כששאלתי סטודנטים מהחוג מה הם חושבים, ענו לי שזה סתם נראה ככה, כי רק בשנה א' כולם נפגשים בקורסי החובה, המהווים את חלק הארי מהמערכת. זו התשובה המובנת מאליה, אבל בתור סוציולוגית, היא לא הספיקה לי. שיחה פשוטה עם גד יאיר הניבה תשובה שונה, אמפירית ומדוייקת יותר, אך צפויה – סטודנטים רבים עוזבים את המחלקה בין שנה א' לשנה ב'. אלא שמסתבר שבשנתון שלי המצב החמיר: בניגוד לשנים קודמות, בהן עזבו כעשרים אחוזים את המחלקה אחרי שנה א' (שיעור דומה לזה של חוגים אחרים), השנה השיעור עמד על כשלושים. אחרי שהנתון היה ברור, חיפשתי את הסיבה. האם הנשירה נעוצה ב"ריבוי שערוריות ודרמות", כפי שהגדירה זאת סטודנטית שעזבה את המחלקה לטובת מסלול חד-חוגי? או שאולי משעמם לסטודנטים? או קשה להם?

ניסיתי לברר, באמת שניסיתי, אבל למי שעזב לא היה כל כך דחוף לספר לי למה. "זה בסדר אם אני אענה לך על זה ביום חמישי?"; "למה להגיד את זה? למי זה יעזור? אל מי זה עובר? מה זה כבר ישנה?". מי שכן הביע עניין דיבר קצת על "אין מה לעשות עם התואר הזה", על הסתפקות במידע הראשוני שמעניקים קורסי המבוא, או, לחלופין, דווקא על השטחיות של אותם המבואות. חשבתי לסגור את הנושא בטענת "חוסר עניין לציבור", אבל דווקא בגלל חוסר העניין, החלטתי שזו נקודה ששווה לבדוק אותה לעומק.

לפני בערך חודשיים, אילנה שלחה מייל המבקש לאסוף, אם יש, טענות, מענות, הערות, הארות וכולי, וגם מחמאות, אם ישנן – כדי להעבירן לוועדת מורים תלמידים המתקיימת בסוף כל סמסטר. אני עצמי עמדתי פעמיים בשיעורי חובה, נתתי פרטי קשר, וביקשתי ממי שיש לו מה להגיד – לומר. חוץ ממני, שני נציגים, רשמיים יותר או פחות, עשו את אותו הדבר ואילנה שלחה מייל נוסף בנושא. למרות זאת, אני יכולה לספור על שתי ידיים את הסטודנטים שפנו אלי. רוב מה שהצלחתי לחלוב נעשה בסיסמוגרף החדש שלי – שיחות מסדרון.

קפיצה בזמן אחורה – סמסטר א' של שנה א', בואו נדבר על "שערוריות ודרמות" – החל מספק השתלחות של מרצה בתלמידה וכלה בפגיעה לכאורה על ידי הקרנת חומרים בוטים בשיעור. אז דיברנו על מה זה בוטה, ועל גבולות הראוי. לא המצאנו כלום, ולא חידשנו למיכל פרנקל, שכבר כתבה על זה קודם. אבל לנו זה היה חדש, והחדש הזה בא לידי ביטוי בדיון פורה בפורום של הקורס. בכלל, היו לנו דיונים על גבולות מותר ואסור, על ביגוד ומיניות ומיגדור ומישטור, ומה לא. הייתה ביקורת על אופי התרגולים ועל מה שקרה בהם, על כמה מותר למתרגל לקדם, או אפילו להציג, את האג'נדה שלו. אבל בואו נסתכל פנימה ונשאל את עצמנו, באמת, בכנות, בלי לעצום עיניים – איפה למדנו יותר סוציולוגיה, גבולות ואמת? בשיעור בו דנו על גבולות ושמענו התנצלות ממיכל, בתרגול בו אורטל הרצתה על התפישה שלה של ביגוד נשי, או בכל שיעור אחר, לכבודו קראנו מאמרים במקרה הטוב, או סיכומים שלהם במקרה הפחות טוב, או בכלל לא?

קפיצה קטנה קדימה, לסמסטר ב' של שנה א'.  סמסטר שלם ישבנו בשיעורי דמוגרפיה, ניסינו לעקוב, ניסינו לסחוט מידע והכוונה למבחן, להבין מהן דרישות הקורס. תסתכלו פנימה ותענו בכנות – בכמה שיעורים נכחתם? ומי מאיתנו שהיה – כמה הקשיב? ומי שהקשיב – כמה הבין? ומי שלא הבין – האם אמר? האם דיבר? לקראת סוף הסמסטר קיבלנו תוספת לסילבוס – מהלך מטושטש שלא ברור האם הוא עומד בתקנון או לא. כמה מאיתנו הרימו קול זעקה? כמה מאיתנו יצאו בהרגשה רעה מהמבחן, וכמה מאיתנו חתמו על המכתב שנשלח לגד יאיר?

בחזרה להווה. שנה ב'. סמסטר שלם ישבנו בשיטות מחקר איכותניות, ואז, בהפסקות, דיברנו בינינו על העדר קו מאחד לחומרי הקורס, על חוסר התוחלת שבדפי החושב, על מבנה הקורס, על העומס. לאן המשיכו הדיבורים הללו? למה רק כוכב אחד העז לגשת לשעת קבלה, ולהגיד לסיגל את מה שרובנו הרגשנו, וכמעט כולנו אמרנו אחד לשני בריש גלי, אבל לא למתרגלים, לא לסיגל, לא למחלקה.

למה? איפה אנחנו? למה אנחנו מתעוררים רק אחרי הבעיה? למה אנחנו שולחים מיילים זועמים רק אחרי שאנחנו מקבלים סטירה, אם בכלל?

אנחנו יודעים להתלונן על בעיה בשיבוץ קורסים, על היעדר מגוון שלהם. אנחנו אפילו מגדילים לעשות, ומשתמשים בטענה הסוציולוגית, שהתשובה של אילנה לבעיות שיבוץ, "תשבו על המחשב", פוגעת בחלש – במי שנאלץ לעבוד, במי שאין לו נגישות למחשב. התלוננו שאין מספיק קורסים, ובאלו שישנם – אין מקום. האם בדקנו כמה קורסי בחירה הוצעו השנה? אני בדקתי, וישנם 13 בסמסטר א', בתוכם 4 שנתיים, ועוד 7 בסמסטר ב'. לפחות 3 נפתחו לאור דרישה. הרמנו קול זעקה – "עושים לנו עוול!" מה רצינו? שמראש יפתחו קורסים? הרי זה לא עובד ככה, יש עניין של היצע וביקוש. וכשנתנו לנו מקום להגיד משהו – אמרנו? לא רק מוועדת מורים תלמידים התעלמנו: רשומים למחלקה 444 סטודנטים לתואר ראשון, אבל לסקר שביעות רצון ענו 191. רובנו מוחקים באופן אוטומטי, בלי לקרוא אפילו, מיילים מהאוניברסיטה בכלל, וכאלו מאילנה בפרט. מי מאיתנו ענה על הסקר שהועלה, לבקשתנו ולבקשת סיגל, בקשר לקורס שיטות מחקר איכותניות? סיגל, בניגוד אלינו, ניסתה כל הזמן לשפר. אנחנו נתנו לה?

אין בכוונתי להטיח האשמות בדבר אדישות, אלא לנסות ולשאול  למה המצב הוא כזה. למה, למרות קיום במות בהן ניתן להתבטא, סטודנטים בוחרים שלא לנצלן? למה הייתה אדישות לבחירות לנציגי אגודה? למה אין וועד חוגי? איפה הקול שלנו, הסטודנטים, במהלך השנה? כשמרצה לא מצליח להבהיר את עצמו לסטודנטים שלו? או כשהוא לא עוקב אחרי הסילבוס, או כשסטודנטים מרגישים שחסרה סוציולוגיה בקורס? למה אנחנו לא אומרים כלום כשאנחנו נדרשים ללמוד כמויות עצומות של חומר, משננים אותו עד אין קץ, אבל לא נכנסים לעובי הקורה? ולמה אנחנו שותקים אפילו כשמרצה מדבר באופן פוגעני?

בנקודה זו אני חייבת לשאול, כי אני לא יכולה לשתוק יותר: איך זה שאנחנו לא מוחים על הרמה האקדמית? איך זה שאנחנו לא דורשים מצויינות?! נכון, יש מסלול מואץ, והוא מבורך, אבל אני, ורבים כמוני, לא יודעים היום מה אנחנו רוצים לעשות מחר. אנחנו לא יכולים להתחייב למסלול מסוג זה. אני בוחרת, במודע, לצעוק עכשיו במקום לבכות בסוף התואר. באתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולא במכללה. באתי ללמוד, אנא – למדו אותי. תנו לי חכות, ולא דגים. בדף חושב – תנו לי לחשוב באמת, ולא לענות בצורה מכאנית על שאלות בכדי לקבל "עובר". תנו לי להרגיש בחזית המחקר! תנו לי מידע על המחקרים במחלקה, לא רק בלוחות מודעות, אלא בשיעור עצמו.

אני לא מחפשת מערכת יחסים של הורה-ילד, לא מחפשת ליטוף על הלחי. אני גם לא רוצה שהאוניברסיטה תלך איתי יד ביד. לא רוצה שתאכילו אותי בכפית, ולא מחפשת ציון עובר על כל מטלה שכתבתי כלאחר יד. אני רוצה ללמוד את מה שמוטל בספק, את מה שלא ברור, את מה שייתן לי מעבר למידע: ידע. אני רוצה להיות מוכרחה לחשוב, אני רוצה שהחומר יאלץ אותי להתמודד עימו. אני רוצה לכתוב על זימל בסטטוס שלי, כי אני מרגישה בירושלים כמו בעיר הגדולה. אני רוצה ללכת ברחבי האוניברסיטה, לחשוב על אופי הבנייה שלה, ועל מה הוא משדר, ושתהיה לי האפשרות לחקור את זה, לכתוב על זה, משהו, איפשהו. אני רוצה לקבל את הכלים להיות סוציולוגית של עשרים וארבע שעות, מול מרצה, מול ספר, מול מתרגל, מול העיניים.

האחריות החברתית של האקדמיה, מעבר לחברה המיידית הסובבת אותה, היא כלפי הבאים בשעריה, אלו שיצאו ממנה עוד מעט לעולם. אלו, לצערי, שבפועל לא לומדים את הסוציולוגיה הכי עדכנית, לא לומדים סוציולוגיה כלכלית, לא יידעו שיש אמת אחרת. למדו אותנו, הראו לנו דרך. אל תאביסו אותנו בחומר, ותו לא.

ואנחנו, הסטודנטים, אל לנו לטעות, ולתת את האחריות הבלעדית על לימודינו בידי המחלקה. אנחנו יכולים לצפות מהאחר לתת לנו, אבל התפקיד שלנו לא נגמר ברגע שנכנסו בשערי האוניברסיטה. באחריותנו למצוא את מה שמעניין אותו מתוך המגוון המוצע. עלינו מוטלת האחריות להתעורר, להיזכר למה אנחנו כאן, ולהילחם ולקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

סוף ינואר, חופשת סמסטר. מושג פיקטיבי, לכל הדעות, כי נדיר שמי מאיתנו מספיק לנפוש בזמן הזה, בין סמסטר לסמסטר, בין מבחן לעבודה. זה עוד לא הזמן לחשבון נפש, את זה נעשה כשנהיה גדולים, נגיד – בעוד שנה וחצי. עכשיו יש לנו זמן והזדמנות לרטרוספקטיבה.  עברנו חצי תואר - בואו נעשה את החצי השני טוב יותר.

רביד בו היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון בחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וBA - כללי. 

ד"ר נורית שטדלר מצביעה על שני ספרים הממחישים את השינוי שחל במיקומה של האתנוגרפיה בפרסומים האנתרופולוגיים. האחד, ספרו של וינסנט קרפנזנו Tuhami: A Portrait of a Moroccan, שפורסם לראשונה ב- 1980 ובו מחקר על רצף מרוקאי המאמין שהוא נשוי לשדה, והאחר, ספרה של סבה מחמוד Politics of Piety: The Islamic Revival and the Feminist Subject, יצא לאור בשנת 2005 ומתאר את ההתחדשות הדתית המתרחשת בשנים האחרונות בקרב נשים מצריות מוסלמיות. ההבדל בתפיסת האנתרופולוגיה התרבותית את תפקידה ניכר כבר משמות הספרים. בתקופה שאחרי משבר הייצוג, מעטים הם האנתרופולוגים אשר יקראו לספר על שם הדמות אותה הם מתארים. כמו כן, מעטים ינסו לאפיין את "דיוקנו של המרוקאי". הדבר ייתפס כיומרני ופזיז. שם ספרה של סבה מחמוד מדגים את האופנה בדיסציפלינה כיום, בכך שהוא מתמקד בשאלה התיאורטית, ומרחיק את התופעה האמפירית לתת הכותרת. גם תת-הכותרת אינה מתיימרת לצייר בפנינו דיוקן העולה מהאתנוגרפיה, אלא מתייחסת לשתי תופעות רחבות: תחייה מחודשת איסלאמית וסובייקט פמיניסטי.

