check
נושא | פקפוק

נושא

אופס! נסו לרענן את הדף :)

סיפור אנתרופולוגי || טור מיקרו-סקופ

מאת: מיכל קראבל-טובי

הכתיבה ל'פקפוק', לירושלים, ועל שדה הגיור הממלכתי בישראל שבו נטועה עבודת הדוקטורט שלי, פוגשת אותי ממרחק של זמן ומקום. באן ארבור1 של אמצע נובמבר, שֵקַר בּה כבר מספיק אך שתדע עוד ימים קרים מאלה (אם להאמין לאיומים אפוקליפטיים של בני המקום), אני פותחת את הדוקטורט כדי לספר ולכתוב עליו משהו. קצת, בקטן; משהו מיקרו-סקופי. בכלל, המשימות שנתבעות מאיתנו אחרי הדוקטורט, אחרי שאספנו והעמדנו וארגנו, הן של פירוק ופרימה וצמצום: לחשוב מקטעים-מקטעים, לכתוב מאמרים, לפלח, לחלק, להתיר את החוטים ולתפור מחדש טקסטים אחרים. בכאב לב, אלו טקסטים שיוליכו, אולי והלוואי, טענות אנליטיות חזקות, אך יתייתמו בהכרח מהעושר המחקרי והאנושי שפגשנו בשדה; ממה, שבין השאר, גרם לנו לרצות מלכתחילה להיות אנתרופולוגים כשנהיה גדולים.     

קרא עוד

אני מניחה שאוצר המילים שמשמש אותי כאן כדי לכתוב על הדוקטורט (תפירה ופרימה) נובע ממני החוצה, כמעט בלי לשים לב, כיוון שהוא שימש אותי נכון כל כך בכתיבת הדוקטורט עצמו. לכותרת שלו, "חליפת זהויות: בין המדינה לסובייקט בפרויקט הגיור הממלכתי בישראל", יש מובן כפול. האחד, להתבונן על שדה הגיור כעל מערכת של יחסי חליפין, חליפין של כינון והכרה הדדיים, בין מדינת הלאום היהודית לבין הסובייקט המתגייר (ובדרך כלל, המתגיירת) בתיווכה. כל צד נותן לאחר ומאשרר לעצמו, תוך שימוש באחר, את זהותו היהודית. יחסים אלו לוכדים את שני הצדדים בדינאמיקה של תלות עמוקה, צולבת ומורכבת. סבך התלות ההדדית מותר, או, למעשה, מעובד, אך גם מסתבך עוד יותר, מתוך יחסים דרמטורגיים אשר מבטאים מובן נוסף של הכותרת – להסתכל על הגיור כעל "יחסי חליפה". יחסים אלו, אם להמשיך את השפה הגופמניאנית, משחקים תפקיד, וכרוכים ב-performance, passing, התלבשות, התפשטות, אמון (או לא) ותפירה של הגדרות מצב, ידע בינאישי, ידע ביורוקרטי וזהויות. הדוקטורט הוא טקסט אתנוגראפי על מדינה, וליתר דיוק, על מערכת היחסים שבין המדינה לסובייקט; ועל תהליכים ביו-פוליטיים וביורוקרטיים שבהם קורסות – אך גם רוחשות – ההבחנות שבין הפוליטי לאישי ובין הציבורי לפרטי.

כמובן שלא לטריטוריה הזו כיוונתי מראש, ולמעשה רק זמן רב לתוך עבודת השדה, באחד ממכוני הגיור במרכז הארץ, הבנתי שאני עושה ואכתוב אתנוגרפיה על ושל מדינה. משם המשכתי לזירות מדינתיות מסומנות יותר: לבתי דין רבניים, למקוואות, לטקסטים של מדיניות, לישיבות כנסת ולראיונות עם סוכני גיור, מרביתם ככולם ציונים-דתיים אשר פועלים ומבינים את עצמם כשליחי המדינה (ומנהלים איתה מערכת של יחסי חליפין), ועם מי שפוגשות את המדינה עמוק בחייהן – המתגיירות. במשך שלוש שנים עברתי בין חזיתות ואחורי קלעים שבהם מתנהלת מערכת היחסים הסבוכה הזו: בין מתגיירות לדיינים, בין דיינים למורים ובין פקידי מדינה הנאבקים זה בזה. שומרי הסף של השדה פתחו בפניי את השער לקודש הקודשים של הביורוקרטיה הממלכתית וההלכתית, ובאופן שהוא לעולם אינו מובן מאליו לא הורו לי את הדרך החוצה (טוב, רק פעם אחת...). והמנחים, המורים היקרים שלי, פרופ' תמר אלאור ופרופ' יורם בילו, עזרו לי למצוא את הדרך שלי בתוך השדה ולתוך הכתיבה.

 

וכך אני חותמת את הדוקטורט:

הבדיחה שחזרה על עצמה בגרסאות שונות בין לבין מתגיירות, ושלא הצחיקה איש, התנסחה כשאלה: "מה ייגמר קודם – הגיור שלהן או הדוקטורט שלי?". אני שמחה בשבילן שהגיור שלהן הסתיים מהר משחשבו, ושמחה בשבילי על כך שהדוקטורט דרש כמה שנים של מחשבה וכתיבה. אני משחררת את הטקסט מהמחשב, בידיעה שלטוב ולרע יהיו לו כעת חיים משל עצמו. בשדה הפוליטי הרגיש שעליו ובתוכו הוא נכתב, אין לי ספק שאנשים יקראו בו ויעשו בו כבשלהם. האחריות שלי על הטקסט רק מתחילה, אך על השימוש שייעשה בו אינני יכולה או רוצה לקחת אחריות. במוצהר ובמכוון אני לא מציעה כאן מחקר יישומי ולא תחזיות מדעיות על פרויקט הגיור, ואני מקווה שייקרא – עם כל היומרה ועם כל הצניעות – כסיפור אנתרופולוגי.

ואכן, הטקסט, כמה ראוי אך כמה קשה, חוזר לאנשים אשר עליהם, על גבם, על הפנים שהם מעמידים ועל חייהם הוא נכתב. בחודשים האחרונים אני מחזירה את הטקסט לשדה שלו, ולומדת עוד שיעור על השילוב והמעבר שבין שפות, ובין החיים (האישיים, הציבוריים, הפוליטיים) לאקדמיה. אני לומדת שגירץ, כששלח ב'תיאור גדוש' את קוראיו לחשוב על תרגום, נתן להם כרטיס לכיוון אחד. אך האנתרופולוגיה נדרשת היום גם למהלך בכיוון השני, לתרגום של עולם המונחים האקדמי בפני מי שעליו נכתבה העבודה. כי כוחה האנליטי והמוסרי של אתנוגרפיה נעוץ בו זמנית בקולם של מושאי המחקר ובקולה של החוקרת, והאנתרופולוגית נסמכת על אוצר המילים של השדה המחקרי אך היא קוראת ומשתמשת בו אחרת; כי "לדבר גופמן", ולכתוב על מתגיירות ש"מבצעות הצגה" ועל דיינים ומורים ש"משחקים את ובמשחק הגיור" – גם אם זה משחק החיים ואין עמוק ורציני ממנו להם עצמם ולמדינה שהם מגלמים – וכל זה בתוך שדה שעוסק באמת ובשקרים, ושנמצא בעצמו במרכזו של פנאופטיקון, זה קשה ופוליטי ונפיץ. ומההבנה הזו אין לאן לברוח. ועם כל הרצון שלי, אני לא משוכנעת שהדוקטורט הזה יכול באמת להיקרא כפי שהוא נכתב – כסיפור אנתרופולוגי.

 

1 מקום משכנה של אוניברסיטת מישיגן, שבמכון פרנקל ללימודים מתקדים ביהדות שבו אני עמיתת פוסט-דוקטורט בשנת 2009-2010.

 

אני לוקחת חלק בקבוצת המחקר:  The Culture of Jewish Objects

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

סוציולוגיה ללא פקפוק || החיים שאחרי

מאת: גלעד סרי לוי

כמה מילים:  גלעד סרי לוי, נולד ב 1965, ב.א. סטטיסטיקה ולימודים משלימים (1994), מ.א. במגמת אנתרופולוגיה (2004), כותב בלוג בשם "ספר חברה תרבות", מנהל בתחום הכספים בארגון ממשלתי. נשוי ואב לארבעה ילדים, שניים מהם סטודנטים, מיושב בדעתו בדרך כלל.

קרא עוד

תמיד נחשבתי ל"בחור ביקורתי", אחד כזה משבית שמחות שתמיד יש לו מה להגיד על איך הדברים באמת, מתחת למה שהם נראים. אך הלימודים במחלקה העניקו לי כלים אנליטיים לביקורת, תוך הסתמכות על גופי ידע מובנים שלא הכרתי עד אז. איני מתכוון ל"סוציולוגיה ביקורתית" דווקא. נקודת המבט הכוללת בתוכה מושגים כמו "הבניה חברתית" או "תהליכי סוציאליזציה", המאפשרת לפרק את המציאות החברתית הנתפסת, זו שאנחנו שקועים בתוכה כמעט ללא מחשבה, הייתה חידוש בשבילי, ובד בבד פגישה עם משהו  שתמיד ידעתי שהוא שם, בלי יכולת לקרוא לו בשם.

כשהלכתי ללמוד סוציולוגיה למרות שהדבר דרש ממני לימודים משלימים בהיקף נרחב, שאלו אותי חברים מהעבודה בדרכם ללימודים בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת פפואה ניו-גיני, לא חבל על הכסף ? והזמן? ובכן, עניתי להם בשקט, אם השם שלי מופיע ברשימת ה"מוסמך", זה צריך להיות באוניברסיטה העברית. וחוץ מזה – אני רוצה להיות אינטלקטואל. ממש כך אמרתי.

תקופת הלימודים הייתה מבחינתי חוויה משמעותית במהלך החיים. חווית הלימודים הייתה צלילה במים הקרירים של הדעת, שהות מנותקת ב"כנסיית השכל" (לא הלהקה, המקורית). הרחק מהעיסוק השוטף בתקציבים, חישובי הוצאות והכנסות שאני עוסק בהם ביום-יום. כמה שעות בשבוע של עיסוק רוחני. מעבר לכך, הפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית (ובשל קוצר היריעה, לא אדון בהבדל ביניהן, מבחינתי ובכלל), חידדה אצלי תובנות על העולם ועל מקומו של האדם בתוכו. תפיסת מקומה של התרבות כגורם מכונן אנושיות אינה עניין טריביאלי כלל וכלל.  לצערי, התובנות הללו לא תפסו מקום בשיח הציבורי, בוודאי לא כמו אלה הפסיכולוגיסטיות והכלכלניות. כל אחד יודע להגיד מאיזה מקום הוא מדבר, וכמה כסף זה עושה, אבל מעטים מדי מבינים את מקומם של יחסי הכח ואת תפקידה של השליטה בייצור הידע. כחלק  מיישום התובנות שרכשתי, הקמתי את "האתר האנתרופולוגי" בו ריכזתי חומרי לימוד, סיכומים ועבודות שכתבתי  ושכתבו חברי. תקופה מסוימת האתר היה פופולארי למדי, ולמרות שכבר הפך, ברוח הימים האלה, לבלוג בשם "ספר חברה תרבות", אני מקבל פה ושם תגובות ובקשות עזרה מתיכוניסטים אובדי עצות.

והיו עוד השפעות על חיי. חבר המליץ עלי בפני עורכת מדור הספרות וההגות בעיתון "הצופה" לכתיבת ביקורות על ספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בשל כך אני מקבל  עד היום מהוצאות הספרים את כל ספרי העיון בתחום היוצאים לאור בעברית. (כך כתבתי, בענווה אך ללא משוא פנים, על ספריהם של תמר אלאור אווה אילוז ויורם בילו). דבר רדף דבר, קיבלתי טור אישי בעיתון סוף השבוע, והייתי למבקר הספרים היחיד (ככל שידוע לי) הכותב טור ביקורת בראיה סוציולוגית בעיתון יומי "רגיל". בטורים שלי ניסיתי לתת מקום וקול לפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית גם כשאני כותב על מדע בדיוני או רומן ספרותי, ספר עצות ניו אייג'י וכמובן ספרים העוסקים בחברה ובתרבות. אני חושב שהגישה הזו יכולה להעשיר ולהפרות את השיח הציבורי. העיתון נסגר בינתיים בשל תהליכים חברתיים במגזר הדתי לאומי, יחד עם החלפת העיתונות האידיאולוגית בעיתונות מסחרית, אך אני ממשיך לכתוב ביקורות ספרים וביקורות בעיתונים אחרים ובאתרי אינטרנט.

מסופקני אם סיפורי יכול לעודד סטודנטים התוהים מה יעלה בגורלם ברבות הימים, ומה יעשו עם התעודה לפרנסתם. אני עובד בארגון ממשלתי, ועשיתי זאת לפני הלימודים ובמהלכם. לא חשבתי לרגע לעזוב את מקום עבודתי ולהפוך ל"אקדמאי מקצועי".

לא הייתה לי שאיפה כלשהי להדהים את עולם המחקר בתיאוריה מהפכנית, ולא רציתי לפרסם מאמרים בכתבי עת נחשבים. איני מזלזל חלילה בסטודנטים שזו המוטיבציה שלהם, להפך. רק שלי זה לא התאים. אני רק רציתי ללמוד, "תורה לשמה" אם יורשה לי לשאול את הביטוי.

כשהתקבלתי ככותב לאתר "רשימות" ביקשו ממני לתת משפט כותרת לבלוג, בחרתי לתאר את עצמי כ"סוציולוג אנתרופולוג והוגה דעות – לא כולן שלו". כפי שאתם רואים הלימודים הללו הפכו לחלק מזהותי. כפי שאמר לי ידיד ותיק –  "ניכר שסוציולוגיה בוערת בעצמותיך למרות שאינך עוסק בתחום באופן "מקצועי"... ולפי דעתי מעולם לא באמת עזבת את האוניברסיטה: אתה קורא וחושב על מגוון נושאים אקדמיים יותר מרובם המוחלט של השוכנים בקמפוסים השונים".

