בתקופת המחאה ומחוצה לה:

 ש: מה היו מטרות המחקר?

מיכאל: היה כאן שילוב בין מטרות שונות. אני חוקר במשך הרבה שנים את מה שאני מגדיר 'פוליטיקה של האי-שוויון'. בין היתר ערכתי ניתוחים של סקרים, וכתבתי מאמר בו טענתי שישראל היא תופעה נורא מעניינת. זו חברה שמבחינת הפערים הכלכליים, נוכח בה יותר ויותר אי-השוויון. כידוע עברנו אפילו את ארה"ב במדד ג'יני. יחד עם זאת, כשעורכים סקרים ושואלים אנשים 'האם הפערים גדולים מדי?' הם אומרים 'כן', וכששואלים 'האם המדינה צריכה להתערב כדי לצמצם את הפערים' הם גם כן עונים 'כן'. בניגוד לרוב המדינות בעולם, אין פערים גדולים או עמוקים בין התשובות לשתי השאלות. אני חושב שזה קשור למאפיינים אחרים של הפוליטיקה הכלכלית והחברתית בישראל.

בגסות, ניתן לכנות את העמדה הזו כחלק מ'הקונצנזוס הציוני', למרות שדרך אגב, אותה עמדה קיימת גם אצל הערבים בישראל, אבל מסיבות אחרות. 'הקונצנזוס הציוני' אומר בגדול, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פערים, אנחנו חייבים לטפח את הסולידאריות פה כדי שיבואו אנשים וכדי שיישארו אנשים, וכדי שאלו יהיו מוכנים לשלם את המחיר הנלווה לתחזוק המדינה. ההזדהות עם 'הקונצנזוס הציוני' מתבטאת גם בנוסטלגיה ובכמיהה מחודשת אל העבר. הכמיהה מכילה טענות כגון 'פעם היינו מדינת רווחה ופעם היה שוויון ועכשיו קלקלו לנו את זה'. טענות מסוג זה אינן מדויקות. מדד ג'יני אומנם גדל, אין ספק, אבל הפערים מבחינות שונות (במיוחד בהטבות שהתקבלו מהמדינה) היו בעבר דווקא יותר חריפים.

בתגובה לסתירות הללו, ערכתי לפני שנתיים במסגרת הסמינר 'פוליטיקה של אי-שוויון'מחקר אינטרנטי בשיתוף הסטודנטים. הסטודנטים הצליחו להגיע למספר מכובד של 500

משיבים, והשאלון עצמו הכיל שאלות שהייתי רוצה שיהיו בסקרים, אבל הן אינן שם, למשל: באיזו מידה ובאיזה מינון נכון שהמדינה תשתמש במערכת הקצבאות כאמצעי לתגמול קבוצות שמשרתות אותה באופנים שונים? בין הקבוצות נכללו אנשים שמהגרים לישראל, לא-יהודים שעשו מעשים הרואיים בשואה, אזרחים שמשרתים בצבא, מי שנפגעו בצבא ובני משפחותיהם וכולי. בדקנו האם הדעה הרווחת היא שהם צריכים לקבל יותר מאזרחים אחרים, מי חושב שכן ובאילו תנאים. הסטודנטים עשו הרבה עבודה, והצלחנו להתחיל לגעת בנקודה הזו, שהיא בעיניי הנקודה המרכזית שמאפיינת את מדינת הרווחה בישראל, כשבוחנים אותה באופן השוואתי.

כאשר המחאה פרצה, המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני רוצה להבין איך התודעה של אנשים שתומכים במחאה דומה או שונה מהתודעה שאני מכיר מהמחקרים הקודמים האלו, בהם נכח קונצנזוס כי נכון לתגמל קבוצות שמשרתות את המדינה, מבחינת קצבאות ושירותים. בסקר הקודם שהתקיים במסגרת הסמינר, הגענו לרמת תיאור מאוד מפורטת של ההבדלים בין תגמולים לנכי צה"ל ולנכים רגילים. ההבדלים כללו התייחסות לתגמולים כספיים וגם לטיפול רפואי ומימון שירותי פנאי. תפיסות התגמול השונות מעידות על היררכיה והבחנה ברורה ביחס לקבוצות שונות, מה שמעיד על תפיסה משותפת שמקבלת את הריבוד המדינתי של 'צדק חברתי'. ובכל זאת, אחד הדברים המרתקים הוא שכאשר אותם אנשים ישאלו 'האם הזכויות החברתיות צריכות להיות שוות לכל אחד בחברה?' הם ישיבו שכן. חשבתי שהמחאה החברתית היא הזדמנות לבחון את המתחים הללו. נוצר כאן שיח אחר: פתאום מדברים על אי-שוויון בתור נושא פוליטי, מקשרים אותו למדיניות הכלכלית, רואים בו תוצאה של נסיגת המדינה מכל מיני תפקידים מסורתיים שלה שבאים לידי ביטוי בתהליכי הפרטה שונים, ומחליטים לאמץ את הסיסמא של צדק חברתי ולאו דווקא צדק לאומי או צדק טריטוריאלי. לכן, הנקודה הזו בזמן, בה עולה על פני השטח שיח שנראה כביכול שונה, היא מוקד מעניין לבחינת הסוגיות בהן אני עוסק לאורך שנים.

 

 על המורכבות בבחינת התמיכה:

מיכאל: הסקר נערך במסגרת ההתלהבות מהמחאה, והתכוון לבחון מידות שונות של תמיכה בה, ולא ממש בא לבדוק את כל רצף התגובות האפשריות. אפשר היה להביע בשאלון התנגדות למחאה, אבל מתנגדים למחאה שענו על הסקר קלטו את ההטיה שנמצאת בנוסח מיד וחלק מהם אף התלוננו עליה בפנינו. צריך גם לקחת בחשבון שמבחינת המדגם, סקר מקוון על בסיס התנדבותי הוא בהכרח סקר מוטה. עם זאת, בשל המוטיבציה לבחון דווקא אנשים שתומכים במחאה, ההטיה הזו אינה בהכרח מהווה מגבלה. ובכל זאת, כדי לראות את התוצאות בפרספקטיבה של כלל הציבור, יכולתי להשוות בין שני סקרים: מצד אחד, יש את הסקר המקוון שכלל בעיקר אוכלוסיה שתומכת במחאה. לצידו, מכיוון שאני קשור גם למרכז טאוב, יש לי אפשרות לנצל את "הסקר החברתי" השנתי של המרכז, שפונה אל מדגם מייצג של החברה בישראל, ובחלקו כולל שאלות זהות לשאלות שהופיעו בסקר המקוון. התשובות השונות שנקבל מכל אחד מהסקרים יאפשרו לנו לבחון את ממצאיו של הסקר המקוון בפרספקטיבה יותר רחבה.

 תוצאות הסקר של מרכז טאוב לשנת 2011 טרם התפרסמו, אך ניתן לראות בטבלה הבאה את תוצאות הסקר המקוון ביחס לסקרים קודמים בכמה מקרים של שאלות חופפות. שימו לב שלצורך הטבלה, "מעורבים" הוגדרו כמי שתמך במחאה ואף השתתף בהפגנה, ו"לא מעורבים" מוגדרים כמי שלא תמכו וגם לא הפגינו.

