את הנושא שלי מצאתי על חוף הים. ישבתי תחת שמשייה והסתכלתי על האנשים סביבי. ניסיתי לנחש מאיזה מוצא כל אחד מהם. היו כאלו שידעתי בוודאות שהם אשכנזים, או כאלה שהם מזרחיים. פה ושם הרגשתי שאני אפילו קולעת לארץ המוצא

המדויקת והיו כאלו שלא יכולתי לנחש מה הם. רוב-רובם של הישראלים שהיו סביבי, נולדו בארץ. אז למה, שאלתי את עצמי, למה זה עדיין כל כך מעניין, עניין המוצא? ובבת אחת ידעתי שזה יהיה נושא המחקר שלי: ישראלים שהם גם מזרחיים וגם אשכנזים. תקוותי היא שאוכל לענות במחקר זה על שתי שאלות – אחת באשר לאופיו של המתח הבין-עדתי בישראל בת ימינו, והשניה עוסקת בחווית היומיום של הישראלים ה"מעורבבים" מבחינת מוצא, בעלי הזהות ההיברידית, כביכול.

מי כאן מעורב ?

מי כאן מעורב ? מתרחצים בתל אביב 

בעניין מציאת מנחה לדוקטוראט, אני מצטטת עצה שקיבלתי מדוקטורנטית ותיקה ממדעי הרוח – "תשתדלי למצוא מנחה שאת מסוגלת לשמוע ממנו ביקורת מבלי להתפרק, ושהנושא שלך נראה לו חשוב ומסקרן". הנושא, שבהתחלה לא היה כה חד ובהיר, קיבל הגדרה ו"גבולות גזרה" לאחר כמה וכמה שיחות שניהלתי עם המנחה שלי, פרופ' גד יאיר. אחרי שיחות אלו, ושנה שבה קראתי הרבה ספרים על הנושא, התיישבתי לכתוב את ההצעה. במפתיע, אחרי זמן בישול כה ארוך, הצלחתי לכתוב אותה תוך פחות מארבעה חודשים.

לאחר אישור ההצעה ניצבו בפני שלושה אתגרים מרכזיים: איסוף נתונים, מציאת מיקוד תאורטי ותחילת תהליך הכתיבה. די מהר גיליתי שקשה לי לאתר מרואיינים מבלי להפעיל יתר על המידה את רשת הקשרים האישית שלי. זו בעיה, משום שמאד לא רציתי לראיין קבוצה מוטה והומוגנית (כלומר, ירושלמים בני שלושים בעלי השכלה גבוהה). הפתרון שמצאתי היה לוותר על כל סוג של בושה או עכבות, ולדבר עם כל מי שמוכן לעזור לי. כך, למשל:

(שיחה עם נהג אוטובוס בדרכי לראשון לציון):

אני: כמה זה לראשון?

הנהג: הלוך חזור?

אני: לא, רק הלוך. אחרי זה אני נוסעת לאשדוד.

הנהג: מה איבדת באשדוד?

אני: אני צריכה למצוא מרואיינים. אני מחפשת אנשים שהם מעורבים, עם הורה אחד מזרחי ואחד אשכנזי.

הנהג: הנה מצאת. אני חצי-חצי.

אני: באמת? ותהיה מוכן לשתות איתי קפה כשנגיע לראשון?

הנהג: למה לא.

בראשל"צ ראיינתי את הנהג ואז הלכתי ממרכז מסחרי אחד למרכז מסחרי אחר, פתחתי דלתות זכוכית ונכנסתי לקוסמטיקאית, ללשכת מתווכים, לירקן, למועדון-בריאות, למאפייה, למרפאה ולעוד כמה עסקים קטנים. שאלתי את הנכנסים ואת היוצאים אם הם במקרה ממוצא עדתי מעורב. מצאתי עוד כמה מרואיינים. אחר כך נסעתי לאשדוד. וכך הלאה.

לאחר שמצטברת מסת חומר מסוימת, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים, בעיקר עם חוקרים מנוסים, ולנסות להבין לאיזה כיוון כל העסק המסורבל הזה שט. השיחות שערכתי עם המנחה שלי, ועם ד"ר יהודה גודמן, ד"ר עזיזה כזום, ד"ר מיכל פרנקל, וד"ר אורי כהן (מאוניברסיטת מתל-אביב), וכן עם עמיתי הדוקטורנטים, עזרו לי להבין ליד איזה מזח תאורטי כדאי לי לנסות לעגון, מבלי להיתקע במצב הבוסרי והמוכר שבו "יורים לכל הכיוונים".

בשלב הבא, שלב הכתיבה, אפשר לדבר עם מליון אנשים, אבל בסופו של דבר מדובר בתהליך של בודד, של אדם בודד, מול מחשב. בשביל להתקדם אל עבר הפן המדיטטיבי שבעניין, אני מתחילה כל התמקמות מול המחשב בשעה של שקלוט ראיונות. זה מרגיע מעט את תחושת השיתוק. חוץ מזה, הקולות שעולים מהטייפ מזכירים לי מה בעצם כל כך מעניין פה, מחזירים את הלהט ובועטים החוצה את המחשבות המייאשות והבלתי נמנעות ("לא יצא מזה כלום"). הכתיבה בשלב הראשוני היא בעיקר תהליך של בחירה וסינון – מה נשאר בחוץ ומה נכנס - ציטוטים, מובאות ממחקרים אחרים ומטקסטים תיאורטיים. בשלב הבא, שמנוסים ממני הבטיחו שהוא לא פחות קשה, אצטרך לערוך את הכל, ללטש, ולגלות איפה יש חורים ובורות בחיבור שלי.

ומה עושים עם כל מה ש"נשאר על רצפת חדר העריכה", כמאמר המשורר? ציטוטים ורעיונות יפים, מעניינים אך-לא -רלוונטיים, אני שומרת בתיקייה מיוחדת. ממנה יצאו, כך אני מקווה, תנובות אקדמיות ואחרות, בהמשך הדרך.

טליה שגיב - talia.sagiv@gmail.com

במהלך לימודי התואר שקעתי בתיאוריות, קראתי מאמרים, שיננתי חומר למבחנים, כתבתי עבודות על נושאים משמימים, והצבתי מספרים בנוסחאות סטטיסטיות. עד היום יש לי טראומה מסטטיסטיקה ומהמושג "תיאוריות סוציולוגיות" (על שם הקורס הידוע לשמצה לפחות בתקופתי; מקווה שזה השתנה מאז). בדיעבד, אני מבינה כי הנושאים בהם עסקנו היו מאוד מעניינים, וכי התואר כולו הכיל תחומי ידע רבים שלפעמים לא הצלחנו לראות מרוב שכיסו אותם בחובות אקדמיות שהסוו את תחושת העניין והסיפוק האינטלקטואלי.

הסיבה שהגעתי למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא תחום האנתרופולוגיה. סוציולוגיה, מבחינתי, היתה פרט שולי שנלווה לתואר שבאמת עניין אותי. עניינו אותי ההיבטים החברתיים-תרבותיים של האנושות, ופחות עסקתי בשמות המפוצצים והיוקרתיים שהסוציולוגיה נתנה להם. העדפתי להתייחס לשיחה בין שני אנשים כשיחה, ולא כאינטראקציה חברתית. בראייה לאחור ניתן בהחלט לומר כי הסוציאליזציה שלי לתוך המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עלתה יפה,  ועד היום אני לפעמים מנתחת סיטואציות חברתיות שאני נקלעת אליהן בהתאם לתיאוריות סוציולוגיות שונות (המעט שאני עוד זוכרת).

דוגמא לכך ניתן לראות אצל הוגה הזכור לי במיוחד – אמיל דורקהיים. דורקהיים הבין את משמעותה וחשיבותה של החברה כמכלול, וציין כי בסופו של דבר, החברה גדולה יותר מסך היחידים בה. לכן, בעצם, יש לה קיום משל עצמה, כל עוד היחידים בתוכה מפנימים את ערכיה, ומשתלבים בתוך התמונה הכוללת (בין אם הם שמים לב לכך או לא). לפי דורקהיים, אין עניין להתמקדות מחקרית ביחידים בחברה, וצריך לנסות להבין את החברה כמכלול – בכך טמון הקסם של הבנת ההתנהלות החברתית. הוא אף מתייחס להתפתחות הטכנולוגית ומפריד בין הקהילה המסורתית (סולידריות מכנית) אשר היתה מקובלת בעבר, לבין הקהילה המודרנית (סולידריות אורגנית). המעניין הוא שכיום, לדעתי, נוצר מין מודל חדש המשלב בין שתי הקהילות אותן הציע דורקהיים לפני כמאה שנה. היום רווח הרעיון של מגורים בקהילות חדשות, או גרעיני התיישבות, המבוססים על איזשהו רעיון מוסרי וערכים משותפים, אך יש בהן אלמנט פונקציונאלי מודרני בו ישנה תלות הדדית בין השותפים. הפונקציונאליות אף באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן להשתלב בסוג כזה של קהילה באופן ספונטני, אלא צריך לעבור מיונים והליך קבלה על מנת לבחון אם אותו אדם הוא בעל פוטנציאל להשתלב בקהילה, לפי מטרותיה. אני מניחה שהנושא הזה יכול להוות קרקע פורייה לעבודות סמינריוניות בדורות הבאים של תלמידי סוציולוגיה.

כיום אני עובדת בהלל במכללה האקדמית ספיר, ארגון המזמן לסטודנטים וצעירים את האפשרות לקחת אחריות על זהותם היהודית, וזאת דרך עשייה משמעותית בקהילה ובחברה. בעבודתי, אני מיישמת כלים רבים שרכשתי בלימודי האנתרופולוגיה, כשהעיקרי שבהם הוא שעבודה עם אנשים היא חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. בהלל אנו מנסים למצוא "סמלים תרבותיים" הרלבנטיים לחיי הסטודנטים והצעירים איתם אנו עובדים, וליצור "שפה" משותפת המובילה ליצירה ולעשייה משמעותית עבורם בתחום של זהות ותרבות יהודית. אם נחזור לדורקהיים, אני מקווה שבעבודתנו בהלל אנו "מערערים" על התאוריות שלו, בדרכנו שלנו. אנו מנסים לבחון מחדש את ה"עובדות החברתיות" הקיימות בתחומים שונים ואת הרלבנטיות שלהן. לא מתוך רצון למרוד, אלא מתוך מטרה לגרום לצעירים וסטודנטים לבחור להזדהות איתן מרצונם, ולאו דווקא בגלל שזו נורמה חברתית הנכפית עליהם, במודע או שלא במודע. לכן, הדגש שלנו הוא דווקא על היחידים בחברה, כמייצגים של החברה כולה.

לסיכום, ניתן לומר כי כל עוד האנושות תמשיך להתקיים, תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות תמשכנה להיות רלבנטיות. אני רק מקווה כי בסופו של דבר נזכור כי המהות זה האנשים, ולא התיאוריות.

שני קרני היא מנהלת הלל במכללת ספיר, ובעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ותואר שני בקרמינולוגיה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.