לא יודע אם הפכתי לאינטלקטואל כפי שרציתי, אבל לפחות התקרבתי אל היעד.

ובכל זאת, תדחקו בי, היה משהו יותר מעשי? ובכן – מגד יאיר למדתי שאין דבר יותר מעשי מתיאוריה טובה. לתובנות הסוציולוגיות יש ערך גם ב"חיים האמיתיים" במקום העבודה. במיוחד אם אתה מנהל המנסה להשפיע על הארגון באופן רחב יותר. למרות שציטוט תובנות וובריאניות בישיבת מחלקה לא יהפוך אותך לטיפוס אידיאלי בעיני העמיתים, לטעמי מי שעובד בגוף ביורוקראטי, טוב לו אם הוא מכיר את וובר, והחליף מילה עם בורדייה, שלא לדבר על פוקו.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

חגי בועז || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר חגי בועז

סיימתי את לימודי התואר השלישי שלי באוניברסיטת תל אביב, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כותרת עבודת המחקר שלי הייתה: "ערכו של אלטרואיזם: הכלכלה הפוליטית של השתלות איברים" ועניינו היה בדיקת התמורות והשינויים שחלו באספקת איברים בעשורים האחרונים. שאלת המחקר היא יחסית פשוטה: מהיכן מגיעים איברים להשתלה? מנחי הדוקטורט,  פרופ' יהודה שנהב ופרופ' חנה הרצוג, עזרו לי לנסח את השאלה במסגרת המחשבתית של כלכלה פוליטית וכיוונו אותי למחקר השוואתי בין מדינות.

קרא עוד

ממצאי המחקר, שפורסמו בגיליון האחרון של "תיאוריה וביקורת", מצביעים על ירידת כוחה של המדינה באיסוף איברים ועלייתה של כלכלת איברים בלתי פורמאלית המספקת איברים דרך השוק או המשפחה. לממצאים אלה הגעתי דרך בחינת מגמות "אירועי תרומה" בלמעלה מ-70 מדינות. העיקרון כי השתלה מאדם חי מקורה ביוזמה פרטית בין התורם והנתרם והשתלה מאדם מת מקורה באיסוף האיבר מצד המדינה, שימשה אותי לבדוק את שיעור תרומות האיברים שנלקחו מאנשים חיים מסך כל תרומות האיברים במדינה מסוימת בשנה נתונה.

התוצאות הצביעו על שונות רבה בין המדינות; במדינות כמו אירלנד, ספרד או הונגריה, לדוגמה, רוב האיברים נלקחים מגופות, בעוד שבמדינות כמו יפן, מצרים, או מקסיקו, כלכלת האיברים נסמכת על תרומות מאנשים חיים (כלומר בעיקר כליות). את השונות הזו ביקשתי לבדוק באמצעות רגרסיה רב-משתנית שבחנה גורמים כמו דת, גודל משפחה, אופנים שונים של איסוף תרומות, מקרי מוות מוחי, מבנה מערכת הבריאות, ורמת התפתחות. הניתוח הכמותני הצביע על מערכת גורמים משולבת המשפיעה על מגמות בתרומות איברים. עיקר הממצאים היה, עם זאת, בעצם תיאור התופעה בה כלכלת האיברים של המדינה נחלשת לטובת כלכלת איברים בלתי פורמאלית.

לממצאים אלה השלכות מרחיקות לכת על העולם החברתי של השתלות איברים ובעיקר על אתוס האלטרואיזם ושיח מתנת החיים השולטים בו. לטענתי, עלייתו של נתיב אספקת האיברים שבו התורם והנתרם מכירים זה את זה ומקיימים מערכת יחסים רציפה המובילה לתרומה ישירה בין אדם א' לב', מערערת על הנחות היסוד האתיות של תפיסת האלטרואיזם כפי שעוצב בעולם השתלות האיברים. עם זאת, האתוס האלטרואיסטי ממשיך להתקיים ביתר שאת בעולם זה ויוצר סתירות פנימיות בין המעטפת המוסרית של עולם השתלות האיברים ובין הכלכלה הפוליטית שלו.

סתירות פנימיות אלה מעסיקות אותי בימים אלה. את מחקרי הנוכחי, במסגרת מלגת ליידי דייויס, אני מבקש להקדיש לבחינת הדינאמיקה של סתירות אלה. כיוון נוסף שמעסיק אותי הוא ההתפתחות של עולם השתלות האיברים בישראל, בעיקר על רקע מקומה הבעייתי של ישראל בסחר האיברים והאתגר שמציבה היהדות האורתודוקסית לתפיסות המוות המוחי.

 

הערת המערכת – חגי בועז הינו גם העורך של "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל.

 

 

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועזהדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מ.א. נשתנה: על שינוי תוכנית הלימודים לתואר שני

מאת: שירי קטלן

פני כארבע שנים שינתה המועצה להשכלה גבוהה את הסטנדרט המינימאלי לתוכנית המוסמך. כל האוניברסיטאות בארץ התאימו את תוכניות המוסמך שלהן בהתאם לאותה החלטה, והשנה, באיחור אופנתי, הצטרפה גם המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לשאר האוניברסיטאות בארץ, ושינתה את התוכנית למוסמך בכל המסלולים.

קרא עוד

עד לפני שנה, על הסטודנטים במסלול המחקרי היה להשלים קורסים בהיקף של 40 נקודות זכות; לאחר השינוי, עליהם להשלים 34-36 (תלוי במסלול) נקודות זכות. במסלול הלא מחקרי נדרשו הסטודנטים להשלים 52 נקודות זכות, בעוד כיום הם נדרשים ל-40 נקודות בלבד. ההבדלים אינם רק במספר נקודות הזכות, אלא גם בתוכן. בעבר נדרשו הסטודנטים בשני המסלולים לכתוב שני סמינרים, בעוד שבתוכנית החדשה על סטודנטים במסלול המחקרי לכתוב סמינר אחד בלבד. כמו כן, קורסי החובה עצמם השתנו והתוכנית רוכזה ביומיים בלבד, ימי שני וחמישי

ראש המחלקה, פרופ' גד יאיר, מספר כי השינוי הגיע כמענה למיעוט הסטודנטים שנרשמו לתואר השני. בדיקה מול אוניברסיטאות אחרות העלתה כי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית הציעה את תוכנית המוסמך הגדולה ביותר מבחינת היקף נקודות הזכות, וזאת בהיקף של כמעט שנת לימודים נוספת. פרופ' יאיר מסביר כי המחלקה מאמינה שהעומס של התוכנית היווה את הסיבה למיעוט הנרשמים: "סטודנט בר דעת שבוחן היום את כל התוכניות בארץ אומר לעצמו – למה אני צריך לשבת שלוש שנים בירושלים ושנתיים במקום אחר? אז הדבר הראשון שעשינו היה צמצום היקף הלמידה לפחות או יותר הסטנדרט המקובל במקומות אחרים.  ירדנו למה שנראה לנו אפשרי מבלי לבטל למידה משמעותית."

פרופ' יאיר רואה גם את צמצומה של התוכנית לימי שני וחמישי גורם שימשוך סטודנטים עובדים: "פרופיל הלומדים במוסמך הוא על פי רוב של אנשים שהם כבר חלק משוק העבודה. כאשר פרשנו בעבר את תוכנית המוסמך על כל השבוע יצרנו אילוץ סטרוקטורלי שהיה קשה להתמודד איתו, והוא הביא לחוסר נוכחות בקורסים או מיעוט נרשמים. השינוי בא להקל על סטודנטים שגם לומדים וגם עובדים." פרופ' יאיר גם התייחס לעומסים על הכיתות בקורסי החובה, והבטיח שמדובר בעומס חד שנתי שנוצר בעקבות המעבר בין התוכנית הקודמת לנוכחית, ולא אמור להמשך גם בשנת הלימודים הבאה. יש לציין שבתגובה לעומס שנוצר בקורס 'שיטות מחקר איכותיות למוסמך' החליטה המחלקה להוסיף השנה מרצה נוסף, דבר המאפשר הוראה בכיתות קטנות יותר.

למרות הציפייה לעלייה במספר הנרשמים ללימודי מוסמך וההקלה על הסטודנטים מבחינת צמצום מספר ימי הלימודים, ההשלכה המהותית ביותר מבחינתו של פרופ' יאיר היא צמצום משמעותי בהיקף הלמידה: "התשובה שלי היא תשובה ממלכתית – מדינת ישראל החליטה לצמצם את היקפי הלמידה ולייעל את האוניברסיטאות, והמשמעות היא בפירוש פחות למידה ופחות דעת. אנחנו לא יכולים לסבסד את מודל העבר עם תקציבים בני ימינו. זה ברור שתלמידים היום יודעים פחות. תשווי 52 נקודות זכות ל-40. זו החלטה ממשלתית של סדרי עדיפויות לאומיים והקצאות ממשלתיות, ובנסיבות אלו האוניברסיטה נאלצת להוריד רמה, אי אפשר לקרוא לזה אחרת. הורדת כמות היא הורדת רמה כי לכמות יש משמעויות איכותיות בלמידה". פרופ' יאיר טוען כי מכיוון שאין אפשרות לצמצם את התוכנית לבוגר בעקבות סטנדרטים בינלאומיים, אין מנוס אלא לפגוע בתוכנית למוסמך

לסוגיה זו נדרשה גם פרופ' תמר אלאור, המלמדת את אחד מקורסי החובה במוסמך: "זה מדכא שהמדינה והמרחבים הציבוריים רואים באקדמיה סוג של אויב הציבור, של מישהו שיושב על כספי ציבור ומתגרד. זה מאוד עצוב שמעמדה של האקדמיה בארץ ובעולם נפגם". אך פרופ' אלאור טוענת כי למרות שהמדינה היא העומדת מאחורי הקיצוצים, נראה כי הסטודנטים עצמם מוכנים לקבל מוצר פחות איכותי, ותמורת אותו מחיר: "זה מצער. זה מצער שסטודנטים היום משלמים את אותו כסף ומקבלים פחות סחורה. זה מצער שהתחרות היום היא כזאת שבסחורה של השכלה, מי שנותן פחות בעד אותו מחיר הוא יותר פופולארי, כאשר בכל סחורה אחרת היינו רוצים לחשוב הפוך – שבעבור אותו מחיר נקבל כמה שיותר סחורה. אז אני מבינה את הקליינטורה שאומרת – אם אני יכולה לקבל תואר מוסמך מאוניברסיטה טובה בפחות מאמץ, אז למה שאני אתאמץ יותר, אבל זה פשוט טראגי."

אלאור מספרת על תקופה בה לימודי המוסמך נראו אחרת, הכיתות היו קטנות יותר, והקשר עם המרצים היה אינטימי יותר. תלמידי המוסמך של היום, היא אומרת, כנראה לא יזכו לאותה חווית למידה: "אני זוכרת במ.א. סמינר של אחד עשר, או שנים עשר אנשים. חלק  מהשיעורים היינו לומדים אצל המרצה בבית. אני לא יודעת אם מישהו יכול לתת לכם את החוויה הזאת של מה זה ללמוד בביתו של המורה, ומה זה ללמוד לימוד אינטנסיבי של שיעור חובה. ההזדמנויות לתת חוויות מהסוג הזה הולכות ומצטמצמות". כיום, היא אומרת, לימודי המוסמך לא מספקים לסטודנט את הסביבה האינטלקטואלית שהוא אמור לצפות, ובצדק, לקבל בתואר שני: "אני חושבת שתלמידים שלמדו את התואר הראשון בעניין ושמחה, אבל עם תחושה של 'אני  נאלצת ללמוד קורסים שאני לא ממש רוצה ללמוד אותם ועדיין אין לי קשר אישי עם מורה כזה או אחר, ועדיין אין לי חוויה של למידה אינטנסיבית ואיזשהו מהלך אינטלקטואלי שלא הכרתי, ואולי הנה זה יקרה לי בתואר שני, ואז שוב אני נאלצת לבחור מתוך מצע מוגבל של קורסים ועוד פעם כמות נקודות הזכות מצטמצמת, והחלק היחסי של שיעורי החובה בתוכם עולה, וכך שוב אני לומדת יותר דברים שאומרים לי ללמוד ופחות דברים שבחרתי ללמוד, ואין מה לעשות. אז יש כאן באמת אילוצים ארגוניים, שוק תחרותי, קליינטורה עם דרישות מדויקות, סגל מורים שהולך ומצטמצם ויכול לשאת על כתפיו פחות משנים קודמות. אני מבינה את האילוץ, אנחנו מנסים בתוך זה לעשות את המיטב ולא לוותר, בהחלט להמשיך ולעודד את התלמידים, אבל זה יותר קשה".

