גיליון זה מפגיש אותנו עם שני מבטים רפלקסיביים המסכמים שתי תקופות שונות בחייו של סטודנט. אדם קלין אורון, עורך 'פקפוק' לשעבר מספר על 6 השנים בהן היה תלמיד דוקטורט במחלקה, ונגה קידר כותבת על שנותיה בתואר הראשון והשני. שתי הכתבות משלבות בין כתיבה אישית על "איך זה מרגיש להיות סטודנט" לבין מבט תיאורטי על התכנים החברתיים שגלומים באותן חוויות. כלפי הדוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הקושי והחשש של תלמיד המחקר מומשגים כבעיה מבנית באקדמיה הישראלית, המושפעת הן מתהליכים גלובאליים המתרחשים באקדמיה העולמית והן מדינאמיקות פנימיות בכל מחלקה. מזווית אחרת, חוויותיה והתלבטויותיה האישיות של הלומדת בשיעורים של התואר והראשון והשני מוצבים בהקשר של יחסי הכוח הסבוכים המתקיימים בינה לבין התלמידים האחרים בשיעור והמרצה בכיתה. 'פקפוק' רואה את הכתיבה על הסיטואציה הסטודנטיאלית הן כמטרה בפני עצמה והן כמקפצה מרתקת לניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי של מצבים חברתיים. אנו מקווים להמשיך ולהיות במה רלבנטית ואקטיבית לכתיבה מסוג זה.

עוד בגיליון: סיגל גולדין מציגה את תחום "הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של המוסר", בעקבות קורס חדש שמועבר על-ידה בסמסטר הנוכחי; איתי ארצי משוחח עם פרופ' אמריטוס יהודית שובל על הקריירה שלה כחוקרת במחלקה; אחמד חליחל סוקר את מחקר הדוקטורט שלו בנושא דפוסי רווקות בחברה הערבית בישראל; מורן מימוני כותבת על הסדרה הבריטית המדוברת "מראה שחורה"; אורי כפיר מנתח כמה היבטים בשיח הציבורי סביב בריאות, תזונה בריאה וכושר; חן עוזרי מבקר בשדרת קניון ממילא ומבקר את אופי המרחב הציבורי שהיא משקפת. וכמובן, "נייר תועלת", מדור הפרסומים והמודעות.

שימו לב, בתחילת יולי ייצא גיליון 37 של פקפוק, שיוקדש בחלקו לסיכום שנת הלימודים תשע"ב. אם יש לכן\ם רעיונות לדרכים בהן ניתן לסכם את השנה האקדמית, נשמח אם תכתבו לנו: pickpook@gmail.com.

ההתרגשות הזו ממה שקורה בכיתה, שאפשר לכנות גם 'מתח אינטלקטואלי', מכילה מספר רמות: באופן כללי, השיעור הוא פרק זמן של מנוחה מסוימת מהשגרה והמחויבויות היומיומיות האחרות, בו אנחנו בפועל יושבים ומאזינים לאוסף של רעיונות ולאופן בו הם מאורגנים לפי הגיונות שונים. חלק ניכר מהשיעורים במהלך התואר הם כאלו, הרצאות מרובות משתתפים בהן המטרה היא להיחשף לגוף סדור של ידע כשומעים כביכול פסיביים. יש משהו נעים ומרגש באפשרות להרחבת התודעה שהשיעורים האלו מציעים.

אך עם זאת, הסוציולוגיה מראש מציבה אלטרנטיבה לתפיסה הקונבנציונאלית של מהו ה'ידע', ומזמינה אותנו למערכת יחסים יותר פעילה עם גוף הידע הזה. בחלק מהענפים הסוציולוגיים התפיסה היא כי הידע אודות החברה נמצא בקרב האנשים. לכן, בחלק אחר משיעורי הסוציולוגיה המשתתפים מוזמנים להיות חלק מתהליך יצירת הידע, הן כאינפורמנטים המספרים על חייהם והן כחוקרים פוטנציאליים שמתרגלים את ה'דמיון הסוציולוגי' ומפתחים את היכולות האנליטיות שלהם גם לאור ובזכות המיקומים החברתיים מהם הם מגיעים. בנוסף, ענפים מסוימים בסוציולוגיה מציגים עמדה ביקורתית ביחס למה שנחשב כ'ידע', ולכן השיעורים הם לא רק המקום בו אנחנו מקבלים ידע חדש, אלא גם המקום בו יש לנו הזדמנות לנהל שיחה ולהתווכח עם הידע הזה, בין אם בינינו לבין עצמנו או בקול רם כתגובה למרצה או למשתתפות ולמשתתפים אחרים. על שיעורים אלו אני מעוניינת לכתוב. 

עבורי, ואני מדמיינת שגם עבור תלמידים רבים אחרים, האינטראקציה שמתרחשת בכיתה סביב תהליך יצירת הידע לרוב לא מאפשרת להישאר אדישה: בחלק ניכר מזמן הישיבה בכיתה התהליך הוא פנימי, וכולל התלהבות מגילוי חדש בתחום מסוים, חיבור בין חוויה פרטית לתיאוריה שמסבירה אותה, חיבור של תפיסה מתחום אחד לאחר ועוד. במקרים אחרים, הדיון בכיתה מעורר את הצורך להשתתף, לשאול שאלה, להציע פרשנות או דוגמה אחרת או להצביע על משהו שנדמה ככשל לוגי. ההשתלבות בדיונים כאלו, מבחינתי לפחות, מלווה לעיתים בתחושה פיזית ורגשית של מתח, שקשורה במעבר בין האופן בו דברים מעובדים בתודעה הפרטית לבין האופן בו הם נשמעים כלפי חוץ.

תחושת המתח נובעת גם מעצם העובדה שמדובר באינטראקציה שמכריעה מהו ה'נכון' או 'השגוי' במסגרת הסיטואציה בה אנחנו נמצאים– סיטואציה בה יחסי הכוח שלעיתים נותרים שקופים בחלל הכיתה, מקבלים נוכחות ברורה יותר. וגם כמובן לפעמים, השיעור מרגיש כהזדמנות מוחמצת, כחזרה על רעיונות מוכרים, כבמה לפלצנות וניסיון של המשתתפים להראות שהם חכמים, או פשוט סתם כשיחה שמשחזרת את המובן מאליו שמוכר לנו ולא מצליחה להמריא.

בין אם השיעור מעורר או משעמם, הדינאמיקה שמתנהלת בו מלווה ביחסים של כוח שנוכחים בכמה רמות: במובן הגלוי והמוסכם, יחסי הכוח סובבים אחר ה'ידע' עצמו, והמאבק מתקיים בין עמדות ותפיסות שונות לגבי הכרעת מידת הצדק והתוקף שבהן. ובסוגיה הזו, כאמור, הסוציולוגיה כנראה מאפשרת מרחב יותר ליברלי ופלורליסטי מתחומים אחרים. במובן הקצת יותר סמוי, אך זה המורגש היטב בקרב כל מי שנוכח בשיעור, יחסי הכוח הם מעין מאבק על המשאב הסימבולי של 'החוכמה' או של 'זכות הדיבור' שמתחלקת בין המשתתפים. המאבק הזה פחות סובב את הרעיונות עצמם, ויותר נכרך בדוברים שנושאים אותם. אותה יכולת לזכות בתואר 'חכמ/ה' או לקבל את זכות הדיבור אינה בהכרח ניתנת לכולם באופן שווה. היא מתחלקת באופן שונה בין בעלי ההביטוס המתאים לאלו שפחות בקיאים בשיח, בין אלו שדומים למרצים לאלו שפחות, בין תלמידים ותיקים לצעירים יותר, בין בעלי בטחון לביישנים, בין תלמידים במסלולי לימוד שונים,  בין יהודים לערביות וכו'.

את יחסי הכוח האלו אנחנו לומדים לנתח באמצעות כלים אנליטיים שונים במהלך התואר. עם זאת, אנחנו לרוב לא נוטים לדבר במסגרת השיעור על היווצרותם ונוכחותם בכיתה, שמאפשרת לאחדים להשתתף בצורה המכבדת את נוכחותם, להאזין וגם לפתח ולהשמיע את קולם האישי, ולאחרים להישאר בשוליים.

במובן מסוים, טוב שכך. הדיבור הרפלקסיבי העודף על הסיטואציה, לעיתים מקשה על האפשרות ללמוד על מה שנמצא 'מחוץ לכיתה'. עם זאת, חשוב לציין כי העובדה שהסוגיה הזו נפקדת מהדיון בשיעורים שונים, היא אחד מאותם מנגנונים שיוצרים הבדל בין מי שימשיך ויתפתח כאקדמאי פורמאלי או כאינטלקטואל בבמות אחרות, לבין מי שתיוותר לשתוק.

******

אלעד אור כתב לפני שנתיים ב'פקפוק' על האופן בו ההשתתפות בכיתה מושפעת מהמגדר של הדובר/ת. הוא הצביע על אופן ההשתתפות השונה של סטודנטים וסטודנטיות בשיעורים: בעוד שסטודנטים מרבים להתווכח ולקרוא תיגר על עמדות המרצה, סטודנטיות נוטות לבקש הבהרה או לוודא את הבנתן. כלומר, העמדה של מרבית הסטודנטיות בשיעורים קונפורמית יותר משל סטודנטים. וגם, סטודנטיות פחות משתתפות באופן בו אפשר ורצוי להשתתף בשיעור – כבמה ציבורית לבחינה ולפיתוח השקפת עולם. לכן, במובנים מסוימים הן פחות נהנות ממה שלשיעור יש להציע להן.

פרשנות אפשרית מתבקשת לסיבה שגורמת לסטודנטיות להתווכח פחות היא תפיסתה של פעולת הוויכוח כ'גברית'. סימון הוויכוח כפעולה 'גברית' והבחירה לא להשתתף בויכוח יכולה לנבוע מסיבות שונות: מתחושה שזה פשוט לא נעים, מחשש כי יהיה קשה לצאת ממנו בכבוד, מאמונה כי אני לא מספיק חכם/ה או חריף/ה להשתתף, מתפיסת הוויכוח כפעולה מיותרת וחסרת תכלית, ואולי גם מהמחשבה שמדובר בפעולה לא נשית. הסירוב להשתתף יכול גם לנבוע מאתיקה מוצקה שמציבה את הבחירה להימנע מוויכוח כפעולה של התנגדות. אתיקה אלטרנטיבית כזו, שאפשר לכנותה 'פמיניסטית', 'סוציולוגית' או כל כותרת אחרת שמעלה על נס רגישות תרבותית, מעודדת ריבוי קולות וקשב על פני צחצוח חרבות והתפלפלות פילוסופית המתרחקת ממושאי ההתבוננות.

באופן אישי, במסגרת אחד מהשיעורים האחרונים שנותרו לי בתואר, התחלתי להרגיש שמשהו השתנה בי במהלך הלימודים ושיצאתי מהתבנית שאלעד תיאר, שבעצמי הפכתי לוכחנית יותר. ובמובן מסוים, רכישת ההביטוס האקדמי היא מה ששינה אותי. השינוי שהביאה עימה ההשתתפות בויכוח מופיעה במספר אופנים: אני מרגישה שהיכולת להתבונן בזוויות שונות של התופעה השתכללה, כמו גם האפשרות לערוך הפשטות תיאורטיות ולבנות טיעונים לוגיים וסדורים יותר; ההשתתפות בויכוחים פיתחה אצלי את היכולת להרחיק את עצמי מהדיון לרוב ולהשתתף בו בלי 'לקחת ללב' את התגובות של המשתתפים, אלא לראות בוויכוח ובטענות השונות המופנות כלפיי הזדמנות ללמידה. במובן הסגנוני, אני מרגישה שאימצתי דפוסים של השתתפות אסרטיבית, אבל לפעמים גם תקיפה ופחות סובלנית בדיונים, שקוראת בצורה נחרצת יותר להכריע בין עמדות.

אותה וכחנות מלווה מצד אחד בהרגשה נעימה של עוצמה וגם בתחושה של לגיטימציה והתאמה למסגרת. מצד שני, היא מלווה גם בנורת אזהרה של אימוץ דפוסים דורסניים, כניעה לנורמות כוחניות וויתור על האידיאל שהסוציולוגיה והעשייה האינטלקטואלית סימנו עבורי כמחוזות של 'אהבת הידע'. אני תוהה האם אני אוהבת את השינוי הזה, והאם הוא חיובי לדעתי; האם אימוץ הדפוסים הוכחניים לא מנוגד מבחינתי למה שהתגבש כמייצג עבורי את 'הסוציולוגיה'. ובעצם, אני מנסה להבין האם האוניברסיטה שלימדה אותי מהרבה בחינות סוציולוגיה מהי, גם על הדרך קלקלה אותי. באופן קצת פחות אישי, ניצב כאן המתח בין "שימוש בכלי האדון" ל"שאיפה לפרק את ביתו", כפי שניסחה זאת אודרי לורד. 

אחרי מחשבה על  הנושא, אני נוטה לחשוב כי עצם צביעת פעולת הויכוח בצבע מגדרי או סימונה כלא תואמת אתיקה 'פמיניסטית' או 'סוציולוגית', בעיקר מחטיאה את המטרה (מה גם שהפמיניזם והסוציולוגיה רווי ויכוחים). ייתכן כי במובנים מסוימים הוויכוח האינטלקטואלי אינו מציית לכל הצווים של אתיקת ה'רגישות התרבותית', ומעדיף דיבור מרוחק ותאורטי יותר על פני העיסוק ב'אישי'. אך מצד אחר, הוויכוח מאפשר התפתחות רעיונית בעקבות דיאלוג והבנה טובה יותר של מצב או סוגיה באמצעות בחינת מספר פרספקטיבות. לכן, הוויכוח במובן מסוים דווקא מעודד ריבוי של עמדות וקולות. 

נדמה כי זו אינה בהכרח פעולת הוויכוח עצמה שמעוררת הסתייגות, אלא הסגנון שלרוב נלווה לוויכוח: אגו, אגרסיביות, דורסנות ותקיפות. הסגנון הדומיננטי מעיד על רבים מהוויכוחים כי הם אינם 'מחלוקות לשם שמיים' כמאמר פרקי אבות (ה, י"ז), אלא מחלוקות הנובעות ממניעים ומתחים בין-אישיים. במחלוקות מסוג זה, המתח הרעיוני שנכלל בוויכוח, מפסיק להיות רלוונטי ברגע שהוויכוח הספציפי מסתיים. וכך, הוויכוח עצמו נותר חסר ערך.

לאופיו הדורסני של הוויכוח יש תפקיד מרכזי כשומר סף. במידה רבה הוא זה המאפשר לאחדים להשתתף בדיונים המתקיימים בשיעורים, ובמקרים רבים- לאחרות לשתוק. ואין ספק כי הסיטואציות המתרחשות בשיעורים הן רק ביטוי מוקטן ועדין לוויכוחים בבמות אקדמיות אמיתיות, שמבליעים אלימות וגודש יצרים, בהן קריירות של אנשים הן אלו המוטלות על הכף. ייתכן אף כי נוכחותו של הוויכוח הדורסני בלב ליבה של העשייה האקדמית משפיע על כך שנשים נוטות לאייש פחות את משרות אלו ביחס לגברים.

במקביל, חשוב לא פחות לציין את האפשרות שלא מדובר רק בשאלה של סגנון, אלא בהתייחסות שונה של סטודנטיות וסטודנטים אל פעולת הוויכוח עצמה. כוונתי לומר שייתכן כי מדובר בהבדל 'תרבותי', הנובע מכך שתלמידות וסטודנטיות לומדות להעריך פחות את הוויכוח לשם הויכוח, ולכן גם מוצאות פחות ערך בניהול 'מחלוקת לשם שמיים'. אני יכולה להעיד על עצמי שאני בוחרת במקרים רבים לא להשתתף בוויכוחים שונים, כי הם נתפסים מבחינתי כבזבוז זמן ואנרגיה, שעדיף לנתב לעיסוקים אחרים מעשיים יותר. תפיסה כזו נובעת מהבנייה של מושגים כ'פנאי' ו'תועלת', שמתעצבים לעיתים באופנים שונים עבור גברים ונשים. דווקא האוניברסיטה, שאינה מתכווצת בפחד מול דיבור על 'תועלת' או 'מעשיות',  היא זירה מרכזית וחשובה לתהליך סוציאליזציה אחר, שיחדד את חשיבותו של קיום הויכוח.

אינני טוענת שהוויכוח צריך או יכול להיות נטול יחסי כוח. הנוכחות של עמדות שונות במסגרת 'וויכוח לשם שמיים' הן ביטוי למתח שימשיך להיות רלוונטי גם כאשר הסיטואציה בה מתקיים הוויכוח הספציפי תסתיים. כלומר, אותו מתח בין עמדות, מעיד על כך שהוויכוח ממשי. בנוסף, אינני טוענת שיש להסוות את המתח הקיים בין העמדות באמצעות סגנון שייתפס כ'נעים'. במקרים רבים נראה שהביקורות האכזריות ביותר שחותכות בבשר החי, מנוסחות ומעמידות פנים כמנומסות ואדיבות.

ההיסט צריך להיעשות לכיוון עליו מצביעים פרקי אבות: מהמוטיבציה הפרטית לקבלת קרדיט או להכשלת אדם אחר, אל הניסיון הכנה לברר עמדות ולהגיע לשורשן של סוגיות. האפשרות השנייה, זו של 'מחלוקת לשם שמיים' כרוכה בשיחה משותפת ובנכונות להחזיק בשני הקצוות. במידה ניכרת, נראה שדווקא להגות הפמיניסטית יש הרבה מה לתרום בתחום.

קשה להשיב האם בפועל אפשר לקיים 'מחלוקות לשם שמיים',  מחלוקות אשר שואפות לקדם את הידע יותר מאשר את הפרטים השותפים בניהולן. נדמה לעיתים כי 'טבע האדם' לא מאפשר זאת. עם זאת, בחקר שורש הבעיה, נראה שדווקא תפקידם של סוציולוגים, העוסקים בהפניית הזרקור לאופי המבנה החברתי ולא לאופי מבנה הנפש, מעט פשוט יותר. וכאן, אין ספק שלמבנה האקדמיה יש תפקיד מכריע. אופי ההתקדמות האקדמית מכתיב לרוב העדפה של עבודה יחידנית וצבירת הישגים אישיים על פני התקדמות שנעשית בעבודת צוות. לכן למבנה האקדמיה יש חלק מעצב בחסרונן של מחלוקות לשם שמיים וריבויים של מתחים אישיים המתבטאים בוויכוחים צורמים.