למרות שבמהלך הכנס הוצגו הרצאות על נושאים שונים ומגוונים, שאלה זו בהחלט עמדה במרכז הכנס, כאשר היא עוברת כחוט השני בפאנלים בדיונים המרכזיים. יחד עם זאת, ולמרות ההסכמה הכללית על כך שהסוציולוגיה בהחלט צריכה לתרום לתחומי דעת שונים, ולחברה הישראלית בפרט, לא התקיים כמעט דיון באשר לשאלה: איזו סוג תרומה מצד הסוציולוגיה בכלל אפשרית?

תרומה אחת הוצעה על-ידי פרופ' דליה מור, דיקאן המסלול האקדמי במכללה למינהל וראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני בה, אשר דיברה במסגרת מליאה שעסקה בשאלה: "מהו מקומה של הסוציולוגיה בעיצוב המדיניות?" פרופ' מור התייחסה בדבריה לסטודנטים לסוציולוגיה ולאופן שבו אלו מרגישים שהם אינם מוצאים דרך להשפיע על החברה באמצעות התואר שהם רוכשים. לטענתה, המכללה למנהל, ומכללות אחרות, מצאו לכך פתרון. קודם כל, הם אינם מעניקים תואר בסוציולוגיה, אלא תואר ב"מדעי ההתנהגות". תואר בשם זה, היא טענה, הרבה יותר פופולארי, מושך סטודנטים רבים יותר ואף היות והוא מוערך יותר מחוץ לאקדמיה, הוא מגדיל את הסיכויים של בעל תואר זה להשפיע על החברה.

דרך נוספת לעשות זאת, טענה פרופ' מור, היא להעניק תארים מתקדמים בייעוץ ארגוני. לטענתה, תואר זה יקנה לתלמידים מקצוע שבעזרתו יתאפשר להם להשפיע בצורה משמעותית יותר על החברה. היא סיפרה כי במהלך הכנס ניגשה אליה סטודנטית מיואשת הלומדת לתואר שני באוניברסיטה, אשר התייעצה עמה לגבי העתיד הצפוי לה עם תואר שני בסוציולוגיה. "מה אני אעשה עם זה?" שאלה הסטודנטית. הפתרון הינו פשוט, הציעה פרופ' מור, עליך להציג את עצמך בתור "יועצת ארגונית". עם הכשרה זו, הסבירה לסטודנטית, יש לך מה להציע לשוק. מדברים אלו, ניתן להסיק כי התשובה של פרופ' מור לשאלה אודות תרומתה של הסוציולוגיה הינה פשוטה –הסוציולוגיה יכולה לתרום ולהשפיע בתחומים בהם יש ביקוש למרכולתה במסגרת השוק.

באותו המושב השתתף גם פרופ' מיכאל שלו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. פרופ' שלו דיבר על הניסיון שלו בתור אקדמאי להשפיע במסגרת פורומים ציבוריים וחברתיים, ועל התסכול שהוא חש מאי-ההצלחה של ניסיון זה. לטענתו, חוסר הצלחה זה נובע בעיקר מהפערים הגדולים, ואולי הבלתי-ניתנים לגישור, הקיימים בין המחקר הסוציולוגי הביקורתי לבין הממסד. בבסיס פערים אלו, הוא טען, עומדים לא רק פערי שיח וז'רגון (כפי שטענה ענת סרגוסטי באותו הפאנל) אלא גם פער מהותי הקיים בהנחות היסוד המנחות את הגופים השונים.

אך הניתוק בין הממסד לסוציולוגיה לא התקיים מאז ומתמיד, ודבר זה הוזכר והודגש באופן ברור במושב האחרון של הכנס, שתחילתו הוקדש לזכרו של מי שייסד את הסוציולוגיה הישראלית ועמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית והאגודה הסוציולוגית במשך שנים רבות: פרופ' שמואל נוח אייזנשטדט. כפי שסיפר פרופ' עזריה, למרות הצלחתו הגדולה בזירה הבינלאומית, אייזנשטדט מעולם לא זנח את הזירה הישראלית. בשנות החמישים והשישים הוא הפך את סגל המחלקה לסוציולוגיה לקבוצת מחקר שהייתה מוקדשת לחקר היבטים מרכזיים של החברה הישראלית: הקיבוץ, המושב, העלייה, החינוך, תנועות הנוער, היהדות, הצבא ועוד. עשייה זו התבוננה מקרוב על המפעל הציוני והייתה הראשונה שחקרה אותו. עם-זאת, כיום קיימת הסכמה רחבה על כך שמחקרים אלו לא נעשו מפרספקטיבה ביקורתית ואף היו מגויסים כמעט באופן מוחלט ליצירת צידוק לפרויקט המדינתי הצעיר.

לאור שתי דוגמאות אלו, נראה כי תרומתה של הסוציולוגיה לחברה הישראלית מתאפשרת בשני נתיבים עיקריים: דרך חיבור עם דרישות השוק, או דרך חיבור עם הממסד הלאומי. את הטענה הזו השמיע פרופ' אורי רם, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת פאנל בנושא: "הסוציולוגיה הישראלית – עבר, הווה, עתיד". במושב זה טען פרופ' רם כי בעידן הנוכחי לכודים מדעי החברה והרוח בישראל "בצבת של תנועת מלקחיים" המשנה את מבנה ותכני הידע. הצד האחד של המלקחיים הינה הדרישה ממערכת ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה להגיון הניאו-ליבראלי, שאחד מתוצאותיה הינו "ייבושם" של תחומי דעת רבים הנתפסים כ"חסרי תועלת". במקביל, במישור הלאומי מתעוררת דאגה לגבי תחומי דעת הנתפסים ככאלה התורמים מבחינה לאומית, מה שמוביל בתורו ל"תמיכה ייחודית מטעם המדינה ומוסדות ציבוריים ופרטיים" לתחומים אלו בלבד. התוצאה של תהליכים דיאלקטיים אלו, טוען פרופ' רם, היא חיסולם של מדעי החברה והרוח ה"עוסקים במדע בסיסי ובמדע ביקורתי". תהליך דיאלקטי זה מתאר בצורה ברורה את הנתיבים אותם מייצגת גישתה של פרופ' מור מחד, והמורשת של אייזנשטדט מאידך.

בדבריו, פרופ' רם אמנם העמיד סימן שאלה גדול באשר לסיכוי וליכולת של הסוציולוגיה לתרום ולהשפיע בכיוונים שאינם מתיישרים עם רצון ודרישות השוק מצד אחד, או עם פעולות הממסד מצד שני. יחד עם זאת, הוא לא השאיר ספק באשר לתפקיד שלדעתו צריכה הסוציולוגיה לשאוף למלא: הניסיון לשמש כמדע ביקורתי, שאינו משתף פעולה עם התהליכים החברתיים והכלכליים שמאפיינים את ישראל של היום, אלא שואף לנתח אותם, לנסות להבינם ואף לבקר אותם.

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

אנחנו רצות, והצעיף שלי נגרר אחרי, המזוודה נאבקת להשאר בקצב. "קריאה אחרונה לכל  הנוסעים לפראג". אנחנו רצות עד שמגיעות למטוס, ואני מפלסת את דרכי במבוכה למושב E47. מאחורי מתרחקים צקצוקי לשון וגבות זעופות.

עדיין בוקר, מאוחר יותר באותו יום מתארך. אני מטפסת את המדרגות אל חדר 32 הקטן והמחומם. משתהה לסיגריה עם שותפותי לחדר, ויורדת עשר דקות מאוחר מדי. הקבוצה עזבה – לאיפה? לא יודעת. אחרי אותו הבוקר אנחנו לומדות לא לאחר יותר. המירוץ אחרי הגולם מתחיל.

ושעתיים אחר כך, שלג בחוץ. והנה עוד מדרגות – כל כך הרבה מדרגות שהברכיים רועדות. והנה הטירה, והכנסייה, והכול כל כך יפה ושונה וקר. ואיפה הגולם? בתשע בערב אנחנו במיטות ומושב מספר E47 נראה רחוק מתמיד. והחדר הופך לשחור.

ביום השני אני כבר לא מאחרת, אבל גם לא מספיקה לארוחת הבוקר. אור לבן של שלג מעיר אותי ברבע לשמונה, חמש דקות לפני ההתאספות. אנחנו בריצת מרתון, והגולם לא לוקח שבויים. עוד שעתיים ואנחנו עומדים ליד מוזיאון סגור, ופתיתים קטנים של שלג מעטרים את השיער האדמוני של הבחורה שעומדת לפני. העיניים נפתחות, וגם הלב נפתח. ועוד מדרגות ועוד מדרגות – נדמה לי שאין בכל פראג ולו מעלית אחת. אני קונה עוד גלויה, הפעם אחת של ישוע הילד מעוטרת בנצנצנים זהובים. יש לי בתיק כבר 20 גלויות בערך.

אני יושבת על המיטה בחדר המחומם, המכוסה טפט צעקני של עלים ירוקים, ומביטה בגלויות שקניתי. הנה גלויה של מוחה, גולת הכותרת של האמנות הצ'כית, שאת סגנון האר(ט)-נובו המעודן והמצועצע שלו אני מאתרת בארמונות שאותם אנחנו תרים מדי יום, חדרים ורודים וזהובים העומדים בניגוד צועק לעיר האפרורית והגותית. והנה פרנץ קפקא, יהודי מאוד, כחוש מאוד, נוגה מבט, עם שתיים מאחיותיו. ו'הקדוש' לנין, בגלויה מצוירת צבעונית ממוזיאון הקומוניזם. את ראשו מעטרת, במקום הילה, שמש העמים והוא אפוף קוצים דוקרניים. והנה בבושקה (מטריושקה, בעצם) צבעונית ששיניה שיני ערפד. ועוד גלויה ממוזיאון הקומוניזם, של פועלת יפת פנים ומתולתלת מניפה את הדגל הצ'כי כשמעליה הכיתוב "זו הייתה תקופה של אנשים שמחים ונוצצים, הנוצצים ביותר היו במכרות האורניום". שתי נערות צעירות בגלויה בצבע שחור-לבן מפנות את מבטן, האחת נראית כאילו הוצאה הישר משנות ה-20 אפופות אדי האלכוהול, והאחרת משנות ה-60 העליזות דווקא. נשים יפות, תחריטים זהובים, ישוע התינוק, בבושקות כועסות ויהודים גרומים מתערבבים כולם יחדיו. תמצות מופשט ומדויק של פראג.

אנחנו יושבים בגלריה עגולה ומסוידת ולומדים ביחד להתבונן מחדש בתמונות שאנחנו מצלמים, באדיבותו של וולטר בנימין. גם החדר מלא בתמונות, מראות סוריאליסטיים, דמיוניים, מופלאים, שכמוהם נראה עוד בימים הבאים.

לילה, התאספנו באחד החדרים, שותים קלפים ומשחקים בירה. הסוריאליזם של הבוקר חודר גם לחדר המלון הקטן שלנו, ואנחנו מבלים את הלילה במשחק 'Charades' סוציולוגי. מה? ועוד הר ועוד ל' שווה מהר"ל.

אנחנו עומדים על גשר קארל (שאני מתעקשת משום מה לקרוא לו גשר מארקס, למרות שאין שום קשר מוכח בין השניים), ומדמה לעצמי את הגולם מטפס על צריחי הכנסיות העתיקות, מרים את הגגות ומציץ פנימה. ואולי זה בעצם פרנקנשטיין שאני רואה? מחלון הטירה שבה ביקרנו מוקדם יותר היום הושלכו שלושה קצינים. הם ניצלו, כי נחתו על ערימת זבל או שחת. אבל כשהכל מכוסה לבן, קשה לדמיין בכלל שחת איפשהו. אולי הם בעצם נפלו לשלג וניצלו. ושוב השלג מתדפק ברכות על החלונות כשאנחנו יושבים במסעדה מקומית (בעלת השם המדויק local) ואוכלים מרק גולאש חם בקערת לחם יבש.