אך נראה כי לא כולם מבכים את השינוי. אפרת שמעון, סטודנטית במגמת הארגון במחלקה, החלה את לימודיה בתוכנית הקודמת, ובתחילת השנה עברה לתוכנית החדשה. היא, בניגוד לפרופ' יאיר ופרופ' אלאור, רואה את השינוי כמבורך: "אנחנו מקבלים פחות, חד משמעית, אך האם זה מפריע לי? לא! אני פה, וזה סוג של קנס שאני חייבת לעבור. גם בני המשפחה שלי חשבו שזו חוצפה שתמורת אותו תשלום אנחנו מקבלים פחות, אבל אני לא טיפוס חוקר, אני לא טיפוס אקדמאי, אני רוצה רק לסיים, אז בשבילי זה יתרון. אם הקורסים היו יותר רלוונטיים, יותר פרקטיים, יותר מכינים לעולם העבודה, יכול להיות שהייתי מרגישה אחרת, אבל כרגע,  מבחינתי זה תיק ויאללה לגמור עם זה".  ובעוד שמעון מצפה בקוצר רוח לסיום התואר שלה, עידן סימון, אחד מנציגי המחלקה באגודת הסטודנטים, עושה את צעדיו הראשונים בתואר השני: "בעולם של היום צריך למצוא את האיזון בין הרמה לבין התחרות. זה אולי צעד שהוא לא הכי אופטימאלי, אבל אם הוא הגשים את המטרה של להשאיר את הסטודנטים אז הוא עשה את שלו. בעולם אופטימאלי הייתי מצפה שהאוצר יקדיש לאקדמיה את התקציבים הראויים,  אבל אם אלו האילוצים אז בעיני אפשר לחיות עם המחיר"

למי שבכל זאת מוצא עצמו מדיר שינה בעקבות נקודות הזכות שנשארו מאחור, פרופ' אלאור מסכמת עם עצה: "מי שרוצה ללמוד יכול. יש כאן אנשים מצוינים במחלקה ובפקולטה ובאוניברסיטה. אם מישהו תאב דעת ורוצה ללמוד, אפשר. בעולם האקדמי החוויות האמיתיות הן או לבד או בחברותא עם העמיתים שלכם. אני חושבת שאני למדתי מהעמיתים שלי לא פחות מהמורים שלי. תעשו לכם קבוצות עבודה, קבוצות למידה בתחומים שקרובים אליכם, תקראו מאמרים יחד, תדונו, תעשו לכם בתי מדרש קטנים, היפכו את הלימודים למלאי דיאלוג – בכיתה גדולה קשה לקיים דיאלוג. כאשר אדם צריך לקבל את הפידבק של רעהו, להקשיב למישהו אחר, לנסות ולענות לו, זאת למידה."

 

שירי קטלן הינה סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר יוסי לוס || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר יוסי לוס

זו הפעם השנייה שאני מתבקש להציג את עצמי בפקפוק. בשנה שעברה הייתי מורה מן החוץ (סליחה, עמית הוראה). השנה, בנוסף על כך אני פוסט-דוקטורנט. אספר על המחקר שלי לדוקטורט ומשפט על ההמשך.

קרא עוד

המחקר עסק בלוקליזציה ישראלית של תופעה תרבותית גלובלית, ובאופן ספציפי, באימוץ של דְהַמַּה (דרכו של הבּודְּהַה) גלובלית בישראל בשני העשורים האחרונים. בנוסף על תצפית משתתפת בקרב שלושת הארגונים הגדולים בישראל שאחראים לכך, וכמה עשרות ראיונות מוקלטים, חילקתי מאות שאלונים לצורך עיבוד נתונים כמותניים.

אחד המאפיינים הבולטים של התופעה בישראל הוא האחוז הגבוה של נחקרים שדוחים את זיהויים כבודהיסטים או כדתיים. דחייה זו הציבה בפניי אתגר שכיח של פער בין הקטגוריות המחקריות לבין הקטגוריות של הנחקרים. עם האתגר התמודדתי בפרק אחד שהוקדש לתיאור ההצדקות של הנחקרים ומיקומן בהקשרים מקומיים וגלובליים, כאשר אחת המסקנות הייתה שהדְהַמַּה, כפי שהיא מתורגלת בישראל, אינה חילונית ואינה דתית ובעיקר דוחה את הסקאלה הבינארית כולה.

שאר העבודה הוקדש לאירוע שעומד בלב תרגול הדְהַמַּה בישראל, מתרחש שוב ושוב עד אינסוף, מהווה את ההצדקה לקיומם של הארגונים, מגלם את ההיגיון של פעולתם, ומעצב אגב כך את הצורה המקומית של הדְהַמַּה הגלובלית – קורס דְהַמַּה. פרק אחד השתמש במודל טקס המעבר כדי לתאר את צורותיו השונות של הקורס, על הדומה והמבחין ביניהן. פרקים נוספים שימשו לניתוח סמלי, פרפורמטיבי ופנומנולוגי של קורס הדְהַמַּה.

המגוון של צורות תרבותיות שונות של אימוץ הדְהַמַּה בעולם כיום, בנוסף על הצורות השונות של בודהיזם באסיה, הביא חוקרים לתהות על השאלה, כיצד יש להגדיר בודהיסט מומר. מרביתם שוללים כל הגדרה אוניברסאלית על בסיס ביקורת אנטי-מהותנית שמקורה, כפי הנראה, ברעיונות בודהיסטים. הפתרון שהוצע גורס שבודהיסט הוא מי שאומר שהוא בודהיסט. אולם, אם כל אחד יכול להצהיר על עצמו כבודהיסט או כלא-בודהיסט, השאלה מה מבחין בין השניים נותרת בעינה. כלומר, פתרון זה הוא עקר מבחינה אנליטית. בהתבסס על ממצאים משדה המחקר הישראלי אני מציע להחליף שאלה זו בשאלה כיצד אדם הופך לבודהיסט, ובהקשר הישראלי, כיצד אדם הופך למתרגל דְהַמַּה.

נקודת המפנה, כפי שעלה מהראיונות המוקלטים, מאינספור שיחות לא מוקלטות, ומהניסיון שלי בשדה, נעוצה בחוויות משמעותיות ומפתיעות בקורס דְהַמַּה (הראשון בדרך כלל). קורס זה מבוסס במידה רבה על הימנעות ממגע, מדיבור וממעש, ומתרגול תודעתי סיזיפי. למעשה, קשה להבין מדוע אדם יצטרף שנית לקורס דהמה, שדומה במידה רבה מאד לקודם, אלא אם התרחשה בו חוויה משמעותית. העבודה מנתחת סיפורים על החוויות המשמעותיות ביותר מבחינת המתרגלים ומפרטת את מאפייניהן המשותפים והמרכזיים.

בעוד שהדיסרטציה עסקה בעיקר בהתרחשות הפנימית לשדה המחקר, המשך המחקר מוביל אותי למקם את התופעה בהקשרים רחבים יותר, מקומיים כמו גם גלובליים, כשנקודת המוצא היא המאפיינים המשותפים של החוויות הטרנספורמטיביות האישיות.

 

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועזהדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מאיץ מחלקתי: על המסלול המואץ לתואר שני

מאת: ארז מגור

בשנה שעברה (תשס"ט) החלה המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה להפעיל מסלול מואץ לתואר שני. במהלך סמסטר א' נשלח מייל ממזכירות המחלקה אל מספר מצומצם של תלמידים מצטיינים משנים ב' וג' של התואר הראשון אשר הזמין את אלו למפגש בו הובהרו פרטי המסלול. בפגישה זו הציג ראש החוג – פרופסור גד יאיר – את התוכנית אשר תאפשר למשתתפים בה לסיים את לימודיהם לתואר ראשון ושני בתום ארבע שנים. התוכנית מאפשרת למעשה לסטודנטים המעוניינים להמשיך לתואר שני במחלקה להתחיל את המסלול עוד בשלבי התואר הראשון וכך, בסופו של דבר, למנוע את "מריחת" התואר.

רוב הסטודנטים לתואר שני במחלקה, כך מסתבר, אינם מספיקים כיום לעמוד בכל דרישות התואר במסגרת השנתיים המיועדות לכך ולעיתים רבות נאלצים למשוך אותו אל תוך שנה שלישית ואף רביעית. ישנם שלושה מכשולים עיקריים אשר לרוב עומדים בפני סיום הלימודים ותחילת העבודה על התזה: עמידה במכסת נקודות הזכות הדרושות (כיום 34), מציאת נושא לתזה, ומציאת איש סגל מהמחלקה אשר מוכן להנחות את תהליך המחקר. המסלול המואץ נבנה בצורה המאפשרת לסטודנטים להתחיל ולהתמודד עם שלושת המכשולים הללו כבר במהלך התואר הראשון.

קרא עוד

את המסלול הרשמי – אשר החל בסמסטר ב' של שנת תשס"ט – התחילו אחד-עשר סטודנטים: תשעה משנה ב' ושניים משנה ג'. במסגרתו נדרשו חברי התוכנית להשתתף בשני קורסים של תואר שני (בהיקף כולל של 8 נ"ז). קורסים אלו, אשר הינם קורסים ייעודיים למסלול המואץ ויועברו במתכונת דומה גם השנה הם "הישראלים: קודים תרבותיים עמוקים וביוגרפיה אישית" של פרופסור גד יאיר – קורס במתכונת של סמינר בו התקיים מחקר קבוצתי על התרבות הישראלית, מחקר אשר כלל ביצוע תצפיות וראיונות על בסיס שבועי וכתיבת עבודה מסכמת אשר התבססה על החומר האמפירי שנאסף במהלך הקורס; ו"הסוציולוגיות שלנו: בחינה רפלקסיבית של מאפייני הדיסציפלינה הסוציולוגית" של טליה שגיב וזהר גזית – קורס הנע לסירוגין בין שיעורים פרונטאליים וסדנאות בהן נעשים צעדים ראשונים בעריכת מחקר מקורי הכוללים בחירת נושא, יציאה לשדה, איסוף ועיבוד ממצאים וניסוח שאלת מחקר.

בשנה שעברה זכו שני קורסים אלו להצלחה גדולה, כאשר התרומה המשמעותית ביותר שלהם הייתה קיומו של תהליך למידה וכתיבה משותף אשר התבצע בקבוצה קטנה ואיכותית. הקורסים לא התקיימו בצורה של לימוד פרונטאלי כמו רוב הקורסים המוצעים במהלך התואר הראשון, אלא כללו שיתוף של הגשות, כתיבה ודיונים סביב חומרי הקריאה ונושאי השיעור השונים. הקורס של טליה וזהר, לדוגמה, התמקד בלימוד של מיומנות כתיבה ומחקר ואף עודד לחפש ולחשוב על נושא מקורי לתזה, כאשר המטלה המסכמת בקורס כללה כתיבה של הצעת מחקר מסודרת.

בנוסף לקורסים עצמם, זכו חברי המסלול להכוונה ותמיכה רצופה גם ברמה האישית, וזאת על-ידי ראש החוג, טליה וזהר – אשר דלתם הייתה פתוחה תמיד, במהלך הסמסטר וגם לאחריו. השנה אף הסתיימה באירוע מיוחד בו התאפשר לכל תלמיד בתוכנית להציג נושא אותו הוא מעוניין לחקור בהמשך הלימודים, כמו גם לקבל תגובות והערות מחבריו למסלול ומנציגי המחלקה.

 

מאיצים לבד

לעומת זאת, עם כניסתו של המסלול אל שנתו השנייה, תש"ע, החל להתגלות כי התוכנית חסרה מסגרת המשכית ואף פועלת ללא חשיבה לטווח הארוך. הסימנים הראשונים לבעיה התגלו במהלך הרישום לשנה הנוכחית, כאשר נוצרה אי-ודאות אצל חברי המסלול לגבי האפשרות להירשם לקורסי חובה של תואר שני. הסתבר כי עד אותה עת טרם התקבל אישור מטעם הפקולטה לאפשר לחברי המסלול להשתתף בקורסי חובה של תואר שני כבר במהלך שנה ג' של התואר הראשון. משום שרוב נקודות הבחירה כבר מומשו במסגרת הקורסים של המסלול בשנה שעברה, הדבר היווה איום על סיום המסלול כמתוכנן – כיוון שהתכנון היה להמשיך ולצבור גם השנה נקודות זכות מהתואר שני. רק בצורה זו, באופן תיאורטי לפחות, יכול סטודנט המשתתף בתוכנית למצוא את עצמו בתחילת שנתו הרביעית באוניברסיטה עם אפשרות להשלים את כל יתר הנקודות הדרושות. ברגע האחרון הושג האישור המיוחל, והתאפשר לחברי התוכנית לנשום לרווחה ולהירשם לקורסי חובה של תואר שני בשנה הנוכחית. אולם אז התברר כי הניסיון לקיים גם השנה קורס ייעודי לחברי התוכנית, שיאפשר פיתוח לתזה – רעיון אשר צמח מתוך יוזמה של חברי התוכנית ונענה בחיוב על-ידי המחלקה – לא יצא אל הפועל עקב מספר נרשמים נמוך. למרות שבמקרה זה ניתן להאשים הן את הסטודנטים והן את המחלקה, המצב בפועל הוא העדר המשכיות בין שנה א' לשנה ב' של התוכנית, דבר המותיר את חבריה ללא מסגרת מאחדת.

לבסוף, ראוי לדון באחת השאלות המרכזיות בנוגע לתוכנית: עד כמה מאפשר המסלול את השלמת שני התארים בארבע שנים? למרות שעוד מוקדם לקבוע סופית, נראה לי כי כבר כעת ישנן סיבות רבות להטיל ספק בדבר. המסלול אמנם מאפשר לצבור את כל הנקודות הדרושות לשני התארים תוך ארבע שנים1, אך נראה כי המחלקה אינה דואגת להמשיך ולסייע לסטודנטים בשנה השנייה במסלול להתמודד עם שני המכשולים אותם הזכרתי תחילה – מציאת נושא ומנחה לתזה. נושאים אלו נשארים אחריותם הבלעדית של הסטודנטים, ללא תמיכת אף גורם במחלקה הדוחף או מלווה את התהליך. לדעתי, אחריות זו לא צריכה להיות מוטלת על הסטודנטים בלבד, וזאת כיוון שבמסלול המנסה להשיג בשנה אחת את שלרוב מושג בשנתיים או יותר, הכוונה שוטפת ומסגרת נוקשה הינם חיוניים.

בנוסף לאלו, גם הנושא הכלכלי מהווה גורם בעייתי. היות והמסלול אינו מְלֻוֶּה בשילוב כלשהו של מלגת לימודים או הבטחה למשרת תרגול או מחקר במחלקה, חובת המימון נופלת על הסטודנטים עצמם, הנאלצים להתמודד עם הצורך לממן שני תארים, הראשון והשני, במקביל. אם נוסיף לזה את העובדה כי תלמידי המסלול המואץ נאלצים לשלם שכר-לימוד מלא של תואר שני (200%) גם אם יצליחו לסיים אותו בשנה אחת, ניתן לראות שגם המציאות הכלכלית אינה עוזרת לחברי המסלול לעמוד במסגרת הזמן אליה הם שואפים. חברי המסלול אולי יסיימו תואר ראשון ושני בארבע שנים, אך ישלמו כאילו סיימו אותם בחמש. בהתחשב במצב העניינים היום, נראה לי כי יידרשו לפחות שנתיים על מנת לסיים את כל חובות התואר השני ולא שנה אחת כמו שהובטח. אם המחלקה באמת מעוניינת שתלמידי המסלול המואץ יסיימו את לימודיהם בארבע שנים, עליהם לפתור נושאים אלו בעתיד, או, לחילופין, לשקול להוריד מעט את הציפיות הגבוהות ולהימנע מלפרסם את התוכנית כמסלול של ארבע שנים.