יש משהו מעודד במחשבה כי לא בהכרח מדובר ב"כלי האדון" שמשחיתים, אלא שעצם השימוש הנפוץ בהם הוא הקלוקל. מסקנה כזו מאפשרת גם לדמיין שיעור אחר שיתקיים באוניברסיטה.  כאמור, הוויכוח בשיעור הוא אומנם מיניאטורה עדינה ביחס לוויכוחים אקדמיים בבמות רשמיות. וגם, הוויכוח בשיעור אינו המקור להיווצרות המתח הראשוני. עם זאת, אולי הכיתה היא כן זירה בה שינוי עתידי רחב יותר יכול להתחיל.  

הפער הזה בין השיעור הסוציולוגי הפוטנציאלי לשיעור המתקיים בפועל, דומה בעיני לאכזבה אחרת שתלמידים רבים חווים: הפער בין הסוציולוג המדומיין, כאדם הסקרן והרגיש ביותר לניואנסים חברתיים, לבין איש האקדמיה המצוי שאנחנו פוגשים בכיתה, זה המתמחה בעיקר בכתיבת מאמרים. דיסוננס קוגניטיבי זה נוגע בעצם למתח בין אופיו של התחום במסגרת הבירוקרטיה והארציות של האקדמיה, לבין מה שהשתתפות ביצירת הדיסציפלינה יכולה הייתה להיות.

טוב שיש לאן לשאוף.

תודה למתווכחים ולשותפים בשיחה: עמית לזרוס, ארז מגור ואלעד אור.

 

במיוחד אנשים שהכירו אותי מתקופת הלימודים שלי בתואר ראשון (בסטטיסטיקה וסוציולוגיה) ובתואר שני (סטטיסטיקה ודמוגרפיה) או מעבודתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס). העבודה שלי בלמ"ס מאז סיום התואר השני גרמה לתפנית בחיי. ההיחשפות לנתונים הרבים גרמה לי להתעניין פחות בסטטיסטיקה ויותר בדמוגרפיה וסוציולוגיה. במיוחד לאחר שהתרשמתי שחוקרים במדעי החברה שמתעניינים באוכלוסייה הערבית אינם מנצלים מספיק את מאגרי הנתונים הקיימים בלמ"ס. לכן, את התואר השלישי בחרתי לעשות בדמוגרפיה. את האמת, עד היום קשה לי להפריד בין דמוגרפיה לסוציולוגיה. צירופו של החוג ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית, כמגמה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עזר לי להזדהות גם כסוציולוג.

קשה מאד להציג תופעה דמוגרפית מבלי להציג אותה בנתונים סטטיסטיים ומבלי לקשור אותה לדיסציפלינות אחרות במדעי החברה (במיוחד: סוציולוגיה על רוב תחומיה, אנתרופולוגיה וכלכלה). בכדי להבין את הגורמים לכל תופעה יש צורך בניתוח סטטיסטי, כאן אני נעזר בידע שרכשתי בסטטיסטיקה.

כסיכום חלק זה, תרשו לי להזדהות כ- "סוציולוג כמותני". למה לא דמוגרף?! כי אני עוסק בהצגה ובניתוח של תופעות חברתיות בנוסף לתופעות דמוגראפיות קלאסיות (פריון, נישואין וגירושין, תמותה והגירה). יש כאלו שיבחרו לתייג התעסקות בשינויים בהשכלה ובתעסוקה למשל כתופעות דמוגראפיות. אני בחרתי לתייגן כתופעות חברתיות כלליות, כי מצד אחד תופעות אלו מהוות תופעות עצמאיות שיש להסבירן אך מצד שני הן חלק מההסבר החברתי-כלכלי לשינויים ברוב התופעות הדמוגראפיות. במילים אחרות רוב ה"דמוגרפים" (או הסוציולוגים הכמותיים) עוסקים בהצגה כמותנית של תופעות דמוגרפיות ותופעות אחרות, מנתחים אותם בכלים סטטיסטיים ומסבירים אותם בכלים תיאורטיים ממדעי החברה (בעיקר תיאוריות סוציולוגיות כלכליות ודמוגרפיות).

לפני שנים רבות ,עוד הייתי רווק, השתתפתי בשיח של גברים ערבים "משכילים" על האישה המועדפת. ליתר דיוק, עם איזו אישה כדאי להתחתן? אחד המשתתפים היה נשוי טרי ודיבר מתוך כאב "תדאגו שיהיה לה רישיון נהיגה לפני הנישואין – זה עולה לי הרבה כסף"; אחר (עוד היה רווק) דיבר על המקצוע שלה "כדאי לכם להתחתן עם מורה – אתה לא צריך להתחלק איתה בהגעה מוקדמת לבית. כשאתה מגיע אתה אוכל ונח".  לא דיברנו על יופי ולא על אהבה. השיח היה פשוט רציונאלי ונטול רגשות. מבחינה מעשית הם צודקים, זה נוח.  הבעיה עם השיח לא הייתה המעשיות שבו אלא תפיסת העולם שלנו בחלוקת התפקידים בין המינים. אני טוען שתפיסת העולם שלנו, גם כמשכילים, היא עדיין מסורתית. הגבר עדיין נתפס כ "המפרנס העיקרי" של המשפחה: עם בואו לבקש את ידה של אישה הוא צריך להוכיח עמידות כלכלית (דירה משלו והכנסה מובטחת).

רציתי לדבר על נשים ופתאום אני מדבר על שיח של גברים!

בדוקטוראט עסקתי בשינויים בדפוסי הנישואין בקרב נשים מוסלמיות במרכז וצפון ישראל. העבודה הייתה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון עסק בהישארות נשים ברווקות עד גיל מבוגר; בחלק השני עסקתי בבחירת בן זוג מאותה חמולה לעומת חמולה אחרת תוך אבחנה אם זה מאותו יישוב מגורים או מיישוב אחר. אתמקד להלן בעיקר בחקירת ההישארות ברווקות.

הרבה הופתעו כאשר הצגתי את הנתונים. הופתעו מכך ששיעור ההישארות ברווקות בקרב נשים ערביות גבוה משמעותית מזה של הנשים היהודיות. דמוגרפים לא הופתעו מעוצמת התופעה והם מסבירים את התופעה על ידי המושג "דוחק בנישואין – Marriage Squeeze".  דוחק בנישואין מתרחש כאשר יש מחסור בגברים. המחסור בגברים יכול להיווצר כתוצאה ממוות סלקטיבי מסיבי של גברים (במלחמות למשל) או מהגירה סלקטיבית של גברים. מחסור בגברים יכול להיות וירטואלי (קרי, אין מחסור ממשי בגברים) בחברות בהן קיים מבנה גילאים בצורת פירמידה וקיים פער חיובי בין גיל הגבר לגיל האישה בעת הנישואין. מבנה גילאים של פירמידה נובע בעיקר מרמת פריון גבוהה. השילוב בין מבנה גילאים של פירמידה עם הפרש בין גיל האישה לגיל הגבר יוצר מחסור וירטואלי בגברים, שגורם לכך שנשים רבות לא מצליחות למצוא גבר.

להסרת ספק, התופעה אינה מתוך בחירה בחיים מודרניים. להפך, היא תוצאה של ההמשכיות בתפיסת חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים. השאלה המרכזית היא למה יש פער בגיל בין הגבר לאישה? אני טוען שחלוקת התפקידים המסורתית היא הסיבה העיקרית. האישה נכנסת לשוק הנישואין מיד לאחר סיום הלימודים והגברים נכנסים לשוק הנישואין רק לאחר שהם מוכיחים עמידות כלכלית. כלומר, גם אם האישה הייתה רוצה להתחתן עם גבר בגילה, היא הייתה צריכה להמתין מספר שנים עד שהוא יתבסס, אך מכיוון שהיא רוצה להתחתן בגיל צעיר היא נאלצת לחפש גבר שכבר ביסס את עצמו (לרוב יותר מבוגר). לא נמצא שום ביטוי תרבותי שבו יש העדפה לפער בגילאים, עובדה לכך היא שיותר ממחצית (לפי תוצאות המחקר בדוקטוראט) שנישאות בגיל מבוגר (מעל 25) עושות זאת עם גבר בגילן או צעיר מהן. ביסוס נוסף לטיעון זה, נמצא בשכיחות המצומצמת של התופעה בעבר. מה, הם היו פחות מסורתיים?! לא! פשוט, גם הגברים התחתנו בגיל צעיר מאד.

הרבה שואלים אותי, איך פותרים את ה"בעיה"? אני אוהב לתאר זאת ב"מצוקה" (במקום "בעיה"). צמצום התופעה על ידי התרת נישואין פוליגאמיים אוהרחבת שוק הנישואין (הגדה המערבית וירדן) אינם נראים ריאליים בהוויה הישראלית ובכל מקרה, גם אם הם גורמים לצמצום התופעה, הם מביאים איתם מצוקות אחרות. ההצעה שלי בדרך כלל היא לשפר את מעמדה של האישה בשני תחומים, הורדת הפריון ושינוי בתפיסה המסורתית בחלוקת התפקידים. הורדת הפריון לרמת התחלופה (2.1 ילדים לאישה) יגרום להעלמת הדוחק בנישואין רק בדור הבא. השינוי בתפיסה שהעמידות הכלכלית לקראת הנישואין צריכה להיות בחלקה של האישה כמו הגבר כאחד. שינוי זה עשוי להביא לדחיית גיל הנישואין של האישה, דבר שיתרום לצמצום הפער בין גיל הגבר לגיל האישה.

ניתן לפתור את ה"בעיה" מבלי לצמצם את התופעה. ה"בעיה" היא המצוקה של נשים אלו ושל משפחותיהן. מצוקת הנשים היא הימנעותן ממימוש מיניותן והמצוקה של המשפחה היא החשש ממימוש מיניותן והפגיעה ב"כבוד המשפחה". האישה הרווקה נמצאת בדילמה מוסרית. מצד אחד היא רוצה לנצל את זכותה הלגיטימית למימוש עצמה כאישה ומצד שני היא רוצה להימנע מלפגוע בכבוד משפחתה. לכן כאן דרוש שינוי תרבותי הרבה יותר עמוק מאשר שינוי בתפיסת חלוקת התפקידים. שינוי בתפיסות לגבי התנהגותה המינית של האישה עשוי להביא לצמצום המצוקה אך שינוי זה לא נראה ריאלי בשנים הקרובות.

אין לי ספק שהתופעה של הישארות ברווקת משנה ותמשיך לשנות את התפיסות התרבותיות לגבי מעמדה של האישה הערבייה. אחת התפיסות שניתן לראות הוא שינוי עמדות של המשפחה הערבית לגבי העדפתם של הנישואין האנדוגאמיים. בדוקטוראט מצאתי שאחד הגורמים שהביאו לירידה בנישואי הקרבה ועלייה בנישואין אקסוגאמיים היא הדוחק בנישואין. יותר ויותר נשמעים ביטויים כמו "יותר חשוב שתתחתן, פחות חשוב עם מי!"

תופעת הרווקות גורמת למשפחה הערבית לחפש אסטרטגיות ל"שיווק" הנשים בשוק הנישואין. אחת הדרכים לשיווק היא שינוי עמדות לגבי השכלה. העדפתם של גברים צעירים לנשים עם השכלה תיכונית ומעלה גורמת למשפחה להסכים שהנשים ירכשו השכלה על תיכונית. העדפתו של הגבר הערבי לאישה עם השכלה לא נובעת רק מהרצון שתהיה לו אפשרות לעזרה כלכלית, היא נובעת גם מהתפיסה שחינוך ילדים הינו חלק מתפקידיה המסורתיים של האישה. אחרת לא ניתן להבין את הסתירה בין ההעדפה לאישה משכילה לבין פעילות מצומצמת של האישה הנשואה בשוק העבודה. הסברים מדעיים יותר נקווה שיתקבלו במחקר שמעסיק אותי בחודשים הקרובים. מחקר שעוסק בהשפעת ההשכלה, הנישואין וגידול הילדים על פעילותה של האישה הערבייה בשוק העבודה.

לסיכום, היחשפותה של החברה הערבית בישראל לדפוסי התנהגות מודרנית של האישה, הביאה ללא ספק, לספיגה של חלק מדפוסים מערביים אלו. ניתן להסכים עם הישאם שראבי שהחברה הערבית

עברה ממצב של שליטה קלאסית של הגברים במשפחה (Patriarchy) למצב שבו הפטריארך מנצל את השינויים המודרניים ומתאימם לצרכים של המשך השליטה שלו (Neopatriarchy). המעבר לאסטרטגיה החדשה של השליטה הגברית מעידה על מלחמת הישרדות של הגבר הערבי. כמה זמן הוא ישרוד? האם יהיה עוד שלב לקראת ה"מודרניזציה"?.

 

בתחילה, ייחסתי רגשות אלו לחוסר מזל כרונולוגי: איתרע מזלי ללמוד במחלקה בתקופה בה סבלה ממכה מוסרית ותדמיתית אחר מכה, כאשר אחת מתגובותיה הטבעיות למכות הללו הייתה התכנסות של הסגל אל תוך עצמו, גם במחיר זניחה מסוימת של תלמידי הדוקטורט מאחור. לכך הצטרף הקיצוץ התקציבי החד, שבצירוף השיפור הניכר בתנאי ההעסקה של הדוקטורנטים בראשית שנות האלפיים הביא דווקא למצב בו המחלקה החליטהלצמצם את העסקת הדוקטורנטים במחלקה באופן דרמטי בדיוק בשנה האקדמית 2005/2006. מאבק הדוקטורנטים נגד קיצוצים אלו נחל כשלון, והסגל הבכיר, כאמור, היה עסוק מדי בעניינים אחרים, כואבים לא פחות.

אלא שהשנים חלפו, ולמרות שנהניתי מבית חם, כמו גם מלגה יפה, במכון סכוליון, שמתי לב שכאשר אני מדבר על הדוקטורט שלי, במיוחד עם דוקטורנטים אחרים, אני בעיקר מתלונן. התלוננתי על המחלקה, על שוק העבודה הנורא המחכה לי עם סיום הדוקטורט, על הצורך לתקן מאמרים שהגשתי לכתבי עת; אבל יותר ויותר, התלוננתי על ההתקדמות האיטית בדוקטורט, על כך שאני מוצא את עצמי מבזבז את הזמן בקריאת מאמרים במקום בכתיבה (במקרה הטוב) ושיטוט באינטרנט (במקרה הנפוץ), ושהכתיבה עצמה איטית ומייסרת. לראשונה התחיל לקנן בי החשש שאולי אין לי את היכולת לכתוב דוקטורט טוב או בכלל להיות אקדמאי – אולי אני לא יעיל או פורה מספיק, אולי לא מעמיק מספיק, ואולי פשוט לא חכם מספיק.

כאשר טסתי לכנסים בינלאומיים – במימון אותה אוניברסיטה ומחלקה שכל-כך הרביתי להתלונן עליהן – גיליתי שכאשר אני מעלה את נושא שוק העבודה הדורסני והמצומצם של האקדמיה, גם פרופסורים אמריקאים מהנהנים בהבנה. בשיחות עם דוקטורנטים (graduate students) מארה"ב, כמו גם מאירופה, גיליתי שגם הם לא בטוחים בעתידם, וגם בהם מכרסם הספק העצמי. אם כך, הסקתי, לא מדובר בבעיה של מחלקה ספציפית באוניברסיטה מסוימת, ואף לא בפגם אישי באופיי שלי. מחד, כל מדעי החברה ומדעי הרוח בעולם נמצאים במצוקה חריפה של תקציבים ומשרות והעדר הערכה ציבורית, ולצד זאת, דוקטורט הוא עניין מתיש וארוך, ורובנו לא יכולנו לדעת אם אנחנו בעלי הסיבולת והכישורים שהוא דורש מראש. פרויקט לרצי מרתון, לא לאצנים למרחקים קצרים.

כאשר אתה מוצא שאתה מדבר בקלישאות כדאי שתתחיל לפקפק במסקנות שלך, וההזדמנות לפקפוק ניתנה לי כאשר הצטרפתי לקבוצת חברותא עם כמה דוקטורנטים נוספים מהפקולטה למדעי החברה. הקבוצה הייתה מסגרת תומכת מאוד מבחינה אינטלקטואלית ונפשית, אבל לאט לאט התחילה להתגבש אצלי ההבנה שמשהו מאוד לא בסדר. יושבים שבעה אנשים בחדר, שבעה אנשים שזכו בפרסים ומלגות, שבעה אנשים שכל חייהם כל הסובבים אותם התפעלו מיכולותיהם, שבעה אנשים שמסוגלים להתמודד עם תיאוריות מורכבות ושהסקרנות להבין את העולם בוערת בקרבם – ובכל רגע נתון שישה מתוכם מנסים לשכנע את השביעי שהוא (או היא) איננו (או איננה) כשלון מוחלט וטוטאלי. לא מדובר כאן בספק עצמי, אלא במשהו חריף בהרבה. משהו כאן שבור, וזה לא רק אני. זאת לא רק האקדמיה העולמית. זאת לא רק המחלקה.

גלובליזציה, אומרים לנו החוקרים, היא תהליך המכרסם בכוחה של מדינת הלאום הן מלמעלה והן מלמטה. מלמעלה פועלים ארגונים על-מדינתיים כגון האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית וה-OECD, ולצידם ארגונים לא-מדינתיים אחרים, בעיקר תאגידים כלכליים בינלאומיים. מלמטה מועצות מקומיות ו-NGOs עוקפים את המדינה, מנסים לקדם מדיניות בעצמם, כמו גם לכרות בריתות ולגייס כספים ברחבי העולם בצורה עצמאית. חשוב לא פחות, האינדיבידואליזם הגובר במערב גורם לאנשים לתפוס עצמם כשחקנים אוטונומיים האחראים לעצמם, כמו גם אוחזים בשיח הומניסטי אוניברסלי, ואינם רואים עצמם כמחויבים במיוחד למדינה או לתרבות ממנה באו או שבה הם נמצאים. אותם האנשים גם מפרשים את מצוקות החיים כנובעות מכשלים שלהם עצמם, ולא מבעיות חברתיות רחבות יותר.

אלא שחוקרים אחרים שבים ומזכירים לנו את מה שכל ישראלי, לפחות, אמור לדעת: מדינת הלאום עדיין כאן, והיא עדיין אחד השחקנים החזקים ביותר, אם לא החזק שבהם, בזירה הפוליטית, החברתית והתרבותית. העולמי, האוניברסלי והאישי הם בהחלט כוחות שעלו בחיינו בשנים האחרונות, אולם גם כוחו של המקומי עדיין במותניו.