 השאלות

בסוגריים, חשוב לציין כי התהליך המחקרי הזה מלמד אותי שיעור מאלף על "סוציולוגיה מגויסת" (כהגדרתו של פרופ' ברוך קימרלינג המנוח). אני גדלתי במחנה של הסוציולוגיה הביקורתית, שצמחה כחלק מהתגובה למה שאורי רם כינה 'הסוציולוגיה הממסדית', שנחשבה כמגויסת לפרויקט הציוני. הדיכוטומיה בין סוציולוגיה ממסדית לביקורתית, הייתה מאוד נוחה למי שהרגיש שהוא בצד הנכון. בעבר, לעיתים אותו שסע הניע גם מאבקים בתוך האקדמיה בישראל, תופעה שחוויתי באופן אישי. ובכל זאת, גם בעולם המחקרי אנשים תמיד חיים בתוך הקשר חברתי, תרבותי ופוליטי. בתוך ההקשר הזה, מה שנראה לחוקר הכי טבעי ונורמטיבי לעשות ברגע מסוים, יראה אחר כך למישהו אחר כמשהו מאוד בעייתי ומאוד צייתני להלכי הרוח של התקופה: בין אם זה לקלוט את העולים ולעשות להם שירותי מודרניזציה ובין אם זה לקדם את המחאה החברתית הנוכחית. אני מודה שבמסגרת העבודה על המחקר הזה שהתקיימה תוך כדי המחאה, המגויסות שיחקה תפקיד מסוים והשפיעה על עיצוב המחקר ואולי אף על תוצאותיו. 

 

על אופייה של המחאה:

מיכאל: מניתוח ראשוני מאוד של הסקר של מרכז טאוב, שכאמור מבוסס על מדגם מייצג, עולה כי בקרב הציבור הלא-ערבי בישראל המעורבות במחאה עלתה עם ההכנסה. התופעה בולטת במיוחד בקרב משיבים שהגדירו את עצמם כדתיים או חרדים, שברמות נמוכות של הכנסה כלל לא היו מעורבים. ממצא זה מדגיש משהו מאוד מרכזי באופי של המחאה הזאת – היה לה מימד מובהק של שבטיות, ומימד זה – סביב שסעים אתניים ותרבותיים – פעל באינטראקציה מסוימת עם המימד הכלכלי (הרי בכל זאת מדובר על מה שהתחיל את דרכו כ"מחאת מעמד הביניים"). ביטוי נוסף לשבטיות היא ההתאמה המרשימה ביותר שהתגלתה בשני הסקרים בין מעורבות במחאה לבין העמדה הפוליטית בה מחזיקים. (התרשים שלהלן מבוסס על הסקר המקוון.)

הפרשנות שלי, בצורה מאוד גסה, היא שבעצם המחאה והסיסמה 'צדק חברתי', מחליפות את הנרטיב המרכזי הקודם של השבט האשכנזי-חילוני-משכיל, שלדברי יואב פלד וגרשון שפיר התבסס על שילוב בין הפרטה ושלום. המכנה המשותף לשתי הפאזות הוא האמון בנאורות ובדמוקרטיה ליברלית. דגש זה אף התעצם לאחרונה בעקבות מאבקים פוליטיים סביב דרישות למפגני נאמנות מצד האזרחים הערבים, סוציולוגים בעלי נטיות שמאלנית ועוד. מהסקר המקוון עולה שבחירת שוויון פוליטי דמוקרטי כערך עליון (ראו השאלה הרביעית שהוצגה בטבלה לעיל) מנבא את המעורבות במחאה לא פחות מהחתירה לשוויון והעדפת סוציאליזם על פני קפיטליזם.

אפשר להתייחס אל אותו מטען זהות 'נאור' כמעין 'אחורי הקלעים' של המחאה. קידמת הבמה היא ענייני דיור ועניינים כלכליים. על אלו אני עושה מחקר נוסף בחסות מרכז טאוב. אנחנו בודקים מה קרה להכנסות של צעירים (גילאים 25-35) באזור גוש דן בעשרים השנים האחרונות. מהממצאים הראשונים אנחנו רואים שאצל המשכילים המצב החמיר במקצת בעשור האחרון אחרי שיפור משמעותי, למרות שדו"חות על האבטלה והצמיחה של השנה-שנתיים האחרונות מספרים סיפור של הצלחה מאקרו-כלכלית. מעניין שדווקא אצל הלא-אקדמאיים לעומת זאת, המצב החמיר מאוד. הנתונים האלו מאוד מעניינים, אנחנו צריכים לעשות עוד עבודה, אבל לכאורה האוכלוסייה הכואבת יותר היא דווקא הלא-אקדמאיים.

כמטריאליסט בגישתי הסוציולוגית היסודית, ההיבט הזה מאוד מעניין אותי. אבל ברור גם לי שהמימד המטריאלי שעוד צריך לברר, קיים ליד מימדים נוספים של פוליטיקה של סטאטוס ותחרות בין זהויות קולקטיביות. מהבחינה המטריאלית, מדובר בעלבון כלכלי. בין החשים עלבון ניצבים דור ההורים, במצב בו דור הילדים לא יכול להתפרנס ולקנות דירה כמו שהם יכלו. זאת אחת הסיבות שהמחאה בישראל, כמו גם המחאה בספרד ובארה"ב, בניגוד למרד הסטודנטים של שנות ה-70 שקרע דורות, חושפת שיתוף פעולה בין-דורי. לדעתי, הברית בין הדורות מבטא גם מאבק על הכבוד האבוד של השבט. זהו מאבק על ההילה, על היוקרה, והניכור של מי שהיה בעבר הממסד, הקבוצות החזקות בחברה הישראלית. הניכור שלהם מופנה אל הקואליציה בין הפוליטיקאים של הימין ושל הדתיים/חרדים לבין איילי ההון, שלא באים מאותן שורות בחברה בהכרח, ומתבטא בשני העשורים האחרונים כתחושה של אאוט-סיידריות. התגובה שעוצבה במחאה היא הבנייה של זהות משותפת ישנה-חדשה, קומבינה ישראלית מיוחדת, שמשלבת חתירה לסולידריות וצמצום פערים עם מחויבות לדמוקרטיה ליברלית ולצידה תמיכה בהמשך השימוש המדינתי ב"קצבאות נאמנות", בתנאי שהגדרת מי שתורם למדינה תתאים להגדרות של השמאל הנאור ולא של הימין האפל.

 

 על מקומם של הסוציולוגים ביחס למחאה:

מיכאל: בכנס הסוציולוגי האחרון ביקשו ממני להשתתף בפאנל על התפקיד של סוציולוגים ביצירת חברה יותר צודקת ושוויונית. אני הייתי היחיד בפאנל שאמר שהוא אינו בטוח שיש לנו תפקיד במובן של הובלת שינוי דרך הדברות עם הציבור ועם קובעי המדיניות. אמרתי זאת בין היתר כי אני מרגיש שהשאלות שאני רוצה לשאול על אי-השוויון בישראל הן שאלות שקובעי המדיניות והציבור הדומיננטי בישראל לא מסוגלים לשמוע. אני לא היחיד שאומר את זה, אבל עדיין קשה לאנשים לשמוע שהטבות מיוחדות שמקבלים נכי ואלמנות צה"ל אך לא נכים ואלמנות אחרים, יוצרים פערים ומתפקדים כמעין תגמול עבור נאמנות ושירות את המדינה.