העיסוק בסוגיות תיאורטיות, ההתמקדות במושגים ולא באינפורמנטים והקטנת חשיבותם של התיאורים האתנוגרפיים, מאפיינים לא רק את שמות הכותרים המתפרסמים בשנים האחרונות, אלא גם את תוכנם. האתנוגרפיה קיימת, אך מקומה בכתיבה קטן.

ד"ר שטדלר טוענת שהתופעה בולטת יותר בכתבי העת מאשר בספרים. חוקרים רבים ממשיכים לפרסם אתנוגראפיות בספרים. התובנות התיאורטיות העולות מאתנוגראפיות אלו מפורסמות בתור מאמרים. כך, יכולה אתנוגרפיה להניב ספר ושלושה או ארבעה מאמרים תיאורטיים ואולם גם חלוקה זו מתערערת כאשר האתנוגראפיות בספרים הולכות והופכות לדלות יותר עם השנים.

 התחום בו ממשיכה האתנוגרפיה לפרוח הוא באנתרופולוגיה הויזואלית, המשתמשת בצילום ובהסרטה לצורך תיעוד שדה המחקר. חוקרים לעתים מפרסמים מוציאים לאור, מלבד פרסומיהם המילוליים, ספרי תצלומים או סרטים תיעודיים המהווים חלק משלים לכתיבתם. קיימים גם כתבי עת, כדוגמת כתב העת Ethnology, המתמחים באנתרופולוגיה קלאסית ומאפשרים לפרסם בהן אתנוגראפיות ארוכות

עבודת שדה, מתודולוגיה נכחדת ?

פרופ' תמר אלאור מסכימה גם היא שאכן חל שינוי ביחסה של הדיסציפלינה לאתנוגרפיה  ומדגישה שהשינוי הוא בכתיבה, ולא בעבודת השדה עצמה. הדגש עבר, לדבריה, מתיאור של מה שמתרחש בשדה לתיאור של התובנות של האנתרופולוגית לגבי השדה. "האתנוגרפיה עצמה עדיין מתבצעת", היא מדגישה.

פרופ' אלאור מציעה לקשור זאת למשבר הייצוג. אם עד שנות השמונים ניתן היה לדבר על ייצוג מהימן של השדה, הרי שתקופת משבר הייצוג שמטה את הקרקע מתחת להנחות היסוד של הדיסציפלינה. כחלק מהיחלצותה של האנתרופולוגיה ממשבר זה התפתח דגש על תיאוריות ופיתוחים תיאורטיים. הדבר הפך לאופנתי ומקובל, הן בכתבי עת והן בספרים, אשר גם בהם התיאורים הפכו לדלים. כמו אופנות אחרות, מאמינה אלאור, יתכן מאד שאופנה זו תחלוף והדגש יחזור, במרוצת השנים, אל התיאור האתנוגראפי.

שטדלר ואלאור טוענות למעשה שתיהן כי האתנוגרפיה חיה וקיימת. הדרכים לבטאה השתנו, אך העבודה עצמה, שהיוותה את עמוד השדרה של האנתרופולוגיה התרבותית במשך עשורים רבים, נותרה גולת הכותרת של הדיסציפלינה.

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

הקורס בפראג הוא קורס המשך לקורס ב"א אותו אני מלמד על "תרבות וחשיבה סוציולוגית: הגרמנים". קורס מקדים זה עוסק בפיצול בנפש הגרמנית ובהשפעה של הפיצול התיאולוגי שהרפורמציה יצרה בהגות הגרמנית, החילונית לכאורה, של מאתיים השנים האחרונות – בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. הקורס בפראג ממשיך דיון זה ומנצל את העיר כדי לדון בפיצול הגרמני בהקשר ההיסטורי שבו הוא התרחש (קרי, להבין גרמנים באמצעות דיון במלחמות הדת במקום בו הן התחילו). אולם הקורס גם עוסק בהבנה העצמית שלנו: שלנו כאנשים מודרניים חילוניים, בהיותנו תוצרי הפיצול; ושלנו כישראלים, בהיותנו תוצרי הגרמנים. במובן זה, הקורס בפראג מציע ארכיאולוגיה של הזהות שלנו. הוא משתמש בטירות, ארמונות ומחנה ריכוז כדי להראות כי המלחמות הגדולות שנעשו סביב האתרים הללו ממשיכות ומחוללות בתוך הזהות שלנו מחשבות והרגשות. אנחנו – כמודרניים – משקפים בצורות המחשבה שלנו, ברגשותינו ובהתנהגותנו קודים תרבותיים גרמניים ש"הולבשו" על אירועים טראומטיים בעברם, אירועים שלכאורה אינם שייכים לנו ואף לא מצויים באופק ההיסטורי שלנו. אבל פה, בפראג, אנחנו לומדים לראות כי הקודים הללו ממשיכים לפעול בנו בלא מודע ומכוננים חלק ממה שאנחנו. לפיכך, הקורס הזה מבקש לשכנע את המשתתפים בו כי הבנתם העצמית תשתפר וחירותם תגבר במידה שבה יבינו את הכוחות הפועלים מאחורי תודעתם ובעמקי לבבם. במובן זה, לקורס יש ממד תראפויטי – כמו שיש למרבית התיאוריות הסוציולוגיות האירופיות ("ידע זה כוח"; מדע מסיר "תודעה מזויפת"). באמצעות פראג הקורס מעניק ללומדים בו הזדמנות ללמוד על העולם ועל עצמם בצורה שאינה אפשרית בחדרים אטומים בהר הצופים.

הקורס הזה עוסק בשתי המהפכות ששינו לעד את אירופה: הרפורמציה והנאורות. זוהי תקופה שהביאה לקיצה שליטה בת למעלה מ-1,000 שנים של הכנסייה הקתולית; והיא הביאה, לכאורה, לחיסולה של האמונה ולמותו של האלוהים. אולם המהפכות הגדולות שצמחו בעקבות כך – התעשייתית והמדעית במיוחד – חוללו אסונות גדולים יותר מבעבר. הן חוללו מלחמות ואסונות, והן גם יצרו לאומים והוליכו להשמדות עמים. "הגולם קם על יוצרו", כתבו אנשים אחדים בנסותם להבין את הטרנספורמציה ההיסטורית; "ופאוסט מכר את נשמתו לשטן" כתבו אחרים בנתחם את מפנה העבר לעתיד. היכן שאתה לא מסתכל בהגות הגרמנית אתה מוצא אותם אוחזים באחד משני הנרטיבים הללו – המטריאליסטי בסיפור הגולם, האידיאליסטי בזה של פאוסט. והסיפורים הללו – נשמע עליהם בבית של צייר פנטזיה בלילה אפל בניתוח סיפורים בנאליים של רוע, סוציאליזציה לרצח ואלימות רגילה, המופעלת כלפי גילויים של חוסר צייתנות אצל האחים גרים ווילהלם בוש – ובכן, הסיפורים הללו חדרו לכל חלקה טובה וזרעו בנו, המודרניים, צורות מחשבה ופחד שגם אם אין בהן שטן ואלוהים (שהיו במקור התיאולוגי) הרי הן, בכל זאת, משפיעות עלינו ממקום סמוי. באמצעות הקורס ננסה להבין כיצד הנרטיבים של הגולם ופאוסט, המבוססים על אותם קודים גרמניים עתיקים, ממשיכים לפעום ללא הרגש בתוך התובנות של זיגמונד פרויד ואריך פרום, לדוגמה, ואיך הם ממשיכים לפעום גם בתוכנו, ציונים מבית מדרשו של מרטין בובר הגרמני. ומכיוון ששני הסיפורים הללו – גולם ופאוסט – נכתבו ב-1580 לערך ובהקשר קונטרה-רפורמי, אנחנו ננסה להבין איך זה שהתרחשויות מלפני 500 שנים ממשיכות להניע אותנו ליצור או מונעות מאיתנו ליצור. אנחנו בוחנים זאת בפראג באמצעות האמנות והיופי של הקתוליות האלוהית ודנים בתיאולוגיה של הפיצול בתוך כנסיית סנט ויטוס ובוחנים את הטרנספורמציה של האמנות שחוללה הלותרניות בתוך ארמון שוורצנברג – ועל רקע מקומות קסומים ואותנטיים אלו אנו מנסים להבין מה להם ולנו.

המוקד של הקורס הם הגרמנים. הגם שלאורך חלקים מסוימים המוטיב הזה שקט, הוא נמצא שם כל הזמן. המוקד שלנו הוא גרמנים כי הם ששינו את אירופה – הם עומדים תקועים במרכזה והם המוקד שעליו התחוללה הסערה הגדולה בין רומא לדוכסויות המקומיות. ואנחנו בפראג כי פה זה התחיל: בבית פאוסט, בטירת פראג. אנחנו משוחחים על-יד החלון שממנו הושלכו נציגי הקיסר הקתולי על-ידי הדוכסים הפרוטסטנטים – הארוע הפוליטי שהתניע את מלחמת 30 השנה ושממנו נוצרה או התחזקה לעד הטראומה העמוקה בלב הגרמני, קרי החיצוי הדתי. כאן נוצר הדפוס, כאן התחיל המדע (טיכו בראה ויוהנס קפלר), כאן קמו המשכילים והתארגנו בכתות הסוד (הנאורות של הרוזנקרנצים, למשל), ומכאן גם נשלחה החרב אל ליבו של אלוהים. בקלמנטינום, היום הספריה הלאומית של צ'כיה, אנחנו רואים את הפרדוקס ההיסטורי שבו הישועים – שתמכו בהשכלה וחקרו בה שמיים וכוכבים – הצטרפו לפרוטסטנטים ביצירת התנועה הדיאלקטית של מדע ונאורות, שחיסלו את אלוהיהם ועשו בו שפטים. והגרמנים – מאז קאנט שרצח את אלוהיהם וניטשה שהכריז על מותו – מסתובבים עם לב דיאלקטי שותת דם. בעודם נלחמים זה בזה, הם התפצלו, וליבם נותר חצוי. אבל אז חדר הפיצול הזה למחשבתם ויצר תיאוריות של פיצול: בין תרבות לציוויליזציה (פרויד על תרבות ואי נחת), בין הכפר לעיר (גמיינשפט וגזלשאפט), בין החיים לבין המחשבה. ופיצול זה, שהוא תוצר פוסט-טראומטי, ממשיך ומחולל את המחשבה וההרגשה של בני ימינו – המפצלים בין ציות למחשבה חופשית, שרים חירות ונענים לסמכות.

את כל זה אנחנו מחזירים בפראג להיסטוריה, וקוראים את ההווה מתוך העבר. היטלר שימר את העיר בדמותה העתיקה כדי לתעד את העם שהושמד (אותנו) אך גם כדי ליצור עבור הגרמנים עיר בירה רומנטית, המקבילה לבירה הרציונלית בברלין. באמצעות העיר אנחנו מבינים טוב יותר את הכמיהה הגרמנית לעולם שבטרם נפילה מגן עדן, ובאמצעות המקום אנחנו מבינים מדוע הם כל כך מפחדים "לשחק את אלוהים". כשאנחנו מדברים על התיאולוגיה של האפיפיור בתוך כנסיית ניקולאס הקדוש וכאשר מישהו מציג בה את השבר של החילונות אזי יש ומתחוללת בלב השומעים הבנה עמוקה וחדשה. בצורה כזאת, מאתר לאתר, העיר מחזירה לנו את ההזדמנות לחוש את ההילה שוולטר בנג'מין ביכה את העלמותה. כשאתה עומד בחדר שבו התקבלו הכרעות ששינו סדרי עולם, או בחדר האסורים של מי שבגינו החלה מלחמת העולם הראשונה – אתה מבין אחרת; אתה מבין בגוף, כי הקירות ומשמעותם חודרים עד לעומקיך. אז עם ההילה של קפקא בקפה סאבוי או בקבר שלו אנחנו מחוללים פה למידה שאי אפשר לחולל בארומה בהר הצופים ובחדרי ההרצאות של האוניברסיטה.

זאת הסיבה שאנחנו לומדים בפראג. וחוץ מזה, יש פה גם עניין של אהבה למקום, ויש גם עניין של חיבור אישי. בכל ביקור שלי פה אני מבין טוב יותר את העולם, אני מבין טוב יותר את מה שאני עושה. אני יכול לקרוא חמישים ספרים בירושלים, אבל שהות בת יומיים בפראג נותנת לי יותר תובנות לגבי מחקריי ואמירותיי על היסטוריה ותרבות במעשה האדם. כל ביקור כזה משכנע אותי מדוע הסוציולוגיה צריכה לצאת בזום אאוט: החוצה מעצמה אל שאר הדיסציפלינות; החוצה מן ההווה אל העבר; והחוצה מהכיתה אל העולם. בזום אין שלנו אנחנו מלמדים בורות ועיוורון, יוצרים אנשים מומחים לדבר שאינם מבינים דבר. באמצעות הזום אאוט שפראג מספקת אני מנסה לשכנע את הסטודנטים שלמידה יכולה להיות אחרת, ושכשהיא מוצלחת – היא יכולה לחולל הרבה בהבנה ובחיים שלהם.