והבעיה בלימודי הדוקטורט במדעי החברה בישראל היא גם, ואולי בעיקר, בעיה מקומית: לא מדובר רק בכשלים של אנשים פרטיים או מחלקות ספציפיות מחד, או במשבר האקדמיה הגלובלי מאידך. במדעי החברה נוצר מצב שבו, להוציא הקשר שבין המנחה למונחה, הדוקטורנט מרחף לו בחלל לגמרי לבדו, הוא ואפסו עוד – ובמהרה, הוא ואפסותו עוד. הרשות לתלמידי מחקר היא גוף יעיל המורכב מאנשים נחמדים, אולם המגע איתו מצומצם מאוד. כלפי מחלקות האם אין לדוקטורנטים כל התחייבות ממשית, ובוודאי שמצב זה הוא הדדי: תעסוקה כמעט ולא נותרה, המחלקות אינן מעודדות את הדוקטורנטים להציג בסמינרים המחלקתיים שלהן, אין להן יותר מקורס אחד (במקרה הטוב) המיועד לדוקטורנטים, ולא תמיד אפילו יש חדר לדוקטורנטים. את חברי הסגל האחרים אין לדוקטורנט שום הזדמנות פורמלית לפגוש – הוא יכול לדפוק על דלתם, אבל היוזמה חייבת להיות שלו. כנסים בארץ כמעט ואין, וכאשר דוקטורנטים מגישים אליהם, הם לעתים קרובות מנותבים למסלולים נפרדים, מה שלא מעיד על כבוד רב כלפי עבודתם. ואחת השאלות הנפוצות ביותר בהן נתקלים דוקטורנטים היא למה הם לא הלכו לעשות דוקטורט בחו"ל – מה שלא מעיד על כבוד רב כלפיהם עצמם (או, האמת, על כבודה של האקדמיה הישראלית כלפי עצמה).

בעיית הדוקטורט בישראל היא בעיה המושפעת מאופיו של מחקר הדוקטורט בכל העולם, והיא גם בעיה שיש לה צדדים אישיים, ויש מחלקות ספציפיות שבהן המצב טוב או רע יותר. אבל היא גם בעיה בעלת ממדים מבניים שהם מקומיים במובהק, וממדים מבניים צריך לא רק לחשוף ולהעלות על פני השטח, אלא גם למצוא להם פתרונות מבניים. ראשית, כדאי לבצע סינון ברור יותר בנקודת ההתחלה, ולא בנקודת הסיום: יש משום הטעיה בקבלה בלתי מבוקרת של דוקטורנטים רבים, במיוחד במצב בו לא מובטחות להם משרות או מלגות. אך מרגע שאלו התקבלו, צריך ליצור מסגרות תומכות לדוקטורנטים שאינן רק מסגרות וולנטריות שהדוקטורנטים עצמם מארגנים. ניתן, למשל, לחייב כל מחלקה להעביר לפחות שני קורסים שנתיים לדוקטורנטים מכל שנתון, או לפחות מכל שלב (לפני ואחרי אישור תוכנית הדוקטורט). ניתן גם לחייב כל דוקטורנט להציג את עבודתו בפני הסמינר המחלקתי לפני שהוא מגיש אותה. יש לעודד דוקטורנטים להשתתף בכנסים המתקיימים בישראל. כדאי ליצור קבוצות מחקר או דיון שבהן פועלים יחד חברי סגל בכירים ודוקטורנטים. ניתן לדרוש שכל פרויקט מחקרי הזוכה לכספי מחקר המתועלים דרך האוניברסיטה יהיה מחויב בהעסקת דוקטורנטים.

ייאמר לשבחה של האוניברסיטה העברית שתוכנית הדוקטורנטים שלה מנסה, בשנים האחרונות, לשפר את המצב באמצעות יצירה איטית אך עיקשת של מסגרות תמיכה ומימון לדוקטורנטים: מלגות סכוליון, תוכנית הופמן, החברותות, כנסי דוקטורנטים במחלקות שונות ועוד. אולם לא די בכך. הדוקטורנטים הם, חשוב לזכור ולהזכיר, עתיד המחקר הישראלי. והעתיד זקוק ליותר מטפיחת עידוד מוסדית על השכם: הוא צריך תמיכה והכוונה מתמדת, ובעיקר, שיאמינו בו.

 

* אני רוצה להודות לגילי דרורי על הפניות לספרות מחקר, ולרחל ורצברגר ודנה קפלן על שהעירו את הערותיהן. האחריות לטקסט, על טעויותיו והטיותיו, נותרת, כמובן, כולה שלי.

 

להלן מובא הראיון שקיימתי עם פרופ' שובל:

היכן רכשת את השכלתך האקדמית?

למדתי בארצות הברית, איפה שנולדתי. גדלתי בבית ציוני מאוד, אבי היה פעיל בהסתדרות הציונית ובתנועת יהודה הצעיר והייתה לו גם השכלה יהודית רחבה. גדלתי בסביבה אמריקאית-יהודית קונסרבטיבית, שוויונית, ליברלית מאוד, שבה הציונות מקבלת משקל יותר חשוב מהטקסיות הדתית. אבי היה ציוני שרוף. נחשפתי לנושאים יהודים וציוניים בגיל מוקדם מאוד, התחלתי ללמוד עברית בגיל 3.

את הלימודים האקדמיים עשיתי בהרווארד, בתקופה שנשים התקבלו בנפרד מגברים אך לפי אותם תנאי קבלה. הן נרשמו ברדקליף, שהוא קולג' לנשים שנוסד ב 1879 והיה תמיד חלק  איטגרלי מאוניברסיטת הרווארד. מבחינה פורמלית נשים לא יכלו ללמוד בהרווארד אבל הלכה למעשה למדנו ביחד. זו הייתה מעין תקופת ביניים שבה שמרו על נפרדות פורמאלית. המגורים היו לגמרי נפרדים אבל כיתות הלימוד לא היו נפרדות. תנאי הקבלה היו זהים ובשל החוקה העתיקה שהייתה להם זה הפתרון שנמצא. זה היה עוד בימים של דיפרנציאציה מגדרית חדה מאוד.

הייתה לי זכות מאוד מיוחדת בתקופה זו, מפני שהמחלקה לסוציולוגיה כללה קבוצת אנשים בעלי שם שהיום הפכו למיתולוגיים כמו טלקוט פרסונס,גורדון  אלפורט, וקלייד קלוקהורן. הם הקימו  ברוח חלוצית מחלקה אינטגרטיבית של שלוש דיסציפלינות שחיו בשלום בתקופה שאני הייתי שם והייתה מודעות של שליחות אינטר-דיסצפלינרית: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה חברתית ופסיכולוגיה חברתית, מה שהיום מכנים מדעי ההתנהגות, אבל אז זה נחשב למאוד יומרני וחלוצי ולא היה מקובל באוניברסיטאות אחרות.  מצד אחד המחלקה הייתה חלוצית ומצד שני הם שמרו  מאוד חזק על הגבולות שקבעו לעצמם, לדוגמא כאשר רציתי לקחת קורס במחלקה לתכנון אורבני בראשותו של  ולטר גרופיוס ,הארכיטקט הנודע,  הדבר היה כרוך בביורוקרטיה מסובכת מאוד.

אני רואה את החוויה הזו כחוויה לימודית בעלת השפעה מכרעת על חיי המקצועיים לטווח הארוך, מפני שאימצתי את הגישה האינטרדיסציפלינרית כבר אז. שיטת ההוראה הייתה להיחשף להרבה תחומים אבל גם להתמחות ולעשות את התואר בתחום אחד, כך שלמדתי סוציולוגיה אבל נחשפתי להרבה פסיכולוגיה חברתית ואנתרופולוגיה וגם שוכנעתי בשלב מוקדם מאוד של חיי בחשיבות של אינטגרציה בין דיסציפלינות אלה. זו הייתה מחלקה קטנה והיו מעט מאד נשים בשנות ה-50 המוקדמות. נשים , קל וחומר יהודיות, לא הרבו ללמוד לימודים מתקדמים אבל אני הייתי מאוד אמביציוזית. התקבלתי אחרי תואר ראשון  במסלול הישיר לדוקטורט. לא יותר מ30 איש, מהן כ-5 נשים בערך. היו  כ-50 תלמידים מתקדמים והסגל היה יחסית גדול לימים ההם.

מה היה נושא הדוקטורט שלך?

באמצע הלימודים שלי עליתי לישראל, ולאחר מכן חזרתי וסיימתי. כתבתי את הדיסרטציה, שהייתה אחד המחקרים הראשונים על יחסי עדות בסביבת מגורים. הנתונים נאספו  בבית מזמיל של אז שהפכה לימים לקרית יובל של היום. זה היה בתקופת העלייה ההמונית הגדולה והמדיניות הייתה לערב אוכלוסיות מכל הסוגים, מכל ארצות המוצא, מבלי תכנון כלשהוא ומבלי לקחת בחשבון רקע תרבותי. את הדיסרטציה עשיתי על דפוסי אינטראקציה ויחסים חברתיים בקהילה עירונית בישראל.  המקום  הוקם כדיור קבע ולא מעברה.

 הגעתי לישראל והתקבלתי מיד לעבודה במכון למחקר חברתי שימושי בהנהלת פרופ' אליהו גוטמן. המחלקה באוניברסיטה עוד הייתה בחיתוליה והיו הרבה הזדמנויות לחקור בעיות חיוניות במכון. בימים אילו המכון היה ממוקם ביפו ליד כיכר השעון והוא עבר אחרי כשנה לירושלים. אני הייתי מבין אנשי המכון הראשונים.

באותה עת  הייתי בחופשה מהלימודים לתואר שלישי  בהרווארד. למזלי, המנחה שלי  בהרווארד היה פרופ' סמואל סטאופר שהיה לפני תקופה קצרה שותף עם אליהו גוטמן במחקרים המוקדמים  על חיילים  אמריקאים בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאחר שהגעתי כתלמידה של סטאופר, כאשר לא היו הרבה סוציולוגים בסביבה עם רקע כלשהוא, גוטמן  קיבל אותי על המקום,  כמעט בלי להכיר אותי.

 

המכון חתם אז על חוזה לבצע  מחקר גדול על עולים. הופיעו בעיתונות כתבות על העלייה ההמונית והתנאים הקשים שבהם הם חיים. היה חורף קשה ואנשי הסוכנות היהודית רצו ללמוד על העולים, בכדי לשפר את תכנון הקליטה.  זה היה מחקר מדגמי גדול שכלל כ-2000 עולים מכל ארצות המוצא ואני הייתי אחראית עליו – סוציולוגית צעירה בת 22 ללא ניסיון. גוטמן סמך עלי  משום שבאתי ממקום מוכר לו  ונחשפתי קודם לכן לשיטות  מחקר ברוח המחקרים של  סטאופר.                                                                                  

הרקע שלי היה די פוזיטיביסטי. גוטמן ידוע במחקריו המתודיים, בפיתוח סולם גוטמן. המחקר היה מבוסס על מדגם גדול ייצוגי והניתוח נעשה במיטב השיטות שהיו מקובלות בסוציולוגיה כמותנית באותה תקופה. מאז, שיניתי כיוון  בשיטות העבודה המחקרית שלי . נגיע גם לזה…

איסוף המידע נעשה באמצעות שאלון שהיה ברובו מורכב משאלות סגורות, ורק חלקן היו  פתוחות. הייתי אחראית על הדרכתם של עוזרי המחקר, חלק מהם היו עצמם עולים מאותן ארצות מוצא של הנחקרים כי תרגמנו את השאלון להרבה שפות. רב העולים עוד לא הספיקו ללמוד עברית. פרופ' חיים בלנק היה היועץ הלשוני שלנו. בימים אילו הוא היה דוקטורנט והדריך אותי לגבי בעיות לשוניות בסגנונות שונים של ערבית: טוניסאית, עיראקית, מצרית, תימנית ועוד.  השאלון תורגם בעזרתו לכל השפות המדוברות באוכלוסיות העולים. לימים  כתבתי את הספר הראשון שלי והוא מבוסס על מחקר זה. ב- 1965  הוענק לי  פרס ישראל  במדעי החברה על יסוד הספר Immigrants on the Threshold שהסתמך על נתונים אלה.

מה היו ממצאי המחקר ?

המחקר נגע ביחסים בין עדתיים, בין ניצולי שואה ליוצאי ארצות האסלאם, והיה אחד המחקרים הראשונים שחשפו את המתח והעוינות שבין יהודים ממוצא אירופי שחשבו עצמם לבעלי תרבות יותר "גבוהה" , כאשר מנגד התפתחו רגשי נחיתות והתחלת הצמיחה של תחושת קיפוח של יוצאי ארצות המזרח. אחד הדברים המשקפים את רוח התקופה הוא שאנשים אמרו  לי אז בעידן של אמון תמים בכור ההיתוך שהיה מקובל על המוסדות והמנהיגות: "למה את חוקרת את הדברים האלה, זה רק מעלה אותם על פני השטח, יותר טוב להשאיר אותם מבלי להביאם לדיון ציבורי פתוח". רווחה בימים אלה אמונה נאיבית שהמתחים הבין עדתיים ילכו וייעלמו בדורות הבאים, דבר שכמובן לא היה נכון. נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. הגישה  בימים אילו הייתה לערבב יחד, לבחוש היטב את הסיר וכך האמינו שייצא ה"ישראלי החדש", חשבו כך על אף שכבר אז החלו מחקרים בארצות הברית להראות שהדבר אינו כה פשוט.                                                                                                                       

אחרי מספר שנים חזרתי להרווארד לאחר שכבר הייתי נשואה לבן זוגי הלל וסיימתי את כתיבת הדוקטורט. לאחר שנה  של שהות  בארצות הברית חזרתי  ארצה למכון למחקר חברתי שימושי  והמשכתי במחקרי הגירה. לאחר כמה זמן התחלתי להתעניין יותר בסוציולוגיה של הבריאות, נושא שהפך  עם הזמן למרכז ההתעניינות שלי. המעבר קרה כתוצאה ממחקרים שניהלתי על דפוסי התנהגות בתחום הבריאות בין קבוצות של עולים. בהתחלה ניסיתי לשלב  בין תחומי ההגירה לבריאות ובהמשך התעניינתי  בהגירה עם דגש חזק על בריאות.

מי היו מזמיני המחקרים?

גופים ציבוריים כגון הסוכנות היהודית, משרד הבריאות וגם משרד הקליטה שקיים שנים רבות מחלקת מחקר פעילה שתמכה  במחקרים סוציולוגיים. גוטמן ניסה לעניין את הגופים הציבוריים במחקריו, מפני שלא היו למכון תקציבים מלבד זה.  בשלב מסויים הצלחתי לגייס מענקי מחקר מחו"ל – למשל מאונסקו ומשרותי הבריאות הלאומיים של ארה"ב.

בשנות ה-60 המוקדמות לימדתי כמורה מן החוץ באוניברסיטה וב-1967, שנתיים לאחר שזכיתי בפרס ישראל , קיבלתי הצעה מבית הספר לרפואה להצטרף לסגל בית הספר לבריאות הציבור עם מינוי משותף עם סוציולוגיה. הם בעצם העדיפו שאהיה רק  בבית הספר לבריאות הציבור אבל לי היה חשוב שהשורשים הסוציולוגיים יהיו נטועים עמוק בדיסציפלינת האם שלי. כתוצאה מכך המינוי שלי היה משותף למחלקה לסוציולוגיה ולבית הספר לבריאות  הציבור.

היה ניסיון ללמד גם תלמידי רפואה סוציולוגיה של הבריאות, כחלק מלימודי היסוד שלהם, מתוך הנחה שרופא חייב להבין שבריאות וחולי הם פונקציה של התנהגויות חברתיות בסביבה תרבותית לוקלית. היו הרבה קשיים בביצוע המשימה הזו מפני שתלמידי רפואה אז היו בוגרי מגמות ריאליות בלבד. לפני שהגיעו לאוניברסיטה לא שמעו כמעט על מדעי החברה או על מקצועות הומאניים. זה הוביל לסוג תלמידים שראו במדעי החברה צ'יזבטים לא רציניים בלי ביסוס של מספרים ובדיקות מעבדה. בבית הספר לבריאות הציבור התמונה הייתה אחרת. הרפואה החברתית היא מקצוע עם מודעות ממשית להיבטים חברתיים של הרפואה. חוץ מזה לימדתי במחלקה לסוציולוגיה שלנו סביב נושאים של סוציולוגיה של הבריאות.

את יכולה לספר קצת על המחלקה בתקופה שבה הגעת אליה?

לא סוד גם לדור הצעיר שהייתה אישיות אחת דומיננטית שיסדה את המחלקה בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה: פרופ' שמואל אייזנשטדט, שהיה אדם מבריק בעל כושר כתיבה מופלא והספק יוצא דופן, רקורד מעל ומעבר של ציטוטים עולמיים אבל גם איש מאוד דומיננטי  שהיו לו דעות אבסולוטיות על אופי המחלקה שרצה. הוא היה ברוחו גם היסטוריון ושם דגש על ניתוח מבני-היסטורי-פונקציונליסטי, מפני שזו הייתה הגישה  הרווחת בתקופה. ואמנם, המחלקה נבנתה בדמותו והוא שלט בה. הקידום של אנשים היה תלוי בו, ולימים היה גם דיקן הפקולטה, וישב בכל הוועדות המכריעות. אפשר לומר שגישתו שלטה שנים רבות מפני שלא הייתה עדיין אוניברסיטה אחרת בארץ ולקח למחלקה שלנו שנים רבות עד שהיא עברה מטמורפוזה ואנשים חדשים בעלי השקפות מגוונות הגיעו. אז החלה להיווצר הטרוגניות יותר גדולה בחשיבה  של חברי הסגל וסגנון אחר בהנהלה. פרופ' גדי יאירממחיש זאת בשנים האחרונות, במיוחד במאמציו  לשתף את  אנשי הסגל הצעירים ואף את הסטודנטים  בענייני המחלקה. גישה זו עומדת בניגוד חריף לאווירה שהייתה בזמנו של אייזנשטדט, ששלט באופן מאוד כוחני עד היום שפרש מראשות המחלקה, ומחברות בוועדות שונות של האוניברסיטה. ואז  החלה  דמוקרטיזציה מסוימת ואווירה אחרת שררה. התקבלו אנשים שלא רק בדמותו של שמואל.

איך הוא השפיע עלייך?

הוא חסם את דרכי לאוניברסיטה למשך 10 שנים בשל קרבתי המקצועית לפרופ' אליהו גוטמן שסימל לדעתו את שיטות המחקר הכמותניות. גוטמן כבר מצעירותו, היה מדען בעל שם עולמי ששמו הלך לפניו  כחדשן מקורי ויצירתי בתחום המתודולוגיה של מדעי החברה. האמת היא שאני לא אימצתי לעצמי את כל שיטותיו של גוטמן.  אני הלכתי בדרכי שלי. אולם בעיני אייזנשטדט  נדבקתי מהמיאוס שלו בגוטמן, ובשיטות המחקר החדשניות שלו. אייזנשטדט לא לקח בחשבון   שתלמידים וחוקרים רשאים ואף חייבים, בכדי להצליח לחיות בעולם המדעי העכשווי, להכיר מקרוב את המקצוע על כל פניו, כך שיוכלו לקרוא כתבי עת כמותניים ולהבינם. הוא לא רצה מחלקה מגוונת והתייחס למתודות החדשניות  כ'טכנולוגיה' עם בוז מסוים.

