אני נהנה מחדשות סתם ככה, מטורי דעה וכן מסיקור ספורט ותרבות, לפעמים יותר מצפייה באירוע ספורט או תרבות.

בחודשים האחרונים החלו להופיע במהדורות החדשות ועל עמודי העיתונים, הן הגשמיים הן הווירטואליים, סיקורים הנוגעים לפגיעה במעמד העיתונאי ובכוחם של גופי התקשורת העיתונאיים. בשנה האחרונה ממשיך לרחף מעל ערוץ 10 איום סגירה, ב"מעריב" צפויים פיטורים של מאות עובדים, וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" נערכו השנה קיצוצים נרחבים של כוח אדם. התופעה אינה נכונה רק לישראל, והקוראים שחורי האצבעות ומכווצי העיניים ברחבי העולם עדים לצמצום כוח אדם, לביטול מחלקות, לסגירת עיתונים ובמקרה קיצוני אף לפשיטת הרגל של תאגיד טריביון, אחד מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם.

הפתרון הקל הוא לחשוב שהאינטרנט הרג את הדפוס, אולם מצד שני ניתן לראות במעבר למספר רב יותר של פלטפורמות מנוע ליצירת מקומות עבודה חדשים בגופי השידור הקיימים, שכן אלה זקוקים עכשיו לכוח אדם שיתפעל אתרי אינטרנט כמו גם יתאים את עצמו לעדכון במהלך 24 שעות, בניגוד לפרסום מהדורה יומית. סתירה זו הובילה אותי לחשוב על השינויים הרבים שהתרחשו בשדה העיתונות בעולם בעשורים האחרונים, וכיצד השפיעו מגמות של גלובליזציה, שינויים מבניים בארגון העבודה ובראש ובראשונה החדשנות הטכנולוגית הרבה בתחומי המחשוב, המידע והתקשורת, על מקצוע העיתונאות.

כניסת האינטרנט והמחשוב אל עולם העיתונות לוותה בשינויים באופן שבו מבוצעת העבודה העיתונאית – ברמת העיתונאי היחיד, ברמת גופי התקשורת, ברמת ארגון העבודה העיתונאית, בתוכן ובאופי המוצר עצמו. לעומת העיתונאי החוקר דוגמת קלארק קנט, המגיש את הכתבה שלו למערכת ושם מסתיימת עבודתו, עיתונאים היום נדרשים להפיק מוצר מוגמר ובד בבד להכין אותו לכמה פלטפורמות.

במחקר שערך צ'אנג דה ליו בטייוואן, הוא מצא כי בעקבות המעבר הטכנולוגי שחל בשדה, העיתונאים סובלים מפגיעה בתנאי העסקתם, באוטונומיה שלהם, כמו גם באיכות התוצר שהם מפיקים. ליו מצא שבעקבות השינוי הטכנולוגי, מתאפשר למעסיקים להעסיק עיתונאים צעירים יותר ובעלי ניסיון מועט יותר, ובכך להוריד את המשכורות בשוק ולכפות גמישות על העובדים במקצוע. נוסף על כך, העובדים נדרשים להיות זמינים באמצעי התקשורת הדיגיטלית בכל זמן נתון, וזאת מכיוון שניתן לעדכן ולשנות את אתרי העיתונים בכל זמן נתון, דבר המטשטש, ואפילו מוחק, את ההפרדה בין זמן הפנאי וזמן העבודה שלהם. יכולות הניתוח של מערכות ממוחשבות מגבירות גם את השליטה ואת הפיקוח של מעסיקיהם של העיתונאים הטייוואנים, שכן העברת המידע וניתוחו נעשים כעת בלחיצת כפתור, ועורכי העיתונים יכולים לבסס מערכת של פיקוח ושל הערכת פופולריות של אייטמים מסוימים כמו גם של מניית מספר המילים שמפיק עיתונאי בזמן נתון.

העיתונאי החדש מנותק מהשדה, מהשטח, ונעשה דומה יותר ל"אנתרופולוג הכורסה", שמנתח ומארגן ידע ואינו יוצא לכרות אותו בשדה. העיתונאי מאבד ממהותו העיתונאית, עובדה אשר זוכה לביקורת בעולם העיתונאי. דוגמאות רבות לביקורת זו ניתן למצוא בסרט הדוקומנטרי המעולה "Page One"  מהשנה שעברה, המלווה את הכתבים ואת העורכים של מחלקת המדיה של ה"ניו יורק טיימס" על רקע פיטוריהם של עשרה אחוזים מעובדי העיתון בתגובה למשבר המתמשך בפרסום בעיתון. ניתוק זה הוא פרקטיקה המתקשרת לתיאוריית תהליכי העבודה שהציג הארי ברוורמן בשנות השבעים. ברוורמן פיתח את רעיונותיו של מרקס בנוגע לשליטה, לפיקוח ולדיכוי, וטען כי באמצעות חלוקת העבודה מחדש, ניתוק העובד מהמיומנות, הפיכת העבודה לכמה פעולות פשוטת ומקוטעות ופיקוח על העבודה, מדכאים בעלי ההון את הפועלים, מורידים מערכם וכן מנכרים אותם מהעבודה עצמה. החוקר השוודי הנריק אורנברינג מבצע ניתוח של עולם העיתונות באמצעות הפריזמה של התיאוריה של ברוורמן. הוא מראה כי השינויים הטכנולוגיים אינם אלה אשר קובעים את השינוי באופי העבודה ובתנאי ההעסקה, אלא הם משוקעים בקונטקסט רחב יותר של החברה ושל היחסים הכלכליים, ואילו הטכנולוגיה היא רק כלי שרת בידיהם של בעלי ההון, להורדת עלויות באמצעות שליטה על מיומנויותיהם של הכותבים (Ornebring 2010).

עוד גורם שניתן לייחס לטכנולוגיה ומשפיע על שדה העיתונות הוא עולם הבלוגים העצמאיים ברשת. הבלוגרים בעולם אינם כותבים רק יומנים אישיים, אלא לוקחים חלק פעיל בשדה העיתונות. מאט קרלסון מביא במאמרו כדוגמה לכך את הסיקור העיתונאי בבלוגים של מערכת הבחירות לנשיאות האמריקאית ב-2004 (Carlson 2007). במערכת בחירות זו סיפקו הבולגרים סיקור ופרשנות של האירועים במערכת הבחירות, ואף הגדילו לעשות וסיפקו סקופים עיתונאיים כמו גם סקרי יציאה ביום הבחירות על מנת לספק ניבוי משוער לתוצאות הבחירות. אפשר לראות בבלוגים ביטוי למגמה של יצרכנות, מושג שטבע הסוציולוג והעתידן אלווין טופלר. מושג זה מתאר את המעבר של יצור חזרה אל תוך המשק הביתי, הן לצריכה עצמית הן כחלק מהשתתפות בשוק ( Toffler 1982).

דרך אחרת לחשוב על השינויים בעולם העיתונות היא באמצעות מושג המולטי סקילינג. מושג זה מתאר מגמה שבה עובדים נדרשים לרכוש ורוכשים מיומנויות חדשות שלא נדרשו מהם בעבר, כדי לעסוק במקצוע מסוים. היסטוריית המיומנות הבולטת שנדרשה מהעיתונאי הייתה הפקת התוכן-הכתיבה, אולם כעת – כאשר חדרי חדשות עוברים תהליכי דיגיטציה, מערכות עיתון שלמות מתחילות לפרסם גם בפורמט אלקטרוני באינטרנט ותאגידי תקשורת מפרסמים את התוכן שלהם בכמה פלטפורמות במקביל – העיתונאים נאלצים לרכוש לעצמם יכולות חדשות, כדי לספק מעטפת מתאימה לתוכן שלהם, כדוגמת עריכת וידיאו, צילום, עיצוב עמוד והוספת היפרלינקים לטקסטים. העיתונאים מדווחים כי חלק ניכר מעבודתם היום-יומית עוסק בחלקים טכניים של עבודתם ולא בעבודת העיתונאות המסורתיות (Aviles et al 2006, Deuze and Pulssen 2002, Pavlik 2010, Liu 2006).  מצב זה מוביל מצד אחד לשליטה רבה יותר על התוכן ועל התוצר הסופי, אולם הוא גם פוגע ביכולת של העיתונאי לרדוף אחר הסיפור ולסקר אותו באופן הטוב ביותר.

המוטיבציה מאחורי מהלכים אלה של מעבר לחדרי חדשות דיגיטליים הייתה בבסיסה מוטיבציה כלכלית לשם הורדת עלויות. נוסף על כך, על העיתונאים החדשים להתאים את התוכן שאותו הם מעבדים לכמה פלטפורמות שבהן הוא יתפרסם. היבט מעניין שנבחן במחקרים הוא השפעת המולטי סקילניג והמעבר לחדרי חדשות דיגיטליים על כוח העבודה ועל האופן שבו התקבלו שינויים אלה על ידי העובדים. מג'וריבנקס משווה בין שני מעברים טכנולוגיים שהתרחשו בבריטניה במהלך שנות התשעים. הוא מוצא כי במקרה אחד, שבו פעלו בעלי ההון באופן כוחני וכפו את המעבר על עובדיהם, הם נקלעו למאבקים עם ארגוני העובדים ועם ארגוני העיתונאים, שחששו מארגון כוח העבודה מחדש ומקיצוצים בכוח אדם. במקרה השני, לעומת זאת, שבו נוהל משא ומתן עם העובדים (המקרה הקודם מרחף כצל מעל משא ומתן זה), המעבר התבצע באופן חלק יותר תוך ויתורים של שני הצדדים במשא ומתן (Majoribanks 2000). עוד ממצא מעניין שעלה ממחקרם של חוקרים אלה הוא ההבדל בין בריטניה וספרד. בספרד הארגונים המקצועיים לא התפרקו במהלך שנות התשעים ולכן לא התבצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם בחדרי החדשות הספרדיים, אלא רק התבצעו שינויים והתאמות של בעלי מקצוע שלא היה בהם צורך יותר לתפקידים אחרים. בבריטניה לעומת זאת, שם התפרקו האיגודים, בוצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם.

מאבקם של העיתונאים בארץ, במיוחד זה של עיתונאי "מעריב", מופנה כלפי בעלי ההון. נושא שעולה בסיקור העיתונאי פעם אחר פעם הוא המעבר מחוזים קיבוציים לחוזים אישיים במהלך שנות השמונים. על מנת להבין את הקונטקסט החברתי והכלכלי הרחב של המקצוע העיתונאי בארץ, יש לבצע מחקר היסטורי על התפתחות גופי התקשורת בארץ, על העסקתם של עיתונאים ועל בעלותם של שחקנים כלכליים על גופי תקשורת. כמו כן יש לקחת בחשבון גם שינויים ערכיים חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בארץ מאז שחר ימי העיתונות הישראלית. זרקור מעניין ונכון כיוון דרור פויר כאשר הוקם ארגון העיתונאים בינואר השנה: "הסכנה הגדולה היא לא הממשלה וחברי הכנסת, אלא דווקא בתחום יחסי העבודה. הפגיעה בעיתונאים נעשית בעיקר על ידי בעל הבית, בעל ההון. הגיע הזמן להתאגד".

 

ביבליוגרפיה:

מארכס, קארל ופרידריך אנגלס. 1950. "בורגנים ופרולטארים". המאניפסט הקומוניסטי. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 49-45, 69-66.

פישר, ערן. 2011. "הקפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטאלית". ת"א: "רסלינג".

Aviles, J.A.G., B. Leon, K. Sanders and  J.  harison. 2004. "Journalists in Digital Television Newsrooms in Britain and Spain: Workflow and multi-skilling in Competitive Environment"," journalism studies" 5(1):87-100

Braverman, H. 1974 "Labor and Monopoly Capital".New York: Monthly Review Press

Bromley,  M. 1997. "The End of Journalism? Changes in Workplace Practices in The Press and Broadcasting in The 1990s'", in M. Bromley and T. O'malley"A Journalism Reader" pp. 330-50. London: Routledge

Carlson, M. 2007. "Blogs and Journalistic Authority"," Journalism Studies" 8(2): 264-79

Deuze, M. and S. Paulussen. 2002. "Online Journalism in The Low Countries: Basic, Occupational Characteristics of Online Journalists in Flanders and The Netherlands", European Journal of Communication" 17(2): 237-45 "

Liu, C.-D. 2006. " Deskilling Effects on Journalists: ICTs and The Labor Process of Taiwanese Newspaper Reports", "Canadian Journal of Communication" 31(3): 695-714

Majoribanks,T. 2000. " The 'Anti- Wapping'? Technologycal Innovation and Workplace Reorganization at The Financial Times", "Media Culture Society" 22(5): 575-593

            Ornebring, H. .2010" "Technology and Journalism- as- Labor: Historical Perspective","Journalism" 11(1) 57-74

Pavlik, J.2000 "The Impact of Technology on Journalism", "Journalism Studies", 1(2): 229-237

.Toffler, A. 1982. "The Third Wave", Toronto, Bantam books

.Zelizer, B. 2009."The changing Face of Journalism- Tabloidization, Technology and Truthiness". London: Routledg.