כאשר פרצה המחאה, אני הייתי נבוך בגלל התחושה שגם הציבור (לפחות ציבור המוחים והתומכים בהם) וגם התקשורת רוצים לשמוע דברים שלכאורה יש לי לומר. גם מתוך רצון אישי להאמין בחזון של מאבק על שוויון, מצאתי את עצמי מדבר מתוך התלהבות ו'מעגל פינות' בדברי. זאת כדי לא להעמיס על המוחים שאלות קשות שקשורות למשמעות של סולידריות ושוויון במדינה שיש בה אזרחים שלא יכולים "לתרום", ויש בתוך "גבול השליטה" שלה (עוד ביטוי של קימרלינג) אוכלוסיות מקופחות שלהן חסרה אפילו אזרחות סוג ב'.

חלק מהמובילים של המחאה הבינו מבחינה פוליטית את הבעיה בפניה הם ניצבים. הם קלטו שאסור שייווצר עוד פעם מצב בו בעלי היתרונות מסבירים ל'מפסידים' שצריך למשל "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", ואחר כך להיות מופתעים שהאנשים שחיים בפריפריה לא תומכים במפלגות ובפרויקט השלום שלהם. מובילי המחאה ניסו לבנות גשרים, גם לאוכלוסיה הערבית וגם לפריפריה היהודית (בעיקר הלא-חרדית). בהינתן הסיטואציה, אני נותן להם ציונים גבוהים על זה. אני חושב שהדרך בה מנסים לבנות קואליציות בין אליטות או בין פעילים, ולא להשלות את עצמם לחשוב שהם יצליחו להכיל את הפריפריות במאבק משותף במובן המלא של המילה, היא הדרך היותר נכונה.

למרות ההתלבטויות שלי, ברמת המאקרו המחאה הזו הייתה חגיגה גדולה, ואני השתתפתי בה בשמחה. השתתפתי בתחושה שנאמרים כאן דברים חשובים – שצמצום אי השוויון צריך להיות בסדר יום ראשוני, שצריך לתקוף הנחות יסוד של המדיניות הניו-ליברלית ועוד. אבל היה בשיח המשמח הזה גם מרכיב נעדר. פרופ' אבנר דה שליט כתב על זה בעיתון 'הארץ' – שאין פתרון ל"בעיה החברתית" ללא התייחסות לסכסוך הלאומי ולבעיה של הכיבוש.

בקיצור, אני מנסה ללכת בין הטיפות. עבורי אישית לא כל כך מתאימה העמדה של “Public intellectual” בנוגע למחאה. מצד אחד, אינני מאמין שקובעי המדיניות מחכים לפתרונות הפלא שלי, למרות שקצת נסחפתי ובמסגרת מרכז טאוב השתתפתי בהכנת מסמך שהציע קווי מדיניות כלליים בתגובה לסדר יום שהועלה על ידי המחאה. לא במפתיע, מסמך זה לא עשה רושם ניכר על אף אחד. אבל כן, בשיאים של המחאה הרגשתי שאני צריך גם לתרום במובנים הקונבנציונאליים של המילה לשיח הציבורי. זאת בניגוד לעמדתי בימים של שגרה, שגורסת שמה שניתן וצריך לעשות הוא ללמד את האנשים שעוברים דרכי באוניברסיטה לחשוב אחרת. ובעיקר, לתרום להבנתינו הבלתי-אמצעית של החברה בה אנחנו חיים דרך מחקר שמשתדל לא ליפול בפח של ה-commonsense. בהקשר הזה, אני בהחלט גאה בעשייה המחקרית שהתבטאה בסקר המקוון.

מצד שני, עכשיו, כאשר המחאה עברה, בינתיים לפחות, ואפשר לשבת ולחשוב, אני מסתכל על האירועים בצורה יותר שקולה, ומוצא את עצמי ניצב בעמדה יותר ביקורתית, הן במובן הסוציולוגי והן במובן הפוליטי. הפרשנות שמתגבשת אצלי היא שהמחאה מהווה צעד חשוב בגיבוש מחדש של השבט שהיה בעבר הדומיננטי בין כולם. העמדה הזו מהווה עבורי חזרה לחתירה "המסורתית" שלי להסתכל על המציאות בעין הכי זרה שניתן, מבלי להיכנע לתחושת הביתיות או לקריאה להתגייס.

 

בליבו של הויכוח על מושג המעמד עומדת השאלה האם מצבו הכלכלי האובייקטיבי של האדם הוא שקובע את סיכויי חייו, או שמא יש לנו יכולת בחירה, ולו חלקית, לגבי אותם מאפיינים חברתיים, כלכליים או אחרים, שיגדירו אותנו ויקבעו את דפוסי חיינו. באופן שטחי ניתן לנסח את הדילמה ככזו שבין מטריאליזם קיצוני ואידיאליזם קיצוני. על פי הגירסה המטריאלית, בעלות או חוסר בעלות על אמצעי ייצור, מקצועו של היחיד ויחסי ההעסקה שלו, או לפחות הכנסתו של היחיד ומצב חשבון הבנק שלו, הם שמשפיעים לא רק על סיכויינו לרכוש השכלה וליהנות מבריאות טובה (שעלותם בצידם), אלא גם על דעותינו הפוליטיות, המאבקים אליהם אנחנו מצטרפים (או נמנעים מלהצטרף), טעמינו במזון, באומנות, ואפילו באהבה, שהרי על פי מרקס, כל היחסים החברתיים הם יחסי ייצור. הסוציולוגיה המודרנית, שחגגה את מושג המעמד ואת היכולת ההסברית שלו, יכולה הייתה להיתלות במערכת הפוליטית, שנחלקה בין מפלגות המייצגות עובדים לבין אלה המייצגות את בעלי ההון, כדי לחדד את הטענה שהשתייכות מעמדית והמאבק בין המעמדות, הם שמעצבים את פני החברה בה אנו חיים. גם כיום טוענים סוציולוגים מטריאליסטים דוגמת ג'ון גולדטורפ ועמיתיו לאסכולת קולג' נאפילד¹,כי מקצועו של אדם ודפוסי ההעסקה שלו מעצבים במידה רבה את סיכויי חייו ואת עמדותיו הפוליטיות.

מנגד, טוענים תיאורטיקנים של המודרניות המאוחרת דוגמת אולריך בק ואנטוני גידנס, שהקשר בין מיקומו האובייקטיבי של האדם במערכת הכלכלית לבין סיכויי חייו בכלל, ועמדותיו והשתתפותו הפוליטית בפרט, אינו חזק במודרניות המאוחרת כפי שהיה בעבר. בצורתה הקיצונית, טוענת גישה זו כי אנשים בוחרים באופן כמעט חופשי בקבוצות ההזדהות שלהם, ומעצבים את עמדותיהם הפוליטיות, את התנהגותם ואת העדפותיהם התרבותיות והאחרות באופן רפלקסיבי על פי זהות נבחרת זו, הנתונה לשינוי במהלך חייו של אדם ומול נסיבות חברתיות משתנות. אחת התופעות הנתפסות כתומכות בתפיסה זו, היא המעבר מפוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של זהויות, במסגרתה אנשים נוטים להצביע ולהשתתף במאבקים פוליטיים על פי הזדהותם המגדרית, המינית, האתנית או התרבותית, כמעט ללא זיקה ישירה למצבם הכלכלי האובייקטיבי. בכתיבתו אודות תהליך האינדיבידואליזציה במודרניות המאוחרת, אולריך בק הוא כנראה המייצג הבולט ביותר של גישה זו.