מוזיאון קפקא. אני עומדת כבר כמה דקות בחדר קטן וחשוך, צללית של אדם שחור, גרום וארוך נעה מולי על מסך שקוף. רגע הוא שרוע על השולחן, ידיו שמוטות ורגע הוא שוכב, פוכר ראשו בידיו. פרי יצירתו של קפקא כנראה. זהו עבורי אולי הרגע המתמצת והמרגש ביותר במסע הזה. כל כך הרבה עצב וכל כך הרבה שבירות יש בצללית השחורה הדקה הזאת.

יום לאחר מכן, אני יושבת לבדי ב'קפה לובר' הענקי. כל מפת שולחן בקפה המהודר מציינת כי בין פוקדיו הקבועים של המקום הפריזאי-באופיו נמצאו פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. אני שולפת מתיקי עט ודף, מקווה לחוש מקצת מן ההשראה שנחה על איינשטיין וקפקא, אבל מצליחה להרכיב רק רשימת מטלות. כנראה שצריך להיות קפקא בשביל לכתוב כמו... קפקא.

ערב. בית קפה של תאטרון. אנחנו צורחות את הרפרט שלנו אל השולחן הארוך, מנסות בתנועות ידיים להמחיש את עקרונות התיאטרון האפי של ברכט. צ'ופסטיקס בשערי ומניפה ורודה בידי (בכל זאת, תיאטרון והכל) אני מצטטת לקבוצה שיר קצר מתוך 'הנפש הטובה מסצ'ואן'.

ועוד גלריה עגולה – הקירות דחוסים בציורי שמן צבעוניים, שכולם כמו נלקחו מסרט מדע בדיוני מטורף. סוכריות מתוקות ותה פירות מארחים לנו חברה כשאנחנו מקשיבים לסיפורי האחים גרים. הידעתם שבסיפור סינדרלה המקורי האחיות החורגות קוצצות את עקביהן כדי להתאים לנעל הזכוכית?

אנחנו עומדים ליד הכנסיה הסגורה (לרגל שיפוצים). כאן, על הסולם הזה, טיפס הגולם ונכנס דרך החלון. אני מדמיינת בראשי את הדמות המסורבלת קופצת למעלה אל הסולם כמו סופרמן יהודי. אבל איפה הגולם ומתי נמצא אותו כבר?

ואנחנו במוזיאון הרוחות. תינוק מפלסטיק מתנדנד, תלוי מהתקרה, ישר מול פרצופי. אני בורחת לחדר צדדי, ונראה לי שמצאתי את הגולם. הוא קבור בחול, רק אפו וקצות בהונותיו מציצים החוצה.

היום השישי מתוך שבעה. אחרי טיפוס של רבע שעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית היפה ביותר בפראג. לפנינו גשר אחרי גשר אחרי גשר, וצריחים גבוהים, גותיים מתנשאים באופק. לא מצאנו את הגולם באמת, אבל מה זה משנה, בעצם? אני שואפת מהאוויר הקר ומבינה למה דווקא פה צמח חלק ניכר מהקאנון המכובד של המחשבה האירופאית.

* נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

הקורס בפראג הוא קורס המשך לקורס ב"א אותו אני מלמד על "תרבות וחשיבה סוציולוגית: הגרמנים". קורס מקדים זה עוסק בפיצול בנפש הגרמנית ובהשפעה של הפיצול התיאולוגי שהרפורמציה יצרה בהגות הגרמנית, החילונית לכאורה, של מאתיים השנים האחרונות – בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. הקורס בפראג ממשיך דיון זה ומנצל את העיר כדי לדון בפיצול הגרמני בהקשר ההיסטורי שבו הוא התרחש (קרי, להבין גרמנים באמצעות דיון במלחמות הדת במקום בו הן התחילו). אולם הקורס גם עוסק בהבנה העצמית שלנו: שלנו כאנשים מודרניים חילוניים, בהיותנו תוצרי הפיצול; ושלנו כישראלים, בהיותנו תוצרי הגרמנים. במובן זה, הקורס בפראג מציע ארכיאולוגיה של הזהות שלנו. הוא משתמש בטירות, ארמונות ומחנה ריכוז כדי להראות כי המלחמות הגדולות שנעשו סביב האתרים הללו ממשיכות ומחוללות בתוך הזהות שלנו מחשבות והרגשות. אנחנו – כמודרניים – משקפים בצורות המחשבה שלנו, ברגשותינו ובהתנהגותנו קודים תרבותיים גרמניים ש"הולבשו" על אירועים טראומטיים בעברם, אירועים שלכאורה אינם שייכים לנו ואף לא מצויים באופק ההיסטורי שלנו. אבל פה, בפראג, אנחנו לומדים לראות כי הקודים הללו ממשיכים לפעול בנו בלא מודע ומכוננים חלק ממה שאנחנו. לפיכך, הקורס הזה מבקש לשכנע את המשתתפים בו כי הבנתם העצמית תשתפר וחירותם תגבר במידה שבה יבינו את הכוחות הפועלים מאחורי תודעתם ובעמקי לבבם. במובן זה, לקורס יש ממד תראפויטי – כמו שיש למרבית התיאוריות הסוציולוגיות האירופיות ("ידע זה כוח"; מדע מסיר "תודעה מזויפת"). באמצעות פראג הקורס מעניק ללומדים בו הזדמנות ללמוד על העולם ועל עצמם בצורה שאינה אפשרית בחדרים אטומים בהר הצופים.

הקורס הזה עוסק בשתי המהפכות ששינו לעד את אירופה: הרפורמציה והנאורות. זוהי תקופה שהביאה לקיצה שליטה בת למעלה מ-1,000 שנים של הכנסייה הקתולית; והיא הביאה, לכאורה, לחיסולה של האמונה ולמותו של האלוהים. אולם המהפכות הגדולות שצמחו בעקבות כך – התעשייתית והמדעית במיוחד – חוללו אסונות גדולים יותר מבעבר. הן חוללו מלחמות ואסונות, והן גם יצרו לאומים והוליכו להשמדות עמים. "הגולם קם על יוצרו", כתבו אנשים אחדים בנסותם להבין את הטרנספורמציה ההיסטורית; "ופאוסט מכר את נשמתו לשטן" כתבו אחרים בנתחם את מפנה העבר לעתיד. היכן שאתה לא מסתכל בהגות הגרמנית אתה מוצא אותם אוחזים באחד משני הנרטיבים הללו – המטריאליסטי בסיפור הגולם, האידיאליסטי בזה של פאוסט. והסיפורים הללו – נשמע עליהם בבית של צייר פנטזיה בלילה אפל בניתוח סיפורים בנאליים של רוע, סוציאליזציה לרצח ואלימות רגילה, המופעלת כלפי גילויים של חוסר צייתנות אצל האחים גרים ווילהלם בוש – ובכן, הסיפורים הללו חדרו לכל חלקה טובה וזרעו בנו, המודרניים, צורות מחשבה ופחד שגם אם אין בהן שטן ואלוהים (שהיו במקור התיאולוגי) הרי הן, בכל זאת, משפיעות עלינו ממקום סמוי. באמצעות הקורס ננסה להבין כיצד הנרטיבים של הגולם ופאוסט, המבוססים על אותם קודים גרמניים עתיקים, ממשיכים לפעום ללא הרגש בתוך התובנות של זיגמונד פרויד ואריך פרום, לדוגמה, ואיך הם ממשיכים לפעום גם בתוכנו, ציונים מבית מדרשו של מרטין בובר הגרמני. ומכיוון ששני הסיפורים הללו – גולם ופאוסט – נכתבו ב-1580 לערך ובהקשר קונטרה-רפורמי, אנחנו ננסה להבין איך זה שהתרחשויות מלפני 500 שנים ממשיכות להניע אותנו ליצור או מונעות מאיתנו ליצור. אנחנו בוחנים זאת בפראג באמצעות האמנות והיופי של הקתוליות האלוהית ודנים בתיאולוגיה של הפיצול בתוך כנסיית סנט ויטוס ובוחנים את הטרנספורמציה של האמנות שחוללה הלותרניות בתוך ארמון שוורצנברג – ועל רקע מקומות קסומים ואותנטיים אלו אנו מנסים להבין מה להם ולנו.

המוקד של הקורס הם הגרמנים. הגם שלאורך חלקים מסוימים המוטיב הזה שקט, הוא נמצא שם כל הזמן. המוקד שלנו הוא גרמנים כי הם ששינו את אירופה – הם עומדים תקועים במרכזה והם המוקד שעליו התחוללה הסערה הגדולה בין רומא לדוכסויות המקומיות. ואנחנו בפראג כי פה זה התחיל: בבית פאוסט, בטירת פראג. אנחנו משוחחים על-יד החלון שממנו הושלכו נציגי הקיסר הקתולי על-ידי הדוכסים הפרוטסטנטים – הארוע הפוליטי שהתניע את מלחמת 30 השנה ושממנו נוצרה או התחזקה לעד הטראומה העמוקה בלב הגרמני, קרי החיצוי הדתי. כאן נוצר הדפוס, כאן התחיל המדע (טיכו בראה ויוהנס קפלר), כאן קמו המשכילים והתארגנו בכתות הסוד (הנאורות של הרוזנקרנצים, למשל), ומכאן גם נשלחה החרב אל ליבו של אלוהים. בקלמנטינום, היום הספריה הלאומית של צ'כיה, אנחנו רואים את הפרדוקס ההיסטורי שבו הישועים – שתמכו בהשכלה וחקרו בה שמיים וכוכבים – הצטרפו לפרוטסטנטים ביצירת התנועה הדיאלקטית של מדע ונאורות, שחיסלו את אלוהיהם ועשו בו שפטים. והגרמנים – מאז קאנט שרצח את אלוהיהם וניטשה שהכריז על מותו – מסתובבים עם לב דיאלקטי שותת דם. בעודם נלחמים זה בזה, הם התפצלו, וליבם נותר חצוי. אבל אז חדר הפיצול הזה למחשבתם ויצר תיאוריות של פיצול: בין תרבות לציוויליזציה (פרויד על תרבות ואי נחת), בין הכפר לעיר (גמיינשפט וגזלשאפט), בין החיים לבין המחשבה. ופיצול זה, שהוא תוצר פוסט-טראומטי, ממשיך ומחולל את המחשבה וההרגשה של בני ימינו – המפצלים בין ציות למחשבה חופשית, שרים חירות ונענים לסמכות.