 

מקורות אינטרנטיים:

http://www.themarker.com/advertising/1.1622057- 27/3/12 (זמן כרייה)

 

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות התפתחה בשני מסלולים: הראשון – דרך המושג של  "הפוסט-מסורתי"; והשני – דרך הפרדיגמה של "עידן הציר".

מושג הפוסט-מסורתי  (Eisenstadt 1973) צמח מתוך ביקורת על התיאוריות הקלאסיות של המודרניזציה, שהדגישו את מידת הבידול החברתי ושינויים מבניים וסוציו-דמוגרפיים אחרים כגון עיור ותיעוש. גישה זו הולידה את הציפייה שככל שחברות ייעשו מודרניות יותר, כך הן ייעשו דומות יותר זו לזו.

אייזנשטדט ואחרים ביקרו תיאוריות אלו על בסיס  התפתחויות בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, שהראו שהתפרקות המסגרות המסורתיות ועלייה במדדים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים, לאו דווקא הובילו לצמיחה של חברה מודרנית מתפקדת. עם זאת, יש מדינות, כמו יפן, שצלחו מודרניזציה מוצלחת מאוד בחסות סמלים ומוסדות מסורתיים. טענות אלו השתלבו עם תצפיות שהראו שבפועל, חברות שעוברות מודרניזציה מציגות שוֹנוּת גבוהה מאוד בתבנית המוסדית שלהן ואינן נענות לציפייה של התכנסות לדגם אחד.

כדי לתת מענה לבעיות אלו טען אייזנשטדט שגם אם הסמלים והמנהגים המסורתיים נעלמים בתהליך מהפכני או במודרניזציה חריפה, עדיין נשמרות אוריינטציות תרבותיות רחבות המעצבות את הסדר המוסדי, בייחוד את הסדר הפוליטי ואת הסדר הריבודי. כך הצביע אייזנשטדט על המשכיות חזקה של הדפוסים של רוסיה הצארית בעידן הקומוניסטי, למרות חיסולן של המלוכה והאריסטוקרטיה הרוסית המסורתית. כמו כן, הוא הצביע על דפוס שונה שאפיין את מערב אירופה, הן הפיאודלי והן המודרני. הדפוס הרוסי מתאפיין במרכז פוליטי אחד שבתקופה המסורתית שכן במונרכיה (בצאר) ובביורוקרטיה הגבוהה, ובעידן הקומוניסטי שכן בהנהגת המפלגה ובביורוקרטיה הגבוהה. בדפוס זה, המרכז חודר מצד אחד לפריפריה ומשתלט עליה כדי לגייס משאבים וליצור מחויבות ליעדיו, ומצד שני הוא מונע מהפריפריה, בכוח ובאלימות, להשפיע עליו. לעומת זאת, מערב אירופה – גם הפיאודלי וגם המודרני – התאפיין במחויבות גבוהה הן של המרכז והן של הפריפריה למטרות ולערכים משותפים ולחדירה הדדית ביניהם, וכן במרכזים פוליטיים ואוטונומיים רבים שהיו מכוונים לא רק לשאלות של גישה למשאבים וטובין, אלא גם לעיצוב הערכים והמבנה של החברה כולה.

האוריינטציות התרבותיות העומדות "מאחור" ומעצבות את ההסדרים המוסדיים והחברתיים הם, לפי אייזנשטדט, משני סוגים: (א) קוסמיות או קיומיות; (ב) חברתיות. הסוג הראשון כולל הנחות בדבר קיום האדם ביקום והיחסים שבין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר. למשל אם יש רצף או פער, איך מאורגן הזמן (מעגלי או ליניארי), ואיזו הערכה יש לתת לנתונים פרימורדיאליים, קמאיים, כמו צבע עור או מגדר. הסוג השני, ההנחות החברתיות, מתייחס לשאלות כמו היררכיה מול שוויון, דגש על הפרט או על הקולקטיב, וסדר מול ספונטניות וחופש. מאחורי מבנה תיאורטי זה עומדת טענה מטא-תיאורטית:

מה שמעצב ואף יוצר חברה, ובין היתר קובע את גבולות הקולקטיב, את דפוסי הסמכות וההיררכיה, את הגישה למשאבים ואת אופן זרימתם ועוד תהליכים שנותנים לחברה את התצורה ואת האופי שלה, הם אינם הגורמים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים (וודאי לא שיקולים פשטניים של כוח), אלא גורמים סובטיליים ועמוקים בהרבה: חזונות והנחות, בעצם,הכרעות קיומיות, לגבי ההיבטים הראשוניים ביותר של הקיום האנושי. חמוש באפראט תיאורטי הולך ומתפתח, ביצע אייזנשטדט את המחקרים ההשוואתיים הידועים ביותר שלו, ביניהם המחקרים על החברה היפנית.

המעבר מהפוסט-מסורתי לריבוי מודרניות התרחש כאשר אייזנשטדט אימץ לתוך הניתוח שלו את התובנה של אריק פוגלין (Voegelin) על האופי הדתי-הטרודוקסי של הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית. על פי פוגלין (1952), המודרנה מתאפיינת בהנחה שאפשר להשיג מימוש דתי אולטימטיבי על ידי הבניה פוליטית וחברתית בעולם הזה. אימוץ תפיסה זו הביא את אייזנשטדט לתובנה שצלע חשובה של המודרנה היא תנועות ומגמות טוטליסטיות, ואחר כך טוטליטריות, המתיימרות לפתור את הדילמות המרכזיות של הקיום האנושי: בראש ובראשונה, איך לסדר את היחסים בין העולם הנתון הגשמי לעולם שמעבר, והדילמות החברתיות בדבר שוויון והיררכיה וסדר וספונטניות.

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות המשיכה להתגבש תוך כדי התכתבות עם שתי התפתחויות שאפיינו את שני העשורים האחרונים של המאה העשרים: עליית הדת הפוליטית והפונדמנטליסטית מצד אחד, ו"הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה מצד שני (Eisenstadt 1999a; Eisenstadt 1999b). הניתוח של אייזשטדט הדגיש את הדמיון היסודי שבין תצורת הפעילות של הדת הפוליטית הפונדמנטליסטית ובין הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית, כמו שהופיע בתנועות הקומוניסטיות והפשיסטיות. שתיהן מכוונות לתפיסת המרכז הפוליטי של החברה ולהבניה מחודשת של הסדר החברתי והתרבותי. יחד עם היבטים טוטאליסטיים אלה יש מופעים שיתופיים ופתוחים בתנועות אלו, כמו שיתוף נשים והקמת מוסדות ייצוגיים. בנוגע למגמה הדמוקרטית הראה אייזנשטדט כמובן את הפוטנציאל של המודרנה להצמיח מבנים ומוסדות פתוחים ופלורליסטיים, אבל גם את המגמה הטוטאליסטית של שליטה ופיקוח, במיוחד בדמוקרטיות של הרצון הכללי. כך, איתר אייזנשטדט גם את הפונדמנטליזם האסלאמי וגם את עליית הדמוקרטיות החדשות בתוך ריבוי המודרניות. שתי התופעות האלה, שאפיינו את עולמנו בעשורים האחרונים, נעות בין שני קטבים – הקוטב הטוטליסטי, המדגיש פיקוח ופתרון אוטופי למצוקות האדם; והקוטב הפתוח הפלורליסטי, הנותן מקום לספונטניות ולמגוון דעות.

על מנת להבין את השורש המשותף של הפלורליזם והטוטאליזם יש להתחקות אחר הנתיב השני של התפתחות מחשבתו הסוציולוגית, שאותו כיניתי בראשית דבריי "מעידן הציר לריבוי מודרניות".

בשנות השמונים החל אייזנשטדט לתת דין וחשבון נרחב על הנתונים הבסיסיים הקיומיים של האדם (ראו למשל Eisenstadt 1985). בראש ובראשונה מנה אייזנשטדט את המודעות האנושית למוות, לסופיות ולקונטינגנטיות של האדם ואת הניסיון לגבור על אלה. היבט אחר של הנתונים הבסיסיים האלה הוא התכנית הביולוגית הגנטית הפתוחה שלא מכתיבה התנהגות כמו אצל חיות או חרקים, וגם היכולת המכרעת לדמיין אפשרויות אחרות מהמצב הנתון. מתוך נתונים אלה עמד אייזנשטדט על האמביוולנטיות של בני אדם כלפי כל סדר חברתי ועל הנכונות המתמדת של בני אדם לשינוי.

בצד ממד זה, הסינכרוני והמתמיד, פיתח אייזנשטדט ניתוח דיאכרוני של השפעת מצבו הקיומי של האדם. ניתוח זה הוא אולי תרומתו החשובה והמפורסמת ביותר בשלושים השנים האחרונות. אייזנשטדט השלים סכמה שכללה שלושה שלבים בהתפתחות הקיומית של בני האדם. את שני השלבים הראשונים הוא תיאר במחקריו על "עידן הציר" (אייזנשטדט 1984 ; Eisenstadt 1982), ואת השלב האחרון ניתח במחקריו על ריבוי מודרניות.

השלב הראשון שתיאר אייזנשטדט הוא השלב הקומפקטי, שבו הסדר החברתי והתרבותי מובנה כלא שרירותי כי הוא משוקע (embedded) בסדר הקוסמי או מזוהה איתו. בעקבות יאספרס   (Jaspers 1965) והוגים אחרים, סימן אייזנשטדט מצב זה כמצב שבו יש רצף בין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר: ("The transmundane"); המלך הוא אל (או חצי אל או בן אלים), וסדרי החצר והממלכה – לרבות המלכתו מדי שנה – הם שיקוף של הריתמוסים הקוסמיים או השתתפות בהם. כך בני אנוש מתגברים על השרירותיות ועל הקונטינגנטיות של חייהם, וכן על הסופיות והמוות המגדירים את הקיום האנושי – סדרים אנושיים הם חלק ושיקוף של הסדר הקוסמי, של הטבע ושל האלים, כלומר של הסדר העמוק ביותר ביקום.

השלב השני הוא עידן הציר (Eisenstadt 1982) המסמן התפכחות מתפיסה זו. בראש ובראשונה הוא מציין תודעה של פער– chasm – בין העולם הנתון האנושי ובין הסדר הקוסמי, היינו, הסדר העמוק ביותר ביקום, כי "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי", כמו שאומר האל בפי הנביא ישעיהו (נה, ח). "האמת של היקום" שונה בתכלית השינוי מכל מציאות אנושית, בין שמדובר באַיִן הקדוש בהינדואיזם או בבודהיזם, בין שמדובר באל הקדוש המקראי, ובין שמדובר בעולם האידיאות של אפלטון וסוקרטס. כתוצאה מכך, המגמה המרכזית של תרבויות ציריות היא להבנות סדר פוליטי, חברתי ותרבותי שיגשר על הפער בין העולם הנתון והעולם הטרנסצנדנטי. על ידי כך מביאים את העולם שלנו להתאמה עם "האמת של היקום", וכך שוב להתגברות על הסופיות, השרירותיות והקונטינגנטיות של הקיום האנושי. ואולם, האחרות המוחלטת של העולם הטרנסצנדנטי מביאה לאמביוולנטיות ולחוסר שביעות רצון מכל הצעה קונקרטית וממוסדת לגישור על הפער בינו ובין העולם הנתון והארצי. כך, כל מיסוד של סדר חברתי ותרבותי שאמור לגשר על הפער מביא בעקבותיו הסתייגויות, דחייה, מחלוקת, עימות וקונפליקט.

השלב השלישי, לשיטתו של אייזנשטדט, הוא השלב המודרני. במצב זה, לא זו בלבד שבני האדם אינם יכולים להגדיר באופן משביע רצון מהי האמת של היקום, אלא  "אבדו כל סימני הוודאות" (Lefort 1989, 304). כל ההנחות המסורתיות של הסדר האונטולוגי, החברתי והפוליטי אינן נתפסות עוד כמובנות מאליהן. אדרבה, התפתחה חשיבה ביקורתית אינטנסיבית ביותר ביחס אליהן. אייזנשטדט מדגיש שבעידן המודרני נמצאים כולם במצב זה, "כולל המבקרים הרדיקליים ביותר של התכנית המודרנית, שכפרו באופן עקרוני בלגיטימיות של חשיבה ביקורתית זאת", כגון התנועות הפונדמנטליסטיות הדתיות (אייזנשטדט 2010).

