check
נושא | פקפוק

נושא

אופס! נסו לרענן את הדף :)

ראיון עם פרופ' אולריך בק

ראיין, ערך ותרגם: אדם קלין אורן || תמלל: צבר מועלם

אולריך בק, פרופסור באוניברסיטת מינכן וב-LSE,  הוא אחד מהסוציולוגים המשפיעים בעולם בעשורים האחרונים. הוא עסק במגוון דרכים בהן המודרניות שינתה את פניה במחצית השניה של המאה העשרים, ביניהן האינדיבידואליזציה הגוברת, עליית והשפעת הסיכונים הגלובלים, האופי הרפלקסיבי של המודרניות השניה ועוד. הוא חקר, בין השאר, את תחומי המשפחה, שוק העבודה, הפוליטיקה, הדת והאקולוגיה. בשנים האחרונות התמקד פרופ' בק, לעתים תוך שיתוף פעולה עם הסוציולוג הישראלי נתן שניידר, בפיתוח מושג הקוסמופוליטיות.

לפני כחודשיים ביקר פרופ' בק בארץ, ביוזמת מרכז מינרבה לזכויות אדם ולרגל יציאת ספרו 'קוסמופוליטיות: תיאוריה ביקורתית למאה ה-21' בעברית, וניאות להעניק ראיון ל'פקפוק'.

קרא עוד

 

לאחרונה, עבודתך עוסקת יותר במעבר מקטגוריות "או-או" לקטגוריות "גם וגם". האם לא קשה לקוראים שלך לאמץ גישה זו של "אני מסרב להשתמש בטיפוסים אידיאלים, אני לא משתמש ב"קטגוריות זומבי", אני לא מאמין בדיכוטומיות המזויפות הללו"?

נכון, אנשים לא אוהבים שאומרים להם שהם משתמשים בקטגוריות זומבי, אבל הסיבה שאני אומר זאת היא שמדעי החברה נתקעו בנקודת המבט של מדינת הלאום. הם לא רק חושבים על, אלא גם באמצעות, קטגוריות לאומיות כדרך הבסיסית להתבונן על מוסדות, על תנועות, על מעמד, על חוסר שוויון; הכל קשור אצלם למדינת הלאום. אנחנו חיים עכשיו בעולם – וזו התזה המרכזית שלי – שבו הפרדיגמה הזו פשוט לא מתאימה למציאות יותר. תסתכל על האירועים המרכזים ששינו את העולם בשלושים השנים האחרונות: נפילת חומת ברלין, ואיתה, ההתנגשות בין האידיאולוגיות והמערכות הצבאיות של המזרח ושל המערב. בוא נעבור ל-11/9, בוא נעבור למשבר הכלכלי, ובוא נעבר לתהפוכות בעולם הערבי ולרעידת האדמה ביפן. יש שלושה מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל אלו. הראשון – מאז ראשיתם, מדעי החברה ניסו לתפוס את הדינמיקות המרכזיות של העולם המודרני, והם עשו זאת בעיקר דרך הקטגוריות של מעמד. אבל לא ניתן לתפוס את האירועים הנוכחים, לא ניתן להבין מה השתנה בעולם, רק באמצעויות קטגוריות של מעמד – אפילו אם משתמשים בהן ברמה הבינלאומית. שנית, כל האירועים הללו הם, ברמה מסוימת, אירועים על-לאומיים, בעלי דינמיקה על-לאומית. שלישית, קטגוריות של מעמד – ומרבית הקטגוריות הישנות האחרות – לא מפענחות ותופסות את הדינמיקות החדשות: הן קטגוריות "רכות" מדי. מעמד היא קטגוריה רכה מדי, היא לא באמת תופסת את הדינמיקה הגלובלית של חוסר שוויון, או את הדינמיקה בעולם הערבי.

אני חושב שמרבית מדעי החברה מופתעים לגמרי מהאירועים הללו, אף אחד לא צפה אותם. ולמה אף אחד לא צפה אותם? כי אין לנו קטגוריה שתאפשר להבין אותם. הם משתמשים, אפילו אחרי נפילת חומת ברלין, הם עדיין משתמשים בקטגוריות הישנות, בקטגוריות זומבי שהיו אמורות למות מזמן. למשל, יש הרבה דינימיקה של נגד-אירופה-מאוחדת / בעד-אירופה-מאוחדת, עם אלמנטים של חזרת הלאומיות, וזו דינמיקה שקשורה לחוסר שוויון – אבל לא בהקשר הלאומי, אלא בהקשר האירופאי (מהגרי עבודה, בעיקר). אין לנו מסגרת התייחסות למצב הזה. כך גם עם העולם הערבי: בשבילנו, זו התקוממות מתוך כלום, בגלל שאנחנו לא מבינים אותה.

 

באמת אפשר לראות את הפרשנים מנסים לשאול מי מנהיג את המהפכות, מה קורה, ואין להם שום מושג. הם פשוט לא מצליחים להבין אותן.

לא, הם לא יכולים להבין את המצב. אתה יודע, זאת הייתה ההרגשה שלי מההתחלה. כבר לפני 25 שנים, כשכתבתי את Risk Society, הרגשתי שהסוציולוגיה כבר לא באמת תופסת את הדינימיקות של הזמן הנוכחי – הן כבר לא מעמד, הן סיכון (וזה עדין, במידה מסוימת, המצב), אינדיבידואליזציה וכולי. אז הכרחתי את עצמי, מצד אחד, לא להתנתק לחלוטין מהמסורת הסוציולוגית, להשתמש במסורת הזו, אבל גם לנסות לעצב אותה מחדש ולבנות ארגז כלים שיאפשר לנסות ולהבין את הדינמיקות החדשות.

והרעיון המרכזי, במלים פשוטות, הוא שהמודרניזציה עברה תהליך של הקצנה: שהעקרונות של המודרניות עוברים אוניברסליזציה, אבל שזה לא תהליך ישר וברור, אלא תהליך שמייצר תופעות לוואי, תופעות שלא חשבנו עליהן ושחותרות תחת המוסדות החברתיים.

 

התוצאות הלא מכוונות (unintended consequences) של המודרניות השניה.

כן, התוצאות הלא מכוונות שחותרות תחת המוסדות ומייצרות כל מיני דינמיקות חדשות. אם תשאל אותי מה המאפיין המרכזי של המציאות בה אנחנו חיים, הרי שלא מדובר בגלובליזציה, אני חושב שזה מושג רחב מדי, ולא ניתן לעשות בו שימוש ממשי במדעי החברה; מדובר, במידה מסוימת, בעל-לאומיות, בגלל שזה תהליך הפועל מעבר למדינת הלאום. ולא מדובר בקוסמופוליטיות (cosmopolitanism) במובן הנורמטיבי, המקובל בפילוסופיה, של אחריות מוסרית כלל עולמית. אלא, פתאום, נוצרת מעורבות שלא מרצון עם 'האחר', עם האחר הגלובלי המודר. ואם אנחנו לא מצליחים לתפוס את זה באמצעות מסגרת התייחסות מושגית כלשהי, אני לא חושב שאנחנו מבינים את הדינמיקות. וזה לא משהו שקורה "אי שם בחוץ", כמו רעיון המערכת העולמית (World-systems) של וולרשטיין, או תיאורית ה-Weltgesellschaft, או משהו כזה. לא, זה קורה בפנים: זה קורה במשפחות, זה קורה בכיבוש, זה קורה בדת. זה מאפיין בסיסי של החיים בימינו: אנחנו מתמודדים עם המפגש הזה עם האחר, מפגש שלא מרצון עם האחר.

 

האם היית מאפיין אותו כמפגש מבני עם האחר?

 

קודם כל, חשוב להבין – כמו שאנחנו תמיד מבחינים במדעי החברה, לפחות בסוציולוגיה – בין מבנה לבין משמעות ונטייה (או רפלקציה). זו קטגוריה מבנית, והדרך בה אנשים מייחסים לה משמעות, או מבצעים רפלקציה לגביה, היא קטגוריה אחרת. 'קוסמופוליטיות' הייתה, ועבור רבים עדיין הנה, משהו שקשור בערכים, בפילוסופיה, באתיקה – התפיסה שאנחנו אזרחי העולם ובעלי מחויבות מוסרית לכל אדם באשר הוא אדם; ואנשים אמרו שזה דבר נהדר, אבל זה לא עובד. וזאת הייתה הביקורת המרכזית: זה נהדר, אבל מסיבות שונות, זה לא עובד.

ואני אומר – לעת עתה, בואו נעזוב את המסורת המוסרית הזו, ונדבר על עניינים של מדעי החברה. אנחנו מדברים על עובדות עכשיו, ואני רוצה מסגרת מושגית, אני רוצה תיאוריה סוציולוגית, שאינה מבוססת על מושגים של מדינת הלאום, אינה מייצרת מחדש מידע ברמה הלאומית – ולכן, אינה רואה איך התערובת הזו, הערבוב (enmeshment) הזה, עם האחר מתרחש במציאות.

ולכן, כן, זה עניין מבני. זה יכול להיות גם רפלקסיבי, זאת אומרת, בחירה מודעת – ולעתים, זה באמת המצב – אבל חייבים לבצע הבחנות. דוגמה מפורסמת היא, כמובן, שינויי האקלים וכל ההשפעות הסביבתיות. ניתן להתעלם מהשפעות אלו, והסיכונים שהן מייצרות, זאת אומרת, לא לחשוב עליהם; אבל אם מתעלמים מהם הם רק מחמירים. אפשר אפילו להתעלם מהם לזמן רב: אנחנו יודעים שבמדינות עניות רבות, או בגוש המזרחי, לא הכירו בהשפעות ובסיכונים הסביבתיים – אבל אז הכל נהרס. אז רפלקסיביות לא חייבת להיות חלק מזה. אבל, יותר ויותר, סיכונים מייצרים מעורבות ציבורית עם אוכלוסיות מסביב לעולם, כמו שראינו במקרה של 11/9 או המשבר הכלכלי.

סוג כזה של מפגש עם האחר הוא ייחודי לתגובות לסיכונים, אבל הנה דוגמה נוספת, שאנשים לא חשבו עליה הרבה עד לאחרונה. בתנאים של גלובליזציה, קפיטליסטים יכולים להעביר משרות לכל פינה על כדור הארץ – איפה שכוח העבודה זול. התוצאה היא סוג מסוים של קוסמופוליטיזציה, בגלל שניתן להחליף עובדים ממדינות עשירות בעובדים זולים יותר מרחבי העולם, וזה המפגש עם האחר! העובדים הללו לא מכירים האחד את השני, אין ביניהם דיאלוג, זה קורה בלי הצבעה, בלי הסכמה; זה קורה בתהליך של הזזת הון למדינות אחרות. כאן יש לנו מעורבות, אפילו חיבור, עם האחר, שיוצר דווקא מעין תמונה של "אויב כלכלי". לכן, לתהליך הזה יש השלכות חמורות בהקשר של תנועות אנטי-קוסמופוליטיות, תנועות מפחידות של חזרה ללאומיות. זו קוסמופוליטיזציה שיוצרת תגובת נגד.

 

אבל אלו קטגוריות הזומבי שקמות מקבריהן ותוקפות בחזרה. אם תגיד לישראלי שהלאומיות מתה, הוא יאמר לך שאתה אומר את זה כי אתה אירופאי, ואתה לא מבין שבישראל הקטגוריות הללו חיות וקיימות.

אני דווקא חושב שזה המצב גם בישראל. קודם כל, החזרה ללאומיות היא תגובה לקוסמופוליטיזציה; זו לא מדינת הלאום הישנה שכופה את תפיסת העולם שלה. הם מגינים על התפיסה שלהם בגלל שהם מוקפים על ידי האחר.

 

כמו התגובה הפונדמנטליסטית לדת.

 

בהחלט. לדוגמה, אם יש לכם, לכאורה, מלחמה "נורמלית" בישראל – לא מלחמה חדשה אלא מלחמה ישנה –  הרי שבעצם הציבור הגלובלי הוא חלק מהעניין, ואם לא תקחו את זה בחשבון אתם עלולים להפסיד, אפילו אם תנצחו צבאית. במובנים רבים, זה מצב שעבר קוסמופוליטיזציה. אתם צריכים לקחת בחשבון איך אירופה וארה"ב, וגם גופים אחרים, מגיבים למלחמה – לא תוכלו לנהל את המלחמה רק במסגרת לאומית. אם תחשבו רק במונחים לאומיים אתם תפסידו.

 

אתה אומר שאפילו במושגים של ריאל-פוליטיק, מנקודת מבט מקיוואלית, כדאי לנו להיות קוסמופוליטיים.

אני חושב שמופיע סוג חדש של ריאליזם קוסמופוליטי. בעולם שעבר קוסמופוליטיזציה, בכל התחומים, יש סוג חדש של כלל, או אילוץ, קוסמופוליטי – שיתוף פעולה או העלמות; אפשר אפילו לומר, אסון אנושי או זכויות אדם. אם מתבוננים בטווח הארוך, מידת ההצלחה או הכשלון של אסטרטגיה פוליטית קשורה בשאלה אם יש לה חזון קוסמופוליטי. בהקשר לאירופה, אפשר לראות שכיום כולם דווקא רוצים זווית ראיה לאומית; בעיקר הגרמנים, בימינו, מנסים להגדיר את אירופה ברמה הלאומית – אבל אירופה וארה"ב יכשלו אם לא יאמצו עמדה כלל-אירופאית ואת האינטרסים של אירופה לצד האינטרסים הלאומיים. במובן מסוים, זה שינוי בהגדרה של מהו אינטרס לאומי יותר מאשר נקודת מבט המתבוננת מעבר לזהות ואינטרס לאומי. אפילו נקודת מבט לאומית בימינו צריכה להיות פתוחה לעולם, צריכה יכולת ליצור קשר עם האחר, אפילו אם מטרתה מאיימת. אפילו תרחיש ברוח קארל שמיט, שאני לא אוהב לחשוב עליו, זקוק לחזון קוסמופוליטי. אפילו הטרוריסטים זקוקים לחזון קוסמופוליטי ריאליסטי כדי לשתף פעולה ולמצוא את המטרות המרכזיות במדינות שונות, והם יצרו רשתות שנועדו לאפשר את זה.

 

באיזה עוד אופנים, לדעתך, עברה ישראל קוסמופוליטיזציה?

הנה דוגמה נוספת, אולי קטנה יותר. כיום, בבתים של משפחות "לאומיות" נורמליות, יש מעורבות יומיומית ושגרתית עם עובדים זרים. מדובר בסוג של ערבוב עם האחר הגלובלי שמתרחש ממש במרכז המרחב הפרטי והמשפחתי. מבחינה גלובלית, מדובר באחת ההתפתחויות הגדולות של עשרים השנים האחרונות: אחד משווקי העבודה החשובים ביותר הוא עובדים חוקיים ובלתי-חוקיים במשקי בית, בבתי חולים וכדומה. זו לא גלובליזציה במשמעות המקובלת של המונח, כי זה בפנים. יש את האמהות-מרחוק (long distance mothers), נשים שמשאירות את הילדים שלהן בבית, ושהן עכשיו חלק מתופעה של שרשרת טיפול גלובלית. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה. ועכשיו, צריך לשאול: איך אנחנו מבינים את התופעה הזו? והסוגיה המרכזית, לדעתי, היא שלא ניתן להשתמש יותר בהבחנה בין ה"לאומי" ל"בינלאומי" כתחומים נפרדים, לומר "כאן הלאומי, ושם הבינלאומי". תחשוב על זה – מדובר בסוג כלשהו של תערובת חדשה. הצמד לאומי/בינלאומי איפשר הבחנה ברורה בין פנים לחוץ, בין אנחנו להם; ופתאום,  "אנחנו" ו"הם" מתערבבים.

 

אם ניקח את העובדת הזרה, את האמא שעובדת בלטפל בילדים שאינם שלה – היא אמא לשתי משפחות. היא כאן, היא לא "שם בחוץ", הא חלק מהתפקוד הסדיר של משק הבית, חלק מהתפקוד של החברה הלאומית. באותו הזמן, היא "בחוץ", היא לא לגמרי "בפנים": לעתים קרובות היא נעדרת זכויות, והילדים שלה, אפילו אם הם נולדים כאן, אפילו אם הם מדברים עברית כשפת אם, לא מקבלים זכויות אזרח, זכויות רווחה, זכויות פוליטית. ובאותו הזמן, הילדים האחרים שלה – במדינה ממנה הגיעה – הם לגמרי "בחוץ". אז העובדות הזרות הללו הן, בעת ובעונה אחת, "בחוץ" ו"בפנים". וכאן מגיע הדיוק הסוציולוגי: עובדים זרים, אלו שעובדות במשקי בית ואחרים, הם כל-כך זולים וכל-כך מועילים בגלל שהם גם "בפנים" וגם "בחוץ".

 

אם לעבור לנושא אחר, איך אתה רואה את המבנה של אקדמיה קוסמופוליטית?

יש כמה הצעות שנמצאות בגליון מיוחד שערכתי לאחרונה של ה-British Journal of Sociology בנושא Varieties of Second Modernity: Extra-European and European Experiences and Perspectives. זה רק צעד ראשון, כמובן. אישית, אני חושב שמתודולוגיה קוסמופוליטית צריכה קודם כל להגדיר יחידות מחקריות חדשות. כרגע, סוציולוגיה אמפירית היא עיוורת; היא עיוורת בגלל שהקטגוריות שלה משכפלות מידע מפוברק ומפספסות את התמונה האמיתית. סוציולוגים לא באמת מבינים את הבעיות והדינמיקיות הבסיסיות שמשנות את העולם, ולכן אנחנו צריכים שיטה חדשה. יש צורך בסוציולוגיה מקצועית חדשה, עם מבנה ארגוני שונה, אולי סוגי מימון שונים. כמובן שעדיין אפשר להשתמש ביחידה הלאומית, אפשר גם להשתמש ביחידה המקומית, אבל המוקד צריך להיות התערובות וסוגי התלות החדשים.

אני כותב עכשיו ספר על מה שאנחנו קוראים "משפחות עולמיות" (world families): יש יותר ויותר קשרי אהבה ומשפחה שאינם חד-לאומיים, אלא דו-לאומיים. אפילו בגרמניה, שהיא מדינה הומוגנית מאוד, בערך רבע מכלל הילדים מתחת לגיל חמש הם בעלי הורים דו-לאומיים. בתי ספר פתאום מלמדים עשרים שפות, אפילו בעיירות קטנות. זה קורה, זאת עובדה, אבל אנשים לא מבינים את זה. משפחות עוברות קוסמופוליטיזציה, אהבה עוברת קוסמופוליטיזציה, וגם סוגים אחרים של קשרים.

אז ניתן להשתמש במשפחה – "המשפחה העולמית" הזו – כיחידת מחקר, להתבונן על המשפחה מהקשר אחר. כיום, יש לנו כמה סוגים של מתודולוגיות, אבל כולן לאומיות: ברמה הלאומית, ברמה ההשוואתית (תוך שימוש בקטגוריות לאומיות), ואז ברמה הגלובלית, תוך שימוש במושגים של חברה גלובלית או מערכת עולמית. זה עדיין ההגיון של הלאומי, זה לא תופס את התערובות שיש באזורים רבים.

 

זה לא דורש מימון עצום, שיאפשר לנסוע מחוץ לגבולות לאומיים?

 

כן, וזו באמת בעיה. ברמה הארגונית והתקציבית, אנחנו עדיין תקועים עם מבנה שתומך במתודולוגיה לאומית. אני חושב שזה אחד המבנים שצריך להתגבר עליו. הממשלות הלאומיות, או האזוריות, או מי שלא יהיה המממן – הם צריכים להבין שאפילו אם הם רוצים להבין את הדינמיקות הלאומיות, הם חייבים לממן מחקר מסוג אחר, מחקר המתמקד בחיבוריות (interconnectedness) הזו.