נעבור כעת לדון בסוציולוגיה של הבריאות. מהי התרומה בעיניך של הסוציולוגיה של הבריאות לסוציולוגיה הכללית?

זה שדה עשיר בנושאים שמעניינים סוציולוגים ומאפשר כר נרחב למחקרים מרתקים  הן  מבחינה תיאורטית, והן מבחינה יישומית. מבחינה תיאורטית אני מתעניינת בין היתר בהבדלים בין התנהגויות תלויות תרבות הנטועות עמוק במסורות שונות החל מהגיל הרך. לדוגמא, איך מתייחסים לכאב בתרבויות שונות? כל תרבות מגדירה את הסיבות לחולי, את התרופות  המתאימות ואת אמצעי ההתמודדות אתם וזאת באמצעות ריטואלים ספציפיים, בשל אי הוודאות סביב החולי ובגלל המוות המאיים. התעניינתי במשך כל הקריירה בסוציולוגיה של הפרופסיות עם דגש על רפואה ומקצועות בריאותיים. ההתעניינות החלה מוקדם בעקבות פרק בספר The Social System של טלקוט פרסונס על הפרופסיה הרפואית. אפשר לקרוא לזה משהו קנוני שהיה מעצב בשבילי. לא אסתכן אם אומר שהפרק הזה ניתח בפעם הראשונה את התפקיד הפרופסיונאלי של הרופא ואת התפקיד המשלים של החולה והציג מודל מאוד מעניין בעל השפעה ארוכת טווח על הבנתנו את יחסי מטפל-מטופל. היום, כתוצאה מההסתייגויות מהגישה הפונקציונליסטית אנשים לא מעריכים את חשיבותו של המודל הפרסוניאני, אולם הוא שימש  אותנו במשך שנים רבות עד שהפונקציונליזם דעך. היום מקובל להשתמש יותר בתיאוריות של פוקו וקונפליקט. פרסונס ראה את העולם החברתי כמאורגן עם הרבה מרכיבים משולבים ומשלימים זה עם זה, ושם דגש מועט יחסית על אי סדר וקונפליקט. מן הסתם שגישה זו משתקפת במודל שלו  לגבי יחסי רופא וחולה. היום אנחנו מודעים הרבה יותר לכוחות החיצוניים  ולביטויי הקונפליקט הטמונים במערכת  זו  ונדמה  שהגישה של פרסונס מעט נאיבית. אני השתמשתי בזה הרבה מאוד בעבר. בינתיים ניסיתי להשתנות בהתאם לחשיבה המותאמת לזמנים.           

אחד המחקרים הראשונים שפרסמתי התבסס על תיאוריות פונקציונליסטיות  בכדי להבין תופעה  מעניינת בישראל: שכיחות מאוד גבוהה של ביקורי האוכלוסייה במרפאות של קופות החולים. היו לנו שיעורי ביקורים שהגיעו בממוצע ל9-12 לנפש בשנה, כאשר במדינות אחרות עם מערכות בריאות דומות לשלנו זה עמד על 6 בערך. יזמתי בשיתוף עם אהרון אנטונובסקי מחקר שניסה להסביר למה ישראלים מרבים לבקר במרפאות של קופ"ח. ערכנו  ראיונות עם נותני ומקבלי השירות הרפואי בקופות החולים, וביססתי את המחקר על המודל של פרסונס ועל תיאוריות של מרטון, על פונקציות לטנטיות(סמויות). עיקר הטיעון של המחקר – שלימים  הוליד גם ספר – היה שהאנשים באים למרפאה לכאורה בשל בעיה בריאותית, אבל הם גם מחפשים דברים אחרים: תגמולים שמערכת היחסים המובנית שבין רופא לחולה יכולה לספק. לדוגמא, הזדמנות לדבר, לשפוך את הלב עם מישהו שישמע אותך ברצינות. כמו פסיכולוג או עובד סוציאלי שלא היו מקובלים אז במערכת הבריאות. מערכת יחסים נורמטיבית בין חולה ומטפל נותנת לגיטימיות   לשיחת נפש  טעונה  מפני  שמבחינת הנורמות המצופות, הרופא אמור להאזין ולתמוך בחולה, ולעזור לו להתמודד  עם בעיותיו, גם אם זה לא תמיד מתבצע הלכה למעשה.

הדבר השני הוא שרופא המשפחה נותן פטורים מעבודה, על יסוד מחלה, בסיטואציה של בעיות  בקליטה וקשיים כלכליים חריפים והסתגלות לסביבה תרבותית זרה – החולי משמש כמנגנון ללגיטימציה של אי יכולת תפקוד.  את הלגיטימציה הפורמאלית להיות חולה אפשר לקבל אך ורק מהרופא. אין תפקיד חברתי למעט הרופא שרשאי וחייב לעשות כן. מבחינת  גישתו של מרטון ניתן  לראות את התופעה כפונקציה לטנטית של מערכת הבריאות. החולי נותן לגיטימציה לכישלון. הרבה אנשים לא הצליחו למצוא מקצוע ראוי בעיניהם, לפרנס משפחה בהתאם לציפיותיהם, ועל כן חולי אפשר להם יציאה מהתפקיד, וכך הרופא מספק לגיטימציה פורמלית לכישלון.

במילים אחרות, לקחתי את התיאוריות של פרסונס ומרטון וניסיתי ליישם אותן במחקר. חוץ מלהבין את התהליכים החברתיים, חשבתי גם שאולי אוכל  לתרום לפתרון הבעיה בצמצום מספר הביקורים. בעקבות המחקר הצענו לקופת חולים להוסיף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ולנסות להסביר לרופאים שחלק מהחולים מגיעים למרפאה מסיבות שקשורות רק בעקיפין במחלה, בתקווה שאז יוכלו  להתייחס  לתופעה  בצורה יותר קונסרוקטיבית. הספר שכתבתי בעקבות מחקר זה  התייחס לבעיה תיאורטית, אבל גם ניסה לתרום לפתרון  בעיה מעשית.

מהמחקרים שלך עולה תמונה קשה של קליטת עליה. כיצד קרה שזכית על כך בפרס ישראל ?

הפרס ניתן על חדשנות  ויצירתיות  בגישה המחקרית. יש לציין שזה היה המחקר הראשון  שהתבסס על מדגם מייצג של כלל אוכלוסיית העולים בתקופת העלייה ההמונית.  וזאת  באמצעות שיטות מחקר שלא היו מקובלות עדיין בארץ. הפרס לא התייחס לתוכן הממצאים בלבד, אלא לעצם העובדה שסוציולוגים יצאו לשדה והשקיעו זמן ומשאבים בניסיון להבין מה קורה. מבחינה זו זה לא פרדוקסלי כלל. זה היה בתקופה של מחסור במשאבים ועלייה מתמדת, ידעו מהעיתונות על קשיי הקליטה אך המחקר סיפק בפעם הראשונה נתונים מהימנים על אופיין של הבעיות ועל שאיפותיהם ומאוויהם של העולים –  מידע שהיה חסר לגמרי עד לסיכום ממצאי מחקרנו.  במובן זה ניתן לומר שנתנו בידי קובעי המדיניות כלים – בצורת מידע אמין ועשיר – שאפשרו להם להתייחס לבעיות הקליטה בצורה ריאלית יותר  ולהתמקד  בנושאים  בהתאם למידע מייצג מפי העולים עצמם. כל זה היה חדש בארץ  בשנים הללו.

במהלך השנים עברתי משיטות כמותניות למתודות איכותניות, לא מפני שאני שוללת שימוש במחקר כמותני. להפך, אני חושבת שלכל בעיה יש את הכלים המתאימים לפתרונה. הנושאים שבהם עסקתי הפכו להיות כאלה שלא התאימו למדגמים גדולים. הנושאים שלי דרשו סגנון איכותני.

תוכלי לספר על הספר האחרון שהוצאת?

המחברת השנייה של הספר היא דוקטור אמה אברבוך, שסימה דוקטורט במחלקה שלנו בהדרכתי.  הספר מסכם כעשר שנים של עבודה, ושמו :ALTERNATIVE AND BIO-MEDICINE IN ISRAEL: BOUNDARIES AND BRIDGES. מטרתו לנסות ולהבין את מערכת היחסים בין הרפואה האלטנרטיבית לרפואה הקונבנציונלית המכונה ביו-מדיקלית. כל אחת מאלה מורכבת מהרבה מאוד שיטות ותחומי התמחות, וההטרוגניות שבתוך הרפואה האלטרנטיבית גדולה יותר. זאת משום שיש מידה מועטה יותר של קונצנזוס לגבי  מושגי היסוד, השיטות, האקסיומות וההנחות האפיסטמולוגיות יחסית לרפואה הקונבנציונלית. אנחנו תוהות איך ייתכן שקיימות פרקטיקות בהן משלב  המטפל שיטות קונבנציונליות ואלטרנטיביות אם הנחות היסוד כה שונות? היה ניתן לשער שיהיו קונפליקטים רבים ביניהם. רב גדול של אנשי הרפואה הביו מדיקלית שוללים, מתעלמים ומזלזלים בשיטות האלטרנטיביות. יחד עם זאת, יש כמה תופעות מאוד מעניינות: יש יותר ויותר אנשי רפואה, אחיות, מיילדות ופיזיותרפיסטים שאחרי השכלה רפואית מלאה ואימוץ כל הנחות היסוד הביו מדיקליות והיצמדות למה שמכונה evidence based medicine שזה הבסיס של הרפואה המודרנית – למדו ועוסקים בפרקטיקה של רפואה אלטרנטיבית. כל זה מבחינת המיקרו. במישור המאקרו הספר מתעניין במערכת המוסדית והארגונית של שיטות הריפוי הללו. כיצד הן עובדות יחד וכיצד הן נבדלות? מהי מידת האינטגרציה ביניהן? מהי מידת הכח והשליטה של הביו מדיקליים על האלטרנטיביים?

בצד המיקרו הספר כולל פרקים על ניסיונות מגוונים של אינטגרציה בין השיטות. למשל – רופאים שאימצו שיטות אלטרנטיביות, מיילדות שעובדות בחדרי לידה בבתי חולים שמצליחות לשכנע את היולדת שיסייעו לה בתהליך הלידה באמצעות שיטות אלטרנטיביות, אחיות שעובדות בבוקר במחלקה בבית חולים ציבורי ומקיימות פרקטיקה פרטית אחרי הצהריים שם הן נותנות טיפול אלטרנטיבי. החומר האמפירי עליו מבוססות מסקנותיו של הספר מורכב מראיונות לעומק  והסתכלויות מתמשכות. כיצד הרפואה המשלימה משנה את היחסים בין הרופא למטופליו? הטיפול אצל מטפל אלטרנטיבי בדרך כלל פחות לחוץ מבחינת זמן, פחות מוגבל  מבחינת כמה חולים צריך לקבל בשעה. גישה הוליסטית מאפיינת את המטפלים המשלימים, גם אם יש הבדלים  ביניהם, כולם שמים דגש על הקשר שבין הגוף לנפש וההשפעות ההדדיות ביניהם. בעקבות זאת יש דגש גדול על הקשבה מצד המטפל לדברי המטופל. כל אלה מהווים קונטרסט לרפואה הביו מדיקלית העכשווית שבה בחלק ניכר מזמן הפגישה הרופא מתרכז במסך המחשב שלו ולא במטופל.

נדמה לי שהיום חלק ניכר מהמטופלים הם בעלי ידע רחב יותר מכפי שהיה בעבר, כאשר המידע הרפואי נגיש יותר באינטרנט ובמנגנוני תקשורת אחרים. האם, הדבר משנה את היחסים בין רופא וחולה?

אין ספק. זהו בודאי  אחד השינויים הגדולים שקרו מאז שפרסונס הציע את המודל שלו. אמנם גם אז היו אנציקלופדיות רפואיות, אבל מי יכול היה לעיין בהם? ברור שהיום חלק מהחולים מגיעים עם ידע רב. ובידע טמון כוח משמעותי, כך שהחולה לא רק יודע דברים, זה גם משנה את יחסי הכוחות בינו לבין המטפל. הוא מביא לפעמים  מידע  חדש שהרופא עדיין לא שמע עליו.

מאוד מעניין אותי לשמוע כיצד הצלחת לבצע את השינוי שהזכרת מקודם, שקיבלת את הנחות היסוד הביקורתיות שהחלו להופיע בשנים האחרונות…

אחד הנכדים שלי התפלא שאני יודעת לשלוח מסרונים, ואמר שהוא לא מכיר סבתא שכותבת לנכדיה מסרונים. אני אוהבת מאד טכנולוגיה אבל רק כשהיא עובדת. הדור שלך גדל לתוך הטכנולוגיה ומתמצא הרבה יותר ממני, אבל אני משתמשת מכורה, ונכנסת לדיכאון אם האינטרנט יורד לעיתים קרובות. אני לא טובה בתיקון הדברים האלו. לגבי הגישות הביקורתיות, אני מקבלת חלק מהם. השיטות הקודמות לא תמיד מתאימות בכדי להסביר ולנתח את התופעות החברתיות. אתה קורא את פוקו והוא נורא משכנע. למה שהוא לא ישכנע גם אותי? אני בעד לזרום עם הזמן, באופן ביקורתי. ברור שאני לא מאמצת כל דבר.

 

שאלות אלה ורבות אחרות נידונות בשנים האחרונות בשיח הסוציולוגי המתחדש, והאנתרופולוגי החדש על מוסר וחברה. למרות שההיסטוריה של חקר המוסר שונה מאוד בשתי הדיסציפלינות (בסוציולוגיה חקר המוסר הוא במידה רבה מימד מכונן של הדיסציפלינה בעוד שבאנתרופולוגיה ההתעניינות במוסר בחיי היומיום היא חדשה יחסית), בשנים האחרונות אנו עדים לעניין רב ומתגבר בחקר היבטים שונים של 'החיים המוסריים' בקרב חוקרי חברה ותרבות. כמה מקראות וספרים שפורסמו לאחרונה, מאמרים רבים, וגם מושבים בכנסים מקצועיים  (ספרתי בכנס האחרון של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית 139 מאמרים ומושבים שעסקו במוסר) מעידים על מגמה חדשה זו. קורס חדש לתלמידי מ"א (למיטב ידיעתי זה הקורס הראשון בתחום זה הניתן בארץ) מציג את הדיון העכשווי במוסר בשתי הדיסציפלינות.

העיסוק בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה של המוסר מתכתב מצד אחד עם ההגות הפילוסופית העשירה על מוסר ואתיקה, ומנסה מצד שני לחדד את תרומת הדיסציפלינות של מדעי החברה לחקר 'החיים המוסריים' והיחסים והזהויות הקשורים בהם.

כבסיס לדיון בספרות עשירה והטרוגנית זו, אני מציעה הבחנה בסיסית בין שתי מגמות משלימות בשיח הסוציו-אנתרופולוגי על מוסר. הראשונה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של "המוסר", מניחה שהעולם המוסרי ניתן להבנה כמנגנוני הצדקה קולקטיביים (המעוצבים במידה זו או אחרת בצלמם של מבני כוח ו/או אינטרסים של קבוצות ספציפיות). כאן אנו נפרדים מהיומרה לבחון שאלות אונטולוגיות על מוסר, ותחת זאת מאמצים גישה יחסית למוסר, כזו העוקבת אחר ההבניה של מה שמכונן כ"מוסרי" ('the ought to be') בנקודת זמן נתונה, בחיי היומיום או במבנים חברתיים פורמאליים. למשל, הוקעתו של הסוטה המיני (ההומוסקסואל) כבלתי מוסרי, או הוקעתם של עניים מרובי ילדים כיצריים ונחותים מוסרית בשיח המלתוסיאני, או התחושה שאנשים 'חומרניים', 'רודפי כסף' הם פחות מוסריים מאנשים אחרים, מכוננת סוג מסוים של סדר חברתי כראוי (או 'טבעי') וסוג אחר כבלתי ראוי. בהקשר זה, המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי נותר חיצוני להזדהות ערכית כזו או אחרת, ומטרתו המרכזית היא לתאר את ההיסטוריה החברתית של "המוסר", ואת ההווה הסובייקטיבי של "המוסרי" (אחת התרומות המשמעותיות לדיון זה באה מהסוציולוגיה הפרגמטיסטית של בולטנסקי וטבנו). המגמה השנייה ניתנת לתיאור כסוציולוגיה-אנתרופולוגיה מוסרית. כאן החוקרים נוטלים על עצמם באופן מודע, אקטיבי, ומוצהר לא רק מחויבות כלפי ערכים (נניח של צדק, שוויון, חירות, אחווה, שיתוף, 'אחריות הדדית' וכן הלאה) אלא גם את אחריות לפעול למען הנכחתם של ערכים אלו באתרים חברתיים שונים- למשל מגדריים או אתניים. לעיתים קוראים לזה 'סוציולוגיה ביקורתית', או 'אנתרופולוגיה ביקורתית', או 'אנתרופולוגיה מחויבת'. דוגמא מובהקת אחת היא הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הפמיניסטית. כאן אנחנו מדברים על המחויבות הערכית והפוליטית של סוציולוגים/ אנתרופולוגים למושאי ונושאי מחקרם– במובחן מהתנהגות אתית במחקר או קודים מקצועיים אתיים.

העיסוק הסוציולוגי והאנתרופולוגי במוסר, אם כך, נשען על המסורת הקלאסית  שעסקה בצורה ישירה בשאלות על מוסר וחברה (דורקהיים, וובר, Mauss) ויחד עם זאת הוא גם נפרד ממנה ומציע מבט תיאורטי חדש על שאלות של הטוב, הצודק, הראוי , על רוע וסבל, על שיפוט ערכי, מחויבות לאחר, סוכנות וaccountability. כפי שמראה הקורס, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של המוסר מתבוננות בשדות מחקריים שונים- כגון הכלכלה המוסרית של חלוקת משאבים, מנגנונים של הדרה והכלה, פרקטיקות מיניות, פוליטיקה של רגשות, סטייה חברתית, הסדרים משפחתיים, תהליכי קבלת החלטות,  פרקטיקות משפטיות, מופעי תרבות פופולארית, שימושים בטכנולוגיות של יצירת חיים וסיום חיים ועוד.

 נושאים אלו משלבים את סוגיות היסוד במחשבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית, לצד מחקר במרקם החברתי העכשווי, ובדילמות המרתקות שהוא מציב בפני חוקרי חברה ותרבות במילניום השלישי.