חוץ מזה, יש לי גם צוות נפלא שעובד איתי ונהנה איתי – אילנה עמיעד מהמזכירות, ירון גירש ואריאל אגאי. הסרום האנושי הזה עושה את השהות עבור כל המשתתפים הרבה יותר כייפית משהייתי מסוגל לחולל בעצמי. אני בונה את הארכיטקטורה של החוויה, אבל הם עושים אותה בפועל.

אז זהו, זהו ההסבר שלי על "למה פראג". מבחינתי, זהו קורס על גרמנים, ופראג היא הזירה הנכונה ללמד בה על "שבר הנאורות" בהבנה העצמית שלהם. פה, חמישים מטרים מכאן, בטירת פראג, התחילה ההיסטוריה שאנחנו – ניצולי השואה – הם תוצריה. לכן פראג, לכן עכשיו. זו עבודת שורשים, אבל הרבה יותר עמוקה. פה צריכה להתחיל ההבנה העצמית שלנו, כי כל למידה משמעותית היא גם הבנה עצמית. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין את שהכי קרוב לך. וזה למה פראג.

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.

אם את מקווה למצוא בכתיבתי ניתוח של אירועי העבר והבהרת השגיאות שנעשו בטיפול בהם, אני חוששת שאאכזב אותך. במבט לאחור דברים רבים צריכים היו להיעשות אחרת, אבל לאף אחד מאיתנו את את הפרבילגיה לפעול במבט לאחור, כשהקלפים פתוחים והאינפורמציה מלאה. לכן אני כותבת לך כאן כשמבטי מופנה בעיקר קדימה.

אני כותבת לך בשמי בלבד. לא הוסמכתי לדבר בשם אחרים ואין לי עניין לדברר את אופני הפעולה של עמיתיי. אבל אני רוצה להבטיח לך שהשינוי כבר כאן, שלא חיכינו להכרעת הדין על מנת להתחיל בחשבון נפש אודות האופן בו יש לנהל את היחסים בינינו לבין הסטודנטים, לא חיכינו לתוצאות תהליכי הגישור במקרה קודם, כדי להבהיר זה לזו את דעותינו Not This Way.JPGאודות המקום בו עובר הקו הברור והמובהק בין מעורבות חברית בחייו של סטודנט ובקידום הקריירה שלו, לבין התנהגות בלתי הולמת, שחוצה את קו ההטרדה המינית. כמה מאיתנו, כל אחד בהתאם לתפיסת עולמו, היכרותו עם המתלוננות ועם התלונות, ובהתאם ליכולתו, ביקשו לתמוך, לסייע ולהושיט יד למי שנפגעה ופנתה לבקש עזרה. אנחנו עוסקים זה חודשים רבים בניסיון להבין איך התרחשו הדברים, ולנסות למצוא דרכים לנהל את חיי המחלקה והאוניברסיטה בעתיד באופן שלא יאפשר לדברים כאלה להישנות. למרות שנפלו טעויות קשות בטיפול בתלונות לאורך הדרך – חלקן דווקא מתוך מוטיבציה גבוהה לחקור את האירועים ולהרשיע את הנילונים – אני מאמינה שכיחידים, כמחלקה, כפקולטה וכאוניברסיטה התקדמנו, עקב בצד אגודל, בפיתוח המנגנונים שימנעו הישנות מקרים שכאלו ויבטיחו טיפול טוב ויעיל יותר במקרים שיובאו לטיפולה של המערכת, אם יובאו בעתיד.

במסגרת אותו מבט לעתיד, ולאחר חודשים רבים בהם אני חושבת, בעצמי ועם אחרים, על סוגיית ההטרדה המינית באוניברסיטה וצופה מן הצד בהתנהלות הדברים, אני רוצה לחשוב, איתך יחד, על איך מונעים את המקרה הבא.

מניעת יחסים שכאלה מתחילה כמובן באיסור גמור על מרצים לנהל מערכות יחסים מיניות ורומנטיות עם סטודנטים הכפופים להם, ובציות שלנו, כמרצים, לכללים אלה. האוניברסיטה התקדמה רבות בקביעת האיסור, אבל הרבה פחות בניסיון לאכפו, ואני מקווה שתימצא הדרך להתקדם גם בכיוון זה. אבל גם אם ה"מערכת" תפעל באופן התקין ביותר, וגם אם הנורמות ישתנו לבלי הכר, לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה. יותר מכך, נסיון השנתיים האחרונות לימד אותי את הלקח הכואב, שגם כאשר אנחנו מצליחים להתגייס ומנסים לפעול באופן הנחרץ ביותר כדי להגן על המתלוננות, ההתערבות היא תמיד מאוחרת מדי, לאחר שהפגיעה כבר התרחשה והנזק נגרם. לכן, גם לך יש תפקיד בהשתתפות במניעת האירועים עוד לפני שהתחוללו.

אז אני כותבת לך כאן בעיקר כדי להזמין אותך לחשוב ביחד על איך מבטיחים שאם יתגלגל תפוח האדמה הלוהט של הטרדה אל פיתחך, תדעי לפנות לקבלת הסיוע עוד לפני שטפטוף ההטרדה הופך למבול. אין לי, כמובן, כל כוונה להאשים את הקורבן או להעביר את האחריות לכתפי הסטודנטיות. מבלי להתיחס למקרים הספציפיים שהתרחשו במחלקה, מחקרים מגלים לנו שברובם המכריע של המקרים התנהגותה של הקורבן, שהיא לרוב הצד החלש במבנה הכוח במסגרתו מתרחשת ההטרדה המינית, אינה משנה את עניינו של המטריד בה. אבל אנחנו גם יודעים שהתנהגותה של האישה בהדיפת ההטרדה (ואיני מדברת כאן על הדיפת תקיפה פיסית), עשויה להשפיע על מידת הנזק שייגרם לה. כסוציולוגים, אנחנו מבינים, כמובן, שהיכולת להדוף הטרדה תלויה במשאביה החברתיים, האישיים ואפילו הכלכליים של המוטרדת, ולא רק בעצם רצונה להמנע מהטרדה. ככל שהמוטרדת תלויה במטריד, כלכלית (מלגות, העסקה ותקציבי מחקר), אינטלקטואלית ורגשית (כמקור של סמכות המעניק לה תחושת ערך כסטודנטית), כך קטנים סיכוייה להדוף את ההטרדה. ועדיין, הצעד הראשון במניעה ההוא ההבנה העמוקה ששתיקה והסכמה לא ימנעו נזק עתידי. מן הצד שלי, החובה הגדולה שאני רואה לעצמי במניעת מקרים עתידיים היא פשוט להיות שם, ולהציע תמיכה, עוד לפני שיחסי ההנחיה מתדרדרים ליחסי הטרדה – אם תחליטי לא לשתוק, אהיה שם להקשיב (ואני יודעת בודאות שאיני היחידה).

בימים האחרונים, כשסקרתי בראשי שוב ושוב את כל מקרי ההטרדה והיחסים המיניים והרומנטיים בין מרצים וסטודנטים שיצא לי לפגוש (רובם המכריע מחוץ למחלקה ולאוניברסיטה העברית בכלל), אני מבינה שגם כשנראה היה שהיחסים האישיים נעשו בהסכמה (ושאלת ההסכמה במסגרת יחסי מרות היא, כמובן, מורכבת במיוחד), הם הסתיימו, כמעט תמיד, בתשלום מחיר מצידה של האישה/סטודנטית. גם כאשר אני לוקחת בחשבון את סיפורי הנשים שנישאו למנחים שלהם, המדגם מלמד בעיקר על מקרים בהם אותן נשים הן שנאלצו לותר על קריירה אקדמית מבטיחה בה חפצו, לעבור לתחום לימוד אחר, או לצאת לגלות במוסד אחר כדי להימנע מלזות שפתיים.

אבל המצב חמור בהרבה במקרים בהם הסטודנטית כלל לא הייתה מעוניינת traintraks.JPGבהתפתחות היחסים – בין אם מדובר ביחסים מיניים או "סתם" ביחסי הנחיה המתרחשים בסביבה טעונה מינית היוצרת אי-נוחות מתמשכת – ומוצאת עצמה מעורבת בהם מתוך מחשבה שאם לא תעשה זאת, יפגע עתידה המקצועי ללא תקנה. במקרים אלה, אני מאמינה, פעולה משותפת של מרצים וסטודנטים תהיה אפקטיבית ביותר במניעת התפתחויות לא רצויות.

כשאני חושבת על התגלגלות של יחסים שכאלה, מרגע שהועלתה הצעה לא הולמת, או הופנתה רמיזה שמעוררת תחושת אי-נוחות, עולה בי המטאפורה של עליה על רכבת כשהמסילה שבורה. נכון, הבחירה שלא לעלות לרכבת כרוכה במחיר. הכרטיס כבר שולם, ברור שיהיה עיכוב, והאוטובוס שניקח במקום עשוי להיות איטי ונוח פחות מן הרכבת. אבל העליה לרכבת מבטיחה, כמעט בודאות, התרסקות כואבת. אם נגלגל את מטפורת הרכבת רק עוד מעט קדימה, נוכל לומר, בודאות גבוהה, שהאחריות למניעת הנסיעה מוטלת בראש ובראשונה על נהג הקטר. גם אם הוא ממהר, וגם אם הוא מאמין שלא יגרם כל נזק אם יצא לדרכו, תפקידו לעצור! מובן שאם יצא לדרכו, חובתינו לשאול מה יכולה הייתה הנהלת הרכבת לעשות כדי למנוע את התאונה המתרגשת. אבל בסוף היום, הדרך הטובה ביותר להישאר בחיים היא פשוט להמנע מלעלות לרכבת. לכן, אם נתקלת ברמיזות המעוררות בך אי-נוחות, אם נתקלת בהטרדה או אם תתקלי בה בעתיד, הייתי רוצה לקוות שתבחרי (ככל יכולתך) להימנע מלעלות לרכבת, גם אם זו בחירה קשה שנזקיה מבהילים. כחברה בסגל המחלקה וכיועצת המ.א. אני מבטיחה להציע אוזן קשבת, רעיונות לפתרון, ואם יש בכך צורך, גם סיוע במציאת מנחה חליפי. אני מקווה שהידיעה שאינך לבד בהתמודדות עם מורכבותם של יחסי סטודנטית-מנחה/מרצה, ושיש במחלקה ובאוניברסיטה מי שיקשיב ויעזור, עוד לפני שהתפתחה מערכת מורכבת, תסייע לנו למנוע התפתחויות עתידיות שכאלה.

ואם יש לך רעיונות נוספים לפעולה משותפת למניעת הטרדות עתידיות, אשמח לשמוע ולהתגייס לקדמם.

שלך,

מיכל

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.

ארבעה-עשר שבועות לאחר מכן, שוב אותה הכיתה, ושוב אין אוויר. 35 מתוך 40 הסטודנטים שלי, שעכשיו אני כבר מכירה בשם ובפרצוף, יושבים ולועסים טופי (כי אולי שמפניה היא לא בחירה הולמת). לשמחתי, הם כבר צוחקים מהבדיחות שלי. לצערי, הם כבר לא כל כך שקטים. עוד שעה וחצי שהפעם מרגישה כמו עשרים דקות, ונגמר.

שלושת החודשים פלוס שבועיים שבהם עבדתי כמתרגלת בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' היו עבורי חוויה אחרת – חוויה מתישה, של רכבות הרים רגשיות ועבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אבל גם מסע מתגמל, מעשיר ומלמד. העבודה כמתרגלת, לפחות במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, איפשרה לי ולעמיתיי המתרגלים חופש בחירה וביטוי אישי עצומים. במרבית הזמן, זהו יתרון מבורך, אבל בחלקו, מעמיד אופי העבודה החופשי בפנינו, המתרגלים, מספר דילמות לא פשוטות

הקשיים המרכזיים שבעבודת המתרגלת, כפי שאני רואה אותם, הם שניים: האחד נוגע בתחומי אמות המידה להערכת הסטודנטים, והשני – בידע הדיסציפלינרי.

קורסי המבואות שאותם אנחנו מלמדים בנויים במתכונת של 'ארוחת טעימות', כאשר איננו מעמיקים בתחום תמטי או תיאורטי אחד, אלא מתפרשים על פני קשת רחבה ביותר של נושאים, מהם אנחנו מציעים לסטודנטים 'לטעום' על קצה המזלג. הטעם במבנה מניפתי שכזה מובן, אבל מציב בפני המתרגלים, ולעתים גם בפני הסטודנטים, מספר סוגיות מורכבות. במרבית המקרים נוטים חלקנו, במהלך התואר הראשון וגם לאחריו, להתמקצעות בהיצע מצומצם יחסית של תחומים תיאורטיים או תמטיים. מכאן עולה שאלה קשה לפתרון: איך להציג בצורה מעמיקה ומקיפה נושא שאינו תמיד תחום העניין העיקרי שלנו, ואיך, למען השם, להעביר לסטודנטים שלנו תחום מחקר שלם בשיעור אחד קצר שאורכו שעה וחצי?