 

אז הכלל המרכזי, מבחינתך, הוא "עקוב אחרי המידע".

ובכן, עקוב אחרי השאלות שלך. עקוב אחרי השאלות, ותעקוב אחרי החיבוריות. זה מה שאנתרופולוגים עושים, ובמידה מסוימת, גם מה שברונו לאטור עושה.

חוץ מהמשפחה שעברה קוסמופוליטיזציה, דוגמה נוספת היא טכנולוגיות פריון: יכולה להיות ביצית ספרדית, זרע אנגלי, ואם פונקדאית מהודו (זה נהיה עסק די משמעותי שם). אנחנו חושבים, שוב, שזה דבר קטן, אבל אם מתבוננים על זה לעומק מבינים שזו התפתחות משמעותית: זוגות הומוסקסואלים, למשל, יכולים להביא כך ילדים לעולם; זו דרך להתרבות שעוברת נורמליזציה. כאן יש מצב של קוסמופוליטיזציה בגוף, כבר בלידה.

 

אתה חושב שאבד הכלח על החלוקה המקובלת לדיסציפלינות, לפחות במדעי החברה והרוח?

כן, בהחלט. אם מנסים להבין מי הולך לקבל את פרוסת העוגה הגדולה ביותר, כמו שאומרים, בנושא של קוסמופוליטיזציה, נדמה לי שהגיאוגרפים החברתיים התחילו לחקור את הנושא מוקדם מאוד; גם האנתרופולוגים מתעניינים מאוד בנושאים כאלו. אני מקבל הרבה הזמנות להרצאות ושיתופי פעולה ממחלקות לאנתרופולוגיה. מדעי המדינה, לפחות אלו העוסקים בפוליטיקה בינלאומית, נכנסו לדיון הזה בתחילתו. אבל סוציולוגים, עד היום, לא.  חלקנו התחילו לדון בנושא, אבל רוב הסוציולוגים, אפילו אלו המתעניינים בנקודת המבט הקוסמופוליטית, מתייחסים אליה בהקשר הנורמטיבי (בהתאם לגישה הפילוסופית), ואז עוד מנסים "להלביש" עליה את הכלים האנליטים המתאימים לדיון נורמטיבי ומוסרי. ואז הם אומרים – צריך ערך ומוסר קוסמופוליטי כזה או אחר. אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כי סוציולוגים לא מאוד מתוחכמים ומיומנים בסוג כזה של דיון. צריך להיות שיתוף פעולה מסוג חדש, מאמץ אינטרדיסציפלינארי מסוג חדש, שיאפשר לנתח את המצב. למשל, כשאני חוקר את הקוסמופוליטיזציה של המשפחה, אני מוצא את עצמי נעזר לעתים קרובות בעבודות אנתרופולוגיות.

יש לי מינוי גם בהארווארד, וכשאני מגיע לשם הדוקטורנטים מעוניינים בעיקר בעבודה מהסוג הזה. כל הדור הזה כבר עסוק בחיבור כל מיני פרספקטיבות, ואין להם מתודולוגיה בשביל זה. נו, אין לי את התשובות לכל השאלות שלהם [צוחק], אבל יש תחושה חזקה שהסוציולוגים הצעירים, הדור הצעיר, נע לכיוון הזה.

נדמה לי שאחד הכוחות שדוחפים לכיוון הקוסמופוליטי, לעתים קרובות בניגוד לרצונן של ממשלות, הוא השוק החופשי, או, ליתר דיוק, הקפיטליזם הבינלאומי.

נכון. במושגים מרקסיסטים, למשל, שרשרת הטיפול הגלובלית שדיברנו עליה היא סוג של "השתלטות": הקפיטליזם בולע תרבויות חדשות, משתלט על אדמות, כדי לייצר סחורות. וזה מה שקורה כאן: זו דרך לארגן מחדש את חלוקת העבודה הבינלאומית בין מדינות עניות למדינות עשירות, וזה קורה ממש בליבה של המשפחה. אכן: נאו-ליברליזם מייצר קוסמופוליטיזציה. לא אנשים קוסמופוליטים, דהינו, שתופסים את עצמם כמחויבים מוסרית לעולם כולו – אלא קוסמופוליטיזציה. וזה גם מייצר סיכונים גלובליים, כמובן.

 

אז אולי הדמוקרטיה שייכת יותר למודרניות הראשונה? אולי היא "עובדת" רק ברמה הפוליטית הלאומית?

ברמה המוסרית, אני חושב שהמוסדות החברתיים הבסיסיים יכולים להשתנות ולהפוך לקוסמופוליטים: ארגוני העובדים, שיטת המפלגות, דמוקרטיה. בהקשר לזו האחרונה, אני חושב שהפיתוח הרעיוני של דמוקרטיה קוסמופוליטית הוא מתוחכם מאוד. לדויד הלד ב-LSE, וגם לרבים אחרים, יש רעיונות מעניינים מאוד על המשמעות של דמוקרטיה קוסמופוליטית. רעיון ה-Decoupling, למשל, או ייצוג פרלמנטרי שבו נדרשת מעורבות פעילה יותר של תנועות אזרחיות בקבלת החלטות, או בגופי קבלת ההחלטות של מוסדות על-לאומיים. יש עוד הרבה רעיונות, אבל אני מודה שהם עוד לא ממש תפסו תאוצה.

 

המושגים והתיאוריות שלך נתפסו לעתים כפסימים מאוד, כמתארים מציאות מבלבלת ועמוסת סיכונים. אם להשתמש במטאפורה של באומן, החיים במודרניות השניה הם כמו נסיון לרוץ על המים. אין שום תקופה של יציבות שמאפשרת להירגע. איך זה שאתה אופטימי כל-כך?

קודם כל, אני רוצה לבצע הבחנה סוציולוגית בין פוסט-מודרניות למודרניות שניה. זה חשוב במיוחד בהקשר של השאלה שלך, כיוון שאני לא חושב שיש רק נזילות וחוסר וודאות – כי אחד המנגנונים המרכזיים בתקופה הזו, בו לא העמקנו עד כה, הוא סיכון גלבולי.

נכון, סיכון גלובלי יוצר בלבול, אבל הוא לא מפחיד בגלל שהוא מביא אסון – הוא מפחיד בגלל שהוא ציפייה לאסון. ולציפייה הזו יש השפעה עצומה על היכולת לגייס אנשים לפעולה בעולם כולו. הסיכון הגלבולי מאיים בגלל שכל מיני סוגים של חוסר בטחון וחוסר וודאות מופיעים, וחזון שלם של וודאות ובטחון ויציבות מתמוטט. זו יכולה להיות בעיה רצינית בישראל, כי אתם מקווים לבטחון ושלווה, אבל נדמה לי שאתם חייבים להבין שזה לא עובד ככה יותר. אבל, שוב, באותו הזמן הסיכונים הגלובלים, כמו שינויי האקלים, כמו המשבר הכלכלי, כמו, במידה מסוימת, טרור – הסיכונים הגלובלים הללו יוצרים סוג חדש של קהילה, קהילה שהייתי מכנה 'קהילה קוסמופוליטית מדומינת של סיכונים גלובלים'. והקהילה הזו אפילו נכפית, לא תמיד מצטרפים אליה רק מרצון – ופתאום מופיע סוג חדש של קולקטיביות.

 

כל זה עומד בניגוד גמור לאיך שהעולם הפוסט-מודרני היה אמור להראות: זה לא עולם אינדיבידואלי ונוזלי. סכנות מסוגים שונים מייצרות מבנים חדשים וזהויות קולקטיביות חדשות. מנקודת המבט הזו ניתן לראות את האמביוולנטיות של קוסמופוליטיזציה. מבחינה פוליטית, זה יכול להיות מאוד מפחיד: יכול להיות מצב קארל שמיטי של נורמליזציה של המצב יוצא הדופן [State of Exception: האפשרות של הריבון להתעלם מהחוק במצבי חירום – א.ק.א]. אפשר לעשות בזה שימוש פוליטי חריף מאוד. מצד שני, אולי יהיה כאן חזון הגליאני או קאנטיאני: קאנט או קטסטרופה; שיתוף פעולה או אסון. ואולי אפילו יהיה תמהיל של שתי נקודות המבט הללו. אבל, בכל מקרה, זה כבר לא מצב של הגדרה אישית ונזילה של עצמך בעצמך – מבנה חדש של זהויות קולקטיביות, אפילו כפויות, נוצר.

 

תוכל לתת דוגמה קונקריטית? ספציפית, מה לגבי הכור בפוקושימה ביפן שיצר, כמובן, סיכון עצום?

קודם כל, אנרגיה גרעינית היא ניסוי בקנה מידה עולמי. היא הפכה את העולם למעבדה. לא היה ניתן לבחון את המערכות הללו בצורה הקונבנציונלית – היו חייבים לבנות אותן כדי לראות אם הן עובדות. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים להתמודד עם התוצאות של הניסוי הזה. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה מכמה סיבות. אחת מהן היא שבעוד שהפיתוח והיישום של אנרגיה אטומית היא החלטה ברמה הלאומית, התוצאות הן על-לאומיות. זו נקודה קריטית: אנחנו מפעילים שיקולים וחישובים רק ברמה הלאומית, ולא עוצרים לחשוב שאם יש גידול בכמות הכורים האטומים, חישובים הסתברותיים פשוטים מראים שאסון כזה חייב להתרחש. אסונות כאלו הם חלק נורמלי מתקופתנו.

 

אפילו אחרי צ'רנוביל, ההתבוננות היא רק ברמה הלאומית?

כן, לפחות במידת מה. מנקודת מבט סוציולוגית, אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני המקרים הוא שבמקרה היפני בהתכה, בפיצוץ של הכור האטומי, צפו בכל סלון בעולם. אירוע קוסמופוליטי כזה מעוצב על ידי הצורה בה הוא מוצג והשיח הציבורי אודותיו. אני כמעט בטוח שכל הנסיונות לבודד את זה כאירוע שהוא רק יפני לא יצלחו. הנסיון לשים את זה בתוך קטגוריה כזו כבר לא עובד, זה עניין גלובלי: אלו בדיוק התוצאות הלא מכוונות ולא רצויות של טכנולוגיה מודרנית מתקדמת. טכנולוגיה כזו מייצרת תוצאות שמערערות את הלגיטימיות של הדרך הישנה לנהל פוליטיקה של אנרגיה. זה קורה בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים, אבל זה קורה בכל מקום. זה תלוי בתוצאות הסופיות של מה שקרה ביפן, ובדרך בה ננצל את הרגע הקוסמופוליטי הזה של אינטראקציה ושיתוף פעולה, אבל אני באמת מאמין שסביר שיהיה שינוי בפוליטיקה של האנרגיה מסביב לעולם. באירופה זה כבר קורה: בפעם הראשונה, אנחנו רוצים שתהיה חקיקה ויהיה פיקוח של האיחוד האירופי על הבטיחות של כורים לאומיים. זה יכול לקרות גם ברמה העולמית. שוב, יש לנו מצב של "שיתוף פעולה או גינוי".

 

שאלה אחרונה: אילו הוגים אתה קורא כרגע?

אני חושב מחדש על "האבות המייסדים" של הסוציולוגיה. אם, למשל, נתבונן באוגוסט קונט, שנתן לסוציולוגיה את שמה – נגלה שהיה לו חזון קוסמופוליטי. הוא לא עוסק בקוסמופוליטיזציה, אבל הוא מדבר על קוסמופוליטיות כמצב העתידי של המודרניות. יש לו חזון צרפתי של הציביליזציה, והוא האמין שבחזון הקוסמופוליטי הזה פריז צריכה להיות מרכז העולם. אבל עדיין, יש לו פרספקטיבה חזקה על הקשר בין המשכיות ושינוי כשני תהליכים שמעורבים בשינוי מהפכני של המבנה החברתי.

תיאוריות עכשוויות מדברות רק על השעתוק של מבנים, על שכפולם, ואין לנו באמת חזון ופרספקטיבה על שינוי של מבנה – ואני רוצה ללמוד מהאבות המייסדים איך לחשוב על שינוי. זה היה מעניין לגלות שקונט חושב על הנושא יותר מרוב האחרים. מרקס מדבר על זה קצת, אבל וובר לא. לוובר היה חזון קוסמופוליטי בהקשר של דתות העולם – מחקרים נהדרים, עדיין חשובים מאוד – אבל בהקשר של מודרניזציה הרעיון שלו של רציונליות בירוקרטית הכיר רק בנתיב אחד, ישיר ובלתי נמנע, של מודרניות. אם לצאת בהצהרה אירונית, הרי שאנשים רבים בימינו היו מאושרים לחיות בכלוב של ברזל שיפתור את אי-הוודאות, אבל אין יותר כלוב של ברזל, הוא מתמוסס.

בימים אלו אני גם בוחן נושאים ספציפיים, מנסה להגדיר יחידות מחקריות חדשות. עשיתי את זה לגבי דת – ספרי האחרון עסק באינדיבידואליזציה ובקוסמופוליטיזציה של הדת. עכשיו אני עושה את זה לגבי משפחות, ואני רוצה לעשות את זה לגבי עובדים. אני מתבונן בקוסמופוליטיזציה הזו ברמה הספציפית, הבסיסית, של חיי היומיום וההבנה העצמית של אנשים.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

צבר מועלם הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

להפצה פנימית בלבד || זרקור אתנוגרפי

מאת: ליאה טרגין-זלר

שלושה חודשים שאני כבר חוקרת צניעות בקרב נערות חרדיות. הצלחתי להיכנס למקום בו אנתרופולוגיות רבות יכלו רק לקוות להגיע – כעת, אני תלמידה מן המניין בסמינר בית יעקב בירושלים. יום אחד, אחת מן המורות בסמינר נתנה לי חוברת הדרכה פנימית, חוברת המופצת בין המורות בסמינרי "בית יעקב" השונים העוסקת בסוגיית הצניעות. על החוברת היה כתוב "להפצה פנימית בלבד". כמה התרגשתי להחזיק ספר זה בידי. למרות שכבר שלושה חודשים אני מגיעה, הרגשתי קצת כמו זרה, וכעת ניתנה לי התחושה שאכן, נכנסתי לשדה. חוברת זו היוותה עבורי יותר מכל את ההוכחה לכך שאני בפנים.

קרא עוד

קראתי את החוברת בשקיקה ,ולאחר מכן ביקשתי למצוא את המחברת – גב' רובין ולראיינה (שם בדוי). השגתי את מספר הטלפון והתקשרתי אליה. הרימה את השפופרת אישה עם קול נעים כאשר ברקע הדהדו קולות רבים של ילדים. "שלום, אפשר את גב' רובין?" "מדברת", שמעתי מעבר לשפופרת. "אני מפריעה לך?", שאלתי, "לא". הצגתי את עצמי: "אני ליאה, קראתי את הספר שלך והוא מאוד עניין אותי. רציתי לדעת, קודם כל, האם אוכל להשיג עותק, את שלי קיבלתי מגב' שטרק. אני כותבת עבודה על צניעות ורציתי לדבר איתך קצת או לבוא לסדנאות שאת עורכת, אם אפשר". שתיקה. "אה... ו... את לא חרדית". "לא... אני מהציונות הדתית", עניתי. שתיקה נוספת... "אה... " היא אמרה. "בדרך כלל הסדנאות שלי והחוברות שלי הם לציבור ולמורות של הסמינר." סיפרתי לה שאני גם מורה ליהדות, אך לאחר כמה שניות לא הצלחתי לשמוע את עצמי מרוב הקולות ברקע.  "אולי את יכולה להתקשר בעוד שעה? אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אז, אבל אנסה", שאלה גב' רובין. "כן, מתי שנוח לך, אני גם יכולה להתקשר מחר או מחרתיים אם את מעדיפה". "תנסי בעוד שעה, אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אבל זה נכון לעוד שעה, נכון למחר ונכון למחרתיים". הודיתי לה וניתקתי את הטלפון. לאחר כשעה התקשרתי שוב, הקו היה תפוס. ניסיתי שוב לאחר שעה ורבע, ושוב, תפוס. אישה עסוקה... בעקבות השעה המאוחרת הפסקתי לנסות בשלב זה.

עברו כמה ימים וניסיתי שוב. לאחר כמה צלצולים ענתה גב' רובין, שוב עם הילדים ברקע. "שלום, מדברת ליאה, דיברתי איתך..." "כן, אני זוכרת", קוטעת אותי גב' רובין. מאותו רגע השיחה עברה לראיון שלה אותי. בעוד היא יורה עליי צרורות של שאלות (מה פשר ההתעניינות שלי, איפה אני מלמדת, מה אני יודעת על צניעות, מה חשבתי על החוברת שלה), אינני מספיקה אפילו לענות על אחת וכבר נשאלות כמה חדשות... אחרי חקירה של חצי שעה נדמה כי היא באה על סיפוקה וקבענו להיפגש בביתה בבני ברק. נשמתי לרווחה. הזמן היה כשלושה שבועות לפני פסח, והיא סיפרה כי אין לה הרבה זמן פנוי, אך היא תשמח לפטפט איתי בין הניקיונות.

מאוחר יותר באותו הלילה, שעה שהייתה מעט מאוחרת מן המקובל בביתי לטלפונים, צלצלה גב' רובין. "תשמעי ליאה, רק רציתי לוודא שאת לא יכולה לפרסם שום דבר ממה שמתנהל בינינו ללא רשותי". "גב' רובין", אמרתי לה, "רוחי", היא אמרה, "את יכולה לקרוא לי רוחי". "רוחי", עניתי, (מרגישה פתאום הרבה יותר בנוח אחרי שעברנו לשמות פרטיים), "לא אפרסם שום דבר בשמך ללא רשותך, אסביר לך איך זה עובד כשניפגש."

 

יום שלישי בבוקר יצאתי מביתי בירושלים ונסעתי לכיוון בני ברק. מבול של גשמים ליווה אותי כל הדרך, היה לי קשה לנהוג אך ככל שהתקרבתי יותר לאזור של המרכז כך פסקו הגשמים. ההוראות המסורבלות של רוחי הביאו אותי לרמת עמידר במקום לביתה בבני ברק, אך לאחר שאיש נחמד סייע בידי, הגעתי לרחוב שלה. הטלפון שלי מצלצל, "שלום, רוחי, בדיוק הגעתי לרחוב שלך". "אה, יופי! אז אני יורדת". "יורדת?" שאלתי. "כן, החלטתי שעדיף לעשות את זה כמו שצריך. נצא". "בסדר גמור", אני אומרת, ותוהה בליבי על השינוי במקום עריכת הראיון. בכל אופן, אני עוצרת ליד ביתה ונכנסת למכוניתי אישה די צעירה, בסביבות שנות השלושים, עיניים כחולות סקרניות מציצות עליי מאחורי משקפיים עגולות. מטפחת הדוקה תוחמת את תווי פניה הלבנות והעדינות. לאחר שרוחי הורידה את התינוק הקטן מידיה, ניתן היה לראות חולצה כחולה מכופתרת, אשר מעליה היא לבשה חליפה עם פסים של אפור ושחור. זה מעניין, לא תמיד הייתי שמה לב באדיקות כל כך גדולה לאופן הלבוש, כפתור או לא, חליפה או לא. שלושה חודשים של מחקר על צניעות הובילו אותי לתשומת לב מדוקדקת יותר לפרטים הקטנים.

"ניסע לגן הלאומי", היא אומרת לי. "לגן הלאומי?", "כן", היא עונה, "זה ממש חמש דקות נסיעה ואמרו לי שזה מאוד יפה, אמורים להיות שם ברבורים אך מעולם לא הייתי". "טוב", אני אומרת (ושוב אני תוהה בליבי, מדוע אנו יוצאות למרחב ציבורי? מדוע היא מדירה אותי מביתה?  מדוע היא מבקשת ממני לקחת אותה למקום אחר?) נסענו. איך שהגענו התחיל לרדת גשם. רוחי סיפרה כי בבני ברק הגשמים יורדים רק לכמה דקות בכל פעם. "באמת?", תהיתי, ואכן, הגשם פסק ויצאנו לטייל בפארק הלאומי של רמת גן. היא מפוזרת מאוד, היא מאוד רוצה להבין ולשמוע אותי אבל  אני מסבירה לה שבאתי לראיין אותה. קשה לי להסביר לה שאני המראיינת ולא היא.