את כל זה אנחנו מחזירים בפראג להיסטוריה, וקוראים את ההווה מתוך העבר. היטלר שימר את העיר בדמותה העתיקה כדי לתעד את העם שהושמד (אותנו) אך גם כדי ליצור עבור הגרמנים עיר בירה רומנטית, המקבילה לבירה הרציונלית בברלין. באמצעות העיר אנחנו מבינים טוב יותר את הכמיהה הגרמנית לעולם שבטרם נפילה מגן עדן, ובאמצעות המקום אנחנו מבינים מדוע הם כל כך מפחדים "לשחק את אלוהים". כשאנחנו מדברים על התיאולוגיה של האפיפיור בתוך כנסיית ניקולאס הקדוש וכאשר מישהו מציג בה את השבר של החילונות אזי יש ומתחוללת בלב השומעים הבנה עמוקה וחדשה. בצורה כזאת, מאתר לאתר, העיר מחזירה לנו את ההזדמנות לחוש את ההילה שוולטר בנג'מין ביכה את העלמותה. כשאתה עומד בחדר שבו התקבלו הכרעות ששינו סדרי עולם, או בחדר האסורים של מי שבגינו החלה מלחמת העולם הראשונה – אתה מבין אחרת; אתה מבין בגוף, כי הקירות ומשמעותם חודרים עד לעומקיך. אז עם ההילה של קפקא בקפה סאבוי או בקבר שלו אנחנו מחוללים פה למידה שאי אפשר לחולל בארומה בהר הצופים ובחדרי ההרצאות של האוניברסיטה.

זאת הסיבה שאנחנו לומדים בפראג. וחוץ מזה, יש פה גם עניין של אהבה למקום, ויש גם עניין של חיבור אישי. בכל ביקור שלי פה אני מבין טוב יותר את העולם, אני מבין טוב יותר את מה שאני עושה. אני יכול לקרוא חמישים ספרים בירושלים, אבל שהות בת יומיים בפראג נותנת לי יותר תובנות לגבי מחקריי ואמירותיי על היסטוריה ותרבות במעשה האדם. כל ביקור כזה משכנע אותי מדוע הסוציולוגיה צריכה לצאת בזום אאוט: החוצה מעצמה אל שאר הדיסציפלינות; החוצה מן ההווה אל העבר; והחוצה מהכיתה אל העולם. בזום אין שלנו אנחנו מלמדים בורות ועיוורון, יוצרים אנשים מומחים לדבר שאינם מבינים דבר. באמצעות הזום אאוט שפראג מספקת אני מנסה לשכנע את הסטודנטים שלמידה יכולה להיות אחרת, ושכשהיא מוצלחת – היא יכולה לחולל הרבה בהבנה ובחיים שלהם.

חוץ מזה, יש לי גם צוות נפלא שעובד איתי ונהנה איתי – אילנה עמיעד מהמזכירות, ירון גירש ואריאל אגאי. הסרום האנושי הזה עושה את השהות עבור כל המשתתפים הרבה יותר כייפית משהייתי מסוגל לחולל בעצמי. אני בונה את הארכיטקטורה של החוויה, אבל הם עושים אותה בפועל.

אז זהו, זהו ההסבר שלי על "למה פראג". מבחינתי, זהו קורס על גרמנים, ופראג היא הזירה הנכונה ללמד בה על "שבר הנאורות" בהבנה העצמית שלהם. פה, חמישים מטרים מכאן, בטירת פראג, התחילה ההיסטוריה שאנחנו – ניצולי השואה – הם תוצריה. לכן פראג, לכן עכשיו. זו עבודת שורשים, אבל הרבה יותר עמוקה. פה צריכה להתחיל ההבנה העצמית שלנו, כי כל למידה משמעותית היא גם הבנה עצמית. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין את שהכי קרוב לך. וזה למה פראג.

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.

שלוש שעות, חמישה שולחנות ומנה אחת שנפלה מאוחר יותר, המסעדה ואני עם מגש ביד שמאל ובקבוק יין בימין, עולות במדרגות לכיוון שולחן 15. כואבים לי הקרסוליים, אני רעבה ויש לי מתחת לאף 250 גרם אנטריקוט מדיום עם פירה כמהין ושעועית ירוקה. הריח מטרף ואני מדחיקה את הצורך כי שולחן 7 והמסעדה צריכים אותי. בדרך 'סליחה אפשר מפית' ו'אני צריך מזלג' וכבר ישבנו אני והמסעדה מול קבוצה חדשה של 'בעלי תפריטים'. אני והמסעדה מגישות את התפריטים. הם מגיעים ממני, אבל לא שלי. הם הקו המתווך בין השף ללקוח. ואני החולייה המקשרת, לא יותר ולא פחות. אני והמסעדה ממש ממליצות על הסלט עגבניות, למרות שמימיי לא אכלתי עגבנייה. גם הפולנטה שלנו מדהימה. הם מתלבטים ואני תופסת את 'מאמי', שיכולה להיות קרן או מאיה או איילה או  קארין (עד שתתחיל המשמרת ואז נהפוך כולנו למאמי) ומבקשת שתבדוק אם טעים לשולחן 6, אני והמסעדה קצת תקועות פה עם ההזמנה.

'הבאתי אורח מאיטליה, תעשי שיהיה לו שמח, הא?' ואני והמסעדה מבטיחות להשתדל ובטוחות שלא תתאכזבו. מזמינות כל טוב ופונות לנקות, אני תוהה אם שתיתי היום מים ואם אני רוצה לשתות כשהפעמון קורא לי ולמסעדה לבוא לקחת שתייה מהבר. מניחה את הכוס שעוד רגע הגיעה אל שפתיי ורצה. דיאט קולה, שלוש לימונדות, בקבוק יין לבן וחמש כוסות ושוב המסעדה ואני עולות במדרגות ואני שומעת את קול נקישת הסוליה שלי בעץ של המדרגה. אני מכירה את הרעש הזה, ולשלוש שניות ונצח זה כל מה שאני יכולה לשמוע, ואני מתמסרת לתחושה המוכרת של הגוף שלי. אני יכולה לעצור ברגע הזה שעה, רגע טהור של הזרה. איפה אני, מה זה המקום הזה? בחרתי להיות כאן? מי אני פה? מי אני לא פה? מרוב שאני והמסעדה זזות בלי להרגיש, מניחות את השתייה ומספרות על הראשונות, לא הבנתי שלא הייתי כאן מעולם, היו אלו רק אני והמסעדה.

אחרי שלושה בקבוקי יין האיטלקים כבר בעניין והמוסיקה מתגברת, המארח הישראלי לוחש לי ולמסעדה 'כפרה, הוא מת, מת שתקימי אותו לרקוד איתך. נו יאללה, תפרגני'. ואני סחורה. המסעדה גדולה ממני. בכל נימי נפשי אני רוצה לזרוק את הצלחת מהיד, להגיב באגרסיביות יתרה, להתרעם שהוא חושב שאני איזו בידורית, נערת שעשועים, כאילו אעשה הכל בשביל כסף. אני הגעתי לירושלים כדי ללמוד, כדי להתפתח, כדי להרחיב את עולם הידע שלי. אני והמסעדה מצחקקות בנימוס ומתנצלות: 'יש מלא עבודה'. הוא מקבל את זה בהבנה, בכל זאת, העבודה קוראת. אני והמסעדה רוצות שהוא ירגיש בנוח כדי להגיד משהו כזה אבל אני מרגישה שזה רומס אותי. אני והמסעדה יודעות שהצלחנו כי האיטלקי מבסוט, מוחא כפיים ומסתכל על הבנות בשולחן הסמוך, ואני רק רוצה שיהיה כבר 17:00, ואשאיר את האיטלקים והמפיות, היין והפנקס מאחוריי.

ואני פתאום תופסת, שכשהסינר עליי, עם שם המסעדה מודפס באותיות גדולות עליו, עליי, המסעדה ואני גורמות לי להרגיש קצת פחות בודדה. הכל מתבהר, מרשימת המשימות דרך גבולות ההתנהגות ועד לז'רגון. אני והמסעדה מפלשות סכו"ם בקצב אחיד ורוקדות כשהמוסיקה מתגברת. אני והמסעדה מפלרטטות עם שולחן 7 בזמן שאנחנו מנקות ומפנות. דווקא צמצום הפער שביני למקום, שביני לתפקיד, המיסחור שלי עצמי, הפיכתי לחלק מהמוצר שאני מגישה, נותנים לי משמעות. הקיום שלי קודם למהות. הזהות בין המסעדה לביני מגדירה מרחב מוגן, ואני יכולה להתנהל בו ביתר קלות מהמציאות. הכללים וההגדרות ברורים, ואני מתבוננת סביבי. הקהל צופה, המלצריות והמסעדה על הכיסאות והטבחים מעיפים שוקולד לאוויר לעיניהם הפעורות של בעלי תפריטים שמביטים בנו ובמסעדה מבעד למסך 2.2 אינץ' במצלמה עם 15.78 מגה פיקסלים שהביאו מפריז.

אז, בבליל מחיאות הכפיים והצעקות, אני והמסעדה יודעות שהיום עשינו כסף. מכרנו יין, דחפנו גם פתיחים, גם ראשונות וגם עיקריות ומכרנו אותי. האיטלקי מנשק את המסעדה ואותי בשתי הלחיים ואומר: ' Bravo and Good Luck with your studies'.

אני עולה על אוטובוס. 40 דקות של התכה ואגיע להיכלות הידע. אמיר את מחיאות הכפיים במגע העדין שבין הדף לנייר ואת הפרולטריוניות שלי לבורגנות. היה יום טוב בעבודה, אבל אני מתמוססת. וזו לא עייפות. זו המהות שחוזרת אליי, מתגברת על היום  שהיא עברה מודחקת מתחת להמון שכבות של מאבק קיומי. זו התחושה שהנה אני שוב אני, עצמי. לא המלצרית שלכם, לא 'נשמה תביאי קולה', לא זאתי שעובדת כאן. רק אני.

אורי פרמונט היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ופילוסופיה.

אני זוכרת שבערך בגיל 12, נסעתי עם אימי לסבא יעקב. סבא יעקב היה סבא רבא שלי, והיה נשוי לסבתא לאה, ואני זוכרת מאוד בבירור שהוא היה אמן ויוצר ונגן ומורה ואוטו-דידקט וגם, בינינו, טיפה מוטרף.. אבל מה אפשר לצפות ממישהו אשר בסלון ביתו מתנוססת תמונה (שהוא עצמו צייר) כגודל הסלון כולו, בה נראה בבירור "באבי-יאר" עם קבר אחים מושלג ועורבים שחורים?! בכל אופן, אותו סבא יעקב, כאמור, היה נשוי לסבתא לאה אשר גרה בבית אבות. ובפעם הראשונה, בגיל 12, היכתה בי ההבנה שלא כל הקצוות המשפחתיים ממש נהירים לי. כי בכל פעם בה נסענו לסבא יעקב, נסענו בעצם לסבא יעקב ודינה. ודינה אינה סבתי. אני זוכרת שבאותה הנסיעה, שאלתי את אמא שלי: "אז רגע, מי זאת דינה?!?!" לסיפור הכיסוי המשפחתי רצו כמה גרסאות לאורך השנים. תחילה הוסבר לי שדינה היא בת דודתו הרחוקה של סבא יעקב, לאחר מכן הגיעה גרסה שניסתה להסביר שהם "רק ידידים", ולבסוף, ובכן, כמעט לבסוף, הייתה הודאה של ממש, שהם חיים כזוג, אך רק משום שסבתא לאה הייתה מאוד חולה ובבית אבות, ושסבא יעקב צריך להמשיך בחייו. הגרסה המלאה (לפחות נכון ללפני מספר חודשים) נתגלתה בפני בשיחה כאילו אגבית לחלוטין עם סבתא שלי (הבת של סבא יעקב וסבתא לאה) – "הם חיו כשלישייה!". לסבא רבא שלי היו שתי נשים. כך מסתבר. כך היה כמעט למן ההתחלה. הוא אהב את שתיהן, חי עם שתיהן, ועל אף שלא הצהירו על כך מעולם בפומבי, אני זוכרת שבתור ילדה, למסיבות בגן ואפילו לכיתה א', ליוו אותי סבא יעקב וסבתא לאה ודינה. וזה לא היה מוזר, או משונה, או מדאיג, כי מבחינתי, זה פשוט היה.