איבוד סימני הוודאות הוביל לשני כיוונים סותרים אך משלימים בהבניית החברה על ידי פעילות אנושית מודעת שתכליתה, בסופו של דבר, להתגבר על אי-הוודאות. כיוון אחד הוא הכיוון הפלורליסטי יותר, משום שבתנאים של איבוד סימני הוודאות אך הגיוני שיהיה מקום לריבוי דעות. אבל כמו שהראה אייזנשטדט, בד בבד התפתחה מגמה הפוכה – של מאמצים להבנות את החברה באופן טוטליסטי. בתקופת הנאורות – בעיקר במהפכות הגדולות, ובכלל זה המהפכה האסלאמית באיראן – צמחה, אולי בפעם הראשונה בתולדות האנושות, האמונה באפשרות לגשר על הפער בין הסדרים הטרנסצנדנטליים לארציים ולפתור בעיות מתמידות של הקיום האנושי כגון היחס בין סדר לספונטניות ובין שוויון והיררכיה.

זוהי לדעתי התובנה הבסיסית והעמוקה ביותר של אייזנשטדט. לפי תובנה זו, המגמה הטוטליסטית נובעת בעצם מניסיון להתגבר על אי-הוודאות על ידי קביעת סדר חברתי ותרבותי במוסדות החברה. הקיבוע ב"מוצקות" המוסדית וב"עובדתיות" שיש למוסדות החברתיים הוא כשלעצמו עיגון במציאות הנזילה של המודרנה. התובנה העמוקה ביותר של אייזנשטדט היא שהברבריות המתלווה לעתים קרובות למגמה הטוטליסטית – ההוצאה להורג של המונים, נהרות הדם – אינה תופעות לוואי לקיבוע סדר חברתי טוטליסטי, אלא חלק מהותי מהניסיון לקבע ולעגן הסדרים חברתיים ותרבותיים. לכן, האלימות בצרפת (1794-1793), בסין ובקמבודיה אינה אלא הצד האפל של המאפיין היסודי ביותר של המודרנה, הנובע מהאוטונומיה, מהחשיבה הביקורתית ומאי-הוודאות האונטולוגית הנובעת מזה.

המסקנה היא ששמואל נח אייזנשטדט אכן הציע נרטיב-על, אך הנרטיב הגדול שלו אינו מתאר התפתחות ומימוש של התבונה כמו אצל היגל, ולא את התפתחות הרציונליות כמו אצל ובר. הנרטיב שאייזנשטדט מציג הוא של התפתחות המודעות העצמית של האדם, התפתחות הולכת וגוברת שמוצאת, וזה העיקר, ביטוי חברתי ומוסדי לקונטינגנטיות ולשרירותיות של קיום בני האנוש, ולכך שאין כל ודאות כלפי אף לא אחת מההנחות האונטולוגיות, החברתיות והקיומיות שלנו. אייזנשטדט מראה את ההשלכות הנוראיות, אבל גם המבטיחות, של מודעות זו.

 

ביבליוגרפיה:

אייזנשטדט, ש.נ., 1952. קליטת עלייה: מחקר סוציולוגי, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1966. החברה הישראלית: רקע, התפתחויות, בעיות, הוצאה ע"ש מגנס, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1984. עידן הציר, עיון, תשמ"ד.

אייזנשטדט, ש.נ., 2010. ריבוי מודרניות, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

 Eisenstadt, S. N. , 1973.  "Post Traditional Societies,and the Continuity and the Reconstruction of Tradition " in S.N. Eisenstadt (ed.) ,  Post-Traditional Societies (New York, Norton). Deadalus, Winter 1973.

Eisenstadt, S.N., 1982. The axial age: The emergence of transcendental visions and the rise of clerics. European Journal of Sociology, 23(2), 294–314.

Eisenstadt, S.N., 1985."Comparative Liminality: Liminality and Dynamics of Civilization", Religion 15, 315-338.

Eisenstadt, S. N. 1999a. Paradoxes of Democracy: Fragility, Continuity and Change (Washington D.C. The Woodrow Wilson Center).

Eisenstadt, S.N. 1999b , Fundamentalism, Sectarianism and Revolution: The Jacobin Dimension of Modernity (Cambridge, UK, Cambridge U. Press).

Eisenstadt, S.N. 2000, "Multiple Modernities," Deadalus (Special Issue). 129:1 p. 1-32.

Jaspers, Karl. 1965. The Origin and Goal of History (New Haven: Yale University Press).

Claude Lefort, Democracy and Political Theory, (Minnesota, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1989).

 

רונה מתארת את החוויה האישית שלה במפגש עם טקסטים פמיניסטים באקדמיה, כמעין חוויה כלל-פמיניסטית בה מתגלה הסדר החברתי מחדש. ניסיתי להתחבר לתחושה הזו, ולהבין למה היא לא נוכחת כרגע אצלי: האם הפמיניזם לא משחק תפקיד בהתבוננותי בעולם? גם, אבל לא רק. ניסיתי לחזור לנקודת ההתחלה שלי, נזכרתי במפגש הראשון שלי עם טקסטים פמיניסטיים, סיכומים ומאמרים של קורס בפילוסופיה פמיניסטית שקיבלתי מחברה. המהלך הכללי של אותו הקורס היה פרישת דעות פמיניסטיות שונות על פי הגדרתן את הדמיון והשוני בין גברים לנשים.  הסידור הליניארי התווה גבולות ברורים בין הליברלי לרדיקלי והצריך התמקמות במסגרתו. אני זוכרת בבירור את רגעי ההזדהות השונים, את התחושה שנמצא הניסוח המדויק לתחושה שטרם הפכה מילולית אצלי, אבל גם את חוסר הרצון להתמקם. המבנה הליניארי המסודר של הסיפור הפמיניסטי שירת מטרה דידקטית, אך גרם לי להתנכר לרעיונות וגם לסרב להיענות לאתגר של מיקום עצמי במסגרת אחת מהאופציות הפמיניסטיות הברורות.

רונה מתארת במאמרה את המתח שמאפיין לימוד תיאוריה פמיניסטית היום: קשה ללמד את הרעיונות עצמם מבלי להניח גם את הקולות הביקורתיים, אשר פירקו את ההנחות והפרויקטים של הפמיניזם. כתלמידה בקורס קשה לי לאפיין את הבחירה שלה בבניית הקורס: האם אנחנו לומדות את הנרטיב הפמיניסטי כתהליך עקבי ורק לאחר מכן הורסות אותו, או שמא מראש הסיפור עומד תחת סימן שאלה ומגוון סיפורים אחרים משתרבבים בו. אני מניחה שבקורס עצמו יש שילוב בין השניים. אבל עצם האפשרות של בחירה באחת מהדרכים, שבמסגרתן לא מצופה (או אולי בלתי אפשרי) מהתלמידה לעבור 'תהליך דידקטי נכון', בעיניי, היא שיוצרת את כל ההבדל.

בניסיון להיות עדה אחת לאותו תהליך, וזאת מבלי להתיימר להציג תחושה של 'תלמידה מצויה', אני צריכה את המקראות לידי. המקראות הן מצע בו נספגות מחשבות שונות משבוע לשבוע. הן מצליחות לתאר מסלול מורכב, בו כל שבוע הוא מעין תחנת עצירה במרחב חברתי מסוים. את הצמתים קשה לסכם ברצף מילים, וגם הם לעיתים כחצים המכוונים לכיוונים מנוגדים. את הרשימה החלקית הזו של תחנות, הלקוחה מתוך הסילבוס, כדאי לקרוא עם נשימה בין נקודה לנקודה, כדי שיצטייר מרחב מנטאלי, או כדי שיספיקו לעלות סימני שאלה בנוגע לחיבור בין הדברים: "משפחה, כלכלה ומגדר". "נשים במסגרת שוק העבודה". "אמהות כחוויה וכמוסד". "אתיקה נשית". "אתגרים פוסט קולוניאליים". "אתגרים אתניים". "משטרי גוף". "אתגרים לסביים". "מחלוקת פמיניסטית על פורנוגרפיה". "מעבר למיניות". "מין ומגדר: היסטוריזציה ופירוק". "מבט פמיניסטי על מערכת המשפט". "מדינה ופיקוח מגדרי". יש המשך. הרבה 'אתגרים', מחלוקות ופירוק. במידה רבה התודעה הפמיניסטית שלי מתקדמת עם המקראה והשיעור משבוע לשבוע. לעיתים אני מתקשה להשתחרר (מה עוד אפשר להגיד אחרי באטלר?¹), לעיתים מגיעה אל הטקסט עם גישה מרוככת מראש (כבר לא מפחדת מדבורקין), לרוב עם פזילה להמשך, מהולה בחשש (לא רוצה להשתכנע ב'הטרוסקסואליות כפויה', קוראת את הטקסט גם באופן אישי ולא רק חברתי). לאורך ההתקדמות מחלחלות מחשבות והבנות חזקות יותר, שכבר אינן זקוקות למשענת תחת אחת מהכותרות. בתהליך הזה של מעבר בין זירות לא ברור בהכרח איזה מסלול נוצר או מהי השורה התחתונה. אני מעדיפה את התהליך הזה על פני סיפור ברור כדוגמת ההבחנה בין תפישות של דמיון ושונות, אשר עושה אולי את ההבנה או את ההתמקמות לפשוטה יותר, אבל נשארת בגדר ידע תיאורטי בלבד, קו ליניארי מופשט.

מבנה הקורס מאפשר, יד ביד עם אותו מסלול מחשבתי, שאינו מוכתב לתודעה מלמעלה, לקבל תמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית, ותמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית כמקרה מבחן של תיאוריה ביקורתית. במאמרים סוציולוגים שונים שנכתבים מתוך פרספקטיבה מגדרית ישנה לרוב מעין הקדמה, שמנמקת את חיבור 'המגדר' לסוגיה הסוציולוגית הנבחנת. במאמרים טובים ההבטחה מתממשת, והבניית הזהות הלאומית, למשל, מתחדדת באמצעות ההבחנה בין גברים לנשים. גם בקורס, החיבור בין זירות חברתיות שונות, או בין תיאוריות ביקורתיות שונות, למגדר, מחדד את העוקץ הטמון בתיאוריה ביקורתית ואת החשיפה של מה שהיה מובן כל הזמן, אך נסתר מהעין. במקביל, אנחנו נוכחות גם בכוחה של הפרספקטיבה להשחית, בהעמדת ההתבוננות המגדרית כדבר ידוע מראש- אסטרטגיה אשר מייצבת את כוחה של הפרספקטיבה, אבל מחטיאה את המציאות.

אחת המנטרות החוזרות ונשנות בקורס היא ש'אין דבר עליו הפמיניזם מסכים'. ההדהוד החוזר ונשנה של המנטרה הזו, והשבילים המתפצלים לאורך הדרך, מביאים לפרספקטיבה מורכבת יותר של המציאות ולא רק בהיבט המגדרי. לכן, ראיית העולם מחדש באמצעות הפרספקטיבה הפמיניסטית, אותה חוויה שרונה מתארת, פחות מחודדת אצלי. חיבור התיאוריה לשורת ה'אתגרים': גלובליזציה, פוסט-קולוניאליזם, אתניות… וכאלו שלא הונחו תחת כותרת אחידה, מציבה לצד הפרספקטיבה המגדרית פרספקטיבות נוספות, חזקות לא פחות. בקורס יש, על כן, יותר משתיאוריה פמיניסטית בלבד יכולה לתת.

 

 ¹  ג'ודית באטלר [1990] (2007) "צרות של מיגדר [קטע]", (תרגום: דפנה רז). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 337-351 ג'ודית בטלר [1993] (2003) "חיקוי ומרי מגדרי", בתוך: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר (עורכים) מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית,הוצאת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב. עמ' 329-346 עמליה זיו (2007) "ג'ודית באטלר – צרות של מיגדר", בתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית. ניצה ינאי ואחרות (עורכות) . האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 619-661

 

יזמה ואספה: נעמה הורביץ

נגה קידר הינה תלמידת שנה ב', בלימודי התואר הראשון  בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וספרות כללית

 

לפני מספר שנים, הקימה המחלקה את המסלול המואץ – מסלול לימודים שמטרתו העמקת הידע הסוציולוגי והאצת סיום התואר הראשון והשני במחלקה. ההיענות לא הייתה רבה, אבל מספקת, והמסלול יצא לדרך. הקורס "הסוציולוגיות שלנו" נועד לפתוח צוהר לעולם הסוציולוגיה בצורה מעמיקה יותר, לסייע במציאת כיוון לעבודת התזה וליצור קוהורט מגובש יחסית. רבים מהסטודנטים הלומדים במסלול השתלבו במחלקה, בין אם במסגרת "פקפוק" ובין אם במשרות תרגול ומחקר שונות. אבל – רק מיעוט מהסטודנטים שהחלו את המסלול אכן סיימו אותו בארבע שנים. נראה שהמטרה המרכזית של המסלול – לפחות כפי שהוצגה לסטודנטים עד כה – לא הושגה.

