אז מה עושים עם זה?

נדמה לי שהייתי תלמיד בסדר. קראתי הכול, הגעתי  לכל השיעורים ואפילו השתתפתי, אבל הציונים שלי היו בינוניים. ההערה המקצועית של עמליה אלי הייתה שאני מביא מעט תיאוריה וכללים ובעיקר מספר סיפורים ארגוניים. ובכן, במבט לאחור צדקה עמליה וגם טעתה. צדקה, כיוון שלמרות שלאחר שנתיים של לימודים סיימתי את חובתי האקדמית לתואר השני בלימודי ארגון ללא עבודת גמר, ומצאתי את עצמי ממשיך שנה נוספת וכותב עבודת גמר באנתרופולוגיה, וזאת כשינוי כיוון ממה שלמדתי במגמת הארגון. בקיצור, גם על ידי עצמי נמצאתי לא מתאים לסביבה של מגמת הארגון. טעתה, כיוון שאנתרופולוגים מספרים סיפורים וזה מה שאני יודע לעשות. הרוי גולדברג, אחד מהמנחים שלי בעבודת הדוקטורט, תמיד עונה לי לשאלות ותהיות תיאורטיות ב"זה מזכיר לי שפעם..". באופן מקצועי אני סבור כי לא יזיק לחובשי הכובע "ארגון" לדעת לספר סיפורים. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם הסיפורים.

אז זה הסיפור שלי. בהרצאה זו אנסה לתאר את המסלול המקצועי בו בחרתי, ובו אני ממשיך לבחור – וגם לנסות ולהמליץ בצורה כלשהי על מסלול הלימודים, ועל היישום של חומרים שנלמדו בעולם שמחוץ לאקדמיה, ולהפך.

כל מה שאומר הוא בכפוף לכך שאכן ניתן לבחור, ואין בעיות פרנסה אקוטיות המונעות כל אפשרות בחירה בהתהוות המקצועית שלנו. לפרנסה ולחובות החברתיות, כמו קיום משפחה וכולי, דינאמיקה משל עצמן.

 

לגבי מסלול החיים המקצועיים:

במסלול חיי המקצועי עד עתה הייתה הלימה בין מקור הפרנסה ובין עיקר העניין בלימודים. בתואר הראשון למדתי מקרא וסוציולוגיה. עיקר האנרגיות האינטלקטואליות שלי נסבו סביב נושאים יהודיים. במקביל ללימודים התפרנסתי מעבודת הנחייה במכון יהודולוגי שהחשיב את עצמו  מתקדם. מקור הפרנסה והלימודים האקדמיים הזינו האחד את השני במקביל.

בתואר השני בחרתי במגמת הארגון בחוג לסוציולוגיה. עוד מהצבא היה לי משהו עם יועצים ארגונים, כאשר בסדנה בקורס קצינים מנחה בבית גולדמינץ אמרה לחבר שלי דברים נוראיים ואחר כך קינחה ב"אבל זו לא ביקורת, זו התרשמות". התהייה אחר מקור הכוח של אותה יועצת, בשילוב העובדה כי מגמה זו נחשבה ליוקרתית וקשה לקבלה, משכה אותי לכיוון זה.

עם השתנות התואר השתנה גם מקום העבודה. המפקד שלי במילואים, שהיה איש קבע, הציע לי לעבוד במחלקה שלו. נפגשתי עם מי שהיה אחר כך הבוס שלי ומה שאני זוכר מראיון הפתיחה זה את אחד המשפטים הראשונים של אותו בחור: "יש יועצים ששואלים בעיקר שאלות, אנחנו יועצים, אבל מאלה שיש להם בעיקר תשובות". הסברתי לאותו בחור שאני דווקא מאלה של השאלות, אבל הצורך בפרנסה, הסקרנות והתגובה שלו – "נסתדר" – יחד עם הרעיון שבמקביל ללימודי ארגון אתנסה בעבודה בארגון גדול קסמו לי. ראיתי גם בלימודים וגם בעבודה סוג של ניסוי אישי. 

כדאי גם להוסיף שהעובדה שדרכתי בשני העולמות העניקה כוח מעולם לעולם. בלימודים זכיתי להכרה, מצד הסטודנטים לפחות, כמי שכבר דורך בארגון; ובעבודה זכיתי לקרדיט כמי שלומד לתואר שני. השהיה בשני העולמות הפכה, מחד גיסא, את כל העיסוק האינטלקטואלי שלי לעולם אחד, ומאידך גיסא אפשרה לי לא להתחייב לאף אחד מן העולמות.

כאשר התחלתי את הדוקטורט כבר ידעתי שארצה לשנות מקור עניין ופרנסה והתחלתי לגשש בעניין. השאלות היו רבות יותר מהתשובות, וגם לי וגם למחלקה בה עבדתי בצבא היה קשה עם שאילת שאלות בעולם של תשובות. ידעתי שהארגון הצבאי מעניין אותי ושזה ארגון גדול מספיק על מנת למצוא בו נישה מתאימה.

בעיקר, התחיל להיות קצת משעמם. עבדתי עם מפקדים בכירים, מג"דים ומח"טים, אבל למרות הקשיים הארגוניים השונים, הבעיות במהותן היו דומות: הבעיות של העולם הטקטי, בסופו של יום, הן בעיות של פיזיקה של תנועת כוחות – בסך הכול הדברים ידועים, גם אם קשים לביצוע.

עבודת הדוקטורט שלי מבוססת במידה רבה על המחשבה של הפילוסוף דלז והפסיכואנליטיקן גואטרי. בעודי חש אי נחת מקצועית ממקום העבודה שלי ביחס לעניין האינטלקטואלי שלי קראתי בראיון בג'רוזלם פוסט על מכון מחקר של הצבא שמדבר את השפה של דלז וגואטרי ונתקנאתי. באחת ההזדמנויות פגשתי את צוות המכון וראיתי שאכן כך הדבר: אנשי צבא וחוקרים מהאקדמיה יושבים, לומדים ומשוחחים במשנתם של ההוגים שזה עתה התחלתי להיחשף אליהם בלימודים. צוות המכון עסק בנושאים שעבורי נחשבו ברומו של עולם – תפיסות ארגוניות, עיצוב מציאות ברמת המטכ"ל וההשפעה על הדרג המדיני ועוד דשא ירוק כזה של שכן שעושה קנאה בלב. נמלאתי זחיחות קלה, רצון עז להתפטר ממקום העבודה הנוכחי והופ..

באה מלחמת לבנון השנייה, נעלמה הזחיחות. מבקר המדינה סגר מטעמים של התנהלות לא תקינה את המכון שביושביו כל כך קינאתי ותחושת ההחמצה המקצועית של המלחמה הייתה קשה.

מנגד, בעולם האקדמי נפתחתי למחשבה חדשה ומטלטלת. כך, כאשר אותו מכון מחקר שמכונה היום מרכז דדו פתח את שעריו שוב ביקשתי להצטרף אליו על מנת לשחזר במידה מסוימת את היכולת לנסות את המחשבה אליה נחשפתי עם המציאות הארגונית של הצבא.

בעוד אי הנחת המקצועית שלי במקום העבודה הקודם הייתה מריבוי התשובות ביחס לשאלות, הרי שהביקורת של הצבא על מרכז דדו הייתה, ועודנה, כי המכון מספק יותר שאלות מאשר תשובות.

אולם עבורי, כחוקר, הייתה זו תקופה יפה בה ניתן היה לנסות תפיסות חדשות לאור הספרות התיאורטית אותה הכרתי מהאקדמיה. מכון המחקר בנוי מאנשי צבא מקצועיים ומחוקרים מדיסיפלינות שונות. מי שמחפש ראייה ביקורתית של המקום הזה יכול לקרוא את הספר של אייל וויצמן, ארץ חלולה ואת המאמר שלו ב"מטעם".גם וויצמן, למרות הביקורת על המקום ועל השימוש הכוחני בתיאוריות מבית המדרש האקדמי, נמלא פליאה קלה על השילוב שבין תיאוריה ומעשה צבאי.

עד כאן לגבי המסלול המקצועי, שניתן להבין שעם כל שלב בלימודים גזר מקור פרנסה אחר. יש להתנהלות כזו מחירים, אולם הרעיון המסדר של התנהלות כזו מניח שראשית, הידע מתפתח כל הזמן ולכן אין ידע שאפשר להגיד עליו שהוא 'זה' כנרמז בכותרת הכנס; ושנית, העשייה המקצועית, לפחות מבחינתי, נגזרת מלהט כלשהו שמשותף בדרך כלל גם ללימודים וגם לעבודה או מקור הפרנסה – אין סדר ליניארי של רכישת ה'זה' ואחר כך "מה עושים עם זה?". 

 

מה אני יכול להמליץ ללמוד? איזה מן 'זה' לייצר?

אם אני מנסה לסכם מהו הייחוד שלי כאיש מקצוע כיום, אני מוצא את עצמי נעזר דווקא בכל הקורסים ההזויים ביותר שלקחתי. ניתוח סרטים, ניתוח טקסים, קורס על משחק. השבוע העברתי סדנה על הקטגוריות זמן ומרחב לפיקוד בכיר, כאשר למעשה שחזרתי קורס שלמדתי אצל דון הנדלמן. ארגונים גדולים שאוהבים שליטה מחזיקים לעצמם מערכת הכשרה מקצועית שמשוחחת אמנם עם האקדמיה, אבל שומרת על השליטה אצלה. מכאן שהייחוד, או ההזדמנות, או פוטנציאל ההזדמנות הוא לא בקורסים הרגילים, מזה כבר יש מספיק. ההזדמנות היא בייחודי ובמיוחד.

יותר מכך. אני ממליץ לכתוב עבודת גמר. לעבודת דוקטורט שיפוט ושיפוט חיצוני ובעיקר מחויבות לכללים אקדמיים נוקשים. המקום להתפרע, להיות בזמן מעבר בין בוגרים לאנשי מקצוע, הוא עבודת המ.א. שהשיפוט שלה יכול להיות פנימי. כאן אפשר לפרוש כנפיים מבלי לשלם מחיר אמיתי, וזהו בעצם ניסיון עצום איתו כדאי לצאת לשוק העבודה. אחרת, זו פשוט יצירה של דמיון מפחיד בין האקדמיה לעבודה בחוץ ואז מה עשינו? ניסיתי בתיאור המסלול המקצועי להראות שאומנם יש בסוף עולם אחד של תשוקה להבנה או פענוח של תופעה כלשהי וצריך הזנה הדדית, אבל על מנת שההזנה תהיה הדדית היא חייבת גם בהפרדה כלשהי – אחרת זו הזנה עצמית ולא הזנה הדדית או, בלשון של מערכות, מערכת סגורה ולא פתוחה.