 אז מסתבר ש"הטרנד" החדשני המכונה "פוליאמוריה" אינו כה חדשני כפי שנוטים לחשוב. ואולם, כל הסיפור המשפחתי אשר פתאום נורא "מתחבר" לנושא התיזה שלי, התגלה לי רק כמה חודשים אחרי שכבר החלטתי שאני חייבת לכתוב עליו. ההחלטה נתקבלה בגין מפגש אותו ניתן להגדיר כיושב איפשהו על הרצף שבין הזוי-בטירוף להזוי-באופן-קיצוני, אליו נקלעתי לגמרי במקרה לפני כשנתיים. ישבתי עם חברה בבית קפה בתל אביב, כשלפתע הגיעו זוג מכרות, אשר שאלו אם יוכלו להצטרף אלינו עד שיתפנה להן שולחן משלהן. או אז סיפרו לנו, כבדרך אגב, שהן מקיימות "זוגיות פתוחה", אבל לא רק מטעמי סקס. הן יוצאות עם אחרות, מזמינות אחרות להצטרף לשתיהן או לכל אחת מהן בנפרד, לעיתים הן גרות עם עוד פרטנריות אותן הן מכניסות לזוגיות ביניהן, וגם, בין לבין, משדכות האחת לשנייה בנות זוג נוספות. לכשקמו, נותרנו דוממות. היינו בשוֹק. לא האמנו למשמע אוזנינו.

כעבור מספר חודשים, כשחיפשתי נושא לתיזה, הזכירה לי אותה החברה את המפגש ההזוי ההוא, ואמרה: "את חייבת לכתוב על זה". הסכמתי. אז גם גיליתי שמדובר בתופעה חברתית רחבה, עם תצורות שונות ומשונות, וגם שיש לה שם: "פוליאמוריה".

 אז למה זה הזוי לנו?

כשאנחנו חושבים על אהבה (זו הרומנטית), באופן מיידי נחשוב גם על זוגיות, חתונה וילדים. גם אם נכחיש, גם אם ננסה להתנגד, גם אם אנו סוציולוגים קונפליקטואלים חתרניים פוסט פוסט פוסט מודרניים, ונוהגים לפרק את המציאות החברתית הסובבת אותנו עד לקרביים שלה, ואז לטעון שאין בכלל מציאות ושהכל בעצם הוא תוצר של הבנייה חברתית המשעתקת את אי-השיוויון על רבדיו השונים, גם אז – יתכן ונצטרך להודות שאלה הדברים הראשונים שקופצים לנו לראש כשאנחנו חושבים על אהבה. וזה לא יסתכם בכך, כי סט המחשבות הבא, יכלול, בהרבה מן המקרים, גם את המילים: טוטאליות, בלעדיות, מחוייבות, הדדיות, מציאת "החצי השני", "הנסיך/האביר על הסוס הלבן", וכמובן, איך אפשר בלי "ה-אחד"/"ה-אחת" (לבחירתנו, אך שימו לב: רק כבודדים/ות).

גם לכשנפתחנו, ואנו מצליחים לחשוב על "משפחה אלטרנטיבית" אנו חושבים על "זוג" הורים וילדים. גם אם אנו תומכים בנישואים חד-מיניים בקפריסין, או בחתונה אזרחית, או בנישואים מעורבים – לרוב, אנחנו נעולים על הקונספט הזוגי. ולא נזוז ממנו. כל דבר אחר – לרבים מאיתנו, יראה הזוי.

"הפוליאמוריה מבקשת לבטל את המגבלות על מספר השותפים במערכת היחסים ועל מינם, ובכך פותחת פתח לצירופים שונים של גברים ונשים המבקשים לקיים קשרים אינטימיים מרובי-שותפים תוך מודעות, רצון והסכמה של כל המעורבים. תא משפחתי פוליאמורי יכול לכלול, למשל, גבר ושתי נשים, אישה ושני גברים, שלוש נשים, שלושה גברים, או הרכבים מורחבים נוספים; למעשה, הפוליאמוריה מקפלת בחובה אינסוף תצורות שונות של מערכות יחסים. לצד המאפיינים המבניים הללו, חשוב להדגיש גם, כי הפוליאמוריה דוגלת בדחייה של התפקידים המסורתיים המוכתבים לכאורה על ידי המין הביולוגי ו/או על ידי הג'נדר; כמו כן, היא מיישמת אתיקה ייחודית הכוללת וויתור מודע ורצוני על הדרישה לבלעדיות בין המעורבים במערכת היחסים" (אתר קהילת הפוליאמוריה בישראל).

ברור ש"בעידן הפוסט", כמעט ואין המשפחה שורדת במבנה ה"מסורתי" שלה – שיעור הגירושין רק הולך ומטפס לו כלפי מעלה, וישנם יותר ויותר נישואים "אלטרנטיביים", המולידים משפחות "אלטרנטיביות"; עוד ב"עידן הפוסט", יש משפחות אשר מלכתחילה מוגדרות כ"חד הוריות", וישנם יותר ויותר רווקים/ות אשר בוחרים לשמר את הסטטוס הזה לאורך יותר שנים, לעיתים אף לצמיתות. אך ברצוני לטעון כי כל המאפיינים הללו של העידן הפוסט מודרני, אין להם, עדיין, את הכוח לשנות את מה שנתפס כאידאל הנורמטיבי: המונוגמיה. כל בחירה אחרת, "אלטרנטיבית", פוסט-מודרנית ככל שתהייה, הינה שילולה של המונוגמיה, זו ההטרו-נורמטיבית.

רבים מן הפוליאמורים מצהירים בראיונותיהם כי "ה-אהבה", זו המונוגמית, ההטרו-נורמטיבית, הינה פאסה. הם ממעטים להשתמש במונחים של "התאהבות", ומרבים להתייחס אל אהבה כאל עניין הדורש מהלך תבוני-רציונלי, המעוגן בשילול נרטיב ה"אחד/אחת". הם עצמם מגדירים זאת כ"פוסט-רומנטיקה":

   "אצלי זה בא הכל אחרי, בתקופה של הפוסט-רומנטיקה... כאילו בגיל 21 היה לי משבר עם הרומנטיקה והבנתי שאני לא מאמין יותר... לא מאמין, כאילו ממש הבנתי, ממש אמונה שאני לא מאמין יותר, זה לא יעבוד בשבילי כי אני לא מאמין בזה, לא שאני נגד, אני פשוט לא מאמין שזה אמיתי, היו לי סדרה של התאהבויות נורא חזקות ונורא קצרות, שהרגשתי שמצאתי את ה'תאום', את ה'חצי', והיה לי ברור שבניתי לעצמי משהו דמיוני, שזה לגמרי עבודה עצמית. הבנתי שהתאהבות היא עבודה עצמית, אתה עושה את זה לעצמך... זה לא ממקור חיצוני, המצחיק הוא שאתה עושה את זה לעצמך ואתה תולה את זה כאילו שזה בגללו, בגלל בנאדם ספציפי, התאהבת בו... אתה מבין שזה לא תלוי בבנאדם האחר, אתה יכול להביא את עצמך למצב הזה עם יותר מבנאדם אחד, עם עשרות, עם מאות, עם אני לא יודע כמה... זה מפיל את כל הקונספט של האביר על הסוס הלבן, כאילו לא מחכה לך החתיכה החסרה או התאום, אתה מבין שכל אדם הוא אחר, אין שני בני אדם זהים או דומים, יש אנשים שאתה יכול לתאם איתם חיים משותפים, אבל משהו בראייה הרומנטית של החיבורים ושל העוצמות, כבר בגיל 21... ואז הייתה שנה של השלמה עם זה שלא יהיה יותר, שהרומנטיקה, התמימות הזו של הרומנטיקה הלכה לאיבוד באיזשהו אופן..." (ד', מרואיין)     

לא אכחיש, ואודה, שגם לאחר שהות של כמעט ושנתיים בשדה המחקר, עדיין מלווה אותי באופן כמעט ותמידי תחושת ה"הזייה" המאוד חזקה עליה דיברתי קודם לכן,. אני באמת ובכנות מנסה להשתחרר ממנה, אבל זה לא ממש עובד. לפחות לעת עתה. ועם זאת, אני מוצאת את זה מעניין. אפילו מרתק. כי את מה שמלמדים אותנו, כסוציולוגים, כבר למן השיעור הראשון בערך ב"מבוא לסוציולוגיה" – לנסות ולפרק את המציאות המובנת לנו כל כך מאליה ולהסתכל על העולם דרך שלל משקפיים פרדיגמתיות – עושים נחקריי הפוליאמורים באופן יומיומי, בפרקטיקה.

הם מפרקים ומערערים וחותרים תחת הסדר החברתי המוֹכר לנו את ה"אהבה". זו המוּכּרת לנו כל כך, ואשר אנו נאחזים בה, אולי כמפלט האחרון של יציבות בעולם כל כך פוסט מודרני. כי, בסוף היום, אחרי שפירקנו, השלנו, הרכבנו מחדש, פירקנו שוב, ברמת המיקרו והמאקרו וגם קצת בין לבין, והסתכלנו על המציאות היטב היטב מכל הזוויות והפרספקטיבות הפרדיגמתיות דרך שלל משקפיים בכל מיני צבעים, גדלים ותצורות – בסוף היום אנו רוצים לחזור הביתה אל בן/בת הזוג שלנו, אל הילדים, אל המשפחה היציבה (גם זו ה"אלטרנטיבית"), שאותה הסוציולוגיה טרם פירקה לנו. היא שם. במבנה מאוד מוסדר, ברור. ואם היא אינה שם – אנו שואפים שתהייה. בתצורה מאוד מאוד מסויימת. זו שאנו מכירים. כל תצורה אחרת, כאמור – דינה כדין הזייה. ובכל זאת, אולי הם יודעים משהו שאנחנו טרם גילינו?

שני מנדל היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

בשנה האחרונה, המפגש שלי כמתרגל וכבודק דפי חושב עם סטודנטים מתנהל במונחים של עולמם הפסיכולוגי של הסטודנטים. אני נוכח כי הערות ביקורתיות שלי על תוצרים אקדמיים מתפרשות פעמים רבות כביקורת אישית שלי על הסטודנטים עצמם. כך קורה שדיונים על ציוני עבודות מגיעים לכדי דמעות ושמספר פעמים הואשמתי על ידי סטודנטים (שקיבלו ציונים שלא סיפקו אותם) שאני מתנכל להם באופן אישי. השנה הדבר אף קרה עם סטודנטית שמעולם לא פגשתי ואיני מכיר אלא בשמה המופיע על דפי החושב.