כאמור, פורום המוסמך איפשר לנו, כלומדים במסלול ולכן בעלי עניין מיוחד בו, לבדוק לעומק את השאלות הרבות שעלו לנו במהלך הלימודים במסלול: מה היו מטרות המסלול המוצהרות והלא-מוצהרות? כיצד מתנהלות תכניות מצויינות אחרות, בארץ ובעולם? מה היחס האדמיניסטרטיבי אל המסלול? מה דעתם של הסטודנטים במסלול בפרט ובמחלקה בכלל על התכנית? במסגרת הקורס החלטנו להכין דו"ח על מצב לגבי המסלול המואץ, ובסופו של דבר להגישו לגורמים נוספים במחלקה, קרי, מעבר למנחת הקורס והמתרגלת.

במהלך הכנת הדו"ח, ראיינו חברי סגל שונים ורלוונטיים במחלקה ומחוצה לה; ניהלנו מספר שיחות עם מי שקיבלה את תפקיד יועצת המסלול המואץ,פרופ' גילי דרורי; ביצענו תצפיות משתתפות על הצגת המסלול לתלמידי שנה ב' ועל מספר שיעורים בקורס "הסוציולוגיות שלנו"; שלחנו שאלונים לתלמידי המסלול ומתחיליו; ולבסוף, הצגנו למסיימי קורס זה את הנהלים האדמיניסטיביים החשובים להם והמלצנו להם מניסיוננו.

רבים מהשינויים שנערכו כבר השנה במסלול נובעים ממינויה של פרופ' דרורי ליועצת המסלול. למעשה, כך נוצר גורם אחד במחלקה המרכז את מרבית המידע הנוגע למסלול ומארגן אותו. בכניסתה לתפקיד, פרופ' דרורי שוחחה עם סטודנטים הלומדים במסלול (גילוי נאות: כולל כותבת מילים אלו) בנוגע לבעיות שונות בהן נתקלנו במהלך הלימודים, וכך יכלה גם להציע שינויים מידיים שהיוו פתרונות, במידה רבה, לבעיות אלו. כך למשל, שונתה מטרתו העיקרית של המסלול כפי שהוצגה לסטודנטים עד כה; כעת, במקום "האצה", הסטודנטים מבינים כי מטרת המסלול היא העמקה דיסציפלינארית והכוונה אישית יותר בשלבים ראשוניים מאוד של עבודת התזה (בעיקר מציאת נושא, חקירה ראשונית שלו ומציאת מנחה). בהתאם, שמו של המסלול שונה מ"המסלול המואץ" ל"תכנית המצויינות".

שינויים נוספים שבוצעו השנה כוללים גם ראיון אישי שנוסף לתנאי הקבלה לתכנית, המיועד לקבוע את מידת התאמתם של הסטודנטים לתכנית התובענית וקורס "הכנה לתזה" שמטרתו ליווי וסיוע בצעדים הראשונים במסלול המחקרי.

מעבר לשינויים אלה, ניסינו לבדוק האם ישנם מאפיינים דמוגרפיים משותפים לאלה הלומדים במסגרת התכנית. בעיקר, מצאנו כי רוב המשתתפים נשואים, מעורבים בחיי המחלקה בצורה כזו או אחרת (כותבים ב"פקפוק", מתרגלים או עוזרי מחקר) ועובדים למחייתם במקביל ללימודיהם. ממצא מעניין נוסף הוא שפחות מחצי מהמשתתפים בתכנית קיבלו מלגה כלשהי במהלך לימודיהם. עיקר טענותיהם של הסטודנטים שענו על השאלון (כולם החלו את המסלול המואץ אך לא כולם המשיכו במסגרתו) נוגעות לצורך בליווי מטעם המחלקה בעבודה על התזה. בנוסף, עולה כי רבים חשים כי העומס הנוצר, בלימודים ובעבודה, מונע מהם את סיום המסלול בארבע שנים.

ממצאים אלה מעלים, לדעתנו, את מידת ההשפעה שיכולה להיות במידה ויינתן לסטודנטים המשתתפים בתכנית סיוע כספי כלשהו – סטודנטית שיכולה להרשות לעצמה לעבוד פחות היא סטודנטית בעלת פנאי ומרץ למחקר וכתיבה. בתכניות מצויינות אחרות, כמו תכנית "רביבים" (תכנית מצטיינים להכשרת מורים למדעי היהדות), הסטודנטים מקבלים מלגת לימודים מלאה ומלגת מחיה וכך מתאפשר להם סיום תואר ראשון ושני בארבע שנים. גםתכנית המצטיינים של אוניברסיטת סטנפורד מעניקה מלגות לתלמידים הלומדים במסגרתה (כאן חשוב לציין כי המלגות מגיעות מתרומות ולא מכספי האוניברסיטה). בנוסף, האוניברסיטה האמריקאית עורכת מעין קורס קיץ למצטיינים, שמשכו שלושה שבועות ובמסגרתו הסטודנטים זוכים לליווי צמוד של אנשי סגל בעבודה על התזה.

המעורבות הגדולה בחיי המחלקה מעידה כי המסלול השיג לפחות מטרה אחת, ונדמה שכאן כולם מרוויחים: במחלקה יש מועמדים רבים לתפקידי תרגול ומחקר ו"פקפוק" מאפשר לקיים שיח סוציולוגי שחורג מעבר לגבולות המוניציפליים של ירושלים, דבר שסביר להניח כי מעלה את קרנה של המחלקה אל מול מחלקות ומכוני מחקר חיצוניים. הסטודנטים, מצידם, זוכים לתעסוקה במחלקה או להשתתפות בשיח האקדמי ותרגול של הפרספקטיבה הסוציולוגית (או האנתרופולוגית) במסגרת חוץ-לימודית.

מתוך התצפיות שערכנו ומניסיוננו האישי עלה כי הקורס "הסוציולוגיות שלנו" ממלא תפקיד חשוב במסלול – הוא יריית הפתיחה של המסלול ומייצר קוהורט מגובש יחסית של המשתתפים במסלול. במסגרת הקורס ניתנת תמיכה מסוגים שונים למצטיינים בראשית דרכם וניתנת להם האפשרות לבחון את תחומי העניין שלהם תוך הכוונה למחשבה על עבודת התזה כבר מתחילתו, כלומר, ראשית סמסטר ב' של השנה השנייה. בנוסף, השנה ניצלנו את ההזדמנות הזו, בה כל משתתפי המסלול נוכחים בחדר אחד, להצגת "חוברת סוף שנה ב'" (שהוכנה על-ידי אבידע נתיבי במסגרת פרוייקט זה), הכוללת הנחיות, נהלים, טיפים, המלצות ועצות לקראת המשך הלימודים במסלול. מטרת החוברת והצגתה היה יצירת פורום בלתי-אמצעי של העברת הידע הנצבר מהניסיון שיכול גם לשמש כגורם לפניות בהמשך הדרך.

נראה כי המחלקה התגייסה לשיפור וארגון מחדש של תכנית המצויינות, בהובלתה של פרופ' דרורי. כיום, מטרות המסלול הובהרו – ראשית מבחינת המחלקה וכפועל-יוצא מכך, מבחינת הסטודנטים – ומוצע להם ליווי לאורך כל דרכם

במחלקה, באופנים שונים: פגישות ייעוץ אישיות, הקורס "הכנה לתזה" וסיוע מתלמידי התכנית הבוגרים. יתרה מכך, הסטודנטים בתכנית כיום מיודעים יותר ומודעים יותר להליכים שעליהם לעבור, בעיקר מבחינה אקדמית אך גם מבחינה אדמיניסטרטיבית, ובמיוחד – לקראת מה הם הולכים. אנו מקווים כי העבודה שנעשתה במסגרת פורום תלמידי מוסמך תוכל לשמש כלי נוסף להפיכת התכנית למצליחה, הן עבור הסטודנטים והן עבור המחלקה.

 

ספר על ההשכלה האקדמית שלך. היכן רכשת אותה ?

למדתי באוניברסיטה העברית את כל התארים. בבוגר סוציולוגיה וכלכלה, ובמוסמך סוציולוגיה ופילוסופיה ולעצמי למדתי בחוג למדע הדתות. גם פסיכולוגיה אבל לא במסגרת הלימודים. את הדוקטורט עשיתי בשיטות יותר כמותניות, ולאחר מכן עברתי לעבודות שדה לאחר ביקור ממושךבאוניברסיטת מנצ'סטר ב1965.

 

מה היה נושא הדוקטורט שלך ?

מחקר השוואתי של מבני הכוח בעיירות פיתוח. לקחתי ארבע עיירות כאלה: קריית גת, דימונה, נתיבות ואור עקיבא. שתיים מאלה מפותחות ושתיים לא, שתיים הומוגניות ושתיים לא, והשוויתי ביניהן בשיטות של רשתות, שבאותו זמן לא השתמשו בהן. רציתי לבחון את מבני הכוח השונים שמגיעים עד ראש העיר, אחרי הביקור במנצ'סטר בזמן הצמיחה של אסכולת מנצ'סטר של מקס גלקמן ואמריס פיטרס ואחרים. עוד בזמן הדוקטורט עברתי להתגורר בעכו לחצי שנה ושם עסקתי בעיקר ביחסי יהודים ערבים במישור של צעירים. משם יצא המאמר Arab Boys and Tourist Girls in a Mixed Jewish-Arab Community שהיו מלמדים פעם בשנה א'. מאמר זה היה פתח לתחום עיסוק שמאוחר יותר היה די מרכזי בחיי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של נוסעים, תיירים, עובדים זרים, מיסיונרים, תרמילאים או אנשים ששוהים מחוץ למדינתם תקופות ארוכות. עוד לפני שהסתיים הדוקטורט התחלתי להתעניין בכך, כך שיש לי עניין ותחומי מחקר מגוונים. למרות כל הלימודים האלה, הלימוד העיקרי בא מהמחקר. בשנות ה-50 יונינה טלמון ז"ל ניהלה את המחקר המקיף הראשון על הקיבוץ וכתלמיד שנה שנייה לקחו אותי לשם למיין שאלונים לקטגוריות. מה שמחשב עושה היום, אז היה צריך עשרה אנשים. מזה התחלתי להתעסק במחקר זה, לכתוב דוחות, ולבסוף ניהלתי את המחקר אחרי מותה. באותו זמן החל העניין בערים חדשות, והתחלתי מחקר על קריית גת. ב-1961 הוצאנו מחקר עם לאה שמגר ויעל לוי.

בסיום הדוקטורט התחלתי להתעניין בסוציולוגיה של העיר ויחד עם אריה שחר הקמנו את המכון למחקר עירוני במחלקה לגיאוגרפיה. שנינו היינו המקימים. אצלי העניינים התפתחו אחרת. הייתי בעל שאיפה גדולה לעשות מחקרים בחו"ל. אחרי המחקר לדוקטורט נסעתי לעבודת שדה אנתרופולוגי בעיירה באנדים בפרו. עשיתי שם מחקר שממנו לא יצא הרבה, רציתי להיות באנדים ולכן נסעתי. זה היה מאוד מעניין אבל לא היו לי הכלים המספיקים בכדי לעבד את החומר בצורה טובה. מיד אחרי זה הייתי תקופה מסוימת בארצות הברית, וקרה מה שקורה להרבה אנשים במחקר, והשתנו תוכניותי. אחרי השהות באנדים היה לי רעיון מצוין על כיוון תיאורטי של סוגי תיירים. בשנות ה-60 המאוחרות כתבתי אותו וזה הפך להיות אחד ממאמרי היסוד בתחום. החל משנות ה-70 עיקר העיסוק שלי היה בכתיבת שורות מאמרים ובכל פעם עם אנשים אחרים יצרנו את הבסיס המושגי והתיאורטי לחקר התיירות. באותה תקופה זה היה חידוש. אז יצאו המאמרים הכי מצוטטים שלי (שמוזכרים מעלה).

בינתיים התחלתי לעבוד באוניברסיטת סינגפור ולקחתי חל"ת מהאוניברסיטה העברית, והתגלתה לי דרום מזרח אסיה. הרבה שנים עסקתי בהודו, והייתה לי יותר גישה לאזור זה. כשהייתי בלימודים למדנו בשנה א' תיאוריה פרסוניאנית מופשטת, לא יודע אם עדיין מענים אתכם בזה, ואני הרגשתי שאני יודע הרבה מאוד על מודלים חברתיים אבל לא יודע כלום על חברה. בקיץ 1954 יצאתי ללמוד על הודו, והקדשתי לה 10 שנים. תרמתי את הפרקים על האימפריות ההודיות בספר The Political Systems of Empires של אייזנשטדט.    