הקושי המרכזי השני שאיתו נאלצתי להתמודד כמתרגלת הוא אמות המידה להערכת עבודת הסטודנטים – האם להשוות ממוצעים בין המתרגלים או שאולי יש דבר כזה 'קבוצה חזקה' יותר? מתי מגיעה לסטודנט הארכה בהגשת התרגיל ועד כמה יש להתחשב בנסיבות אישיות? עד כמה לקחת בחשבון את ה'הון התרבותי' שאיתו באו הסטודנטים מהבית?

במהלך החודשים האחרונים גיליתי כי קשה לי להתעלם מהדילמה שמציבה בפני ההתמודדות מול אותם סטודנטים מוכשרים, שבתחרות המהירה אל התואר הראשון מתחילים בעמדת נחיתות, בין אם על רקע לאומי או לשוני (ראו כתבתה של אנג'אם חוסיין) ובין אם על רקע אחר. ככלל, המערכת האוניברסיטאית אינה מספקת פתרון מספק לקשיים כאלה (אם כי ראויה לציון פתיחתה, לא בלי קשיים ניכרים, של קבוצת תרגול מיוחדת לסטודנטים ששפת אימם אינה עברית). וכך מצאתי עצמי יושבת, פעמים רבות מדי במהלך השנה, מול סטודנטים שאתרע מזלם ואינם בקיאים בשפה ה'נכונה' באקדמיה – תרתי משמע. הפתרון שמצאנו אני וחברי המתרגלים כולל שעות קבלה מורחבות, תרגולי חזרה, פגישות אישיות שלא בשעות הקבלה, מיילים אל תוך השעות הקטנות של הלילה ושעות קבלה שנמשכות גם אל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס.

כמה גדול היה הסיפוק שהרגשתי כשסטודנטית פלונית, שכנראה לא החזיקה ב'הון הנכון', הצליחה, בעזרת הרבה עבודה בבית וחצי שעה בשמש שמחוץ לכיתה יחד איתי, להגיע להישג המרשים של שיפור הציון שקיבלה ב-25 נקודות. גדול היה גם התסכול כשסטודנטית אלמונית אחרת, חריפה ומתעניינת, לא הצליחה, חרף מאמציה, לעבור את סף ה-80 בתרגילים שהגישה. ישנם כמובן כאלו שלא מתאפיינים לא בהון ולא ברצון, אך הפיתוי 'לפצות' את אלו שהדבר העיקרי שמונע מהם 'ליישר קו' הוא המקום שבו נולדו הוא גדול, וקשה עד בלתי אפשרי לסמן את הגבול שבו ההעדפה המתקנת הופכת למוגזמת. האחריות המוטלת עלינו היא כבדה במיוחד מכיוון שאנחנו יודעים כי סטודנט שנכשל אצלנו לא יוכל לעבור לשנתו השנייה לתואר – ולא לכולם יש את הפנאי והכסף להמשיך גם לשנה רביעית. במהלך השנה מצאתי עצמי עומדת לא פעם בפני הדילמה שבין מצוינות אקדמית לבין שוויון הזדמנויות: האם תפקידי, כמתרגלת, לתת קדימות למצטיינים או שאולי לאפשר לסטודנטים ש'באחריותי' נקודת התחלה שווה במירוץ המתיש אל התואר? לרוץ עם החזקים או לאסף את החלשים?

שבועיים לאחר השיעור האחרון. אני יושבת בחדר הסטודנטיאלי שלי ובודקת את הניתוח ה-39 במספר של 'היפה והחנון'. מימיני ערימת תרגילים מסומנים במרקר ורוד זוהר, סימן לכך שנבדקו.

ולסטודנטים שלי –  כפי שאמרו הדולפינים כשעזבו את כדור הארץ – היו שלום, ותודה על הדגים.

 נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומתרגלת בקורס מבוא לסוציולוגיה. 

שלוש שעות, חמישה שולחנות ומנה אחת שנפלה מאוחר יותר, המסעדה ואני עם מגש ביד שמאל ובקבוק יין בימין, עולות במדרגות לכיוון שולחן 15. כואבים לי הקרסוליים, אני רעבה ויש לי מתחת לאף 250 גרם אנטריקוט מדיום עם פירה כמהין ושעועית ירוקה. הריח מטרף ואני מדחיקה את הצורך כי שולחן 7 והמסעדה צריכים אותי. בדרך 'סליחה אפשר מפית' ו'אני צריך מזלג' וכבר ישבנו אני והמסעדה מול קבוצה חדשה של 'בעלי תפריטים'. אני והמסעדה מגישות את התפריטים. הם מגיעים ממני, אבל לא שלי. הם הקו המתווך בין השף ללקוח. ואני החולייה המקשרת, לא יותר ולא פחות. אני והמסעדה ממש ממליצות על הסלט עגבניות, למרות שמימיי לא אכלתי עגבנייה. גם הפולנטה שלנו מדהימה. הם מתלבטים ואני תופסת את 'מאמי', שיכולה להיות קרן או מאיה או איילה או  קארין (עד שתתחיל המשמרת ואז נהפוך כולנו למאמי) ומבקשת שתבדוק אם טעים לשולחן 6, אני והמסעדה קצת תקועות פה עם ההזמנה.

'הבאתי אורח מאיטליה, תעשי שיהיה לו שמח, הא?' ואני והמסעדה מבטיחות להשתדל ובטוחות שלא תתאכזבו. מזמינות כל טוב ופונות לנקות, אני תוהה אם שתיתי היום מים ואם אני רוצה לשתות כשהפעמון קורא לי ולמסעדה לבוא לקחת שתייה מהבר. מניחה את הכוס שעוד רגע הגיעה אל שפתיי ורצה. דיאט קולה, שלוש לימונדות, בקבוק יין לבן וחמש כוסות ושוב המסעדה ואני עולות במדרגות ואני שומעת את קול נקישת הסוליה שלי בעץ של המדרגה. אני מכירה את הרעש הזה, ולשלוש שניות ונצח זה כל מה שאני יכולה לשמוע, ואני מתמסרת לתחושה המוכרת של הגוף שלי. אני יכולה לעצור ברגע הזה שעה, רגע טהור של הזרה. איפה אני, מה זה המקום הזה? בחרתי להיות כאן? מי אני פה? מי אני לא פה? מרוב שאני והמסעדה זזות בלי להרגיש, מניחות את השתייה ומספרות על הראשונות, לא הבנתי שלא הייתי כאן מעולם, היו אלו רק אני והמסעדה.

אחרי שלושה בקבוקי יין האיטלקים כבר בעניין והמוסיקה מתגברת, המארח הישראלי לוחש לי ולמסעדה 'כפרה, הוא מת, מת שתקימי אותו לרקוד איתך. נו יאללה, תפרגני'. ואני סחורה. המסעדה גדולה ממני. בכל נימי נפשי אני רוצה לזרוק את הצלחת מהיד, להגיב באגרסיביות יתרה, להתרעם שהוא חושב שאני איזו בידורית, נערת שעשועים, כאילו אעשה הכל בשביל כסף. אני הגעתי לירושלים כדי ללמוד, כדי להתפתח, כדי להרחיב את עולם הידע שלי. אני והמסעדה מצחקקות בנימוס ומתנצלות: 'יש מלא עבודה'. הוא מקבל את זה בהבנה, בכל זאת, העבודה קוראת. אני והמסעדה רוצות שהוא ירגיש בנוח כדי להגיד משהו כזה אבל אני מרגישה שזה רומס אותי. אני והמסעדה יודעות שהצלחנו כי האיטלקי מבסוט, מוחא כפיים ומסתכל על הבנות בשולחן הסמוך, ואני רק רוצה שיהיה כבר 17:00, ואשאיר את האיטלקים והמפיות, היין והפנקס מאחוריי.

ואני פתאום תופסת, שכשהסינר עליי, עם שם המסעדה מודפס באותיות גדולות עליו, עליי, המסעדה ואני גורמות לי להרגיש קצת פחות בודדה. הכל מתבהר, מרשימת המשימות דרך גבולות ההתנהגות ועד לז'רגון. אני והמסעדה מפלשות סכו"ם בקצב אחיד ורוקדות כשהמוסיקה מתגברת. אני והמסעדה מפלרטטות עם שולחן 7 בזמן שאנחנו מנקות ומפנות. דווקא צמצום הפער שביני למקום, שביני לתפקיד, המיסחור שלי עצמי, הפיכתי לחלק מהמוצר שאני מגישה, נותנים לי משמעות. הקיום שלי קודם למהות. הזהות בין המסעדה לביני מגדירה מרחב מוגן, ואני יכולה להתנהל בו ביתר קלות מהמציאות. הכללים וההגדרות ברורים, ואני מתבוננת סביבי. הקהל צופה, המלצריות והמסעדה על הכיסאות והטבחים מעיפים שוקולד לאוויר לעיניהם הפעורות של בעלי תפריטים שמביטים בנו ובמסעדה מבעד למסך 2.2 אינץ' במצלמה עם 15.78 מגה פיקסלים שהביאו מפריז.

אז, בבליל מחיאות הכפיים והצעקות, אני והמסעדה יודעות שהיום עשינו כסף. מכרנו יין, דחפנו גם פתיחים, גם ראשונות וגם עיקריות ומכרנו אותי. האיטלקי מנשק את המסעדה ואותי בשתי הלחיים ואומר: ' Bravo and Good Luck with your studies'.

אני עולה על אוטובוס. 40 דקות של התכה ואגיע להיכלות הידע. אמיר את מחיאות הכפיים במגע העדין שבין הדף לנייר ואת הפרולטריוניות שלי לבורגנות. היה יום טוב בעבודה, אבל אני מתמוססת. וזו לא עייפות. זו המהות שחוזרת אליי, מתגברת על היום  שהיא עברה מודחקת מתחת להמון שכבות של מאבק קיומי. זו התחושה שהנה אני שוב אני, עצמי. לא המלצרית שלכם, לא 'נשמה תביאי קולה', לא זאתי שעובדת כאן. רק אני.

אורי פרמונט היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ופילוסופיה.

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.

למרות שבמהלך הכנס הוצגו הרצאות על נושאים שונים ומגוונים, שאלה זו בהחלט עמדה במרכז הכנס, כאשר היא עוברת כחוט השני בפאנלים בדיונים המרכזיים. יחד עם זאת, ולמרות ההסכמה הכללית על כך שהסוציולוגיה בהחלט צריכה לתרום לתחומי דעת שונים, ולחברה הישראלית בפרט, לא התקיים כמעט דיון באשר לשאלה: איזו סוג תרומה מצד הסוציולוגיה בכלל אפשרית?

תרומה אחת הוצעה על-ידי פרופ' דליה מור, דיקאן המסלול האקדמי במכללה למינהל וראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני בה, אשר דיברה במסגרת מליאה שעסקה בשאלה: "מהו מקומה של הסוציולוגיה בעיצוב המדיניות?" פרופ' מור התייחסה בדבריה לסטודנטים לסוציולוגיה ולאופן שבו אלו מרגישים שהם אינם מוצאים דרך להשפיע על החברה באמצעות התואר שהם רוכשים. לטענתה, המכללה למנהל, ומכללות אחרות, מצאו לכך פתרון. קודם כל, הם אינם מעניקים תואר בסוציולוגיה, אלא תואר ב"מדעי ההתנהגות". תואר בשם זה, היא טענה, הרבה יותר פופולארי, מושך סטודנטים רבים יותר ואף היות והוא מוערך יותר מחוץ לאקדמיה, הוא מגדיל את הסיכויים של בעל תואר זה להשפיע על החברה.

דרך נוספת לעשות זאת, טענה פרופ' מור, היא להעניק תארים מתקדמים בייעוץ ארגוני. לטענתה, תואר זה יקנה לתלמידים מקצוע שבעזרתו יתאפשר להם להשפיע בצורה משמעותית יותר על החברה. היא סיפרה כי במהלך הכנס ניגשה אליה סטודנטית מיואשת הלומדת לתואר שני באוניברסיטה, אשר התייעצה עמה לגבי העתיד הצפוי לה עם תואר שני בסוציולוגיה. "מה אני אעשה עם זה?" שאלה הסטודנטית. הפתרון הינו פשוט, הציעה פרופ' מור, עליך להציג את עצמך בתור "יועצת ארגונית". עם הכשרה זו, הסבירה לסטודנטית, יש לך מה להציע לשוק. מדברים אלו, ניתן להסיק כי התשובה של פרופ' מור לשאלה אודות תרומתה של הסוציולוגיה הינה פשוטה –הסוציולוגיה יכולה לתרום ולהשפיע בתחומים בהם יש ביקוש למרכולתה במסגרת השוק.

באותו המושב השתתף גם פרופ' מיכאל שלו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. פרופ' שלו דיבר על הניסיון שלו בתור אקדמאי להשפיע במסגרת פורומים ציבוריים וחברתיים, ועל התסכול שהוא חש מאי-ההצלחה של ניסיון זה. לטענתו, חוסר הצלחה זה נובע בעיקר מהפערים הגדולים, ואולי הבלתי-ניתנים לגישור, הקיימים בין המחקר הסוציולוגי הביקורתי לבין הממסד. בבסיס פערים אלו, הוא טען, עומדים לא רק פערי שיח וז'רגון (כפי שטענה ענת סרגוסטי באותו הפאנל) אלא גם פער מהותי הקיים בהנחות היסוד המנחות את הגופים השונים.