דוגמה נוספת שבה נתקלתי פעמים רבות במהלך התרגול בשנה שעברה היא התלונה של סטודנטים שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה שלהם בעבודה. את הרעיון כי עבודה נשפטת בהתאם לאיכותה וללא כל קשר להשקעה בה התקשיתי מאוד להעביר לסטודנטים. יותר מכך התקשיתי להעביר את הרעיון כי בכל תחום בחיים, בין אם מדובר במבחנים, בעסקים, במשפחה או באהבה, פעמים רבות אנשים משקיעים ולא מצליחים להשיג את התוצאות שרצו – שבחיים אין קשר ישיר בין השקעה (הממד הסובייקטיבי של הפעולה) והצלחה (הממד האובייקטיבי שלה).

דוגמה אחרונה ומעניינת היא התגובה שקיבלתי מעורכי פקפוק על גרסה ראשונה של מסמך זה, שהביעו חשש שמא הביקורת תתפרש באופן מעליב על ידי סטודנטים ותעכיר את המפגש שלי איתם כמתרגל בסמסטר הקרוב. כלומר, עצם הניסיון לטעון כי ההתנהלות של הסטודנטים מאופיינית על ידי פסיכולוגיזציה, תתפרש באופן פסיכולוגי ותפספס את מטרתה – תיאור של מצב סוציולוגי המאפיין את המפגש בין המתרגלים והסטודנטים.

ולכן חשוב לי להדגיש, בכל צורה ודרך, שאין ברצוני לבקר או לגנות את האופי הפסיכולוגי בכלל ושל הסטודנטים בפרט. כסטודנט שהגיש עבודות רבות ועודנו מגיש עבודות, אני מבין ומכיר את האופן שבו העצמי הפסיכולוגי הופך קשור בעבודה אקדמית ובמיוחד בעבודה איכותנית, וכיצד קשה להפריד בין השיפוט של העבודה לבין השיפוט של מי שהגיש אותה. אני גם מכיר בחשיבותו על העצמי הפסיכולוגי ככוח מניע המביא כל אחד מאיתנו ליצירה אישית ייחודית המביאה למגוון עוצר הנשימה של החברה בימינו. הפסיכולוגיזציה של העצמי הינה תהליך חברתי המאפיין את החברה המערבית; כסוציולוגים תפקידנו אינו לשפוט תהליך זה כטוב או רע, אלא לנסות להבין אותו. אם יש נימה ביקורתית בדברי, הדבר נובע אך ורק מכך שאני חושב שההתנהלות הפסיכולוגית פוגמת בתהליך הלימודי כמו גם בשלוות הנפש, באושר (או בכל טוב פסיכולוגי אחר) של הסטודנטים והמתרגלים כאחד. כמתרגל (וכעצמי פסיכולוגי) התהליך הזה אינו משהו שאני מתאר אלא הוא דבר שאני נאלץ להתמודד עם תוצאותיו ועלי לשאול איך נכון לעשות זאת. בשבועות האחרונים השאלה הזו מעסיקה אותי רבות. בשלב זה, במקום תשובות ברצוני לנסח כמה מן האתגרים העומדים בפני המתרגלים ובפני הסטודנטים בתהליך הלימוד באווירה פסיכולוגית.

האתגר הגדול של המתרגל הוא להתאים את החומר ואת עצמו לאופי הפסיכולוגי של הסטודנטים. על מנת לעניין את הסטודנטים על חומר הלימוד להיות קשור לחוויית החיים שלהם, עליו להיות כמה שיותר חוויתי, אישי, פנימי וכמה שפחות אינטלקטואלי, ניטרלי, חיצוני – ולכן משעמם. בסוציולוגיה הדבר נכון במיוחד היות ולהבין סוציולוגיה, לפחות לדעתי, משמעו להיות מסוגל לראות את החיים החברתיים מחוץ לאוניברסיטה דרך הרעיונות שנלמדים בשיעורים. לכן יש להסביר לסטודנטים היכן הם נתקלים בחומר שהם לומדים בחיי היום יום שלהם, ומה יוצא להם מללמוד אותו. ככל שנצליח לעשות זאת, יהפוך התרגול לזמן של לימוד במקום זמן של העמסת חומר שהסטודנטים מרגישים שהם צריכים להביא למבחן בסוף הקורס ולהשאירו על דף המבחן. אני מאמין שתהליך זה אפשרי בכל קורס – כמותני או איכותני, מבואי או מתקדם, תיאורטי כללי או על נושא ספציפי. השאלה תמיד צריכה להיות כיצד חומר הקורס מתחבר לחיי היום יום? מה הטעם לדעת את החומר המועבר בו ברגע שהתואר מסתיים?

אתגר נוסף של המתרגל הוא במפגש האישי עם הסטודנטים. האופי הפסיכולוגי של האינטראקציה מחייב את המתרגל להתאים את עצמו אל הסטודנט גם בתחום האישי. עלינו לנסות לראות כל סטודנט כעומד בפני עצמו, להבין את הקשיים שלו, ולנסות עד כמה שניתן לעזור לו להבין ולהתעניין בחומר הנלמד, ולעמוד בכבוד במטלות הקורס.

האתגר של הסטודנט הוא בדיוק האתגר ההפוך: לצאת מהתפיסה הפסיכולוגית ולאמץ עמדה אובייקטיבית יותר כלפי החומר הנלמד. כל קורס שנלמד באוניברסיטה מעביר ידע – ייתכן שמדובר באוסף של עובדות והקשרים ביניהם, אך לרוב, מדובר בצורה להבין ולהסתכל על עולם מסוים של תופעות. האתגר בלימוד הוא הניסיון להתאים את העולם הפנימי שלנו כך שיכיל את העובדות וההקשרים או את צורות ההסתכלות – עלינו לעשות מאמץ ולהתאים את עצמנו לידע ולא להיפך. חובות הקורס – המאמרים, התרגילים, השיעורים ושעות התרגול – הם כולם חלק מהמאמץ הזה, והלימוד הוא בלתי אפשרי בלעדיהם. מתרגלים הם בני אדם אשר עברו בהצלחה את תהליך הלמידה הזה, וכך על סטודנטים לנסות ולהסתכל עליהם – לא כיותר מכך אך גם לא כפחות. אין לצפות מהמתרגל (בין בתרגול ובין בפגישה אישית) שיחליף את קריאת המאמר או את הנוכחות בשיעור; עבודת המתרגל היא לעזור במאמץ הלימודי של הסטודנט, לא להחליף אותו.

גם במפגש האישי, האתגר של הסטודנט הפוך מזה של המתרגל. על הסטודנט לשים בצד עד כמה שניתן את אופיו האישי הייחודי של המתרגל. נחמד, עצבני, מצחיק או יהיר או כל תכונה פסיכולוגית אחרת אינה אמת המידה של מתרגל טוב או לא טוב. אמת המידה הרלוונטית היחידה היא האם המתרגל מבין את חומר הקורס הבנה עמוקה, והאם  הוא מעביר הבנה זו בתרגולים באופן ברור.

אך האתגר הגדול ביותר של הסטודנט מגיע עם סוגיית הציון. השאיפה שנראית כטבעית ביותר עבור סטודנט היא לקבל את הציון הגבוה ביותר שבאפשרותו לקבל. אך שאיפה זו מביסה את עצמה בכך שהיא מרוקנת את הציון מתוכן ומשמעות. אם כל אדם יוכל לשלם 30,000 ש"ח ולקבל תעודה בציון ממוצע של 90 מהאוניברסיטה העברית ללא כל קשר לתהליך הלימודי שהוא עבר לשם קבלת התעודה, האוניברסיטה תאבד את המוניטין שלה כמוסד לימודי ראוי לשמו, וכל תעודה שסמלה מתנוסס עליה תהפוך ללא יותר מאשר קישוט לקיר השירותים. אם לא יהיה קשר בין התהליך הלימודי והציון בתעודה, תאבד התעודה מהמשמעות שלה. על כן, על סטודנטים לשאוף לכך שציון שלהם ישקף את רמת ההבנה שלהם את החומר הנלמד בכל קורס. ולכן, כאשר סטודנטים עומדים בפני ציון, הם צריכים לשאול את עצמם בכנות עד כמה הם הבינו את המאמרים, את ההרצאות, את התרגולים, ואת הקשר ביניהם, ומסוגלים להביע את הידע הזה בכתב ובעל פה (אם הם לא קראו את המאמרים, או לא נכחו בהרצאות, או בתרגולים – ורק הסתפקו בסיכומים שלהם שחיבר מישהו אחר, הם צריכים לשאול בכנות האם ניתן בכלל להבין כך את הקורס, ומדוע הם לוקחים אותו). אם התשובה לשאלה הזו אינה "אני יודעת את החומר מצוין והצלחתי להפגין זאת במבחן/בעבודה", אין שום סיבה לצפות שהציון בקורס יהיה גבוה

ברור לי כי גם למתרגלים וגם לסטודנטים לא קל לעמוד באתגרים אלו. חוסר ההכשרה מחד ותקופת התרגול הקצרה מאידך משמעותם שרוב המתרגלים אינם מנוסים במלאכת ההוראה. קבוצות התרגול הגדולות מקשות מאוד על היחס האישי ועל היכרות המתרגל עם הסטודנטים (בעיה קשה עוד יותר לגבי הסטודנטים שלא מגיעים...). מצד הסטודנטים ישנם קשיים – כמו עומס המטלות (שלא תמיד מתוגמל כראוי בנקודות זכות), יחד עם הצורך לעבוד במקביל ללימודים, קשיי הקריאה (והכתיבה) בשפה שאיננה שפת אם, והמאבק על הציונים – שמעמידים במבחן אמיתי את היכולת להיות תלמיד טוב השואף ללמוד באמת. האתגר ללימוד משמעותי הוא קשה גם עבור הסטודנטים וגם עבור המתרגלים. אך לוותר עליו משמעו לוותר על מהותה של האוניברסיטה כמעוז הידע של החברה המערבית, והפיכתה למכללה המנפיקה תעודות עבור כסף.

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".

הסיבה שאני מדגיש את קורס זה אינה על-מנת לשבח, או לפרסם אותו (השנה הקורס לא מעובר במסגרת המחלקה; כולי תקווה שמדובר בהפסקה זמנית בלבד), אלא על מנת להדגיש נקודה מרכזית אחת: לאחר סיום קורס זה, כאשר רציתי להמשיך ולהעמיק את הידע שלי בתחום הסוציולוגיה הכלכלית, גיליתי כי כמעט ואין קורסים נוספים במחלקה בהם יתאפשר לי לעשות זאת. מלבד הסמינר של מיכאל שלו בשנה ג', בו אכן התאפשר לי להמשיך ולעסוק בסוגיות אליהן נחשפתי בקורס הבחירה, לא התקיימו קורסים נוספים אותם ניתן למקם תחת הכותרת של סוציולוגיה כלכלית. לפיכך, ראוי להעלות את השאלה: האם ייתכן שדווקא המחלקה הממונה על הדיסציפלינה ששנים מאבותיה המייסדים, קרל מרקס ומקס וובר, היו כלכלנים-פוליטיים (political economists) מובהקים, ושסוגיות של אי-שוויון בוערות בעצמותיה, זונחת את הנסיון לעסוק בחברה מנקודת מבט כלכלית?