אני מבקשת מרוחי לספר לי קצת על עצמה ולאחר מכן, אני מבקשת ממנה לספר לי מה זה צניעות בשבילה.  חיוך גדול נמרח על פניה – "אני שמחה שהתחלת בשאלה זו בגלל שזה לא מובן מאליו. יותר מזה, יש בעיה בגלל שהבנות תמיד חושבות שמדובר על הגוף ועל הבגדים – זה חלק חשוב, אבל הוא חלק. צניעות זה באמת עולם מלא." לפתע, היא עוצרת ואומרת – "אני לא בטוחה שזה מה שאת רוצה לשמוע". זה התור שלי לחייך – "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע. אני מאוד רוצה לשמוע אותך. רוצה לשמוע מה זה בשבילך."

אם כן, רוחי מתחילה בתיאור תיאולוגי בו היא מנסה להסביר לי למה הגענו לעולם. היא מספרת לי כי: "הנשמות היו פעם בהיכלות גבוהים, חיו בעונג גדול, בקרבת האל. עם זאת, העונג לא היה מושלם כיוון שהן רק קיבלו מאלוקים. לכן, הנשמות מורדות לעולם כדי שילמדו לא רק לקבל אלא לתת. אבל זה קשה, כיוון שבעולם שלנו הכול קשור ב"אני". מהרגע שתינוק נולד כל מה שהוא מבקש זה סיפוק עצמי – אוכל, אימא. יש אנשים שנשארים כך כל החיים אבל התורה מנסה לעזור לאדם – על ידי הלכות שבין אדם לחברו – לעשות מקום לאחר, וכן – על ידי מצוות שבין אדם למקום – להתגבר על תאוות אחרות. התורה מבקשת לעזור לאדם להתגבר על התאוות, שהן בעיקר האנוכיות שבו– לעשות מקום לאחר האנושי והאלוקי. זה תפקיד האדם. להקטין את האני שלך ולתת מקום לאחר..."

בשלב זה, מתחיל לרדת גשם, התינוק מתחיל לבכות ואני אומרת לרוחי שאולי קר לתינוק. "טוב", היא אומרת, "אולי נסתובב קצת."

אנחנו מסתובבות בשבילי הגן הלאומי למשך שעה נוספת. היא ממשיכה לספר לי על הצניעות: "צניעות היא מידה – מה זה אומר מידה? אל"ף, כל אחד נולד עם זה אחרת. אז אני אומרת לתלמידות שבדרך כלל, בכל המידות כולן, יש ילד שיש לו נטייה לשקר, יש ילד שהוא כעסן... כך בצניעות, אותו הדבר. בגיל קטן, את יכולה לראות ילדה בת שנתיים, שלוש, שכל הזמן צריכים להגיד לה "תורידי את החצאית", "תורידי את החצאית" כי היא כל הזמן יושבת עם הרגליים למעלה. ויש כאלה שנולדו צנועות כאלה. למה? כי זאת נולדה כך וזאת נולדה כך. עם נטייה יותר לזה ועם נטייה יותר לזה, בדיוק כמו שיש לך נטייה לכעס או לקנאה... זה מידה, כן? עכשיו, אני אומרת להם – למה? בכל מידה יש גיל שכבר לא נעים לך להחצין. וכאן, יש דפקט... למה כל העולם צריך לדעת?? בסופו של דבר מדובר בפגם במידה. אז הן דנות בזה, באמת למה? כי המידה היא להצניע. אז אם אין לך זה, את המידה, אז את גם לא מתביישת, כי אין לך את זה. אבל – אם זה מידה אז אפשר להתקדם... יש לנו תקווה. אפשר לעבוד על זה. כמו על כל מידה אחרת."

אם כן, רוחי מספרת לי על עבודת המידות הכרוכה במידת הצניעות. אני מתעניינת במורכבות שמאחורי הסבר מן הסוג הזה. צניעות היא לרוב עניין הלכתי גרידא, מערכת מסועפת של כללים. מדבריה של רוחי עולה כי צניעות שייכת לתחום המידות ולא לתחום ההלכות. יותר מכך, רוחי בעצם הופכת את העבודה הזו לעבודה שיש אנשים עבורם היא טבעית ויש כאלו שלא, אני חושבת לעצמי, מה שגם מהווה הסבר לתלמידות, ואולי תקווה לתלמידות המתקשות בקיום הלכות אלו. מעניין. אני מתחילה להרגיש כי אמנם חשבתי שנכנסתי לשדה אך בעצם זו הייתה כניסה פיזית בלבד. זה לא מספיק. הצעד השני הוא כניסה אפיסטמולוגית, רעיונית. אני מגלה כי אני צריכה ללמוד את שפת השדה ואת צורת החשיבה השגורה בו. משמעות הצניעות היא אחרת ממה שחשבתי. כפי שגב' רובין תמשיך ותספר לי בהמשך, צניעות היא תחום רחב השייך לתחומים רבים – צניעות בלבוש, בדיבור ובמחשבה. כל אלו היו חדשים עבורי.

הגשם נהיה חזק יותר ואנו חוזרות לרכב. רוחי מניקה את התינוק ואנחנו ממשיכות לשוחח במכונית, בדרך לביתה. אנו עוברות לשוחח על דברים אחרים, על הרחובות בבני ברק, על הניקיונות לפסח, ושוב, על הגשם. אני מאוד אוהבת את הגשם ונראה שגם היא. אנו משוחחות בינינו ואני כבר במחשבות של אחרי. הייתה שיחה מרתקת. היא אישה מרתקת. אני חושבת על כל מה שעלה בשיחה וגם על כל מה שלא. היו דברים רבים שבכלל לא עלו. לא היה כאן עיסוק סקסי בצניעות. הייתה כאן שיחה פילוסופית. תיאולוגיה. מעבר מעולם של הלכה, עולם של כללים גרידא, לפרויקט של עיצוב העצמי. הופתעתי. אני מחכה לעבור על הראיון. מחכה לראות מה יצא מהממצאים החדשים הללו. מחכה לראות מה יצמח אחרי הגשם.

 

ליאה טרגין-זלר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. היא כותבת את עבודת התזה שלה על צניעות בקרב נערות חרדיות בהנחיית ד"ר נורית שטדלר.

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בוקר וערב של שישי || טור מיקרו-סקופ

מאת: מיכל אסא ענבר

בימים אלה אני שבה לקרוא ביומני השדה שלי ובחומרים השונים (תמונות, קטעי וידאו, התכתבויות במייל וכדומה). את עבודת השדה ערכתי בין השנים 2005 ל-2008 בבית ספר בינלאומי1, עת שהיתי בעיר גדולה בדרום סין ביחד עם משפחתי. בשלב הראשון ערכתי תצפיות וראיונות בלבד, בהמשך עבדתי כמורה מחליפה ומאוחר יותר במשרה מלאה, מה שאיפשר לי להפוך את התצפיות לתצפיות משתתפות. המחקר שלי מבקש להבין כיצד מייצרים השחקנים החברתיים את המובן מאליו התרבותי בבית הספר וכיצד הם מייצרים מחדש הבדלים תרבותיים.

קרא עוד

כמו כל יומן שדה, החומרים אינם מבושלים ולא פעם חוטאים בביקורת ושיפוטיות. למרות זאת, בחרתי לא לערוך את הטקסט, ולשתף במה שנותר כמעט תמיד (למעט יוצאי הדופן) בין החוקרת והשדה, בתוך המגרה. הדבר המרכזי עליו אני רוצה להצביע באמצעות הטקסט הוא עד כמה זהות האנתרופולוגית בשדה, הרפלקסיבית, הביקורתית, היא רעועה. במיוחד כשהיא נמצאת במאבק מתמיד עם זהויות נוספות ("מורה", "אמא" "זרה"). השורות הבאות מציגות רגעים בהם עברתי התיילדות (going native). לא כי הפכתי לסינית, אלא כי אימצתי – לעיתים עד עוורון – את מיקום וזהות ה"זרה", האימפריאליסטית, האתנוצנטרית. הקטע לקוח מתוך יומן השדה שלי בזמן שעבדתי כמורה מן המניין בבית הספר:

"הכל שלו פה. הפיאצה המרכזית של שקו. יום ראשון של שמש מקסימה אחרי הצהריים נכנס לכולם פה לוורידים דרך הקפה בסטארבקס, או הקפה ב-cosmo, רשת אוסטרלית של בתי קפה אשר כלי האוכל שלה העשויים עץ ותוספי המזון מעידים על הקשר ההדוק שלה עם סביבה ובריאות. משפחות רבות של זרים באו לארוחת צהריים מאוחרת באחת מיני רבות מהמסעדות הפזורות כאן. במרכז הרחבה מוכרים מכוניות, הטרנד הסיני בשנים האחרונות. פעם שמעתי סטטיסטיקה שאומרת כי בכל שעה עולות על כבישי שנז'ן, המונה כ-12 מיליון איש, 300 מכוניות חדשות. הכבישים פקוקים וכבישים חדשים נבנים. מקומות חנייה הם בעיה קשה במיוחד, אבל עם סמל סטטוס כמו מכונית קשה להתווכח ואלה נמכרות כאן כמו לחמניות טריות.

הנה סקירה קצרה של רצועת המסעדות באזור הקטן הזה שבו אני יושבת עתה: 'מקדונלד'ס' (24 שעות ביממה), KFC, 'גריסיני' (מסעדה איטלקית), מסעדה קוריאנית, מסעדה סינית של מחוז מסוים, 'קזבלנקה' – מסעדת יוקרה בבעלות צרפתית, 'ג'יפסי' – מסעדה מערבית מהוותיקות פה בניהול אוסטרלי, מסעדה יפנית, טפניאקי 1, טפניאקי 2 (ברוח "מסורת" תחרות השוק הסיני הממקמת שתי חנויות זהות זו על יד זו), The Terrace – מסעדה ובר תאילנדי, ו-SPR Coffee – רשת מקומית לאוכל מערבי. יש בה מלצר פיליפני שמדבר עברית ויודע להכין שניצלים, כך מספרים לי. TCBY –  רשת אמריקאית לממכר גלידות יוגורט, ו-Seven-Eleven. זוהי, במידה רבה, תמצית של סין האורבנית של היום, החווה את רוחות השינוי בעולם במלוא עוזן2.

והנה משל קטן, מבוקר יום שישי שעבר בביה"ס. עוד יום רגיל של סיום השבוע. סיפורנו מתחיל שבוע לפני כן:

הכניסה לבניין המרכזי של בית הספר כמוה כמעבר בזמן ובמקום. הרחוב ממנו נכנסים לבניין בית הספר מאוכלס דרך קבע בפושטי-יד, מוּכַּרִים זה מכבר, השוכנים לאורכו מתוך ידיעה כי באזורי הזרים קיבוץ הנדבות משתלם יותר. לצידם שתי חנויות המוכרות בעיקר מגוון מוצרי מזון מן העולם שהובאו מהונג קונג השכנה, ואשר משמשים לב מסחרי עבור קהילת הזרים בעיר. המולת הרחוב, המכוניות הצופרות, הדוהרות במהירות ואינן מאטות גם לקראת פסי החצייה בכביש, מתחלפים בריח של דפים חדשים המוכנסים למכונות הצילום הממוקמות בקומת הכניסה, ובמראות של יצירות אמנות צבעוניות התלויות בין חמש קומות המבנה ובחלל הגדול שפעור במרכזו. אנגלית היא השפה המתנגנת בפי הרוב ומשמשת כנקודת התייחסות. מדברים אותה בשטף, בגמגום, מוכפפים לה בכוח גלוי (מדיניות "דיבור אנגלית" נאכפת בבית הספר) ומתנגדים לה. לכמה דקות מתמלאים המסדרונות בהמולת ילדים העוברים בטורים מאורגנים ממקום למקום, אל אולם הספורט או אל חצר בית הספר. בליל של שפות רועש, ושוב שֶקֶט. כולם נמצאים במקומם. מסודרים ומאורגנים בפעילות. הבועה הטוטאלית, המגנה, המגודרת והמבחינה, שואבת את הנכנסים בה פנימה מבלי להרגיש. הבלבול גדול: לפתע אדם אינו בטוח היכן באמת הוא נמצא על פני כדור הארץ.

בבקרים אני מלמדת כיתה של בני 7 ו-8 בכיתת IE – Intensive English. אלו הם ילדים שאינם יכולים להשתלב בכיתה הרגילה (המכונה Mainstream), היות והאנגלית שבפיהם אינה תואמת את רמת האנגלית של ילדים דוברי אנגלית בני גילם. כתוצאה, כ-80 אחוז מאוכלוסיית ביה"ס מאכלסת את הכיתות הללו. לכל גיל יש כמה דרגות של כיתות IE. הדרגה שלי היא הגבוהה ביותר לפני המעבר לכיתה הרגילה, וקרויה כיתת Transition. כל בוקר מגיעים אלי תשעה תלמידים, רובם בני שמונה. שתי בנות ברזילאיות, ילד מטייוואן, שני ילדים מקוריאה, ילד מיפן, ילדה מצרפת ושתי ילדות מעורבות (תופעה רחבת היקף בקהילת הזרים פה) – האחת בת לאם סינית ולאב ברזילאי, והאחרת בת לאם פיליפינית ולאב אוסטרלי.

בכל יום שישי, אני עורכת להם Spelling Test על כ-20 מילים שלמדו במשך השבוע. לקראת מועד המבחן, כמה דקות לאחר תחילת השיעור, הילדים מתארגנים עם הדפים שלהם, ואני שמה לב בזוית העין כיצד טוטו, הילדה הצרפתייה, כותבת על כף ידה כמה מילים מתוך הרשימה. אני מופתעת מאוד. בשקט, על מנת לא לעורר תשומת לב בקרב השאר, אני פונה אליה ומבקשת ממנה למחוק את שכתבה על ידה. אני מסבירה לה כי מה שהיא עושה עתה לא יעשה, ושעלי לדבר עם המורה שלה, מורת האם, כדי שנחליט יחד מה לעשות. אני בוחרת בדברים האלה כי אינני באמת יודעת איך עלי להגיב, ומחליטה כי זו הדרך הטובה ביותר בשביל להרוויח זמן.

לאחר כמה ימים, דעתי מתגבשת ואני מודיעה לה כי שני דברים יעשו בעקבות ההעתקה: ראשית, עליה לדבר עם הוריה ולספר להם מה קרה. בעוד שבוע יערכו שיחות הורים וכולנו, היא, הוריה ואני, נשוחח יחד על מה שקרה. הדבר השני הוא שעליה להבחן מחדש על המבחן מהשבוע הקודם.

והנה מגיע סיפורינו לאותו "יום שישי אחד" שלפני יומיים. כרגיל, אנו עומדים להתחיל את מבחן האיות. אבל לפני כן, אני משוחחת עם הילדים ומסבירה להם את מושג ה- Trustworthiness. מושג זה הוא אחד משבעת ערכי ההתנהגות שדוגל בהם ביה"ס ואשר מונפים אל על בכל מקום ברחבי המבנה (הם קרויים פה Success Orientations ומונים בין השאר: Group Interaction, Independent Endeavour, Aesthetic Appreciation, Kindness and Politeness ואחרים). אני מסבירה להם שפירוש הדבר הוא שהם לא מרמים ושאני יכולה לסמוך עליהם. לאחר הדברים הללו, שנאמרים ברוח אירועי השבוע הקודם עם טוטו, הם פונים לכתוב את מבחן האיות. בסיומו של המבחן הם עוברים כולם לעבוד על פרויקט שהחלו בו ביום הקודם. תוך כדי עבודה, פונה אלי טוטו ואומרת, "מיס מיכל, גם לגלינה כתובות המילים על היד." אני עומדת מעט המומה תוך שגלינה מיד קוראת: "גם אנה, גם אנה."

גלינה היא ילדה מברזיל, ואנה היא הילדה המעורבת שאביה ברזילאי ואמה סינית. היא מדברת פורטוגזית וסינית והבנות הברזילאיות חברות טובות שלה. אנה היא אחת התלמידות הטובות שלי, ובמבחני האיות נוטה לקבל ציונים גבוהים מאוד. אני עומדת רגע אחד בשקט, תוך שדממה משתררת גם בכיתה, ואז אני אומרת את הדבר היחיד שאני מרגישה באותו הרגע. אני אומרת להם כי אין להם מושג עד כמה אני מאוכזבת מהם עתה. אינני מספיקה לסיים את דברי כשאנה פורצת בבכי ובקריאות: "I'm sorry, I'm so sorry, I'm sorry, I'm sorry". היא מאוד נסערת ואותנטיות התגובה שלה מציפה גם אותי בכמעט-דמעות. אני אומרת לה שנדבר על זה אח"כ והם חוזרים לעבוד לאיטם.

אני מזמינה את אנה החוצה לשוחח איתי. אני רוצה לשוחח עם כל אחת בנפרד על מה שקרה, ומחליטה להתחיל עם אנה שהיא ההפתעה הגדולה שלי וגם האכזבה הגדולה שלי.

אנחנו יוצאות מהכיתה ומתיישבות על ספות חומות שנמצאות בפתח הקומה שלנו. אני שואלת אותה מה קרה וכמה פעמים זה נעשה כבר. היא משפילה עיניה כשמספרת שזו כבר הפעם השלישית שהיא מעתיקה מילים לכפות ידיה. אני שואלת למה היא עושה את זה. היא מהרהרת קצת לפני שעונה: "כדי לא להפוך את אמא שלי לעצובה." היא ממשיכה ומספרת כיצד אמא שלה מזמינה מורה פרטית (tutor) הביתה בכל יום מימות השבוע, כולל שבת וראשון, וכיצד היא לא מרשה לה לצאת ולשחק עם חברותיה כי היא צריכה ללמוד, וכיצד היא מכה אותה אם היא מגיעה עם ציון לא טוב מביה"ס.

אני יושבת איתה על הספות החומות. זוהי שעת שיעור ובודדים האנשים שמסתובבים במדרגות ורואים כיצד אני בוכה יחד איתה. אני לא מצליחה לשלוט על עצמי. גל של עצב מציף אותי לנוכח ההבנה של משל האוטו, שמוצג פה ברגע זה מולי. נוצץ, מרשים, חדש: למראית עין - אוטו מודרני, מסחרר, שביכולתו לנייד אדם גבוה בסולם היוקרה החברתי ובכך לענות על צורך של רבים מהאנשים בעיר זו. אלא שההתנהגות בכביש הסיני לא תשתנה ותמשיך להיות פרועה, חוקי התנועה ימשיכו לשמש כהמלצה בלבד, והחלון ימשיך לשוב ולהפתח ליריקה המסורתית לתוך הרחוב המזוהם. גם אצל אנה, אשר שולטת היטב בשלוש שפות, מתגוררת בקומפלקס יוקרתי ולומדת בבי"ס בינלאומי, הכל ממותג גבוה. אלא שבתוך הבית שלטת מסורת החינוך האסיאתי, המקדשת חינוך טוב ולימודים, ואינה רואה בעיה בשימוש באלימות כאמצעי חינוכי. הניגודיות הזאת קשה לעיכול. ד"ר ג'קיל ביום, כאשר לומדים בביה"ס, ונורמות מערביות של תקשורת בינאישית והתנהגות חברתית הן שקובעות את הטון, ומר הייד בערב, כאשר חוזרים הביתה לחוקי משחק שונים לגמרי.