 

*** כל מי שמתעניין בנושא מוזמן להרצאת אורח שתתקיים במסגרת הקורס "סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של המוסר" (מקום המפגש יפורסם בהמשך) בתאריך 28 במאי בשעה 10:30-12:00 בה יספר המשפטן פרדריק הרץ מסאן פרנסיקו, המתמחה בנישואים וגרושים של בני אותו מין, על הדילמות העכשוויות הבלתי צפויות, המאתגרות את רעיון ההוגנות במבנים המשפחתיים החדשים של זוגות חד-מיניים. פרטים נוספים יימסרו בהמשך.

 

תחת השם הארוך הזה הסתתרו ארבע הרצאות קצרות ומרתקות. הרצאתה של גילי המר מהמחלקה שלנו, עסקה בזהותם של אנשים עיוורים, נגה בובר בן דוד, אף היא כותבת במסגרת המחלקה שלנו, הציגה את מחקרה אודות נשים צועניות משכילות בירושלים. גלית יניא ונטורה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון הרצתה אודות זהויות פמניסטיות בקרב נשים דתיות אורתודוכסיות ולימור מעודד דנון גם היא מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון, הציגה את מחקרה על הדיאלקטיקה שבין גוף ולקטגוריות מיניות ומגדריות בקרב אינטרסקסים, עליו ארחיב בהמשך.

לכל חוקרת ניתנו כחמש עשרה דקות בהן היה עליה להרצות את טורף מחקרה. בשל קוצר היריעה, אציג בשורות הבאות בעיקר את מחקרה של לימור מעודד דנון^[1]. הדוקטורט של דנון עוסק במצבים מולדים שאינם "זכריים ונקביים" בצורה הכרומוזומאלית, הורמונאלית וגניטלית נורמטיבית. במילים אחרות, בבני אדם שנולדו עם מצבים גופניים המאתגרים את הקטגוריות המיניות והמגדריות הטיפוסיות (זכר/נקבה, גבר/אישה). דבר  שגורר התערבות רפואית ולעיתים אף כירורגית על מנת לעצב מחדש את המין/מגדר של הרך הנולד. כך נוצר מצב בו תינוק בעל מאפיינים זכריים ונקביים כאחד עובר הליך רפואי על מנת לכונן את זהותו המינית בצורה ברורה שלא תאיים על הסדר הקיים. לתהליך זה קוראת דנון "מינגוף" כלומר התחלת תהליך כינון המין/מגדר של האדם תוך הסרת העמימות המינית והגדרת זהות פיזיולוגית ברורה, כביכול.

מחקרה של דנון נשען על התפיסה הפנומנולוגית הגופנית, אותה פיתח מוריס מרלו- פונטי^[2] [Maurice Merleau-Ponty]. הפנומנולוגיה הגופנית מתמקדת בהוויה הגופנית, החושית והבשרית. הגוף חווה את העולם סביבו דרך החושים באופן שקדום לידע ולדיבור על הדברים עצמם. הידע והשפה כוללים סימנים מופשטים, הנלמדים עם הזמן, כל זה לאחר שהגוף חווה את העולם סביבו באופן ראשוני.

תיאורטיקנים המתמקדים בגוף מבקשים לחתור תחת ההבחנה המערבית הקלאסית בין גוף לתודעה, תורשה לסביבה ומין למגדר. הם טוענים כי הגבולות של תחומים אלו למעשה שרירותיים, כוחניים ותלויים בהקשרים שיחניים שונים.

נושא מרכזי נוסף בו עסקה דנון בהקשר של זהותם של האינטרסקסים היה הסוציולוגיה של סוד וסודיות. שכן מראיונות העומק שעשתה עם הורים ל"אינטרסקסואלים" כמו גם לסובייקטים "אינטרסקסואלים" בעצמם היא מצאה ש"אינטרסקסואליות" בישראל אפופה בסוד וסודיות. ושהסוד פועל כשחקן חשוב במדיניות הטיפולית ב"אינטרסקסואלים" ובניסיון נרמולו של הגוף הלא מובחן דיו.

הסוד, כמו גוף, קשה להגדרה ולמסגור תיאורטי. כמו הגוף הוא חמקמק, ורב מימדי. הסוד תלוי רבות בהקשרים השונים ובאינטראקציות החברתיות בהם הוא מתקיים. הוא מייצר כוח לאלו שמחזיקים בו, קרפל טוען כי למחזיקי הסוד יש מעין "פצצה גרעינית" שנשמרת לשימוש מאוחר יותר והדרך להינצל מהסוד האכזרי ומהשלכותיו ההרסניות, היא כשמוטל על שומר הסוד לגלות את הסוד^[3]. לכן למעשה תמיד יש חוסר יציבות פנימית בסוד, הלוחץ כלפי גילוי הרסני.

הסודות מייצרים פרדוקס, הודות לדיאלקטיקה הפנימית של התנהלותם וביצועם. סודות מגנים מצד אחד על חופש של אנשים מסוימים, אך גוזלים את החופש של אחרים. סודות מעודדים יצירתיות ואינטימיות (בעיקר בין שומרי הסוד), אך מפיצים ומעודדים התעללות. סודות מייצרים גבולות וחומות, אך למעשה גם מאיימים לחתור תחת הגבולות הללו ולשבור את החומות.

מכל האמור אנחנו מבחינים כי הגוף של האינטרסקסואלים, מאיים ומגן בו זמנית, בדומה לפועלו של הסוד, הוא מגן על ייחודיותו ואופיו הפרטיקולארי, אך הוא מאיים על הסדר החברתי, על המרקם המשפחתי, על ההבחנה בין זכר/נקבה, גבר/אישה, ומערער את יסודותיהם ומשמעותם של הקטגוריות המיניות-מגדריות. המדיניות הטיפולית מעבירה את המסר כי לגוף האינטרסקסואלי אין מקום במרחב החברתי, אך באופן פרדוקסאלי, ככל שמתאמצים להסתירו ולהעלימו, כך הוא נוכח יותר. הגוף אינו יודע להסתתר, הגוף אינו דובר את שפת הסוד ולא משחק לפי כלליו. הגוף משאיר עקבות, צלקות מהניתוחים. במילים אחרות הגוף מתנגד בדרכו לתהליך ה"מינגוף" והסתרתו בסוד ובכך חושף את הפרדוקסאליות של תהליך הנרמול שלמעשה לעולם לא יוכל ל"נרמל" את הגוף לפי אידיאל מיני מסוים, אלא מכונן מחדש גופים אינטרסקסואלים אחרים.

כדי ליישב את הבעייתיות הנגרמת כתוצאה מתהליך המינגוף מציע מחקרה של דנון חשיבה אלטרנטיבית כלפי סובייקטים גופניים, לפיה עלינו להתייחס אל "הסובייקט הגופני הפרטיקולארי". כל סובייקט גופני מתהווה ומתפתח באופן פרטיקולארי, ייחודי וחווה את סביבתו באופן שונה. הסובייקט הגופני הפרטיקולארי נולד, מתפתח ומשתנה בהתאם לתנאים הסוציו-מטריאליים השונים. תפיסה זו בוחנת את התנאים החברתיים דרך החוויה הסובייקטיבית הגופנית הפרטיקולארית, המתגלמת בתגובות הגוף ובשינויים הגופניים התמידיים. זוהי תפיסה וחשיבה דינאמית על סובייקטים גופניים, שחותרת תחת קטגוריות חברתיות מסוימות.

"אינטרסקסואלים" מזמינים אותנו להתבונן מחדש בעצמנו, להטיל ספק ברלוונטיות של הקטגוריות החברתיות הכולאות סובייקטים גופניים ולחשוב מחדש על הדרך בה הגוף פועל בתוך ומעבר לשיח החברתי.

בסוף המושב, לאחר ארבעת ההרצאות, הנחה ד"ר דני קפלן דיון אודות היחס שבין כותרת המושב לבין ההתרחשות במושב עצמו. הוא ביקש לומר שהכותרת  "להוריד את המקף" חובקת בתוכה אג'נדה שאנחנו כחוקרים צריכים להימנע ממנה. כשאנו ניגשים למושא המחקר שלנו עלינו להביט על המקף שלו ולא לרצות לבטל אותו. "חגיגת המקפים" בחברה רב תרבותית כזו שלנו היא הכרחית אולם אל לנו לשאול כיצד אנו מורידים את המקף אלא איך עלינו להתבונן בו.

לסיכום אומר שהכנס היווה עבורי הזדמנות מרתקת להיחשף לתחומי ידע ומחקר שלא שערתי שיוכלו לעניין אותי ואף יותר מזה, שלא ידעתי על עצם קיומם. המחקר האקדמי והמבט הסוציולוגי זיכו אותי ביכולת לרענן ולאתגר את המחשבה, וגם להיפתח לתחומי דעת חדשים ומרתקים המאפשרים לגעת באופן ממשי בעולמי האישי.

 

---

^[1] כאמור, הדברים עובדו ונערכו מתוך הרצאתה של לימור מעודד דנון בכנס הסוציולוגי

^[2] למעמיקים שביננו –  Merleau-Ponty, "Eye and Mind" in James M.Edie (ed.), The Primacy of perception and other essays, (Evanston, Ill.:(Northwestern University Press, 1964) pp.160-1. Quoted in "The cybernetic Dream of the 21^st Centuryw, p.30

^[3] Karpel, M. “Family Secrets: I. Conceptual and Ethical Issues in the Relational Context. II. Ethical and Practical Issues in Therapeutic Management,” Family Process, September, 1980.

האוסטרלים הזמינו 11 חברי סגל האוניברסיטה העברית, ממחלקות שונות ועם רקע דיסציפלינארי מגוון, לביקור בן שבוע. מנגד הם הזמינו עמיתים אוסטרליים ממגוון דומה. המארגנים הציבו תוכנית מסגרת שהייתה ערוכה לפי ארבעה תחומי תוכן: חדשנות, משפט כלכלי בינלאומי, בריאות ומחקר רפואי והגירה. בנוסף לכך הם גם יצרו תשתית תפעולית לקיום שיחה: מימון להבאת החוקרים ממקומות שונים אל אותו חדר דיונים, תכנית מפגשים ואירוח, וכמובן, קפה למכביר! 

אך האם זה התמהיל הנדרש לשיתוף פעולה אקדמי?

אחד ממארחינו האוסטרלים הציג עצמו שוב ושוב כשדכן: הוא ברר בני זוג פוטנציאליים, הציב בפניהם את המטרה, הביא אותם אל החדר לשיחה ומכאן והלאה השאיר הכל בידיהם. מהלך שכזה אינו זר לאקדמאים: אנחנו נוסעים בעולם ממפגש אקדמי אחד למשנהו ובכולם יש תמהיל גורמים דומה: חדר, קבוצת אנשים נבחרת ונושא שיחה נתון. גם ״השדכן״ אינו זר לחיים האקדמאים: לכל פאנל אקדמי יש מנחה שברר את המשתתפים וציוות, אם לא זיווג, אותם יחדיו. למרות שתבנית זו לחילופי מידע אקדמי שגורה כל כך, מפגשים אקדמיים נבדלים זה מזה במאפיינים מסויימים, שהם קריטיים לתהליך הנבטת שיתוף פעולה אקדמי פורה.

המודל ראשון הוא מודל הכנס (האמריקני כל כך) המציב שלושה, אולי ארבעה, דוברים נבחרים לאורך שולחן עם הנחיות להציג כל עבודת מחקר ב-15 דקות ולענות על שאלות המשתתפים. פאנלים שכאלה הם לרוב מואצים: אנחנו אומרים את דברנו (ולא באופן בו אנו שבעי רצון מכך שהוא ממצה דיו כדי לבטא את עומק עבודתנו), אנחנו מגיבים לשאלות אם בכלל נותר פנאי לכך, ואז כולם ממהרים לעזוב את החדר כדי להספיק להגיע לתחילתו של הפאנל הבא. כנסים אקדמיים שכאלה הם מקום טוב לחשיפה גופמניאנית של האני המחקרי, אך המערך שבו הם מתנהלים, גם אם הוא מאפשר מיקום החוקרים במרחב הדיסציפלינרי ומוסיף שורה ל-CV, אינו במהותו מאלו שמעודדים שיתוף פעולה.

כנגד מודל שת״פ זה עומד מודל הסדנא (workshop), המקובל יותר במפגשים אירופאים. במפגשי EGOS השנתיים, לדוגמא, כל קבוצת מתדיינים מונה כ-25 משתתפים וחברי הקבוצה מבלים את שלושת ימי הסדנא בשיחה. השיחה מבוססת על כך שכולם קראו את מאמריהם של כולם; והשיחה מכוונת במידת הנדרש על ידי המארגנים. כמובן שכאשר דיונים נמשכים שלושה ימים, יש גם הזדמנויות למכביר לשיחות קפה, ומעבר לכך. כל אלה בונים קשרים שמעצימים את התשתית הנושאית המשותפת וסוללים דרך להערכת השותפים באופן רחב יותר מאשר הופעתם, הפרפורמטיבית משהו, על במת הכנס.

אך לא די בכך. מתוך הערכה שהחירות הניתנת בפורמט הסדנא לבניית קשרים בין-אישיים צריכה להתרחב על מנת לאפשר גם הצמחתן של סוגיות מחקריות חדשניות, עלה לאחרונה המודל השלישי להנבטת שת״פ: מודל ה-"un-conference". מטרת המודל הזה היא להביא את האנשים הרלוונטיים (הגדרה רחבה ביותר של ״רלוונטיות״) לחדר אחד ולתת לחיכוך שנוצר במהלך האירוע להפיק ניצוצות שת״פ על נושאים שאפילו לא שיערנו בהיכנסנו לחדר. בעוד כל הגישות הן במהותן גישות של ארכיטקטורה חברתית, גישת ה- unconference מושתתת על מרחב חברתי פתוח ביותר הן ביחס למטרות והן ביחס לתהליך. ובעוד כל הגישות מבטאות את ההנחה שפוריות מחקרית היא תוצאה של שיחה מעמיקה, גישת ה- unconference היא מודל רשת לחדשנות מחקרית: תחומי הרשת נקבעים במידה מסוימת על ידי המארגנים, אך היווצרות הרשת — רשת של נושאים, רשת בין-אישית — מתגבשת רק במהלך המפגש.

מחקרים מצביעים על כך שחדשנות עולה מקבוצות הטרוגניות בהרכבן: אמנם צריכה להיות תשתית מושגית משותפת, אך כל השאר צריך להיות זר במידה שדורשת מאיתנו לצאת מקופסתנו ולו כדי להקשיב לרעיונותיו של השותף. כמובן, סוגי המטרות מנתבים אותנו אל מודל זה או אחר: שת״פ קונקרטי, מחקרי, צומח מהצבת מטרות ועבודה לקראת השגתן; שת״פ אינטלקטואלי, גם אם יהיו לו שלבים עתידיים מחקריים שיהפכו גם הם בעיתם לקונקרטיים, דורש ״בזבוז זמן יחדיו״ (״getting lazy together", בלשונה של עמליה אוליבר). אם כך, לא די באנשים בחדר לזמן קצוב ודחוס פעילות ולמטרה מוגדרת, אלא נדרש תכנון זמן לפטפוט, גישוש, שרבוט, הרהור והרהור מחדש. כל אלה חשובים, מתוך בטחון שחשיבה ״פתוחה״ ביחד היא שתביא לשת״פ פורה.

 והנה דוגמה מן החיים: אני כותבת שורות אלה במהלך טיסה, בדרכי למספר ימי עבודה עם עמיתי לפרוייקט מחקר שמתמשך (ומתקדם) לאורך שנתיים ויותר. במילים אחרות …we got very lazy together פגשתי את עמיתי הסדנא לפני מספר שנים: בילינו 3 ימים בדיונים על מאגר עבודות משותף, למדנו זה את עבודתו של זה, ניצלנו את הזמן הפנוי לשיחות (כמו-) חולין, ומכאן התגלגלנו להציב שאלות למחקר משותף. היכרות ואמון עומדים בבסיס שת״פ זה.

 המסע לאוסטרליה בנה תשתית שכזו של היכרות. שותפי למסע — עמליה אוליבר, מימי אייזשטדט,  ליאוניד בקמן, תומר ברודי, חוה גדסי, דן גלאי, גבי הורנצ׳יק, ליאור הרמן, טלי סיגל, ודני פלזנשטיין — התגלו כשותפים לשיחה וגם ל״בזבוז זמן יחדיו״. וכאן מתחילה הדרך.

 

* בעת ביקורי באוניברסיטת מלבורן, רואיינתי לתוכנית UpClose בנושא מחקרי על שיח זכויות האנוש בחוקותיהן של מדינות העולם (תוכנית 183).

http://upclose.unimelb.edu.au/episode/183-show-only-language-human-rights-national-constitutions

 

ראשית, הכותבים שונים מאוד זה מזה ומשך הזמן של כל אחד מהם בשדה הסוציולוגי הוא שונה מאוד. כך למשל, כתבתה של פרופ' גילי דרורי נמצאת לידכתבתו של אורי כפיר, שנמצא בשנת לימודיו הראשונה, לצד כתבות של תלמידים לתארים מתקדמים ולצד כתבתו של דב שוורץ, שהגיע ללימודי סוציולוגיה אחרי עיסוק אקדמי ממושך במדעי היהדות. בנוסף, יש בגיליון גם שונות נושאית ניכרת, שמשקפת משהו מרוחב היריעה של "הדמיון הסוציולוגי": מחלוקת ההכנסות במדינה, דרך דיוני וועדת התכנון של הכנסת, ועד למכון הפלסטיני לרפואה משפטית, למוזיקה פופולארית, למיניות וזהות מינית או לשיטוט חנויות בלונדון.

רמה שלישית, ומעניינת במיוחד של שונוּת, ניתן לראות בסוגי המפגשים בין הכותבים לבין נושאי הכתבות. בנקודה זו, ניתן לדעתנו להרגיש את האופי המיוחד של הכתיבה ל"פקפוק". סוהאד דאהר-נאשף מספרת ברפלקסיביות על מחקר הדוקטורט המרתק שלה, שנעשה ב"מסלול המרכזי" של העבודה האקדמית. לעומתה, הכותבים האחרים נפגשו עם נושאיהם בכל מיני "מרחבי ביניים" שבין עולמם האקדמי, עולמם התעסוקתי ועולמם האישי והחווייתי. בולטות בהקשר זה כתבותיהם של עמית לזרוס ושל בן בורנשטיין, שמשקפות את תנועת המטוטלת הפרקטית והמחשבתית שבין הסוציולוגיה האקדמית לבין עבודות יישומיות יותר בכנסת ובמכון הישראלי לדמוקרטיה.