לסיום, אחזור להנחות היסוד של 'זה' ושל הסדר הליניארי של לומדים ועובדים. ראשית, מה שטוב לי לא טוב בהכרח לאחרים. שנית, אלו הן הנחות מסוכנות בעיני. כי מה עומד מאחוריהן? תפיסה כאילו ברגע מסוים, עם קבלת התואר יש 'זה' הניתן לאחיזה. ואז מה? מפסיקים ללמוד? להתפתח? עוברים ללמוד שיווק וטכניקות ייעוץ, בדגש על טכניקות ודרכים לבחון את העולם החברתי בו מתקיימות התופעות? לצערי אני מכיר כמה שלא רק שחושבים כך אלא גם מתנהגים כך. ידע אינו נחלת האקדמיה – למרות שהייתה רוצה לחשוב כך. ידע מייצרים מהחיכוך במציאות, בארגון, באקדמיה. הרי האקדמיה היא זו השולחת תלמידים החוצה על מנת שיחזרו פנימה. אך מי אמר שכך הם פני הדברים? אולי האקדמיה היא החוץ? הפנים הוא העולם המייצר תופעות חברתיות והחוץ הוא הבועה של האקדמיה, כעין טקס מעבר לימינאלי שבו מביטים בתופעות מבחוץ על  מנת לחזור פנימה?

אין לי רצון להגיד שכאן זה פנים ושם זה חוץ או להיפך. אני סבור שההגדרות הן נזילות ונועדו בעיקר על מנת שיקעקעו אותן, והגדרה ברורה של 'זה' ושל סדר ליניארי ברור מקשה על קעקוע זה.

 

עמליה אוליבר-לומרמן מציגה את תוכנית המלגות על-שם הופמן, המעודדת דוקטורנטים להשקיע במחויבות חברתית לצד המחויבויות האקדמיות שלהן – מסיוע בשילוב סטודנטים ערבים באקדמיה, דרך הקמת פרויקט לפיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון ועד לקידום חקיקה לטיפול אחראי בחומרים רדיואקטיביים בבית הספר לרוקחות. איל בן ארי, מן הצד השני של הדיון המוסרי והתרבותי, מציג את תוכנית Human Terrain System, בה אנתרופולוגים גויסו לסייע לצבא ארצות הברית בפעולותיו בקרב אוכלוסיות לא-מערביות, וזכו, בתמורה, בקיטונות של בוז מצד עמיתיהם למקצוע. אריק כהן מביט אחורה אל שנות החמישים במחלקה לסוציולוגיה (עדיין לא ממש לאנתרופולוגיה) באוניברסיטה העברית, בשנים שבהן הייתה שותפה לתנופת העשייה של הפרויקט הציוני – ומראה שכבר אז נזרעו במחלקה זרעי הריחוק התיאורטי שהלך והתפשט בשנים שחלפו. האם ריחוק תיאורטי כזה נכון מוסרית? האם הוא נכון אינטלקטואלית? אם הסוציולוגיה של המדע, כפי שמדגימה שירי קטלן, טוענת שאפילו מדעי החיים מושפעים מכוחות חברתיים ואין בהם גילוי וחשיפה של אמת אוביקטיבית, כיצד יכולים דווקא מדעי החברה להתעקש על "מדע נטול ערכים"?

יתכן ששאילת השאלות הללו מקרבת אותנו אל הבנה עמוקה יותר של החברה, של מדעני החברה ושל תפקידם של מדעני החברה בתוך החברה. ויתכן שמרוב שאלות אנחנו לוקים בחוסר יכולת לפעולה, שוקעים במחויבות אקדמית-אינטלקטואלית שהיא גם שיתוק חברתי כמעט ניהיליסטי. האם הגיע הזמן להפסיק לפקפק?

קריאה מהנה,

המערכת.

 

בניגוד לאווירה הנשגבת ששררה בכיתות, עבודות המחקר השונות בהן עסקו – יותר ויותר – המרצים במחלקה התמקדו בנושאים קונקרטיים. עבודות אלו, שלא אופיינו ברפלקסיביות יתרה, שירתו בעיקר את הפרויקט המתמשך של הציונות. באותו הזמן חווה פרויקט זה, לאחר תקופה ממושכת של התרחבות המנגנון המדינתי, את משבריו הראשונים: השפעת בניית המדינה על הארגונים הטרום-מדינתיים. חברים במחלקה החלו להיות מעורבים במחקרים בקנה מידה גדול אשר הוזמנו על-ידי המדינה וארגונים לאומיים אחרים: אייזנשטדט על עולים חדשים, גרבר-טלמון על הקיבוץ, בן-דוד על תנועות הנוער, ווינטראוב על המושבים. השימוש בסוציולוגיה ככלי חדש לתכנון חברתי על-ידי הרשויות השונות התאים לחברי המחלקה – הם אמנם היו מוכנים לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, אבל גם ראו במחקרים אלו הזדמנות לעסוק בסוגיות תיאורטיות, עיסוק אשר יאפשר להם לממש את שאיפתם לקידום אקדמי. במבט לאחור, ההעדר המוחלט של התבוננות ביקורתית על הנחות היסוד עליהן נבנה מפעל הציונות (על ביטויו השונים) הינו מפתיע. נדרש דור חדש של חוקרים על מנת לפתח פרספקטיבה שונה על מפעל זה, וגם שינוי זה דרש מאבק לא קטן.

שנות ה-50 היו תקופה של התרגשות ואופטימיות רבה במחלקה ובאוניברסיטה בכלל. היתה זו תקופה של "בניית מוסדות", גם במובן הסוציולוגי אבל גם בזה הפיזי: בשנת 1956 עברנו ממספר מיקומים שונים, קטנים ולא נוחים, לגבעת רם, שם השתכנו בחדרים מרווחים ונעימים (בסטנדרט של אותם הימים, כמובן).  תלמידים רבים אומצו על-ידי המרצים הבכירים ונשלחו לעבוד על המחקרים הגדולים. מערכת יחסים של פטרון וקליינט – שלעיתים הועצמה על ידי קשרי חברות – התפתחה בין מורים לתלמידים מתקדמים. אייזנשטדט, אשר נהנה בתקופה זו מסמכות שאיש לא עירער עליה (למרות שלא תמיד התקבלה בברכה) הן על המורים והן על התלמידים, העסיק את מספר האסיסטנטים הרב ביותר. בינינו לבין עצמנו קראנו להם "עבדיו של אייזנשטדט". לעבודה תחתיו הייתה צמודה יוקרה רבה, אך התלות שנוצרה כתוצאה מעוצמת אישיותו ודרישותיו הרבות לא תמיד תרמה להתפתחות העצמאות האינטלקטואלית של עוזריו. חלקם פיתחו הנגאובר שנמשך כל חייהם.

עבדתי עם אייזנשטדט על הכנת הטבלאות לספרו המונומנטאלי "המערכות הפוליטיות של אימפריות" (The Political Systems of Empires, 1963) – הזדמנות מבורכת ללמוד על מספר אימפריות שונות, בעיקר בתת-היבשת ההודית. יחד עם זאת, הייתי קרוב יותר ליונינה גרבר-טלמון (בהמשך, רק טלמון) שאל מחקרה אודות הקיבוץ הצטרפתי לראשונה ב-1956. היינו קבוצה צעירה ונלהבת אשר ניתחה תוצאות סקר מרכזי שנעשה באחת מהתנועות הקיבוציות ופיתחה דוחות מקיפים שנועדו לעזור לתנועה בתכנון החברתי. פרויקט המחקר הזדהה עם מטרות התנועה הקיבוצית, ולא עסק בצורה ביקורתית בקיבוץ כחוד החנית של הקולוניזציה הציונית, ואף לא הצליח לחזות את שקיעתו במקביל לקץ ה"ציונית הסוציאליסטית". בוודאי שאיש לא ראה שזוהי תכנית המתאר הכללית של עתיד החברה הישראלית. יונינה נפטרה ב-1966, טרם הספיקה להשלים את עבודת חייה. המשכתי את המחקר על הקיבוץ עוד כמה שנים, אך תחומי העניין שלי כבר נדדו לנושאים אחרים, בעיקר מחקר סביב פרויקט ציוני נוסף – עיירות הפיתוח.

בראשית שנות ה-60, מקס גלוקמן מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר ביקר במחלקה והציע שיתוף פעולה נרחב לחקר קהילות ישראליות. אך המשא ומתן בנושא נכשל, וגלוקמן פנה לאוניברסיטת תל-אביב, אשר המחלקה שלה לסוציולוגיה הפכה לשנים למוקד המחקר האנתרופולוגי בישראל. גלוקמן הזמין אותי לבוא למנצ'סטר. כאשר חזרתי, החלטתי לנסות את ידי בעבודת שדה, אותה בחרתי לבצע בעיר המעורבת עכו. מעורבות עמוקה במציאות החיים היומיומית של העיר היהודית-ערבית הובילה לתום עידן התמימות הסוציולוגית שלי, והיוותה נקודת מפנה בקריירה האקדמית שלי, ובהמשך, גם בחיי האישיים. דבר זה הוביל, בסופו של דבר, למעבר שלי לתאילנד –  אך זהו סיפור לזמן אחר.

תחת מנהיגותו של איינזשטדט המחלקה שמרה על אוריינטציה מקרו-סוציולוגית חזקה, אשר הובילה, בעיתה, למעבר למחקרים השוואתיים רחבים של מספר חברות מתפתחות. יחד עם זאת, מחקרים אלו עשו שימוש בכלים בלתי-ישירים, ובעיקר בניתוח מקורות משניים. ריחוק זה נותר מאפיין מרכזי אפילו במחקרים אודות נושאים ישראליים. המחלקה לא מיהרה לאמץ את האנתרופולוגיה, וחלף זמן רב בטרם עודדה סטודנטים להיות מעורבים ישירות בעבודת שדה.

למרות שהקשר הישיר של המחלקה לפרויקטים לאומיים נחלש עם השנים, הממשלה ומוסדות לאומיים נותרו מקור מרכזי של תמיכה למחקרים רחבי היקף. כך, נותרה המחלקה מזוהה עם הממסד, למרות שחברי סגל מסוימים הזדהו פחות ופחות עם המדיניות שלו. עם-זאת, אובדן התמימות הסוציולוגית של המחלקה בושש להגיע – והחל רק כאשר דור חדש של חוקרים נטש את ההזדהות הסמויה עם הנחות היסוד שעל בסיסן נוסדה המדינה, והחל לבחון באופן רפלקסיבי את השפעתן הסוציולוגית של הנחות אלו.

 

אריק כהן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא עוסק בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של התיירות.

 

הדגש בתוכנית, כאמור, הוא על מעורבות חברתית. הדוגמאות למעורבות החברתית של הסטודנטים רבות ומגוונות וניתן לראות שוני רב הן מבחינת הנושאים והן מבחינת היקף ההתנדבות: אחד הסטודנטים הקים תזמורת של סטודנטים שנקראת 'תזמורת המהפכה' שיוצרת יצירות מוזיקליות מקוריות, עכשוויות ומעט שונות ממה שאנו מורגלים לשמוע,  כאשר המטרה היא לחזק את החיבור של הציבור בישראל לתובנות של מוזיקה בסגנונות אחרים. דוקטורנטית מהמחלקה לפסיכולוגיה עבודת על פרויקט שמטרתו להביא לאינטגרציה של הסטודנטים הערבים עם תוכנית הלימודים, מכיוון שמסתבר שהם מתקבלים ללימודים, אבל בדרך כלל לא מצליחים לעמוד במטלות ונכשלים. שני דוקטורנטים בתוכנית עובדים בשיתוף עם בתי ספר תיכונים בירושלים על פיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון. לדוקטורנט בתוכנית מבית ספר לרוקחות הפריע שהנושא של טיפול בחומרים רדיואקטיביים שרוקחים עובדים איתם הוא פרוץ לגמרי בארץ, אז הוא מקדם חקיקה בנושא הזה. דוקטורנט דתי מהמחלקה למשפטים עסק בנושא של התרת נשים עגונות. ואלו רק דוגמאות אחדות.