אך הניתוק בין הממסד לסוציולוגיה לא התקיים מאז ומתמיד, ודבר זה הוזכר והודגש באופן ברור במושב האחרון של הכנס, שתחילתו הוקדש לזכרו של מי שייסד את הסוציולוגיה הישראלית ועמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית והאגודה הסוציולוגית במשך שנים רבות: פרופ' שמואל נוח אייזנשטדט. כפי שסיפר פרופ' עזריה, למרות הצלחתו הגדולה בזירה הבינלאומית, אייזנשטדט מעולם לא זנח את הזירה הישראלית. בשנות החמישים והשישים הוא הפך את סגל המחלקה לסוציולוגיה לקבוצת מחקר שהייתה מוקדשת לחקר היבטים מרכזיים של החברה הישראלית: הקיבוץ, המושב, העלייה, החינוך, תנועות הנוער, היהדות, הצבא ועוד. עשייה זו התבוננה מקרוב על המפעל הציוני והייתה הראשונה שחקרה אותו. עם-זאת, כיום קיימת הסכמה רחבה על כך שמחקרים אלו לא נעשו מפרספקטיבה ביקורתית ואף היו מגויסים כמעט באופן מוחלט ליצירת צידוק לפרויקט המדינתי הצעיר.

לאור שתי דוגמאות אלו, נראה כי תרומתה של הסוציולוגיה לחברה הישראלית מתאפשרת בשני נתיבים עיקריים: דרך חיבור עם דרישות השוק, או דרך חיבור עם הממסד הלאומי. את הטענה הזו השמיע פרופ' אורי רם, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת פאנל בנושא: "הסוציולוגיה הישראלית – עבר, הווה, עתיד". במושב זה טען פרופ' רם כי בעידן הנוכחי לכודים מדעי החברה והרוח בישראל "בצבת של תנועת מלקחיים" המשנה את מבנה ותכני הידע. הצד האחד של המלקחיים הינה הדרישה ממערכת ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה להגיון הניאו-ליבראלי, שאחד מתוצאותיה הינו "ייבושם" של תחומי דעת רבים הנתפסים כ"חסרי תועלת". במקביל, במישור הלאומי מתעוררת דאגה לגבי תחומי דעת הנתפסים ככאלה התורמים מבחינה לאומית, מה שמוביל בתורו ל"תמיכה ייחודית מטעם המדינה ומוסדות ציבוריים ופרטיים" לתחומים אלו בלבד. התוצאה של תהליכים דיאלקטיים אלו, טוען פרופ' רם, היא חיסולם של מדעי החברה והרוח ה"עוסקים במדע בסיסי ובמדע ביקורתי". תהליך דיאלקטי זה מתאר בצורה ברורה את הנתיבים אותם מייצגת גישתה של פרופ' מור מחד, והמורשת של אייזנשטדט מאידך.

בדבריו, פרופ' רם אמנם העמיד סימן שאלה גדול באשר לסיכוי וליכולת של הסוציולוגיה לתרום ולהשפיע בכיוונים שאינם מתיישרים עם רצון ודרישות השוק מצד אחד, או עם פעולות הממסד מצד שני. יחד עם זאת, הוא לא השאיר ספק באשר לתפקיד שלדעתו צריכה הסוציולוגיה לשאוף למלא: הניסיון לשמש כמדע ביקורתי, שאינו משתף פעולה עם התהליכים החברתיים והכלכליים שמאפיינים את ישראל של היום, אלא שואף לנתח אותם, לנסות להבינם ואף לבקר אותם.

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

אנחנו רצות, והצעיף שלי נגרר אחרי, המזוודה נאבקת להשאר בקצב. "קריאה אחרונה לכל  הנוסעים לפראג". אנחנו רצות עד שמגיעות למטוס, ואני מפלסת את דרכי במבוכה למושב E47. מאחורי מתרחקים צקצוקי לשון וגבות זעופות.

עדיין בוקר, מאוחר יותר באותו יום מתארך. אני מטפסת את המדרגות אל חדר 32 הקטן והמחומם. משתהה לסיגריה עם שותפותי לחדר, ויורדת עשר דקות מאוחר מדי. הקבוצה עזבה – לאיפה? לא יודעת. אחרי אותו הבוקר אנחנו לומדות לא לאחר יותר. המירוץ אחרי הגולם מתחיל.

ושעתיים אחר כך, שלג בחוץ. והנה עוד מדרגות – כל כך הרבה מדרגות שהברכיים רועדות. והנה הטירה, והכנסייה, והכול כל כך יפה ושונה וקר. ואיפה הגולם? בתשע בערב אנחנו במיטות ומושב מספר E47 נראה רחוק מתמיד. והחדר הופך לשחור.

ביום השני אני כבר לא מאחרת, אבל גם לא מספיקה לארוחת הבוקר. אור לבן של שלג מעיר אותי ברבע לשמונה, חמש דקות לפני ההתאספות. אנחנו בריצת מרתון, והגולם לא לוקח שבויים. עוד שעתיים ואנחנו עומדים ליד מוזיאון סגור, ופתיתים קטנים של שלג מעטרים את השיער האדמוני של הבחורה שעומדת לפני. העיניים נפתחות, וגם הלב נפתח. ועוד מדרגות ועוד מדרגות – נדמה לי שאין בכל פראג ולו מעלית אחת. אני קונה עוד גלויה, הפעם אחת של ישוע הילד מעוטרת בנצנצנים זהובים. יש לי בתיק כבר 20 גלויות בערך.

אני יושבת על המיטה בחדר המחומם, המכוסה טפט צעקני של עלים ירוקים, ומביטה בגלויות שקניתי. הנה גלויה של מוחה, גולת הכותרת של האמנות הצ'כית, שאת סגנון האר(ט)-נובו המעודן והמצועצע שלו אני מאתרת בארמונות שאותם אנחנו תרים מדי יום, חדרים ורודים וזהובים העומדים בניגוד צועק לעיר האפרורית והגותית. והנה פרנץ קפקא, יהודי מאוד, כחוש מאוד, נוגה מבט, עם שתיים מאחיותיו. ו'הקדוש' לנין, בגלויה מצוירת צבעונית ממוזיאון הקומוניזם. את ראשו מעטרת, במקום הילה, שמש העמים והוא אפוף קוצים דוקרניים. והנה בבושקה (מטריושקה, בעצם) צבעונית ששיניה שיני ערפד. ועוד גלויה ממוזיאון הקומוניזם, של פועלת יפת פנים ומתולתלת מניפה את הדגל הצ'כי כשמעליה הכיתוב "זו הייתה תקופה של אנשים שמחים ונוצצים, הנוצצים ביותר היו במכרות האורניום". שתי נערות צעירות בגלויה בצבע שחור-לבן מפנות את מבטן, האחת נראית כאילו הוצאה הישר משנות ה-20 אפופות אדי האלכוהול, והאחרת משנות ה-60 העליזות דווקא. נשים יפות, תחריטים זהובים, ישוע התינוק, בבושקות כועסות ויהודים גרומים מתערבבים כולם יחדיו. תמצות מופשט ומדויק של פראג.

אנחנו יושבים בגלריה עגולה ומסוידת ולומדים ביחד להתבונן מחדש בתמונות שאנחנו מצלמים, באדיבותו של וולטר בנימין. גם החדר מלא בתמונות, מראות סוריאליסטיים, דמיוניים, מופלאים, שכמוהם נראה עוד בימים הבאים.

לילה, התאספנו באחד החדרים, שותים קלפים ומשחקים בירה. הסוריאליזם של הבוקר חודר גם לחדר המלון הקטן שלנו, ואנחנו מבלים את הלילה במשחק 'Charades' סוציולוגי. מה? ועוד הר ועוד ל' שווה מהר"ל.

אנחנו עומדים על גשר קארל (שאני מתעקשת משום מה לקרוא לו גשר מארקס, למרות שאין שום קשר מוכח בין השניים), ומדמה לעצמי את הגולם מטפס על צריחי הכנסיות העתיקות, מרים את הגגות ומציץ פנימה. ואולי זה בעצם פרנקנשטיין שאני רואה? מחלון הטירה שבה ביקרנו מוקדם יותר היום הושלכו שלושה קצינים. הם ניצלו, כי נחתו על ערימת זבל או שחת. אבל כשהכל מכוסה לבן, קשה לדמיין בכלל שחת איפשהו. אולי הם בעצם נפלו לשלג וניצלו. ושוב השלג מתדפק ברכות על החלונות כשאנחנו יושבים במסעדה מקומית (בעלת השם המדויק local) ואוכלים מרק גולאש חם בקערת לחם יבש.

מוזיאון קפקא. אני עומדת כבר כמה דקות בחדר קטן וחשוך, צללית של אדם שחור, גרום וארוך נעה מולי על מסך שקוף. רגע הוא שרוע על השולחן, ידיו שמוטות ורגע הוא שוכב, פוכר ראשו בידיו. פרי יצירתו של קפקא כנראה. זהו עבורי אולי הרגע המתמצת והמרגש ביותר במסע הזה. כל כך הרבה עצב וכל כך הרבה שבירות יש בצללית השחורה הדקה הזאת.

יום לאחר מכן, אני יושבת לבדי ב'קפה לובר' הענקי. כל מפת שולחן בקפה המהודר מציינת כי בין פוקדיו הקבועים של המקום הפריזאי-באופיו נמצאו פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. אני שולפת מתיקי עט ודף, מקווה לחוש מקצת מן ההשראה שנחה על איינשטיין וקפקא, אבל מצליחה להרכיב רק רשימת מטלות. כנראה שצריך להיות קפקא בשביל לכתוב כמו... קפקא.

ערב. בית קפה של תאטרון. אנחנו צורחות את הרפרט שלנו אל השולחן הארוך, מנסות בתנועות ידיים להמחיש את עקרונות התיאטרון האפי של ברכט. צ'ופסטיקס בשערי ומניפה ורודה בידי (בכל זאת, תיאטרון והכל) אני מצטטת לקבוצה שיר קצר מתוך 'הנפש הטובה מסצ'ואן'.

ועוד גלריה עגולה – הקירות דחוסים בציורי שמן צבעוניים, שכולם כמו נלקחו מסרט מדע בדיוני מטורף. סוכריות מתוקות ותה פירות מארחים לנו חברה כשאנחנו מקשיבים לסיפורי האחים גרים. הידעתם שבסיפור סינדרלה המקורי האחיות החורגות קוצצות את עקביהן כדי להתאים לנעל הזכוכית?

אנחנו עומדים ליד הכנסיה הסגורה (לרגל שיפוצים). כאן, על הסולם הזה, טיפס הגולם ונכנס דרך החלון. אני מדמיינת בראשי את הדמות המסורבלת קופצת למעלה אל הסולם כמו סופרמן יהודי. אבל איפה הגולם ומתי נמצא אותו כבר?

ואנחנו במוזיאון הרוחות. תינוק מפלסטיק מתנדנד, תלוי מהתקרה, ישר מול פרצופי. אני בורחת לחדר צדדי, ונראה לי שמצאתי את הגולם. הוא קבור בחול, רק אפו וקצות בהונותיו מציצים החוצה.

היום השישי מתוך שבעה. אחרי טיפוס של רבע שעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית היפה ביותר בפראג. לפנינו גשר אחרי גשר אחרי גשר, וצריחים גבוהים, גותיים מתנשאים באופק. לא מצאנו את הגולם באמת, אבל מה זה משנה, בעצם? אני שואפת מהאוויר הקר ומבינה למה דווקא פה צמח חלק ניכר מהקאנון המכובד של המחשבה האירופאית.

* נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

אני זוכרת שבערך בגיל 12, נסעתי עם אימי לסבא יעקב. סבא יעקב היה סבא רבא שלי, והיה נשוי לסבתא לאה, ואני זוכרת מאוד בבירור שהוא היה אמן ויוצר ונגן ומורה ואוטו-דידקט וגם, בינינו, טיפה מוטרף.. אבל מה אפשר לצפות ממישהו אשר בסלון ביתו מתנוססת תמונה (שהוא עצמו צייר) כגודל הסלון כולו, בה נראה בבירור "באבי-יאר" עם קבר אחים מושלג ועורבים שחורים?! בכל אופן, אותו סבא יעקב, כאמור, היה נשוי לסבתא לאה אשר גרה בבית אבות. ובפעם הראשונה, בגיל 12, היכתה בי ההבנה שלא כל הקצוות המשפחתיים ממש נהירים לי. כי בכל פעם בה נסענו לסבא יעקב, נסענו בעצם לסבא יעקב ודינה. ודינה אינה סבתי. אני זוכרת שבאותה הנסיעה, שאלתי את אמא שלי: "אז רגע, מי זאת דינה?!?!" לסיפור הכיסוי המשפחתי רצו כמה גרסאות לאורך השנים. תחילה הוסבר לי שדינה היא בת דודתו הרחוקה של סבא יעקב, לאחר מכן הגיעה גרסה שניסתה להסביר שהם "רק ידידים", ולבסוף, ובכן, כמעט לבסוף, הייתה הודאה של ממש, שהם חיים כזוג, אך רק משום שסבתא לאה הייתה מאוד חולה ובבית אבות, ושסבא יעקב צריך להמשיך בחייו. הגרסה המלאה (לפחות נכון ללפני מספר חודשים) נתגלתה בפני בשיחה כאילו אגבית לחלוטין עם סבתא שלי (הבת של סבא יעקב וסבתא לאה) – "הם חיו כשלישייה!". לסבא רבא שלי היו שתי נשים. כך מסתבר. כך היה כמעט למן ההתחלה. הוא אהב את שתיהן, חי עם שתיהן, ועל אף שלא הצהירו על כך מעולם בפומבי, אני זוכרת שבתור ילדה, למסיבות בגן ואפילו לכיתה א', ליוו אותי סבא יעקב וסבתא לאה ודינה. וזה לא היה מוזר, או משונה, או מדאיג, כי מבחינתי, זה פשוט היה.