בתווך עומדת מרבית הסוציולוגיה בת זמננו, העוסקת ביחסי הגומלין המורכבים שבין מצבה הכלכלי/תעסוקתי האובייקטיבי של היחידה לבין האופן בו היא מגדירה את זהותה, בוחרת את סגנון חייה ומעצבת את העדפותיה ופעולותיה הפוליטיות. מנקודת מבט זו, חשיבותו הפוליטית והחברתית של מושג המעמד אינה ביכולתנו לנבא את עמדותיו ופעולותיו של האדם על פי מצב חשבון הבנק שלו, אלא בכך שמרגע שהשיח המעמדי חוזר למעמדו הדומיננטי בשיח הציבורי הכללי, יותר ויותר אנשים מתחילים לחשוב על מיקומם החברתי ועל גורל חייהם דרך הפריזמה המעמדית. מנקודת מבט זו הם מתחילים לראות בשינוי המבנה הכלכלי את המפתח לשינוי מצבם החברתי בכלל, ומוכנים להתגייס למאבקים פוליטיים, וליצור קואליציות פוליטיות שנראו עד כה בלתי אפשריות. בעוד מנקודת מבטו של מרקס, מעמד חייב להיות "מעמד כשלעצמו", בעל מאפיינים משותפים אובייקטיבים, כדי שיוכל להפוך ל"מעמד למען עצמו", הרי שמנקודת המבט האינטראקטיבית, מיקום כלכלי אובייקטיבי משותף אינו תנאי מחייב להיווצרותה של קבוצת זהות מעמדית, שתביא, בסופו של דבר, לשינוי מבני, לפחות מינורי, במערכת הכלכלית.

הנתונים המלאים אודות דפוסי ההשתתפות במחאת הקיץ האחרון עדיין אינם זמינים, ועדיין איננו יכולים לומר בודאות מהו מיקומם ה"מעמדי" האובייקטיבי של משתתפי המאבק, ואם אכן מיקומם המעמדי הוא שעיצב את הזדהותם עם המחאה. עם זאת, נדמה שאחד מפירותיה הברורים של המחאה הוא שובם של השיח המעמדי ושל המאבק החברתי על דמותה הכלכלית של החברה הישראלית למרכז הדיון הפוליטי. במובן זה נדמה לי שגם אם נוסחה במונחים מעמדיים השייכים למודרניות המוקדמת, המחאה הנוכחית שייכת למודרניות המאוחרת והיא שייכת לעידן הפוליטיקה של הזהויות יותר משהיא מבטאת פוליטיקה מעמדית במובנה הקלאסי.

מנגד, אחת הביקורות המוטחות ללא הרף במי שנתפסים כמבקרי התיאוריה המעמדית, גורסת שהם מחילים את חווית החיים שלהם עצמם כבני המעמד הבינוני, גם על המעמדות האחרים. בעוד בני המעמד הבינוני חופשיים, מתוקף מעמדם, לאמץ להם זהות באופן רפלקסיבי ולבחור בעמדות פוליטיות המשרתות – או שאינן משרתות – את האינטרסים הכלכליים שלהם, הרי שבני המעמדות הנמוכים מוגבלים על ידי מצבם הכלכלי האובייקטיבי, ואינם חופשיים לעצב את זהותם ככל העולה על רוחם. אולי זה מסביר מדוע בני המעמדות הגבוהים, שהמחאה מנוגדת כביכול לאינטרס הישיר שלהם, מצאו עצמם משתתפים בה, בעוד קבוצות גדולות מן המעמדות הנמוכים, לא יכלו להזדהות עם המאבק ועם מארגניו, למרות שמטרות המאבק משרתות, לפחות לכאורה, גם אותן. כך, בעוד השתייכות מעמדית אובייקטיבית נראית כבעלת יכולת הסבר מצומצמת ביחס להשתתפות הפוליטית במחאת הקיץ, אולי היא יכולה להסביר דפוסים של אדישות וחוסר השתתפות במחאה זו.

חשוב כמובן לסייג את הדברים ולהדגיש כי חוסר השתתפותם של הסוציולוגים הישראלים בביאור סוגיות המחאה לא היה מוחלט אלא יחסי. בין מאות הכתבות שהתפרסמו בחודשים האחרונים פורסמו גם מספר כתבות שנכתבו על-ידי, או התייחסו לדבריהם של סוציולוגיים ישראלים. חלקם אף לקחו חלק בדיונים שהתקיימו במאהלים השונים. כמו-כן, מסמך מדיניות מיוחד שפורסם על-ידי "מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל" גובש בשיתוף הסוציולוגים פרופ' מיכאל שלו ופרופ' יוסי שביט. יחד עם זאת, ניכר כי גורמים אלו מהווים מיעוט בקרב יתר האקדמיים, אנשי המקצוע והמומחים השונים שלקחו חלק בשיח הציבורי שהתעורר בעקבות המחאה.

אולי הדוגמא הטובה ביותר לחוסר מעורבות זו מצד מדעי החברה בכלל והסוציולוגיה בפרט, באה לידי ביטוי במסגרת "וועדות המומחים" בראשות פרופ' יוסי יונה ופרופ' אביה ספיבק. את הוועדות האלו הקימו מארגני המחאה כתגובה לועדת טרכטנברג במטרה "להציע לציבור הרחב, ליושבי המאהלים ולגופים הלוקחים חלק במחאה חלופות לביסוסה מחדש של מדינת רווחה המושתתת על עקרונות של צדק חברתי". ועדות אלו חולקו לחמש תתי-ועדות שעסקו בנושאים המרכזיים שעלו על הפרק במהלך המחאה: דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה, ביטחון סוציאלי ומנהל ציבורי. לאלו נוספו שלוש תתי-ועדות נוספות שהתרכזו בקידומה של תחיקה חברתית, בסוגיות של מקרו כלכלה ובניסיון לנסח מספר עקרונות יסוד הראויים לעמוד בבסיס מדיניות ממשלתית צודקת יותר. סך-הכל, מנו ועדות אלו כ-176 מומחים מתחומי דעת שונים. בעוד שיותר מחצי ממומחים אלו כלל לא הגיעו מהאקדמיה (ביניהם 36 פעילים חברתיים, עובדי עמותות ופקידי ציבור לשעבר, 26 אדריכליים ומתכנני ערים, 18 עורכי דין, 12 מומחים לתחום הבריאות  ושמונה אנשי חינוך); בדיקה מעמיקה מגלה כי מתוך 76 האקדמיים שכן השתתפו בוועדות השונות, היה מספרם היחסי של חוקרים ממדעי החברה והרוח במיעוט. בעוד ש-21 חוקרי עבודה סוציאלית, 17 משפטנים, 13 חוקרי חינוך ועשרה כלכלנים לקחו חלק בוועדות השונות, רק ארבעה מדעני המדינה,שלושה פילוסופים, שני גיאוגרפים ושני היסטוריונים נכללו בניהן. למרות הייצוג הנמוך של כל מדעי החברה (פרט לכלכלה) והרוח בוועדות יונה-ספיבק, מאכזב במיוחד לגלות כי הסוציולוגיה הישראלית בלטה עוד יותר בהעדרה. פרופ' מאג'ד אלחאג' מאוניברסיטת חיפה היה הסוציולוג היחיד שנמנה בין משתתפי הועדות, בעוד לאנתרופולוגיה הישראלית לא היה אפילו נציג אחד. עובדה מאלפת זו מעלה שאלה מרכזית עליה אנסה לענות כאן בקצרה והיא: כיצד קרה שבזמן שמתחוללת מחאה חברתית היסטורית, פספסו חברי המחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בישראל הזדמנות חסרת תקדים להוות גורם מרכזי ומוביל בהבנת המציאות שהמחאה חשפה, ובעיצוב החזון החברתי ההולך ומתגבש בימים אלו?