התכנית  נמצאת כיום בשנתה הרביעית, ומונה שלושים ושישה סטודנטים. כל מועמד נדרש להגיש תיק הישגים אקדמי, הכולל קורות חיים, עשייה אקדמית, ציונים בתואר השני או בדוקטורט, שני מכתבי המלצה מאקדמאים המכירים את המועמד ואת עבודתו, וכן מכתב אישי המספר על תחומי העניין שלו ויעדיו (מעבר ללימודים עצמם). הדגש בתכנית הוא על מצויינות אקדמית ועל שילוב בין עבודה אקדמית לבין תפישת אחריות

בשנה האחרונה התקבלו למעלה ממאה תיקים של מועמדים לבחינה, ומתוכם מתקבלים בסופו של דבר כעשרה אחוזים. כל תיק מועבר לפקולטות לדירוג, ולאחר קריאת התיק מוזמנים ארבעים מועמדים לראיון, בסופו מתקבלים שניים עשר משתתפים.

נושא האחריות החברתית של אנשי אקדמיה כלפי החברה בה הם נמצאים הוא נושא המעורר כיום ניצני עיסוק בעולם. הופמן ביקש שהתכנית תשים דגש על מנהיגות, והאוניברסיטה הוסיפה את פן האחריות. התכנית עוסקת באחריות חברתית, תרבותית ופוליטית, והשילוב בין מנהיגות ואחריות מאפשר לכל דוקטורנט לפעול בתחום הקרוב לליבו. התכנית, שהיא ייחודית במשמעותה והיקפה, מאפשרת לעמיתים בה להפנות את פעילותם למישור חברתי. עמליה אוליבר לומרמן, אחת ממנהלי התוכנית, מציינת כי יש חשיבות רבה לשילוב של השניים:

"זה נושא שמעסיק אותי שנים, מאז שהייתי דוקטורנטית בעצמי בארה"ב ונתבקשתי לסייע לסוכנות היהודית להקים בתי ספר לילדי ישראלים. אני זוכרת שהיה לי עומס, לא היה לי זמן והיו לי ילדים קטנים, ובכל זאת נכנסתי לזה כי חשבתי שזה חשוב

אני כבר שנים רבות חושבת שלאקדמיה, ולאנשי אקדמיה, יש תפקיד חברתי חשוב – יש להם יכולות, יש להם ידע ויש להם מיומנויות שיכולות לתרום לציבור ברמה התרבותית, החברתית והחינוכית. יש לנו, כאנשי אקדמיה, את היכולת למקם נושא כנושא חשוב בגלל המעמד שלנו והתפקיד שלנו, יש לנו את היכולות לגרום לאנשים לרצות להתגייס, ואנחנו צריכים להיות שם."

התכנית היא אינטרדיסציפלינרית במהותה, ומתוך כך מנהליה האקדמיים – פרופ' עמליה אוליבר לומרמן ופרופ' אודי דה שליט, מייצגים את שני הקמפוסים הגדולים באוניברסיטה. למרות שהפעילות, הלכה למעשה, נעשית בשדה החברתי, ישנו צורך  בגיוון דיסצפלינרי ואנושי, ובחשיבה שונה וייחודית. התכנית היא הזדמנות לדוקטורנטים ליצור זירה בה יוכלו לפעול לכיוון פיתוח עצמי וחוללות עצמית בעלת משמעות בשבילם, שיש בה גם בניית מנהיגות חברתית עתידית. לפי דבריה של עמליה אוליבר לומרמן, אדם המזהה בצורה ברורה את מרכז הכובד שלו ואת המשמעות המרכזית שמנחה את ההתרגשות שלו, וברצונו להוביל אחרים לפעילות אחריו, הוא בעל היכולת להיות מנהיג. התכנית מאפשרת לשמור על הייחודיות של כל אחד בתוך עצמו ובתחום הדיסצפלינרי שלו, מבלי לאבד את ההתבוננות על טובת הכלל. כל אחד מגיע מהמקום האינדיבידואלי שלו, והמשותף הוא אלמנט האכפתיות והראייה מעבר, תוך מוכנות לתרום.

מפגשי ההנחיה, המתקיימים אחת לשבועיים, מגוונים בתחומם. בתחילת שנה ישנו מיקוד בהיכרות וחיבור בין חברי הקבוצה, ובמשך השנה קיימת העברת מידע ביניהם – כאשר במפגשים ישנה הזדמנות לכל אחד מהמשתתפים להרצות על המחקר שלו. הפעילות צומחת מתוך תחומי העניין של המשתתפים, והנושאים עצמם נעים מיישוב סכסוכים, דרך חינוך, ועד התמודדות עם אוכלוסיות מודרות.

ישנן הרצאות של מרצים מהשורה הראשונה בנושאים שונים, דוגמת אוכלוסיות מודרות, הרצאה שתינתן על ידי פרופ' אבנר דה שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה, או פאנל דוברים העוסקים בנושאים מסוג זה. בקיץ מתקיימת סדנא בת יומיים, המחולקת ליום סדנאי ויום טיול. בשנה שעברה נערך יום סיור במערכת החינוך של העיר חולון, אשר כלל מפגש עם פרויייקט שהציג כיצד חשיבה ארוכת טווח, מוּכוונות מטרה ומוטיבציה של שחקן בשדה ציבורי יכולה להניב  פירות ייחודים בחברה.

יש לציין כי המשתתפים מנועים מקבל מלגות בנוסף למלגת הופמן, אך לצד זאת רווחתם האישית מטופלת על ידי עמליה אוליבר לומרמן, האחראית בנוסף לכך על הקשר עם הארי הופמן עצמו. הופמן מגיע פעם בשנה למפגש עם הסטודנטים, ויכול לקבל מהם רשמים אישיים. המשתתפים בתכנית היוקרתית מקפידים על השתתפות עקבית במפגשים, ועמליה מספרת כי פרמטר הצלחה חשוב הוא מחוייבות המשתתפים לפעילויות – לדבריה, גם אמהות הנמצאות  שבועות בודדים לאחר לידה מגיעות למפגשים, על טפיהן. שלושה מבני המחזור שסיים נמצאים כעת בפוסט-דוקטורט בחו"ל. אחד המשתתפים, אשר החל בפרוייקט בו פנסיונרים תומכים בילדים בעלי קשיי למידה, וזאת באותו בית ספר בו למדו הם בצעירותם, ממשיך בפרוייקט למרות שרשמית הוא סיים את התכנית.

 

בספרי Witchcraft and Welfare: Spiritual Capital and the Business of Magic in Modern Puerto Rico, אני נוקטת בגישה אתנו-היסטורית ואתנוגרפית כלפי הברוחריה (ריפוי בכשפים, brujería) הפורטו-ריקני, בטענתי כי כשפים ורוחות הינם חלק טבעי מהמודרניות. אלו אינם שרידים מיושנים ונכחדים, אלא היבט חיוני בחוויותיהן של brujos (מרפאות בכשפים) ומטופליהם, המגיבים להזדמנויות החדשות אשר סוללים בפניהם קפיטליזם הרווחה, הצרכנות, הזרימה הבין-לאומית של מומחים טקסיים וסחורות, כמו גם הרב-תרבותיות והאפשרות לייצור מורשת, בדרכים יעילות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית.

ספרי הבא, Healing Dramas: Divination and Magic in Modern Puerto Rico, הוא אתנוגרפיה אינטימית המאירה את החשיבות הפרפורמטיבית של טקסי ריפוי וכישוף, משמע, את טבעם המגולם גופנית. ספר זה מתמקד בדרמה ובפואטיקה של טקסי ריפוי וכישוף, וביעילות שלהם לשם שינוי מצבם של המשתתפים. השאלות שאני מציבה נובעות באופן ישיר מהאופי הייחודי של הברוחריה, האופי הליקוטי והמגוון של טקסיו ושל הלוקחים בו חלק והחידוש שבכלכלתו המוסרית. בספר זה, אני מתנסה במודלים ויזואליים וטקסטואליים של ייצוג אתנוגרפי, המחקים בדרכים שונות את הדרמה והפואטיקה של הריפוי, הכישוף וטקסי חיזוי עתידות. הרהורים תיאורטיים על פרפורמנס, החושים והדמיון נשזרים בסיפורים המדגישים את הדרמה והאנושיות של המפגשים עם ה-brujos, ואת היכולת הבין-תרבותית לחוות את הנשגב בדרכים גשמיות.

שני פרויקטים אלו מבוססים על מחקר שהתבסס על ארכיונים של טקסט ומדיה, ועל מחקר אתנוגרפי אשר ערכתי בפורטו-ריקו בשנים 1995-1996, בעיקר, אך לא רק, באיזורים העירוניים של Loíza ושל Canóvanas, בצידו הצפון-מזרחי של האי. בנוסף לביקור במספר מרכזים רוחניים, מזבחות ביתיים ו-botánicas (חנויות המוכרות אביזרים דתיים) באזורים אחרים של האי, עבדתי עם מרפאים ומטופליהם במהלך מפגשי ייעוץ, ובמיוחד עם Haydée, ברוחה אשר איפשרה לי להיות המתמחה שלה.

לאחרונה, אני עוסקת בהכנת מספר עבודות לפרסום, ובפרויקט חדש: "Spiritually Modern: Science, Mysticism, and Radical Civility in Latin America". פרויקט זה יהיה כרך ערוך, בהשתתפות קבוצה של חוקרים ממגוון ארצות ותחומים, החוקרים זרמים ותנועות מאמריקה הלטינית המשלבים מדע ורוחניות לשם כינון מודלים חלופיים של בניית אומה ותמורות חברתיות מאז המאה ה-19 ועד לימינו אנו. אחת השאלות המרכזיות שהפרויקט עוסק בהן היא מדוע חקר המיסטיקה והכישוף המערביים הוזנחו, עד לאחרונה, באנתרופולוגיה ובהיסטוריוגרפיה הלאומית הלטינו-אמריקאית.

את תואר הדוקטור שלי קיבלתי מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1998, לאחר שאת לימודי התואר התואר הראשון והשני העברתי באוניברסיטת תל-אביב. מאז לימדתי ב-Temple University, Johns Hopkins University ו-Swarthmore College, כאשר הקורסים עסקו בעבודת שדה ואתנוגרפיה, הקשר בין קובה לפורטו ריקו, תיירות וקולוניאליזם באיים הקריביים, אנתרופולוגיה ופולקלור ועוד.

 

בנוסף לכתבות אלו, אנו חוזרים לעסוק בסוגיית הפוליטיקה והאקדמיה, ובהתאם לגליון פתיחת שנה, מציגים את עמיתי המחקר החדשים, בוגרת של המחלקה ואת מחקרה של פוסט-דוקטורנטית. אנחנו גם חונכים את פינת 'זרקור אתנוגרפי', בה יוצגו חלקים מוכרים פחות בחברה הישראלית.

השנה אף היו חילופי גברי בקרב עורכי העיתון, כאשר אתלירון שני החליפה שירי קטלן. תודה ללירון על עבודתו הנאמנה והמסורה, ובהצלחה בלימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל-אביב.