"פקפוק" גאה להיות במה לפרסם בה קטעים והבזקים מהמצלמות הסוציולוגיות שנושא עמו כל מי שעסוק בחשיבה סוציולוגית. נראה מהכתבות, שהחיישנים הסוציולוגיים של הכותבים עובדים וקולטים כל הזמן; בטיסה חזרה מכנס אקדמי, בסופרמרקט בריטי, בעבודה מחקרית חוץ-אקדמית, בשיטוט מוזיקלי ביו-טיוב או אפילו בכיתה בה מתקיים קורס "מבוא לסוציולוגיה". כל סיטואציה יכולה להיות מרחב לחוויה של התבוננות חברתית, ושל פקפוק והרהור על מה שקלטה המצלמה.

קריאה נעימה.

 

למעשה, מדובר באחת הרפורמות הגדולות והחשובות שנעשו בחוק הישראלי בשנים האחרונות. מדובר בעצם בניסוח כמעט מחדש של חוק התכנון והבנייה משנת 1965. החוק מסדיר את פעולתם של כל מוסדות התכנון והבנייה בארץ בכל הרמות. מהבית הפרטי, דרך עסקים, אדמות, סלילת כבישים, ובעצם כל דבר שנבנה פה בארץ. הרי כולם צריכים בית, והחוק הזה משפיע על הבית של כולם, ומשליך באופן משמעותי על כל נושא הכלכלה והרווחה בישראל.

החוק חשוב לציבור, אך צמד המילים המשמים והאפרפר "תכנון ובנייה", גורם לרוב הציבור לחשוב לעצמו: 'אני בכלל לא בנאי, מה לי ולבנייה?!'

במהלך השנתיים וקצת האחרונים, התכנסה הועדה המשותפת לנושא לדיון שבועי שעסק בסעיפים השונים של החוק. בחודשים האחרונים, נכחתי בדיונים אלו כחלק מהתמחות אצל דובר הועדה, ד"ר שמואל חן, וסייעתי בעבודת הדוברות בדיונים. מלבד נציגי הממשלה וחברי הכנסת, השתתפו בדיונים נציגים של החברה האזרחית. ארגונים סביבתיים, חברתיים וכלכליים, שהשכילו להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת של הרפורמה, והביעו את דעתם ואת הסתייגויותיהם מהחוק. החל מהקיץ האחרון, התווספו שחקנים נוספים לחברה האזרחית בישראל – האזרחים עצמם.

בחברה מגוונת, גדולה, דמוקרטית, מאוד קשה לספק את כולם. אני יודע שזה מגיע בהפתעה לרוב הקוראים, וזה בוודאי לא פופולארי להגיד, אבל בישראל קיימת דמוקרטיה. אולי בעלת פגמים מסוימים, אבל דמוקרטיה. כל כך קל היה יכול להיות אילו היינו חיים בחברה טוטליטרית בה היה צריך לספק רק את השלטון, והחלטות היו מתקבלות פה אחד – הפה היחיד. ובכל זאת, שיטה דמוקרטית. לכולם אינטרסים טובים ומוצדקים מבחינתם. חלק מהטענות "הם לשם שמיים", לטובת הכלל, וחלק הם ויכוחי "קורח ועדתו"^[1], שנועדו לשרת אינטרסים צרים. באופן לא שגרתי ובניגוד לציפיות, אני חייב לומר שלא כל חברי הכנסת מייצגים אינטרסים צרים. ובכלל, עצם העובדה שבדיונים מוצבת מצלמה דרך קבע, ודובר, ועיתונאים, ונציגי ציבור, גורמים לכך שגם אם ליבם לא עם הציבור, תדמיתם הציבורית של חברי הכנסת, מחייבת אותם, לרוב, בהצבעה הוגנת.

אסייג ואומר, שנוכחות נציג מטעם יו"ר הקואליציה בכל הצבעה חשובה, כמובן מגבילה את יכולת הח"כים בהצבעה לפי דעתם, מה שהופך את כל ניסיונות השכנוע לתפלים למדי. המשמעת קואליציונית בממשלה הנוכחית, נאכפת בהקפדה. תפקידה של הנציגה מטעמו של ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, שישבה בהצבעות באותם דיונים גורליים לגבי חוק התכנון והבנייה, לא היה לשמוע את הטיעונים, לא להפנים, ולא להסיק מסקנות. תפקידה היחידי באותו דיון, היה לוודא מטעם הבוס, שכל חברי הקואליציה, המרכיבים את הרוב בועדה, יצביעו נכון. מותר לה. הכל בחוקים. הכל דמוקרטי. פה תעלה שאלת השאלות – מהי דמוקרטיה? האם הכוונה שכולם יפעלו לפי החוק שהסכים עליו הרוב, או שמא הכוונה למשטר הפועל לטובת הציבור ולרווחתו בכל מצב? אבל זוהי שאלה לדיון אחר. יש לציין, שבאותם דיונים בנושא החוק השנוי במחלוקת, המשמעת הקואליציונית דווקא נשברה על ידי נציגי "ישראל ביתנו", מה שהוביל, שוב, לדחיית הדיונים ברפורמה.  

לענייננו. באותו דיון באותו יום שני אביבי, נכחו אנשים רבים. רובם, נראו כמו משתתפים שגרתיים בדיונים רשמיים מסוג זה – ח"כים, יועצים משפטיים ויו"רים. חליפות, עניבות, ומסמכי הסתייגות

שהוגשו לצוות הועדה מראש. ביניהם, ישבו כמה צעירים שנראים קצת אחרת. פצצות מתקתקות בלבוש קז'ואל ישבו בין שורת החליפות. אחת מהן צעקה על ח"כ אמנון כהן, יו"ר הועדה, שייתן לח"כ ניצן הורוביץ, יקיר הצעירים, לדבר. "מה זה?! הוא מנהל את הדיון פה?". לחשתי לה בשקט שכן… בהמשך דבריו של ח"כ הורוביץ, נופפה אותה צעירה בידיים, לאות הסכמה. התנועה, שנהייתה מזוהה כל כך עם צעירי המחאה החברתית של הקיץ, שהחלו להתעניין בגורלם הציבורי, ולרצות לקחת חלק בעיצובו. התנועה, שמסמנת את העושה אותה כשייך לתנועה חברתית מסוימת, בזמן ומקום מסוימים, נכנסה גם לאולמות הכנסת.  לצעירה הזו היה זעם בעיניים. בניגוד לארגונים מסודרים רבים, שיודעים איך לפעול בתוך המערכת הזו, ל"ישראלים החדשים" האלו אין את הכלים. הם לא למדו פוליטיקה וממשל או מדע המדינה, לא עשו התמחות בכנסת, ושיעורי האזרחות בתיכון, פשוט לא מספיקים. אז היא, נציגה מטעם "הארגונים הירוקים", כך היא מספרת, נכנסת וזועמת, ממש כמו שסטפן הסל, הצרפתי הקשיש שמיחסים לו את הצתת גל המחאות העולמיות, רצה.

באופן כללי, ככל שהארגון מייצג אינטרס שוליים יותר, אינטרס פחות "סקסי" בלשון העיתונאים, כמו איכות הסביבה, כך הוא מקבל פחות במה לגיטימית, להגיד את דבריו בתקשורת. אותו ארגון, צריך לעשות יותר רעש "בלתי לגיטימי". כך קרה שבאמצע הדיון קמו כמה צעירים, שלבושם מסגיר את היותם "לא חלק מהמערכת", וצעקו על חברי הכנסת. "תתחילו לייצג את הציבור שבחר בכם!", צעק בחור עם כובע גרב שחור. הסדרנים נאלצו לפנות את הצעירים מהאולם, לבקשת היו"ר, תוך שימוש בכוח מסיבי. זה מה שהיה נדרש – הצעירים ממש רצו להשמיע את קולם, וידעו שרק התנגדות ויצירת פרובוקציה, תגרום לקולם להישמע בתקשורת. גם הצעירה הירוקה, שישבה בשקט רוב הזמן, קמה והחלה לצעוק ססמאות שהוכנו מראש. גם היא הוצאה מהאולם תוך ליווי צמוד של סדרן. פרופ' גדי וולפספלד, לשעבר מרצה וחוקר באוניברסיטה העברית, קורא לכניסה כזו לתוך הכותרות, כניסה מה"דלת אחורית"^[2]. בדיוק אותה הדלת, ממנה הוצאה הצעירה.

בכל זאת, בתור כלי תקשורת גדול, רציני ועתיר קוראים כמו "פקפוק", החלטתי שמן הראוי שאעביר את המסר של הצעירים, כי אחרי הכל הם הצליחו להיכנס. המסר הוא: "משהו נגד החוק". זוהי בדיוק הבעיה עם מסרים שנכנסים מהדלת האחורית – הם לא זוכים תמיד להבהרה ראויה, ולרוב הם לא ברורים ומנוסחים היטב מלכתחילה. כל מה שניתן להגיד כעת, זה שהיו נציגים של הארגונים הירוקים, ושהם נגד החוק. לצערי, זה כל המסר שיש בידי.

החברה האזרחית, שמעוניינת להשפיע על עתידה, לא יכולה להסתפק עוד בצעקות בכיכר העיר. ונכון, לרוב הציבור אין יכולת לצעוק במקומות אחרים, אבל זוהי המציאות. בחברה מודרנית, המונית, עשירה בבעיות, יש שיטה, והשיטה מורכבת. הביורוקרטיה, אותה ניתח כבר לפני כמאה שנה מקס ובר, שולטת בכל. הרציונליות שולטת במערכת השלטונית, ולמרות טענותיו של פרופ' יהודה שנהב, שהביורוקרטיה אינה המערכת היעילה ביותר בהכרח^[3], היא המערכת שעליה נשען הממשל בישראל. ובמערכת כזאת, כדי להישמע ולהשפיע, החברה האזרחית בישראל, שהתרחבה לאחרונה כאמור, חייבת ליישר קו. החינוך האזרחי חייב להתעצם, ולהעניק כלים לאזרחים, שעתה דורשים את זכויותיהם, כדי להשמיע את קולם. אולי גם המערכת עצמה צריכה להתגמש לטובת הציבור, ולאפשר מרחב שבו קולו יישמע, גם ללא הגינונים המקובלים כיום. ובינתיים, ליבשו כובעי פקיד, משקפיים מעוגלים, מקטורון ועניבה, ומלאו את הטפסים הנכונים. וכשתגיעו למעלה, זיכרו כי על הקטע עם העניבה, אפשר בעצם לוותר.

 

 

---

^[1] אבות, פרק ה'

^[2] Wolfsfeld, Gadi. (1997). Media and political conflict: News from the Middle East. Great Britain: Cambridge University Press.

^[3] שנהב, יהודה (1991). אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות. תל אביב: משרד הביטחון.

 

 ז'ן-לואי-מרק אָליבֵּר, 1817 (מובא אצל פוקו 2008 [1963], 178)

כאשר סיימתי את לימודיי לתואר שני בריפוי בעיסוק (המשויך לדיסציפלינה הרפואית) באוניברסיטת תל אביב בשנת 2002, ידעתי כי כעת מועדות פניי אל מדעי החברה ובייחוד אל האנתרופולוגיה. וכן, ההחלטה התקבלה בין השאר בהשראת הדו שיח הממושך ביני לבין שותפי לחיים ולמה שיבוא אחריהם, איסמאעיל, שעיקר עניינו באותה תקופה היה האנתרופולוגיה. עם זאת, איני יכולה להתעלם מהעובדה כי חלק ניכר מפנייה זו נבע ממחקר התזה שערכתי במהלך לימודי המוסמך. מדובר היה במחקר איכותני אתנוגרפי שעסק בתהליכי הבניית המשמעויות להתנהגות של פגיעה עצמית בקרב צוות חינוך מיוחד שעובד עם תלמידים עם מוגבלות שכלית קשה ועמוקה. במהלך המחקר וגם לאחר סיומו השתכנעתי כי אני רוצה להרחיב את ידיעותיי על אודות ההיבטים החברתיים של הגוף. רציתי, כמובן, להתחיל זאת מגופי שלי, להבין את מה שעבר, עובר וייתכן שיעבור עליו. לכן התעורר בי עניין לחקור את ההיבטים החברתיים של הגוף באסלאם.

באותה תקופה רציתי להתעמק במה שלא נכתב עליו רבות באנתרופולוגיה – וגם לא נערכו סביבו מחקרים אתנוגרפיים רבים – גוף המת באסלאם, וכדי להשלים את תמונת המחקר פניתי אל גוף המת בחברה הפלסטינית. מאוחר יותר ובמהלך לימודיי להשלמת המעבר מהדיסציפלינה הרפואית לדיסציפלינה החברתית בשנת 2003, עברתי קורס ברפואה משפטית עם פרופסור מאירה וייס, שהייתה גם המנחה שלי אז. כשחשבנו על כיוון מחקר הדוקטורט עלתה האפשרות לחקור את פרקטיקות הרפואה המשפטית בחברה הפלסטינית. הרעיון עורר בי סקרנות מחקרית, אך ראשית הייתי חייבת לבדוק את היכולת שלי לעמוד באתגר הלא פשוט הזה, לראות ולהריח מוות, לשהות בקרבת מתים. 7 באפריל 2004 היה יום ביקורי הראשון במכון הפלסטיני לרפואה משפטית שבאבו דיס. שהיתי שם כמה שעות, ובסופו של יום זה החלטתי שזה יהיה שדה המחקר שלי. הביקורים הפכו לרשמיים, תכופים ואינטנסיביים, והם המשיכו לאורך שלוש שנים. במהלך שהותי במכון בין השנים 2007-2004 ראיתי, שמעתי, נגעתי והרחתי את סיפורי חיי גופי המתים והחיים שהגיעו אל המכון. וכך, מסיפורי חיי גופי המתים הבנתי לעומק את סיפורי חיי גופי החיים – כולל את גופי שלי.

מבחינת היסטורית, מערכת הרפואה המשפטית בחברה הפלסטינית נוסדה בשנת 1994, לאחר הסכמי אוסלו, עם חזרת אש"ף כרשות אוטונומית. בין השנים 1994 ל-1996 מערכת זו תפקדה בתוך בתי החולים, כאשר בשנת 1996 אוניברסיטת אל-קודס שנשיאה היה ועודנו, סארי נוסייבה, אימצה את כל התפקידים של הרפואה המשפטית והעניקה להם קורת גג אחת שהיוותה לה עזר במיסוד הפקולטה לרפואה. בשנת 2000 נחנך המבנה החדש של המכון הפלסטיני לרפואה משפטית במתחם האוניברסיטה. בתקופת המחקר, המכון הזה היה אחד מבין ארבעה מכונים פלסטיניים לרפואה משפטית. מכון שני נוסד בעזה גם מיד לאחר הסכמי אוסלו, מכון שלישי נחנך באוניברסיטת אל-נג'אח שבשכם בשנת 2006 ומכון רביעי נחנך באוניברסיטה הערבית-אמריקאית שבג'נין.

בעבודת המחקר אני מתארת ומנתחת את התשובות לשאלה המרכזית של המחקר הנוכחי: מהם האופנים שבהם תהליכים חברתיים-פוליטיים מבנים את ישות גוף המת הפלסטיני? ואיך מובנית ומתעצבת "ההחייאה" החברתית-פוליטית של גוף זה בהקשר של מערכת הרפואה המשפטית הפלסטינית?

בנוסף לשאלה זו, במחקר אני מתייחסת בהרחבה אל הסוגיות הבאות:

• האופן שבו התפתחה הפרקטיקה הרפואית-משפטית בחברה הפלסטינית, והאופן שבו ההקשר הפוליטי של כל תקופה היסטורית קולוניאלית הבנה את תוכן פרקטיקה זו . אני מתחילה את התיעוד ההיסטורי מתקופת הממשל העות'מאנית וממשיכה עד השנה שבה השלמתי את עבודת השדה ואיסוף המידע, דהיינו 2008. עולה כי בכל אחת מהתקופות ההיסטוריות גוף המת היווה מדיום לשימור ההגמוניה של הממשל השולט על גופי החיים הפלסטיניים. וכך אינני מתייחסת אל גוף המת כאל אובייקט שליטה אלא כסוכן חברתי אקטיבי שנוטל חלק בהבניית המציאות החברתית-פוליטית של החברה הפלסטינית. יחס זה אל גוף המת ניכר לאורך כל הדיסרטציה.
• האופן שבו מובנית האינטראקציה הדיאלקטית בין מערכות הדת, החברה והרשות במהלך חיי גוף המת הפלסטיני, האופן שבו אינטראקציה זו מבנה את מהלך חיי גוף המת הפלסטיני והאופן שבו גוף המת הפלסטיני מבנה חלקים מאינטראקציה זו.
• האופן שבו מובנה ההליך הביורוקרטי שעובר גוף המת הפלסטיני והאופן שבו גוף המת מבנה חלקים מהביורוקרטיה הפלסטינית-ישראלית.
• האופן שבו המרחב-זמן החברתי-פוליטי הפלסטיני מתבטא במהלך חיי גוף המת הפלסטיני, האופן שבו מרחב-זמן זה הבנה את הפרקטיקה הרפואית-משפטית על בשרו ועורו, והאופן שבו גוף המת הפלסטיני מבנה את המרחב-זמן החברתי-פוליטי הפלסטיני, ולפעמים הישראלי.

מוקד המחקר הוא בתקופה שבין ההכרזה על המוות והפסקת הפעילות הפיזיולוגית של הגוף ובין הקבורה או היעד הסופי של גוף המת. תקופת הביניים הזו קיבלה התייחסות מכמה תיאורטיקנים כולל ואן-גנפ, מארי דאגלס, ג'וליה קרסטבה ג'ורג'יו אגאמבן ואחרים. במהלך תקופה זו, גוף המת קיים כישות שמַבְנָה חלק מישותה ומהישויות שסביבה. מכאן יחסי אל גוף המת היה מורכב ומובנה ממגוון התייחסויות אליו בו זמנית: הוא היה עבורי ארטיפקט, אינפורמנט, טקסט שמיועד לקריאת סימניו וזהותו וטקסט שמיועד לכתיבה מחדש, כתיבת סיפור מותו, כתיבתו כמועמד לקבורה, וכתיבתו הרפואית-לגאלית. מכאן שגוף המת היה אובייקט וסובייקט בו זמנית.  כך גם הכתיבה עליו בדיסרטציה היתה בשני סגנונות: סגנון אחד שבו אני משמיעה את קולו והוא מדבר על מה שמתרחש עמו, ובסגנון השני אני מדברת ומתארת את מה שהתרחש עמו.