למרות זאת, לדעתי ישנן מספיק סיבות טובות לבחור להשתתף במסלול המואץ. הערך המוסף של המסלול, כמו גם והעובדה שהוא אכן מבטיח את סיום התואר השני מוקדם מהרגיל (בחמש שנים במקום בשש או יותר), עולים בהרבה על חסרונותיו. ראוי לזכור שלמרות החסרונות שהוזכרו, התוכנית הינה עדיין בחיתוליה ולכן ישנה עוד אפשרות ממשית לשנות ולשפר אותה בעתיד. בנוסף יש לציין כי המחלקה, וראש החוג במיוחד, תומכים בתוכנית ומחויבים להצלחת הסטודנטים הנמצאים בה, וכתוצאה מכך, פתוחים להערות ולשינויים. לטובת הקוראים המתעניינים באפשרות להצטרף לתוכנית בעתיד, חשוב לציין כי המסלול המואץ מהווה ניסיון ייחודי הכולל סגנון למידה והכוונה אישית שאין לו אח ורע בחוגים אחרים בפקולטה. הצטרפות למסלול בשנה ב' יוצרת למעשה מצב של "אין מה להפסיד" וזאת משום שבמקרה של פרישה לאחר שנה ניתן להמיר את נקודות הזכות שנצברו לנקודות של תואר ראשון וכך להוריד מהעומס של שנה ג'. לפיכך, אני עדיין סבור שהמסלול המואץ לתואר שני הינו יוזמה רצויה, התורמת לשיפור מיומנות המחקר והידע האקדמי של הלומדים בה, ואף מאפשרת הזדמנות לגשש וללמוד קצת יותר על מהות התואר השני בסוציולוגיה או אנתרופולוגיה, וזאת לפני שבאמת מתחייבים אליו.

 

1ראוי לציין כי הנושא בעייתי יותר עם תלמידי מגמת ארגון, אשר למעשה אינה מכירה בנקודות אשר נצברו במהלך השנה הראשונה של המסלול, וזאת משום שכל הנקודות של מגמה במסגרת התוכנית החדשה הינן חובה, והמגמה אינה מאפשרת הכרה בנקודות בחירה.

 

תגובת המחלקה: המחלקה רואה חשיבות גדולה בתוכנית המואץ וכן בהמשכיותה. לגבי קורס ההמשך שבוטל, היינו שמחים אם הוא היה מתקיים, אך הסטודנטים לא נרשמו אליו ולכן הרעיון נפל.

 

*ארז מגור הינו סטודנט שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים וכמו כן סטודנט במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר עדי פינקלשטיין || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר עדי פינקלשטיין

נולדתי בירושלים ואת לימודי האקדמיים התחלתי דווקא במחלקה לביולוגיה באוניברסיטה העברית. את החלום להיות גנטיקאית החלפתי בביה"ס למאמנים במכון וינגייט שם הוסמכתי כמאמנת שחיה, שופטת ומצילה ועסקתי בכך כסטודנטית. את לימודי האקדמאיים המשכתי באוניברסיטה העברית בביה"ס לחינוך, שם סיימתי את התואר הראשון והשני, כאשר את עבודת המ.א. כתבתי על ההדרכה שמקבלות בנות חרדיות לבגרות מינית, בהנחייתה של פרופ' תמר אלאור.

קרא עוד

את עבודת הדוקטורט כתבתי בהנחייתה של פרופ' תמר רפופורט, והיא עוסקת בסיפוריהן של נשים החולות בתשישות כרונית ובפיברומיאלגיה (דאבת שרירים כרונית), שתי מחלות מהן סובלים, על פי הערכה סטטיסטית, עשרות ואולי אף מאות אלפי אנשים, ובעיקר נשים. האבחנה הקלינית והטיפול במחלות אלו שנויים במחלוקת רפואית, והמחלות לא זוכות להכרה ציבורית. מדובר, בעצם, במחלות הנסתרות מהעין אך כואבות בּגוף, והגורמות לסבל פיסי רב וממושך. העבודה עוסקת בין השאר במוגבלותו של הידע הרפואי, הנותר כיום חסר תשובות אל מול מחלות כרוניות רבות – וזאת על אף פריצות הדרך המדעיות והטכנולוגיות בנושאי תפיסות תרבותיות הנוגעות לכאב, לקשרים שבין גוף ונפש ולבריאות נשים.

בהשתמשן בשפה ייחודית משלהן, הנשים שחקרתי מתארות את יחסיהן עם הממסד הרפואי ומאבקן להכרה ציבורית בכך שעדותן על הכאב והתשישות השוכנים בגופן הנה עדות אמת, וזאת, בין השאר, לצורך קבלת זכויות סוציאליות ולגיטימציה לתפקד בהתאם למצבן הבריאותי.  פרק מיוחד מוקדש בעבודה לסוגיות הנוגעות לאורח חייהן ולסדרי העדיפויות שלהן:  סיפורן מעלה את חווית הבדידות והניכור של החולים במחלות כרוניות שאינן נראות. הנושא מעלה סימני שאלה באשר למובן מאליו בהגדרות של חולי ובריאות, ומציב אתגר לשאלת היחסים שבין הפרט, החברה והמדינה ולנושא כבוד האדם וחירותו.

בשנה האחרונה מאז הגשת הדוקטורט הצגתי את עבודתי במגוון כנסים וביניהם הכנס של האגודה הסוציולוגית הישראלית שהתקיים בראשון לציון, הכנס לבריאות נפשית של נשים שהתקיים בבאר שבע והכנס למדיניות הבריאות בישראל שהתקיים בתל אביב. כמו כן הצגתי לפני כחודש בשני כנסים בינלאומיים שהתקיימו בואנקובר שבקנדה.  אני מלמדת בסמסטר הראשון את הקורס 'חברה ומגדר' ומקווה בקרוב להתמסר לכתיבת ספר בנושא עבודת הדוקטורט. "הלוואי והספר יראה אור במהרה כראוי לו. אני בטוחה שהוא יסייע לאנשים רבים לעצב את רגשותיהם ותחושותיהם במילים ולתת להם שם", כך כתבה לי חולה בפיברומיאלגיה אשר קראה את העבודה.

 

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועזהדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מישהו יכול להחליף אותי?

מאת: מתן שחק

רוברט היינליין, מסופרי המדע הבדיוני היותר יצירתיים, הגדיר את המדע הבדיוני כ"השערה מציאותית על אירועים עתידיים אפשריים, המבוססת בצורה מוצקה על ידע והכרה של העולם האמיתי, עבר והווה, ותוך הבנה של הטבע וחשיבות השיטה המדעית"1. על פי הגדרה זו יש הרבה מן המשותף בין כמה מהסוציולוגים הקלאסיים ובין כמה סופרי ובמאי מדע בדיוני מפורסמים – שתי האסכולות מנסות לומר משהו על ההשלכות העתידיות של מגמות טכנולוגיות וחברתיות קיימות, ומתוך כך, להיטיב להבין את המציאות החברתית העכשווית. להבדיל, המדע הבדיוני אינו נזקק לבחינה מדוקדקת של המציאות לאור כללי פרוטוקול ברורים, אלא מצייר ביד חופשית עתיד אפשרי בו מוקצנים היבטים מסוימים של המציאות החברתית העכשווית, ובכך מאיר מגמות קיימות באור חדש ולעיתים ביקורתי.

קרא עוד

המד"ב כז'אנר ספרותי וקולנועי משחק עם שני מרכיבים יסודיים: התפתחות טכנולוגית ושינויים חברתיים ותרבותיים הכרוכים זה בזה. הז'אנר מציג את האפשרויות והסכנות הטמונות בהתפתחות טכנולוגית והשפעתן על צורת החיים האנושית העתידית. יצירות מד"ב מציגות בדרך כלל שילוב מסוים בין שתי "משפחות" של  תחושות ועמדות כלפי העתיד: תקוות ושאיפות לחידוש, קדמה, התפתחות ושיפור מתמיד של תנאי החיים האנושיים, ולצידן חשש ופחד מהידרדרות, נפילה, אבדן, מלחמות אפוקליפטיות וחורבן טוטאלי

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "המחליפים", המבוסס על הקומיקס של רוברט ונדיטי משנת 2005. הסרט, בכיכובו של ברוס ויליס, מאמץ עלילה שונה מזו של ונדיטי אך מתבסס על הרעיון המרכזי של הקומיקס: מחקרים בנוירולוגיה ורפואה בשילוב עם טכנולוגיות מתקדמות החלו לפתח פתרונות לנכים ולבעלי מום המאפשרים להם להזיז גפיים מלאכותיות באמצעות פקודות המוח. ההיברידיות בין אדם למכונה קורמת עור וגידים, ובמהרה קיימת הטכנולוגיה לייצר "מחליפים" לבני האדם – רובוטים בעלי מראה אנושי (המעוצב על ידי הקונה על פי מה שמאפשר לו כיסו) הנשלטים על ידי תודעת בעליהם ופועלים במקומם בחיי היומיום – עבודה, בילויים, סידורים, נסיעות וטיולים. רוב האוכלוסייה מאמצת טכנולוגיות אלה ומשלבת את "המחליפים" בשגרת חייהם, ובכך חיים בנוחות, ללא מאמץ וסיכון מאחר והאדם האמיתי נשאר בביתו. אך ישנם מתנגדים לטרנד החדש: מיעוטים פזורים מקימים שמורות של בני אדם החיים על טוהר העבודה, השיתופיות והדלות שמביאים עימם חיים ללא רובוטים. על רקע זה מתפתחת עלילה בלשית-משטרתית בה ברוס ויליס בדמות השוטר מנסה לפענח מקרה רצח – דבר שהפך נדיר כשלעצמו – בו ה"מפעיל" מת כתוצאה מפגיעה ב"מחליף" שלו.

הרעיון משלב שתי מגמות חברתיות-טכנולוגיות קימות: א. מרכזיותם ההולכת וגוברת של אמצעי תקשורת אינטראקטיבית מסוגים ומינים שונים כמדיומים דרכם מתנהלת האינטראקציה החברתית (טלפון סלולארי, אימייל, צ'אט, קהילות וירטואליות וכו') ויצירתו של עצמי וירטואלי המתפקד בעולמות אלה. ב. התרחבות ההגדרה של העצמי לאובייקטים מסוימים המזוהים איתו. על כל תקופה או צורה חברתית ניתן לשאול מה נכלל בהגדרת הזהות או העצמי של האדם מבחינת אובייקטים חומריים (או ארטיפקטים), למן האדם הקדמון על חגורות העור שלו, ועד האדם המודרני המגדיר עצמו באמצעות מותגים וגאדג'טים אלקטרוניים.

בחברה מערבית צרכנית האדם מגדיר ומבטא את עצמו באמצעות פעולות צרכניות רבות ומגוונות. חלקן פונה לעיצובו האסתטי (למשל תעשיית הקוסמטיקה, האופנה והרפואה הפלסטית) חלקן פונה לעיצובו הרגשי (ספרי עצות, פסיכותרפיה מסוגים שונים, סדנאות למודעות עצמית) וחלקן פונה לסיפוק ריגושים ויצירת אתגרים (למשל קולנוע, חיי לילה וספורט אתגרי). שילוב של מגמות אלה עם יכולת טכנולוגית להגשמת העצמי הוירטואלי – במובן של הפיכתו לגוף, ליישות בעלת נוכחות פיזית וקיום חברתי אובייקטיבי ונפרד – הם הבסיס למציאות הבדיונית שמציג הסרט.

מציאות כזו מעלה מספר שאלות מעניינות: איזו מין מציאות חברתית היא זו? איזה מין עצמי מתקיים בתוכה? כיצד בוחרים אנשים לעצב את ה"מחליף" שלהם? אילו יחסים חברתיים מתקיימים בחברה בה כל האינטראקציות מתקיימות דרך מדיום טכנולוגי? כיצד מתנהלים בני אדם עם השניות העקרונית הזו בעצמיותם ובזו של אחרים?

ברצוני להתמקד בשתי נקודות מרכזיות העולות מהמציאות הבדיונית בסרט: גילוי, עיצוב והצגת העצמי האותנטי כפרויקט של העצמי, והשימוש באובייקטים ודימויים מהתרבות הצרכנית במימוש הפרויקט, אותם בורר לו הפרט על פי אתיקה של בחירה צרכנית2.

הסרט מראה כיצד התפתחותה של טכנולוגיה אסתטית מאפשרת לאדם לעצב את גופו והופעתו על פי בחירתו האישית וללא מגבלות פיזיות. פעולה זו של יצירת החזות והיכולות הפיזיות של ה"מחליף" מתרחשת, כמובן, כחלק משוק כלכלי של "מחליפים" בו ישנו מגוון רחב והירארכיה של מחירים, איכויות, ביצועים ותכונות. מבלי להיכנס לסוגיית ההון התרבותי ואופן חלוקתו על פי מראה פיזי, משיכה אסתטית, או מעמד, אפשר לראות איך האדם הופך את עצמו לאובייקט צריכה, מתוך שאיפה לעיצוב עצמי אותנטי ומימושו, המגיעה לשיאה בכך שהוא בוחר ומעצב עצמו כאובייקט חברתי-כלכלי.