קריאה מהנה ושנת לימודים ועשייה פוריה,

 המערכת

במאמר זה אביע את דעתי לגבי הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, לגבי השיח סביבו, ולגבי שאלת הפוסט-ציונות בקורסים במחלקה לסוציולוגיה. יאמר מראש, אני מתנגד לכל ניסיון לצנזר תכנים אוניברסיטאיים, ואני חושש שניסיון כזה יוביל לפגיעה בחופש הביטוי האקדמי וידרדר את שמה של האקדמיה הישראלית בעולם. יחד עם זאת,  אני סבור שהדו"ח האחרון, אשר עוסק במחלקות לסוציולוגיה, מספק לנו הזדמנות טובה להמשיך ולדון בנושא חשוב זה. ככלל, אני סבור שתגובות הנגד הקשות הן מוגזמות, ומבטאות נטייה לדמוניזציה של היריב הפוליטי והאידיאולוגי.

אפתח בהתייחסות למאמרים נבחרים שנכתבו בעקבות הופעת הדו"ח. אווה אילוז טענה, במאמר שהתפרסם בהארץ, שמחברי הדו"ח אינם מבינים את מהות החשיבה הביקורתית האוניברסיטאית. תפקידה של זו לבחון מושגים מקודשים בעזרת כלים ביקורתיים וניטראליים, וכך, במקום מושגים כמו עלייה ומלחמת העצמאות, לכתוב על הגירה ועל מלחמת 1948. אכן, אין ספק שתפקיד הסוציולוגיה לפתח מבט ביקורתי על החברה, אך אני מניח שגם פרופסור אילוז תסכים, שמאחורי החשיבה הביקורתית עומדים בני אדם בעלי עמדות ודעות. בדו"ח נטען שעמדותיהם של המרצים לסוציולוגיה נעות בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני, כאשר דווקא האחרונים בולטים יותר בקרב הדור הצעיר. מהיכרותי עם השדה תיאור זה נשמע מדויק למדי. השאלה, אם כן, במיוחד כאשר עוסקים בתכנים שנויים במחלוקת, היא היכן עובר קו הגבול בין חשיבה ביקורתית לגישה חד-צדדית. בניגוד לרוח הדברים העולה מהדו"ח, אינני סבור שאי-יציגותם של הסוציולוגים, בפני עצמה, מהווה בעיה. האליטה האקדמית איננה גוף נבחר ומייצג; נהפוך הוא, היא אמורה להציע דרכי חשיבה אלטרנטיביות. אך אני שותף לדאגה של מחברי הדו"ח מכך שדעות שונות מודרות מהשיח האקדמי.

 מנחם מאוטנר טען במאמר אחר שציונות איננה יכולה להיות קריטריון לבחינת תכנים אקדמיים, ו"שמותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות מדינית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפישת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה וכו'". אך השאלה שבוחן הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית איננה מה מותר ללמד, שכן הם אינם קוראים שלא ללמד תכנים מסוימים, אלא מבקשים שתיפסק הדרתם של תכנים אחרים. הטענה היא שבעוד שנלמדים תכנים, עמדות ודעות המיוצרים על ידי הוגים הניצבים בצדו האחד של המתרס האידיאולוגי, זה הפוסט-ציוני, הרי שתכנים המיוצרים על ידי הוגים ציוניים מודרים.

עניין זה מביא אותי לטיעון החוזר ונשנה שהדו"ח הוא מקרתיסטי. בהתייחס רק לדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, קשה להבין כיצד ניתן להגיע למסקנה כזו. להזכיר, בתקופה המקרתיסטית קומוניסטים או החשודים כקומוניסטים נרדפו (עד כדי מאסר), ודעתם ומחקריהם הודרו מאוניברסיטאות אמריקאיות. מחברי הדו"ח מבקשים רק ייצוג שיוויוני. טענתם היא שכיום תכנים ציוניים אינם נלמדים כלל. אפשר לטעון שאין מקום לשאיפה לשיוויון בקונטקסט אינטלקטואלי, אך קשה להבין כיצד טענה כזו יכולה להיות מזוהה כמקרתיסטית, ובודאי שלא כפשיסטית.

דני גוטווין כתב ש"המסמך מחשיד כ'פוסט-ציונית' כל צורה של דיון ביקורתי בתולדות התנועה הציונית והחברה הישראלית, גם של חוקרים שהוא מגדיר כ'ציונים'", ובמאמר המערכת בהארץ נכתב שהדו"ח יביא לכך ש"לא יוכל שום חוקר לעסוק בשום מחקר, אלא אם כן יעלה הדבר בקנה אחד עם הייצוג שמגדיר הדו"ח". נכון, אמנם, שהדו"ח מתאר את התפתחות החשיבה הפוסט-ציונית בישראל וטוען שמקורותיה מגוונים וכוללים בין היתר את "האסכולה הפמיניסטית", "המיליטריסטית" (כלומר האסכולה שמזהה וחוקרת אספקטים מיליטריסטים בחברה הישראלית) ו"האסכולה הפוסט-קולניאלית". אפשר להסכים או לא להסכים עם הניתוח המוצע בדו"ח להתפתחות החשיבה הפוסט-ציונית (לטעמי התיאור איננו שונה מאוד מזה המופיע בכתביהם של הוגים פוסט-ציונים שונים, חוץ מאשר בראייתו את התהליכים הללו כשליליים), אך עצם התיאור של מקורות הפוסט-ציונות בדו"ח אין פירושו שמחברי הדו"ח מתנגדים לכך שמחקרים המתבססים על אסכולות אלו יילמדו. הם הרי אף אינם קוראים להדיר מחקרים פוסט-ציוניים פר-אקסלנס, הם רק מבקשים שמחקרים המציגים דעה שונה ילמדו גם הם. אז כיצד ניתן להסיק שהדו"ח הוא "פשיסטי" ו"מסוכן מאוד", כפי שנכתב באחד מהודעות הדואר-האלקטרוני שעסקו בנושא? אין לי אלא להסיק שמתנגדי הדו"ח קראו אותו קריאה כועסת ומוטה.

עתה יש לפנות לשאלה האם הטענה המרכזית של הדו"ח נכונה. האמנם קיימת הטיה פוסט-ציונית בתכנים הנלמדים במחלקות לסוציולוגיה? מובן שלא ערכתי מחקר בנושא זה, אך התוצאות המוצגות בדו"ח לא הפתיעו אותי. ראשית, אציין שאת התואר השני שלי סיימתי לפני שש שנים, ולכן הטענות שאני מעלה כאן אינן מופנות כלפי המרצים והקורסים הנלמדים כיום, אך מטענותיה של נגה כספי אני מבין שלא הרבה השתנה מאז. בנימה אישית אציין שבמהלך שנות לימודיי ההיחשפות למחקרים שהדו"ח בוודאי היה מגדיר כפוסט-ציוניים הייתה משמעותית עבורי. אחד מהמאמרים הללו היה זה של אביגדור פלדמן שבו הוא טען שהגדרת המדינה כיהודית מוכרחה להביא לאפליה כנגד תושביה הלא יהודים בכלל והערבים בפרט**. זהו מאמר חשוב, וטוב שהוא נלמד, אך השאלה היא מדוע לא נלמד, לא בקורס זה ולא באף קורס אחר שבו השתתפתי, ולו מאמר אחד מבין המאמרים הרבים הטוענים שניתן לשלב בין רעיון המדינה היהודית והדמוקרטיה? לא מזמן נתקלתי במקרה באסופת המאמרים שבה הופיע המאמר הנ"ל. להפתעתי גיליתי שבאותה האסופה עצמה ישנם מאמרים של הוגים כגון רות גביזון ואריאל רוזן-צבי המביעים דעות שונות מאוד לגבי האפשרות למצוא הלימה בין השאיפה למדינה דמוקרטית ויהודית. המרצה באותו הקורס לא נדרש לחפש רחוק מדי לו היה מעוניין להציג את שני צדי המחלוקת. אז נכון, חשוב לשמור על החופש האקדמי של מרצים ועל אפשרותם לבחור מקורות כפי שנראה להם לנכון, אך האין זה סביר לדרוש ממרצים המציגים בפני תלמידיהם שדה דעת מסוים, ובמיוחד בנושא כה רגיש, שיכללו בדיון את מגוון התיאוריות החשובות בתחום זה?

 

 

 

בניגוד למשתמע מאחד המאמרים, לא חסרים הוגי דעות התומכים בציונות בישראל ומחוצה לה, ומספיק לעיין בגיליון של כתב העת תכלת כדי להיווכח בכך. אין סיבה שסלבוי ז'יז'ק יִלָּמֵד במחלקות לסוציולוגיה בישראל ואלן פינקלקראוט לא. זה נכון גם לגבי חוקרי הלאומיות. מתנגדי הדו"ח טענו שהכללתו של בנדיקט אנדרסון בקבוצת הפוסט-ציונים היא מגוחכת, אך למיטב הבנתי הטענה איננה שהוא עצמו פוסט-ציוני אלא שהתיאוריה שלו משמשת מסד לחשיבה פוסט-ציונית. הלאומיות איננה תחום התמחותי האקדמית, ולכן אתבטא כאן בזהירות. לדעתי ההתעלמות המוחלטת שאותה חוויתי במהלך שנות לימודי מחוקרים כמו אנתוני סמית' הרואים בעם היהודי היום ממשיך, ולו באופן חלקי, של העם היהודי הקדום, איננה במקומה. אני קורא גם למרצים המזוהים מבחינה אידיאולוגית עם עמדות השמאל הפוסט-ציוני להכליל בתוך הסילבוסים, במקרים הרלוונטיים, מאמרים שהם אינם מסכימים עמם. מהלך כזה רק יעשיר את הדיון האקדמי ויפוגג את התחושה של סטודנטים ציונים שאמונותיהם נמצאות תחת מתקפה חד-צדדית ולא הוגנת מצדם של הניצבים על הפודיומים האוניברסיטאיים.

 

* פלדמן, אביגדור. 1996. "המדינה הדמוקרטית מול המדינה היהודית: חלל ללא מקומות, זמן ללא המשכיות". בתוך ברק-ארז ד' (עורכת). מדינה יהודית ודמוקרטית: קובץ מאמרים. תל-אביב: הוצאת רמות, עמ' 261-274.

 

ארי אנגלברג הינו סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב על תופעת הרווקות המתמשכת בציונות הדתית בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג.