כמה גורמים עיצבו את תהליך עריכת וכתיבת המחקר, ואלה גורמים שאני מרחיבה עליהם בפרק שיטת המחקר מפני שהם משקפים את הדיאלקטיקה בין החיים היומיומיים הפרטיים של החוקרת לבין חייה כחוקרת בשדה המחקר.  גורמים אלו הם:  פלישת כוחות הביטחון הכללי הפלסטיני אל המכון לרפואה משפטית וההרחקה שלי מהשדה לכמה חודשים שבהם לא היה ברור מהו עתידו של המחקר. במקביל התרחש תהליך שינוי המנחה של המחקר, והמעבר לשני מנחים חדשים: פרופסור דון הנדלמן ופרופסור נאדרה שלהוב-קבורקיאן. במהלך המחקר גרתי בשלושה אזורים: ירושלים, טייבה וחיפה. מעברים אלה עיצבו את ההסתכלות שלי על שדה המחקר ואת הכתיבה עליו. אירוע נוסף שאירע במהלך המחקר והשפיע עליו היה מותה של אמי, שלאחריו לא יכולתי לכתוב על מוות לכמה חודשים, והיחס שלי לגופה המת התעצב בצל החוויות שלי משדה המחקר. ההתמודדות שלי עם קושי זה היתה באמצעות תיעוד חלקים ממהלך ישותה כמתה בתוך הטקסט של הדיסרטציה. אחת הסוגיות העיקריות שדנתי בה לעומק בפרק שיטת המחקר היא הפוזיציה שלי בשדה אל מול החיים והמתים. פוזיציה זו כללה אספקטים שונים של זהות: דת, מין, שפה ומגדר. מעברים בין הזהויות השונות שלי היו חלק בלתי נפרד מתהליך עריכת המחקר. 

בעקבות המחקר הגעתי למספר רב של תובנות, העיקרית שביניהן היא שגוף המת איננו גוף מת, אלא אקטיבי, מתפתח ומוביל לשינוי חברתי ובמקרה הפלסטיני מבנה את המצב הפוליטי גם. גוף המת בחברה הפלסטיני מהווה מדיום בידי השולט הישראלי והנשלט הפלסטיני על מנת להנציח את יחסי השולט-נשלט שקיימים בין שני הצדדים, ומהווה אתר לחריטה החברתית-פוליטית, שגוף המת עצמו נוטל חלק ניכר בהבנייתה, וכאן טמון כוחו והסוכנות החברתית שלו.

במהלך עריכת הדוקטורט וכתיבת הדיסרטציה נולדו לנו שלוש בנות, ובזמן ששולחן המטבח הפך לשולחן העבודה שלי, ואיתו הפך המטבח מאתר ל"ייצור" אוכל לאתר ל"ייצור" ידע, הגעתי לתובנה נוספת, והיא שבחברה תחרותית כמו שלנו, שמצפה ממך להיות מצוינת בעבודה, בלימודים ובאימהות, לכל אחת יש אסטרטגית הישרדות משלה.

חשוב לי לציין כי במהלך תקופת המחקר השתתפתי במספר כנסים מקומיים ובינלאומיים ואף עבדתי על מחקרים אחרים. פרסומו של מחקר זה הינו האתגר המרכזי שמצפה לי בעתיד הקרוב.  כיום, אני נמצאת בנקודה שבה אני מגששת אפשרויות של מלגות למחקר בתר-דוקטורט ו/או מלגות שיהוו עזר בהפיכת הדיסרטציה לספר. במקביל אני עובדת כמרצה ומדריכה בשתי מכללות: מכללת אורנים לחינוך ומכללת אל-קאסמי לחינוך.

 

בהתחשב במשיכה הטבעית (כל 'המפרקים' למיניהם ומתנגדי המהותנות הפסיכולוגית או הביולוגית יכולים להחליף את המונח "טבעית" ב"מבנית" אם זה רצונם) שלי לנושא, היה אך טבעי שבמסגרת לימודי המוסמך במחלקה אשתתף בקורס "פענוח אי שוויון" של פרופ' גיא סטקלוב (אצלו כתבתי גם סמינר בנושא בשנה ג') ופרופ' מיכאל שלו שניתן שנה שעברה. במהלך הקורס למדנו וקראנו רבות על ההשפעות והקשרים בין אי שוויון כלכלי לאי שוויון מגדרי או אתני, אי שוויון במערכת החינוך או במערכת הבריאות. אולם, מכל הנושאים האלה משך אותי דווקא תת נושא אליו התוודעתי בקורס שעסק בהשפעת מוסדות המדינה ומדיניותה על אי השוויון בין כתליה. קסם לי שמסורת זו מבקשת דווקא לשים בצד את אותם סוגיות תיאורטיות בהם אחרים ממשיכים להתנצח – אודות ההמשגה, החשיבות וההשפעות של אי השוויון על משתנים חברתיים – ולכוון את הזרקור אל השפעת מדיניות הרווחה של מוסדות השלטון על חלוקת המשאבים הכלליים בתוכה. העתקת אלומת האור, כך התחוור לי בדיעבד, מתמרת גם את הנחות היסוד של החוקרים ואת מושא מחקרם. מספר אקסיומות, ביניהן למשל ההשפעות המזיקות של אי השוויון הכלכלי וחשיבות המימד המטריאליסטי (חומרי) של המציאות, שהיוו אבן נגף אך גם מושא עניין של מחקרים שהכרתי עד כה כאן נראו כלא רלוונטיים או מובנים מאליהם. מנגד, מסורת זו דורשת להעמיק ולפתור נקודות שמחקר השפעות אי השוויון הכלכלי על חיינו כפרטים דווקא זנח ו/או קיבל כנתון. במילים אחרות, מחקר על התערבות המדינה במידת אי השוויון הכלכלי מבקש, למעשה, לחזור חוליה אחת אחורה בשרשרת הסיבתית ולפענח את הגורמים להיווצרות אי השוויון הכלכלי במדינות שונות, ולא את ההשפעה של אי שוויון זה על מגוון משתנים אחרים. כך, מתוך הבנה כי מדיניות שלטונית והתערבות המדינה בחלוקה מחדש של המשאבים היא משתנה מפתח הגורם לשונות רבה באי השוויון הכלכלי מתמקדים בו ובמשתנים נוספים כדוגמתו.

טעימה מרתקת למחקר מסוג זה, אם כי מובן שפשוטה וא-תיאורטית, הייתה מטלת הבית הראשונה שניתנה בקורס. במטלה זו התבקשנו לבחון את מידת השפעתה של התערבות המדינה על מידת אי השוויון בין משקי בית בישראל בשנת 2008 בעזרת נתוני ההכנסה של 1000 משקי בית מהאוכלוסייה הכללית, האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית שנדגמו מתוך סקר ההכנסות של הלמ"ס.

עם סיום הקורס והשנה האקדמית התקבלתי להיות שותף בצוות מחקר, העוסק ביחסי ערבים ויהודים במדינת ישראל , בראשות ד"ר נביל חטאב, ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה". צוות מחקר זה מנסה להעמיק את ידיעותינו בנוגע למקורות הפערים בין שתי האוכלוסיות במגוון תחומים, ביניהם: חינוך, בריאות, תעסוקה ונראות במרחב הציבורי. כל זה בתקווה שקובעי המדיניות ישכילו גם הם ממחקרים אלה ויוכלו בעזרתם לקבל החלטות מודעות יותר על אופן הטיפול הראוי בפערים הללו.

בהתייעצות עם פרופ' מיכאל שלו ובברכתו החלטתי שבמסגרת עבודתי במכון הישראלי לדמוקרטיה ארחיב את אותה מטלת הבית הראשונית שניתנה במסגרת הקורס לכדי דו"ח המבקש לחקור, באופן תיאורי אך מדוקדק, את תפקיד המדינה בחלוקה המחודשת של המשאבים הכלכליים במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000.

לשם כך ניתחתי את נתוני ההכנסה של כל משקי הבית שנדגמו במסגרת סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשלוש שנים : 2000, 2005 ו-2010. לכל משקי הבית חושבה ההכנסה קודם להתערבות המדינה ('הכנסה כלכלית', כלומר, הכנסת משק הבית טרם מתן קצבאות ולפני הורדת מיסים) ואחריה ('הכנסה פנויה', כלומר, הכנסת משק הבית לאחר מתן הקצבאות ותשלומי המיסים).כך נוצרה תמונה של התפלגויות ההכנסה בשני המצבים בשלוש השנים המדוברות. אף על פי שהמוסדות והמדיניות של מדינת הלאום משפיעים בדרכים רבות, עקיפות וישירות, על מידת האי-שוויון בין משקי הבית, המאמר מתמקד במנגנונים הישירים והעיקריים שברשות המדינה: מיסוי ישיר (מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי) ותשלומי העברה ציבוריים (למשל, הבטחת הכנסה, ביטוח שארים, קצבאות ילדים, קצבת זקנה וכד').

אולם, מעבר לבחינה של כלל אוכלוסיית ישראל, ישנה חשיבות מיוחדת לפיצול האוכלוסייה של מדינת ישראל לשתי קבוצות עניין עיקריות:  הערבית והיהודית. פיצול זה מאפשר להשתחרר, במידה מסוימת, מהנחת המונוליתיות של האוכלוסייה הישראלית, ולהתחקות אחר ההשפעה הדיפרנציאלית של התערבות המדינה על כל אחד מהמגזרים המהווים "קבוצת התייחסות" לפרטים השייכים לה. לפיכך חקרתי גם את השפעת המדינה על צמצום הפערים בין שני המגזרים ואת השפעתה על צמצום הפערים התוך-מגזריים, כל זאת בראיה דיאכרונית העוקבת אחר מגמת ההתערבות במרוצת העשור החולף.

ממצאי המחקר מראים השפעה פרוגרסיבית של התערבות המדינה על מידת האי-שוויון בכלל האוכלוסייה, כמו גם בין ובתוך המגזרים השונים בכל השנים שנבחנו. אולם, השוואה לאורך זמן של השפעת ההתערבות של המדינה על התפלגות ההכנסות באוכלוסייה הכללית מלמדת כי תפקידה בצמצום האי-שוויון הכלכלי קטן בהדרגה בעשור האחרון. ממצאים אלה מרשימים עוד יותר לאור העובדה כי יש עלייה חדה יותר בהכנסה הריאלית, לפני התערבות המדינה, בקרב העשירונים הגבוהים לעומת הנמוכים. כמו כן נראה כי כוחה של התערבות המדינה בצמצום הפערים בין המגזרים הולך ופוחת, בעוד שהפערים בין המגזרים בהכנסה ריאלית, לפני התערבות המדינה, רק הולכים ומתרחבים (ראה טבלה). עוד עולה כי גם בצמצום הפערים התוך מגזרים השפעתה של התערבות המדינה פוחתת לאורך השנים.

מעניין לעמוד גם על הבדלים בין חתכי אוכלוסייה שונים בהשפעת התערבות המדינה. מתברר, למשל, כי להתערבות המדינה השפעה גדולה יותר ביצירת שוויון כלכלי בתוך המגזר הערבי לעומת היהודי, לאורך כל התקופה. בנוסף, השפעתה ניכרת בצמצום הפערים בין המגזרים בעשירוני ההכנסה העליונים לעומת התחתונים, יחסית לפער ההתחלתי בין האוכלוסיות.

 

למאמר המלא אנא פנו לאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה:

http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/534.aspx

 

הגיליון הנוכחי של "פקפוק", החותם את המחצית הראשונה של שנת הלימודים, חושף את הקוראים לכמה התמודדויות רפלקסיביות מעניינות ואמיצות.ד"ר אלונה הרנס כותבת על תהליך כתיבת עבודת הדוקטורט שלה, ומספרת כיצד המפגש עם גישות סוציולוגיות ביקורתיות שינה מאוד את תפיסת עולמה. הרנס מראה איך מתוך ההתמודדות עם השאלה: "איזה סוג חוקרת אני?" התארגנה מחדש גישתה לידע, לתעסוקה ולמובן מאליו. בכתבה אחרת,משתף שי דרומי, ממייסדי "פקפוק", בחוויותיו מהמסלול לתואר שלישי באוניברסיטת ייל. דרך העיסוק האינטנסיבי באיזון בין הלחצים לפרסם ולהתקדם לבין הרצון למחקר מעמיק הוא פותח דיון בדילמות כמו "איזה סוג אקדמאי אני?"ו "איך אני מתאים את עצמי ללחצים של השדה?". מקרה אחר של רפלקסיביות, שחורג מהשדה הפנים-סוציולוגי בא לידי ביטוי במסגרת הראיונות שערך בן בורנשטיין עם עורכי עיתון הסטודנטים "פי האתון" בעבר ובהווה. העורך הנוכחי, העורכת הקודמת ועורך העבר, העיתונאי הבכיר נחום ברנע, מספרים על גישתם למידת המעורבות הפוליטית הרצויה בעיתון על רקע הוויכוחים הפוליטיים שמאפיינים אותו לאחרונה. ראיונות אלו מדגימים את הצורך המתמיד של מי שכותב על המציאות להתמודד עם המיקום שלו בתוכה.

החודש יתקיים באוניברסיטה העברית הכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית. ד"ר מיכל פרנקל, יו"ר הכנס, מרחיבה בגיליון על הנושא המרכזי שלו "רב-תרבותיות", על המושבים השונים שהוא יכלול ועל חלק מאורחיו המרכזיים. אנחנו ב"פקפוק" רואים את הכנס כהזדמנות מצוינת "לעשות סוציולוגיה". אנחנו מזמינים את הקוראות והקוראים לבקר בכנס ולכתוב לנו אודותיו לגיליונות הבאים.

עוד בגיליון : חן עוזרי מבקר את השיח העכשווי על "הדרת נשים", איתי ארצי דן בתופעת ההיפסטריוּת ושואל על תצורתה הישראלית המיוחדת, מיכל אנלדמן חולקת חוויות משהותה בקיבוץ המיוחד "נאות סמדר" וענת בקר מספרת על יחסיה המורכבים והעדינים עם אחת היישויות הקרובות לנו ביותר : האייפון. בנוסף, ד"ר נועה ויסמן מציגה את עצמה ב"פנים חדשות במחלקה", והפינות הקבועות: "סוציולוגיה-אנתרופולוגיה 2.0" שכתב (כמו תמיד) ערן פסקל ו"נייר תועלת" שערך צבר מועלם.

 

 

• בלב הזירה •

אייל וייס החל את דרכו העיתונאית ככתב בעיתון "במחנה" במסגרת שירותו הצבאי. אחרי שחרורו מצה"ל, החל לעבוד במוסף הכלכלי של עיתון "מעריב". לאחר 3 שנים בעיתון, החליט וייס לקחת הפסקה מעולם התקשורת לטובת לימודים בירושלים ובמקביל הוא משמש כעורך "פי האתון". נפגשתי עם אייל במשרדי פי האתון באוניברסיטה, כדי לקבל ממנו תמונה עדכנית של העיתון במתכונתו הנוכחית.

מהן, לדעתך, המטרות של פי-האתון?

"פי האתון הוא עיתון סטודנטיאלי. אני מנסה לראות אותו כמקומון צעירים ירושלמי, ולאו דווקא כעיתון פנים אוניברסיטאי, אבל אני לפעמים חוטא בזה. אני מודה שמטבע הדברים, בגלל שכולנו כאן באוניברסיטה, אז גם התכנים הרבה פעמים עוסקים בזה. אולי אנחנו קצת מרוכזים מדי באוניברסיטה העברית".

מה לגבי כתבות בנושאים פוליטיים ארציים, כמו הכתבה על ח"כ יריב לוין וגל החקיקה האחרון?
"אני חושב שהנושא של הכתבה עם יריב לוין, כלומר, השיח על המבנה הדמוקרטי, על בית המשפט העליון, ועל חופש הביטוי, זה שיח שבוודאי מעסיק את כל מי שחי פה, ורלוונטי לסטודנטים בירושלים. כמובן שזה נושא שהעסיק גם את כל החברה לכן אני חושב שזה היה נושא שראוי לדון בו". ותה כתבה על ח"כ לוין, שזכתה לכותרת בפונט אדום וגדול: "לשון האש", אף קיבלה את התייחסותו של אחד מעורכי המגזין במאמר המערכת, בו נכתב כי "לטענות אלה (של לוין) אין אחיזה במציאות המשפטית בישראל".

למרות שלא אתה כתבת את הכתבה, אתה חושב שהייתה אג'נדה שיפוטית מאחורי כתיבתה?

"אני לא בטוח שהייתה אמירה שגל החקיקה הוא שלילי. האמירה הייתה שיש שיח וביקורת על גל החקיקה, שהושמעה גם מעל דפי העיתון במאמרי דעה, וכדי להרחיב את הדיון אז בוא נלך אל האדם שעומד מאחורי אותה חקיקה, ונשמע מה יש לו להגיד. היה ניסיון להגיע לאיזשהו דיון קצת יותר מעמיק ולהבין מה עומד מאחורי זה".

האם יש לך איזושהי אמירה פוליטית ברורה שאתה מעוניין להעביר דרך העיתון?

"לא ברמה כזאת. זה לא שאני רוצה להעביר מסרים פוליטיים דרך העיתון, אבל אני חושב שעיתון צריך להיות עם אמירה, לכאן או לכאן. הניסיון כל הזמן לצאת פוליטיקלי קורקט, מאזן, שקול ובאמצע הוא ניסיון שהוא משתק שיח ודיון וביקורת. לא סתם הקלישאה של כלב השמירה. עיתון צריך לבקר ולהביא סוגיות מורכבות, וזה לאו דווקא לכיוון פוליטי כזה או אחר. לחשוף עוולות ולהציג בפני המערכת מעין מראה".

אבל ברור לנו שאפשר לבקר מכאן או מכאן.

"נכון, ואני חושב שעיתון צריך לבקר מכאן או מכאן. עיתון צריך להיות באמירה של לעשות דיון עמוק וביקורתי, גם שזה נוח לעמדה של בעלי התפקידים בעיתון וגם כשזה לא נוח לעמדה שלהם, וזה אתגר. אני לא חושב שעיתון צריך להיות שמאלני או ימני. עיתון צריך להיות חושב ומבקר, ויוצר דיון מעמיק. זה לגבי הכתבות. טורי דעה לעומת זאת, צריכים לשקף את הדעה של מי שכתב אותם, וזה כן המקום שבו התוכן צריך להעביר דעה מסוימת".

אז אתה חושב שפי האתון הוא לא שמאלני או ימני? הוא חושב, מבקר ויוצר דיון מעמיק?