כשבאתי לסינגפור הדברים נקשרו מבחינתי. במהלך השהות שם נסעתי לתאילנד בשנת 1973. תאילנד של אז דומה ללאוס של היום בערך. יצאתי לטרק בהרים במקום מבודד למדי וזה משך אותי לכתוב על יושבי ההרים. פגשתי בחור ניו זילנדי שעמד לעבור לצ'נג מאי למרכז לחקר השבטים. נסעתי לשם בכדי לפגוש אותו ודיברנו על האפשרות שאעשה מחקר על שוכני ההרים. השגתי כסף למחקר, וזה לא היו פשוט. היו מעט מאוד כתבי עת על תיירות, והיום יש מאות. כמה שנים אחרי זה נסעתי לקוסמוי ופוקט וגיליתי את התרמילאים. מיד החלטתי שזה נושא מעניין. אז החלטתי שאני צריך לעבור לתאילנד: לעבוד על היסטוריה וסוציולוגיה של תאילנד, התחלתי ללמוד את השפה, ורציתי לעשות עבודת שדה בשכונת עוני בבנגקוק. ארבעה שנים ישבתי בה במשך שלושה חדשים כל פעם. במשך היום הייתי קורא ובלילה יוצא לשכונה. זה התרחב לעיסוק בנושאים תיירותיים בקנה מידה די רציני, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום. באותו הזמן עסקתי גם בנושאים פוליטיים של תאילנד.

 

האם תוכל לספר על מחקרים שערכת בשנים האחרונות?

בדיוק עכשיו יצא מאמר על טקסי הדם שניהלו החולצות האדומות נגד החולצות הצהובות ב-2010. מאז שנות ה-70 רב העבודה שלי הייתה בדרום מזרח אסיה, בעיקר בתאילנד, בפיתוח נושאים תיאורטיים הקשורים במסעות מסוגים שונים. פרסמתי חמישה ספרים על תאילנד, ואחד מהם על שינוי האמנות המסורתית. בשנים האחרונות הקדשתי הרבה זמן למקרי בוחן, ומה שמאפשר אותם הוא קשרי גומלין בין סוציולוגיה של תאילנד לנושאים תיירותיים. בשנים האחרונות הקדשתי די הרבה זמן לתיירות ובעלי חיים. על פילים, תיירות דינוזאורים ועוד. מצד אחד האתרים שבהם יש מאובני דינוזאורים הם אותנטיים ומנגד הם מרוחקים. נשאלת השאלה כיצד להנגיש אותם תוך שמירה על ייחודם. כעת יוצא מאמר על נמרים, ועל הדילמה של אילוף בודהיסטי או בשיטות אחרות.

נושא אחר הוא תיירות ואסונות. רק עכשיו נושא זה מתחיל להשתלב בסוציולוגיה המרכזית. לדוגמא, בתאילנד בתקופת הגשמים מקומות רבים מוצפים כדרך שגרה, ולא כאסון. בשנה שעברה השתתפתי לא רק כתצפיתן, כאשר ביתנו שלנו הוצף. בבנייה ובהיערכות עירונית מודרנית אין מהלך מים תקין טבעי. הכול עניין של ניהול מערכת הידראולית, ויש שם פוליטיקה מי יוצף ומי לא. בכדי להציל את מרכז בנגקוק עשו כל מיני שיקולים. נושא אחר הוא תיירות והומור: הומור על תיירים, בין תיירים ושל תיירים על המקומיים. עסקתי בעיקר בקריקטורות למיניהן. כתבתי מאמר קצת אירוני ששואל

שאלות סוציולוגיות בעזרת בדיחות. איך בדיחות ממקדות את תשומת הלב להיבטים סוציולוגיים של הסיטואציה שבה אנו עוסקים. האם הן מחזקות או מחלישות את התיאוריה? אתן לך דוגמא: יש טענה שבחיי המשפחה של זוג שנשוי זמן רב החופשה מחזקת ומחדשת את הקשרים ביניהם. האם זה למעשה קורה ? הבדיחות מראות שההפך: שרוצים להתרחק זה מזה. מצאתי מחקר שדווקא חופשה בנפרד תחזק את הקשר בין בני הזוג. הבדיחות מטפלות בזה.

 

נראה שעסקת בנושאים רבים. כיצד אתה בוחר על מה לכתוב ?

האסטרטגיה שלי היא פתיחת תחומים שיש בהם פוטנציאל אבל לא שמו לב אליהם. ככה זה התחיל עם תיירות וככה זה היום בתוך התחום. יחד עם זה אני חי בתאילנד וזה שאתה חי בתוך השדה שלך מאפשר לך להעלות על נושאים ייחודיים, כמו המחקר על הדם שצוין לעיל. לא ידעתי על כך כלום לפני כן, על דם כאמצעי מחאה. נדרשתי לספרות האנתרופולוגית על דם. דוגמא אחרת היא שגילו במקדשים בבנגקוק גופות עוברים. כל העניין של הפלות עלה. עליתי על הנושא ותחקרתי את הרקע של הסיפור וכתבתי מאמר על בעיה ההפלות בחברה שהיא מצד אחד חופשית ומצד שני החוק מונע טיפול יותר ידידותי לבעיית ההריונות לפני הנישואין. מכאן נוצר הפער בין המציאות לתיאוריה אותו ממלאות עשרות קליניקות פרטיות שמתמחות בגופות. הבעיה הסוציולוגית התפתחה בצורה מאוד מוחשית.

 

איך ולמה נמשכת לתיירות ?

אני מאוד אהבתי לנסוע מאז שהייתי ילד, שביליתי את מלחמת העולם השנייה בתנאים שבהם לא התאפשר לי לנסוע. תיירות היא תעשייה שהשפעתה ברמות כלכליות, תרבויות, חברתיות. היא אדירה ועצם זה שזה לא היה חלק אינטגראלי מראיית האדם המודרני אלא נחשב למשהו מצחיק כזה, התייחסו לזה בזלזול ולא ראו שצמח פה תחום: המעבר מעבודה לפנאי מהווה מוקד מרכזי של החיים במערב.  אם אתה חושב על הביוגרפיה שלך, תראה שמה שאתה זוכר זה את הנסיעות שלך. זה נתן אפשרות לתובנות אשר בעצם התעלמו מהם בסוציולוגיה הכללית.בשנות ה-60 נכתב מאמר על כך שהתיירות המודרנית היא אובדן של הרצון למסעות מאמצים שהיו בעבר. הנוסע היה צריך 'לעבוד' בנסיעתו. בכל האמור לתיירים, הכל מוכן עבורם כביכול. התפתח ויכוח סביב זה ואחרים טענו כי התייר מחפש משהו: אותנטיות ודברים אחרים. העובדה שלא ראו את הנושא כמרכזי נראתה לי מוזרה ולכן התחלנו אז לעסוק בזה. אני זוכר שהעורך של ה-Annual Review of   Sociology הכניס מאמר על תיירות ולמרות זאת טען כי זהו אחד מהנושאים הפחות חשובים. היום כבר לא חושבים כך. הנושא התמסד, אולי יותר מדי. יש אקדמיה, אנציקלופדיה, וכתבי עת רבים, ואף יותר בעולם הלא-מערבי.

 

כל העיסוק הזה הוא של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, או של שיווק, פרסום ומנהל עסקים ?

מה שקרה לתחום הזה הוא שהוא עבר מסחור בעצמו. חלק גדול מאוד מהעבודות הן של מנהל, מנהל עסקים ודומיהם. פחות כלכלה דווקא. לדעתי זה משעמם מאוד, אבל שם הכסף. היום יש MBA מיוחד לתיירות. התארים האלה מכניסים כסף לאוניברסיטאות וניתן למצוא בעזרתן עבודה, אך הרמה הלימודית שם אינה גבוהה, מהתרשמותי.

 

כיצד משפיע 'זמן הפוסט' על הסוציולוגיה של התיירות ?

היום יש מאבק בסוציולוגיה של התיירות בין המודרניים המאוחרים לפוסט מודרניים. האחרונים מבקשים לפרק את כל המושגים של הסוציולוגיה של התיירות. כך לדוגמא את המושג של תיירות. תיירות מתבססת על ההנחה שיש לך בית, אתה יוצא החוצה ממנו וחוזר אליו. עכשיו התחילה בעיה: מה זה בית !? איפה הבית ? הרבה אנשים מהגרים ? קח את עצמי כדוגמא: איפה הבית שלי : ישראל או תאילנד? היום מדברים על בית שני ושלישי, ועל רכיבי ביתיות. לעיתים אתה תייר בחיי היום יום ובבית במקום שאתה מתייר. לפעמים אפשר לתייר במקומות בעירך או במדינתך, עם ההתפתחות של תיירות עירונית. לדוגמא, בארה"ב יש טיולים מאורגנים לשכונות אתניות כמו צ'יינה טאון. אנשים היום שומרים על מנהגים יום-יומיים בעת שהם נוסעים במסע מאורגן. ההנחות המקוריות שלי היו על בועה אקולוגית שהאדם נוסע איתה. היום פירקו את זה והתייר נוסע בתוך סביבה מוכרת והוא יכול לשלם בדולרים בכל העולם. אלה ממשיכים את ההמשכיות של מנהגי היום-יום בעת הטיול. תלוי כמובן על איזה סוג תיירות אנחנו מדברים. לתרמילאים יש תדמית אקולוגית וגם של כאלה שמשפיעים לטובה על המקום בו הם מטיילים. לעניות דעתי היא לא כל כך אקולוגית ולא כל כך משפיעה: האנשים שחקרתי נוטים לצרוך שירותים ממובלעות צרכניות שמשרתות את האינטרסים שלהם, והם מתחברים עם העובדים שבאים איתם במגע אבל לא עם כלל החברה. עיקר הקשרים שלהם הם בינם לבין עצמם. אני לא רואה בכך לשלילה בהכרח. ניסיתי להתחקות אחר הפונקציה של ה'ביחד' הישראלי בחו"ל למרות שהם משוחררים מאילוצי החברה בישראל.

 

האם אתה יכול להצביע על שינויים הנגרמים בתיירות בעקבות הגלובליזציה ?

זה מעניין. התיירות היא גלובלית אבל אין כל כך גלובליזציה של התיירות, כלומר אין הרבה מוסדות רב לאומיים. יש תעשיית תיירות וידע טרנס לאומית אבל לא רבה. היום יש מעבר בסוציולוגיה מחשיבה על דברים קבועים לניידים. מהדגש על עוגני החברה לקשרים ביניהם. יש סוציולוג בריטי שרואה את העולם כרשתות בהן יש זרימה בין הנקודות ונוצרת חברה גלובלית. במאה ה-21 כל המגמות שנוצרות היום הם נגד הגלובליזציה: חיזוק מדינות הלאום וגבולותיה. היום מפחדים מאוד מטרור וממהגרים. היום לא נעים לעבור גבולות פעמים רבות. כל אחד הוא פושע פוטנציאלי. היום יש מגמות אנטי-גלובליות ברמות אידיאולוגיות שונות שלוחצות למעבר לתיירות רכה כמו 'אוכל איטי' או "Burning  Man". לגבי התיירות הלא מערבית, אין לנו עדיין מונחים תיאורטיים בכדי להבינה. אני וחיים נוי רוצים לפתח מערכת מושגית חדשה בקשר לכך. מצד אחד המעמד הבינוני החדש משתמש במערכת שנפרדה מהמערכת המסורתית של התיירות ומצד שני יש המשכיות של המסורות המקומיות לתיירות. כמעט לכל עם במזרח אסיה יש דרישות שונות ונבדלות מרצונותיו וצרכיו של התייר המערבי. בשנים האחרונות אני עובד עם ניר אביאלי על המסורות הקולינריות המשתנות והקשר לתיירות.

 

אתה יכול לתת דוגמא למקומות שהתיירות שונה מבחינה כלכלית ?

כן. לדוגמא, בנגקוק הייתה בנויה על רשת של תעלות. העיר המודרנית התעלמה מכך, ורק כאשר היו שיטפונות נזכרו בזה. השיטפונות גילו אותן מחדש, וגם התיירים, מה שיצר כיסים של פיתוח על בסיס היעדר הפיתוח. או מקום אחר בשם אמפאווה, מרוחק מבנגקוק, שבו גילו גחליליות. התחילו מסעות בכדי לראות את הגחליליות ואז גם גילו את העיירה שבה בתים ישנים. היום בסוף שבוע אחד מגיעים לשם עשרת אלפים איש. פעמים רבות התיירות משפיעה רק על חלק קטן מאוד של האוכלוסייה במדינת היעד, ואילו החלק האחר משלם את המחיר שהתיירות גורמת, כמו עליית מחירי המזון לדוגמא.

 

אתה יכול לאפיין תיירים מבחינת מגדר? איך גברים ונשים נבדלים בהתנהגות התיירותית שלהם ?