כולנו לומדים בשיעורים הראשונים של מבוא לסוציולוגיה, מבוא לאנתרופולוגיה ואף בתיאוריות סוציולוגית את התיאוריה המרקסיסטית, וכולנו שמענו שתיאוריה זו מתבססת על ניתוח "מבנה הבסיס" וההנחה כי היחסים הכלכליים הם, יותר מכל זירה אחרת, השורש להבנת החברה כולה. אך קורסי המבוא הינם קורסי רוחב בלבד, והניסיון להציג בהם מגוון רב של תיאוריות שונות מתאפשר רק במחיר של ויתור מראש על העיסוק והעמקה בתיאוריות אלו מעבר להנחות היסוד המרכזיות שלהן. המקום להתעמקות זו הוא, כמובן, במסגרת קורסי הבחירה השונים שהמחלקה מציעה. זה המקום בו כל סטודנט יכול לבחור את הנושאים שעניינו אותו במסגרת קורסי החובה ולהרחיב את הידע שלו בכיוונים אלו.

אך כאן מתעוררת הבעיה. סטודנט המעוניין להמשיך ולהתמקד בחקר הארגונים יכול לבחור מתוך שלושה קורסים שונים בב.א, ועוד חמישה קורסים במסגרת מגמת הארגון של התואר השני. סטודנט המעוניין להעמיק את הידע שלו בתחום המגדר יכול לבחור מתוך שני קורסים בב.א ועוד שני קורסים במסגרת התואר השני. סטודנט אשר רוצה להתעמק בתחום סוציולוגיה, או אנתרופולוגיה, תרבותית יכול לבחור ממבחר של שלושה קורסי ב.א ושלושה קורסי תואר שני. עם-זאת, סטודנט המעוניין להתעסק בתחום הכלכלי נמצא בבעיה. סקירה זריזה בשנתון מעלה כי מתוך 22 קורסי הבחירה שהמחלקה מציעה בשנים ב' ו-ג', ישנו קורס אחד בלבד המתמקד בצורה כלשהי בתחום הכלכלה (בסוציולוגיה פוליטית, אגב, אין אפילו קורס אחד). המצב אינו שונה גם במסגרת התואר השני, ואף לא מדובר על שנה יוצאת דופן, כאשר בדיקה של שנתוני תש"ע ותשס"ט מציגה תמונה כמעט זהה. ברור שאין לצפות מהמחלקה להציע מבחר של קורסי בחירה בכל תחומי הסוציולוגיה השונים. השאלה היא מדוע תחום כל כך מרכזי כמו סוציולוגיה כלכלית אינו בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר במחלקה, והאם ניתן לראות בכך איתות מסוים מצד המחלקה לגבי סדרי העדיפויות שלה?

הכלכלה אינה הדיסציפלינה היחידה המסוגלת להעמיד תובנות באשר לנושאים כלכליים. אולי הטענה המשכנעת ביותר בזכותה של הסוציולוגיה לחקור תופעות כלכליות היא זו של קרל פולני, אשר הציע את מושג ה"משוקעוּת" או "שיזור" (embeddedness) בטענה שהכלכלה אינה מעוגנת רק במוסדות כלכליים, אלא בשורה ארוכה של מוסדות חברתיים המגבילים ומייצבים אותה. עם מקבלים טענה זו, הרי שלסוציולוגיה תפקיד מרכזי בבחינת שלל ההקשרים המתקיימים בין אותם מוסדות חברתיים והמערכת הכלכלית. מדובר בגישה המבקשת להסתכל מעבר למוסדות כלכליים ולהתייחס גם להיבטים פוליטיים, לאומיים ובינלאומיים, המעצבים את המציאות בה מוסדות אלו מתנהלים.

בהרצאה שהתקיימה בשנה שעברה במכון ון-ליר לרגל צאתו לאור של ספרם של זאב רוזנהק ודניאל ממן, "בנק ישראל: כלכלה הפוליטית בעידן ניאו-ליברלי", נשמעה ביקורת מצד משתתף מהקהל באשר לזכותם של שני סוציולוגים אלו לעסוק בסוגיות כלכליות. בקול מתלהב ואף מתלהם, השתמש הדובר במטפורה של אינסטלאטור על מנת להבהיר את טענתו. "כאשר אתם בונים בית," הוא אמר, "ברור לכם כי עליכם להעסיק אינסטלאטור מקצועי כדי לחבר את הצנרת, ואתם עושים את זה היות ואתם יודעים כי יש רק דרך אחת לעשות מלאכה זו, וכי אדם שאינו מומחה יכול לעשות נזק." בכך, התכוון הדובר לומר לחוקרים אלו: "תתעסקו בתחומים שאתם מבינים בהם ותנו לנו, לכלכלנים, לעסוק במה שאנחנו מבינים בו הכי טוב."

כיום, ולא רק באקדמיה, ניתן לזהות תהליך בו לאט-לאט מכרסמים בלגיטימיות של אנשים מחוץ לתחום הכלכלה לעסוק בתחום זה. ואולי, תהליך זה גם הצליח לחלחל אל מעבר למפתן דלתה של המחלקה לסוציולוגיה. בנקודה זו עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו, הסוציולוגים, באמת רוצים "להשאיר את הכלכלה לכלכלנים"? היות ואני מאמין שתשובתנו לשאלה זו צריכה להיות שלילית, אני קורא למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולמחלקות לסוציולוגיה בכלל, להמשיך במסורת של הדיסציפלינה הרואה סוגיות כלכליות ככאלו השוזרות בתהליכים ומוסדות חברתיים, ולכן, כשטח מחקרי שאינו רק לגיטימי, אלא מרכזי בדיסציפלינה הסוציולוגית. רק על ידי קידום תפיסה זו במסגרת הלימודים במחלקה יתאפשר לסטודנטים הנכבשים על-ידי עיסוקם של סוציולוגים בתחום הכלכלי להמשיך ולהרחיב את הידע שלהם, לשאול שאלות ולפתח חשיבה ביקורתית בתחום הסוציולוגיה הכלכלית.

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.   

כשהגעתי לאוניברסיטה לא הכרתי אף אחד. כל החברים שלי נסעו ללמוד בירדן, ביר זית ומכללות שונות. אני בטוחה שרבים מרגישים בדידות דומה בתחילת הלימודים. אני חברותית מטבעי ולכן ניסיתי להתחבר עם אנשים באופן כללי, לא לפי דת, אלא פשוט על מנת לדבר עם מישהו. גיליתי שיותר קל לי להתחבר עם הסטודנטים הערבים, ועד היום רוב החברות שלי הן ערביות. יש לי חברים יהודיים, אבל לערבים קל לי יותר להתחבר כי אנו נמצאים באותה סיטואציה, הם דומים לי. אני לא מרגישה זרה בהתנהגות שלי כשאני איתם, ויותר קל לי להזדהות. גם החיים מחוץ לאוניברסיטה הם שונים וזה משליך על החיים בתוך האוניברסיטה. עם החברים הערבים אני מרגישה שווה, יכולה לדבר בשפה שלי.

עם היהודים אני צריכה לשנות את השפה ולהתאים את עצמי אליהם. אני לא מרגישה שזה מפחית מערכי, אלא להיפך. כשאני מדברת בשפה שלהם, אני באה לקראתם. המשמעות היא שאני משכילה ומסוגלת להסתדר בשפה לא שלי. אני גאה בכך, ומצד שני, מופתעת לגלות כמה מעט היהודים יודעים על התרבות שלי. אני מודעת לחגים ולמנהגים שלהם, להרבה היבטים נוספים בתרבותם ואפילו מדברת בשפתם – אך זה חד צדדי. אולי זה חלק מלהיות מיעוט במדינה בה הרוב כופה את עצמו על המיעוט.

אמנם יותר קל להתחבר לערבים, אבל גם חשוב לי להתחבר עם יהודים כי אני מרגישה שזה עוזר לתרבויות להכיר יותר טוב ולהתקרב. החברים היהודים שיש לי דווקא כן מתעניינים בתרבות שלי ובשפה, ואני בעד זה, כי אנחנו חיים זה לצד זה  כל כך הרבה זמן ולהכיר עוזר להתפתח ולהבין.

היציאה לאוניברסיטה היא אולי הצעד הראשון שאני עושה שבו אני באופן ברור יוצאת ממעגל הבית לעולם שבו אני אחראית על עצמי. האוניברסיטה בשבילי היא לא רק תואר, אלא מעבר משלב הבגרות לשלב הבא. אני חושבת שזה כמו החוויה של הצבא בשביל היהודים – לצאת מהמקום המוכר, להכיר את העולם, ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אנשים חדשים. אני מרגישה שבגלל שהיהודים כבר עברו את השלב הזה, אני נראית בעיניהם תמימה וחסרת ניסיון

בסביבה שבה גדלתי למדתי עברית, בתיכון עשיתי בגרות ובקבלתי לאוניברסיטה היה לי פטור מקורס בשפה זו. אולם, באוניברסיטה הרמה הרבה יותר גבוהה, וכיום אני מבינה מה ההבדל בין שפת אם לשפה שנייה. זה בא לידי ביטוי בהערות "ניסוח לא טוב", "משפט ארוך מדי" וכדומה. הקושי מתחדד כשצריך לקרוא מאמר המנוסח בעברית ברמה גבוהה: אני מבינה את המילים אבל מאבדת את הרעיון המרכזי. היהודים לא בהכרח יותר מוכשרים, טובים או חכמים – אבל יש להם את השפה אז יותר קל להם להתבטא ולכתוב. מתסכל אותי שאני מקבלת ציונים נמוכים יותר בגלל שלא הצלחתי להעביר את המסר שלי או שניסחתי את התשובה לא נכון.

אני רואה בשיעורים איך היהודים מספיקים לקרוא, להבין ולסכם ואני לא מספיקה ולא מרגישה שהסיכומים של עצמי מספיק טובים. הפיתרון הוא לבקש סיכומים מהסטודנטים היהודיים. אני תמיד במקום שאני צריכה את העזרה שלהם. יותר קל לבקש עזרה מערבים שהשיגו בעבר את הסיכומים של אותם קורסים. זאת מפני שהם במצב דומה לשלי ואני מרגישה יותר בנוח לבקש מהם. בנוסף, ככה אני לא מרגישה תלויה ביהודים, אלא מוכיחה שאני יכולה להסתדר "בזכות עצמי".

אני לוקחת קורס מיומנויות כתיבה למי ששפת אמם לא עברית. לומדים בו דברים כמו איך לכתוב משפט ופסקה. סטודנטים ששפת אימם כן עברית אפילו לא מתייחסים למיומנויות אלו, כי עבורם זה חלק מובן מאליו מהשפה. אני נהנית בקורס הזה, גם כי הוא עוזר לצמצם את הפער, וגם כי אני פוגשת סטודנטים מרקעים שונים שמתקשים מבחינת השפה ואני מרגישה בין שווים.

אני עובדת בספריה, ויכולה לעזור לסטודנטים ערבים להתמודד עם קשיים בהם גם אני נתקלתי בתחילת הלימודים. משמח אותי שאני יכולה להסביר דברים פשוטים כמו מהם ספרים שמורים וכדומה.