אך החיים לעולם אינם כה פשוטים: הרעיונות התרבותיים והפרקטיקות החברתיות המשמשים למימוש העצמי אינם תמיד מתאימים אלה לאלה. מראשיתו מוגדר הפרט כאותנטי על פי התאמת ביטויו החיצוני עם מהותו הפנימית וה"אמת האישית" שלו, אך ההבנה כי כל אחד ממציא את העצמי  ה"אותנטי" שלו, והפער בין האדם הממשי (שאינו נוכח באינטראקציה) לייצוגו הפיזי והחברתי  הלובש ייצוגים נפוצים ושבלוניים של "יחודיות" מהתרבות הצרכנית, יוצרים ציניות וחוסר אמון בבסיס האינטראקציה. שליטתו המופרזת של האדם על הופעתו ויכולתו לנהל רושם באופן מחושב שוברים את "קדושת האינטראקציה" ומציבים את השותפים לה בחוסר אפשרות לפרש את המתרחש על פי הפערים בין מסרים נשלטים ללא נשלטים3.

למרות רקע בדיוני עשיר זה, והסוגיות החברתיות והמוסריות שהוא מעלה, עלילת הסרט די סטנדרטית ומזכירה לנו כי גם היא חלק מתעשיית הדימויים באופן זה או אחר. מוקד העלילה הוא מותחן בלשי-משטרתי די פשוט, שבסופו מנצחים הטובים, ודי לי באמירה זו על מנת לא להרוס את הצפייה בסרט.

המציאות הטכנולוגית והחברתית שלנו כיום אינה מאפשרת את ה- Happy Ending ההוליוודי, המעדיף רומנטיקה אוטופית על בחינה אמיתית של בעיות חברתיות נוקבות. עם זאת, המדיום הקולנועי הצליח להמחיש כמה מגמות חברתיות מרכזיות במציאות חיינו, ולהדגישן על ידי הגזמה ומשיכתן לקצה. על כן אפשר להודות לסרט על הערותיו המפוכחות מצד אחד ולהבין את נטייתו לפשטנות וסיפוק אופטימיות לריצוי הקהל. גם הוא, אחרי הכל, מוצר צרכני.

 

1Heinlein, Robert A. (1959),"Science Fiction: Its Nature, Faults and Virtues", in The Science Fiction Novel: Imagination and Social Criticism, University of Chicago: Advent Publishers.

2כלומר, הפעלת שיקול דעת בפעולת הבחירה, והנחייתה על פי עקרון התאמתו לאינטרס האישי ויעילותה בהשגתו. מה שנקרא בפי ובר 'רציונאליות אינסטרומנטאלית', או בפי אחרים 'עקרון השוק'.

3 גופמן,ארוינג הצגת העצמי בחיי היומיום, הקדמה. וכן ראו על השלכות האינטראקציה המקוונת או הוירטואלית על הצגת העצמי וניהול הרושם אצל אילוז, "רשתות רומנטיות", בתוך אינטימיות קרה.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ספרים, רבותי! ספרים? על חשיבותה של הספרות היפה למחקר

מאת: טניה מץ

במסגרת לימודיי בחוג השני שלי, שמעתי לא אחת את ההמלצה לשלב דיסציפלינה זו או אחרת עם לימודי מזרח אסיה. לעומת זאת, במושא לימודי העיקרי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה קשה לומר שההמלצה להעשיר את ה"רוח" עולה לעתים קרובות מדי.

קרא עוד

רבים מן ההוגים הסוציולוגיים החשובים, מן האבות דרך הבנים וכן הלאה אימצו לעצמם השקפת עולם אינטר-דיסציפלינארית. אלו לא הסתפקו בסוציולוגיה או באנתרופולוגיה כשלעצמה, אלא חבשו בנוסף כובעים נוספים: פילוסופיים, פסיכולוגיים ועוד כהנה וכהנה. מה שפותח את הטיעון שלי כי בקיאות בתחומים מגוונים היא רלוונטית לתחום. קריאת ספרות יפה היא קרש קפיצה טוב בעיני להרחבת אופקים זו, ומכאן שזוהי פעילות רצויה לכל סוציולוג באשר הוא.

לתחושתי, אין מספיק עידוד במהלך לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כפי שאני חווה אותם בשנתיים וחצי האחרונות, להרחיב את היריעה מעבר לחומרי הסילבוס. אדייק ואומר, לחפש חומר תיאורטי בנושאים הנלמדים, להרחיב ולקרוא מכתביהם של אותם הוגים הנלמדים או חבריהם לאסכולה זו או אחרת, היא דווקא פעילות המתקבלת בברכה. אך, לטעמי, הרחבה זו כלל אינה מספיקה.

בתור מי שרואים עצמם כחוקרי תרבות וחברה, מושגים הקשורים אחד לשני בעבותות, ייתכן כי אנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לשדה הספרותי. בתוך כך הספרות היפה, שירה, והייתי אף מרחיבה ואומרת אומנות ככלל. אולם במאמר זה אתמקד בספרות.

הספרות היא במידה מסוימת מעין שופר תרבותי, המשקף במידה לא מבוטלת את רוח התקופה והתרבות של בני החברה שבקרבתה היא נכתבת. אף אם אינה נצרכת במידה שהיינו רוצים, בתור חוקרים עלינו לראות מוצרים תרבותיים אלה כאותה תצפית משתתפת, ראיון עומק או שאלון: ככלי מתודולוגי נוסף לבחינת התרבות או החברה שהיא מושא מחקרינו. המילה הכתובה נושאת על גבה משקל היסטורי ומשמעויות רבות.

מחד, כמו שטענתי, אותה ספרות לא-אקדמית, יכולה לשמשנו ככלי, כחלק ממצבור הראיות שלנו. מאידך, ואף חשוב מכך, היא יכולה להעשיר את עולמנו הפנימי. על-ידי כך שאנו עצמנו נהיה צרכני ספרות זו (וכאן נוכל להתפלמס על איזה ז'אנר ספרותי הוא מעשיר יותר ואיזה פחות), נוכל לתרום לעולמנו המחקרי. אדגיש ואומר, כי אין בכך כדי לגרוע מן החשיבות המכרעת של הידע התיאורטי הנרחב, הבקיאות בהגותם של סוציולוגים ואנתרופולוגים כאלה ואחרים. כל זה יתווסף להון התרבותי שלנו, איתו נוכל להעשיר את פועלנו האקדמי והאנושי כאחד. הדבר ישמש להשבחת האופן בו נוכל לפרש תיאוריות, את הזוויות שנוכל להציע לשדה המחקרי שלנו, את זכוכיות הקלידוסקופ הצבעוני שלנו שדרכו הביקורתיות המחקרית שלנו בוחנת את העולם.

מקובל למדי כי ספרות בכוחה להעשיר את השפה, עולם המושגים והדימויים. בחוויה האישית שלי כתולעת ספרים, אני תרה אחר אותם ספרים שבהם רעיונות המפתיעים אותי. אודה על האמת, שבסיפורת לעתים מדובר בקונספציות שהן דמיוניות לחלוטין או מיסטיות, אך לטעמי הקשר למציאות אינו חשוב כלל. עצם ההיתקלות ברעיון חדש שטרם הגיתי אותו בכוחות עצמי מניע את גלגלי המחשבה כך שהם מפיקים תוצרי לוואי בתחומים שאולי לא נוכל לשים עליהם את האצבע מייד, או לחבר ביניהם בקשר לינארי. עושר פנימי, הוא שאמרתי, תורם לעושר רעיוני, התורם לעושר מחקרי וכן הלאה. ככל שנהיה אנשים "עשירים" תרבותית יותר, כך נוכל לתרום לתרבות יותר בחזרה.

בעוד חוקרים מסוימים אכן נעזרים בספרות יפה כשדה מחקרי או אף משתמשים בספרות יפה בנושא המחקר שלהם כחומר ביבליוגרפי לגיטימי, לא זו כוונתי העיקרית. השורה התחתונה שלי היא שהקריאה של ספרות יפה מעשירה בפני עצמה, וכתוצאת "לוואי" יש לה יכולת להשפיע גם על מבט מחקרי.

היטב אני מבינה את המועקה המסוימת הנוצרת אצל הבאים בשערי האקדמיה עודם כורעים תחת נטל קריאת ה"חובה", בעוד שרחוק כנראה המקרה בו כל פריט בכל סילבוס הוא משאת הקריאה הפרטית שלנו. לעתים סגנונות כתיבה של הוגים סוציולוגיים (באופן אירוני, במיוחד אלה המושפעים מאסכולות פילוסופיות) יכולים להיות לא קלים לצליחה. לכן אין ספק כי חווית הקריאה, שבחיי היומיום יכולה לשמש אף סוג של אסקפיזם, במסגרת האקדמיה מקבלת קונוטציות מכבידות. על אף זאת, אני קוראת לכולנו לקרוא. בתור תלמידים, מורים וסוציולוגים מוסמכים, אנו חייבים להכיר בהון התרבותי הגלום בפעילות זו ובחשיבותה. חובה עלינו לקרוא, ומה שרחוק יותר מן הז'אנר האקדמי כן ייטב! רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרות ישראלית, ספרות לועזית, ישנה או חדשה, הכל כשר למטרה זו.   

 

טניה מץ הינה סטודנטית שנה שלישית בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.   

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר הדס וייס || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר הדס וויס

שלום לכולם – אני חדשה בקמפוס. הקיץ סיימתי דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, ואני שמחה להצטרף למחלקה בתור פוסט-דוקטורנטית לאחר שנים ארוכות בגולה. גם האוניברסיטה העברית חדשה לי – את התואר הראשון והשני עשיתי באוניברסיטת תל-אביב דווקא, ובמדעי הרוח. לאנתרופולוגיה התוודעתי באוניברסיטת שיקגו, שם ביליתי שנים ארוכות ומאושרות שהפכו אותי ממהגגת אבסטרקטית שמרגישה הכי נוח בספריה, לאמפיריציסטית ביקורתית, כלומר, למי שלמדה לעגן עבודת שדה בתיאוריה ביקורתית ולהפך.

קרא עוד

בעבודת הדוקטורט שלי יצאתי לחקור את ההתנחלויות, מתוך מטרה להבין את מה שקורה בהן מבחינה מעשית ורעיונית כתולדה של תהליכים חברתיים גלובליים הנעוצים בקפיטליזם בכלל ובנאוליברליזם בפרט. מעבודת השדה שלי באריאל (חצי שנה) ובבית אל (עוד חצי) למדתי על תפישותיהם ונטיותיהם של מתנחלים מן השורה, שפוסחים עליהם בדרך כלל בשיח הציבורי לטובת נציגים צבעוניים יותר. ניתחתי אידיאולוגיות מוצהרות ומשתמעות כדי לאפיין את האופנים שבהן הן יוצרות הזדהות עם פונקציות חברתיות ומפריטות את הסטייה מהן, כשהמרחב המשמש להן מסגרת מתחלף בין השוק לבין מוסדות תוצרת-בית המספקים משאבים חילופיים. המסקנות קושרות מימדים נורמטיביים של ההתנחלויות עם מימדים חומריים בהתבסס על ניתוח הדרכים שבהן מתנחלים מתגייסים למען מהלכים הנמצאים מחוץ לשליטתם ואף לרצונם.

אחת ממסקנות הדיסרטציה היתה שאי-אפשר להבין תופעות פוליטיות במנותק מראייה כלכלית-חברתית כוללת. אך בבואי להציג פרקים נבחרים מהדוקטורט בפורומים כאלה ואחרים נוכחתי שבכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, זו דרישה גדולה מדי, וכולם רוצים לדבר רק על פוליטיקה במובן הצר של המילה. עמדת ההתגוננות שנכפתה עלי, כמו גם הרצון שלי לצאת באמירה רחבה ושאפתנית יותר, עודדו אותי להרחיב את היריעה, וכעת אני חוקרת תופעות הקשורות לחברה האזרחית ולמקומה בין השוק למדינה בירושלים (למשל בפעילות של המגזר השלישי במגזרים שונים). אני מקווה שהמסקנות ממחקר זה – הנמצא עדיין בחיתוליו – ישתלבו עם אלו של מחקר הדוקטורט שלי לכדי תיאוריה כוללת על יחסי הגומלין בין החברתי לנורמטיבי בעידן הנאוליברלי. הכותרת הזמנית של מחקר הפוסט-דוקטורט שלי היא "ערך וערכים (value and values) בירושלים ובגדה המערבית", והיא מסמנת בין היתר דיאלוג שאני מנהלת עם האנתרופולוגיה של ערך, הצועדת על קו התפר בין אתנוגרפיה למסורת המרקסיסטית.

אני נמצאת בקמפוס מדי יום שני, מסתובבת בירושלים בשאר ימות השבוע, ותמיד שמחה לסמול-טוק או לסתם פגישה עם חוקרים וחוקרות בהוויה ובשאיפה. אפשר לתפוס אותי באימייל hadasw@uchicago.edu  ולתאם.

 

 

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועזהדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לוי-שטראוס ברמת השרון

מאת: פרופ' תמר אלאור

איפה שהוא בשנה הראשונה ללימודי המוסמך שלי באוניברסיטת תל אביב, נפגשתי עם ק.לוי-שטראוס, פגישה אישית. בסמינר שאינני זוכרת את חופתו ביקש המורה ד"ר סשה ויטמן מכל אחד מאתנו לבחור הוגה מסוים ולתת עליו רפרט. משום מה בחרתי בלוי-שטראוס. סשה המליץ לי לקרוא את ספרו דק הגזרה של סר אדמונד ליץ' על לוי-שטראוס במקביל לשניים שלושה טקסטים מקוריים שלו. הספר של ליץ', הוא אמר לי, מבוסס על הרצאות שנתן בתוכנית רדיו של הבי.בי.סי ש"האוניברסיטה המשודרת" של גל"ץ עשויה בתבניתה. ליץ' הציל אותי. בכתיבה אנגלוסקסית נהירה, הורה לי את הדרך אל נבכי התחביר הצרפתי.