יש מעט מחקר על כך. אני אישית לא כל כך עסקתי במגדר, למעט תחום הזנות. איך יחסי מין עם בחורה שמבוססים על משא ומתן כלכלי משתנים והופכים לבעלי 'סוף פתוח'. כתבתי מאמר על נישואין בין תאילנדיות לזרים. הם מאופיינים בהטרוגמיה גדולה, כלומר הבדלים משמעותיים בתכונות יסוד של בני הזוג מבחינת שפה, חינוך, דת וכו'. ההטרוגמיה מביאה לידי כך שהמגע התרבותי המשותף הוא מינימאלי, ולאחר שהרכיב המיני בקשר נחלש הקשר מתפרק, ויש הרבה דוגמאות לכך. נישואין שכאלה הם מעניינים, אך לא יציבים. נישואין הומוגניים הם יותר משעממם אך יותר יציבים. רב האנשים לא מודעים לכך. פעמים רבות לאישה יש כוח מפני שהיא יודעת את השפה ומנהגי המקום, כך שהיא שולטת בבעלה במובנים מסוימים. זה מעניין אבל גם עצוב. אתה רואה היום שאנשים מבוגרים באים לחפש אישה, אין להם מושג על זה.

 

יש גם דוגמאות הפוכות, של גברים תאים שמתחתנים עם נשים זרות ?

אלה היו הנישואים ההטרוגניים הראשונים, בין סטודנטים תאים שנסעו למערב בכדי ללמוד וחזרו עם אישה מערבית לתאילנד. יש ארגון של נשים כאלה. יו"ר הארגון סיפרה לי על הבעיות של הנשים הללו, מפני שהגברים התאים הם חבורה. הם אוהבים לצאת החוצה ולבלות בצוותא בשתייה ודברים אחרים, ומשאירים את הנשים בבית, והן מרגישות שוליות.

 

האם תוכל לספר על תקופתך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית?

כולם העריצו את אייזנשטדט אבל גם פחדו ממנו. הוא העסיק אנשים רבים בשבילו, ולא כחלק משיתוף פעולה. אנשים רבים איבדו את עצמאותם ולא יכלו להשתחרר מכך עד תקופה מאוחרת. לי יחסית היו יחסים טובים איתו. אני אוהב להיות עצמאי כך שלא הושפעתי ממנו במיוחד. אני לא חושב שעשיתי קריירה אלא עשיתי הרבה תפניות. תמיד העדפתי להתרכז בעניינים שיש בהם פוריות מדעית מסוימת. שיניתי הרבה מאוד נושאים, מפני שאני לא מתבייש לפתוח נושא חדש, להיכנס אליו מהר תוך קריאה אינטנסיבית להציג ממצאים ולעזוב. לדוגמא, לפני הרבה שנים ביקשו ממני לכתוב מאמר על הריח בסמטה בבנגקוק, כנגד המגמה של חשיבותו הגוברת של הויזואלי על החושים האחרים. המאמר התפרסם, ולפני כמה שנים הוציאו ספר על סוציולוגיה של ריח, ופנה אליי העורך וסיפר לי שאני החלוץ בתחום. אני לא ממליץ על שיטת עבודה שכזו, מפני שאנשים בנויים על עיסוק בנושא אחד מרכזי. עד היום אני ממשיך לכתוב כפי שאתה רואה, ואני מאמין שזה חשוב אחרת מאבדים משהו כשקמים מאוחר וכו'.

 

לאחר מסכת בירוקרטית רצופת עיכובים ועלויות בשלושה שערי מטבע, התקבלתי לחילופים באוניברסיטת "מונאש" במלבורן אוסטרליה. התקבלתי מבחינת המזכירות האקדמית של האוניברסיטה, אבל יד ימין יודעת במעורפל על קיומה של יד שמאל ולפיכך כל ההשלכות על תוכנית הלימודים שלי נותרו תלויות באוויר. מבחינת שתי הפקולטות שבהן אני לומדת הגישה היא: "כשתחזרי נראה". מאוסטרליה אני יכולה להבטיח, שיש עוד דרכים לנהל תוכניות בינלאומיות באוניברסיטה. אבל גם אצלנו יש נחת.

זה מקום מצוין להודות לנשים שסייעו לי הכי הרבה בדרך לחילופים. אמנם התקבלתי בזכותי, אבל נסעתי הודות להן. בשונה מהמענה הטכני שקיבלתי בכל מקום אחר באוניברסיטה, במחלקה לסוציולוגיה זכיתי לעזרה ותמיכה מכל מי שרק פניתי אליה. זה התחיל בהמלצות ממרצות והמון עזרה שקיבלתי מטליה שגיב כיועצת התואר הראשון. השיא היה התחשבות, אמון והתגמשות מעבר לציפיות שלי מהמרצות פרופ' ויניצקי-סרוסי ופרופ' דרורי. בזכותן אני נמצאת במלבורן אבל משתתפת בקורסים שהן מלמדות לכל דבר. ומעל הכל, אילנה. אני מרגישה שהמחלקה נמצאת בצד שלי ושמחתי לגלות שהיא נותנת לי גב.

אז ארזתי את חפציי ונסעתי. אני לומדת כאן באוניברסיטת מונאש במלבורן, ומעתה אתמקד בפן האקדמי של החוויה: כל כך דומה וכל כך שונה.

לא היו לי קשיי הסתגלות לאוניברסיטה עצמה. הסתבר לי, שמדובר במוסד דומה מהרבה בחינות למה שאני מכירה מהבית: המבנה הארגוני כמעט זהה: הרצאות, תרגולים,  מיומנויות אקדמיות וסקרי הערכת הוראה. גם חיי קמפוס דומים מהרבה בחינות, רק שפה מחלקים כל הזמן אוכל. וגם לא הלכתי לאיבוד; אחרי שלמדתי להתמצא בהר הצופים, אין קמפוס שיבלבל אותי. ההבדל העיקרי בחיי הקמפוס שלי, הוא שכאן המועדון המרקסיסטי מדיר אותי על רקע לאומי מתמיכה בנישואים חד מיניים. כן, יש עצומה ואני לא יכולה לחתום עליה כי אני מישראל. במחשבה שנייה, זה לא כל כך שונה מהחוויה שלי בבית. הקורסים שאני לומדת כאן הם לא חלק מתוכנית לימודים אחת אלא תערובת של קורסים שהרכבתי באופן אישי. אלה קורסים אשר גם מתאימים לתוכנית הלימודים שלי בבית (כלומר, האוניברסיטה העברית אמורה להכיר בהם כנקודות זכות לתואר שלי); וגם אוניברסיטת מונאש מאשרת לי ללמוד אותם. מבחינת הפן הסוציולוגי-אנתרופולוגי של התואר שלי, אני לומדת כאן

אנתרופולוגיה של ילידים אוסטרליים, וקורס מולטי-דיסציפלינארי על החברה האוסטרלית שמשלב היסטוריה, סוציולוגיה ועוד מדעי חברה למיניהם. בעוד הסביבה האקדמית דומה, הלימודים עצמם שונים מכמה בחינות.

לומדים פה עד ארבעה קורסים בלבד בכל סמסטר, אבל מעמיקים בכל קורס. יש הרבה מטלות לאורך הסמסטר, כך שאפילו אם הציון לא משנה, בשביל לעבור צריך לעבוד. לכל קורס יש תרגול ולפעמים גם 'סמינר', תגבור או המצאה אחרת – הרבה שעות לכל קורס. ביחד עם הרבה מקום לבחירה בתוך הנושאים של הקורס (למשל נושא לעבודה או למבחן), אני מוצאת שאני מעמיקה בנושאים שאני לומדת ומפתחת הבנה רחבה על החברה שבאתי להכיר.

הלימודים כאן הרבה יותר פרקטיים: כמעט בכל המקצועות יש התנסות מעשית, סיורים לימודיים וחיבור כזה או אחר ל"שטח" של החומר הנלמד. הלימודים 'מכווני-תעסוקה' במובן זה שהמרצים מקפידים לקשר בין מה שאנחנו לומדים לבין הדרך בה הלימוד יסייע לנו בחיינו המקצועיים. דוגמה אחת מתוך הקורס על אנתרופולוגיה של ילידים אוסטרליים: חלק מהקורס הוא לימוד של מערכות יחסי שארות בקבוצות  או עמים באזור מלבורן. אם ב"מבוא לאנתרופולוגיה" אצלנו מקדישים שיעור או שניים לקלוד לוי-שטראוס, אז כאן מזכירים במשפט את הרעיון של סטרוקטורליזם ומייד עוברים להדגים אותו על אוכלוסיה אמיתית ורלוונטית: המרצה מסביר מדוע יחסי שארות הם כה משמעותיים למבנה ולאורחות החיים של הקהילה, ומלמד את אופן המיון ואת מבנה העומק כעיקר החומר ולא כדוגמא. למדנו בפועל את ההיגיון הפנימי של יחסי שארות; וכן מונחים ושמות תוך כדי הדגשה שלשפה יש משמעות תרבותית שהיא חלק מהמבנה של התרבות. המרצה הדגיש שהיות והנושא כל כך משמעותי לקהילות הללו – חזקה על כל מי שמתכוון לעסוק בעבודה משפטית, חינוכית, סוציאלית, עיתונאית וכולי עם חברות ילידיות אוסטרליות – להבין אותן.

עוד הוא מסביר ופתאום אני מבינה שכלים אנתרופולוגיים כמו ייצוג בשפת האמיק למשל, חשובים לכל מי שעוסק בכל התחומים הללו; אני מבינה מדוע יש צורך באנתרופולוגים ואנתרופולוגיות בשורות של המוסדות השונים, ובעצם לא רק באוסטרליה אלא גם בבית. יש לי הרבה מה להגיד על החברה האוסטרלית והיחס שלה לחברות ילידיות, מהגרים וכן הלאה; אבל לאנשי מקצוע עם הכשרה בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה יש דריסת רגל בעבודה משפטית, קהילתית, בשורות המחאה ובשורות הממסד. אולי זה עניין של ביצה ותרנגולת, אבל ברור שמחנכים אותם להיות אנשי מקצוע.

המחיר של הדגש המעשי הוא התיאוריה. אולי אני מגיעה מקיצוניות הפוכה, אבל התרעמתי קלות כשלוי-שטראוס לא הוזכר כאשר התיאוריה שלו יושמה בשיעור. חשתי תרעומת כפולה כשהמתרגל שלי לא ידע על מי אני מדברת כשהזכרתי את דורקהיים. לא הבנתי כיצד אפשר להכניס אנשים בשערי הדיסציפלינה מבלי לספק להם רקע, כלים והבנה תיאורטיים. איך אפשר להתעלם מעמודי התווך שעליהם אנחנו נשענים, אפילו העקומים שבהם?

אז האמת שזה לא עולם מושלם, כי ביוני כבר חורף ואני מתגעגעת הביתה. אבל באופן כללי, לימודים בחו"ל הם חוויה משמעותית מבחינה אקדמית: אני נחשפת לדרכים דומות ושונות לקרוא, לחשוב ולהבין, אני מבינה כיצד עובדות רשתות של אקדמאים ואני רואה את החוט המקשר בין אוניברסיטאות בעולם. אני מבינה טוב יותר למה קריירה אקדמית מחייבת התנסות שכזו. כמובן שזו חוויה גדולה ומעשירה גם ברמה האישית, המערבבת טעמים של הגירה, טיול ותצפית משתתפת במנה אחת. אשמח לקבל פניות מסטודנטים וסטודנטיות שמעוניינים להשתתף בתוכנית כזו ולחלוק את הניסיון והחוויות שלי.

 

 

ספר לי על המחלקה כאשר הגעת אליה.

הסוציולוגיה כדיסיפלינה אוטונומית היתה רק בראשית דרכה.  זה היה חוג חדש, ובכלל מדעי החברה היו חלשים מאוד באוניברסיטה העברית לפני מלחמת השחרור. בסוציולוגיה היו ארבעה מורים (ש"נ אייזנשטדט (להלן שנ"א), יוסי בן דוד, יונינה טלמון ויעקב כ"ץ שהיה יותר היסטוריון חברתי) ובערך עשרים תלמידים שלמדו סוציולוגיה כחוג ראשי. אני הגעתי ב1951 ולקחתי בתואר הראשון סוציולוגיה כחוג ראשי והיסטוריה כחוג משני. נתפסתי לסוציולוגיה אם כי אני מוכרח לומר שהמפגש עם עולם החשיבה והמסגרת המושגית שהוצגה בזמנו ע"י פרופ' אייזנשטדט הביאה להלם ובלבול דעות אצלי, מפני שכל חינוכי היה מאוד אידיאולוגי, תנועתי. כל דרכי החשיבה שונות לחלוטים מדרכי החשיבה המדעית. המפגש היה קשה אבל מאוד בונה בסופו של דבר. אימצתי והפנמתי את צורה החשיבה הזו. אבל זה לא היה קל.