אני יושבת איתה וחושבת לעצמי, מהר ככל שניתן, מה אפשר להגיד ברגע כזה, ואיך עושים את זה מבלי לבקר את החינוך שהיא מקבלת, או לפגוע בביטחון שלה, שגם כך אינו גבוה במיוחד. אני מנסה להסביר לה שאף אחד אינו מושלם וטעויות הן דבר נהדר כי אפשר ללמוד מהן, להשתפר ולהמשיך הלאה. טעויות הן, במידה רבה, המניע להתקדמות שלנו. אני אומרת לה שאמה בוודאי מתכוונת רק לטוב. לבסוף אני מסבירה ששקר זה המוצא האחרון ותמיד עדיפה האמת. אני אומרת את זה ומזכירה לעצמי שאני לא זו שמקבלת את המכות בסופו של יום. שוב אני לא בטוחה מה הייתי צריכה לומר, אבל מחליטה לסיים את השיחה ופונה איתה חזרה לכיתה.

בסוף היום יש לי שיעור עם ילדי התיכון. אני מלמדת שיעור הקרוי Resources עבור ילדים שרמת האנגלית שלהם היא הנמוכה ביותר. זוהי קבוצת ה-IE הנמוכה ביותר בתיכון. יש בה חמישה קוריאנים (שתי בנות ושלושה בנים) ושניים דוברי סינית (האחת סינית במוצאה והשני הונג-קונגי). השיעור עצמו הוא המשך של לימודי האנגלית שלהם עם מורה אחרת מהבוקר, ולמעשה אני עובדת איתם על חוברות העבודה שלהם. אני משוחחת עם כמה מהם במהלך השיעור ולראשונה מספרת להם שאני עושה מחקר על בתי-ספר בינלאומיים וזו הסיבה שאני מתעניינת מאוד בדברים שלהם, וכותבת אותם על דף. יון-קיו, קוריאנית, מתפלאת: איך זה שיש לך תינוק וילדה ואת לא housewife? בעלך מסכים? היא שואלת באלה המילים ממש.

ושוב, אני שבה להרהר בעולמות הכה שונים מהם מגיעים הילדים בביה"ס ובניסיון המוזר לייצר מסגרת חינוכית שתכיל מגוון כה גדול של דעות, ערכים, נורמות, אמונות, שפות והשקפות עולם. עוד מקטע של מגדל בבל נחשף לפני היום. כאוס מוחלט של נקודות מבט, פרשנויות ומשמעויות – כולן סמויות מן העין ושקטות (או מושקטות), בעוד הדברים הנאמרים בריש גלי, במיקרופון בהתכנסויות הבוקר, או מול כולם באירועים בית ספריים, הם אינם אלא אשליה של קונצנזוס. כזה שבית הקפה בו אני יושבת, הקוסמי, העולמי, אולי מסמל יותר מהכל.

 

1 בשנת 2001, הוקם בית הספר IS (International School. שם בית הספר בדוי, כמו גם שמות הילדים והילדות) בשקו, שנז'ן, סין. בשלוש השנים הראשונות למדו בו מספר מצומצם של ילדים ובית הספר היה ממוקם בוילה פרטית שבאחת מן השכונות המאוכלסות בזרים. בשנת 2004 עבר בית הספר למבנה קיים אחר בקרבת מקום, וכיום הוא בית הספר הבינלאומי הראשון בגודלו בארגון הגג של IS, ומונה מעל 1,000 תלמידים ותלמידות החל מגיל שנתיים וכלה בכיתה י"ב.

2 כך, למשל, שנז'ן היתה העיר הסינית הראשונה בה נפתח סניף מקדונלד'ס, בשנת 1988.

 

מיכל אסא-ענבר, כותבת את מחקר הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. שם המחקר: "עושים תרבות: הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין."

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

להיות שייכים: הפקת סדנת מחקר לדוקטורנטים

מאת: אדם קלין אורון

הסיפור התחיל לפני קצת יותר משנתיים, בעודי ממתין למעלית במלון בדנבר, קולורדו, כאשר מסביבי גועשת קבלת הפנים של כנס ה-Society for the Scientific Study of Religion. יום קודם לכן רכבתי על סוס בהרי הרוקי (לא דרמטי כמו שזה נשמע; אך, כמובן, עשיתי זאת כי זה נשמע דרמטי), כך שהייתי במצב רוח חיובי, ושיחת ההמתנה-למעלית שהתפתחה ביני לבין האישה שעמדה לידי הייתה מחויכת במיוחד. בדיוק כשהמעלית הגיעה, היא הציצה בתג השם שלי ובירכה אותי ב-Shabbat Shalom, ומתוך דאגה יהודית לכך שאצטרך לאכול ארוחת שבת בגפי, הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חבריה לארוחת הערב.

קרא עוד

 ארוחת הערב, ואלו שהגיעו בעקבותיה, היו מהנות כל-כך שהחבורה שהתגבשה בהן – בת'מי הורוביץ מ-NYU, שהזמינה אותי לארוחה הראשונה; צ'ארלס קדושין מברנדייס; אריאלה קיסר מטריניטי; אבּי דיי מססקס ואנוכי – לא רק ששמרה על קשר, אלא הגישה הצעה למושב משותף (שעסק בשאלה מדוע יש יותר נשים מגברים כמעט בכל תופעה דתית מוכרת) בכנס ה-SSSR שנה לאחר מכן. במהלך הכנת המושב גיליתי שלאבּי דיי ולי יש גם עניין משותף במתודולוגיה של חקר הדת, נושא שבו היא מתמחה.

בערך באותו הזמן יצא קול קורא מטעם הרקטור, דרך המזכירות האקדמית, לתמיכה בכנסים שמארגנים דוקטורנטים באוניברסיטה העברית. החלטתי לקחת יוזמה: לארגן סדנת מחקר שתתמקד במתודולוגיה של חקר הדת. המציגים בסדנה יהיו דוקטורנטים מרחבי הארץ שיציגו את עבודתם, ושאר משתתפי הסדנה יקראו את החומרים הרלוונטיים מראש, על מנת שיתנהל דיון ענייני ומיודע. על מנת להוסיף עומק לסדנה, פניתי לאבי דיי בבקשה שתנחה את הסדנה מקצועית, בזמן שאני ארכז את הפן האדמיניסטרטיבי. היא נענתה בשמחה, וקבענו תאריך נוח לכולנו: פברואר 2011, בזמן חופשת הסמסטר.

ראשית, היה עלי להכין בקשה מסודרת לתמיכה בסדנה, שכלל פירוט תוכן ועלויות. דליה בר-נחום ממזכירות המחלקה סייעה לי בהערכת עלויות, וגד יאיר סיפק, בשמחה ובמהירות, מכתב המלצה, וכל הכבודה נשלחה למזכירות האקדמית. לאחר חודשיים התקבלה התשובה: אקבל תמיכה לכנס, אך בחצי מהסכום שביקשתי. הסכום המצומצם לא היה מספיק, אך בעודי מתלבט מה לעשות נחלצה לעזרתי מיכל פרנקל, שהזכירה לי את קיומה של תוכנית 'מרחב אקדמי', שמטרתה עידוד יזמות ומנהיגות אקדמית בקרב הדוקטורנטים בפקולטה למדעי החברה, ושתומכת – בין השאר – בקיומן של סדנאות למידה ומחקר. הגשתי בקשה לתמיכה נוספת, ולאחר כחודש קיבלתי הודעה שאכן אקבל את הסכום שביקשתי: כ-6,000 ש"ח משני המקורות, שיספיקו לכיסוי הוצאות הסדנה.

הכנתי והפצתי קול קורא כפול, בעל שני מסלולים: מסלול מציגים בסדנה, שהיה פתוח לדוקטורנטים בלבד; ומסלול משתתפים, שהיה פתוח לכלל האקדמאים. במקביל, צללתי לנבכי הבירוקרטיה, ופעלתי להזמנת כרטיסי טיסה וחדר מלון לאבי דיי, תוך קבלת סיוע מאביטל מדסון מהפקולטה למדעי החברה. למרות שכל מי שפניתי אליו בקרב הסגל המנהלי שמח לעזור ולהסביר, עדיין היה מדובר בפרוצדורה מסובכת למדי – מסובכת בהרבה, למשל, מהכנת הבקשה לתמיכה בסדנה או מכתיבת הקול הקורא. לדוגמה, גיליתי שעלויות הטיסה שחישבתי אינן מדויקות, כיוון שהאוניברסיטה אינה מוכנה לממן כרטיסי טיסה בתעריף הזול ביותר – תעריף שבו אין אפשרות לבטל את הכרטיס. כרטיסים הניתנים לביטול בלא עלות נוספת עלו פי שניים. בנוסף, על טפסי האישור לשימוש בתקציבי האוניברסיטה – תקציבים שכבר עמדו, כזכור, לרשותי – היו צריכים לחתום ארבעה אנשים בדרגים שונים. חוץ מזה, לא כל חברת תעופה נחשבת ספק מוכר של האוניברסיטה (EasyJet, בעלת הטיסות הזולות ביותר ללונדון, אינה ספק מוכר), וגם לא כל מלון וכל ספק כיבוד. תקציבי אוניברסיטה, אין צורך לציין, ניתן להעביר רק לספקים מוכרים של האוניברסיטה. לבסוף, רק שבועיים לפני קיום הסדנה, הודיעו לי שהאוניברסיטה השיתה עלי תקורה של חמישה אחוזים על סכום התמיכה כולה, ולכך יש להוסיף תקורה נוספת על כיבוד, מה שהשאיר לי סכום די מצומצם לאחד האלמנטים החשובים ביותר בכל מפגש אקדמי (או, בעצם, כל מפגש שהוא): אוכל.

אבל למרות שהבירוקרטיה הייתה מעט מתישה, ארגון הסדנה – עוד לפני שהיא התחילה – היה כיף גדול. עבודה אדמיניסטרטיבית דורשת ריכוז ומאמץ מסוג אחר לחלוטין מעבודה אקדמית, וגם הדגש על יחסי אנוש מועצם – ובתקופת הכתיבה בה אני נמצא כרגע, שהיא בודדה מעצם טיבה, זה היה שינוי מרענן. בנוסף, הצעות להרצאות ולהשתתפות זרמו מכל הארץ, כך שלמדתי להכיר תחומי מחקר וחוקרים רבים. גם הסיוע לו זכיתי מכל מי שפניתי אליו – מזכירות המחלקה, למשל, העמידה לרשותי את חדר הסמינרים ברצון ומבלי לבקש תמורה כספית, וחשבות הפקולטה סייעה לי לנווט במבוכי התקציבים השונים – היה מחמם לב. גם ביום הסדנה עצמה ארי אנגלברג, ובעיקר רחל ורצברגר, עזרו רבות, פשוט כי ביקשתי מהם וכי הם רצו לעזור.

הסדנה עצמה נפתחה בהרצאה של ד"ר דיי, שהציגה את האתגרים המתודולוגיים הייחודיים הנלווים לחקר סוגיות דתיות – למשל השאלה האם להתמקד באמונה דתית, פרקטיקה דתית או רשתות חברתיות הקשורות במוקדים דתיים (כגון בתי כנסת או כנסיות); והשאלה הנלווית: איך מודדים כל אחד מאלו? לאחר מכן, הציגו שלושה דוקטורנטים את עבודתם ואת הלבטים המתודולוגים שהתלוו אליה: אילן שדמה, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, דיבר על מיפוי היחסים בין ערבים נוצרים ומוסלמים בצפון הארץ באמצעות עבודת שדה; לואיס פרנקנת'לר מלימודי מגדר באותה האוניברסיטה דיבר על ניתוח שיח של חוזרים בשאלה העוזבים את החברה החרדית; ורותי פיוכטונגר, אף היא מלימודי מגדר, אבל מאוניברסיטת בר אילן, דיברה על הקושי שבדיבוב נשים דתיות הלומדות גמרא בנושאים של פמיניזם ושינוי מסורות בעולם האורתודוקסי. לסדנה נרשמו 25 משתתפים, ובהם חוקרי תאטרון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי מגדר, מדע המדינה, לימודי תרבות, מדע הדתות, תקשורת ומחשבת ישראל. הם הגיעו מאריאל, תל אביב, חיפה, ירושלים, בר אילן וסמינר הקיבוצים, ונעו בין מרצים בכירים לתלמידי תואר שני.

 חברי הקהל, שקראו תקצירים מורחבים של ההרצאות מראש, השתתפו בצורה ערה בדיונים – שלהם גם הקדשנו, בניגוד למקובל במרבית הכנסים, זמן זהה לזה שהוקדש להרצאות. בהפסקות התפתחו שיחות ערות סביב עוגיות, פירות וקפה בבוקר, ופשטידות, פיצות וסלטים בצהריים – שיחות שעסקו הן בנושאי ההרצאות, הן בנושאים אקדמיים אחרים, והן בענייני דיומא כגון ילדים ודיאטות (בכל זאת, פיצות). מבחינתי, האווירה הנעימה ששררה בסדנה הייתה חשובה לא פחות מרמת הדיון. אני מאמין שהצלחת מפגש אקדמי נמדדת בשלושה קריטריונים: תרומה לידע, יצירת קשרים חברתיים, והנאה של המשתתפים. אחת הסיבות שאני, אישית, מקפיד להשתתף בכנסים אקדמיים רבים היא שאני פשוט נהנה מהם – מהמפגש עם עמיתים חדשים, אבל בעיקר, בני-אדם חדשים, ואם הכנס מתקיים בחו"ל, גם תרבות חדשה. צריך להודות על האמת: המימד הבין-אישי די נעדר מעבודה סוציולוגית ואנתרופולוגית בימינו, והוא חסר לי.

דברים דומים אמרה, ברוח כללית ואקדמית יותר, ד"ר דיי בדברי הסיכום שלה:

"אני רוצה לסיים עם מחשבה אחת על העתיד – העתיד שלכם. והיא שחשוב שתזכרו מה היה לנו כאן היום, אבל גם תמשיכו לנסות ולהשיג אותו. ולדבר הזה אני קוראת "לזכור שאתם שייכים"; שאתם שייכים לקהילה של חוקרים, גם בחדר הזה וגם במקומות אחרים. והשתייכות דורשת פעולה כלשהי אל מול אחרים. לכן אני ממליצה לכם לפעול, באופן אקטיבי ומחויב, להשתייכות לקהילת החוקרים. אתם יכולים לדבר עם חוקרים אחרים, אתם יכולים לדבר איתי, ואתם יכולים לדבר האחד עם השני. בילינו יום אחד יחד, ובו למדנו האחד על השני והחלפנו רעיונות זה עם זה – וכך אקדמאים משתייכים לקהילה. כך אני פועלת אל מול אקדמאים מהעולם כולו, שפגשתי דרך המחקר שלהם או בכנסים: אדם ואני נפגשנו בכנס לפני שנתיים, ומהמפגש הזה נבעה הסדנה הזו. ותפקידו לפעול מול קהלים מגוונים – אלו מהשדה שלכם ואלו משדות אחרים. עבודה אינטר-דיסציפלינרית אינה קלה, בעיקר כי הקהל יכול להיות עוין, אבל אתם צריכים להיות מסוגלים להגיד את מה שיש לכם לומר לקהל שלא מבין אתכם בקלות, כי זה המשוב החשוב ביותר.

ולבסוף – אחרי שפעלתם אל מול אקדמאים ממגוון תחומים, במגוון ערוצים – פרסמו. פרסמו אפילו כשאתם חושבים שאינכם מוכנים עדיין. אף אחד לא מוכן. אף פעם. מישהו אמר פעם "יש עבודות דוקטורט נהדרות, מושלמות, מרתקות; ויש עבודות דוקטורט שפורסמו." זו המשימה הקשה ביותר, אבל הקפידו לפעול אל מול הקהלים שלכם דרך פרסום עבודתכם. בגלל שאנחנו קהילה, ואתם צריכים לפעול האחד עם השני. אתם שייכים האחד לשני. בלי השותפות הזו, לא נצליח ליצור ידע חדש."

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

סוציולוגיה/אנתרופולוגיה 2.0

מאת: ערן פסקל

בפינה חדשה זו ננסה לאגד פרסומים אשר רואים אור ברשת בנושאים הקשורים לדיסציפלינה. תוך מעקב אחרי אתרים מרכזיים בתחום וכן שיטוט במרחבי הבלוגספירה ננסה להביא מאמרים, דעות וכיווני מחשבה של חוקרים מרחבי העולם אשר כותבים ומפרסמים ברשת.

קרא עוד

כנושא ראשון לפינה הבוחנת את הרשת אין נושא רלוונטי יותר מהאירועים שכונו בתקשורת העולמית "מהפכת הפייסבוק" ו"מהפכת ויקיליקיס": מאז פרוץ המהומות בתוניסיה ב-17 בדצמבר אשתקד עלו לרשת אינספור התייחסויות בעלות גוון סוציולוגי ואנתרופולוגי לאירועים במדינות אפריקה והמזרח התיכון. לפניכם מספר פרסומים נבחרים, בחלקם הפניות לקריאות המשך.

 בבלוג antropologi.info מרכזים מאמרים, כתבות, סרטים וחדשות הנוגעות למהפכות בעולם הערבי ומקפידים לעדכן על ההתפתחויות בשדה האנתרופולוגי. הנושא מסוקר באתר בשני חלקים (חלק ראשון, חלק שני), ויש בו הצצה למאמרים רבים המפורסמים ברשת על ידי חוקרים מהדיסציפלינה והן מתחומים נוספים במדעי החברה. בין השאר, מוצגת באתר דעתה של האנתרופולוגית הנורבגית אוני וויקאן, שביצעה עבודת שדה במצרים ובתימן ויצאה להגנתו של מובראק. לטענתה, מובראק זוכה לתמיכה רבה מן הציבור, והתמונה הנראית מן ההתקוממות היא תמונה מעוותת. דעתה זכתה למספר תגובות נגד המפורטות בבלוג (אחת מהן היא של דיויד פרייס, שמוזכר בהמשך.) נושא מעניין נוסף המועלה בבלוג הוא הצהרת התמיכה של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית במצרים, אשר זכתה גם היא לביקורת בפרויקט האנתרופולוגי zero anthropology. בפרויקט זה ניתן למצוא התייחסויות נוספות רבות הן למתרחש במצרים והן בלוב, המרוכזות על-ידי מספר כותבים מצומצם יותר ובפוסטים ממוקדים וקצרים לרוב.

היבט מעניין שנידון בחלק מהבלוגים הוא השפעת השינוי הטכנולוגי באמצעי התקשרות על המהפכות. הבלוגGlobal Sociology  מביא עיקרי ראיון שהעניק פרופסור מנואל קסטלס  לאוניברסיטה הפתוחה של קאטלוניה. קסטאלס, שבין תחומי מחקרו האינטרנט והשפעותיו הכלכליות, טוען שהשינוי הטכנולוגי מאפשר מוביליות וארגון של תנועות חברתיות בצורה יעילה יותר מבעבר, אולם, על פי קסטאלס, האינטרנט אינו תנאי מספיק להתרחשות מהפכה. בעיניו התנאי המשמעותי ביותר הוא הניצול המתמיד של התושבים, שרק הוא יכול להניע אותם להתקומם. תנאי חשוב נוסף הוא מהירות התארגנות ההתקוממות והפצתה, אל מול מהירות תגובת המדינה. פוסט נוסף העוסק בקשר בין רשת האינטרנט למהפכה התפרסם בבלוג    technosociology, ועוסק בשבע תיזות המנסות לענות על הדילמה שניצבת בפני שליטים דכאניים בנוגע לסינון וחסימת הגישה לאינטרנט.