כפי שהבינו רבים מתומכי המחאה וכפי שהשכילה דפני ליף לתאר במהלך נאומה ב"הפגנת המיליון", המציאות הישראלית של היום לא נולדה בין לילה, אלא היא תולדה של תהליכים ארוכי טווח שהתרחשו במהלך העשורים האחרונים. בראש התהליכים הללו יש לציין את תהליכי ההפרטה השונים, התעצמותם של ההיגיון הניאו-ליבראלי ועקרונות השוק החופשי, ופירוק מדינת הרווחה הישראלית. הבנת תהליכים אלו דורשת את קיומם של שלל מחקרים רבי היקף שיאפשרו להעמיק בהיבטים ההיסטוריים, הפוליטיים, הלאומיים והבינלאומיים שעיצבו את המציאות הנוכחית. עם זאת, מסתבר למרבה הצער, כי עיסוקם המחקרי של מרבית הסוציולוגים הישראלים – חברי האקדמיה האמונים על חקר החברה בכלל והחברה הישראלית בפרט – בתחום החברתי-כלכלי במהלך העשור האחרון היה מצומצם ביותר.

דוגמא למגמה זו עולה באופן ברור מבדיקת כתב העת של הדיסציפלינה, "סוציולוגיה ישראלית". כתב עת זה אומנם מצהיר כי מטרתו הראשית הינה לעסוק "בנושאים מרכזיים העומדים על סדר היום הסוציולוגי" תוך כדי "דגש על המציאות בישראל", אך בדיקה קצרה של תוכן המאמרים שפורסמו בו מאז היווסדו בסוף שנות ה-90 מעלה תמונה מדאיגה. בדיקה זו מגלה כי מתוך 186 מאמרים מקוריים שהתפרסמו ב-23 הגיליונות של כתב העת, ניתן לספור שישה מאמרים בלבד (!) העוסקים באופן כללי בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בספרה החברתית-כלכלית בישראל, ובאופן ספציפי בנושאים כמו: מדינת הרווחה, תהליכי ההפרטה השונים והתגברות האג'נדה הניאו-ליבראלית. לא רק שמספר זה נמוך בצורה מדאיגה בפני עצמו, אלא שמבט מקרוב מגלה כי רק שניים מתוך מאמרים אלו נכתבו על-ידי סוציולוגיים המחזיקים במשרה קבועה באחת ממחלקות לסוציולוגיה בארץ (ד"ר אורלי בנימין, וד"ר דניאל ממן וד"ר זאב רוזנהק שכתבו יחד את המאמר הנוסף). שאר המאמרים נכתבו על-ידי חוקרות תכנון ערים (פרופ' נורית אלפסי וגלית בן-שטרית), כלכלן (פרופ' דניאל צ`מנסקי), חוקר עבודה סוציאלית (פרופ' אברהם דורון) ודוקטורנטית לסוציולוגיה (מיכל רצון). ניתן אולי לטעון כי המוטיבציה של סוציולוגיים ישראלים לפרסם בכתב עת זה פחותה מטעמי חוסר יוקרה ו"אימפקט אקדמי". עם זאת, היות ומדובר בבמה הפרסומית הבלעדית של מחקרים סוציולוגיים בעברית, בהחלט ניתן לראות במתפרסם בו כשיקוף אמין של תחומי העיסוק המרכזים של הדיסציפלינה. לפיכך, ניתן לראות בעיסוק המחקרי המועט של הסוציולוגיה הישראלית בתחום החברתי-כלכלי כפי שהוא עולה מהנתונים כאחד ההסברים המרכזיים להיעדרות הסוציולוגים מהשיח על המחאה. נציגי הדיסציפלינה התגלו כמוגבלים ביכולתם להישען על מחקרים אמפיריים קודמים במטרה להאיר את עיני הציבור באשר לסוגיות הרבות שעלו לתודעה בעקבות התפרצות המחאה.

עוד מתגלה כי בזמן שסוציולוגיים המאיישים את המשרות האקדמיות היו עסוקים בשאלות של "אתניות", "תרבות", "מגדר" ו"גוף" – שאלות ראויות וחשובות ללא ספק אך רלוונטיות פחות עבור הבנת הסוגיות הכלכליות-חברתיות – נותרו הסוגיות המורכבות שעלו בעקבות המחאה לטיפולם של סוציולוגים הפועלים מחוץ לכותלי האקדמיה. דוגמא טובה לכך הוא ד"ר שלמה סבירסקי העומד בראש מכון המחקר "אדוה" העוסק מזה שנים בחקר המדיניות החברתית בישראל ומפרסם מגוון מחקרים המציגים ניתוח ביקורתי של השינויים הננקטים בתקציב, במערכת המיסוי ובשירותים החברתיים השונים והשלכותיהם על החברה הישראלית. לאור עובדה זו ניתן לטעון כי העיסוק המתמשך בנושאים אלו הוא מה שאפשר לד"ר סבירסקי לפרסם במהלך חודשי המחאה סדרת מאמרים ייחודית אודות שוק העבודה בישראל באתר ה"עוקץ". סדרה זו כללה לא פחות מ-13 כתבות בנושאים כמו:פירמידת השכר, שינויים בתעשייה היצרנית, ההסתדרות ואגודי עובדים, מיסים עקיפים, צדק חלוקתי, כספי הפנסיה, מערכת החינוך, שכר המינימום, מס הכנסה ואחרים, וסיפקה ראייה היסטורית, פוליטית, כלכלית-מדינית המגובה במגוון רחב של נתונים, שברור שלא נאספו במיוחד עבור הכתבות אלא התבססו על שלל מחקרים קודמים. בדומה לכך, בדיקה נוספת אודות חברי "ועדת המומחים" של ספיבק-יונה מגלה כי למרות שרק סוציולוג אחד נמנה בינם, חלק נכבד ממשתתפי הועדות הינם בעלי זיקה מסוימת לתחום הסוציולוגיה. לדוגמא, פרופ' נעמי כרמון מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון וד"ר רוית חננאל מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב המשתתפות בועדת הדיור, הינן שתיהן בעלות תואר ראשון בסוציולוגיה. הראשונה אף כיהנה כנשיאת האגודה הסוציולוגית בין השנים 2006-2008.  פרופ' חיה יצחקי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, המשתתפת בוועדה לביטחון סוציאלי, הינה בעלת דוקטורט בסוציולוגיה.