 אז מסתבר ש"הטרנד" החדשני המכונה "פוליאמוריה" אינו כה חדשני כפי שנוטים לחשוב. ואולם, כל הסיפור המשפחתי אשר פתאום נורא "מתחבר" לנושא התיזה שלי, התגלה לי רק כמה חודשים אחרי שכבר החלטתי שאני חייבת לכתוב עליו. ההחלטה נתקבלה בגין מפגש אותו ניתן להגדיר כיושב איפשהו על הרצף שבין הזוי-בטירוף להזוי-באופן-קיצוני, אליו נקלעתי לגמרי במקרה לפני כשנתיים. ישבתי עם חברה בבית קפה בתל אביב, כשלפתע הגיעו זוג מכרות, אשר שאלו אם יוכלו להצטרף אלינו עד שיתפנה להן שולחן משלהן. או אז סיפרו לנו, כבדרך אגב, שהן מקיימות "זוגיות פתוחה", אבל לא רק מטעמי סקס. הן יוצאות עם אחרות, מזמינות אחרות להצטרף לשתיהן או לכל אחת מהן בנפרד, לעיתים הן גרות עם עוד פרטנריות אותן הן מכניסות לזוגיות ביניהן, וגם, בין לבין, משדכות האחת לשנייה בנות זוג נוספות. לכשקמו, נותרנו דוממות. היינו בשוֹק. לא האמנו למשמע אוזנינו.

כעבור מספר חודשים, כשחיפשתי נושא לתיזה, הזכירה לי אותה החברה את המפגש ההזוי ההוא, ואמרה: "את חייבת לכתוב על זה". הסכמתי. אז גם גיליתי שמדובר בתופעה חברתית רחבה, עם תצורות שונות ומשונות, וגם שיש לה שם: "פוליאמוריה".

 אז למה זה הזוי לנו?

כשאנחנו חושבים על אהבה (זו הרומנטית), באופן מיידי נחשוב גם על זוגיות, חתונה וילדים. גם אם נכחיש, גם אם ננסה להתנגד, גם אם אנו סוציולוגים קונפליקטואלים חתרניים פוסט פוסט פוסט מודרניים, ונוהגים לפרק את המציאות החברתית הסובבת אותנו עד לקרביים שלה, ואז לטעון שאין בכלל מציאות ושהכל בעצם הוא תוצר של הבנייה חברתית המשעתקת את אי-השיוויון על רבדיו השונים, גם אז – יתכן ונצטרך להודות שאלה הדברים הראשונים שקופצים לנו לראש כשאנחנו חושבים על אהבה. וזה לא יסתכם בכך, כי סט המחשבות הבא, יכלול, בהרבה מן המקרים, גם את המילים: טוטאליות, בלעדיות, מחוייבות, הדדיות, מציאת "החצי השני", "הנסיך/האביר על הסוס הלבן", וכמובן, איך אפשר בלי "ה-אחד"/"ה-אחת" (לבחירתנו, אך שימו לב: רק כבודדים/ות).

גם לכשנפתחנו, ואנו מצליחים לחשוב על "משפחה אלטרנטיבית" אנו חושבים על "זוג" הורים וילדים. גם אם אנו תומכים בנישואים חד-מיניים בקפריסין, או בחתונה אזרחית, או בנישואים מעורבים – לרוב, אנחנו נעולים על הקונספט הזוגי. ולא נזוז ממנו. כל דבר אחר – לרבים מאיתנו, יראה הזוי.

"הפוליאמוריה מבקשת לבטל את המגבלות על מספר השותפים במערכת היחסים ועל מינם, ובכך פותחת פתח לצירופים שונים של גברים ונשים המבקשים לקיים קשרים אינטימיים מרובי-שותפים תוך מודעות, רצון והסכמה של כל המעורבים. תא משפחתי פוליאמורי יכול לכלול, למשל, גבר ושתי נשים, אישה ושני גברים, שלוש נשים, שלושה גברים, או הרכבים מורחבים נוספים; למעשה, הפוליאמוריה מקפלת בחובה אינסוף תצורות שונות של מערכות יחסים. לצד המאפיינים המבניים הללו, חשוב להדגיש גם, כי הפוליאמוריה דוגלת בדחייה של התפקידים המסורתיים המוכתבים לכאורה על ידי המין הביולוגי ו/או על ידי הג'נדר; כמו כן, היא מיישמת אתיקה ייחודית הכוללת וויתור מודע ורצוני על הדרישה לבלעדיות בין המעורבים במערכת היחסים" (אתר קהילת הפוליאמוריה בישראל).

ברור ש"בעידן הפוסט", כמעט ואין המשפחה שורדת במבנה ה"מסורתי" שלה – שיעור הגירושין רק הולך ומטפס לו כלפי מעלה, וישנם יותר ויותר נישואים "אלטרנטיביים", המולידים משפחות "אלטרנטיביות"; עוד ב"עידן הפוסט", יש משפחות אשר מלכתחילה מוגדרות כ"חד הוריות", וישנם יותר ויותר רווקים/ות אשר בוחרים לשמר את הסטטוס הזה לאורך יותר שנים, לעיתים אף לצמיתות. אך ברצוני לטעון כי כל המאפיינים הללו של העידן הפוסט מודרני, אין להם, עדיין, את הכוח לשנות את מה שנתפס כאידאל הנורמטיבי: המונוגמיה. כל בחירה אחרת, "אלטרנטיבית", פוסט-מודרנית ככל שתהייה, הינה שילולה של המונוגמיה, זו ההטרו-נורמטיבית.

רבים מן הפוליאמורים מצהירים בראיונותיהם כי "ה-אהבה", זו המונוגמית, ההטרו-נורמטיבית, הינה פאסה. הם ממעטים להשתמש במונחים של "התאהבות", ומרבים להתייחס אל אהבה כאל עניין הדורש מהלך תבוני-רציונלי, המעוגן בשילול נרטיב ה"אחד/אחת". הם עצמם מגדירים זאת כ"פוסט-רומנטיקה":

   "אצלי זה בא הכל אחרי, בתקופה של הפוסט-רומנטיקה... כאילו בגיל 21 היה לי משבר עם הרומנטיקה והבנתי שאני לא מאמין יותר... לא מאמין, כאילו ממש הבנתי, ממש אמונה שאני לא מאמין יותר, זה לא יעבוד בשבילי כי אני לא מאמין בזה, לא שאני נגד, אני פשוט לא מאמין שזה אמיתי, היו לי סדרה של התאהבויות נורא חזקות ונורא קצרות, שהרגשתי שמצאתי את ה'תאום', את ה'חצי', והיה לי ברור שבניתי לעצמי משהו דמיוני, שזה לגמרי עבודה עצמית. הבנתי שהתאהבות היא עבודה עצמית, אתה עושה את זה לעצמך... זה לא ממקור חיצוני, המצחיק הוא שאתה עושה את זה לעצמך ואתה תולה את זה כאילו שזה בגללו, בגלל בנאדם ספציפי, התאהבת בו... אתה מבין שזה לא תלוי בבנאדם האחר, אתה יכול להביא את עצמך למצב הזה עם יותר מבנאדם אחד, עם עשרות, עם מאות, עם אני לא יודע כמה... זה מפיל את כל הקונספט של האביר על הסוס הלבן, כאילו לא מחכה לך החתיכה החסרה או התאום, אתה מבין שכל אדם הוא אחר, אין שני בני אדם זהים או דומים, יש אנשים שאתה יכול לתאם איתם חיים משותפים, אבל משהו בראייה הרומנטית של החיבורים ושל העוצמות, כבר בגיל 21... ואז הייתה שנה של השלמה עם זה שלא יהיה יותר, שהרומנטיקה, התמימות הזו של הרומנטיקה הלכה לאיבוד באיזשהו אופן..." (ד', מרואיין)     

לא אכחיש, ואודה, שגם לאחר שהות של כמעט ושנתיים בשדה המחקר, עדיין מלווה אותי באופן כמעט ותמידי תחושת ה"הזייה" המאוד חזקה עליה דיברתי קודם לכן,. אני באמת ובכנות מנסה להשתחרר ממנה, אבל זה לא ממש עובד. לפחות לעת עתה. ועם זאת, אני מוצאת את זה מעניין. אפילו מרתק. כי את מה שמלמדים אותנו, כסוציולוגים, כבר למן השיעור הראשון בערך ב"מבוא לסוציולוגיה" – לנסות ולפרק את המציאות המובנת לנו כל כך מאליה ולהסתכל על העולם דרך שלל משקפיים פרדיגמתיות – עושים נחקריי הפוליאמורים באופן יומיומי, בפרקטיקה.

הם מפרקים ומערערים וחותרים תחת הסדר החברתי המוֹכר לנו את ה"אהבה". זו המוּכּרת לנו כל כך, ואשר אנו נאחזים בה, אולי כמפלט האחרון של יציבות בעולם כל כך פוסט מודרני. כי, בסוף היום, אחרי שפירקנו, השלנו, הרכבנו מחדש, פירקנו שוב, ברמת המיקרו והמאקרו וגם קצת בין לבין, והסתכלנו על המציאות היטב היטב מכל הזוויות והפרספקטיבות הפרדיגמתיות דרך שלל משקפיים בכל מיני צבעים, גדלים ותצורות – בסוף היום אנו רוצים לחזור הביתה אל בן/בת הזוג שלנו, אל הילדים, אל המשפחה היציבה (גם זו ה"אלטרנטיבית"), שאותה הסוציולוגיה טרם פירקה לנו. היא שם. במבנה מאוד מוסדר, ברור. ואם היא אינה שם – אנו שואפים שתהייה. בתצורה מאוד מאוד מסויימת. זו שאנו מכירים. כל תצורה אחרת, כאמור – דינה כדין הזייה. ובכל זאת, אולי הם יודעים משהו שאנחנו טרם גילינו?

שני מנדל היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

בשנה האחרונה, המפגש שלי כמתרגל וכבודק דפי חושב עם סטודנטים מתנהל במונחים של עולמם הפסיכולוגי של הסטודנטים. אני נוכח כי הערות ביקורתיות שלי על תוצרים אקדמיים מתפרשות פעמים רבות כביקורת אישית שלי על הסטודנטים עצמם. כך קורה שדיונים על ציוני עבודות מגיעים לכדי דמעות ושמספר פעמים הואשמתי על ידי סטודנטים (שקיבלו ציונים שלא סיפקו אותם) שאני מתנכל להם באופן אישי. השנה הדבר אף קרה עם סטודנטית שמעולם לא פגשתי ואיני מכיר אלא בשמה המופיע על דפי החושב.

דוגמה נוספת שבה נתקלתי פעמים רבות במהלך התרגול בשנה שעברה היא התלונה של סטודנטים שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה שלהם בעבודה. את הרעיון כי עבודה נשפטת בהתאם לאיכותה וללא כל קשר להשקעה בה התקשיתי מאוד להעביר לסטודנטים. יותר מכך התקשיתי להעביר את הרעיון כי בכל תחום בחיים, בין אם מדובר במבחנים, בעסקים, במשפחה או באהבה, פעמים רבות אנשים משקיעים ולא מצליחים להשיג את התוצאות שרצו – שבחיים אין קשר ישיר בין השקעה (הממד הסובייקטיבי של הפעולה) והצלחה (הממד האובייקטיבי שלה).

דוגמה אחרונה ומעניינת היא התגובה שקיבלתי מעורכי פקפוק על גרסה ראשונה של מסמך זה, שהביעו חשש שמא הביקורת תתפרש באופן מעליב על ידי סטודנטים ותעכיר את המפגש שלי איתם כמתרגל בסמסטר הקרוב. כלומר, עצם הניסיון לטעון כי ההתנהלות של הסטודנטים מאופיינית על ידי פסיכולוגיזציה, תתפרש באופן פסיכולוגי ותפספס את מטרתה – תיאור של מצב סוציולוגי המאפיין את המפגש בין המתרגלים והסטודנטים.