 

באותה שבת נסעתי על הכביש בסמוך למרכז המסחרי בעיר. השעה הייתה כמעט שלוש אחר הצהרים, ורחובות העיר היו שוממים. בתוך השיממון, הבחנתי לפתע בקבוצה של אנשים עטופים במעילים, חלקם עומדים וחלקם יושבים על ספסל. נוכחותם הפתיעה אותי, מאחר שהפיגה את השיממון המוכר לי בישוב, בייחוד בימי השבת, זמן המנוחה היהודי בו אנשים מתכנסים למשפחתיות בבתיהם. לא ידעתי בכמה אנשים מדובר. הם כיסו עצמם במטריות, נראו מקופלים בתוך עצמם. הצלחתי לזהות רגלים וידיים מבעד למטריות הפתוחות לרווחה, ללא פנים. האטתי את קצב הנסיעה וראיתי מונית גדולה עוצרת לצד הספסל. עצרתי את מכוניתי בצד הכביש, וראיתי שבע נשים ממהרות לסגור מטריות ולהיכנס למונית. זיהיתי שיער שחור חלק ועיניים מלוכסנות. הן נראו נשים זרות, נשים המכונות בישראל "עובדות זרות". עד לרגע זה, הכרתי את סוגיית הגירת העבודה לישראל מדיווחים שונים בתקשורת, דיווחים שהתייחסו לנוכחותן באזור תל-אביב ולא בפריפריה הדרומית. התפעלתי מנוכחותן בעיר ותהיתי: מה הן עושות כאן? למה וכיצד הן הגיעו לכאן? לאן הן נוסעות והאם יחזרו? דלתות המונית נסגרו, המכונית הסתובבה ונסעה החוצה מהעיר.

מפגש זה היווה התלכדות של זמן ומרחב שהותירה בי תחושה של חוסר נוחות. אחד הקשיים בעריכת עבודת שדה ב"בית" הינה תחושת המובנות מאליה של המרחב. אולם, במקרה שתיארתי, דווקא נוכחותן של הנשים במרחב עירוני המוכר לי הדגישה את זרותן, הדגשה שאולי הייתה זניחה וחסרת חשיבות אילו ראיתי אותן במקום זר עבורי. כאילו ה"בית" פלט אותן החוצה, הדגיש עבורי את זרותן ואחרותן אך בו בזמן גם שינה את פניו. כך, עריכת עבודת שדה ב"בית" מזמנת את ההבנה שהבית משתנה ומתעצב מחדש, חוויה מטלטלת בפני עצמה.

סקרנותי גברה. תהיתי לפשר מעשיהן בעיר והחלטתי לחזור, אך לא ידעתי האם הן ישובו. אולי הן מבקרות כאן או איבדו את דרכן? במהלך השבוע, המקום המה אדם ולא הצלחתי לזהות אותן שם, והחלטתי לחזור ביום השבת.

בשבת לאחר מכן, בשעה שלוש אחר הצהריים, חזרתי – ושם הן היו. אזרתי אומץ וניגשתי אליהן, הסתכלתי לעברן וחייכתי אל אחת הנשים, והיא חייכה בחזרה. שאלתי באנגלית "אתן נוסעות?" "לתל אביב", השיבו כולן בעברית. "וחוזרות?", המשכתי בעברית. אחת הנשים השיבה בעברית עילגת שהן עובדות כאן וחוזרות ביום ראשון. הצגתי את עצמי בעברית "ההורים שלי גרים כאן ולא ידעתי שאתן עובדות כאן." אישה אחרת השיבה בעברית מקוטעת "כן, עובדות, אבא אימא, מטפלות", והמשיכה "זקנים, מטפלות בזקנים". המונית נראתה במעלה הכביש. הן הכינו את התיקים ונפרדנו לשלום.

לאחר קריאה על הנושא במהלך השבוע, חזרתי בשבת שלאחר מכן ושוחחתי עימן ואף קבעתי להיפגש עם אחת הנשים. עוד באותו השבוע פגשתי את ג'יי, המתגוררת בביתה של מרים, החולה הסיעודית בה היא מטפלת. כך למעשה החלה עבודת השדה בעיר אופקים ונמשכה עד לחודש ינואר שנת 2007.

עבודת השדה אמנם החלה במרחב עירוני מוכר, אך המשיכה והתבססה במקומות העבודה של הנשים שהכרתי. שום דבר במוכּרות העיר לא הכין אותי לעבודת שדה בבתים פרטים עם נשים זרות מהפיליפינים מחד גיסא, ונשים סיעודיות נוטות-למות, מאידך גיסא. מקום העבודה של העובדות הזרות מהפיליפינים איננו מפעל או מרחב ציבורי, כי אם בתים פרטים של אנשים סיעודיים תושבי העיר אופקים ואזרחי מדינת ישראל, שכבר אינם מסוגלים לטפל בעצמם וזקוקים לעזרה של אדם אחר בביצוע פעולות יומיומיות כמו הליכה, רחצה, לבישת בגדים, אכילה ושליטה בצואה ובשתן. עבורם הבית נעשה מרחב החיים המרכזי ממנו הם ממעטים לצאת, ועבור העובדות מהפיליפינים הבית הוא מקום עבודה ומגורים כאחד. בנוסף לבית זה, חלקן שוכרות ביחד דירה בדרום תל אביב אליה הן נוסעות ביום החופשה בימי שבת, כפי שעשו כשפגשתי בהן לראשונה.

במהלך עבודת השדה התלוויתי למספר רב של נסעדות ומטפלותיהן הפיליפיניות. בית הנסעדת היה עבורי מרחב זר דרכו נחשפתי למקומות בעיר, לאנשים ולמשפחות, ולקצב חיים שלא הכרתי קודם. עם הזמן, בית ועוד בית נפתח בפני כמו גם נסגר. בתים נסגרו כאשר הנסעדת נפטרה והעובדת הזרה גורשה חזרה לארצה, או שאשרת עבודתה חודשה והיא הועברה לטפל בנסעדת בבית אחר. נכנסתי ויצאתי מהבתים הללו, שנעשו כל מרחבי החיים של הנסעדת והמטפלת, מרחבי חיים זמניים שכפי שהם נוצרים כך הם גם יכולים להיעלם. מרחבי חיים שזמניותם נקבעה לפי אורך הנשימה של הנסעדת ובו הן ישנו, אכלו, התלבשו, התרחצו, שוחחו בטלפון, קיבלו אורחים, נחו, ישבו, התגעגעו, בישלו, כיבסו, קראו, צחקו, בכו וכאבו.

משום שפערי השפה, התקשורת והתרבות בין העובדות, שדוברות אנגלית וטגלוג, ובין הנסעדות, שדוברות עברית וערבית-מגרבית, הגבילו אותן בעיקר לתקשורת בשפת גוף, עבודת השדה הורכבה ברובה מתצפיות. יחסי הטיפול השגרתיים בבית נבנו מפרקטיקות של גוף שהעובדות יישמו בניסיון לסייע לנסעדות בפעולות יומיומיות. פרקטיקות הטיפול חיברו בין גופן של העובדות לגופן של הנסעדות, כך שעם הזמן הנסעדת לומדת לאכול לפי קצב ההאכלה של הסועדת, הסועדת לומדת ללכת לפי קצב הליכתה של הנסעדת וכך הלאה. לוח הזמנים של האחת נשזר בלוח הזמנים של השנייה ומייצר, בתוך הבית, מרחב תנועה ותרבות שייחודי לשתיהן ומיוצר מתוך גופן.

בניסיון להבין ולנתח את מציאות החיים הסיעודית שנבנתה בבית נעזרתי בגישתו הפנומנולוגית של מרלו-פונטי וגישתו של דון הנדלמן. גישות אלו סייעו לי במאמץ האנתרופולוגי לזהות בבתים הקונקרטים בהם חקרתי את המבנה הפנימי והייחודי להם, ובו בזמן, את הקשרם לסדר החברתי הרחב.

לפי הנדלמן2, צורת הארגון קיימת בבסיסה של כל תופעה ומייצרת, כמו גם מונעת, סוגים שונים של אינטראקציות בין אנשים. צורת הארגון מאפשרת התבוננות בסדר הפנימי של התופעה עצמה וקשריה החיצונים עם הסדר החברתי. הסדר הפנימי של התופעה מעצב את הפרקטיקות, את אופן ארגון המרחב, הזמן ותנועות הגוף, כמו גם יוצר את התופעה עצמה. צורת הארגון מעניקה בו בזמן את אפשרויות העשייה והפעולה (agency) של האנשים, ומעניקה משמעות לפעולותיהם. גישה זו אפשרה לי לתאר את מציאות החיים של הנסעדות והעובדות מתוך פרקטיקות גופן, ולנתח פרקטיקות אלו ביחס לצורת הארגון החברתי-תרבותי שסביבן ושמגביל אותן. כתוצאה מכך, עבודת השדה בבתים הסיעודיים פתחה בפני זירות נוספות שכרוכות בבנית מציאות החיים בבית הן של הנסעדות והן של העובדות, כגון: ימי החופשה של העובדות בתל אביב; ביקורי בני משפחת הנסעדות בבית; מפגשי העובדות בכנסיות; מפגשים בחברת כוח האדם; בילויים קהילתיים כמו תחרויות היופי; והמפגשים הפתאומיים עם מנהלת ומשטרת ההגירה. החיבור בין זירות אלו מרכיב את מציאות חייהן של העובדות והנסעדות ומייצר את התנאים החברתיים שבמסגרתם וביחס אליהם הן פועלות.

עבודת השדה במנהלת ובמשטרת ההגירה מחוז דרום מהווה עבודה חלוצית בתחום, כיוון שלרוב מוסדות מדינה אינם נגישים ופתוחים למחקר .להבדיל מהכניסה לבית הסיעודי שתיארתי לעיל, כניסתי למנהלת ההגירה דרשה אישורים בירוקרטים. המנהלת הוקמה בשנת 2002 והוסבה למה שנקרא היום "רשות ההגירה והאוכלוסין" כאשר  את שוטרי משטרת ההגירה החליפו היום יחידת עו"ז (עובדים זרים), שהם פקחים של משרד הפנים בעלי סמכויות שיטור כלפי זרים בלבד. משימתה של מנהלת ההגירה הייתה לצמצם את מספר העובדים הזרים והעובדות הזרות בישראל. גם עבודת השדה במנהלת הורכבה לרוב מתצפיות, כיוון שנכחתי בזמן עבודתם של השוטרים והפקידים, למשל בביצוע מעצרים של עובדים זרים המוגדרים כלא-חוקיים במשמרות יום ולילה, באיתור כתובות ביתם של עובדים זרים, במעצר מסתננים מגבול מצרים, בכתיבת טפסים, בעריכות שימועים ובכליאת עובדים. במסגרת עבודת השדה במנהלת נחשפתי למימד של המדינה, של מפעילי הכוח ובעלי הסמכות בדרגים הבכירים והזוטרים. מימד זה הינו משמעותי בהקשר של הגירת עבודה כיוון שמוסדות המדינה מארגנים, מפקחים ומנהלים את המפגש בין הסועדות לנסעדות מלכתחילה. מימד זה לעיתים חסר בדיון האנתרופולוגי המתמקד בקבוצות שוליות ומוחלשות, מבלי לבחון את צורת הארגון של ההיגיון הבירוקרטי והקשרו למציאות החיים.

בזירות אלו נוצרת מציאות מורכבת שמבוססת על דינאמיות, גמישות ושבריריות של הגוף, של הבית ושל הכוח. מציאות שנבנית סביב פעולתן של העובדות הזרות מהפיליפינים המהוות חלק בלתי נפרד מכל זירה וזירה, ומחברות בין הזירות לכדי מערכת אחת. מתוך כך, בעבודה אני מדגישה את נוכחותן של העובדות הזרות מהפיליפינים דרך ציר שאני מכנה ציר הברבורים מנייר.