קרא עוד

ציירתי לעצמי מתחים בינאריים ומשולשים כדי להבין את הסטרוקטורות הבסיסיות של לוי-שטראוס ושקעתי לתוך שרטוטים בלתי אפשריים המסמנים ומסמלים יחסי אנוש. יכולתי להרגיש שלוי-שטראוס מפרק את המהלך הליניארי-אבולוציוני, מבקר את עליונות הקדמה מבלי לכפור בה, וחותר פנימה לאן שהוא, מעבר לחברתי. בתל אביב הזהירו תמיד מ"רדוקציות" למבני עומק שמהם נובע החברתי, אלה לא היו פופולאריים. הלכתי בזהירות.

איפה שהוא בתוך המסה של ליץ' הופיע (אם זכרוני אינו מטעה אותי) הסבר שחיבר את המפעל הסמיוטי והסטרוקטוראלי  של לוי-שטראוס אל הלא מודע (לאו דווקא  במובן הפרוידיאני – אלא בפשט של "לא  מכוון"). דובר שם על דלתוניזם, על עיוורון צבעים חלקי שבו אדם שאינו מבחין בצבע האדום לא יוכל להבחין גם בירוק, וזאת משום שאלה צבעים הופכיים מבחינה פיגמנטאלית. מכאן נגזר שהמוח האנושי אינו יכול לתפוס תופעה אם לא הבין בעת ובעונה אחת את התופעה ההופכית לה. כלומר, המוח האנושי הינו מכונה הפועלת באופן בינארי כמו המחשב. או שמא המחשב פועל באופן בינארי כמו מוח האדם. לפיכך, אל מול קשת הצבעים המתגוונת מפיגמנט לפיגמנט בזרימה, מפעיל המתבונן האנושי פילוחים בינאריים המייצרים לו זוגות של הפכים. אין פלא איפה שהסימנים ירוק ואדום נבחרו לסמל תופעות הופכיות.

בנבדל מן המחשב, וכאן העניין, האדם מודע למגבלה המכאנית שלו, כלומר לעובדה ש"העולם איננו שחור לבן". הידיעה הרפלקטיבית הזו, שאני רואה את העולם באופן מוגבל, היא התשתית לפעולה התרבותית. האחרונה מבקשת לפצות ולהשלים על המגבלה ועם זאת לייצר מחדש את התבנית (הסטרוקטורה) המלאכותית של ובתוך עולם התופעות. הייתה לי הרגשה שהבנתי משהו. מסוג הרגעים הנדירים לתלמידה צעירה היושבת לבדה מול טקסט.

את הרפרטים העברנו בדירה הקטנה של סשה ברמת השרון. הוא עלה אז עם משפחתו מארצות הברית והביא ניחוחות אחרים. הצטופפנו בסלון. בעברית של עולה חדש ובמבטא צרפתי, פתח  את הדלת ללוי-שטראוס, טייל איתנו בעקבותיו, מבלגיה לסורבון, לברזיל, לארצות הברית וחזרה לפריס. בדרך נצרבה בזכרוני פרפרזה שעשה מתוך "תוגת הטרופיקה":

לוי שטראוס אמר שכבר בחודש הראשון הבין הכל על מושאי מחקרו. אולם ככל שהזמן חלף התקעקעה הבנתו והכיר בכך שבעצם "לא הבין מאומה". בתום שנת השהות ולאחר שהחל בפענוח החומר, גילה שחזר בעצם אל התובנות של החודש הראשון. "האם זה אומר שאפשר לעשות עבודת שדה בת חודש?" רצינו לדעת. "אפשר," אמר סשה, "אבל צריך שנה שלמה כדי להיות בטוחים שהיא עומדת".

אחרי שנפרדנו ברמת השרון, לא חזרתי אליו לאורך תקופה ארוכה. אל העבודה הסטרוקטוראלית שבתי מאוחר יותר דרך המקרא והמחשבה הפמיניסטית ושוב בעזרת  תיווך  אנגלוסקסי. הפעם היו אלה האנתרופולוגיות  מרי דאגלס ושרי אורטנר, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

פרופסור תמר אלאור היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי העניין שלה הם: אוריינות, מגדר, דת ועוד.

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר מיכל פגיס || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר מיכל פגיס

מהם התהליכים המיקרו-סוציולוגים שמשתתפים בהבניית העצמי? כיצד חוויה סובייקטיבית מקבלת משמעות  ומהו המקום של הגוף, תחושות ורגשות בתהליך זה? אלו השאלות אשר מנחות את עבודתי האקדמאית המתמקדת בחקר טכניקות של שינוי, פיתוח ושיפור עצמי. טכניקות אלו, אשר הפכו מאד פופולאריות בתרבות הישראלית בשנים האחרונות, מהוות כר פורה לחקר שאלות קלאסיות בתחום ההבניה של העצמי ושל הסובייקטיביות.

קרא עוד

עבודת הדוקטוט שלי התבססה על מחקר אתנוגראפי בקרב מתרגלי מדיטציית ויפאסאנה, מדיטציה בודהיסטית אשר מתורגלת בישראל בקורסים של עשרה ימי שתיקה. דרך מחקר אתנוגראפי זה בניתי מסגרת תיאורטית אשר נותנת לגוף ולתחושות פיזיות מקום בתהליך הרפלקסיה העצמית, וכך מאזנת את התפיסה הרווחת בספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית הרואה רפלקסיה עצמית כתהליך סימבולי ומילולי.

המחקר העכשווי שלי עוסק בתרבות האימון האישי (קואצ'ינג) בישראל. בפרויקט זה אני עוקבת אחר הניסיון של ישראלים ממעמד בינוני-גבוה לבנות את עצמם ואת עתידם באופן מכוון ומחושב בעזרתו של מאמן. את המאמרים שלי ניתן למצוא בכתבי-העת Ethnography ו-Social Psychology Quarterly ואני כרגע כותבת ספר על מדיטציית ויפאסאנה והמיקרו-סוציולוגיה של החוויה.

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

פחות או יותר: דיווח מפגישת העיירה הנידחת

מאת: שי דרומי

ביום חמישי (26.6) התכנסה המחלקה בפעם השלישית לטאון מיטינג (Town Meeting). הטאון מיטינג הוא מוסד שהתפתח בעיירות אמריקאיות קטנות, והפגיש בין נבחרי ציבור, פקידי ממשל ואזרחים, באופן שאיפשר דיון פומבי בסוגיות הטורדות את שלוות העיירה. המטרה הכללית, השזורה במטרתו המסויימת של כל מפגש שכזה, היא קיומו של ערוץ תקשורת פתוח בין הדרגים השונים במחלקה והצהרה פומבית על הנכונות לקיים תקשורת שכזו. למרבה הצער, כמות הנוכחים במפגש האחרון הצטמצמה, מכחמישים משתתפים במפגש הראשון, ביוני אשתקד, לכעשרים במפגש הנוכחי. ההרכב המצומצם איפשר, עם זאת, למשתתפים לנוע ממקומה הטבעי והגלוי ברחבת הלובי, אל עבר חדר הסמינרים הממוזג.

הסוגיה שעמדה בלב המפגש האחרון בוערת ורלוונטית לא רק עבור הסגל, אלא גם עבור רוב הסטודנטים, ובמיוחד אלו המעוניינים להמשיך את לימודיהם במחלקה בתארים המתקדמים. נכחו בו ראש המחלקה, כשבעה מרצים, רכזת המחלקה, רוי קמא, וכעשרה סטודנטים.

קרא עוד

 

אין לי כסף

מצבה התקציבי של המחלקה התדרדר, כך הוצג, באופן משמעותי בשנים האחרונות. הקרנות העומדות לרשות המחלקה – קרן שיין וקרן גינזבורג – נפגעו גם הן באופן חריף. משמעות הדבר היא הפחתה משמעותית בכל היבטי הפעילות המחלקתיים: פחות תרגולים, פחות קורסים, פחות עמיתי הוראה (מרצים מן החוץ), פחות סיוע לתלמידים המתקדמים, פחות תקציבי מחקר ופחות מינויים.

לאור התמונה העגומה הזו, הוגדר היעד העיקרי לשנים הקרובות כגיוס תקציבים מגורמים חיצוניים המציעים מימון. בין הגורמים כאלו הפועלים בארץ, כדוגמת הקרן הלאומית למדע, והן מחוץ לארץ, דוגמת קרנות האיחוד האירופי. מרצים במחלקה אשר מגייסים תקציבי מחקר ממקורות חיצוניים יוכלו להשתמש בהם על מנת לסייע למונחים שלהם, ובכך לפתור חלקית את הבעיה הנובעת מנדירות המלגות האוניברסיטאיות. כיום, כך נטען, לא כל המרצים מגייסים תקציבים למטרה זו, ולכן הכוונה היא למקסם את גיוס הכספים במחלקה על מנת לסייע לכמות מירבית של סטודנטים.

 

טאון מייטינג באוקספורד

הסטודנטים עצמם יזכו לעידוד של המחלקה לפנות בעצמם לגורמים חיצוניים לשם קבלת מימון, או לפנות למנחיהם בניסיון ליזום פניה משותפת לקרנות חיצוניות. חשוב לציין היבט בעייתי של נוהג זה - כאשר מנחה פונה בשם מונחה לקרן חיצונית, המחקר, בסופו של דבר, יופיע על שם המנחה ברישומי הקרן והאוניברסיטה, גם אם בוצע בשלמותו על ידי הסטודנט. היות שכך הצהירו מספר מרצים שיעדיפו לסייע לסטודנטים להשיג בעצמם תקציבים באופן אשר יבטיח את שמו של מבצע המחקר על תקציב המחקר.

 

פנים חדשות

למרות הצמצום בהיצע הקורסים, יצטרפו למחלקה שני אנשי סגל חדשים בשנה הבאה, ד"ר נביל חטאב וד"ר ג'ושוע גצקו. ד"ר חטאב הוא בעל דוקטורט מהאוניברסיטה העברית וחוזר למחלקה בתור מרצה מאוניברסיטת בריסטול. תחומי העניין שלו הם אי-שוויון חברתי-כלכלי והדרה, והוא עוסק בעיקר בניתוח כמותני. ד"ר גצקו הוא בעל דוקטורט מפרינסטון. הוא עובר למחלקה מאוניברסיטת אריזונה ותחומי העניין העיקריים שלו הם סוציולוגיה תרבותית ופוליטית, מדיניות חברתית, סוציולוגיה של הידע, אי שוויון וסוציולוגיה של בריאות הנפש. שני מינויים אלו אמורים להעשיר את היצע הקורסים, ומתוזמנים היטב אל מול העובדה שחברי סגל לא מעטים ישהו בשבתון בשנה הבאה: ורד ויניצקי סרוסי, יורם בילו, עזיזה כזום, זלי גורביץ' גיא סטקלוב ומיכאל שלו (בסמסטר הראשון).

 

מ"א נשתנה

תוכנית הלימודים לתואר שני (MA) עומדת בפני שני שינויים משמעותיים, אשר יכנסו לתוקפם החל משנת הלימודים הבאה. שינוי אחד הוא רפורמה, במסגרתה צומצמה כמות נקודות הזכות הנדרשות לקבלת התואר, בדומה למה שנעשה כבר באוניברסיטאות אחרות בארץ. מספר נקודות הזכות הנדרשות לכותבי התיזה יהיה 34 (במקום 40), ומספר נקודות הזכות במסלול הלא מחקרי יעמוד על 40 (במקום 52). שינוי זה יחול על סטודנטים המסיימים את לימודיהם החל מיולי 2010. שינוי נוסף הוא ריכוז הלימודים בתוכנית הלימודים לתואר השני בימים שני וחמישי, במטרה להקל על הסטודנטים אשר מועסקים במסגרות נוספות או שאינם מתגוררים בירושלים. ההצעה שהועלתה, לבחון מחדש את היקף עבודות התיזה, ולהמיר את התיזה במתכונתה הנוכחית לפורמט של מאמר בר פרסום, תיבחן בהמשך.

בשנה הבאה, כך דווח במפגש, תיבחן מחדש תוכנית הלימודים לתואר הראשון ויתכן שתעבור גם היא רפורמה. אפשרות שהועלתה היא הזמנתם של מרצים אורחים להעברת קורס אינטנסיבי של כשבועיים, אשר יזכה את הסטודנטים בנקודת זכות אחת, כפי שכבר קורה בפקולטה למשפטים. התוכנית המואצת לתואר השני, זו המאפשרת למסיימי שנה א' בהצטיינות לעבור למסלול ישיר ולסיים את התואר הראשון והשני תוך ארבע שנים, מציינת בימים אלו את סיומה של שנתה הראשונה. התוכנית כוללת עשרה סטודנטים, אך לאור הצלחתה תישקל הרחבת כמות הסטודנטים באמצעות הגמשת תנאי הקבלה.

התקציב ירד, היצע הקורסים פחת, וחלק מן המרצים הקבועים יהיו בשבתון בשנה הבאה. למרות הקיצוצים והקשיים הללו, תחל השנה הבאה כאשר יעדיה של המחלקה ברורים. חלק מתחומי האחריות הנוגעים לתקציב הועברו לא רק אל המרצים אלא גם אל הסטודנטים. קיום הטאון מיטינג הוא חלק מההתמודדות המחלקתית המשותפת עם הקשיים, ויתכן שיוכל לשמש השראה למסגרות משותפות עתידיות נוספות.

 

 שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

פסיכולוג בלא נחת – לקראת פרישיתו של פרופ' יורם בילו

מאת: לירון שני

פרופסור יורם בילו הוא מבכירי האנתרופולוגים במחלקה ובארץ, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה. כמו כן, הוא מכהן כיום גם כראש הרשות לתמידי מחקר. בראיון שנערך לקראת פרישתו הוא מספר על הקריירה ועל המחקר, על השינויים הנדרשים, לדעתו, ברשות לתלמידי מחקר, על המכון ללימודים מתקדמים ועל דאגותיו ותובנותיו בנוגע לעתיד המחלקה והאנתרופולוגיה בארץ.