ולכן חשוב לי להדגיש, בכל צורה ודרך, שאין ברצוני לבקר או לגנות את האופי הפסיכולוגי בכלל ושל הסטודנטים בפרט. כסטודנט שהגיש עבודות רבות ועודנו מגיש עבודות, אני מבין ומכיר את האופן שבו העצמי הפסיכולוגי הופך קשור בעבודה אקדמית ובמיוחד בעבודה איכותנית, וכיצד קשה להפריד בין השיפוט של העבודה לבין השיפוט של מי שהגיש אותה. אני גם מכיר בחשיבותו על העצמי הפסיכולוגי ככוח מניע המביא כל אחד מאיתנו ליצירה אישית ייחודית המביאה למגוון עוצר הנשימה של החברה בימינו. הפסיכולוגיזציה של העצמי הינה תהליך חברתי המאפיין את החברה המערבית; כסוציולוגים תפקידנו אינו לשפוט תהליך זה כטוב או רע, אלא לנסות להבין אותו. אם יש נימה ביקורתית בדברי, הדבר נובע אך ורק מכך שאני חושב שההתנהלות הפסיכולוגית פוגמת בתהליך הלימודי כמו גם בשלוות הנפש, באושר (או בכל טוב פסיכולוגי אחר) של הסטודנטים והמתרגלים כאחד. כמתרגל (וכעצמי פסיכולוגי) התהליך הזה אינו משהו שאני מתאר אלא הוא דבר שאני נאלץ להתמודד עם תוצאותיו ועלי לשאול איך נכון לעשות זאת. בשבועות האחרונים השאלה הזו מעסיקה אותי רבות. בשלב זה, במקום תשובות ברצוני לנסח כמה מן האתגרים העומדים בפני המתרגלים ובפני הסטודנטים בתהליך הלימוד באווירה פסיכולוגית.

האתגר הגדול של המתרגל הוא להתאים את החומר ואת עצמו לאופי הפסיכולוגי של הסטודנטים. על מנת לעניין את הסטודנטים על חומר הלימוד להיות קשור לחוויית החיים שלהם, עליו להיות כמה שיותר חוויתי, אישי, פנימי וכמה שפחות אינטלקטואלי, ניטרלי, חיצוני – ולכן משעמם. בסוציולוגיה הדבר נכון במיוחד היות ולהבין סוציולוגיה, לפחות לדעתי, משמעו להיות מסוגל לראות את החיים החברתיים מחוץ לאוניברסיטה דרך הרעיונות שנלמדים בשיעורים. לכן יש להסביר לסטודנטים היכן הם נתקלים בחומר שהם לומדים בחיי היום יום שלהם, ומה יוצא להם מללמוד אותו. ככל שנצליח לעשות זאת, יהפוך התרגול לזמן של לימוד במקום זמן של העמסת חומר שהסטודנטים מרגישים שהם צריכים להביא למבחן בסוף הקורס ולהשאירו על דף המבחן. אני מאמין שתהליך זה אפשרי בכל קורס – כמותני או איכותני, מבואי או מתקדם, תיאורטי כללי או על נושא ספציפי. השאלה תמיד צריכה להיות כיצד חומר הקורס מתחבר לחיי היום יום? מה הטעם לדעת את החומר המועבר בו ברגע שהתואר מסתיים?

אתגר נוסף של המתרגל הוא במפגש האישי עם הסטודנטים. האופי הפסיכולוגי של האינטראקציה מחייב את המתרגל להתאים את עצמו אל הסטודנט גם בתחום האישי. עלינו לנסות לראות כל סטודנט כעומד בפני עצמו, להבין את הקשיים שלו, ולנסות עד כמה שניתן לעזור לו להבין ולהתעניין בחומר הנלמד, ולעמוד בכבוד במטלות הקורס.

האתגר של הסטודנט הוא בדיוק האתגר ההפוך: לצאת מהתפיסה הפסיכולוגית ולאמץ עמדה אובייקטיבית יותר כלפי החומר הנלמד. כל קורס שנלמד באוניברסיטה מעביר ידע – ייתכן שמדובר באוסף של עובדות והקשרים ביניהם, אך לרוב, מדובר בצורה להבין ולהסתכל על עולם מסוים של תופעות. האתגר בלימוד הוא הניסיון להתאים את העולם הפנימי שלנו כך שיכיל את העובדות וההקשרים או את צורות ההסתכלות – עלינו לעשות מאמץ ולהתאים את עצמנו לידע ולא להיפך. חובות הקורס – המאמרים, התרגילים, השיעורים ושעות התרגול – הם כולם חלק מהמאמץ הזה, והלימוד הוא בלתי אפשרי בלעדיהם. מתרגלים הם בני אדם אשר עברו בהצלחה את תהליך הלמידה הזה, וכך על סטודנטים לנסות ולהסתכל עליהם – לא כיותר מכך אך גם לא כפחות. אין לצפות מהמתרגל (בין בתרגול ובין בפגישה אישית) שיחליף את קריאת המאמר או את הנוכחות בשיעור; עבודת המתרגל היא לעזור במאמץ הלימודי של הסטודנט, לא להחליף אותו.

גם במפגש האישי, האתגר של הסטודנט הפוך מזה של המתרגל. על הסטודנט לשים בצד עד כמה שניתן את אופיו האישי הייחודי של המתרגל. נחמד, עצבני, מצחיק או יהיר או כל תכונה פסיכולוגית אחרת אינה אמת המידה של מתרגל טוב או לא טוב. אמת המידה הרלוונטית היחידה היא האם המתרגל מבין את חומר הקורס הבנה עמוקה, והאם  הוא מעביר הבנה זו בתרגולים באופן ברור.

אך האתגר הגדול ביותר של הסטודנט מגיע עם סוגיית הציון. השאיפה שנראית כטבעית ביותר עבור סטודנט היא לקבל את הציון הגבוה ביותר שבאפשרותו לקבל. אך שאיפה זו מביסה את עצמה בכך שהיא מרוקנת את הציון מתוכן ומשמעות. אם כל אדם יוכל לשלם 30,000 ש"ח ולקבל תעודה בציון ממוצע של 90 מהאוניברסיטה העברית ללא כל קשר לתהליך הלימודי שהוא עבר לשם קבלת התעודה, האוניברסיטה תאבד את המוניטין שלה כמוסד לימודי ראוי לשמו, וכל תעודה שסמלה מתנוסס עליה תהפוך ללא יותר מאשר קישוט לקיר השירותים. אם לא יהיה קשר בין התהליך הלימודי והציון בתעודה, תאבד התעודה מהמשמעות שלה. על כן, על סטודנטים לשאוף לכך שציון שלהם ישקף את רמת ההבנה שלהם את החומר הנלמד בכל קורס. ולכן, כאשר סטודנטים עומדים בפני ציון, הם צריכים לשאול את עצמם בכנות עד כמה הם הבינו את המאמרים, את ההרצאות, את התרגולים, ואת הקשר ביניהם, ומסוגלים להביע את הידע הזה בכתב ובעל פה (אם הם לא קראו את המאמרים, או לא נכחו בהרצאות, או בתרגולים – ורק הסתפקו בסיכומים שלהם שחיבר מישהו אחר, הם צריכים לשאול בכנות האם ניתן בכלל להבין כך את הקורס, ומדוע הם לוקחים אותו). אם התשובה לשאלה הזו אינה "אני יודעת את החומר מצוין והצלחתי להפגין זאת במבחן/בעבודה", אין שום סיבה לצפות שהציון בקורס יהיה גבוה

ברור לי כי גם למתרגלים וגם לסטודנטים לא קל לעמוד באתגרים אלו. חוסר ההכשרה מחד ותקופת התרגול הקצרה מאידך משמעותם שרוב המתרגלים אינם מנוסים במלאכת ההוראה. קבוצות התרגול הגדולות מקשות מאוד על היחס האישי ועל היכרות המתרגל עם הסטודנטים (בעיה קשה עוד יותר לגבי הסטודנטים שלא מגיעים...). מצד הסטודנטים ישנם קשיים – כמו עומס המטלות (שלא תמיד מתוגמל כראוי בנקודות זכות), יחד עם הצורך לעבוד במקביל ללימודים, קשיי הקריאה (והכתיבה) בשפה שאיננה שפת אם, והמאבק על הציונים – שמעמידים במבחן אמיתי את היכולת להיות תלמיד טוב השואף ללמוד באמת. האתגר ללימוד משמעותי הוא קשה גם עבור הסטודנטים וגם עבור המתרגלים. אך לוותר עליו משמעו לוותר על מהותה של האוניברסיטה כמעוז הידע של החברה המערבית, והפיכתה למכללה המנפיקה תעודות עבור כסף.

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".

לפעמים אני אפילו מקבל תחושה שכל מה שראיתי עד כה הוא העור, לא הבשר – מעט מדי ממונגוליה האמיתית – מקומות יפים מאוד ומעניינים, אבל מתויירים. כדי להשתכנע בכך, די לי להיזכר בחוויותיי המוזרות מאתמול, כשאני יושב עתה על שפת האגם וכותב.

אגם חובסגול כשלעצמו הוא תופעה מוזרה. הוא אחד מאגמי המים המתוקים הגדולים בעולם, ומימיו צלולים עד כדי שנאמר לי לא פעם שאפשר לשתות מהם ללא חשש. מצד שני, אתמול ראיתי את הבהמה המוזרה, שעד עכשיו הכרתי בעיקר מתשבצים – בטיבטית, שתי אותיות, במונגולית הרבה יותר – עומדת בתוך האגם ומטילה את מימיה היישר אל תוך המים. בחורף כל כך קר כאן, בקצה הצפוני של מונגוליה, עד שהאגם הופך כולו לשכבת קרח עבה. כה עבה – עד שמרחב הקרח הזה משמש כאוטוסטראדה למשאיות, המעבירות דלק בין מונגוליה לרוסיה. אבל, יותר משאיני מבין את הטבע של מונגוליה, איני מבין את האנשים ואת תרבותם.

אתמול הגעתי סוף סוף אל חופו של האגם, לאחר שהלכתי כמה ימים מהעיירה האחרונה שאליה מגיעה הדרך – חטגל. אחרי הסופה הנוראה שעברתי בדרך, ואחרי ההליכה הקשה עם התיק הגדול על הגב, כנראה שנראיתי מרוט ואומלל למדי. אישה מקומית שחלפה על פניי, רכובה על סוס, הזמינה אותי לביתה. יכול להיות שאחת הסיבות להזמנתה הייתה הבחירה שעשיתי – ללכת ברגליי. לא חשבתי, לפני כן, שאפילו לכך עשויות להיות השלכות. כאן לא נוהגים ללכת – הרי לשם כך יש סוסים.

אני נזכר בחלומו המסוייט של הגיבור בסרט "אורגה", מונגולי החי בתחומי סין, וסובל מלבטי זהות ומתחושות אשם על היקסמותו ממנעמי הטכנולוגיה שמציע אורח החיים בעיר הסינית. בחלומו נתקל בו צבאו של צ'ינגיס ח'אן השועט ברחבי הערבה, והמנהיג, אשר מוצא אותו רוכב על אופניים ולא על סוס, שואל אותו בתוכחה: "איזה מין מונגולי אתה? איפה הסוס שלך?" הסבריו ותירוציו לא עוזרים לו לצאת מהתסבוכת, והוא מגולגל בתוך שטיח, נקשר לאחורי סוסי החיילים, ונגרר אחריהם עד למותו.

בתחילה ההזמנה לא הייתה מובנת במיוחד. תרמו לכך, כמובן, קשיי השפה. המשפחה אשר אל בית הלבד שלה הובאתי מתגוררת ממש על החוף, באחד המפרצים היפים ביותר באגם – האזור שסביב ביתם תיירותי למדי, כך שחשבתי שאולי מציעים לי לשכור מקום לינה ללילה. אבל כשכל המשפחה הציצה מפתח הדלת – אב צעיר ושלושה ילדים קטנים – הבנתי שהוזמנתי להתארח, ולמרות שבאותו רגע גם הבנתי שההזמנה תעלה להם ולי בצפיפות לא נעימה כמעט, כבר היה מאוחר מדי לסרב.

ההבדלים בין עולמי לעולמם נראים כמעט בלתי ניתנים לגישור. בניסיון שיחה מקרטע במונגולית מגומגמת, הצלחתי להבין שהאב בן 29, ואשתו בת 24, וכבר יש להם שלושה ילדים קטנים. כל ביתם הוא חדר אחד – בית הלבד המסורתי של המונגולים – וכל "רכושם" שישה יקים. ממה שהצלחתי להבין עד עתה, זהו עדר קטן מאוד, במושגים מונגוליים, וכנראה משום כך לא היה להם הרבה מה להציע לי כאורח. אף-על-פי-כן, הם לא חרגו מהמנהג המקובל, והציעו לי שמנת, גבינה, תה, לחם וסוכר. אפילו הציעו לי בשר – וזה כבר חורג ממה שעליהם להציע על פי מנהג האירוח המקובל. סירבתי. לא רק מפני שחשדתי שהבשר אינו טרי ועל-כן חששתי לבריאותי, אלא גם מפני שלא רציתי לגזול את המעט שיש להם.