לאור דברים אלו ניתן להסיק כי שורש הבעיה איננו טמון בחקר הסוציולוגיה עצמו, שכמו בעבר, גם היום ממשיך להציע ארגז כלים מגוון וחיוני לחקר תהליכים כלכליים-מדינים. הבעיה מתחילה, כך נראה, במחלקות לסוציולוגיה עצמן שלמרבה הצער אחראיות במידה רבה לדחיקתם לשוליים – ולעיתים אל מחוץ לאקדמיה – של אותם חוקרים המעוניינים לעסוק בסוגיות חברתיות-כלכליות. עובדה זו מסבירה במידה מסוימת, מדוע בשעה בה נוצרה הזדמנות אולי חד-פעמית להצביע על הפגמים הרבים המאפיינים את השיטה החברתית-כלכלית בישראל ואף אולי לעזור להוביל לתיקון היסטורי, התגלתה הסוציולוגיה הישראלית כבעלת יכולת מצומצמת להוות גורם משפיע ומרכזי בהובלת תהליכים חשובים אלו.

למרות כל הנאמר לעיל, עדיין לא מאוחר להסיק מסקנות ולתקן. יש הרואים את המחאה החברתית של הקיץ האחרון כיריית הפתיחה בלבד, שבתקווה תאפשר להוביל לתהליך ממושך של למידת הבעיות הקיימות, גיבוש פתרונות וחתירה למדיניות ציבורית חדשה וצודקת יותר. ראייה זו מחזקת את הצורך לעודד את דור העתיד של הסוציולוגיה לעסוק בנושאים חשובים כמו: "כלכלה-מדינית", "מדיניות ציבורית", "חקר מדינת הרווחה" ו"הסוציולוגיה של שוק העבודה". על מנת שדבר זה יתאפשר, על בכירי המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות ובמכללות השונות ברחבי הארץ להבין כי רק קידום המחקר וההוראה בתחומים אלו יחזק את יכולתה של הסוציולוגיה הישראלית לתרום ואף לעצב את השיח שהתעורר בעקבות המחאה. סימנים חיוביים בהקשר זה כבר החלו להראות ניצנים. במהלך חודשי המחאה התארגנה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית קבוצת מחקר בהובלת הסוציולוגיים פרופ' מיכאל שלו וד"ר מיכל פרנקל אותה בין היתר מימן "מרכז שיין" שבראשו עומד ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. יש לקוות שמגמה חיובית זו תמשיך לא רק באוניברסיטה העברית אלא בשלל המחלקות לסוציולוגיה הקיימות ברחבי הארץ.

מעגלים של דמוקרטיה. It's all so quite.

מעגלים מעגלים ישבו עשרות מתושבי חיפה וסירבו לחזור לשגרה. החיפאים משדרים 'עסקים כרגיל'. לא רוצים לחזור לספה מול המרקע ולהמשיך לפזר אישומים כלפי מהדורת החדשות. הם רוצים שמישהו ישמע אותם, ואולי חלקם גם רוצים לשמוע אחרים. אז הם יושבים, שבוע בדיוק לאחר ההפגנה הגדולה, ומדברים על נושאים שהם חיצוניים להם: כל נושא שחורג מהצורך הישיר שלהם בלבד. האירוע המקומי התרחש במסגרת זה הארצי "1000 שולחנות דיון עגולים", שהתקיים במוקדים שונים ברחבי הארץ, כשהכותרת הראשית היא "עוברים ממאהל למעגל". התופעה הרחבה יותר היא רצון קולקטיבי של הציבור להביא את ההתעוררות שקרתה לכדי דיבור קונקרטי לגבי העתיד.

 אני חולף על פני מעגל של מבוגרים לבושים היטב שמתדיינים בשלווה. מעגל נוסף, דובר רוסית, מונה כשישה חברים. מעגל של צעירים יותר, ומעגל של צעירים פחות. נראה כאילו המעגלים חולקו למגזרים ולפי נתונים דמוגרפיים, למרות שיש ערבוב קל בין האוכלוסיות. על אף שבמהלך המחאה בלט הסירוב לשתף פעולה עם השיח המגזרי, והטענה המרכזית שנשמעה שוב ושוב הייתה שזוהי "המחאה של כולם", לא בטוח כי האסימון נפל גם בשטח. למרות הכל, רוב המשתתפים העדיפו לשבת עם דומיהם. אולי עובדה זו פשוט הקלה על ניהול השיח, שכן קשה מספיק להתמודד עם השיח החדש, המעורב חברתית-כלכלית שהמשתתפים נחשפו אליו. לא בטוח שהדיון היה צולח גם פערים תרבותיים גדולים מדי בין הדוברים. אורות לפטופים מנצנצים מכל מעגל, כ-20 במספר.

מעל הכל שוררת דממה. פה מהצד, הכל שקט מאוד, ונשמע רק רחש דיבורים חלש ורעש המכוניות החולפות בכביש הסמוך לסינמטק החיפאי. עוד אתקל בשקט הזה בתוך הדיונים ובמליאות, רק שמקרוב הוא הרבה פחות שליו. הצבע הכחול מאוד בולט בקהל, כמו שבלט לאורך כל המחאה. אלו היו ימי הזוהר של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהוכיחו לכל הספקנים כי המסגרות הארגוניות הא-פורמאליות שיצרו, יכולים להפוך לכוח פוליטי וחברתי משפיע לכשיבוא העת.

בכל מעגל דיון המשתתפים יושבים על מחצלת. המבוגרים יושבים על כסאות שהוכנו מבעוד מועד, ואילו הצעירים לצידם על הרצפה. בין המעגלים מסתובבים כמה משוטטים כמוני שמחפשים קצה של שיחה להיאחז בה. בתוך המעגל אני מבין את הטכניקה שיוצרת את השקט. "מקל דיבור" עובר בין הדוברים השונים, והכל מכבדים את המנהג כמו בשבט אינדיאני עתיק. מבפנים, המעגל נראה פחות מגזרי ויותר מגוון מכפי שנראה מבחוץ. נושא הדיון במעגל הוא יוזמות. חולצה כחולה אחד, בשנות ה-30 לחייו, מדבר על תקשורת שאינה משקפת. אחריו המקל עובר מידי מנחת הדיון לחובש כיפה שמספר על חזרתו בתשובה לתוך הזרם של הרב אשלג ("קבלה לעם"), ועל כך שמצא בתוך היהדות הזו צדק חברתי. "ואהבת לרעך כמוך, הוא ערך שכל אחד יכול להתחבר אליו", הוא אומר. "המקום הזה הוא מגדלור, והאוהלים מפיצים אור גדול". הוא מציע לתחזק את המאהלים גם אם לא יגורו בהם יותר אנשים. נראה כי זוהי הדעה הרווחת בקרב רוב אנשי המעגל. אדם נוסף בסביבות ה-50 לחייו, מתיישב על הארץ ובעזרת מקל הדיבור מדבר על חשיבות המהפכה שעשינו, ושהיה רוצה לראות את השיח הזה ממשיך. "צריך לתקן את כל השיטה", הוא מטיף. "צריך לשנות את השיטה שבה נבחרים כל המושחתים, ושנמצא את המובחרים הטובים". הצעירים בחבורה מנסים להוביל את הדיון לכיוון פרקטי יותר ושואלים אותו לגבי פעולות אופרטיביות, אך האיש בשלו. ואז המתח שנחבא מתחת לגלי השקט המנומסים מתחיל להיחשף. אדם נוסף מקבל את המקל, ובעודו מדבר על ההתפתחות הכלכלית המהירה שהובילה למשבר הנוכחי, מתפרץ הדובר הקודם לשאול שאלה ובעל המקל נוזף בו לפתע בנחישות ובטונים שטרם נשמעו בשיחה עד כה: "אני הקשבתי לך! אני הקשבתי לך!", ובכך רומז שהוא התאפק זמן רב עד שיוכל לדבר. בעל זכות הדיבור הנכספת מדבר על הראיון שנתן השר שטייניץבידיעות אחרונות, שגרם לו להבין סופית ש"הם לא סופרים אותנו". מעניין, כשקראתי את הראיון כמה שעות קודם לכן, תהיתי לעצמי איך ייתכן שלשר האוצר שלנו אין כסף ליועץ תקשורת שיגיד לו מה לא להגיד. ולא מדובר רק בקריירה של ד"ר שטייניץ, אלא בפסימיות של עם שלם, שמרגיש ש"לא סופרים אותו".