 

ברבור נייר, פרי עבודתה של עובדת פיליפינית בישראל

הכנת ברבורים מנייר הינה פרקטיקה הייחודית לעובדות הזרות מהפיליפינים המועסקות בסיעוד בישראל. עובדות רבות שהכרתי מעולם לא הכינו או הכירו עבודה זו בפיליפינים אלא למדו אותה כאן אחת מהשנייה. זוהי פרקטיקה שצומחת מהיצירתיות של העובדות ומיושמת בזמן הפנאי מהטיפול השגרתי בנסעדות. כיום, ניתן לראות את הברבורים במשרדי כוח אדם, בבתיהם של בני משפחות הנסעדות או לרכוש אותן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב או בחנויות המזרח הרחוק.

בתיאור הברבורים מנייר (כותרת עבודתי), ישנה התעקשות לתאר את חווית המציאות של עובדת זרה מהפיליפינים בישראל לא רק כביטוי לצורכי המערכת, אלא מתוך חווית המציאות של העובדת כאדם חי, פעיל ויוצר משמעות.

 

 

 

אמנם תחילתה של עבודה זו במרחב עירוני מוכר, אך המשכה בקרב "שבטים" לא מוכרים. אמנם היא התחילה והתמקדה בעובדות מהפיליפינים, אך למעשה היא מתבוננת בגרסא אחת אפשרית של ישראליות, וביתר דיוק: בצורת הארגון של היות אדם בישראל.

עוד על כך ניתן לקרוא בעבודה עצמה, או להשתתף בקורס שאלמד בסמסטר א': "'עבודה זרה': מבט אנתרופולוגי על הגירת עבודה ומדינה."

 

1עבודת המחקר נערכה במסגרת לימודיי במחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' פרן מרקוביץ וד"ר אנדרה לוי.

2Handelman, Don. 1998. Models and Mirrors, Towards an Anthropology of Public Events. New York: Berghahn.

 

קרן מזוז היא פוסט-דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום היא עובדת על מחקר העוסק במשמעויות של כאב.

 

באותם ימים הייתי סטודנטית נמרצת לתואר ראשון עם המון אמביציה ומוטיבציה להגיע ללימודי תואר שני במגמה ללימודי ארגון. לקראת סיום התואר הראשון הרגשתי סוג של בשלות אינטלקטואלית ורצון עז ללמוד עוד ולעסוק במה שהיה נראה לי אז מעניין במיוחד : לסייע לאחרים לראות את מה שקשה לראות או את מה שחבוי, וכמובן שכל זה תחת מעטפת הארגון.

 

הגדרת זהות מקצועית סוציולוגית

עם פתיחת לימודי התואר השני התחלתי את עבודתי הראשונה בתחום ההדרכה בארגון הייטק גדול. עם כניסתי לארגון נפעמתי לנוכח המחויבות הרבה שהעובדים גילו כלפי המערכת. כסטודנטית שהייתה מאוהבת עד כלות בדיסציפלינה הסוציולוגית  לא הסתפקתי באופן שבו הוצג לי הארגון בעטיפתו הזוהרת אלא אימצתי גישה ביקורתית, חקרנית ומפקפקת כמובן. למעשה, בזמן עבודתי שם עסקתי בחקירת התרבות המקומית של הארגון יותר מאשר בעבודתי הפורמאלית. הדבר הבולט והגלוי עבורי היה האופן שבו התרבות – מערך הנורמות, הטקסים והשפה הארגונית – שימשו כפרקטיקות מתוחכמות להשגת רמת מסירות ומחוייבות גבוהה בקרב העובדים. פתאום התחלתי לשים לב לאופן הדומה להפליא שבו אנשים מדברים, פועלים ואפילו הולכים בארגון. במחשבות הללו ליוו אותי ההוגים מישל פוקו ופייר בורדייה בעיקר במושגיהם על 'מישמוע העצמי', שליטה נורמטיבית ואלימות סימבולית. יום אחד, במהלך ארוחת הצהריים, חלקתי עם חברה לצוות את המחשבות שהיו לי לגבי האופן שבו הארגון מפעיל את התרבות כאמצעי שליטה, עלינו - העובדים. מאוחר יותר התברר לי ש"זו הייתה טעות מרה לדבר על מה שאסור לדבר עליו בארגון", כפי שהבהירה לי המנהלת שלי. כמובן שהאירוע הזה הוביל לאלימות סימבולית שהופעלה כלפי וקיבלתי תגובה נורמטיבית קשה לביטויי החריגות שגיליתי כלפי הארגון. החוויות שעברתי שם, בעבודתי הראשונה, היו מעט קשות, אך הן היו משמעותיות ביותר באופן שבו סייעו לי בחידוד הבנתי את הזהות המקצועית שלי ואת האופן אשר בו ארצה לפעול כיועצת ארגונית וכסוציולוגית בארגונים בעתיד; יועצת בעלת יכולת פקפוק מפותחת עם רצון בסיסי לסייע לאחרים לראות את מה שחבוי.

בעבודות הבאות בהן עבדתי כיועצת ארגונית אין ספק שהיכולות הסוציולוגיות הללו, אותן הזכיר פיטר ברגר כיכולות סוציולוגיות בסיסיות, היוו את הבסיס לאופן שבו הבנתי ופעלתי בארגונים. תמיד הסתכלתי על המציאות הארגונית כמציאות רבת פנים, ששום דבר בה אינו מובן מאליו, כמציאות שבמרכזה מוקדי כוח, אינטרסים, פוליטיקה ומגדר. באותה העת הגדרתי את עצמי כיועצת סוציולוגית והתנגדתי באופן עיקש להחזיק בגישות שאינן סוציולוגיות. אולם סדקים בגישתי זו החלו להופיע כשהתחלתי לעבוד בסקטור הבנקאי. באותה העת הזדמן לי לעבוד עם יועצים מתחום ידע אחר, הפסיכולוגיה, על תהליך שינוי ארגוני באחד הבנקים. דנו על האופן שבו יש לקרוא את המציאות הארגונית לנוכח השינוי הקרב ועל האופן שבו עלינו לפעול. ברור שהתפיסות שלנו היו שונות: אני חשבתי שיש לבחון את השיח על השינוי ולהבין את מוקדי הכוח בארגון, ואילו היועצת מתחום הפסיכולוגיה דיברה במונחים פסיכואנליטיים של תהליכים מודעים ולא מודעים שמתרחשים בארגון, המשפיעים במידה ניכרת על תפקודם של האנשים. בעבודתנו המשותפת היה מקום לשתי הגישות שקיבלו ביטוי הן בפיתוח והן ביישום תהליך השינוי. לאחר התנסות זו התחילו לנבוט להם ניצני השינוי בתפיסת הזהות המקצועית שלי – למדתי שיש גם תפיסות אחרות שכדאי לאמץ למרות ההתאהבות העזה בסוציולוגיה. מאז ועד היום אני במעין מסע, מסע העוסק בשאלת גבולות, זהות והרחבה.

 

הרחבת גבולות הזהות המקצועית והתיאורטית

חוויה נוספת מחיי המקצועיים אשר השפיעה במידה רבה על הרחבת הזהות המקצועית שלי התרחשה כאשר עבדתי בארגון בנקאי אחר בו הייתי מעורבת בפיתוח של תוכנית מנהיגות לדרג ביניים. עבודת הפיתוח נשענה על חומרים קיימים שכבר פותחו בעבר, אולם היה רצון וצורך לרענן מעט את המסרים והתכנים המועברים במסגרת סדנאות הפיתוח. באותה התקופה הערצתי את תיאוריית המורכבות המתבססת על רעיונות  מעולם הפיזיקה והאמנתי אמונה עמוקה ברלוונטיות שלה לשדה הארגוני. למרות שרציתי מאוד להציע את תיאוריית המורכבות כגישה שיש לתת לה מקום בתוכנית פיתוח המנהלים, ידעתי שבמערכת מסודרת ומובנית כמו בנק יהיה מאוד קשה לעכל תיאוריה שעוסקת בהתהוויות אין סופיות ובמציאות כאוטית. ובכל זאת, החלטתי, בעצתו של  ד"ר ישראל כץ, להעז. כשהצעתי את תיאוריית המורכבות בפגישת הפיתוח לקראת הקורס, דיברתי על האופן שבו מאפשרת התיאוריה התבוננות אחרת על המציאות ומורכבויותיה וציינתי מדוע היא חשובה ופרקטית עבור המנהלים. כמובן שהיו מתנגדים אך היו גם קולגות שהסכימו איתי ודי התלהבו מהרעיון. בסופו של דבר תיאוריית המורכבות לא קיבלה ביטוי בסדנאות אבל הייתי גאה שלפחות אנשים התחילו להרהר בכיוונה. התנסות זו חיזקה עוד יותר את הרצון שלי להרחיב את ידיעותיי ולנסות וליישם גם רעיונות שעשויים להיות רלוונטיים לארגונים מדיסציפלינות אחרות שהינן רחוקות מאוד במקורן הדיסציפלינארי ממדעי ההתנהגות.

כיום, דווקא כשאני כבר לא נמנעת מאקלקטיות בעבודתי, אני מוצאת עצמי פעמים רבות חוזרת למקורות הזהות המקצועית שלי וכעת אני "עושה המון סוציולוגיה". כיועצת ארגונית בשגרירות ישראל באדיס אבבה שבאתיופיה, עבודתי הסוציולוגית היא מאתגרת במיוחד, וזאת לאור הצורך להבין את מורכבותה של התרבות המקומית האתיופית אשר בתוכה מתקיימת עבודת הייעוץ שלי. פעמים רבות אני חוזרת לחומרים בקורס תיאוריות סוציולוגיות אותו לימד פרופ' גד יאיר, קוראת על תיאוריות של תיאורטיקנים שעסקו בתרבות (שזה כמעט כולם) ומשתמשת בכלי שימושי ופרקטי מאין כמותו – 'הצירים האנליטיים', ומנסה למקם את עקרונות התרבות ומאפייניה תחת צירי המאקרו- מיקרו, מבנה-פעולה, אידיאליזם-מטריאליזם.

אין ספק שהכלי הזה שעושה סדר בעניין מורכב וסבוך כמו תרבות הוא אחת הפנינות היקרות שקיבלתי במהלך הלימודים שלי ובוודאי שיש לו תרומה משמעותית בעבודתי.

 

הזמנה למסע זהות

מסע  הזהות והדוגמאות המובאות כאן הן למעשה ביטויים להתפתחות המקצועית שלי, כאשר במרכז המסע עומדת איתנה הדיסציפלינה הסוציולוגית אשר דרכה גיבשתי את דרכי. מהדוגמאות שהבאתי ומהדברים שהעליתי ניתן להבין היטב את המקום של הראיה הסוציולוגית כדרך ישימה ופרקטית להבין את המציאות ולפעול בה. בתחילת המסע, הזהות המקצועית שלי הייתה מצומצמת, אולם היא הלכה והתרחבה לה ככל שצברתי עוד ועוד התנסויות ומפגשים עם קולגות מעולמות ידע אחרים.

אני מזמינה אתכם לצאת למסע ולקיים דיאלוג עם הזהות שלכם, לחשוב על עולם הערכים שלכם ועל התפיסות התיאורטיות המוכלות בה. ללא קשר לתחום בו תעסקו בעתיד, אין לי ספק כי המסע יסייע לכם להגדיר את מה שחשוב לכם בחייכם המקצועיים ובכלל...