באתרcounterpunch , כותב פרופסור דיויד פרייס מאוניברסיטת סנט מרטין שבמרילנד מאמר ארוך, בו הוא מפזר את הערפל סביב המהפכה במצרים, תוך התייחסות לעבודת שדה שביצע בעבר במצרים ולשיחות שקיים עם חקלאים מקומיים. במאמר הוא מתייחס לרגשות המצרים עמם בא בקשר, הן ביחס לתמורות שעברה מצרים בשני העשורים האחרונים והן ביחס לשלטונו של מובראק. כמו כן, במאמר מופיעה תגובה לדבריה של אוני ויקאן בנוגע לעמדת העם המצרי כלפי מובראק, וכן התייחסות למדיניותה של הנהגת ארצות הברית למתרחש במצרים.

חוקר נוסף אשר מביא ניתוח משלו  להתקוממויות הוא פרופסור עמנואל וולרשטיין, לשעבר נשיא האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה. וולרשטיין מפרסם באתר הבית שלו ניתוח הבוחן מי הם המפסידים והמנצחים העיקרים מהשתלשלות האירועים באומות הערביות. וולרשטיין נמנע מניבוי מי יצליח לתפוס את מושכות השלטון במדינות בהן התרחשו המהפכות, או מהן ההשלכות בנושאי הפנים, אבל מספק פרשנות לגבי המרוויחים והמפסידים מבין הכוחות הבינלאומיים.

באתר The Immanent Frame מפורסם מאמר של האנתרופולוג צ'רלס הירשקינד בשם "הדרך לתחריר", העורך לקורא היכרות עם ההיסטוריה של ההתקוממות במצרים. הירשקינד מתאר את התפתחות הבלוגספריה המצרית בשבע השנים האחרונות, כמו גם את התגבשותה של תנועת ה"כפאיה" אשר חצתה מגזרים חילוניים ודתיים כאחד, ושחברים בה היוו כוח משמעותי בהתקוממות האחרונה במצרים.

נושא נוסף שנידון ברשת הוא נושא ייצוג נשים בתקשורת בזמן המהפכות, למשל באתר The Society Pages, בפוסט אורח שמבקר את השטחת והדרת הייצוג הנשי בתצלומים ובסיקור ההתקוממות במצרים. תקיפתה של עיתונאית CBS לארה לוגן בידי תושבים מצריים בכיכר תחריר העלתה סוגיות נוספות כמו כיסוי תקשורתי של אונס והדרך בה הוא מבנה סדר יום. רייצ'ל ניוקומב אנתרופולוגית ממכללת רולינס, דנה ב-Huffington Post בנרטיבים המוצגים בתקשורת האמריקאית, שלדבריה, כאשר נפוצה הידיעה על האונס של לוגן, חיפשה "שעיר לעזאזל" בדמות האסלאם או בדמותה ובעברה של לוגן עצמה. ניוקומב מבקשת להפנות את הדיון אל חוסר הפיתוח, העוני וחוסר ההשכלה של המצרים כהסבר לחוליי החברה שאפשרו את תקיפת העיתונאית.

 

*תודה לנעם קסטל על העזרה בהכנת הכתבה.

 

ערן פסקל הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מזרח גרמניה

מאת: איתר טהרלב

אני משחזר כעת את הליך הקבלה לפרויקט מלגות בו לקחתי חלק לפני כשנתיים ביחידה למעורבות חברתית. במסגרת הליך הקבלה נשאלתי באופן בוטה על ידי המראיינת מדוע אני כ"מזרחי" לומד לימודים גרמניים (לימודי מרכז ומערב אירופה). שאלתה של המראיינת הייתה מעניינת אם כי לא מפתיעה. תשובתי אליה, לאחר השתהות קצרה, הייתה "האם את שואלת את אותה השאלה אשכנזים שלומדים לימודי מזרח תיכון?"

קרא עוד

במסגרת לימודי הסוציולוגיים, כהמשך ללימודי הקודמים במדעי הרוח, אני מתמקד ומתעניין באופן בו אנשים מדמיינים את עצמם ומשם גוזרים את אופני הפעולות בחייהם. ניתן להביט בשאלה זו ולמצוא בה חומר פוליטי רב. לדעתי, על בסיס הנחתה המוקדמת של המראיינת, צריך להוסיף ולשאול: מדוע "לאשכנזים" מותר לחקור תרבות אחרת, נאמר זו המזרחית, אך למזרחים אסור לחקור תרבויות, בייחוד אלו המערביות?

מבחינה מילונית פירושה של המילה "אשכנז" היא האזור של "גרמניה". יהודי מזרח אירופה לא דיברו ברובם, לפחות לא כשפת אם, את השפה הגרמנית, ולא גרו בשטחי הנסיכויות הגרמניות. הם בכל זאת אשכנזים. אם נבקש את ההגדרה היהודית דתית לאשכנזיות, זו של נוסח התפילה, אזי נידרש לומר כי האשכנזים החילונים בישראל כיום אינם שותפים לה (באשר אינם נאמנים לנוסח תפילה כלשהו).

ובכל זאת, לענייננו, הנני בוגר של החוג לשפה וספרות גרמנית. וראו זה פלא, מסתבר שיש רוב של סטודנטים ממוצא מזרחי בחוג לגרמנית, או כך לפחות היה במחזור בו אני סיימתי. נ' ממוצא עיראקי, ט' ממוצא מרוקאי ואלג'ירי, ד' ממוצא עיראקי ואיראני, ש' ממוצא טריפוליטאי, ר' ממוצא ספרדי, י' ממוצא עיראקי א' ממוצא עיראקי והולנדי, ש' דתייה ממוצא גרוזיני ואני ממוצא מרוקאי ומצרי. כל השאר, שלושה במספר, היו יוצאי ברית המועצות לשעבר. אפשר שהמשותף בין שתי הקבוצות הוא הניסיון "להוכיח" את מערביותם (וראו עבודתה של כזום), וכך לרכוש את הלגיטימציה שמעניקה החברה הישראלית לאלו היכולים להפגין כישורים המזוהים כ"מערביים".

בשיחות שקיימתי עם הסטודנטים המזרחים שלמדו עמי, וכן במגוון מחקרים (קימרלינג 200; Khazzoom 2008), עלה תיאור סוציו-אקונומי דומה למדי. רובם הגיעו ממשפחות שההון המערבי והערבי שעמד לרשותם לפני ההגירה נושל בישראל על ידי הממסד, וזאת דרך תהליך אותו אני מכנה "הפגרה חינוכית". הדבר נעשה במקביל לתהליכים של רישוש כלכלי, נחשול (Impoverishment) דרך מיקום בפריפריה גיאוגרפית המרוחקת מעמדות משפיעות ומשוללת ערך נדל"ני גבוה. "הפגרה חינוכית" (דגנריזציה) הינו מונח המתאר פער בין-דורי בהשכלה בין דור שנולד בארצות האסלאם וזכה שם לחינוך איכותי, ובין ילדיהם שגדלו בישראל וזכו ברובם לחינוך מקצועי בהכוונת הממסד (צמרת 2005).

עניין נוסף שעלה מן השיחות שקיימתי בנושא עם תלמידי החוג היה הרצון לחקור את התרבות והשפה הגרמנית. בכך, למעשה, הם צבעו את התרבות הגרמנית, ואולי גם את "המערב" כולו, בצבע לא ניטראלי. הם עשו זאת דרך הסיון שלה כאתר תרבותי אחד מיני רבים ולא כאתר שקוף ללא גבולות ברורים של תרבות מסומנת.

במאמרה ב-Social Forces מ-2008, טוענת כזום כי יוצאי אירופה, כולל מזרחה, אותם אשכנזים שפקפקנו ב"אשכנזיותם" במערכה הראשונה, לא היו צריכים להוכיח מערביות בפרויקט הישראלי על מנת להתקבל כרציונאליים, אחראיים וכראויים לעבודות מסוימות. זאת אל מול יוצאי ארצות האסלאם (ה"מזרחים"), שבכדי לזכות בפריווילגיות ומשרות כאחד האדם (הלבן) היו צריכים להוכיח מערביות.

ניתן לטפל בנושא זה גם מתוך דיון על המודרניות. אפשר לטעון שהיחס לו זכו יהודי ארצות האסלאם נבע מניסיון להפכם למודרניים.

סבי היה דובר שבע שפות – ארבע מתוכן מערביות (צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית-לדינו) ושלוש לא מערביות (עברית, תורכית ואיך לא, ערבית). כאשר הוא היה מדבר עם אחיותיו הן היו עוברות בקלות מערבית לספרדית לצרפתית וחוזר חלילה. הם היו גם וגם, גם ערבים וגם צרפתים, גם יהודים במסורתם[1] וגם חשופים לתרבות מערבית חילונית.

 האנתרופולוג ברונו לאטור (2005) דן במודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שהוא מכחיש זאת. לאטור, בהשאלה, היה טוען אודותיו שבערבוב האמור, זה שיכול לחיות כאן וכאן מבלי לטהר את המרחב תדיר, סבי אכן לא היה מודרני, שכן קיים מרחב ערבי-מערבי-מזרחי באופן לא מטוהר. אבי, למשל, שעבר הפגרה על ידי המדינה (שליחה למסלול מקצועי) הוא מודרני, שכן הוא מקיים את ההפרדה בין מזרחיות והשכלה או בין מזרחיות למערביות, קטגוריה שנולדה ממש פה. זוהי קטגוריה מודרנית שבאופן מעניין לא הייתה מנת חלקו של אבא שלו.

מבין תלמידי החוג לגרמנית המזרחים, כולנו היינו דוברי שפה מזרחית (עברית) לרובנו המכריע יש סבים וסבתות שהיו מערביים-ערביים, וכסבי, היו גם הם לא מודרניים. ניתן אולי להבין את הלימודים בחוג דווקא כחזרה לאיזון המסורתי, זה המערבי-מזרחי והלא מודרני, שהיה חלק מעולמם התרבותי של סבינו לפני ה"הפגרה החינוכית והמעמדית" במדינת היהודים. בין היתר, הודות להפגרה החינוכית שיהודי ארצות האסלאם עברו על ידי הממסד המודרני בישראל, ישנו חוסר ייצוג אלים ומסודר של מרצים מזרחים באוניברסיטאות.

"החזרה" של מזרחים בחוג ל"מערביות" אינה חייבת להתייחס לדיאלוג שכביכול מתקיים, לפי כזום, מול "אשכנזים", או מול האידיאל המערבי המדומיין שהם כביכול מנסים לייצג, אלא כחזרה רצינית לזהות לא מודרנית המכילה זהויות שונות, שהינן לכאורה סותרות בעין ה"מערבית" מודרנית.

האם ייתכן שאשכנזים הם כבר לא מערבים או שבעצם מעולם לא היו?

 כפי שטענתי בהזדמנות אחרת ב'פקפוק', במובנים רבים וטובים הציונות הפכה את כולנו למזרחים: אנו דוברי שפה מזרחית כשפת אם; אנו מזרחים קולינאריים (חומוס, פלאפל ושקשוקה מזרחיים ושאר הרשימה הידועה); דתנו הרשמית היא יהדות שהינה, לפחות במקורה, דת מזרחית; אנו מתגוררים במדינה עם רוב מזרחי ומוקפים בסביבה "מזרחית" מוסלמית ובתרבות מזרחית.

מעניין אף לציין שכאשר חברי הפולני-רומני הצחור טייל בתורכיה, טעו לחשוב שהוא אוקראיני ואילו אל חבריו השחומים המזרחים, מאחר והניחו שהם ספרדים/צרפתים/איטלקים, פנו בשפות מערב אירופיות. כך קרה גם לי בחו"ל מספר פעמים (שכן ספרדים, צרפתים, איטלקים ופורטוגזים, כך נראה, אינם ברובם "לבנים", אך הם עדיין מערביים, לפחות פיזית). לפיכך, מעניינת, שלא לומר מתמיהה, היעדרותם של "אשכנזים" מהחוג לגרמנית. האם ניתן להסיק מכך שהם חשים מערביים דיים (האם שלא בצדק? האם הם מבינים חילוניות כתנאי מספק למערביות?)? או שיכול להיות שהם משכפלים את מעמדם, ברובו בינוני-גבוה, בפקולטות יוקרתיות כמו הנדסה ומשפטים.

או שאולי, בעצם, אין להם כלל "עבר מערבי" לחזור אליו ולטפח. אפשר להתייחס לכך היסטורית. סביהם כנראה לא "השתכשכו" במערביות קולוניאלית (טרם הציונות) במגוריהם בעיירות מזרח אירופה הגשומות, אלא דברו שם, ברובם, שפות סלאביות ואחרות שאינן מוכרות לפטור כשפה זרה באוניברסיטאות בישראל. שוב, בשונה ממצבם של רוב יהודי ארצות האסלאם שדיברו שפות מערביות כשפות אם.

לסיכום, נותרו עוד מקומות פנויים בחוגים לשפות שנחשבות מערביות באוניברסיטאות בישראל ובעולם: איטלקית, ספרדית, צרפתית וגרמנית.

אל תמהרו להירשם. הישארו מודרניים, למרות שמעולם לא היינו.

 

מקורות:

לאטור, ברונו, 2005. "מעולם לא היינו מודרניים", תיאוריה וביקורת 26: עמ' 43-73.

צמרת, צבי. 2005. "זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני 'עדות המזרח'". בתוך בראלי, אבי, דניאל גוטוויין וטוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, עמ' 295-326.

קימרלינג, ברוך. 2001. קץ שלטון האחוסלי"ם. ירושלים: כתר.

Khazzoom, Aziza. 2005. “Did the Israeli state engineer segregation? On the placement of Jewish immigrants in development towns in the 1950s”. Social Forces  84(1): 115-134.

Khazzoom, Aziza, 2008. Shifting Ethnic Boundaries and Inequality in Israel. Stanford, CA: Stanford University Press.

 

איתמר טהרלב הוא בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ונמצא במסלול לתואר שני בסוציולוגיה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

השידול אלי שיח

מאת: מתן שחק

כל פעם שאני נתקל במילה "שיח", קופצת לי לראש הסצנה מסרט הפולחן של חבורת מונטי פייטון, "הגביע הקדוש", בה קבוצה של אבירי-יער תמוהים ותימהונים מבקשים מגיבורי הסרט, הלא הם אבירי השולחן העגול, לשלם מס מעבר ביער. הם נדרשים להביא שיח... – Bring us a shrubbery! הוא המשפט ההזוי והמבדח בחוסר המובן שלו. האבירים, נבוכים מחוסר הבנתם, מחפשים במעבה היער ובכפר שבשוליו שיח שיכול להתאים לדרישת אבירי היער. לבסוף, הם מצליחים לעמוד במשימה ולהביא לאבירי היער שיח. בינתיים, שינו אבירי היער את שמם, את המתנות או צורות המס המקובלות עליהם. אינם רוצים יותר שיחים, אלא מציבים דרישה הזויה עוד יותר. הם שולחים את אבירי השולחן לכרות את העץ הגדול ביער עם.... דג מלוח!

קרא עוד

מעבר לאבסורד האסוציאטיבי, המסוגל לקשר בין shrubbery לבין discourse דרך המילה העברית "שיח", תוצאתו מצליחה לקשר בין מובניו השונים של השיח לבין חוסר המשמעות שלו, או היותו תמוה ולא שייך אך, בו בזמן, מסודר, ברור ופומבי. האסוציאציה המוזרה הזו יכולה להתקיים רק על רקע משחק הלשון העברי המכניס למילה "שיח" משמעויות שונות, ממיני צמחים ועד צורות דיבור, שדות חברתיים, פעילות גומלין לשונית, דוברים, נמענים ומאזינים. בקטע הבא, אנסה לומר כמה מילים על השיח, לא זה של אבירי היער של מונטי פייטון, אלא על קרוב משפחתו, זה האקדמי.

"שיח" הוא אחד המושגים השחוקים ונפוצים באקדמיה בשנים האחרונות, אך אין בכוונתי להיכנס למשמעויות השונות של המושג ומקורותיו, ואסתפק בהגדרה כללית: סך כל השימושים הלשוניים בשדה חברתי ספציפי המכיל ידע, אובייקטים וסובייקטים, ושבו מדברים, כותבים וקוראים, על פי כללי ביטוי, השתתפות והאזנה מסוימים (הקובעים מה מותר לומר, באיזה אופן ועל ידי מי), ובמסגרת פעילות חברתית בעלת גבולות וסדירויות. על פי הגדרה כללית זו, אפשר להטיל ספק האם בכלל קיים "שיח אקדמי": וכי מה הפעילות המשותפת בין כלכלנים, פיזיקאים, סוציולוגים ופילוסופים? מי מאתנו שהזדמן לגבעת רם או התבלבל בכיתה בתחילת אחד הסמסטרים יכול להעיד כי ישנם גבולות רבים בין שדות שיח בין כתלי האקדמיה וכי חצייתם אינה פשוטה בדרך כלל, ודורשת לימוד של שפה, כללים וידע חדש, שכן חלק ניכר מפעילותה של האקדמיה הוא בהקניית אותן דיספוזיציות המכשירות סטודנטים להשתתף בשיח האקדמי. עם זאת, אפשר לנסות לאפיין נקודות משותפות למגוון צורות הדיבור, הפעילויות והכללים של דיסציפלינות שונות באקדמיה. בשורות הבאות אנסה לגעת במספר מגמות המאפיינות את השיח האקדמי הישראלי – אופיו, המרחבים והאופנים בהם הוא מתקיים, והשלכותיהם על משמעותו והשפעתו.

לשיח האקדמי שני מימדים דיסקורסיביים: ראשית, בצורתו הדבורה, הוא מתרחש בכיתות הלימוד וחדרי הסמינרים, בכנסים וימי עיון. בדרך כלל הוא אינו מתרחש במסדרונות, בקפיטריות ובמעונות הסטודנטים. במרחבים אלה שולטת ביד רמה התרבות הצרכנית והאתוס הנהנתני, בהם שיח אקדמי הוא "חפירה" נטו, ועל אחת כמה וכמה על רקע תרבות התכל'ס והדוגרי הישראליות, בה "התפלצפות" נתפסת כפטפוט חסר שחר או הצגת תירוצים מגונים ומיותרים. איני אומר זאת רק לגנאי, שכן זו ביקורת חשובה, לעיתים, על עקרותו של הדיבור הנפרד מהמעשה או מהמציאות.1 חשוב לציין כי גם המימד הדבור הזה, שבמקומות אחרים נתפס כמקור חיותו של השיח, כיוון שהוא מעיד על היותו התרחשות ועל כן תמיד מפתיע ומתחדש, הופך יותר ויותר "טקסטואלי" במציאות האקדמית כיום. הדבר נכון בכנסים, בהם הדוברים מקריאים מן הכתוב בדרך כלל מפאת הזמן הקצר, המילים המרובות והחשש מבלבול – אך גם בשיעורים המועברים בצורה פרונטאלית, לעתים קרובות תוך הסתמכות על חומר כתוב מראש ובעזרת מצגות, ולבסוף, בצורת המדידה וההערכה המתמקדת כולה בהבעה אישית בכתב.

המימד השני של השיח האקדמי הוא צורתו הכתובה. כאן הוא מתרחש בין מדפי הספריה, בין דפי כתבי העט, בחדרי בחינות וכתיבת העבודות, ולעיתים נדירות במחוזותינו, בין דפי העיתון ואתרי האינטרנט. בעידן המידע השיח האקדמי מתמודד עם היפרטקסטואליזציה, כלומר אינפלציה מטורפת של טקסטים אקדמיים – גם עקב טכנולוגיות המידע והתקשורת המנגישות מאגרים רחבים מיני ים, וגם עקב צורת המדידה וההערכה של אנשי אקדמיה, המבוססת על כמות הפרסומים שהם מפיקים. למגמה זו מספר השלכות. ראשית, היא מחזקת את קיומו הוירטואלי של השיח האקדמי, שכן הוא מתקיים במרחב, בזמן ובאופנים שאינם זמינים לדינאמיקה, למקצב ולמגוון המשמעויות של הדיבור והלימוד פנים אל פנים. שנית, היא מחזקת את מגמת הגלובאליזציה של השפה האקדמית, את התעלמותה מהקשרים מקומיים, ואת האחדת השיח האקדמי תחת קורת הגג הדולפת של האנגלית האקדמית, המהווה תנאי להכרה בינלאומית ולרכישת יוקרה בשדה האקדמי.