שיחה משמעותית לא התפתחה בינינו, כיוון שאת מספר המילים באנגלית שהכירו זוג מארחיי היה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וכיוון שבכל המילים המונגולית, הלא רבות, שלמדתי בשבועיים האחרונים – כבר השתמשתי.

אז ישבנו ובהינו זה בזה. לאחר זמן-מה הצטרפו כמה מהשכנים לבהייה, ולאחר מכן עזבו... עד שבשלב מסוים שברו אותי השעמום והרעב. התקנתי את הבנזיניה על הרצפה והכנתי פסטה עם רוטב עגבניות, אותה חלקתי עם מארחיי, בתקווה שאני לא מעליב אותם בכך שאני מבשל להם בתוך ביתם. אחרי שאכלנו יחד, תוך שאנחנו מציצים זה בזה במבטים חוששים ומשועשעים, התארגנו לישון. פתאום הבחנתי ששניים מהילדים נעלמו – אולי הם ישנים בבתי השכנים... כנראה שאני ישן במיטתם. בתם הקטנה של מארחיי נשארה לישון על שמיכות שנפרשו עבורה על הרצפה. שוב הרגשתי אשם.

בדיעבד, אני מבין שלפני שנכנסתי למיטה ושקעתי בשינה, הצלחתי לחרוג ממנהג נוסף. לפני השינה, יצאתי להשתין. פניתי אל מאחורי הבית. בעודי בענייניי, הבחנתי ביק בעל קרניים גדולות במיוחד, עומד מאחוריי ומרחרח את האדמה סביב רגליי. הוא היה קרוב – קרוב מדי – עד שחשתי מאוים. הסתובבתי לאט, ופסעתי בזהירות חזרה אל תוך הבית, תוך כדי שאני מנסה להרגיעו, בדיבור רך ונעים. אמש חשבתי שמבלי משים חדרתי לטריטוריה שלו – היום נזכרתי באחד מהמנהגים המקומיים, שעליהם קראתי לפני בואי לכאן. הנשים המונגוליות נוהגות לעשות את צרכיהן מימין לביתן, בעוד הגברים עושים זאת משמאלו. הבנתי שפרצתי גבול אחר – אבל למזלי, היחיד שהבחין בי היה היק המבולבל, שכנראה מכיר את המנהג לא פחות טוב מבעליו.

אני נזכר בסנג'יטה – אף שהיא ביקשה שאתקשר אליה כשאני חוזר אל העיר, עד עתה לא הייתה לי כוונה ליצור עמה שוב קשר, אבל עכשיו אני מבין שיועיל לי לנסות ולהיעזר בה – בסטודנטית הבוריאטית דוברת האנגלית שפגשתי באולאן-באטר. יכול להיות שזאת תהיה אחת הבעיות המשמעותיות ביותר שאעמוד בפניהן בבואי להבין משהו מהתרבות המונגולית – מעטים כל כך דוברים פה אנגלית, ומעטים יותר דוברים אנגלית טובה. אני חייב למצוא מישהו שיוכל להסביר לי את מונגוליה "מבפנים".

אמיר בן כהן הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה.

כשהגעתי לאוניברסיטה לא הכרתי אף אחד. כל החברים שלי נסעו ללמוד בירדן, ביר זית ומכללות שונות. אני בטוחה שרבים מרגישים בדידות דומה בתחילת הלימודים. אני חברותית מטבעי ולכן ניסיתי להתחבר עם אנשים באופן כללי, לא לפי דת, אלא פשוט על מנת לדבר עם מישהו. גיליתי שיותר קל לי להתחבר עם הסטודנטים הערבים, ועד היום רוב החברות שלי הן ערביות. יש לי חברים יהודיים, אבל לערבים קל לי יותר להתחבר כי אנו נמצאים באותה סיטואציה, הם דומים לי. אני לא מרגישה זרה בהתנהגות שלי כשאני איתם, ויותר קל לי להזדהות. גם החיים מחוץ לאוניברסיטה הם שונים וזה משליך על החיים בתוך האוניברסיטה. עם החברים הערבים אני מרגישה שווה, יכולה לדבר בשפה שלי.

עם היהודים אני צריכה לשנות את השפה ולהתאים את עצמי אליהם. אני לא מרגישה שזה מפחית מערכי, אלא להיפך. כשאני מדברת בשפה שלהם, אני באה לקראתם. המשמעות היא שאני משכילה ומסוגלת להסתדר בשפה לא שלי. אני גאה בכך, ומצד שני, מופתעת לגלות כמה מעט היהודים יודעים על התרבות שלי. אני מודעת לחגים ולמנהגים שלהם, להרבה היבטים נוספים בתרבותם ואפילו מדברת בשפתם – אך זה חד צדדי. אולי זה חלק מלהיות מיעוט במדינה בה הרוב כופה את עצמו על המיעוט.

אמנם יותר קל להתחבר לערבים, אבל גם חשוב לי להתחבר עם יהודים כי אני מרגישה שזה עוזר לתרבויות להכיר יותר טוב ולהתקרב. החברים היהודים שיש לי דווקא כן מתעניינים בתרבות שלי ובשפה, ואני בעד זה, כי אנחנו חיים זה לצד זה  כל כך הרבה זמן ולהכיר עוזר להתפתח ולהבין.

היציאה לאוניברסיטה היא אולי הצעד הראשון שאני עושה שבו אני באופן ברור יוצאת ממעגל הבית לעולם שבו אני אחראית על עצמי. האוניברסיטה בשבילי היא לא רק תואר, אלא מעבר משלב הבגרות לשלב הבא. אני חושבת שזה כמו החוויה של הצבא בשביל היהודים – לצאת מהמקום המוכר, להכיר את העולם, ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אנשים חדשים. אני מרגישה שבגלל שהיהודים כבר עברו את השלב הזה, אני נראית בעיניהם תמימה וחסרת ניסיון

בסביבה שבה גדלתי למדתי עברית, בתיכון עשיתי בגרות ובקבלתי לאוניברסיטה היה לי פטור מקורס בשפה זו. אולם, באוניברסיטה הרמה הרבה יותר גבוהה, וכיום אני מבינה מה ההבדל בין שפת אם לשפה שנייה. זה בא לידי ביטוי בהערות "ניסוח לא טוב", "משפט ארוך מדי" וכדומה. הקושי מתחדד כשצריך לקרוא מאמר המנוסח בעברית ברמה גבוהה: אני מבינה את המילים אבל מאבדת את הרעיון המרכזי. היהודים לא בהכרח יותר מוכשרים, טובים או חכמים – אבל יש להם את השפה אז יותר קל להם להתבטא ולכתוב. מתסכל אותי שאני מקבלת ציונים נמוכים יותר בגלל שלא הצלחתי להעביר את המסר שלי או שניסחתי את התשובה לא נכון.

אני רואה בשיעורים איך היהודים מספיקים לקרוא, להבין ולסכם ואני לא מספיקה ולא מרגישה שהסיכומים של עצמי מספיק טובים. הפיתרון הוא לבקש סיכומים מהסטודנטים היהודיים. אני תמיד במקום שאני צריכה את העזרה שלהם. יותר קל לבקש עזרה מערבים שהשיגו בעבר את הסיכומים של אותם קורסים. זאת מפני שהם במצב דומה לשלי ואני מרגישה יותר בנוח לבקש מהם. בנוסף, ככה אני לא מרגישה תלויה ביהודים, אלא מוכיחה שאני יכולה להסתדר "בזכות עצמי".

אני לוקחת קורס מיומנויות כתיבה למי ששפת אמם לא עברית. לומדים בו דברים כמו איך לכתוב משפט ופסקה. סטודנטים ששפת אימם כן עברית אפילו לא מתייחסים למיומנויות אלו, כי עבורם זה חלק מובן מאליו מהשפה. אני נהנית בקורס הזה, גם כי הוא עוזר לצמצם את הפער, וגם כי אני פוגשת סטודנטים מרקעים שונים שמתקשים מבחינת השפה ואני מרגישה בין שווים.

אני עובדת בספריה, ויכולה לעזור לסטודנטים ערבים להתמודד עם קשיים בהם גם אני נתקלתי בתחילת הלימודים. משמח אותי שאני יכולה להסביר דברים פשוטים כמו מהם ספרים שמורים וכדומה.

כשאני נתקלת בקשיים שתיארתי, אני פונה ליחידה לתמיכה בסטודנטים ערבים במשרד דיקן הסטודנטים, שם מושיטים יד ובאמת מנסים לעזור בהתמודדות. הם באים לקראתי עם שיעורי תגבור, שאמנם עוזרים אבל גם עולים לי בעוד זמן של שיעורים, השקעה נוספת שהסטודנטים היהודיים לא צריכים להשקיע. דרך נוספת להתמודדות היא פניה למורים בבקשה אישית להתחשבות. יש מרצים שאומרים שהם יאטו את הקצב אך זה לא תמיד קורה בפועל. יש מרצים שמסכימים לתת לנו עותק של המצגת של השיעור, ואני מרגישה שהם מכירים בקושי שלי ומתחשבים בי. הפניה למרצים עוזרת ומעודדת אותי, לא רק בגלל שהם מוצאים דרכים לעזור, אלא עצם העובדה שהם מכירים בבעיה ואומרים שהם מבינים מעודדת אותי ונותנת הרגשה תומכת. אני מקבלת עזרה גם מסטודנטים יהודיים ואני מעריכה את העזרה שלהם בסיכומים ובהסברים של החומר. חלק גדול מהסטודנטים לא מודעים לקשיים שתיארתי ואני רוצה לעורר מודעות לכך ולעודד אותם להושיט יד לחבריהם כשהם יכולים.

בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה אני לומדת איך להסתכל על התרבות שלי בזווית ראיה אחרת, ולהבין את המקור של החוקים והנורמות התרבותיות כמו חלוקה מגדרית, מנהגים, אמונות והפרשנות שהתרבות מעניקה לדברים.

עולמו של כל אדם הוא מה שהתרבות שלו מסבירה לו. לדוגמה, הצורך לשמור על צניעות בלבוש: הסוציולוגיה לימדה אותי שזה לא מה שנכון בהכרח, אלא מה שהתרבות מאפשרת. הלבוש יכול היה, למשל, לבטא אישיות, אבל הוא משמש כדרך להציג את התרבות. דוגמא נוספת היא מאמר שקראנו בקורס מבוא לאנתרופולוגיה1 על איך האישה נתפסת כיותר קשורה לטבע. זה באמת ככה בחברה הערבית, אבל ללמוד את זה גרם לי להבין שזו הבניה חברתית.

בחירות אישיות שלי מושפעות מהכללים של התרבות. בחברה שלי נהוג שבנות עושות תואר ישר אחרי סיום התיכון, בגיל 18-19, כדי שבגיל 22 הן כבר תהיינה מוכנות להינשא. הלימודים נחשבים שלב נורמטיבי לפני חתונה ומשפחה. כך גם הבחירה מה ללמוד – תחום החינוך מאפשר עבודה רגועה ולא דורש הרבה זמן. בחירות כאלו נובעת מהתפקיד המגדרי, מהדרישה להיות יותר זמינה ומוקדשת לבית ולמשפחה.

מתעוררות בי תהיות, אולי אני לא מתחברת לזה? הבחירה האישית שלי יכולה להיות שונה מהאפשרויות שהתרבות מעניקה לי. ראייה כזו של התרבות גורמת לדילמה כי היא מאפשרת להסתכל על הדברים מהצד, ובאור שונה. מי שלא לומד סוציולוגיה לא רואה שכל מה שהוא חושב זה הבנייה חברתית. אולי זה לא מה שייחלת לעצמך אבל את צריכה לעשות את זה כי זו התרבות שלך. הדילמה היא האם לפעול לפי התרבות או לפי הרצונות שלי. בסופו של דבר הלימודים שלי נועדו לרכוש השכלה ולא להעביר ביקורת על התרבות שלי.

אני מאוד גאה בעצמי על האתגרים שאיתם אני מתמודדת באוניברסיטה וגם על הדברים שאני לומדת. שני ההיבטים האלה עושים ממני אדם משכיל וזה מאוד חשוב עבורי: להיות אישה ערביה משכילה זה דבר עצום בעיניי. אני מקווה להמשיך ולהתקדם, ולרכוש כמה שיותר מיומנויות חברתיות ואקדמיות, והכי חשוב – להמשיך ולהחזיק מעמד באוניברסיטה שנחשבת בין הטובות בארץ. אני מקווה להתמודד בהצלחה גם עם הקשיים וגם מבחינה חברתית, שארחיב את מעגל ההיכרויות עם סטודנטים מרקעים שונים. מה שבטוח, אני מקווה לראות גם יהודים שמוכנים להיפתח ולהכיר סטודנטים ערבים.

1 אורטנר, שרי. 2007. "האם היחס בין הנשי לגברי הוא כמו היחס שבין טבע לתרבות?" בתוך: ניצה ינאי ואחרים (עורכים) "דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה". רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 25-45.

אנג'אם חוסיין היא סטודנטית שנה ב' בתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובביה"ס חינוך.