כתבה זו מוקדשת למאוהבים שבכם שרואים בסוציולוגיה את הדרך האולטימטיבית והבלעדית להסתכל ולהבין את העולם (כפי שאני ראיתי אותה בתחילת דרכי). תמיד תזכרו שיש עוד גישות, שאקלקטיות היא ברכה ושהיא אינה פוגעת במושא האהבה שלכם - הסוציולוגיה.

 

 ורד אסיף היא בוגרת המגמה ללימודי ארגון באוניברסיטה העברית ועוסקת בייעוץ ארגוני והדרכה כ-4 שנים. כיום עובדת כיועצת ארגונית בשגרירות ישראל באדיס אבבה.

 

בספרי Witchcraft and Welfare: Spiritual Capital and the Business of Magic in Modern Puerto Rico, אני נוקטת בגישה אתנו-היסטורית ואתנוגרפית כלפי הברוחריה (ריפוי בכשפים, brujería) הפורטו-ריקני, בטענתי כי כשפים ורוחות הינם חלק טבעי מהמודרניות. אלו אינם שרידים מיושנים ונכחדים, אלא היבט חיוני בחוויותיהן של brujos (מרפאות בכשפים) ומטופליהם, המגיבים להזדמנויות החדשות אשר סוללים בפניהם קפיטליזם הרווחה, הצרכנות, הזרימה הבין-לאומית של מומחים טקסיים וסחורות, כמו גם הרב-תרבותיות והאפשרות לייצור מורשת, בדרכים יעילות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית.

ספרי הבא, Healing Dramas: Divination and Magic in Modern Puerto Rico, הוא אתנוגרפיה אינטימית המאירה את החשיבות הפרפורמטיבית של טקסי ריפוי וכישוף, משמע, את טבעם המגולם גופנית. ספר זה מתמקד בדרמה ובפואטיקה של טקסי ריפוי וכישוף, וביעילות שלהם לשם שינוי מצבם של המשתתפים. השאלות שאני מציבה נובעות באופן ישיר מהאופי הייחודי של הברוחריה, האופי הליקוטי והמגוון של טקסיו ושל הלוקחים בו חלק והחידוש שבכלכלתו המוסרית. בספר זה, אני מתנסה במודלים ויזואליים וטקסטואליים של ייצוג אתנוגרפי, המחקים בדרכים שונות את הדרמה והפואטיקה של הריפוי, הכישוף וטקסי חיזוי עתידות. הרהורים תיאורטיים על פרפורמנס, החושים והדמיון נשזרים בסיפורים המדגישים את הדרמה והאנושיות של המפגשים עם ה-brujos, ואת היכולת הבין-תרבותית לחוות את הנשגב בדרכים גשמיות.

שני פרויקטים אלו מבוססים על מחקר שהתבסס על ארכיונים של טקסט ומדיה, ועל מחקר אתנוגרפי אשר ערכתי בפורטו-ריקו בשנים 1995-1996, בעיקר, אך לא רק, באיזורים העירוניים של Loíza ושל Canóvanas, בצידו הצפון-מזרחי של האי. בנוסף לביקור במספר מרכזים רוחניים, מזבחות ביתיים ו-botánicas (חנויות המוכרות אביזרים דתיים) באזורים אחרים של האי, עבדתי עם מרפאים ומטופליהם במהלך מפגשי ייעוץ, ובמיוחד עם Haydée, ברוחה אשר איפשרה לי להיות המתמחה שלה.

לאחרונה, אני עוסקת בהכנת מספר עבודות לפרסום, ובפרויקט חדש: "Spiritually Modern: Science, Mysticism, and Radical Civility in Latin America". פרויקט זה יהיה כרך ערוך, בהשתתפות קבוצה של חוקרים ממגוון ארצות ותחומים, החוקרים זרמים ותנועות מאמריקה הלטינית המשלבים מדע ורוחניות לשם כינון מודלים חלופיים של בניית אומה ותמורות חברתיות מאז המאה ה-19 ועד לימינו אנו. אחת השאלות המרכזיות שהפרויקט עוסק בהן היא מדוע חקר המיסטיקה והכישוף המערביים הוזנחו, עד לאחרונה, באנתרופולוגיה ובהיסטוריוגרפיה הלאומית הלטינו-אמריקאית.

את תואר הדוקטור שלי קיבלתי מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1998, לאחר שאת לימודי התואר התואר הראשון והשני העברתי באוניברסיטת תל-אביב. מאז לימדתי ב-Temple University, Johns Hopkins University ו-Swarthmore College, כאשר הקורסים עסקו בעבודת שדה ואתנוגרפיה, הקשר בין קובה לפורטו ריקו, תיירות וקולוניאליזם באיים הקריביים, אנתרופולוגיה ופולקלור ועוד.

 

אבל הסוציולוגיה של המדע אינה רק תחום לימודים מעניין, אלא גם חשוב מאין כמוהו: המדע הוא חלק בלתי-נפרד מתרבותנו; הוא משפיע על חיינו באינספור דרכים, וגם אנחנו משפיעים עליו. מסיבה זאת חשוב שנבין כיצד התהוותה המתודה המדעית, כיצד היא פועלת בעולם הממשי, ומי הם האנשים האחראים על ייצורו של הידע המדעי.

 

כשהגעתי לביתו של ארי הבנתי שגם הפעם, למרות המאמץ, אני פשוט לא נראית שייכת. טליה לבשה חצאית שחורה ומחוך בצבע ארגמן, מגפיים שחורים, ואחזה בשוט. ארי הסתובב לו בבגדים שחורים, גלימה ושרשרת עם תליון ענק המוקדש לאלה הקטה, ודן לבש את הבגדים הטקסיים הרגילים שלו, שראיתי כבר בעבר, רק הפעם בתוספת איפור פנים בצבעי לבן ואדום ותוף שמאני גדול. ביחס לשלושתם היה ברור שאני יוצאת הדופן, אך שאר האנשים שהגיעו לחגוג את סאווין התלבשו בצורה רגילה לחלוטין, אמנם בצבע שחור, אבל מעבר לזה לא היה שום דבר בלבוש שלהם שעורר את החשד שהם ניאו פאגאנים המאמינים בריבוי אלים, אשר הולכים לחגוג הערב את חג המתים, ולהקדיש אותו לאלה הקטה, האלה הפטרונה של המארח. ולמרות זאת נראיתי לא שייכת, והאל יודע (האל? איזה אל?!) שגם הרגשתי בהתאם.

מסביבנו הייתה המון עשייה. שני אנשים עמלו במטבח על ארוחת המתים שנאכל מאוחר יותר וארי פיקח על העבודה מקרוב. מישהו, שמאוחר יותר גיליתי ששמו יוני, קטף לימונית ולואיזה מגינת הבית וחלט אותם עבור שאר האנשים, אשר ישבו בחוץ ודיברו. דן ועינב טרחו סביב המזבח הענק שהוקם באמצע הסלון, מניחים עליו כל מיני פריטים ומסדרים אותם כך שכל אחד מהם יקבל מקום של כבוד. על המזבח היו מונחים כל הכלים הטקסיים המסמלים כל אחד יסוד אחר– אתמה, הסכין הטקסית המסמלת את יסוד האש, הגביע המסמל את יסוד המים, הפנתקל (המחומש) המסמל את יסוד האדמה, והמטה, המסמל את יסוד האוויר. במרכז המזבח עמד פיסלה של האלה הקטה, ומסביב גולגולות של חיות שנאספו על ידי ארי במשך השנים, מראה, שוט, עלים של ורדים אדומים, קטורת, פעמון, קדירה, רעשן מדלעת, שריונות של צבים מרוקנים שנאספו בטבע ותמונות של יקירים שנפטרו שהביאו המשתתפים בטקס. דברים של מוות.  מאחורי המזבח עמדה תמונה ענקית של אישה עם גוף שלד שארי ביקש שיכינו וימסגרו לו לכבוד הטקס. השילוב של כל האלמנטים האלו ביחד גרם לי לצמרמורת, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי עומדת ובוהה באישה שלד עוד כמה דקות, מנסה להבין האם היא מחייכת ולמה.

התיישבנו לאכול. טקס חג הסאווין הזה לא היה במתכונת של הטקסים האחרים בהם השתתפתי, שהתחילו בתיחום המרחב המקודש על ידי מעגל, טיהור כל המשתתפים – בדרך כלל דרך שריפת מרווה יבשה – וזימון האלים וארבעת היסודות. הפעם פשוט התיישבנו לאכול. בתפריט היו קרפצ'יו, סושי, טורטליני עם בקר ופרמז'ן וסלט ניסואז עם טונה צרובה. לקינוח הוגשו מוס שוקולד ועוגיות קינמון עליהן מוטבע מחומש.

 לפני שהורשנו לאכול נעמד ארי בתיאטרליות, מחזיק בקערת נחושת גדולה. הוא ביקש שבמהלך הארוחה נעביר את קערת הנחושת בין שלושה עשר האנשים שיושבים מסביב לשולחן ונשים בה קצת ממה שאנו אוכלים. האוכל שבקערה הוא אוכל למתים. בחג הזה החיים והמתים אוכלים מאותה הצלחת. הארוחה התנהלה בשקט יחסי והקערה התמלאה אט אט בכל הטוב ממנו נהנינו גם אנחנו. ברקע התנגנה מוזיקה שלא זיהיתי, אבל הייתה איטית ואפלה ובשילוב עם אור הנרות, שהיווה את התאורה היחידה שלנו, חשתי את עצמי שוקעת באווירה מעט מעיקה ומאוד רצינית. הדבר היחיד שמנע ממני לברוח מהמוסיקה והנרות למרפסת, לשאוף אויר צח (ואם זה היה תלוי בי, גם לעשן בשרשרת – אבל במסגרת לימודי המאגיה נאסר עלי לצרוך חומרים ממכרים) היה המבט של ארי, שנראה שמדי פעם התגנב לעברי, כאילו מנסה להבין מה עובר לי בראש. זה והרצון להיראות שייכת, הרצון שהיה המניע העיקרי שלי לפעולה כשהייתי "בשדה", והפעם הוא השאיר אותי נטועה בכיסא, בולסת סושי בטעם מוזר להחריד, בוהה באבוקדו שמבצבץ מהרול שלי.

סיימנו לאכול אחרי נצח או שניים וארי ביקש מכולם ללבוש מעילים – אנחנו יוצאים להאכיל את המתים. לי לא הייתה שום בעיה להאכיל את המתים, מה שלא תהיה הכוונה, אם המשמעות היא לצאת החוצה, ונראה שלא הייתי היחידה שהרגישה כך. ברגע שיצאנו והתחלנו ללכת השיחה התעוררה וכולם נראו יותר... חיים. אני מצאתי את עצמי מדלגת.

במרחק של עשר דקות הליכה מהבית של ארי נעצרנו מול מבנה נמוך בעל צורה עגולה ומוטות היקפיים, שהזכיר לי קצת את סטונהנג', ועליו השלט:

 

קבר האמהות

בלהה וזלפה נשי' יעקב אבינו ע"ה

יוכבד אם משה רבינו ע"ה

צפורה אשתו

מרים אחותו

אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון הכהן ע"ה

(לפי המסורת)

תוקן ושופץ ע"י הועדה לתיקון המקומות הקדושים בארץ ישראל.