מגמה זו ניכרת בצורות שונות במדינות שונות. הצרפתים, למשל, מתגדרים ומתהדרים בשפתם, ולפעמים נמנעים בכוונה מפרסום בשפה האנגלית (תקראו לזה גאווה לאומית, התבדלות תרבותית, או יצירה אותנטית). לעומת זאת, בארץ, מגמה זו שטפה את אותיות העברית, ביטויה ושורשיה ממסדרונות האקדמיה, לעיתים כמגמה מכוונת כמעט. אפילו בשמה של האוניברסיטה בה אנו לומדים נותרה ה"עברית" אנדרטה, תזכורת אירונית למצבנו כיום. אם שפה היא מוליך ומעצב של תרבות, עומק וצורת חשיבה, זהות וחברותיות, אז מתקיים פה תהליך אלים של קולוניאליזם תרבותי, שבאופן אירוני מובל על ידי החזית התרבותית הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית, זו הנושאת את בשורת הנאורות והקידמה, החופש והשוויון אל מחוזותינו השוליים, ונותנת כלים פרשניים חדשים ומשופרים להבין מחדש את מציאות חיינו האפרוריים ולגאול את מחשבתינו מכבלי המסורת והשפה. מה שחסר כדי להפוך קולוניאליזם תרבותי זה לפעפוע תרבותי או להפריה הדדית הוא, כמובן, התרגום. תרגום מהווה גשר, אך ככזה מחייב פעילות לשונית-תרבותית בין שני צדיו, מבלי לבטל אחד מהם. כלומר, בהקשר הנוכחי, המשמעות היא ליצור, לכתוב ולהגות בעברית על תולדותיה ושורשיה, חידושיה ופיתוחיה גם בתחום האקדמי.2 ניחוש מושכל ירמוז שהשפעתו המועטה של השיח האקדמי על שדות שיח תרבותיים אחרים קשור במגמות התנתקות אלה.

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה שלב חשוב בכינון שיח אקדמי בעברית ומיסוד השכלה חילונית בתולדות העם היהודי והחיים הישראליים. עם זאת, כינון שיח זה היה בחלקו פעולה כנגד עולם החכמה והלימוד היהודי-מסורתי. המיאוס מלימודי המקרא, הגמרא, הפוסקים והמפרשים, והשלכת שיטות הלימוד הדיאלוגיות המתפלפלות פינו כולם מקום לדגם האינטלקטואל הקוסמופוליטי ושיטות המחקר האמפיריות והאנאליטיות (לא בכדי כל המלים הללו הן בלע"ז). עם זאת, הרעיון היה להחיות את היצירה האינטלקטואלית בעברית דווקא, בהיותה התחלה חדשה-עתיקה לתרבות ישראלית בעלת משמעויות והשפעות חובקות עולם. אין כוונתי לקרוא לטיהור העברית מהשפעות "זרות" – שפות אינן מתקיימות בחלל ריק, ולא הגדרת מידת "טהרתן" קובעת את מהותן. מרבית יצירות המופת הלשוניות והתרבותיות של היהדות אינן כתובות עברית "טהורה" – המשנה משובצת פסיפסין של מילים יווניות, התלמוד הבבלי כתוב ארמית, ו"מורה הנבוכים" לרמב"ם נכתב ערבית. עם זאת, יצירות אלה כולן לא צמחו מתוך התכחשות למסורת וביטול הקאנון, אלא מתוך התכתבות איתם ויצירת פרשנויות חדשות ומחיות לכתבים העתיקים. לא מתוך ביטול הצורך בתרגום, אלא מתוך תרגום בלתי פוסק ודו-סטרי של רעיונות, מילים ודרכי חשיבה. לא רק בתרגום היה ייחודם, אלא בשימור וחידוש צורת הקריאה ואופן הקשב המיוחדים במסורת היהודית לכתבי הקודש, אך בכל פעם בנוגע למקורות חדשים בנוסף לאלה הקיימים.

אם נחזור לאבירי מונטי פייטון החביבים, הבעיה של השיח האקדמי הישראלי כיום היא שהוא מסתכן בנפילה לאחד משני הכיוונים – איבוד משמעות, היותו הזוי, תלוש ולא רלוונטי למציאות החיים הישראלית מצד אחד, או היותו מובן וברור לגמרי, אך זר ומשוחד מצד שני.

לשתי סוגיות אלה אציע שני פתרונות. בנוגע למגמת ההיפרטקסטואליזציה, זכרו שבמקום לחפש בגוגל, במאגרי המידע או בספרים (או במקביל לכך) אפשר לשאול את המרצים, את החברים ללימודים, ולעורר שיחה: בשעות הקבלה, בכיתה, במסדרון. אפשר לקבוע עיתים ללימוד בקבוצה או בזוג, וליזום קבוצות לימוד עצמאיות (אחדות כאלה כבר קיימות, בעיקר בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל ובקרב הדוקטורנטים). במקום לחפש את מה שאנחנו בטוחים שאנחנו רוצים למצוא, אפשר למצוא את מה שלא ידענו שאפשר לחפש. בנוגע לקולוניאליזם הלשוני ודלדול העברית בחסות האקדמיה, ולמרות הקושי הכרוך בזה, יש ליצור בעברית ועבור קוראים ישראלים: להתכתב עם מסורות ומקורות מתרבותנו העשירה, השכוחה והמוזנחת, לחדש ביטויים, מושגים ומילים, ומעל פסגת הר הצופים יהדהדו המילים ויפוצו הדברים.

 

1 למשל הביטוי "מה, אתה מתפלצף עלי?!" (הגיה במילעל).

2 מפעל התרגום האקדמי המוביל בארץ שייך כמובן להוצאת רסלינג, שלמרבה הצער מוציאה יצורי כלאיים לשוניים בלתי אפשריים. הדבר נראה, על פניו, כניסיון להפוך את העברית לחיקוי סביר ללשונות עמים זרים. למשל, טביעת מושגים חדשים ומוזרים והעדפתם על פני ביטויים ומושגים קיימים, הימנעות משימוש במושגים קיימים דווקא כשאלו יכולים להיות מאירי עיניים, הבחנה לשונית וגראפית בין אותיות גדולות וקטנות בשפה העברית, ועוד.

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

חיפוש בסיסי: החברה הישראלית

מאת: איתי ארצי

כפי שכל סוציולוג מתחיל יודע, מחקר אמפירי במדעי החברה צריך (או מוטב לו) להסתמך על נתונים. איסוף נתונים הוא עבודה מורכבת, ארוכה, ומעל לכל, כרוכה בהוצאה כלכלית מסוימת. תלמידים מתקדמים יכולים לבצע איסוף נתונים בעצמם, ולחוקרים יש גב כלכלי כזה או אחר המאפשר להם להשיג סיוע בביצוע האיסוף. בניגוד לאלה, תלמידי הבוגר מתקשים באיסוף נתונים בשל מגבלות תקציב, זמן, ויכולת. בכתבה זו אבקש לסקור כמה ממאגרי המידע בעברית הנוגעים בעיקר לישראל המכילים מידע שיכול לסייע לתלמידים המבקשים לערוך מחקר, מרצים, ומתעניינים בתחום להשיג נתונים מעודכנים או סקירות ראשוניות של תחומים שונים.

קרא עוד

ראשית, אפתח באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלשכה מפרסמת נתונים סטטיסטיים מתוקף פקודת הסטטיסטיקה, ולכן איסוף הנתונים מותאם לדרישות המדינה ולא כל מידע נאסף. למרות זאת, ניתן למצוא באתר מידע סטטיסטי רב על פעילות המשק הישראלי ועל חיי הפנאי, הבריאות, ההשכלה, הפעילות הכלכלית של הישראלים. המידע משמש את הממשלה, הכנסת, הבנקים וקובעי מדיניות אחרים ולכן חשיבותו רבה. לפי דעתי, ישנן כמה בעיות עם המידע הנאסף על-ידי הלשכה, כמו התעלמות מאתניות (הנתונים לגבי מי שנולד בישראל הם דור אחד אחורה, מתוך הנחה כי הבדלים אתניים ייעלמו בדור השלישי, הנחה שהיא, לכל הפחות, בעייתית), חלוקה שנויה במחלוקת ללאומים (לא ברור מהו הלאום של הישראלים, ולא ברורה דתם של אלה שהגיעו לישראל מתוקף חוק השבות אך אינם מוכרים כיהודים על ידי הממסד הדתי בישראל) ועוד. יחד עם זאת, אתר הלמ"ס הוא מקור מידע מצוין ועדכני לכל מחקר איכותני וכמובן כמותני במדעי החברה. באופן כללי, אין בארץ מכון מחקר שיכול להתחרות בהיקף הנתונים שהלמ"ס מספק ובאיכותם.

אתר נוסף הוא הספרייה הוירטואלית של מט"ח. האתר מהווה מעין אינדקס למאמרים אקדמיים רבים במדעי החברה והרוח, שנבחרו באופן אקראי. יתרונה של הספרייה נמצא בזמינות ובפשטות הפעלתה, אך נדמה כי רב המאמרים באתר אינם ארוכים דיו, הנושאים שלהם עוסקים לרוב בנושאים טריוויאליים, ורוב המאמרים עוסקים בנושאים המהווים מעין הקדמה תמציתית בכל תחום (למשל אדיפוס המלך, חשיבה, מדע ומוסר אצל הפרימיטיבים או ערך קצרצר על מרקס של פרופ' אבנר דה שליט). ניתן להשתמש באתר זה כמקור מידע אקדמי, אך כדאי לבסס את הכתוב בו גם על פי מקורות אחרים: האתר נועד בעיקר בכדי לספק מבוא ראשוני על נושא מסוים, ולא לספק מידע כולל ועדכני לגביו. אפשר להתייחס לאתר כאל השלמה אקדמית יותר, אבל גם קצרה יותר, לכתוב בויקיפדיה.

האתרים הבאים ברשימה מנסים להוריד את האקדמיה ממגדל השן. הם מציעים מידע מהימן, אך מסרבים להישמע לכללי הפרסום והמקורות הנוקשים של האקדמיה. בכך, הם מציעים בעיניי מעין דמוקרטיזציה של הידע. הראשון שבהם הוא אתר הגורם האנושי, ובמיוחד החלק שעוסק בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. זהו אתר שמרכז ידיעות מעולמות תוכן שונים הנוגעים לאדם או להוויה האנושית. למרות שמאחורי האתר עומדים אקדמאים, זהו ניסיון מעניין לטשטש את החלוקה האקדמית לתחומי ידע פרופסיונאליים. דוגמה טובה לכך היא החלוקה לקטגוריות באתר: אנשים ותזונה, אנשים פשוטים, מדעים ואנשים או הבריאות שלך. ייחודו של אתר זה הוא ריכוז פוסטים מעניינים ורלוונטיים מרחבי הבלוגספרה הישראלית, וריכוזם במייל הנשלח לרשימת התפוצה של האתר. האתר אינו מבחין בין כתבות, מאמרים אקדמיים או פוסטים והוא מרכז את כולם כשווים.

 

המעניין מכולם הוא אתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". אתר זה, המרוכז על ידי פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג, הוא מדריך מעניין ויחיד מסוגו לחברה הישראלית, או מעין אינציקלופדיה עדכנית לחברה זו. הוא כולל מאות ערכים השונים בהעמקתם (מעמוד עד מאה עמודים לערך) על נושאים רבים ומגוונים בחברה הישראלית ולכולם מקום שווה. כך, פלאפל בניו יורק, אתר פארפש, אתר קבלה לעם, הסלט במסורת היהודית ישראלית או ישיבת חוט של חסד בירושלים. האתר מתיימר לכסות, תיאורית, את כל הנעשה בחברה הישראלית. כלומר האתר אינו מתיימר לספק מסגרת ניתוח והסבר של תופעות בחברה הישראלית, אלא רק לתאר את כולן, או לפחות את חלקן הגדול. נדמה לי שכיום אף אחד לא יתיימר להקיף את כל הנעשה בישראל במקום אחד, וחוקרים יעדיפו להתמקד בתופעות שוליות בחיים החברתיים. ניסיון זה מזכיר לי במעט את הניסיון השאפתני של פרופ' אייזנשטדט ז"ל ("החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות", 1966) לכתוב ספר מקיף וכולל על החברה הישראלית בכללותה. איני יודע האם ניתן להסתמך על הכתוב באתר בעבודות אקדמיות: מצד אחד האתר נכתב על ידי אקדמאים והם מרבים לצטט מאמרים אקדמיים, אך לא רק אקדמיים. מנגד, ניתן לטעון כי הם כותבים בצורה שאינה תואמת תמיד את המקובל באקדמיה. יחד עם זאת, קשה להכחיש שהאתר מהווה מקור מידע מצוין, ראשוני ואף יותר מכך, על תופעות וסוגיות בקרב החברה הישראלית, ודומני כי ניתן להשתמש בכתוב בו כמעין חומר המצוי בין טקסט תרבותי למחקר אקדמי.

כותבי הערכים מתבססים על מאמרים אקדמיים, כתבות מהאינטרנט, ראיונות, סרטונים מהיו-טיוב. נדמה כי כל מקור לידע קביל עבור כותבי הערכים. בנוסף, הערכים מלווים בתמונות רבות הממחישות את הכתוב, בניגוד לנעשה במאמרים אקדמיים 'יבשים' שכוללים בדרך כלל טקסט כתוב בלבד. באתר ישנן תערוכות רבות על הנעשה בישראל, שבהן הושקעה הרבה פחות עבודה ונדמה כי הן משקפות את התמונות שהאתר הצליח להשיג ולא תמונה של כלל החברה הישראלית. בנוסף, קיימת באתר גם גלריה וירטואלית לתערוכות העוסקות בחברה הישראלית.

ראשית, יש לברך על קיומו של מדריך כזה המאפשר להכיר את החברה הישראלית במהירות, על כמעט כל תת התרבויות הקיימת בה. בניגוד לאתרים אחרים, האתר הינו חינמי לחלוטין וכל המידע בו פתוח לציבור ונדמה כי מטרתו היא הפצה של ידע בקרב הגולשים. יתרון נוסף, ובכך הוא נבדל מויקיפדיה, הוא שלא כל אחד יכול לערוך את הערכים, אלא רק לאחר שעורכי האתר אישרו את הכתוב. דבר זה מונע ממידע מוטה או שגוי להתפרסם, וכאן אני נוגע באחד החסרונות של האתר, לדעתי. הוא מתיימר לתאר את המציאות כהווייתה ולהימנע משיפוטיות כלשהי. למרות שיוצרי האתר מודעים לכך שמשימה זו אינה אפשרית, ניכר כי האתר בנוי כך. לא ניתן מקום כלל לדעה אישית, ולעיתים נדמה כי הכתוב בו דומה לתיאור יבש של תופעה חברתית. למרות יומרה זו, ניתן לראות כי המידע באתר אינו מתחלק שווה בשווה בקרב הקולקטיבים הישראלים – וכאן אני מתכוון לכך שניתן משקל רב יותר לערכים העוסקים בקבוצות שאינן הגמוניות. מצד אחד, ממצא זה משקף מעין התעניינות חשובה של ההגמוניה בקבוצות חברתיות אחרות, ומנגד, ניתן לטעון כי הימנעותם של כותבי הערכים מכתיבה רפלקסיבית חוסמת הבנה טובה יותר של הטקסט. מבחינה זו, האתר מזמן ניתוח סוציולוגי כטקסט תרבותי. חסרון נוסף טמון בשוויון המוחלט של הערכים, כאשר ערכים ארוכים וקצרים, גדולים או קטנים, שוליים או מרכזיים, חשובים מאוד או חסרי חשיבות זוכים כולם לאותה התייחסות במדריך. לסיום, נראה כי ערכים רבים עוד חסרים העמקה ומכילים מידע ראשוני בלבד, ואני חושב שלקוראי פקפוק באשר הם יש יכולת לשפר ולהוסיף למדריך חשוב וחלוצי זה דרך במת השיח הנמצאת באתר.

 

איתי ארצי הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובית הספר לחינוך.

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

מאמרכת 26

מאת: מערכת פקפוק

אירועי השבועות האחרונים – המהפכות בעולם הערבי, ההתערבות הבינלאומית בלוב ורעידת האדמה ההרסנית ביפן, מדגישים את תהליכי הקוסמופליטיזציה (כפי שמכנה אותם אולריך בק) שעובר העולם, את ההשפעות הגלובליות של  התרחשות נקודתית ואת ההאצה במהירות בהמתרחשים שינויים אלו. כדי לנסות ולהדביק את הפער שפותחת המציאות על הידע המדעי פונים חוקרים רבים לרשת במטרה לתת תגובה רלוונטית לשינויים המהירים.

קרא עוד
בפינה חדשה, סוציולוגיה/אנתרופולוגיה 2.0, נסקור דיונים ומחשבות של סוציולוגים ואנתרופולוגים על ענייניי היום. הפינה הראשונה תעסוק במה שמכונה "מהפכת הפייסבוק", ותסקור את  מחשבותיהם של אוני וויקאןמנואל קסטלסדיויד פרייסעמנואל וולרשטיין ואחרים על המהפכות בעולם הערבי.

זו הזדמנות טובה להזכיר ש'פקפוק' מביא מדי חודש מגוון פינות שמטרתן להציג את האנשים, המחקרים ותחומי העניין של אנשי הסגל והסטודנטים במחלקה:

'בחזית המחקר' היא פינה הסוקרת את ההתפתחויות באחד מתתי התחומים של הסוציולוגיה או האנתרופולוגיה: עמליה אוליבר כתבה על הסוציולוגיה של הרשתות, שירי קטלן על הסוציולוגיה של המדע, שי דרומי על הסוציולוגיה של המוסרועוד. 'מיקרו סקופ' היא אחת הפינות הותיקות בעיתון, בה דוקטורנטים במחלקה כותבים על עבודת המחקר שלהם, למשל זהר גזית על מוות בחברה הישראלית, טליה שגיב על זהות עדתית כפולה, גילי המר על כינון זהות נשית בקרב נשים עיוורות  ועוד, והפעם, מיכל אסא ענבר על הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין.

'זרקור אתנוגרפי', היא פינה שחנכנו בתחילת השנה, המצטטת קטע קצר מיומן השדה של חוקר במחלקה בנסיון לתת טעימה משדות מחקר שונים. התפרסמו כבר קטעיםמעבודת השדה של אמיר בן כהן על טיולו במונגוליה, דקל קנטי על נסיעתו לאומן עם חסידי ברסלב, בת שבע הס עלמוסלמיות בהולנד, ובגליון הנוכחי, ליאה טרגין-זלר  על צניעות בקרב נערות חרדיות.

'החיים שאחרי' היא פינה בה מאפשרים לנו בוגרי המחלקהמבט חטוף אל העתיד וכותבים על עבודתם הנוכחית ועל הצורות בהן לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה השפיעו על חייהם, ולדוגמה, פינותיהם של ורד אסיףאסף חזני  ולילך וסרמן.

וכרגיל, אנחנו מזמינים את כל קוראינו להגיב באמצעות הדואר האלקטרוני שלנו: pickpook@gmail.com.

קריאה מהנה,

המערכת.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"מעורבבים" – יש דבר כזה? || טור מיקרו-סקופ

מאת: טליה שגיב

רצף משימות מבהיל ומרגש עומד בפני הנרשמים ללימודי דוקטוראט: למצוא נושא, למצוא מנחה, לכתוב הצעה, להתחיל באיסוף נתונים. אתאר את ההתמודדות שלי עם רצף משימות זה בקיצור רב, ואני מזמינה תלמידים לתואר שני שמעוניינים לשמוע את הדברים בפירוט רב יותר, ליצור איתי קשר  talia.sagiv@gmail.com.