הצעירים שוב לוחצים על הדובר הנוכחי לתת רעיון קונקרטי, אך הוא עסוק בנאום שלו שכנראה הוכן מראש. החולצה הכחולה מזמין את כולם להמשיך להתעדכן בדרישות המחאה ולהמשיך לקחת חלק. צעיר נוסף מספר על אתר אינטרנט שמרכז יוזמות ויזמים בנושאים חברתיים. כולם צוהלים ומרוצים. ברוח העשייה, מציע אחד המשתתפים המבוגרים רעיון פלילי חדש: "נארגן אלף אנשים שיכנסו לסופר וכל אחד ייקח מוצר אחד בלי לשלם. המשטרה תקרוס כי היא לא תוכל לעצור את כולם!" הוא מחייך בעיניים של מנהיג. הקבוצה מתנגדת, ומעדיפה שהמשטרה לא תקרוס. כך מתגלה סגולה נפלאה של השיח המשותף. למרות שנראה כי המעגלים משמשים בעיקר כבמה לאנשים הרוצים לפרוק כעסים ולמצוא אוזן קשבת, או לפחות אנשים שנראים כמקשיבים, ישנה גם מעלה פרקטית יותר שמתגלה במעגלים: עולים הרבה רעיונות, והגרועים שבניהם נפסלים על ידי הרוב. סוג של מערכת סינון שמוקיעה רעיונות קיצוניים שהרוב לא מעוניין בהם. מודל שמזכיר דמוקרטיה. מודל שכזה, אגב, מתקיים גם בין העורכים באתר "ויקיפדיה", שמגדיר מצדודמוקרטיה כ"שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם… באמצעות הבעת דעות בפומבי…". במובן הזה, אירועים מסוג מעגלי הדיון הם מהפיכה של ממש, שכן כל אזרח שחפץ בכך יכול היה לבוא ולהשמיע את דעתו בפארק הפומבי ביותר בעיר. האם השמעת הדעה תשפיע על המדיניות הציבורית במדינה? ימים יגידו. האווירה מעט מתוחה, וישנה תחושה של קפיצים מכווצים שמחכים למקל הדיבור כדי להשתחרר בעוצמה. פתאום נשמע קול חליל, וראשי כולם מוסטים לכיוון המעגל המוסיקלי. לאחר סיום הניגון, כפיים נמחאות ואנשים מתחילים לקום. כל הזירה משתחררת מהכבדות שהותירה תרבות הדיון המנומסת. קול החליל כמו בא להביא מסר לכולם: 'חברים, תירגעו. הכל בסדר, או לפחות מתחיל להיות'.

 במעגל נוסף, בורגני למראה, אישה בשנות ה-60 לחייה זועמת על המשכורות של עובדי הנמל. מה שפעם נאמר בארוחות ערב מנומנמות, נאמר כעת בטונים מלאי רגש ומול קהל גדול יותר. רוב המשתתפים שהגיעו היום לפארק ההוא בחיפה מסכימים על רוב הדברים. כולם רוצים פחות או יותר את אותם הדברים. השאלה שנשאלת, היא איך להביא לפארק את אלו שרוצים דברים אחרים.

 

מליאת חרום של אנשי מאהל חיפה. מורידים הילוך, ולומדים לדבר

23:00 בלילה, יממה לאחר מעגלי הדיון. זמרת תל-אביבית חמושה בגיטרה אקוסטית שואלת במיקרופון שניצב אל מול 15 פרצופים עייפים, אם מישהו מתנגד לחופש הביטוי. הפרצופים העייפים מונחים על גופות עייפות ששוכבות בבטלה על ספות המאהל. דממה בקהל, השאלה כנראה לא הובנה. בחיפה לא מדברים סרקסטית, ובטח שלא בשעות האלו. מישהו לבסוף צועק "תשירי". הזמרת הצעירה פוצחת בשירה: "לקנות קונדומים…" וכן הלאה. אתהמוחים הפעילים יותר מצאתי יושבים במעגל מאחורי הסינמטק בעיצומה של המליאה. אמצע הלילה, במונחים חיפאיים, והם רק התחילו (כלומר לפני שלוש שעות). אחד הצעירים המובילים במאהל, בני, מחזיק במקל ומספר על פגישה שהייתה לו בעירייה בבוקר בנושא מחוסרי הדיור. אנשי המאהל החליטו לקיים שגרה של מחאה, ולשים בצד לרגע את ההפגנות ההמוניות, ולטפל בנושאי רווחה בוערים ופרטניים. כרגע הנושא שעל הפרק הוא שלושה עשר מחוסרי דיור בחיפה שצריך למצוא להם קורת גג. מבוגר מזוקן בשם ראובן שואל את הצעיר שאלה. מיד הוא נתקל במטח האשמות מצד צעיר נוסף, מוסיקאי ודמות אוונגרד מקומית, שמתעקש כי "לא מדברים בלי המקל!". ראובן שותק והצעיר ממשיך. משתתפת נוספת שואלת שאלה וגם היא מותקפת משום שאין בידה את המקל. מתפתח וויכוח בו חלק טוענים שזהו דיון פתוח ולא צריך להגזים בקדושת המקל. האווירה מתחממת ונוצר דיון על איך ליצור דיון. לבסוף חוזרים לשיטת המקל, וראובן מקבל את זכות הדיבור. הוא מציין בפני כולם בטון מוכיח: "רק שתדעו, שמי שהגיע לכאן היום מטעם העירייה לעזור למחוסרי הדיור (בבוקר), הגיע במרצדס C300". התפתח דיון קצר על שנת הייצור של הרכב, והאם זהו באמת הרכב שלו. מוצרי צריכה שמזוהים עם מעמד הביניים ומעלה הפכו מוקצים מחמת מיאוס, ומסמלים את כל מה שרע בשיטת השלטון שלנו. אנשים שאני מזהה במליאה השילו מעליהם עם הזמן שכבות של סממנים בורגניים. הבגדים נהיו עירוניים פחות, מוקפדים פחות ובולטים פחות.

כמו קול החליל ששבר את המתח ערב לפני כן, עברה לפתע בין המשתתפים שקית עם קרטיבים בטעם לימון. הכל הופך רגוע יותר עם קרטיב ביד. המשתתפים מאותתים להסכמה עם הנפת יד פנויה מקרטיב. הם כבר כל-כך מורגלים בתנועות היד האלו, שהפכו לשפה הרשמית של המאהלים, שהיד מונפת מבלי תשומת לב מיוחדת תוך כדי אכילה. השפה החדשה הזו של נפנוף הידיים, פשוטה כל כך, מסכמת את מה שנהגנו להכביר בו במילים. כנראה, כל מה שצריך להגיד בדיון ציבורי בתגובה לדברי האחר, כדי לנהל דיון יעיל, הוא "מסכים", "לא מסכים" ו"תגיע לנקודה". לפעמים, כדאי להגיד פחות כדי לומר יותר.