גמרתי את התואר הראשון והמשכתי לתואר השני, ולקחתי חינוך בחוג נוסף בתואר השני. גם מתוך מחשבה שצריך לחשוב על ההיבט הפרקטי, כדי שאוכל לעבוד בהוראה. גם החוג לחינוך היה בתחילת דרכו, אם כי מבוסס יותר. גם שם היו כמה כוכבים כמו קרל פרנקשטיין, ארנסט סימון ואחרים. מבחינה דיסצפלינרית, אז כמו היום, החוג לחינוך לא היה אחיד וכל מורה הציג את הדברים בצורה שונה לחלוטין. אני למדתי לתואר ראשון ושני, וזה היה חלק מהתוכנית החדשה, בניגוד לישנה שלפיה למדו באוניברסיטה העברית רק לתואר שני. התחלתי לתרגל כבר בשנה הרביעית ואז הוצע לי לבחור נושא לדוקטורט, שהיה על "שאיפות מקצועיות בקרב נוער עירוני בישראל". זה היה ניסיון להשוות בין נוער עולה בעיקר מצפון אפריקה לנוער מהיישוב הוותיק מבחינת תפיסת המבנה הריבודי כלכלי שלהם ומיקומם בתוכו, ומידת היכולת שלהם להיות מוביליים ולממש שאיפות מקצועיות. התגלו הבדלים בולטים מאוד בין תמונת המבנה הריבודי של נוער שהיה זמן קצר בישראל לבין הנוער הותיק שנולד והתחנך בארץ.

אני עצמי יליד הארץ. עברתי את המסלול הרגיל של תנועת נוער, פלמ"ח, קיבוץ ואוניברסיטה. הפלמ"ח והאוניברסיטה לא היו חלק ממסלול החיים של כולם, אלא הם היו מאוד אליטיסטיים. האוניברסיטה לא הייתה חלק מהמסלול המקובל. הלימודים לא היו בשיא ההיררכיה. באתוס החלוצי זה היה בשוליים. במרכז עמד להיות חבר הכשרה, פלמ"ח, קיבוץ וכו'. לפחות בסקטור הפועלי שאני גדלתי בו זה היה הפסגה. הליכה ללימודים נחשבה לסטייה, אפילו לבגידה. המילה בוגד הייתה מאוד מקובלת למי שנקט צעד כזה. הטענה העיקרית הייתה שעכשיו אינה השעה המתאימה ללימודים. עכשיו צריך לבנות. במהלך השנים אם יתאפשר מבחינה כלכלית יהיה אפשר ללמוד.

 

אם כך, איך בכל זאת הגעת ללמוד בירושלים ?

עד היום אני חושב שזו הייתה החלטה נועזת ואמיצה. זה היה ויכוח מאוד גדול אצלי בהכשרה. הייתי איש מרכזי בהכשרה, והם רצו שאקים בית ספר אזורי ואנהל אותו. לשם כך, רצו שאסע לסמינר של הקיבוץ המאוחד באפעל, ואשתלם שם בסמינרים לחודשיים, וזו תהיה ההכשרה שלי. היה לי חבר אחד טוב מהתנועה שלא יצא להכשרה, והיו לי איתו כמה שיחות כך שהיה לי מושג קלוש על אופי הלימודים. חשבתי שבכדי להיות מורה וודאי מנהל, נראה לי שהדבר הטבעי ביותר בכדי שאמלא את התפקיד בצורה סבירה, צריך ללמוד בצורה מקצועית ולא באפעל. זה גם היה מוטה מאוד מבחינה אידיאולוגית. אמרתי שאני רוצה ללמוד שנה אחת באוניברסיטה, וזה גם העיד על בורות שהרי לא ניתן ללמוד שנה אחת בלבד. מאוד התעניינתי אז בארכיאולוגיה של ארץ ישראל והיסטוריה. קראתי את מה שנכתב אבל בצורה חובבנית. זה היה ויכוח חריף מאוד שגלש גם לעניינים אישיים, כרגיל אצלנו. זה מה שהביא אותי להחלטה הזו.

סיימתי את הדוקטורט וסמוך לסיום נשלחתי לפוסט דוק באוניברסיטת שיקגו. למזלי הגדול שנ"א הכיר את אדוארד שילס שהפך להיות כוכב בסוציולוגיה האמריקאית ואת מוריס ג'נוביץ'.  הם הסכימו לקבל אותי לפוסט דוק. שם התוודעתי

לתחום חדש של מחקר, יחסי צבא חברה בישראל ובכלל. ג'נוביץ' כבר כתב ספר מאוד חשוב על יחסי צבא חברה בארצות הברית, והוא דחף אותי לתחום חדש זה. הוא הקים את האגודה לחקר יחסי צבא חברה והיה לי הכבוד להיות אחד מעשרים האבות המייסדים. הוא הציע לי להתמקד ביחסי צבא חברה בעולם השלישי, ולהראות את תפקיד הצבא בתהליכי המודרניזציה של ארצות אלה. הסתבר שבדרך כלל התפקיד של הצבא מעכב את תהליכי המודרניזציה. המיטו אסונות כלכליים על המדינות. יש כמה מקרים מוצלחים, כמו טורקיה ואתא טורק או תאילנד ואינדונזיה. ברב הארצות בעולם השלישי התפקיד היה שלילי. זו הייתה היציאה הראשונה שלי מישראל ולהגיע לשיקגו שהייתה אחת המחלקות הכי טובות בארצות הברית. הסתבר שבסמינר הזה למדו שם כמה כוכבים בסוציולוגיה האמריקאית והעולמית בכלל. אני הייתי צריך לעבור שוב את ההלם הראשונה של מפגש עם תרבות אחרת ועם צורת חשיבה אחרת.

כשחזרתי לישראל התחלתי לעסוק בשני תחומים מקבילים שהעסיקו אותי לאורך כל הקריירה שלי: הראשון הוא היסטוריה חברתית של החברה הישראלית, או סוציולוגיה פוליטית תוך התמקדות בהתארגנות היישוב ובנייתו, קליטת עלייה שבה התחלתי לעסוק עוד בימי הסמינר המיתולוגי של שנ"א שעסק בנושא זה. היה צריך להיות לפחות שנתיים בשטח בכדי להשתתף בסמינר. אני הייתי במושבי עולים כמו זנוח, מסילת ציון, זכריה במועצה אזורית מטה יהודה סביב בית שמש. הפרסום המדעי הראשון שלי היה על קליטת העלייה במושבי העולים. מתוך הניסיון שלי עם התימנים. מאוחר יותר כתבתי על העלייה הרוסית, שהייתה העלייה ההמונית השנייה בסדר הגודל שלה אבל מבחינת לוח הזמנים הייתה דחוסה יותר. חלק מהעניין המחקרי היה שהיו לי דודים שהגיעו משם. לא פגשתי אותם עד אז. הייתי ברוסיה לפני זה ופגשתי אותם. השפעתי עליהם לבוא אני חושב. אף פעם לא ניסיתי לשכנע אותם לבוא, אלא אמרתי שהם יסבלו שם ויסבלו גם פה. אני שמח שהם באו ואני שמח שהם נקלטו. הם היו בעלי הון אנושי גבוה מאוד עם הרבה השכלה במדעי הטבע. התחום השני שלי היה יחסי צבא חברה במדינות מתפתחות. התמקדתי בשתי ארצות: תאילנד ובורמה, ואינדונזיה כמקרה בוחן נוסף, שאליה לא יכול הייתי להגיע כישראלי. תאילנד הייתה ארץ נוחה מבחינה זו, לא היו הגבלות על השהות שם.

 

מה עשית שם מבחינת עבודת השדה ?

הבסיס שלי היה סינגפור. שם יש אוניברסיטה די ותיקה כחלק ממסורת הלימוד הסינית, והם היו חשופים למערב מפני שהיו תחת שלטון בריטי. מישהו שלימד שם סיפר לי שאם אני רוצה למצוא טקסטים על המדינות שבהן התעניינתי אמצא אותם בסינגפור ולא במדינות עצמן. נסעתי לסינגפור, ושם היה לי מזל שמצאתי טקסטים מעניינים ביותר על הצבא הבורמזי. פרוטוקולים של הקצונה הבורמזית אחרי ההפיכה ב-1952. זה היה חד פעמי. איני יודע איך זה הגיע לשם. הספרנים כלל לא ידעו שזה קיים שם. אני מצאתי את זה ועוד הרבה דברים. זו הייתה המציאה הגדולה ביותר. כתבתי ספר על תאילנד ובורמה. היום זה כבר לא רלוונטי. שמעתי מאריק כהן שהספר נמכר במדינות הללו, והם לא בדיוק היללו את המשטרים שם. הייתה בבורמה השפעה ישראלית רבה, והם רצו לבנות חברת עובדים כמו ההסתדרות בישראל. הם רצו ליצור סוציאליזם בורמזי, לא כמו הסיני או הסובייטי. מאוד רצו לשמור על הייחוד שלהם. בקווים כלליים אלו הם תחומי ההתעניינות שלי. בעיקר עסקתי בזה עם דו הורוביץ ז"ל. כתבנו ביחד את שני הספרים שצוינו מעלה, והספר מצוקות באוטופיה הוא מין תפילת אשכבה לחברה הישראלית אותה הכרנו. ראינו שהיא הולכת ונעלמת. חשבנו או חשבו שזו תהיה אוטופיה ונכנסו לשורה ארוכה של מצוקות שלצערי הרב אנחנו רק מסתבכים בהן יותר.

 

הייתם אופטימיים אז, שנוכל להתגבר על מצוקות אלה ?

בשנות החמישים הייתה אופוריה בקרב היישוב הוותיק, שלא נמשכה הרבה זמן. אני כבר לא מדבר על הקונפליקט הערבי-ישראלי, והסתננויות של מחבלים בספר הדרומי ובגבול עם ירדן ופעולות התגמול. הבנו שלמלחמת השחרור תהיה סיבוב שני. בתחום הזה של פתרון הקונפליקט אף פעם לא הייתה אופטימיות. מה שקשור למבנה הפנימי של החברה הישראלית ולפערים החברתיים, הבעיה העדתית שמעולם לא ירדה מסדר היום ולעיתים נזכרים בה מחדש. כיום כמובן שיש הגזמות והפרזות ואי דיוקים אבל זו בעיה, ואני האחרון שאכחיש אותה. מה שהטריד אותנו, ואני חושב שהיינו לפה להרבה אנשים. השתדלנו לכתוב דברים אובייקטיביים ולא פמפלטים אידיאולוגיים. היינו פעילים מבחינה פוליטית אבל בכובע אחר.  ניסינו לנתח את קריסת האוטופיה של חברת העובדים בישראל. עוד לפני שדובר על סוף שלטון מפאי אני כתבתי שלוש שנים לפני המהפך שהליכוד יתפוס את השלטון בבחירות הקרובות או בבאות לאחר מכן, לפי תנודות האוכלוסייה כאשר מנתחים את תוצאות הבחירות מאז 1949. למרות הכישלונות של הליכוד שנכשל 7 פעמים, למרות הכל יש הסתברות גבוהה שהליכוד ייהפך למפלגה הגדולה ביותר ויגיע לשלטון. לא הייתי נביא, אלא זה היה די ברור שכל מה שתוכנן ונבנה קורס. אני לא הייתי אופטימי, ותמיד טוענים כלפי שאני נביא הזעם. אני תמיד טוען שעוד לא ראינו את הדברים הגרועים ביותר, ובינתיים צדקתי באופן עקרוני.

 

לעניין אחר, קראתי את המאמר שלך שמבקר כמה מהנחות היסוד של ה'סוציולוגים החדשים'. האם תוכל לספר על כך ?

אני נזעקתי למערכה, והפכתי להיות כמעט אויב מספר אחת של הקבוצה הזו, משתי סיבות. הויכוח לא היה על המצוקות של היום. הויכוח לא היה על ההווה, ואפילו לא על ההתנחלויות מעבר לקו הירוק או השקפה כלכלית סוציאליסטית, כי מבחינה זו אני בהיסטוריה החברתית והפוליטית שלי הייתי הרבה יותר רדיקלי מבחינת העמדה וההצבעה הפוליטית שלי מהפוסט ציונים. בכלל הייתי בעמדה רדיקלית בשמאל המתון. להם היה קשה לבלוע אותי, דווקא בגלל זה שלא באתי מהעמדה הימנית. הויכוח נסב על שני דברים: מתודולוגיה ועל עובדות ועל ההיסטוריה הפוליטית של הציונות ותולדות היישוב. זה התחיל עם ה'היסטוריונים החדשים' ולאחר מכן עבר לסוציולוגיה. הם טענו שמדעי החברה (מדע המדינה, סוציולוגיה) והיסטוריה אינם מדעיים וכל מי שעוסק בהם צריך להביע עמדות אידיאולוגיות, ולהטיף להשגת יעד חברתי בעד משמעות מהפכנית.

 

הם רצו להחזיר אותך לתקופה שלפני הלימודים….לא כך ?