קרא עוד

את הנושא שלי מצאתי על חוף הים. ישבתי תחת שמשייה והסתכלתי על האנשים סביבי. ניסיתי לנחש מאיזה מוצא כל אחד מהם. היו כאלו שידעתי בוודאות שהם אשכנזים, או כאלה שהם מזרחיים. פה ושם הרגשתי שאני אפילו קולעת לארץ המוצא

המדויקת והיו כאלו שלא יכולתי לנחש מה הם. רוב-רובם של הישראלים שהיו סביבי, נולדו בארץ. אז למה, שאלתי את עצמי, למה זה עדיין כל כך מעניין, עניין המוצא? ובבת אחת ידעתי שזה יהיה נושא המחקר שלי: ישראלים שהם גם מזרחיים וגם אשכנזים. תקוותי היא שאוכל לענות במחקר זה על שתי שאלות – אחת באשר לאופיו של המתח הבין-עדתי בישראל בת ימינו, והשניה עוסקת בחווית היומיום של הישראלים ה"מעורבבים" מבחינת מוצא, בעלי הזהות ההיברידית, כביכול.

 

מי כאן מעורב ?

מי כאן מעורב ? מתרחצים בתל אביב 

 

בעניין מציאת מנחה לדוקטוראט, אני מצטטת עצה שקיבלתי מדוקטורנטית ותיקה ממדעי הרוח – "תשתדלי למצוא מנחה שאת מסוגלת לשמוע ממנו ביקורת מבלי להתפרק, ושהנושא שלך נראה לו חשוב ומסקרן". הנושא, שבהתחלה לא היה כה חד ובהיר, קיבל הגדרה ו"גבולות גזרה" לאחר כמה וכמה שיחות שניהלתי עם המנחה שלי, פרופ' גד יאיר. אחרי שיחות אלו, ושנה שבה קראתי הרבה ספרים על הנושא, התיישבתי לכתוב את ההצעה. במפתיע, אחרי זמן בישול כה ארוך, הצלחתי לכתוב אותה תוך פחות מארבעה חודשים.

לאחר אישור ההצעה ניצבו בפני שלושה אתגרים מרכזיים: איסוף נתונים, מציאת מיקוד תאורטי ותחילת תהליך הכתיבה. די מהר גיליתי שקשה לי לאתר מרואיינים מבלי להפעיל יתר על המידה את רשת הקשרים האישית שלי. זו בעיה, משום שמאד לא רציתי לראיין קבוצה מוטה והומוגנית (כלומר, ירושלמים בני שלושים בעלי השכלה גבוהה). הפתרון שמצאתי היה לוותר על כל סוג של בושה או עכבות, ולדבר עם כל מי שמוכן לעזור לי. כך, למשל:

 

(שיחה עם נהג אוטובוס בדרכי לראשון לציון):

אני: כמה זה לראשון?

הנהג: הלוך חזור?

אני: לא, רק הלוך. אחרי זה אני נוסעת לאשדוד.

הנהג: מה איבדת באשדוד?

אני: אני צריכה למצוא מרואיינים. אני מחפשת אנשים שהם מעורבים, עם הורה אחד מזרחי ואחד אשכנזי.

הנהג: הנה מצאת. אני חצי-חצי.

אני: באמת? ותהיה מוכן לשתות איתי קפה כשנגיע לראשון?

הנהג: למה לא.

 

בראשל"צ ראיינתי את הנהג ואז הלכתי ממרכז מסחרי אחד למרכז מסחרי אחר, פתחתי דלתות זכוכית ונכנסתי לקוסמטיקאית, ללשכת מתווכים, לירקן, למועדון-בריאות, למאפייה, למרפאה ולעוד כמה עסקים קטנים. שאלתי את הנכנסים ואת היוצאים אם הם במקרה ממוצא עדתי מעורב. מצאתי עוד כמה מרואיינים. אחר כך נסעתי לאשדוד. וכך הלאה.

לאחר שמצטברת מסת חומר מסוימת, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים, בעיקר עם חוקרים מנוסים, ולנסות להבין לאיזה כיוון כל העסק המסורבל הזה שט. השיחות שערכתי עם המנחה שלי, ועם ד"ר יהודה גודמן, ד"ר עזיזה כזום, ד"ר מיכל פרנקל, וד"ר אורי כהן (מאוניברסיטת מתל-אביב), וכן עם עמיתי הדוקטורנטים, עזרו לי להבין ליד איזה מזח תאורטי כדאי לי לנסות לעגון, מבלי להיתקע במצב הבוסרי והמוכר שבו "יורים לכל הכיוונים".

בשלב הבא, שלב הכתיבה, אפשר לדבר עם מליון אנשים, אבל בסופו של דבר מדובר בתהליך של בודד, של אדם בודד, מול מחשב. בשביל להתקדם אל עבר הפן המדיטטיבי שבעניין, אני מתחילה כל התמקמות מול המחשב בשעה של שקלוט ראיונות. זה מרגיע מעט את תחושת השיתוק. חוץ מזה, הקולות שעולים מהטייפ מזכירים לי מה בעצם כל כך מעניין פה, מחזירים את הלהט ובועטים החוצה את המחשבות המייאשות והבלתי נמנעות ("לא יצא מזה כלום"). הכתיבה בשלב הראשוני היא בעיקר תהליך של בחירה וסינון – מה נשאר בחוץ ומה נכנס - ציטוטים, מובאות ממחקרים אחרים ומטקסטים תיאורטיים. בשלב הבא, שמנוסים ממני הבטיחו שהוא לא פחות קשה, אצטרך לערוך את הכל, ללטש, ולגלות איפה יש חורים ובורות בחיבור שלי.

ומה עושים עם כל מה ש"נשאר על רצפת חדר העריכה", כמאמר המשורר? ציטוטים ורעיונות יפים, מעניינים אך-לא -רלוונטיים, אני שומרת בתיקייה מיוחדת. ממנה יצאו, כך אני מקווה, תנובות אקדמיות ואחרות, בהמשך הדרך.

טליה שגיב - talia.sagiv@gmail.com

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מדריך המתרגלת הצעירה לגלקסיה

מאת: נועה ברגר

השעה ארבע אחר-הצהריים. אני עומדת בכיתה הקטנה שאין בה הרבה אוויר (או שאולי לי אין הרבה אוויר?) ולצערי גם אין בה מחשב או כסא בשבילי – לסטודנטים דווקא יש גם מחשבים וגם כסאות. בארבע השורות הארוכות שמולי ישובים 40 אנשים שאני לא מכירה, חלקם לא צעירים ממני בהרבה (אם בכלל) ושותקים. איזה שקט. אני חשה רצון עז להתיישב על הכסא הכתום הריק שמולי, בשורת הסטודנטים הראשונה, או סתם ללכת הביתה. אבל אני לא עושה לא את זה ולא את זה, והשיעור מתחיל. לשמחתי, הכיתה שקטה משחשבתי. לצערי, הם כנראה המומים, ולא צוחקים מהבדיחות שכתובות במערך השיעור המפורט שלפני. וכך עוברת לה שעה וחצי שמרגישה כמו חמש.

קרא עוד

ארבעה-עשר שבועות לאחר מכן, שוב אותה הכיתה, ושוב אין אוויר. 35 מתוך 40 הסטודנטים שלי, שעכשיו אני כבר מכירה בשם ובפרצוף, יושבים ולועסים טופי (כי אולי שמפניה היא לא בחירה הולמת). לשמחתי, הם כבר צוחקים מהבדיחות שלי. לצערי, הם כבר לא כל כך שקטים. עוד שעה וחצי שהפעם מרגישה כמו עשרים דקות, ונגמר.

שלושת החודשים פלוס שבועיים שבהם עבדתי כמתרגלת בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' היו עבורי חוויה אחרת – חוויה מתישה, של רכבות הרים רגשיות ועבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אבל גם מסע מתגמל, מעשיר ומלמד. העבודה כמתרגלת, לפחות במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, איפשרה לי ולעמיתיי המתרגלים חופש בחירה וביטוי אישי עצומים. במרבית הזמן, זהו יתרון מבורך, אבל בחלקו, מעמיד אופי העבודה החופשי בפנינו, המתרגלים, מספר דילמות לא פשוטות

הקשיים המרכזיים שבעבודת המתרגלת, כפי שאני רואה אותם, הם שניים: האחד נוגע בתחומי אמות המידה להערכת הסטודנטים, והשני – בידע הדיסציפלינרי.

קורסי המבואות שאותם אנחנו מלמדים בנויים במתכונת של 'ארוחת טעימות', כאשר איננו מעמיקים בתחום תמטי או תיאורטי אחד, אלא מתפרשים על פני קשת רחבה ביותר של נושאים, מהם אנחנו מציעים לסטודנטים 'לטעום' על קצה המזלג. הטעם במבנה מניפתי שכזה מובן, אבל מציב בפני המתרגלים, ולעתים גם בפני הסטודנטים, מספר סוגיות מורכבות. במרבית המקרים נוטים חלקנו, במהלך התואר הראשון וגם לאחריו, להתמקצעות בהיצע מצומצם יחסית של תחומים תיאורטיים או תמטיים. מכאן עולה שאלה קשה לפתרון: איך להציג בצורה מעמיקה ומקיפה נושא שאינו תמיד תחום העניין העיקרי שלנו, ואיך, למען השם, להעביר לסטודנטים שלנו תחום מחקר שלם בשיעור אחד קצר שאורכו שעה וחצי?

הקושי המרכזי השני שאיתו נאלצתי להתמודד כמתרגלת הוא אמות המידה להערכת עבודת הסטודנטים – האם להשוות ממוצעים בין המתרגלים או שאולי יש דבר כזה 'קבוצה חזקה' יותר? מתי מגיעה לסטודנט הארכה בהגשת התרגיל ועד כמה יש להתחשב בנסיבות אישיות? עד כמה לקחת בחשבון את ה'הון התרבותי' שאיתו באו הסטודנטים מהבית?

במהלך החודשים האחרונים גיליתי כי קשה לי להתעלם מהדילמה שמציבה בפני ההתמודדות מול אותם סטודנטים מוכשרים, שבתחרות המהירה אל התואר הראשון מתחילים בעמדת נחיתות, בין אם על רקע לאומי או לשוני (ראו כתבתה של אנג'אם חוסיין) ובין אם על רקע אחר. ככלל, המערכת האוניברסיטאית אינה מספקת פתרון מספק לקשיים כאלה (אם כי ראויה לציון פתיחתה, לא בלי קשיים ניכרים, של קבוצת תרגול מיוחדת לסטודנטים ששפת אימם אינה עברית). וכך מצאתי עצמי יושבת, פעמים רבות מדי במהלך השנה, מול סטודנטים שאתרע מזלם ואינם בקיאים בשפה ה'נכונה' באקדמיה – תרתי משמע. הפתרון שמצאנו אני וחברי המתרגלים כולל שעות קבלה מורחבות, תרגולי חזרה, פגישות אישיות שלא בשעות הקבלה, מיילים אל תוך השעות הקטנות של הלילה ושעות קבלה שנמשכות גם אל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס.

כמה גדול היה הסיפוק שהרגשתי כשסטודנטית פלונית, שכנראה לא החזיקה ב'הון הנכון', הצליחה, בעזרת הרבה עבודה בבית וחצי שעה בשמש שמחוץ לכיתה יחד איתי, להגיע להישג המרשים של שיפור הציון שקיבלה ב-25 נקודות. גדול היה גם התסכול כשסטודנטית אלמונית אחרת, חריפה ומתעניינת, לא הצליחה, חרף מאמציה, לעבור את סף ה-80 בתרגילים שהגישה. ישנם כמובן כאלו שלא מתאפיינים לא בהון ולא ברצון, אך הפיתוי 'לפצות' את אלו שהדבר העיקרי שמונע מהם 'ליישר קו' הוא המקום שבו נולדו הוא גדול, וקשה עד בלתי אפשרי לסמן את הגבול שבו ההעדפה המתקנת הופכת למוגזמת. האחריות המוטלת עלינו היא כבדה במיוחד מכיוון שאנחנו יודעים כי סטודנט שנכשל אצלנו לא יוכל לעבור לשנתו השנייה לתואר – ולא לכולם יש את הפנאי והכסף להמשיך גם לשנה רביעית. במהלך השנה מצאתי עצמי עומדת לא פעם בפני הדילמה שבין מצוינות אקדמית לבין שוויון הזדמנויות: האם תפקידי, כמתרגלת, לתת קדימות למצטיינים או שאולי לאפשר לסטודנטים ש'באחריותי' נקודת התחלה שווה במירוץ המתיש אל התואר? לרוץ עם החזקים או לאסף את החלשים?

שבועיים לאחר השיעור האחרון. אני יושבת בחדר הסטודנטיאלי שלי ובודקת את הניתוח ה-39 במספר של 'היפה והחנון'. מימיני ערימת תרגילים מסומנים במרקר ורוד זוהר, סימן לכך שנבדקו.

ולסטודנטים שלי –  כפי שאמרו הדולפינים כשעזבו את כדור הארץ – היו שלום, ותודה על הדגים.

 

 נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומתרגלת בקורס מבוא לסוציולוגיה. 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בעקבות הכרעת הדין בעניין בן ארי: מכתב לעמיתה בהתהוות

מאת: ד"ר מיכל פרנקל

אני כותבת לך, סטודנטית בהווה או בעתיד, שעושה את דרכה במעלה המדרג האקדמי, נתקלת, אולי, בהתנהגות מן הסוג שתואר בהכרעת הדין, שומעת על התנהגות כזו, או "רק" מתמודדת עם השאלה מה תעשה אם התנהגות כזו תופנה אליה בעתיד. ואני כותבת בבטן מתהפכת ובכאב גדול מאוד שאינו מרפה מאז קראתי את הכרעת הדין לפני כשבוע. אני כואבת עם המעורבים, שאיבדו כה הרבה, כואבת את תחושת הכישלון האישי, של מי שלא ידע ולא הצליח למנוע, אבל בעיקר, את הסכנה לאבדן האמון בין סטודנטים ומרצים, אמון שמהווה בעיני את הסיכוי היחיד למנוע מקרים שכאלה בעתיד. ואני כותבת כדי להבטיח לך, שעם כל הכאב העצום שמתלווה לאירועים, יש בהם גם נקודת אור. הם חוללו שינוי באופן בו אנשים ומוסדות בתוך האוניברסיטה מבינים את סוגיית ההטרדות ומטפלים בה. ולכן, אם נתקלת באירועים שכאלה אני רוצה בעיקר לומר לך שאת לא לבד בהתמודדות הזו. יש סביבך אנשים שיעזרו בחשיבה, בעצה ובפעולה. אם יש לך את הכוח לבוא, אני מבטיחה להיות שם כדי לעזור.

קרא עוד

אם את מקווה למצוא בכתיבתי ניתוח של אירועי העבר והבהרת השגיאות שנעשו בטיפול בהם, אני חוששת שאאכזב אותך. במבט לאחור דברים רבים צריכים היו להיעשות אחרת, אבל לאף אחד מאיתנו את את הפרבילגיה לפעול במבט לאחור, כשהקלפים פתוחים והאינפורמציה מלאה. לכן אני כותבת לך כאן כשמבטי מופנה בעיקר קדימה.

אני כותבת לך בשמי בלבד. לא הוסמכתי לדבר בשם אחרים ואין לי עניין לדברר את אופני הפעולה של עמיתיי. אבל אני רוצה להבטיח לך שהשינוי כבר כאן, שלא חיכינו להכרעת הדין על מנת להתחיל בחשבון נפש אודות האופן בו יש לנהל את היחסים בינינו לבין הסטודנטים, לא חיכינו לתוצאות תהליכי הגישור במקרה קודם, כדי להבהיר זה לזו את דעותינו Not This Way.JPGאודות המקום בו עובר הקו הברור והמובהק בין מעורבות חברית בחייו של סטודנט ובקידום הקריירה שלו, לבין התנהגות בלתי הולמת, שחוצה את קו ההטרדה המינית. כמה מאיתנו, כל אחד בהתאם לתפיסת עולמו, היכרותו עם המתלוננות ועם התלונות, ובהתאם ליכולתו, ביקשו לתמוך, לסייע ולהושיט יד למי שנפגעה ופנתה לבקש עזרה. אנחנו עוסקים זה חודשים רבים בניסיון להבין איך התרחשו הדברים, ולנסות למצוא דרכים לנהל את חיי המחלקה והאוניברסיטה בעתיד באופן שלא יאפשר לדברים כאלה להישנות. למרות שנפלו טעויות קשות בטיפול בתלונות לאורך הדרך – חלקן דווקא מתוך מוטיבציה גבוהה לחקור את האירועים ולהרשיע את הנילונים – אני מאמינה שכיחידים, כמחלקה, כפקולטה וכאוניברסיטה התקדמנו, עקב בצד אגודל, בפיתוח המנגנונים שימנעו הישנות מקרים שכאלו ויבטיחו טיפול טוב ויעיל יותר במקרים שיובאו לטיפולה של המערכת, אם יובאו בעתיד.

במסגרת אותו מבט לעתיד, ולאחר חודשים רבים בהם אני חושבת, בעצמי ועם אחרים, על סוגיית ההטרדה המינית באוניברסיטה וצופה מן הצד בהתנהלות הדברים, אני רוצה לחשוב, איתך יחד, על איך מונעים את המקרה הבא.

מניעת יחסים שכאלה מתחילה כמובן באיסור גמור על מרצים לנהל מערכות יחסים מיניות ורומנטיות עם סטודנטים הכפופים להם, ובציות שלנו, כמרצים, לכללים אלה. האוניברסיטה התקדמה רבות בקביעת האיסור, אבל הרבה פחות בניסיון לאכפו, ואני מקווה שתימצא הדרך להתקדם גם בכיוון זה. אבל גם אם ה"מערכת" תפעל באופן התקין ביותר, וגם אם הנורמות ישתנו לבלי הכר, לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה. יותר מכך, נסיון השנתיים האחרונות לימד אותי את הלקח הכואב, שגם כאשר אנחנו מצליחים להתגייס ומנסים לפעול באופן הנחרץ ביותר כדי להגן על המתלוננות, ההתערבות היא תמיד מאוחרת מדי, לאחר שהפגיעה כבר התרחשה והנזק נגרם. לכן, גם לך יש תפקיד בהשתתפות במניעת האירועים עוד לפני שהתחוללו.

אז אני כותבת לך כאן בעיקר כדי להזמין אותך לחשוב ביחד על איך מבטיחים שאם יתגלגל תפוח האדמה הלוהט של הטרדה אל פיתחך, תדעי לפנות לקבלת הסיוע עוד לפני שטפטוף ההטרדה הופך למבול. אין לי, כמובן, כל כוונה להאשים את הקורבן או להעביר את האחריות לכתפי הסטודנטיות. מבלי להתיחס למקרים הספציפיים שהתרחשו במחלקה, מחקרים מגלים לנו שברובם המכריע של המקרים התנהגותה של הקורבן, שהיא לרוב הצד החלש במבנה הכוח במסגרתו מתרחשת ההטרדה המינית, אינה משנה את עניינו של המטריד בה. אבל אנחנו גם יודעים שהתנהגותה של האישה בהדיפת ההטרדה (ואיני מדברת כאן על הדיפת תקיפה פיסית), עשויה להשפיע על מידת הנזק שייגרם לה. כסוציולוגים, אנחנו מבינים, כמובן, שהיכולת להדוף הטרדה תלויה במשאביה החברתיים, האישיים ואפילו הכלכליים של המוטרדת, ולא רק בעצם רצונה להמנע מהטרדה. ככל שהמוטרדת תלויה במטריד, כלכלית (מלגות, העסקה ותקציבי מחקר), אינטלקטואלית ורגשית (כמקור של סמכות המעניק לה תחושת ערך כסטודנטית), כך קטנים סיכוייה להדוף את ההטרדה. ועדיין, הצעד הראשון במניעה ההוא ההבנה העמוקה ששתיקה והסכמה לא ימנעו נזק עתידי. מן הצד שלי, החובה הגדולה שאני רואה לעצמי במניעת מקרים עתידיים היא פשוט להיות שם, ולהציע תמיכה, עוד לפני שיחסי ההנחיה מתדרדרים ליחסי הטרדה – אם תחליטי לא לשתוק, אהיה שם להקשיב (ואני יודעת בודאות שאיני היחידה).