קרא עוד

הראיון נערך במכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם, משכנו של בילו בשנה האחרונה. המכון משמש אכסנייה לקבוצות חוקרים מדיסציפלינות שונות סביב נושא תמתי משותף, "מעין מגדל שן בתוך מגדל השן" כהגדרתו. הקבוצה אליה משתייך בילו עוסקת בסוציולוגיה של המיסטיקה, עם התייחסות לעידן החדש. בין חברי קבוצתו נמנים יוזמי הקבוצה, פרופ' פיליפ וקסלר מבית הספר לחינוך ופרופ' יוני גארב ממחשבת ישראל. בתאריכים 14-15.7 מתוכנן כנס הסיום של הפרויקט  ולאחר מכן אולי גם תוציא הקבוצה ספר הסוקר את עבודתה. "זאת פריבילגיה עצומה שנותנים לי לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, חבל שהאפשרות הזו הגיעה אלי די מאוחר, כשאני כבר עובד יותר לאט", צוחק בילו.

למרות שלפי ההסכם עם המכון היה בילו אמור להקדיש את כל זמנו למחקר, הוא ממשיך לכהן כראש הרשות לתלמידי מחקר, תפקיד שהוא ממלא בחמש השנים האחרונות ועומד לסיים בחודש הקרוב. הרשות היא היחידה המטפלת בכל תלמידי הדוקטורט באוניברסיטה. בילו משמש כראש הרשות, אך בפועל אחראי על המדעים העיוניים. לצידו מתנהלת מליאה של פרופסורים מממחלקות שונות המשמשים סמכות מקצועית בתחומם. עבודת הרשות מתבטאת בליווי הלימודים מאישור הקבלה דרך אישור הוועדה המלווה והצעת המחקר ועד אישור הדוקטורט. הרשות עוקבת אחרי דוחות הערכה של הבודקים ומחליטה אם העבודה מאושרת, אם נדרשים תיקונים או, במקרים חריגים בלבד, אם לפסול את העבודה. בילו: "כשהדוקטורט מסתיים, אנחנו קובעים את השופטים בעזרת המליאה. המדריך יכול להמליץ על רשימה אבל נשתדל לא לקחת את כל מי שהוא מציע. צריך להיזהר גם מזה".

 

וכאלה שהוא מבקש שלא ישפטו?

"את זה אנחנו מכבדים באופן מוחלט. הרבה פעמים יש כאן סיכסוכים אישים או מחלוקות תיאורטיות–פרדגמטיות. זה עשוי לחרוץ גורלות, צריך להיזהר מאד מאד. לדעתי, אחד הדברים שעשיתי יחסית טוב בתפקיד זה לפרק מוקשים, ויש פה המון. בתפקיד הזה צריך לדעת ללכת בין אנשים עם אגו ויוקרה גדולים, זה לא פשוט."

 

מהו סם החיים

למרות שהמערכת מתפקדת היטב לדעתו, בילו מאמין שהיא צריכה להשתנות. "המערכת בירושלים ריכוזית מאוד ויש תחושה שהמתכונת הנוכחית מיצתה את עצמה. לדעתי הגיע הזמן להקים בית ספר לתלמידי מחקר, כמו ברוב המקומות בארצות הברית".

 

למה הכוונה?

"יש לנסות למלא את החלל שקיים כיום בין הרשות לתלמיד עצמו. אומנם אנחנו שולטים באישור הצעת המחקר אבל לא בתכנים של העבודה ולא בקורסים שיש ללמוד בשבילה. למה שבפקולטות עצמן או אפילו ברמות המחלקות לא יוקם גוף שימלא את החלל הזה? ועדה לתלמידי מחקר שחבריה יהוו גם ועדות קבלה, יכוונו את תוכניות הלימודים לדוקטורט, יתאימו אותן לאנשים. לדעתי זה גם ייתן תחושה יותר קהילתית, זהות קולקטיבית משותפת לדוקטורנטים".

את ההצעה זו צריך, לדעתו של בילו, לגבות ביצירת קורסים יעודיים לדוקטורנטים שיעסקו במיומנות כתיבה, בשיטות מחקר, ובדגש על לימודי האנגלית, "סם החיים היום באקדמיה", לדבריו. הוא מצביע על התקדמות בכיוון הזה, כמו הקורסים היחודיים של מקבלי מלגות הנשיא, אך זה עדין לא מספיק לדעתו. "במדעי החברה, יזם פרופ' דוד לוי פאור, שהוא ממש 'כוח טבע', מודל של קבוצות לימוד - 'חברותא'  - שבו דוקטורנטים ממחלקות שונות נפגשים ולומדים יחד, זה הכיוון שאליו צריך ללכת" הוא מוסיף.

 

פסיכולוג בלא נחת  

את כל תאריו קיבל בילו באוניבריסטה העברית. "כמו הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך כשומר סף של מועדון שאתה עצמך לא היית מתקבל אליו. היום אני באופן עקרוני נגד קבלת אנשים שלמדו רק במוסד אחד, אלא אם יש פוסט-דוקטורט בחוץ שמרכך את זה, הפוסט הוא מאוד מרכזי היום".

הוא למד תואר ראשון בפסיכולוגיה ("כי זה היה מעשי ויוקרתי יותר") ובסוציולוגיה ("זה היה הרבה יותר מעניין"). לאחר שסיים תואר שני בפיסכולוגיה קלינית החל מסלול הכשרה ועבודה בטיפול פסיכואנליטי ועבד בבית חולים ובתחנת טיפול, אבל משהו היה חסר. "הרגשתי שאני לא נהנה. זה משהו שבא מהקרביים. קיבלתי פידבקים טובים על העבודה שלי אבל לא נהנתי. ראיתי גם שאני שונה מהחברים שלי. היו לי ספקות, היו אז תפיסות פסיכואנליטיות מאוד מאוד אדוקות, מאוד. התחלתי להבין שאני סובל בגלל שאני מתקשה להסביר את המציאות שסביבי בעזרת המושגים שלמדתי, ולמרות שלא היו לי אז את המושגים של הגישה ההבנייתית, הבנתי שמשהו חסר. בנקודת הזמן שבה הציעו לי לנהל את התחנה בה עבדתי הבנתי שזו פרשת הדרכים, אם אני לא עוזב עכשיו, אני ממשיך את הקריירה שלי בזה. אז בגיל  30 וקצת עשיתי את המעבר".

בילו, שכבר היה מורשה לעבוד כפסיכולוג קליני, החליט לחזור ללימודים ולעסוק בפסיכולוגיה מכיוון אחר. נושא הדוקטורט שלו היה: "פסיכיאטריה מסורתית בישראל : פניות של בני מושבים יוצאי מרוקו עם בעיות פסיכיאטריות וקשיי חיים לרבנים וחכמים". היה לו אומנם מנחה מפסיכולוגיה, אך המנחה המרכזי שלו היה אנתרופולוג צעיר שרק הגיע באותה תקופה מארה"ב למחלקה בירושלים, הרווי גולדברג.

 

איך הגעת דווקא לנושא הזה?

“לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, יותר ידעתי מה אני לא רוצה. העבודה בקליניקה העלתה בי שאלות שנגעו לצד התרבותי. הגיעו לתחנה ילדים ומשפחות שסיפרו שהם הלכו לרב אבו-חצירא והוא אמר להם לעשות ככה וככה. היה הגיון במה שהוא אמר להם, אומנם הגיון שונה ממה שאני הכרתי, אבל מאוד מעניין. הפגישה שאני תמיד אוהב לספר עליה, הייתה עם אבא של ילד בטיפול שסיפר לי שהוא חלם חלום, ואז אני כמובן נדרכתי, כי חלומות זה חומר גלם חשוב בפסיכותרפיה, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול לספר לי אותו כי הוא כבר סיפר ופתרו לו אותו, ואם אני אגיד לו משהו אחר אז לא יתקיים הפיתרון הקודם. הגעתי לאותו מפרש שהאבא סיפר עליו והוא הכניס אותי לעולם חדש. המאמר הראשון שכתבתי באנגלית נקרא זיגמונד פרויד ורבי יהודה,1 כי הוא פירש חלומות בצורה שמאוד דומה לצורה הפרוידיאנית עם תובנות מאוד מרשימות”.

“אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. דבר נוסף, בתור פסיכולוג קליני הייתי עורך מבחנים לילדים במושבים במטה יהודה ליד ירושלים. כך התוודעתי למושבי עולים ממרוקו והכרתי אנשים באופן לא פורמלי, הדוקטורט שלי הפך להיות אתנו-פסיכאטריה של יהודי מרוקו מתוך העניין הזה".

לאחר הדוקטורט יצא בילו לפוסט-דוקטורט אצלGeorge DeVos  באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה: "בברקלי רכשתי את השכלתי האנתרופולוגית כי שם למדתי קורסים במחלקה וגם בבית הספר לרפואה בסן פרנסיסקו, ומאז אני מגדיר את עצמי הרבה יותר כאנתרופולוג מאשר כפסיכולוג".

בילו חזר לארץ בתחילת שנות השמונים ולאכזבתו לא התקבל לביתו הקודם, האוניברסיטה העברית. הוא לימד שנתיים בבאר שבע, פירסם עוד כמה מאמרים ורק אז התקבל לירושלים. "הייתי בטוח שאני חוזר לפסיכולוגיה ופותח שם תחום חדש, של פסיכולוגיה תרבותית, אבל זה לא קרה" הוא נזכר, "גם אז, כמו היום, שחיתי נגד הזרם המרכזי בפסיכולוגיה במחלקה, שכבר אז היה מרוכז בניסויים במעבדות וכו'. למזלי בסוציולוגיה הציעו לי חצי משרה וקבלתי מינוי כפול. אך אל תשכח שאני גדלתי בפסיכולוגיה ולימדתי שם קורסי חובה עד לא מזמן".

תלמידי הפיסיכולוגיה וודאי מכירים את הביקוש הגדול והתחרות על מקומות בקורסים של בילו במחלקה לפסיכולוגיה. "תראה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל ברור לי שאחת הסיבות לביקוש היא שאני מציג קול אחר בפסיכולוגיה, קול שהולך ונעלם במחלקה הזו. הסטודנטים צמאים למה שאני ניסיתי לפתח, פסיכולגיה רחבה יותר, אך לא הצלחתי". הוא אומר.

בילו, ששימש כראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית וראש המחלקה לפסיכולוגיה, המשיך לחקור חלומות ואת יהדות מרוקו. הוא פירסם, בשיתוף אחרים ולבד, מאמרים וספרים רבים על הדת העממית ובעיקר על קדושים ועל שושביני הקדושים בארץ. ספרו "ללא מצרים: חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה" עסק במרפא אגדתי ממרוקו והשפעתו על מאמיניו בארץ, והספר "שושביני הקדושים" זכה בפרס בהט של אוניבריסיטת חיפה. הוא חקר את הדיבוק והשדים ביהדות, חלומות וקדושים, קידוש המרחב בישראל והראה את אי-תוקפם של מבחנים גרפולוגיים. במקביל, התמקד בחברה החרדית ובטקסים השונים המלווים אותה, במפגש בין מערכת בריאות הנפש והחברה החרדית ועוד. מחקרו הנוכחי נסוב על הדרכים בהם מנכיחים חברי הפלג המשיחי של חסידות חב"ד את הרבי מלובביץ' וכיצד הם מתמודדים עם הסתלקותו (?) של מי שסומן כמשיח.

 

איך הייתה המחלקה לסוציולוגיה כשהגעת אליה ?

"תראה, זאת הייתה מחלקה מגוונת. איזנשטדט עדיין היה הדמות המרכזית, אם כי בתקופתי פחות מרכזי ממה שציירו אותו. יש הרבה פולקלור במחלקה סביב זה, סביב "הסירוס" של הבנים שלו במונחים פסיכואנליטים, אבל אני הרגשתי מאוד נוח גם איתו וגם עם האחרים. האנתרופולוגיה רק החלה להתפתח אז, מעלי היו הרווי ודון (הנדלמן) שהגיעו כתגבור מחו"ל, ואורי אלמגור. אחרי הגיעו עוד אנתרופולוגים, שחלקם עשו עבודת שדה בחוץ, איל בן ארי, וחלקם בבית, דני רבינוביץ, תמי אלאור, מאירה וייס. הייתה תחושה של מחלקה פעילה. שמעתי סיפורים קצת נוסטלגיים על  פריחה מדהימה בתקופה ההיא, זה לא בדיוק היה כך. היינו הרבה, אבל זה לא שהאנתרופולוגים היו מאוד מלוכדים, כל אחד עבד לעצמו, פחות או יותר. היו רק מעט עבודות משותפות, היו מסעות מירון המפורסמים עם ויקטור טרנר וגירץ,3 אבל לא יותר מדי.

 

אתה חושש לעתיד האנתרופולוגיה בארץ?

"אני חושש לעתיד האקדמיה בכלל. הכול מצטמצם, והכול נראה במשבר עמוק. ברור שהאנתרופולוגיה בירושלים כמעט נעלמת ולא הצלחנו בגיוסים האחרונים, אבל עכשיו יש דור חדש של אנשים צעירים יחסית, מבית ומבחוץ ואני מקווה שהתחום יתאושש."

 

בשבחי ההשוואתיות

מה דעתך באופן כללי על האנתרופולוגיה בארץ?

"לא יודע. אין לי נקודת מבט ארכימדית שיכולה לתת לך סקירה ממצה של התחום. אני חושב שכל עוד יש תלמידים שהאנתרופולוגיה מלהיבה אותם, אז יש לאנתרופולגיה עתיד. אבל תראה, אני לא מת על אנתרופולוגיה פוסטקולוניאליסטית או הבטים מסוימיים של פוסט-מודרניזם. כלומר, אני אומנם עוסק בגישות פרשניות ונרטיבים, אבל משהו מהעוצמה של מודלים תיאורטים, של חיפוש אחר סדירויות ומבני עומק עדיין קיים אצלי. היום, המילה 'מבנה עומק' הפכה להיות מילה גסה כמעט, ומסתכלים בעיקר על הרעש והמיוחדות ולא על האוניברסלי. אז אני כן מפחד שהאנתרופולוגיה תהפך לפרובינציאלית. לא הייתי רוצה לוותר על ההשוואתיות, זאת נשמת אפה של האנתרופולגיה הקלאסית. הייתי עכשיו בבר-אילן, הצגתי את העבודה האחרונה שלי על הנכחת הרבי מלובביץ בחב"ד. הצגתי מודל שבנוי על פסיכולוגיה קוגניטיבית של צורת עיבוד המידע יחד עם ניטור והטייה קוגנטיבית. הייתי מאוד מרוצה שאני יכול להגיד שזה לא הזיה, הם לא משוגעים. זאת התנהגות רציונלית שאני יכול להסביר במונחים אוניברסליים של הנפש. במחקר, העשרתי את המודל  דרך הקונטקסט, דרך הפילוספיה והתרבות של חב"ד, אך עם שמירה על המוטיבים האוניברסליים שלו.