את זכות הדיבור מקבלת אורלי, צעירה מקומית שהייתה כאן מתחילת המחאה. היא אומרת ש"צריך לפתוח למחוסרי הדיור שערי שמיים". וגם ש"המאהל זה הלב שלנו". לדבריה מתפרץ משה (בעל זקן לבן ארוך, סנדלים תנ"כיות ומשקפיים עבות מסגרת). הוא דורש דברים קונקרטיים, והקבוצה נוזפת בו על ההפרעה. ראובן מתפרץ מיד אחריו ושואל את מנחה הדיון מי מדבר אחרי אורלי. נראה כי המבוגרים במעגל מתקשים להקשיב בסבלנות לסיסמאות הצעירים. ובכלל, מתקשים להקשיב.
עוד דמות חיפאית מוכרת שמסתובב מחוץ למעגל מתפרץ וזועק "עזבו אותי מהסדר הזה, חאלס כבר. בוא נדבר דיון לעניין!". הוא לא רגוע והקבוצה כגוף אחד, השומרת בקנאות על תרבות הדיון, מרגיעה אותו.
מעולם לא היה קל לשנות הרגלים. והחברה בישראל רגילה לצעוק. אז אולי אלו רק חבלי לידתה של תרבות דיון חדשה. אולי עם הזמן אותה תרבות שמתפתחת כרגע אצל באי המאהל, עם הזמן תהפוך למלאכותית פחות ותתפשט גם לשאר חלקי החברה.

בני שוב מדבר וראובן שוב מתפרץ לדבריו. מהומה שוב נוצרת, ובני מתכנס בעצמו גם כאשר שורר שוב שקט. הוא חושב רגע ומסכם בכבדות: "מילים כמו חול, ואין מה לאכול". מאחורי הקלעים, אחר כך, בני נוזף בראובן ואומר לו שהוא נפגע ממנו ושלא יעבוד איתו יותר. שניהם, עברו הרבה חוויות מאוד רגשיות במהלך החודש האחרון יחד. ראובן מחבק את בני, והם ממשיכים להתווכח בנועם. אולי ככה נראית דמוקרטיה.

 חודש וחצי לאחר אותם ימים, והחזית החיפאית עדיין במרץ. כל אותם פעילים, עדיין פעילים, רק כבר לא באוהלים. פסטיבל הסרטים השנתי שמתקיים כל שנה בחג סוכות, תפס את מקום האוהלים, ורוב הפעילות והתקשורת בין הפעילים עברה לרשת. מוצאי שבת אחד, ארגנה החזית החיפאית אירוע של מסיבת רחוב והקרנת סרטי מחאה. זה נגמר ב-3 עצורים מבין אנשי החזית, וריסוס של גז מדמיע מצד השוטרים. שוב לא שקט.

 

בהיבט הפרסונאלי, הגיליון מסמן "חילופי משמרות" בעמדת העורכים. בקיץ האחרון נפרדנו משני עורכי העיתון – אדם קלין-אורון ושירי קטלן – שאת תרומתם להצלחת פקפוק קשה לתאר במילים. בהזדמנות זו נבקש להודות להם על עבודתם הנאמנה והמסורה ועל התרומה האדירה שלהם לעיתון ולמחלקה בכלל. לנעליהם הגדולות נכנסים עכשיו ארז מגור ואלעד אור, שיעשו כל שביכולתם על מנת לשמור על מעמדו של העיתון ואף להצעיד אותו קדימה. דוגמא ראשונה להמשך תהליך פיתוח זה הוא האתר החדש שאנו משיקים כאן כיום. עבודה על אתר זה התחילה עוד בתקופת העורכים הקודמים ואנו גאים להיות אלו שמעלים פורמט זה לאוויר. מעבר לשלל היתרונות של האתר בתחום הטכני, הפורמט החדש מאפשר לנו לשמור על קשר טוב יותר עם קהל הקוראים של פקפוק בעזרת היכולת להירשם לרשימת התפוצה שלנו, ואף לפתוח בשיח רציף ונוח יותר עם קוראינו בעזרת האופציה המאפשרת לכתוב תגובות לכל כתבה בצורה פשוטה ונוחה. נשמח לשמוע מכם ומכן.

 כמובן, ניתן עדיין לכתוב למייל של פקפוק בכתובת: pickpook@gmail.com

 בנוסף להתחלות שצוינו לעיל, ניתן לציין את תחילתו של תהליך נוסף, שאומנם החל מעבר לכותלי המחלקה והאוניברסיטה, אך הינו בעל השפעה עבור כולנו: השינוי שחל בשיח ובתודעה הציבורית בעקבות המחאה החברתית. לא רק שהציבור החל לדבר "סוציולוגית", אלא שהמחאה מובילה לשינויים חברתיים של ממש, אותם צריך ללמוד ולהבין. בתור עיתון סטודנטים במחלקה שעיקר עיסוקה הוא חקר החברה, הרגשנו לא רק רצון אלא חובה לעסוק בהתפתחויות אלו. לכן, החלטנו להקדיש את גיליון מספר 29 לנושא זה.

בהקשר סוציולוגי יותר, אנו מרגישים שחקר המחאה החברתית מעלה על פני השטח, בין היתר, את המתח הקיים בין התיאוריה ובין המציאות. בחינת מתחים אלו תופסת מקום מרכזי בגיליון. הניתוח הסוציולוגי מאפשר לנו לבחון את המחאה בעזרת כלים סוציולוגיים – כפי שעושה רביד נבו כאשר היא מנתחת את  סמלי המחאה, כפי שעולה מהתצפית האתנוגראפית של בן בורנשטיין במאהל בחיפה או כפי שמראה אירינה ליאן בכתבה על ייצוג המחאה בתקשורת הרוסית. בכתבה אחרת, משוחחת נגה קידר עם פרופסור מיכאל שלו על קבוצת המחקר המיוחדת שהוקמה לחקר המחאה "בזמן אמת" ועל ממצאיה הראשוניים. מהסיפא של שיחתם, העוסק בתפקידו של הסוציולוג מול המחאה, צפות המשמעויות הנוספת של הדיון הסוציולוגי אודותיה: אנו משתמשים במחאה על מנת לבחון ולאתגר את המושגים ואת הנחות היסוד המוכרות של הדיסציפלינה שלנו – מיכל פרנקל בוחנת את קטגורית המעמד,אסא מרון חושב מחדש על תפקידו ההיסטורי של מעמד הביניים בישראל, אלעד אור מנסה לגשר בין המחאה לבין "המשקפיים הסוציולוגיים" וארז מגור מנסה להסביר מדוע הסוציולוגיה הישראלית התקשתה לעזור לנו להבין אותה.

בגיליון גם הפינות הקבועות: סוציולוגיה/אנתרופולוגיה 2.0 (המספקת לנו מבט על ביטוייה האינטרנטיים של המחאה בעולם) ונייר תועלת.

 קריאה מהנה ושנת לימודים ועשייה פוריה לכולנו,

המערכת