בימים האחרונים, כשסקרתי בראשי שוב ושוב את כל מקרי ההטרדה והיחסים המיניים והרומנטיים בין מרצים וסטודנטים שיצא לי לפגוש (רובם המכריע מחוץ למחלקה ולאוניברסיטה העברית בכלל), אני מבינה שגם כשנראה היה שהיחסים האישיים נעשו בהסכמה (ושאלת ההסכמה במסגרת יחסי מרות היא, כמובן, מורכבת במיוחד), הם הסתיימו, כמעט תמיד, בתשלום מחיר מצידה של האישה/סטודנטית. גם כאשר אני לוקחת בחשבון את סיפורי הנשים שנישאו למנחים שלהם, המדגם מלמד בעיקר על מקרים בהם אותן נשים הן שנאלצו לותר על קריירה אקדמית מבטיחה בה חפצו, לעבור לתחום לימוד אחר, או לצאת לגלות במוסד אחר כדי להימנע מלזות שפתיים.

אבל המצב חמור בהרבה במקרים בהם הסטודנטית כלל לא הייתה מעוניינת traintraks.JPGבהתפתחות היחסים – בין אם מדובר ביחסים מיניים או "סתם" ביחסי הנחיה המתרחשים בסביבה טעונה מינית היוצרת אי-נוחות מתמשכת – ומוצאת עצמה מעורבת בהם מתוך מחשבה שאם לא תעשה זאת, יפגע עתידה המקצועי ללא תקנה. במקרים אלה, אני מאמינה, פעולה משותפת של מרצים וסטודנטים תהיה אפקטיבית ביותר במניעת התפתחויות לא רצויות.

כשאני חושבת על התגלגלות של יחסים שכאלה, מרגע שהועלתה הצעה לא הולמת, או הופנתה רמיזה שמעוררת תחושת אי-נוחות, עולה בי המטאפורה של עליה על רכבת כשהמסילה שבורה. נכון, הבחירה שלא לעלות לרכבת כרוכה במחיר. הכרטיס כבר שולם, ברור שיהיה עיכוב, והאוטובוס שניקח במקום עשוי להיות איטי ונוח פחות מן הרכבת. אבל העליה לרכבת מבטיחה, כמעט בודאות, התרסקות כואבת. אם נגלגל את מטפורת הרכבת רק עוד מעט קדימה, נוכל לומר, בודאות גבוהה, שהאחריות למניעת הנסיעה מוטלת בראש ובראשונה על נהג הקטר. גם אם הוא ממהר, וגם אם הוא מאמין שלא יגרם כל נזק אם יצא לדרכו, תפקידו לעצור! מובן שאם יצא לדרכו, חובתינו לשאול מה יכולה הייתה הנהלת הרכבת לעשות כדי למנוע את התאונה המתרגשת. אבל בסוף היום, הדרך הטובה ביותר להישאר בחיים היא פשוט להמנע מלעלות לרכבת. לכן, אם נתקלת ברמיזות המעוררות בך אי-נוחות, אם נתקלת בהטרדה או אם תתקלי בה בעתיד, הייתי רוצה לקוות שתבחרי (ככל יכולתך) להימנע מלעלות לרכבת, גם אם זו בחירה קשה שנזקיה מבהילים. כחברה בסגל המחלקה וכיועצת המ.א. אני מבטיחה להציע אוזן קשבת, רעיונות לפתרון, ואם יש בכך צורך, גם סיוע במציאת מנחה חליפי. אני מקווה שהידיעה שאינך לבד בהתמודדות עם מורכבותם של יחסי סטודנטית-מנחה/מרצה, ושיש במחלקה ובאוניברסיטה מי שיקשיב ויעזור, עוד לפני שהתפתחה מערכת מורכבת, תסייע לנו למנוע התפתחויות עתידיות שכאלה.

ואם יש לך רעיונות נוספים לפעולה משותפת למניעת הטרדות עתידיות, אשמח לשמוע ולהתגייס לקדמם.

 

שלך,

מיכל

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

החיים שאחרי: על בוגרי המחלקה אנשים ולא תיאוריות

מאת: שני קרני

לאחר 5 שנים מסיום התואר הראשון, ולקראת כתיבת המסמך הזה, הזמנתי את עצמי מחדש ל"פגישה עם הסוציולוגיה". ניגשתי לספריה במכללת ספיר וחזרתי על אחד המנהגים החביבים עלי מימי התואר הראשון – דפדוף מהיר בספרים במדף הסוציולוגיה. שני קרני, מנהלת הלל מאז התואר הראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה (דגש על אנתרופולוגיה – בשבילה בעצם הגעתי), הספקתי לעשות תואר שני בקרימינולוגיה. לאורך השנים באקדמיה הספקתי לשנן (ולשכוח) תיאוריות רבות, וקורסי המבוא, כמו הרבה דברים אחרים, נראים לי כמו זיכרון עמום. יחד עם זאת, רבים מהדברים שלמדתי מאוד רלבנטיים לחַיַּי היום, ומשמשים אותי בעבודתי.

קרא עוד

במהלך לימודי התואר שקעתי בתיאוריות, קראתי מאמרים, שיננתי חומר למבחנים, כתבתי עבודות על נושאים משמימים, והצבתי מספרים בנוסחאות סטטיסטיות. עד היום יש לי טראומה מסטטיסטיקה ומהמושג "תיאוריות סוציולוגיות" (על שם הקורס הידוע לשמצה לפחות בתקופתי; מקווה שזה השתנה מאז). בדיעבד, אני מבינה כי הנושאים בהם עסקנו היו מאוד מעניינים, וכי התואר כולו הכיל תחומי ידע רבים שלפעמים לא הצלחנו לראות מרוב שכיסו אותם בחובות אקדמיות שהסוו את תחושת העניין והסיפוק האינטלקטואלי.

הסיבה שהגעתי למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא תחום האנתרופולוגיה. סוציולוגיה, מבחינתי, היתה פרט שולי שנלווה לתואר שבאמת עניין אותי. עניינו אותי ההיבטים החברתיים-תרבותיים של האנושות, ופחות עסקתי בשמות המפוצצים והיוקרתיים שהסוציולוגיה נתנה להם. העדפתי להתייחס לשיחה בין שני אנשים כשיחה, ולא כאינטראקציה חברתית. בראייה לאחור ניתן בהחלט לומר כי הסוציאליזציה שלי לתוך המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עלתה יפה,  ועד היום אני לפעמים מנתחת סיטואציות חברתיות שאני נקלעת אליהן בהתאם לתיאוריות סוציולוגיות שונות (המעט שאני עוד זוכרת).

דוגמא לכך ניתן לראות אצל הוגה הזכור לי במיוחד – אמיל דורקהיים. דורקהיים הבין את משמעותה וחשיבותה של החברה כמכלול, וציין כי בסופו של דבר, החברה גדולה יותר מסך היחידים בה. לכן, בעצם, יש לה קיום משל עצמה, כל עוד היחידים בתוכה מפנימים את ערכיה, ומשתלבים בתוך התמונה הכוללת (בין אם הם שמים לב לכך או לא). לפי דורקהיים, אין עניין להתמקדות מחקרית ביחידים בחברה, וצריך לנסות להבין את החברה כמכלול – בכך טמון הקסם של הבנת ההתנהלות החברתית. הוא אף מתייחס להתפתחות הטכנולוגית ומפריד בין הקהילה המסורתית (סולידריות מכנית) אשר היתה מקובלת בעבר, לבין הקהילה המודרנית (סולידריות אורגנית). המעניין הוא שכיום, לדעתי, נוצר מין מודל חדש המשלב בין שתי הקהילות אותן הציע דורקהיים לפני כמאה שנה. היום רווח הרעיון של מגורים בקהילות חדשות, או גרעיני התיישבות, המבוססים על איזשהו רעיון מוסרי וערכים משותפים, אך יש בהן אלמנט פונקציונאלי מודרני בו ישנה תלות הדדית בין השותפים. הפונקציונאליות אף באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן להשתלב בסוג כזה של קהילה באופן ספונטני, אלא צריך לעבור מיונים והליך קבלה על מנת לבחון אם אותו אדם הוא בעל פוטנציאל להשתלב בקהילה, לפי מטרותיה. אני מניחה שהנושא הזה יכול להוות קרקע פורייה לעבודות סמינריוניות בדורות הבאים של תלמידי סוציולוגיה.

כיום אני עובדת בהלל במכללה האקדמית ספיר, ארגון המזמן לסטודנטים וצעירים את האפשרות לקחת אחריות על זהותם היהודית, וזאת דרך עשייה משמעותית בקהילה ובחברה. בעבודתי, אני מיישמת כלים רבים שרכשתי בלימודי האנתרופולוגיה, כשהעיקרי שבהם הוא שעבודה עם אנשים היא חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. בהלל אנו מנסים למצוא "סמלים תרבותיים" הרלבנטיים לחיי הסטודנטים והצעירים איתם אנו עובדים, וליצור "שפה" משותפת המובילה ליצירה ולעשייה משמעותית עבורם בתחום של זהות ותרבות יהודית. אם נחזור לדורקהיים, אני מקווה שבעבודתנו בהלל אנו "מערערים" על התאוריות שלו, בדרכנו שלנו. אנו מנסים לבחון מחדש את ה"עובדות החברתיות" הקיימות בתחומים שונים ואת הרלבנטיות שלהן. לא מתוך רצון למרוד, אלא מתוך מטרה לגרום לצעירים וסטודנטים לבחור להזדהות איתן מרצונם, ולאו דווקא בגלל שזו נורמה חברתית הנכפית עליהם, במודע או שלא במודע. לכן, הדגש שלנו הוא דווקא על היחידים בחברה, כמייצגים של החברה כולה.

לסיכום, ניתן לומר כי כל עוד האנושות תמשיך להתקיים, תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות תמשכנה להיות רלבנטיות. אני רק מקווה כי בסופו של דבר נזכור כי המהות זה האנשים, ולא התיאוריות.

 

שני קרני היא מנהלת הלל במכללת ספיר, ובעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ותואר שני בקרמינולוגיה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כנסים רבותיי, כנסים: על הכנס "היסטוריה ופילוסופיה של הכלכלה"

מאת: מתן שחק

כשעוברים במסדרון המוביל למחלקה, מתגנבות לזווית העין כרזות המודיעות על כנסים וימי עיון. לפעמים הן נודדות למרכז טווח הראיה ואף זוכות לקריאה מהירה או מדוקדקת. לעיתים נדירות אף יותר הן גורמות לצופה המשתהה (שבדרך כלל חוסם את המסדרון באופן זה או אחר) לכתת רגליו וממש להגיע לכנס. בשורות הבאות אספר על כנס בו ביקרתי (בחלקו), על הנושאים שנידונו בו, על המשתתפים והאורחים, ולבסוף אציג כמה תהיות על מקומם של כנסים בחיים האקדמיים של סטודנטים בארץ.

באמצע החודש שעבר התקיים כנס בן שלושה ימים בנושא היסטוריה ופילוסופיה של הכלכלה. היום הראשון התקיים באוניברסיטת תל אביב, השני באוניברסיטת בן-גוריון, והשלישי במכון ון ליר בירושלים. למרות רצוני להשתתף גם ביומיים הראשונים, מחירי הדלק והכרח הפרנסה שכנעו אותי להגיע ליום האחרון בלבד.

קרא עוד

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

 

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בצבת של תנועת מלקחיים

מאת: ארז מגור

בחודש שעבר התקיים הכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית. הכנס נערך במכללה האקדמית תל-אביב יפו וכותרתו הראשית הייתה – "תרומת הסוציולוגיה? מפגשים עם תחומי-דעת משיקים". בנאום הפתיחה ציין נשיא האגודה, הפרופ' משה סמיונוב, כי הכנס יתמקד ב"סוגית מקומה של הסוציולוגיה בחברה ומערכת יחסי הגומלין של הסוציולוגיה עם תחומי ידע ומחקר אחרים", כאשר "בדיונים ניתן יהיה לבחון את המתח הקיים בין המחקר האקדמי הבסיסי מחד גיסא, והמחקר היישומי והמעורבות הציבורית מאידך גיסא." גם נשיא המכללה, הפרופ' ישראל צנג, הדגיש שהשאלה המרכזית העומדת לדיון במסגרת הכנס היא "תרומתה [של הסוציולוגיה] הן למחקר המקומי והעולמי והן, לא פחות חשוב מכך, לחברה הישראלית."

קרא עוד

למרות שבמהלך הכנס הוצגו הרצאות על נושאים שונים ומגוונים, שאלה זו בהחלט עמדה במרכז הכנס, כאשר היא עוברת כחוט השני בפאנלים בדיונים המרכזיים. יחד עם זאת, ולמרות ההסכמה הכללית על כך שהסוציולוגיה בהחלט צריכה לתרום לתחומי דעת שונים, ולחברה הישראלית בפרט, לא התקיים כמעט דיון באשר לשאלה: איזו סוג תרומה מצד הסוציולוגיה בכלל אפשרית?

תרומה אחת הוצעה על-ידי פרופ' דליה מור, דיקאן המסלול האקדמי במכללה למינהל וראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני בה, אשר דיברה במסגרת מליאה שעסקה בשאלה: "מהו מקומה של הסוציולוגיה בעיצוב המדיניות?" פרופ' מור התייחסה בדבריה לסטודנטים לסוציולוגיה ולאופן שבו אלו מרגישים שהם אינם מוצאים דרך להשפיע על החברה באמצעות התואר שהם רוכשים. לטענתה, המכללה למנהל, ומכללות אחרות, מצאו לכך פתרון. קודם כל, הם אינם מעניקים תואר בסוציולוגיה, אלא תואר ב"מדעי ההתנהגות". תואר בשם זה, היא טענה, הרבה יותר פופולארי, מושך סטודנטים רבים יותר ואף היות והוא מוערך יותר מחוץ לאקדמיה, הוא מגדיל את הסיכויים של בעל תואר זה להשפיע על החברה.

דרך נוספת לעשות זאת, טענה פרופ' מור, היא להעניק תארים מתקדמים בייעוץ ארגוני. לטענתה, תואר זה יקנה לתלמידים מקצוע שבעזרתו יתאפשר להם להשפיע בצורה משמעותית יותר על החברה. היא סיפרה כי במהלך הכנס ניגשה אליה סטודנטית מיואשת הלומדת לתואר שני באוניברסיטה, אשר התייעצה עמה לגבי העתיד הצפוי לה עם תואר שני בסוציולוגיה. "מה אני אעשה עם זה?" שאלה הסטודנטית. הפתרון הינו פשוט, הציעה פרופ' מור, עליך להציג את עצמך בתור "יועצת ארגונית". עם הכשרה זו, הסבירה לסטודנטית, יש לך מה להציע לשוק. מדברים אלו, ניתן להסיק כי התשובה של פרופ' מור לשאלה אודות תרומתה של הסוציולוגיה הינה פשוטה –הסוציולוגיה יכולה לתרום ולהשפיע בתחומים בהם יש ביקוש למרכולתה במסגרת השוק.

באותו המושב השתתף גם פרופ' מיכאל שלו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. פרופ' שלו דיבר על הניסיון שלו בתור אקדמאי להשפיע במסגרת פורומים ציבוריים וחברתיים, ועל התסכול שהוא חש מאי-ההצלחה של ניסיון זה. לטענתו, חוסר הצלחה זה נובע בעיקר מהפערים הגדולים, ואולי הבלתי-ניתנים לגישור, הקיימים בין המחקר הסוציולוגי הביקורתי לבין הממסד. בבסיס פערים אלו, הוא טען, עומדים לא רק פערי שיח וז'רגון (כפי שטענה ענת סרגוסטי באותו הפאנל) אלא גם פער מהותי הקיים בהנחות היסוד המנחות את הגופים השונים.

אך הניתוק בין הממסד לסוציולוגיה לא התקיים מאז ומתמיד, ודבר זה הוזכר והודגש באופן ברור במושב האחרון של הכנס, שתחילתו הוקדש לזכרו של מי שייסד את הסוציולוגיה הישראלית ועמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית והאגודה הסוציולוגית במשך שנים רבות: פרופ' שמואל נוח אייזנשטדט. כפי שסיפר פרופ' עזריה, למרות הצלחתו הגדולה בזירה הבינלאומית, אייזנשטדט מעולם לא זנח את הזירה הישראלית. בשנות החמישים והשישים הוא הפך את סגל המחלקה לסוציולוגיה לקבוצת מחקר שהייתה מוקדשת לחקר היבטים מרכזיים של החברה הישראלית: הקיבוץ, המושב, העלייה, החינוך, תנועות הנוער, היהדות, הצבא ועוד. עשייה זו התבוננה מקרוב על המפעל הציוני והייתה הראשונה שחקרה אותו. עם-זאת, כיום קיימת הסכמה רחבה על כך שמחקרים אלו לא נעשו מפרספקטיבה ביקורתית ואף היו מגויסים כמעט באופן מוחלט ליצירת צידוק לפרויקט המדינתי הצעיר.

לאור שתי דוגמאות אלו, נראה כי תרומתה של הסוציולוגיה לחברה הישראלית מתאפשרת בשני נתיבים עיקריים: דרך חיבור עם דרישות השוק, או דרך חיבור עם הממסד הלאומי. את הטענה הזו השמיע פרופ' אורי רם, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת פאנל בנושא: "הסוציולוגיה הישראלית – עבר, הווה, עתיד". במושב זה טען פרופ' רם כי בעידן הנוכחי לכודים מדעי החברה והרוח בישראל "בצבת של תנועת מלקחיים" המשנה את מבנה ותכני הידע. הצד האחד של המלקחיים הינה הדרישה ממערכת ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה להגיון הניאו-ליבראלי, שאחד מתוצאותיה הינו "ייבושם" של תחומי דעת רבים הנתפסים כ"חסרי תועלת". במקביל, במישור הלאומי מתעוררת דאגה לגבי תחומי דעת הנתפסים ככאלה התורמים מבחינה לאומית, מה שמוביל בתורו ל"תמיכה ייחודית מטעם המדינה ומוסדות ציבוריים ופרטיים" לתחומים אלו בלבד. התוצאה של תהליכים דיאלקטיים אלו, טוען פרופ' רם, היא חיסולם של מדעי החברה והרוח ה"עוסקים במדע בסיסי ובמדע ביקורתי". תהליך דיאלקטי זה מתאר בצורה ברורה את הנתיבים אותם מייצגת גישתה של פרופ' מור מחד, והמורשת של אייזנשטדט מאידך.

בדבריו, פרופ' רם אמנם העמיד סימן שאלה גדול באשר לסיכוי וליכולת של הסוציולוגיה לתרום ולהשפיע בכיוונים שאינם מתיישרים עם רצון ודרישות השוק מצד אחד, או עם פעולות הממסד מצד שני. יחד עם זאת, הוא לא השאיר ספק באשר לתפקיד שלדעתו צריכה הסוציולוגיה לשאוף למלא: הניסיון לשמש כמדע ביקורתי, שאינו משתף פעולה עם התהליכים החברתיים והכלכליים שמאפיינים את ישראל של היום, אלא שואף לנתח אותם, לנסות להבינם ואף לבקר אותם.

 

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

 

קראו פחות