 

ארי אמר שבין אם ה"אמהות" קבורות שם ובין אם לא, המקום הזה, הקבר הזה, רלוונטי לעשייה שלנו באותו הערב. הוא סיפר שעל הקירות רשומים לחשים ומשאלות של יהודים שחיפשו רחמים ובריאות מהשמיים ומעולם המתים וביקש מאיתנו להתייחד במקום הזה עם המתים, בזמן שהוא מקיים ארוחת מתים אמיתית, ומניח מעט מהאוכל שבקערת הנחושת בגומחות לנרות. כאשר סיים דקלם לחש שהכין מראש והשתחווה בפני המתים לפני שעזב את הקבר. אנחנו התאספנו מאחוריו, חולקים גם כן כבוד לעולם שמעבר. משתחווים בדממה. ואז נפרדים.

מחוץ לקבר התחבקנו. כולם עם כולם. כל אדם עם שנים עשר האנשים האחרים. חיבוקים ארוכים, מנחמים, כמו לאחר הלוויה, כאילו מסרנו אהוב לעולם המתים. ובאותו הרגע, כמו בדרך קסם, אווירת הנכאים הוסרה, חזרתי לנשום, המתים הושארו מאחור. תם הטקס.

 

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במגמת סוציולוגיה.

 

בבסיסן, שתי הסוגות עוסקות לרוב בהשלכות של מציאות אלטרנטיבית (בין אם זו מתרחשת בעבר, בעתיד או בזמן מקביל) על החברה והתרבות האנושית, בבחינת ניסיונות לשאול ולתאר "מה אם...". שתי הסוגות עושות זאת בתגובה למודרניות – ממש כמו הסוציולוגיה עצמה. הייתי מרחיק מעט בניתוח ואומר אפילו שבבסיס הסוגה הפנטסטית עומדות תפישות רומאנטיות, שמבכות את הייצוג המטריאליסטי הקר של העולם במאה העשרים ומבקשות לתאר עולם וחברה בהם הקסם עודנו קיים, בעוד שסיפורי המדע הבדיוני שואלים את עצמם "מה הלאה?" ומתאמצים לחזות, לקדם או להזהיר מפני ההשלכות של המרוץ הטכנולוגי והשקפות העולם המודרניות על עתיד האנושות.

בל למה דווקא מדע בדיוני או פנטזיה? יש הרבה סוגות אחרות העוסקות גם כן בשאלות על טבע האדם והחברה. יצירות רבות עוסקות באופן מובהק בסוגיות חברתיות (ספרות רוסית קלאסית וספרות פמיניסטית הן שתי דוגמאות מצוינות). יש שיטענו, ולדעתי בצדק, שאין סיפור ללא מסר או אמירה כלשהי בעלת משמעות לשיח הסוציולוגי והאנתרופולוגי. אז למה לפנות דווקא לסוגות שנראות קשורות פחות למציאות הנוכחית? התשובה טמונה במספר מאפיינים ייחודיים של הספרות הבדיונית:

מאפיין הראשון והבולט ביותר הוא בדיוק אותו "חופש מהמציאות" שהסוגות הבדיוניות מתאפיינות בו. חופש זה מתבסס על קיומו של דמיון, מניע פיתוח של דמיון, ובזכותו הסופר יכול לגשת לסוגיות שנידונות בסיפור מתוך מבחר אפשרויות שהוא כמעט אינסופי. למעשה, ניתן בידי המחבר כוח יוצא דופן ליצור את העולם הפיזי והחברתי בו הסיפור יתרחש. בהתייחס לעיסוק הבדיוני בחברה ובאדם, הנה ציטוט מהבלוג החביב של אביגיל בורנשטיין, שכתבה:

"זה ז'אנר כל כך גמיש שאפשר לקחת בו סוגיות חברתיות, למתוח אותן עד הקצה – ואז עוד קצת – ומשם להתחיל. ההקצנה שוברת מוסכמות ומרעננת את התפיסה שלנו לגבי תחומים שנראים לנו ברורים מאליהם. קחו לדוגמה גזע שמשנה מין/ ג’נדר במהלך חייו."

התוצאה המתקבלת היא של מעין "מעבדה למדעי החברה", בה ניתן לשלוט על הסביבה ועל האלמנטים בתוכה, להבליט או לטשטש את חלקם, להדגיש או למחוק גבולות – ובכך לבודד ולהתמקד על הסוגיות שמעניינות אותנו.

ב"מעבדה" הזאת אפשר יהיה לעסוק בנוחות בשאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות. החל מסוגיות של ריבוד (מגדרי, אתני-גזעי או מעמדי), דרך שאלות של זהות וכלה בשאלות על המנגנונים הגדולים שמניעים לכידות חברתית ושינוי חברתי. משחק כזה הוא מסובך הרבה יותר אם הסיפור מחויב למציאות העכשווית, ולתיאורים מוקצנים ומוגזמים מסוג זה יש סיכוי לא קטן להידחות כמופרכים או ככאלה שפשוט אינם תקינים פוליטית. תארו לעצמכם, למשל את "שר הטבעות" במציאות, עם גמדים חמומי מוח, אלפים נעלים, אורקים מרשעים וכדומה – הרי היה מדובר בספר גזעני לכל דבר.

בסיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה הכל הולך. אם נרצה לתאר עולם בו האתניות היא דבר מוחשי ותחום היטב, וההבדלים התרבותיים ברורים לעין כפי שאינם לעולם במציאות המורכבת שלנו – נוכל לעשות זאת בקלות (חשבו, כאמור, על עולמו של טולקין או על סדרת "מסע בין כוכבים"). אם נרצה לדמיין לנו עולם בו אין זכרים או נקבות, והזהות המינית היא מגדרית לחלוטין – גם זה אפשרי.  יש שיטענו שמדובר באסקפיזם ובניתוק מהמציאות (כפי שכל מתבגר חובב ספרות בדיונית עשוי היה לשמוע מהמבוגרים סביבו), אבל לדעתי אפשר לראות זאת דווקא כסביבה נוחה לבחינת רעיונות וגיבוש תובנות שיכולות לסייע מאד אחר-כך, במגע הבוגר יותר עם המורכבות של המציאות.

סיבה נוספת, לדעתי, לכך שהטענות על אסקפיזם שגויות:  למרות התפאורה האקזוטית והחופש הספרותי – כל דמות, כל חברה וכל מקום שמופיעים באותן יצירות בדיוניות שאובים מתוך עולם מציאותי קונקרטי. מה שמביא אותנו למאפיין השני של סוגות אלו, שהוא גם אולי הרלוונטי ביותר לפיתוח של דמיון סוציולוגי:הזרה מובנית.

המיומנות הבסיסית ביותר הנדרשת מסוציולוג (או מאנתרופולוג) היא היכולת לשאול שאלות ולהטיל ספק במה שהחברה סביבו רואה כ"מובן מאליו". יחד עם היותה בסיסית מאד, יכולת זו נותרת גם הבעייתית ביותר לכל אורכו של כל עיסוק סוציולוגי. הדבר נכון במיוחד כאשר מפנים את העיניים "הביתה", לסביבה הקרובה, כשהמרחק בין הצופה לנצפה אינו ברור וצריך להיות מיוצר בכוח.

כאן מגיעה גדולתן של הסוגות הבדיוניות: בכך שהן מלבישות את המציאות בכסות אחרת, שונה, הן הופכות את המוכר לזר ומאפשרות בחינה מרוחקת שלו. אותן דמויות מוזרות, ששונות מאיתנו בכל סממן חיצוני, הן בעצם ייצוגים מהותיים שלנו ושל החברה האנושית על גווניה. נכון, העולמות הללו מציגים לנו תופעות באופן שנדיר למצוא ביום-יום שלנו, אבל בסך הכל מדובר במודל מופשט, שהרלוונטיות שלו לגבינו נכונה לא פחות. כמו בכל סיפור, גם כאן נוצרות בסופו של דבר הזדהויות של הקוראים עם הדמויות – אבל בגלל השוני הפיזיולוגי ההזדהות כאן נובעת מבחינה מדוקדקת של התנהגות, ערכים ומאפייני אופי, ופחות מתוך הזדהות מיידית על-פי סממנים חיצוניים. השהות הזאת לפני שאנחנו מגלים מי זה ה"אנחנו" ומי ה"אחר" מאפשרת לנו לבחון אותו, לבקר אותו וללמוד עליו מזווית שאחרת אולי לא היינו מסוגלים להגיע אליה.

אגב, מאפיין זה של הזרה הוא שהפך את הסוגות הללו, ובמיוחד את המדע הבדיוני בראשית ימיו, למדיום מועדף להעברת ביקורת חברתית. הדוגמאות לשימוש מסוג זה מצוינות ומוכרות: על קצה המזלג נציין רק את "1984" של אורוול, את "עולם חדש מופלא" של האקסלי, את "פרנהייט 451" של ברדבורי ואת הסיפור הקצר "שקיעה" של אסימוב.

למרות שבכל סיפור אפשר כנראה למצוא מסרים בעלי חשיבות סוציולוגית ואנתרופולוגית, ישנם סופרים או יצירות העוסקים בכך יותר מאחרים. יש שמזהים בתוך סוגת המדע הבדיוני הכללי תת-סוגה של "מדע בדיוני חברתי" (social science fiction), שההשראה שהוא שואב ממדעי החברה וההתנהגות ניכרת בו היטב. סוגה זו נוטה להדגיש את אותן השלכות חברתיות ותרבותיות של הקדמה או הפיתוח הטכנולוגי, ובמידה מסוימת משתמשת בתפאורה העתידנית-אלטרנטיבית כתירוץ לעסוק בסוגיות אנושיות שמטרידות אותנו כיום. היצירות שהוזכרו קודם יכולות כולן להיכלל בהגדרה זו (למרות שאצל אסימוב בולט גם העיסוק בטכנולוגיה), ובנוסף כדאי לציין גם את אורסולה לה-גווין (ששני הוריה היו אנתרופולוגים), ואת אורסון סקוט-קארד, ששניהם עוד חיים וכותבים.

הקיץ מגיע, ואיתו ההזדמנות לקרוא דברים שאינם רק חומר עיוני. למעוניינים, הנה קישורים לכמה רשימות של יצירות בולטות בז'אנר – לחיזוק הדמיון הסוציולוגי בהנאה:

 

רשימה קצרה של ויקיפדיה, שמכילה בעיקר את הותיקים והקלאסיים יותר

עוד ספרים וסופרים, בבלוג של אביגיל בורנשטיין.

פוסט בבלוג של בחור בשם Dan Hirshman, שעוסק בספרה של לה-גווין "The Dispossessed" תוך אפיון התיאוריות הסוציולוגיות שבאות בו לידי ביטוי.

ועוד כמה ספרים או סיפורים שאני אישית רוצה להמליץ עליהם:

"עריצה היא הלבנה" – רוברט היינלין

"לעולם-לא-עולם" של ניל גיימן

"אדון האור" של רוג'ר ז'ילאזני

והדובדבן שבקצפת: "המוצאן" – סיפור קצר של אורסון סקוט קארד בהשראת אסימוב, בתוך ספר שנקרא "מפות במראה" המכיל אוסף סיפורים קצרים של הסופר המוכשר הזה.

 

אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.