אחת החוקרות שם טענה שהדגש שלי לא צריך להיות על איך הם רואים את הרבי, כי הם רואים את הרבי, וזה דבר נתון. לדעתה, צריך לנתח את עולם החוויות שלהם, מעין היבט יותר פנומנולוגי, יותר עשיר. היא ואחרים רצו שאני אוותר על האוניברסליות כדי להדגיש את היחוד, את המשמעות של עולם החוויות שלהם. זה מעניין וחשוב,ולא צריך לוותר על זה כמובן, אבל יש בי עדין התנגדות לוותר על ההשוואה, על הכוח שיש במבנים האוניברסליים האלו. אלו תפיסות שהיום הולכות ונעלמות וזה חבל לי, אבל ברור שזה גם עניין דורי. למשל, גם בעבודה שעשיתי על 'החלאקה',2 היו אנשים שממש יצאו כנגדי על ההשואה שעשיתי לטקסים בפפואה - גינאה החדשה. אבל לדעתי זה הוסיף להבנה של הטקס. הרי ברור שיש ייחודיות בטקס 'החלאקה' עצמו, והשימוש שהתרבות הייחודית עושה איתו, אבל יש עוד תרבויות שעושות שימוש בשיער, וצריך להבין ולחקור את זה גם במבט השוואתי".

 

מה דעתך על הדיון שהתנהל בפקפוק ובאגודה האנתרופולגית סביב ההצהרה הפוליטית?

"אני די אמביוולנטי לגבי זה. כי יש מקרים שצריך לצאת באמירה אבל צריך לדעת איך עושים את זה. גם החוכמה הפוליטית היא לצאת בהצהרות שהן לא הצהרות שגוררות התנגדות אצל אחרים, שגם אותם אנחנו צריכים להבין. זה לא אומר שצריך לסלוח על פשעים, אבל מצד שני הצהרה כמו של אורי דייוויס זאת הצהרה של התאבדות, בוא נחרים את עצמנו ונתפרק. אני כן הייתי מנסח, במצבים מסויימים, וגם כאן צריך להיזהר עם מינוח אינפלציוני, משהו ביחס לפגיעה התרבותית, של הזכות לשוני התרבותי, כלומר חשוב שתיהיה יציאה מתוך העמדה הפרופסיונאלית של הדיסציפלינה. אז יכול להיות שזה יהיה יותר מרוכך בגלל זה, אבל זה יהיה לדעתי שימוש נכון יותר מבחינתנו. את הזעקה כנגד עוולות הכיבוש ניתן להשמיע בהמון צורות, בואו נציג את הזווית שלנו, את הייחוד התרבותי שממנו אנחנו באים"

 

אופטימיות זהירה

ומה על המחלקה בשנים הקרובות?

"יש לי בעיה כפולה, מצד אחד אני עדיין חלק מהמחלקה, מצד שני, אני לא הייתי מעורב בשנים האחרונות במה שקורה שם, כי מרכז הכובד שלי בשנים האחרונות היה מחוץ לה, בסכוליון, ברשות ופה. ברור לי שזה חלק מהבעיה, שאנחנו הגזמנו עם התפקידים החוץ-מחלקתיים שלקחנו על עצמנו, לא היו מספיק אנרגיה וזמן למחלקה. בנוסף, הטלטלות שהמחלקה עברה בשנים האחרונות עוד יותר גרמו לי להתרחק. אבל נראה לי שהמחלקה מתחילה להתאושש, יש ראש מחלקה שמאוד יוזם ומנסה, נדמה שיש יותר חיים מחלקתיים היום, בעיקר בקרב הסטודנטים, ופקפוק הוא חלק מזה לדעתי. יש קהילה של דוקטורנטים שהולכת ונבנית, יחד עם עוד כמה גיוסים טובים ורצון של השאר, נדמה שיש עתיד למחלקה".

 

 

 

אז מה עכשיו? פורשים סופית?

אני יוצא לשבתון של למעלה משנה שצברתי, וחלקו אני אלמד באוניברסיטת ברנדייס ואחרי זה אני פורש סופית.

 

ואז?

שאלה טובה. אין לי מושג. כרגע לא נראה לי שאני אבוא כל יום למחלקה ואלמד כמו שחלק מהאנשים עושים, אבל אולי אני אתגעגע. נראה לי שאני מאוד אהנה לקרוא וגם לחקור, חב"ד זה כר מחקר פורה מאוד. אני מקווה שבשבתון אני אשלים את הספר שלי על חב"ד, יש לי כבר שני פרקים מוכנים וצריך עוד לעבוד, יש עוד הרבה מה לעשות. יש לי גם חמישה נכדים שאני שמח להיות במחיצתם כל עוד הם שמחים להיות במחיצתי.

 

Bilu, Yoram (1979). Sigmund Freud and Rabbi Yehudah: On a Jewish mystical tradition of 'psychoanalytic' dream  interpretation. Journal of Psychological Anthropology,  2(4), 443-463.

2 "ממילה למלה: ניתוח פסיכותרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית". אלפיים 19, עמ' 46-16.

3  כאשר ביקרו בארץ אנתרופולוגים בכירים בארץ, נהגו האנתרופולוגים במחלקה לסייר איתם במקום "האנתרופולגי" ביותר בארץ, הילולת ל"ג בעומר במירון. לתיאור חלק מהמסעות הללו, ראו את ההקדמות שכתב אנדרה לוי לספרים: "התהליך הטקסי – מבנה ואנטי מבנה" של ויקטור טרנר ו"עובדות וחיים – האנתרופולוג כמחבר" של קליפורד גירץ, שניהם בהוצאת רסלינג.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כולן היו בנותיי: התבוננות ביקורתית עם קורט פמיניזם על הסדרה "בנות גילמור"

מאת: טניה מץ

הנחה כי הטלוויזיה היא אחת הבמות המרכזיות בתרבות הפופולארית עליהן מוצגים, בססגוניות רבה, שיחים חברתיים שונים, תיבחן כאן סדרת הטלוויזיה "בנות גילמור" ככזו שעשויה להדגים שיח פמיניסטי במדיה זו.

קרא עוד

"בנות גילמור" היא סידרת טלוויזיה החביבה עליי באופן אישי. למי מהקוראים שטרם הספיק לראות את אחד מן השידורים החוזרים, אפרוש את סיפור העלילה בקצרה, סיפורן של אם ובת – לורליי (לורן גראהם) ורורי (אלכסיס בלדל). מוצאן של השתיים ממשפחה אמידה מאוד, אך הנסיבות הקשורות בהריונה של לורליי בגיל צעיר, הביאו אותה "לעשות זאת בכוחות עצמה", ללא תמיכת המשפחה, לעקור לעיירה (הבדיונית) "סטארס הולו" ולהפוך לאשת קריירה מצליחה, כמנהלת מלון שבבעלותה. בתה רורי היא תלמידה מצטיינת, שבזכות הישגיה בלימודים הגיעה לאוניברסיטה הנחשבת – ייל.

כמה סוגיות פמיניסטיות מתעוררות מצפייה בסדרה. ראשית, אם נסקור את דמויות המשנה הנשיות השזורות בסדרה, אלו הנראות אזוטריות לרגע, נגלה כי סיפורן מעניין לא פחות מזה של הגיבורות הראשיות. ישנן ג'יפסי המוסכניקית, ליין חברתה הטובה של רורי, שהינה ממוצא קוריאני, עוזרות בית רבות המשרתות בביתה של אמילי (שאותן היא מפטרת חדשות לבקרים, ושלרוב גם אינן דוברות אנגלית שוטפת), האומנת של פריס, חברתה הטובה של רורי (שהינה ממוצא לטיני כלשהו), וזוהי רק רשימה חלקית. בהתבסס על ההנחה המוקדמת, כי הטלוויזיה היא במה לשיח, או שיקוף של המציאות, ברמה זו או אחרת, ובכן, הנשים הללו נמצאות שם לא כבדרך אגב. הן נועדו להזכיר לנו את ה"פמיניזם שבצל", אם אפשר לקרוא לו כך.  באומרי הפמיניזם שבצל, אני מתכוונת למה שנמצא מחוץ למיינסטרים הפמיניסטי הנוח, הלבן, מהמעמד הבינוני, סטייל עקרות הבית (עליהן עוד ידובר בהמשך). מה שאני מתייחסת אליו הוא סיפורן של הנשים הבאות מהמעמד הנמוך קשה היום, ממוצא אתני שהוא לרוב קבוצת מיעוט בארץ מגוריהן, שממלאות תפקידים שתומכים בצורה אבסורדית כמעט באותן נשים שנמצאות תחת זרקור הפמיניזם המוכר לנו. בעוד גיבורת הסדרה הנערצת, היא גם דמות פמיניסטית לעילה ולעילה, הנשים שמקיפות אותה הן כאלו שזכויותיהן עודן מחכות להתגלות, כנראה.

זווית נוספת לבחינת הסדרה היא הכוח הגלום במדיה הטלוויזיונית להבניית מודלים לחיקוי (role models). אם בפמיניזם עסקינן, האם זה מקרי שלורליי, הגיבורה, אינה ממוצא אפרו-אמריקאי, מקסיקני או יפני? האם סיפורי ההצלחה של נשים מקבוצות מיעוט, ממוצא אתני לא מערבי או ממדינות שאינן ביבשת אירופה אינם עוברים את אחוז החסימה? האם יצוגם בסטטיסטיקה הנשית אינו מובהק? ואם בהבניה עסקינן, האם זה לא מה שנרצה להבנות - העצמה של נשים מקבוצות אלה, העברתו של מסר שהפמיניזם אינו מילה גסה גם עבורן ומסר נוסף, לפיו שוויון לכל הוא אכן שוויון לכל, וקודם כל בקרב הנשים, בינן לבין עצמן?

נושא נוסף המוזכר פעמים רבות בסדרה הוא הגברים בחייה של לורליי. גברים תופסים חלק מרכזי בעלילה, החל מכריס, אביה של רורי, ש"חטף רגליים קרות" ולא נטל חלק פעיל בגידולה, דרך מחזריה הרבים של לורליי וכלה בלוק, אחת הדמויות המרכזיות (זהירות, ספויילר) ובן זוגה של לורליי בשלב מאוחר יותר של הסידרה. עולה תהייה בדבר מקומם של גברים אלה בעלילה והשאלה האם הם תורמים להעצמת הדימוי הנשי החיובי בסדרה, או שמא הם גורמים לשאלות הפמיניסטיות להיטשטש, בעוד הסוגיות שתופסות מקום מרכזי הן כאלה בעלות אופי פחות פמיניסטי.  האם כל ההתעסקות הזו של לורליי בבן זוגה התורן אינה מורידה מיוקרתה הפמיניסטית ומאירה אותה כמי שתלויה בגבר שלצידה? לורליי המוצגת כדמות חזקה מאוד ועצמאית נקלעת לעתים למצבים שבהם היא נראית כמעט חסרת אונים, לאור התפתחות רומנטית זו או אחרת.

יחסי לורליי ואמה – אמילי גילמור - אינם עונים על המודל של יחסי אם ובת נורמטיביים. מהצד הפמיניסטי, לעומת זאת, מהווה אמילי דוגמא מעניינת לבחינה.  היא אמנם אינה עובדת, אך מוצגת, ללא ספק, כמי ששולטת ביד רמה בביתה, ולעתים אפילו בבן זוגה. בידיה מופקד ארגון אירועים שונים, היא חברה ב"בנות המהפיכה" (ארגון נשי) ומנסה לכוון מעת לעת גם את חייהן של לורליי ורורי. אולם האם אמילי היא אישה משוחררת באמת? אומנם ריצ'ארד בעלה הוא זה המרוויח כסף בבית, אך האם תרומתה לעסקיו, כגון ארגון אירועים לצורכי עבודתו, אינה שווה לפחות כעבודה בשכר? האם ניהולה את משק הבית היא עבודה שיש לבטלה? עלינו לתת את הדעת גם על מקומן של עקרות הבית במהפכה הפמיניסטית, את מי משרת הדימוי כי עבודתן בטלה בשישים, וכי גם להן יש מקום על פלטפורמת קידום מעמד האישה.1

הסדרה "בנות גילמור" מהווה דוגמא קטנה ומעניינת לשיח פמיניסטי המועבר אלינו ממסכי הטלוויזיה, דפי העיתונים ועמודי האינטרנט.  אם נשים לב לסוג השיח אותו אנו מייצרות במו ידינו, נוכל גם להכניס בו שינויים, שייתכן ויחלחלו דרך מדיה זו למציאותנו היומיומית.  אמצעים כמו חינוך הם חשובים ביותר לקידום תחום זה, אך בתרבות הפופולארית של ימינו, בה דעת הקהל נקנית בשעות הפריים-טיים, בהיקף הטוקבקים ובהפסקות הפרסומות, צעד קטן במדיה יכול להיות צעד לא כל כך קטן לתנועה הפמיניסטית

 1 לדיון על מקומה של עקרת הבית בדיון הפמינסטי ראו גם: פרידן, בטי, 1975. הבעיה שאין לה שם. עמ' 143-132. פולברה, ננסי. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית", תיאוריה וביקורת, 9, עמ' 175-188.

 

טניה מץ הינה סטודנטית שנה שניה בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.           

 

קראו פחות