"אני חושב שלשם אני מנסה לשאוף. נכון, יש טענה שהעיתון נוקט עמדה פוליטית שמאלנית, אבל אני באופן אישי נתקלתי גם בלא מעט תגובות של אנשים שתקפו אותי משמאל, ואמרו שבניסיון לאזן אני תוקף את השמאל. אני לא מובל פה מרצון להביא אמת פוליטית אחת. אני מחפש סיפורים מעניינים שנמצאים בסביבה שלנו כצעירים בירושלים ולדון בהם. זה יכול להיות מימין או משמאל. אני מודע לזה שהרבה אנשים חושבים שבסוף אני עושה את זה משמאל, אבל אני חושב שזה הרבה מסגור של העיתון סביב מאמרי הדעה שלו ופחות בחינה של הכתבות עצמן. וכן, במאמרי הדעה אני כותב את הדעה שלי, ואני לא חבר המערכת היחיד שכותב במאמרי הדעה. יש חברי מערכת שמסכימים עם הדעות שלי, ויש כאלו שכותבים דעות שאני מאוד לא מסכים איתן, והבהרתי לכל עורכי המערכת שכל מי רוצה מוזמן לכתוב מאמרי דעה. אני חושב שאם נבחן את העיתון רק על פי הכתבות בו, יהיה הרבה יותר קשה לקבוע שהעיתון נוקט עמדה פוליטית ברורה. כשאתה קורא את מאמר הדעה של העורך ואתה רואה שהעורך כותב דעות שהרבה מאוד אנשים לא מסכימים איתם, אז זה מאוד קל להגיד שכל העיתון הוא כזה. על עמוד אחד של מאמר דעה אני מצליח לפרסם שני עמודים של מכתבי תגובות, ואני כמובן מעודד את התגובות והשיח שנוצר סביב הנושאים הפוליטיים של העיתון. בגיליון 123 (15.11.11) לדוגמא, אפילו התייחסתי במאמר המערכת אל הפניות הרבות של הקוראים, שהעבירו ביקורת על העמדות הפוליטיות שהובאו בעיתון, וכתבתי שהסטודנטים ששלחו את הפניות הללו יצרו שיח ודיון חיוביים".

בנוגע להתמודדות שלכם עם הביקורת: האם הרגשת שהביקורת מופנית אישית אליך, או שהביקורת היא בעיקר כלפי פי האתון כגוף?

"קודם כל אני שמח להגיד שמרבית הביקורת ניסתה להיות עניינית. היו כמה פניות אישיות שקיבלתי, אותן מצאתי לא ענייניות, אישיות ופוגעניות. קיבלתי פניות שהיו על גבול האלימות, והיו מאוד לא נעימות לעין".

איך אתה מחליט אילו תגובות לפרסם בסוף בעיתון?

"אם יש ביקורת על התוכן, אני אפרסם. יש קו מנחה אחד שאומר לי מה לא לפרסם, וזה דברים מסיתים והשמצות אישיות שהן לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. מעבר לזה, כל ביקורת היא לגיטימית ומבורכת, ותראה אור בעיתון. אני מאוד שמח על הפינג-פונג הזה והדיון בין הקוראים לעיתון ובין הקוראים לבין עצמם. זה מה שאני רוצה שהעיתון ייצר – דיון על סוגיות שמעסיקות את כולנו".

 עד כמה האג'נדה של העיתון היא האג'נדה של אייל וייס?

"אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מדפדף בעיתון ולא מסכים עם דברים שכתובים בו, אז כנראה שהאג'נדה של העיתון היא לא האג'נדה של אייל וייס. שוב, אני חושב שהאג'נדה של העיתון היא מטא סיקור ולא סיקור".

בעמוד הפייסבוק של פי האתון, הועלתה טענה לפיה פי-האתון ממומן ע"י אגודת הסטודנטים, וסטודנטים שמשלמים דמי רווחה, כחלק מתומכיו הכספיים של העיתון, דורשים שיציג תמונה פחות חד צדדית. האם זה נכון שכספי הרווחה הולכים למימון העיתון, או שמימון העיתון מגיע רק מפרסומים ומתמיכת החברה הכלכלית של האגודה – סקופוס?

"אני מודה שאני איש תוכן, ולא מתעסק בכלל בהיבטים הכספיים של העיתון. המשכורות של חברי המערכת מגיעות מסקופוס, שמקבלת גם הכנסות מהעיתון. אין לי כל כך איך להתמודד עם הטענה הזאת, כי אני לא מכיר את המספרים וזה לא התחום שלי. אני רק מייצר תכנים לעיתון, ולא מפרסם מודעות".

 ומה הקשר שלך לאגודה?

"אין. אני עובד מבחינה כלכלית מול סקופוס בלבד".

עם זאת, האם האגודה באה אליך בטענות ביחס לתוכן שפורסם?

 "הם באים בטענות בנוגע לתוכן שפורסם בדיוק כמו שכל גוף שאנחנו מסקרים יכול לבוא בטענות".

ואכן נראה, כי העיתון נהנה מחופש פרסום ומחוסר הגבלה מצד האגודה. את השנה פתח וייס במאמר שמבקר את האגודה על כך שלא השביתה את הלימודים לצורך תמיכה במחאה, ויישרה קו עם עופר עיני, יו"ר הסתדרות העובדים, שהחליט לא לשבות. במהלך המשך השנה פרסם פי האתון עוד ביקורות רבות על האגודה. "אני שמח על החופש שניתן לי. ככה זה צריך להיות, אבל זה לא דבר מובן מאליו. מאוד ברור לאגודה וגם לי שהעיתון נהנה מחופש במובן הזה ולאגודה אין אמירה על מה ייכנס לעיתון. הבנתי מעורכי עיתונים סטודנטיאלים אחרים, שלא כולם נהנים מהחופש הזה, וחבל. אני חושב שאם לא היה לי את החופש הזה, לא הייתי נמצא פה".

לסיום, אשמח לשמוע איך זה מרגיש להיות סטודנט בעל יכולת השפעה כה גדולה על השיח באוניברסיטה ובעיר? אחריות כבדה?

"ברור שזו אחריות כבדה. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי, ורוצה לקוות, לאור המוניטין של העיתון, שאני מבצע את המלאכה בצורה טובה ומצדיק את שמו הטוב של העיתון"

 

• היו זמנים •

מוניטין הוא בהחלט דבר שלא חסר לפי האתון, שהרבה גלגולים עברו עליו מראשית ימיו ועד לימינו אנו. עורכים התחלפו, שמות שונו, ויותר מכל, המציאות הישראלית השתנתה. ככה זה כשעיתון צובר ותק של למעלה מחמישה עשורים. נחום ברנע, עיתונאי בכיר עטור פרסים וביניהם חתן פרס ישראל בתחום התקשורת, שעבר בתחנות רבות בתקשורת הישראלית, התחיל את דרכו העיתונאית אי שם בשנות ה60' בעיתון סטודנטים ירושלמי אחד, "ניצוץ" שמו. באותם ימים שונה שמו של פי האתון זמנית, ורק כמה שנים לאחר מכן הוחזר שמו המקורי, אותו אנו מכירים היום, שאותו אגב, הגה לא אחר מאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

"זה מין תחנה העיתון הזה", אומר ברנע. הוא מדבר בנוסטלגיה על ימים בהם הייתה לפי האתון השפעה ארצית רחבה."פי האתון, היסטורית, הייתה לו השפעה בגלל השכבה הזו של הסטודנטים ולוויכוחים באוניברסיטה העברית שהייתה אז בעצם האוניברסיטה היחידה, מלבד הטכניון ואוניברסיטת ת"א שהייתה בחיתוליה. היה לזה השפעה מעבר לגבולות האוניברסיטה". באותם ימים, פי האתון היה מעין חוברת מגזינית שחולקה רק למנויים, והיה משותף לטכניון ולאוניברסיטה העברית. אולם, גיליון אחד של פי האתון כן חולק בחינם, ולתפוצה ארצית רחבה. אותו גיליון, הוא שסיבך את ברנע עם גולדה מאיר, ואף הביא לפיטוריו.

מה אתה זוכר מהמקרה המיתולוגי ההוא?

"סיפור בהחלט משעשע. גולדה בדיוק פרשה אז מתפקידה שרת החוץ, והסטודנטים האפריקאים שהיו אז באוניברסיטה העברית עשו לה אירוע פרידה בבית שלום שברחביה. באותו זמן שגרירנו בגאנה גורש, ואני ניגשתי אליה כשרת חוץ וביקשתי תגובה על האירוע. היא הסתובבה אלי ואמרה: 'אתה אחראי על המאמר על שז"ר!', ואמרתי 'כן, אני אחראי על המאמר'. הוא החליט כנשיא לייסד קרן משפחתית שתטפח את המשפחה שלו כאריסטוקרטיה. אז עשו אירוע של המשפחה ואני הצלחתי לחדור לשם. כתבתי על האירוע הזה כתבה בניצוץ שנקראה 'זלמן יש לו יומולדת'. עשיתי דבר שהיום נחשב לדבר אלמנטארי, אבל אז זה היה פגיעה בקודש הקודשים – אני לעגתי לנשיא המדינה. מילא נשיא המדינה, אבל המאהב לשעבר של גולדה!" הוא צוחק. "למרבה האסון הגיליון הזה נשלח בדואר ל16 אלף סטודנטים. עשינו קידום מכירות, וזה התגלגל לידיה של גולדה והיא רתחה מכעס. אז כשאני הצגתי לה את השאלה באירוע בבית שלום, היא התחילה לצרוח 'הכל שקר! לא היה! איך אפשר לכתוב דברים כאלה על נשיא המדינה!' צרחות איומות. מיקי אלבין, שהיה שם בתור סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, נדחק פנימה וניסה להיכנס לדבריה ואמר: 'כבוד השרה, זה בסדר, פיטרנו אותו'. אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב פיטורין מאגודת הסטודנטים. מאז אני נושא בגאווה את הפיטורים האלו".

האם העיתון היה מזוהה אז עם מחנה פוליטי זה או אחר?

"לא, מה פתאום. הוא היה עצבני, כמו שעיתונים צריכים להיות. כשאני נכנסתי לתפקיד העורך, אנחנו התנהגנו כאילו אנחנו לחלוטין חופשיים מכל השפעה עסקנית של האגודה. הוא לא היה ביטאון של אגודת הסטודנטים אף פעם. לא ראינו את עצמנו ככאלה".

אבל הפיטורים שלך סימנו את העיתון כמוכפף לאגודה?

"כן, אבל אחרי זה העיתון היה ממש חצוף, לא הייתה לו בעיה. לא היו לי אף פעם שום יחסים עם יו"ר התאחדות הסטודנטים".

 העיתון שאף לאובייקטיביות?

"אני לא יודע מה זה אובייקטיביות. אתה מלמד אותי עכשיו שיעור בעיתונות שאני לא מכיר. אני יודע מה זה מקצוענות בעיתונות, אבל לא מה זה אובייקטיביות".

 אז מה זה מקצוענות בעיתונות?

"מקצוענות זה אומר שאם אתה רואה עובדות שלא נוחות לך אתה מפרסם אותם, כי הן עובדות. אם אתה שומע אמירות בעלות עניין שאתה לא מסכים איתם, אתה מפרסם אותן משום שהן ראויות לפרסום. זה דורש מקצוענות וגישה פלורליסטית, אבל מכאן ועד לאשליה שהעין האנושית רואה דברים באופן אובייקטיבי זה מרחק גדול. כל סודה של העיתונות היא סלקציה – איזה עובדות אתה כן מדגיש ואיזה לא. חלק מהדבר הזה הוא הרקע התרבותי שלך, השקפת העולם שלך, זה הכל משפיע. מי שאומר אובייקטיבי, מנסה להונות את הקורא".

 

• למי קראת אובייקטיבי? •

מסתבר שמשבר הייצוג לא פסח גם על עולם העיתונות. בחקר התקשורת מקובל להבחין בין שני סוגים של עיתונאים. "העיתונאי כשומר סף", ו"העיתונאי כפרקליט". עיתונאי הרואה עצמו כ'שומר סף', ייצג את השאיפה לעיתונאות אובייקטיבית, ויעסוק באיסוף המידע והבאתו לקורא במידה האובייקטיבית ביותר, מבלי שעמדתו האישית תהווה גורם. בארה"ב שלאחר מלחמת ויאטנם, התעוררה ביקורת על יכולת העיתונאי לשמור על אובייקטיביות, וכך נוצר מודל נוסף: "העיתונאי כפרקליט", המייצג את השאיפה לעיתונאות ערכית ומחנכת. אם בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה הפסיקו להאמין ביכולת של החוקר להוציא את עצמו מהמחקר, בעולם העיתונות כבר מגנים את עצם הניסיון.

"עיתון בלי אג'נדה או אמירה לא שווה שום דבר", אומרת איריס מושקוביץ', עורכת פי האתון בשנים 2009-2010 וכיום עורכת בדסק החדשות של "ישראל היום. "עיתון חייב להגיד משהו. בחירת הנושאים שמתעסקים בהם, הזווית המסוימת שבה חוקרים אותם, המרואיינים, הכותרת שניתנת – הכל מגיע מאג'נדה מסוימת של העורך. הכותרת חייבת להגיד מי אשם בסיפור. עיתון שלא מייצר אמירה הוא פרווה, הוא לא טוב. אם עיתון הוא לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אז מה מטרתו?".

 מתנהל כיום שיח באוניברסיטה על הטייתו הפוליטית של העיתון, ומושמעת ביקורת על עיסוקו הנרחב בפוליטיקה ארצית. האם גם בתקופתך היה עיסוק בנושאים פוליטיים?

 "אני לא תמיד עשיתי את החיבור הפוליטי כמו שהבנתי שיש היום. עורך שמניח שהכל פוליטי בעולם, מפרש כל דבר ומחבר כל נושא לעניין פוליטי . ואם הוא קיצוני בדעותיו לצד מסוים של המפה – העיתון גם יסקר כל נושא באופן יותר צר. פחות מורכב. מעין שחור לבן כזה".

אז העיתון צריך להיות נייטרלי?

"עיתון לא צריך לענות על הצרכים של כולם. לא צריך להתאים את עצמנו לקוראים. צריך לאתגר אותם. ברור שיש נושאים שהם טאבו, למשל מבחינתי העיתון היה ציוני, אבל עיתון צריך שתהיה לו אמירה".

האם הייתה התנגדות בתקופתך לכיוון שהעיתון נוקט ולעמדותיו?

"כל פעם האשימו אותנו בדעה אחרת, או שמאל או ימין. בגלל שאני במרכז בדעותיי, נתתי מקום לכל מה שנראה לי חשוב. ראיתי חשיבות למשל לפרסם כתבה על הערבים שמתפרעים במעונות, ומאידך גם פרסמנו כתבה על הצעדה לשיח ג'ראח בה השוטרים הרביצו למפגינים. זה כבר עניין של חופש הביטוי שחשוב לי שיידעו מה השוטרים עושים, גם אם אני לא מסכימה פוליטית עם המפגינים. פרסמתי מה שנראה לי עוולה. מה שמטריד אותי וחשוב שסטודנטים יידעו. מה שהנחה אותי זה לא שיהיה איזון אלא מה שבוער בי, ומה שבעיני הסיפור. בדבר המערכת, פרסמתי דברים גם שהיו טיפה יותר ימינה, אבל זה לא התווה את כל העיתון."

אני מניח, אם כך, שיצרת לך כל מיני אויבים באותה תקופה?

"אחרי הכתבה על הערבים במעונות, שברו  לנו סטנד של פי האתון והשליכו הרבה גיליונות לזבל. גם יו"ר האגודה בבצלאל החליטה שהיא מחרימה את העיתון ולא מאפשרת לחלק אותו שם. עיתונאים ערבים בכל הארץ עטו על הסיפור שלטענתם היה גזעני למשל 'אל חייאת' ו'אל מנאר' או החדשות בערבית בערוץ 1 ביקשו מאיתנו הבהרה בנושא. תקופה מפחידה, וזה רק כי עשינו כתבה על רזניק ששרפו שם מזוזות. הטענה הייתה שהכותרת – 'תושבים ברזניק טוענים: חיים פה כמו בכפר ערבי'- היא גזענית. בדיעבד חשבנו שאולי הכותרת עשתה עוול לכתבה שהציגה את הסיפור מבחינה סוציולוגית ולא גזענית. הטענה בכתבה הייתה שהערבים שמגיעים לאוניברסיטה היו צעירים מיד אחרי התיכון 18- 17 ולא היו בוגרים מספיק ולכן הם עושים בלאגן. לא לקחנו את זה לכיוון גזעני. אבל הציטוט הכי קיצוני וסקסי שבלט מבחינתנו שבא מפיו של אחד הסטודנטים היה מה שהוצאנו לכותרת. אני מודה שחששתי בתקופה ההיא ללכת לבד באוניברסיטה".

במהלך שיחותיי עם עורכי פי האתון, בעבר ובהווה, נתקלתי שוב ושוב בטענה שעיתון חייב להיות בעל אג'נדה. עם זאת, אף עורך לא היה מוכן להגיד במפורש כי העיתון נוטה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. כולם מדברים על אג'נדה של ביקורתיות, נשכנות ועידוד לשיח, אבל האם אין כאן התחמקות מאמירה ברורה? נראה כי כולם רצים להכריז בראשי חוצות שעיתון לא יכול להיות אובייקטיבי מחד, ומאידך טוענים בתוקף כי עיתון לא יכול להיות "שמאלני או ימני". עיתון צריך להיות מעניין, מסכימים כולם, אך האם "מעניין" היא הגדרה אובייקטיבית? מתוך בליל ההצהרות, הסותרות לעיתים, לא הצלחתי להבין מודל אידיאלי אחד של העיתון, מפי אף עורך. כנראה שקשה לכל אדם להכיר בחוסר האובייקטיביות האישית שלו. הסוציולוגיה ניסתה להתמודד עם זה בצורת רפלקסיביות. לעיתונות, אולי יש עוד עבודת בירור עצמי לעשות בנידון. בינתיים, אובייקטיבי או לא, פי האתון ממשיך לספק כתבות ביקורתיות ללא חשש או תלות באף אחד, וכתבות אלו ממשיכות לייצר סערות בשיח המתחולל באוניברסיטה. וסערות, כידוע, הן עסק מעניין ללא ספק.

 

הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הן דיסציפלינות שקל להתאהב בהן. בבסיסן סקרנות עצומה לגבי המצב האנושי, ולפיכך, הן מצליחות לגעת בנימי נפשם של סטודנטים רבים במחלקה. את תוצרי אהבה וסקרנות אלו אנחנו מפרסמים מדי חודש, מתוך גאווה מתמשכת ביכולות של הסטודנטים במחלקה. אלא שאותה סקרנות, נדמה לעתים, נמוגה באחת ברגע שיש להפנות אותה חזרה פנימה. או אז, הוראת הסוציולוגיה נהיית כורח, שיתוף הסטודנטים בהחלטות ובמידע נהייה טאבו, ומשמעותן האישית (כלפי הסטודנטים) של החלטות מבניות (לגבי אופיה של המחלקה) נעלמת מעיני המחליטים. כבר לפני 25 גליונות החליטו חברי מערכת 'פקפוק' שעיוורון זה אינו הכרחי, ושהמצב יכול להיות – וראוי לו שיהיה – טוב יותר. הקריאה שיוצאת מ'פקפוק' לשיחה ערה, מכבדת והדדית בין כל שדרות המחלקה טרם נענתה על ידי הסגל – אולם היא תמשיך, בגליון זה ובבאים אחריו, להישמע.

קריאה מהנה,

המערכת.