כשאני נתקלת בקשיים שתיארתי, אני פונה ליחידה לתמיכה בסטודנטים ערבים במשרד דיקן הסטודנטים, שם מושיטים יד ובאמת מנסים לעזור בהתמודדות. הם באים לקראתי עם שיעורי תגבור, שאמנם עוזרים אבל גם עולים לי בעוד זמן של שיעורים, השקעה נוספת שהסטודנטים היהודיים לא צריכים להשקיע. דרך נוספת להתמודדות היא פניה למורים בבקשה אישית להתחשבות. יש מרצים שאומרים שהם יאטו את הקצב אך זה לא תמיד קורה בפועל. יש מרצים שמסכימים לתת לנו עותק של המצגת של השיעור, ואני מרגישה שהם מכירים בקושי שלי ומתחשבים בי. הפניה למרצים עוזרת ומעודדת אותי, לא רק בגלל שהם מוצאים דרכים לעזור, אלא עצם העובדה שהם מכירים בבעיה ואומרים שהם מבינים מעודדת אותי ונותנת הרגשה תומכת. אני מקבלת עזרה גם מסטודנטים יהודיים ואני מעריכה את העזרה שלהם בסיכומים ובהסברים של החומר. חלק גדול מהסטודנטים לא מודעים לקשיים שתיארתי ואני רוצה לעורר מודעות לכך ולעודד אותם להושיט יד לחבריהם כשהם יכולים.

בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה אני לומדת איך להסתכל על התרבות שלי בזווית ראיה אחרת, ולהבין את המקור של החוקים והנורמות התרבותיות כמו חלוקה מגדרית, מנהגים, אמונות והפרשנות שהתרבות מעניקה לדברים.

עולמו של כל אדם הוא מה שהתרבות שלו מסבירה לו. לדוגמה, הצורך לשמור על צניעות בלבוש: הסוציולוגיה לימדה אותי שזה לא מה שנכון בהכרח, אלא מה שהתרבות מאפשרת. הלבוש יכול היה, למשל, לבטא אישיות, אבל הוא משמש כדרך להציג את התרבות. דוגמא נוספת היא מאמר שקראנו בקורס מבוא לאנתרופולוגיה1 על איך האישה נתפסת כיותר קשורה לטבע. זה באמת ככה בחברה הערבית, אבל ללמוד את זה גרם לי להבין שזו הבניה חברתית.

בחירות אישיות שלי מושפעות מהכללים של התרבות. בחברה שלי נהוג שבנות עושות תואר ישר אחרי סיום התיכון, בגיל 18-19, כדי שבגיל 22 הן כבר תהיינה מוכנות להינשא. הלימודים נחשבים שלב נורמטיבי לפני חתונה ומשפחה. כך גם הבחירה מה ללמוד – תחום החינוך מאפשר עבודה רגועה ולא דורש הרבה זמן. בחירות כאלו נובעת מהתפקיד המגדרי, מהדרישה להיות יותר זמינה ומוקדשת לבית ולמשפחה.

מתעוררות בי תהיות, אולי אני לא מתחברת לזה? הבחירה האישית שלי יכולה להיות שונה מהאפשרויות שהתרבות מעניקה לי. ראייה כזו של התרבות גורמת לדילמה כי היא מאפשרת להסתכל על הדברים מהצד, ובאור שונה. מי שלא לומד סוציולוגיה לא רואה שכל מה שהוא חושב זה הבנייה חברתית. אולי זה לא מה שייחלת לעצמך אבל את צריכה לעשות את זה כי זו התרבות שלך. הדילמה היא האם לפעול לפי התרבות או לפי הרצונות שלי. בסופו של דבר הלימודים שלי נועדו לרכוש השכלה ולא להעביר ביקורת על התרבות שלי.

אני מאוד גאה בעצמי על האתגרים שאיתם אני מתמודדת באוניברסיטה וגם על הדברים שאני לומדת. שני ההיבטים האלה עושים ממני אדם משכיל וזה מאוד חשוב עבורי: להיות אישה ערביה משכילה זה דבר עצום בעיניי. אני מקווה להמשיך ולהתקדם, ולרכוש כמה שיותר מיומנויות חברתיות ואקדמיות, והכי חשוב – להמשיך ולהחזיק מעמד באוניברסיטה שנחשבת בין הטובות בארץ. אני מקווה להתמודד בהצלחה גם עם הקשיים וגם מבחינה חברתית, שארחיב את מעגל ההיכרויות עם סטודנטים מרקעים שונים. מה שבטוח, אני מקווה לראות גם יהודים שמוכנים להיפתח ולהכיר סטודנטים ערבים.

1 אורטנר, שרי. 2007. "האם היחס בין הנשי לגברי הוא כמו היחס שבין טבע לתרבות?" בתוך: ניצה ינאי ואחרים (עורכים) "דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה". רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 25-45.

אנג'אם חוסיין היא סטודנטית שנה ב' בתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובביה"ס חינוך.

כשיצאתי מהצורף, שטוף מוח ורואה, הרגשתי שאפרת גוש שווה עיון נוסף – הרגשה שהתגבשה ככל שהאזנתי לאלבומה השני ('הסליחה ואני') והתמצקה לידיעה ברורה עם צאתו, לאחרונה, של אלבומה השלישי, 'אה אה אה אהבה'. השירים שלה קליטים, ההגשה שלה תיאטרלית ונהדרת, אבל מה שמעניין הרבה יותר הוא שגוש, שהאלבום הראשון שלה כמעט כולו יצירה של יוני בלוך (על המוזיקה) ושל ברק פלדמן (על המילים), הולכת ומתפתחת כיוצרת בפני עצמה. באלבום השני היא כתבה שלושה שירים והלחינה חמישה, ואת כל חמשת השירים המקוריים שבאלבום השלישי היא כבר כתבה והלחינה בעצמה.

מראשית הקריירה שלה ניכר שהנשיוּת של גוש מעסיקה אותה מאוד, אבל לאחרונה גיליתי שאין לי מושג מה היא חושבת לגביה. ליתר דיוק, בדרך כלל אני יודע בדיוק מה היא חושבת לגביה, אבל רק ברגע נתון אחד. הנה כמה דוגמאות:

הנה אפרת גוש, בלבוש מצומצם ועיניים מזמינות, מתפתלת על מוט בעודה גונחת באקסטזה ומבטיחה שמהיום היא נותנת לכולם.

והנה עוד אפרת גוש, מפצירה במאזינה שלה ש"קודם כל, הגני על הגוף – שאיש מבחוץ לא יכנס בך".

והנה, שוב, אפרת גוש, מכה על החטאים שגרמו לאהובה לעזוב אותה.

ועוד אפרת גוש אחת, הפעם מתארת אישה החוששת לגופה, שבגד בה בכל מובן אפשרי לאחר שניצלה אותו ככלי פיתוי.

ואפרת גוש סוגרת את הסדרה עם התמיהה "איפה הגאווה שלי?" בעודה הולכת ברחוב, בדרכה לביתה, אחרי לילה של סקס פרוע.

בקיצור – אין ספק שיש ספק. מצד אחד, מזמן לא הייתה יוצרת שהפמיניזם שלה היה מפורש וברור כל כך; מצד שני, גוש מנצלת את המיניות שלה בלי להתבייש; מצד שלישי, היא מתביישת; מצד רביעי... בטח כבר הבנתם את הרעיון, אבל הנה עוד שתי דוגמאות לכך שהספק, או ליתר דיוק, היכולת לדלג בין כמה אפשרויות, מאפיינת את גוש:

לשיר 'אה אה אה', אחד הלהיטים הגדולים של השנה החולפת, וזה שזיכה את גוש בתואר זמרת השנה של גלגל"צ, צולמו שבעה קליפים, שבכל אחד מהם גוש משחקת דמות אחרת. אחד מהם כבר ראיתם לעיל, וששת האחרים, בוטים קצת פחות, נמצאים בערוץ שלה ביוטיוב.

בשיר 'בום טראח!', גם כן מאלבומה השלישי, גוש מצרה על כך שהיא "נותנת לו" לפני שהסכים להתחתן איתה, אבל, במקביל, מלגלגת על הרצון להתחתן במשפטים כמו "אני לוחשת לו נכס אותי, חפצה בבעלות, יד ראשונה ועל אף אצבע אין טבעת היכבלות". ואולי על עצמה היא מלגלגת?

אז מיהי אפרת גוש? האם היא שומרת על גופה לעצמה או מציגה אותו בציבור? האם היא מחפשת טבעת היכבלות או דווקא נותנת לכולם? האם היא דוגמנית בגדים ותכשיטים? שחקנית בעלת מודעות פוליטית, המשחקת תפקיד כפול בסרטו של ג'אד נאמן 'נוזהת אל פואד'? זמרת המחפשת חיבוק ממסדי ושמחה להופיע בטקס הדלקת המשואות בחגיגות ה-60 לישראל? כמעט התפתיתי לכתוב שגוש עוברת בין מודלים מתחרים של נשיות, אלא שהתחושה שלי היא שגוש אינה עוברת בין מודלים: היא מאמצת את כולם במקביל, וכולם קיימים בתוכה כתסריטים אפשריים. מבחינתה, מין הוא גם קדוּשה ("אהבה מקודשת בדם זרע זיעה") וגם הנאה חולפת ("הבזקי העונג עוד זורמים בתוך דמי, סיבה טובה לחיות"); הגוף יודע הכי טוב ("לא אצטרך לבחור, הגוף ירגיש את המקצב") וגם בוגד ומטעה ("ליופי אף פעם לא האמנתי, בעיקר במַרְאָה, בעיקר לשלי").

על הצורך – המודרני או הפוסט-מודרני – לחיות כמה תסריטים חברתיים במקביל, או לפחות בהקשרים חברתיים שונים, כבר כתבו הרבה, ואפילו על וירטואוזים בתחום. אבל אפרת גוש לא מלהטטת בין זהויות מלאכותיות וחיצוניות לה, לא חובשת ומסירה מסכות – היא פשוט חיה את כולן, ונראה שהיא עושה זאת לא רק במיומנות, אלא גם בהנאה. היא גם חשפנית וגם טיינאיג'רית רומנטית, רוצה להתחתן וגם להיות לבד, עצמאית ותלותית – סדרה של תמונות חצי-שקופות, מסודרות זו על גבי זו, מייצרות טשטוש וגם עומק. הרגשות שהיא מביעה והתפקידים שהיא מגלמת הם לא תמיד מורכבים במיוחד, אבל השילובים ביניהם יוצאי דופן – דגמים של שחור ולבן ששלובים זה בזה מבלי להיטשטש לאפור.

השיר היחידי באלבום השלישי שאינו שיר מקורי הוא חידוש ל'מגדלור' של ולינסקי ואלמגור. בשמיעה ראשונה התרשמתי מהמחווה לשיר המקורי שניכרת בסגנון השירה – המזכיר, מדי פעם, את שירתה של שושנה דמארי. בשמיעה שניה, הדמיון כבר נהיה ברור מדי, והגעתי למסקנה שהחיקוי של דמארי הוא מוגזם, ושמדובר בפארודיה. השמיעה השלישית כבר בילבלה אותי, ולא הצלחתי להחליט – הערכה או לגלוג? בעולם האנליטי שלי, גלי הסתברות חייבים להתמוטט – או שהחתול מת או שהוא חי; או שהתיאוריה מתאימה ומסבירה את העובדות, או שצריך להחליף תיאוריה (או להתבונן מחדש בעובדות). אבל בשמיעה הרביעית הבנתי שבעולמה של גוש, גלי הסתברות ממשיכים לרטוט ולפעום, בלי שום צורך – או רצון – לבחור בין אפשרויות יציבות וקבועות. צריך פשוט לגלוש.

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.