בדיוק. אותי לא צריך ללמד על השגת יעדים חברתיים, מפני שאני חונכתי לכך. לדעתי צריך להפריד עד כמה שאפשר וזה קשה במדעי החברה. זה לא מדע מדויק אלא מדע רך וצריך לפחות להיות הוגן וישר ועם יושרה לומר דברים שהם מבוססים קודם כל על עובדות ולהסיק את המסקנות המתאימות גם אם הן לא עולות עם תפיסת היעדים החברתיים שלך. זה משנה את כל המתודיקה של המחקר ואופן שאלת השאלות. ניקח את הבעיה העדתית. נאמר שהאשכנזים שנאו באופן מיוחד את המזרחים ורצו לדפוק אותם, להפוך אותם לרועי צאן וכו', בעלי צווארון כחול ולחסום את דרכיהם למוביליות. ויותר מזה, הם טענו שאם כל חטאת זה עצם הקמת התנועה הציונית ועל אחת כמה וכמה הקמת המדינה. היא מלווה בקיפוח ואסון לערבים ולמזרחים. התנועה הציונית היא קולוניאליסטית, אולי האחרונה בהיסטוריה. היא מילאה תפקיד שלילי ביותר בהיסטוריה של הקהילות היהודיות במזרח. הביאו כל מיני הוכחות.

אני אמרתי, אני לא מוכן לקבל את הזהות המדעית החדשה של מדעי החברה, כלומר קילוף כל ההיבטים המדעיים, מפני שיש מתודולוגיה איכותנית וכמותית, ויש ניסיונות אמיתיים של אנשים לעשות זאת. נוצר מבנה של מושגים כאשר אתה מדבר על סטאטוס, מעמד וכו', זהו מדע של כ-80 שנה ולא ניתן למחוק את הכול ולתת פירוש חדש לכל דבר, שכולו רוויי עמדה ערכית. זה היה הויכוח הראשון שלי. לא אכפת לי מה אתם עושים בדברים אחרים, אבל אם אתם לא מקבלים את הדבר הזה, אני לא יכול לבוא בדיאלוג אתכם. כמו שאתווכח עם חרדי על איזה נושא. אין לי דיאלוג איתו מפני שהוא יוצא מנקודת הנחה אחרת לחלוטין. אני מוכרח לכבד ולקבל את עמדתו כעובדה, אבל אני לא יכול לשכנע אותו. המשל והנמשל לא בדיוק מתאימים, אבל אם לא מדובר בדיסציפלינה אסור ללמד זאת באוניברסיטה. אפשר שיעורי עזר, אבל לא חוג מקצועי. אי אפשר להשוות נתונים ממדינות שונות וכו', אם הכול זה הגדרות ערכיות. זה היה ויכוח גדול. זו ממש הייתה שיחה בין חרשים. הם לא היו מוכנים לרדת מהאפשרות לשליחות אידיאולוגית. החלק השני היה פשוט עובדות. איך התנהלה התנועה הציונית, לדוגמא ביחס לערבים. אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל הם פשוט לא ידעו את העובדות, או שעיוותו את ההיסטוריה בכוונה. אני לא מדבר על טעויות בתאריכים, אלא שגיאות מגוחכות שמעידות על בורות מוחלטת. לא וויתרתי והערתי הערות על כך.

גדעון ארן הכיר את חנן פורת והזמין אותנו להיפגש איתו. הוא היה צעיר אבל די מוכר בעיתונות. התכנסנו בבית של ארן וכנראה שגם פורת היה מעוניין להפיץ את תורתו. הוא היה יפהיפה, הדמות האידיאלית של הצבר עם הבלורית והכל, עם כיפה. הוא נכנס, התיישב, והוא פותח ,ואני לא אשכח זאת. הוא פותח ואומר, חברים, המשיח בשער. הגאולה עומדת להתממש, צריך רק לפתוח את השער. זו תהיה לא רק מהפכה לא רק בישראל וביהדות ובמזרח התיכון, אלא בעולם כולו. אין לי את כשרון המשחק לשחזר את הטרנס שבו הוא היה נתון. דיבר בהתלהבות כזו בעיניים עצומות. הוא המשיך לדבר ואני לא קלטתי דבר מפני שהוא הדהים אותי. הוא שאל אם יש שאלות, ומה אני יכול לשאול ? איך המשיח יהיה לבוש ?! אחרי שיצא, אמרתי לגדעון שאנחנו עומדים בפני סכנה נוראה. אם חנן פורת ינצח, אנחנו אבודים – המפעל הציוני יורד מהפרט לחלוטין. זה היה ממש טראומה עבורי מפני שלא ידעתי שאנשים חושבים במושגים האלה. ידעתי שדתיים מדברים על המשיח, אבל לדבר בצורה כה מוחשית, היה נדמה לך שמחר בבוקר הוא הולך לבוא…מבחינה זו לא היה לי ויכוח עם הקבוצה הזו. הויכוח היה על הדיסצפלינה ועל יכולת ההפרדה בין חשיבה מדעית לדעה פוליטית. אני מודה שזה קשה וכל אחד חוטא בחטאים פה ושם, מרצון או שלא מרצון. זורק איזה הערה שהוא יותר ערכי, אבל מצד שני אתה עושה מאמץ. כאלה שמוותרים מראש ורק החשיבה הערכית היא החשובה.

היו שטענו כי אני ואחרים הם משרתי הממסד. אני צחקתי כי מעולם לא הצבעתי לממסד. היו כמה שממש הוציאו אותי מהכלים. בינתיים הויכוח הזה שכך מעט אני חושב. אני לא מכיר את האנשים הצעירים יותר, מפני שיצאתי לפנסיה כבר לפני 15 שנים. אני יודע שבמקומות מסוימים כמו באוניברסיטת בן גוריון הם הרסו את לימודי הסוציולוגיה שם, זו דעתי האישית. הייתה גם פסילה ביבליוגרפית של אנשים כמו שנ"א, למעט אזכורים ספורים, תשלום מס. זה לא הוגן, מפני שאם נכתבה ביקורת חריפה אך הוגנת על החברה הישראלית היא נעשתה בספרים שכתבתי עם דן הורוביץ. היא לא הייתה מתלהמת ומתפרצת לעומת זאת. תמיד דאגנו שיהיה כיסוי ארכיוני. לא התעלמנו מאפליה עדתית או מנושאים אחרים. לא הפכנו את זה לדגל. אמרו שאנחנו משרתי הממסד. לא היה לנו כל קשר לבן גוריון. המחקר על קליטת העלייה מומן על ידי הסוכנות ורענן ויץ שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא היה אחראי על הקמת מושבי העולים. הוא נוכח לדעת את מה שהיה ברור לי משהותי במושבים, שזה הולך לקרוס, שברגע שהמדריכים החברתיים הותיקים יעזבו הכול יתמוטט וכולם יעזבו. זה קרה בהרבה מאוד מקרים. הוא פנה לשנ"א שהיה בן דורו. הוא פנה אליו ושאל אותו אם הוא מוכן לעשות את המחקר. הוא לא סתם פנה אליו מפני ששנ"א כבר כתב מאמר יותר תיאורטי ופחות אמפירי עוד לפני מלחמת השחרור. שנ"א רצה לחקור את המעברות, שם היו רב העולים, ולא במושבים שהיו המיעוט אבל זה היה מאוד סמלי חקלאות והתיישבות וכו'. הכסף למחקר התקבל מההסתדרות הציונית. אני, כתלמיד, ודאי שלא ידעתי מנין הגיע הכסף. אני מניח שהקשר הזה שכאילו הסוכנות היהודית נתנה את הכסף מאפשר לחשוב ששירתנו את תפיסת כור ההיתוך.

האמת היא שהם לא קראו את מה שכתבנו. אנחנו כתבנו נגד כור ההיתוך, שצריך להפסיק עם העירוב בין רומנים ומרוקאים לדוגמא. צריכים להיות מושבים חד-אתניים, או חד עדתיים, לפחות בתקופה הראשונה. זה פשוט לא הולך. אפילו בתוך מושבי העולים היו מלחמות עולם בין יוצאי צנעא ליוצאידמאר לדוגמא. כל יישוב היה חמולה אחרת והם לא רצו להיות ביחד. בנו 3-4 בתי כנסת בכל מושב. המדריכים היו צריכים לפייס ביניהם. אמרנו שהדרך הטובה ביותר היא להקים מושבים חד עדתיים או לפחות עדה אחת דומיננטית מאוד ובמרכזה של שורת מושבים תהיה עיירה קטנה שתספק את השירותים. חבל לכיש נבנה לפי המודל הזה כאשר קריית גת היא המרכז החקלאי והתרבותי של מודל זה. ויץ אימץ מודל זה בשמחה רבה. הספר שלי נקרא "העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך". זה לא עשה עליהם רושם והם טענו שאני עדיין משרת הממסד. הם ידעו והכירו אתחוג 77 ואת תפקידנו בו. אמרנו שאנחנו צריכים להצטרף למפלגת העבודה שהייתה על הפנים ואין מקום להתחיל במאבקים הפנימיים של השמאל. צריך להקים את תנועת העבודה מחדש. תפיסה מאוד לא סקטוריאלית בתוך השמאל. החוג ניסה לתת גוון אידיאולוגי חדש למפלגת העבודה. מטבע הדברים כמו שקורה בארץ החוג איבד את הלהט אחרי שנה-שנתיים והפעילות בו דעכה. זה היה מועדון חם לדיונים וויכוחים ולכן הוא המשיך להתקיים. גם ההתעלמות מהרקע האישי שלנו שהוא לחלוטין שונה ממה שניסו לצייר. לך תוכיח שאין לך אחות. אני יודע שהאנשים האלה ידעו מנין אני בא ומה עשיתי. לא, משרת הממסד וזהו. זו סיסמא נוחה וקליטה מאוד.

 

קראתי שאתה מעניק חשיבות רבה ללימודי ההיסטוריה בסוציולוגיה.

כל מה שקדם למאה העשרים מאוד מוזנח בארץ. החל מהתיכון ועד לימודי הסוציולוגיה. אני נוטה היום להגדיר עצמי כהיסטוריון חברתי ולא כסוציולוג, כאקט של מחאה כנגד הגישה האנטי היסטורית של רוב הסוציולוגים בארץ. לגבי היהודים, בלי לדעת את ההיסטוריה החל מהנאורות לא ניתן להבין תהליכים בהווה במדינת ישראל. זה מצב פרדוקסאלי.

 

יש לך איזה סיפור מעניין מעבודת שדה שביצעת?

הייתי באוגנדה, קיבלנו במחלקה לסוציולוגיה בקשה לעשות מחקר על יכולת של העתקת המושב הישראלי לאפריקה. זה היה ברור מראש שאין כל סיכוי, אבל זו הייתה הזדמנות לנסוע. אני הייתי בחוף השנהב ובאוגנדה. בעיקר בפריפריה, ודיברתי עם אנשי מפתח באוניברסיטאות. באוגנדה הגעתי בדיוק כשהיה יום העצמאות. הייתי בקשר עם השגרירות.  השגריר הזמין אותי לאצטדיון בקמפלה, ולישראל היה מקום של כבוד והמקום החשוב ביותר באצטדיון. היו לנו קשרים טובים איתם בזמנו. והנה מגיע הר אדם שני מטר וברוחב של מקרר, נשיא אוגנדה, אידי אמין. אני ראיתי אותו ממרחק מטר אחד.

 

אנחנו גדלים פיזית מבחינת הסגל. הצלחנו לגייס אלינו את עדנה לומסקי-פדר מהמחלק לחינוך, שעבדה איתנו הרבה זמן, והיא עוברת אלינו בחצי משרה. זה מעבר מעולה, זה בנאדם שעבד עם המון סטודנטים ודוקטורנטים אצלנו ואנחנו מאוד שמחים על כך – היא תהיה יועצת ה-MA החדשה של המחלקה. גייסנו גם אנתרופולוגית חדשה, מרסי ברינק-דנן, שתעבור אלינו בקרוב, באוגוסט היא מתחילה. אנחנו רואים עתיד בעצם לשלושה אנשים חדשים, ומקווים שנצליח לגייס עוד סוציולוגית, שתתחיל לא בשנה הקרובה אלא בשנה הבאה, את ליאת רז-יורוביץ', שנתנה סמינר פשוט מעולה על ריבוד וסוציולוגיה של המשפחה. זאת התחזקות במקומות שאנחנו צריכים אותם: גם בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של המשפחה, גם בריבוד, גם עדנה שעובדת על צבא, על שיטות מחקר ועל חינוך. לנו זה נותן תחושה של התחדשות, שזה מאוד-מאוד חשוב. מבחינת השנה שהסתיימה, עשינו גם הרבה ניסיונות השנה, וחלק עבדו.

 

איזה ניסיונות למשל?

השקענו בשינויים מאוד רציניים בתוכנית המצוינות של הBA. הבאנו מרצה מעולה, גילי דרורי, לנהל את התוכנית שהביאה רעיונות מצויינים, שהסגל מוכן לתמוך בהם. אנו מנסים להפוך את התוכנית לתוכנית דגל בפקולטה, וזה יכול להפוך להצלחה אדירה. אני מאוד אופטימי לגבי התוכנית. זה מקום לבנות קוהורטים מעולים, ואני מקווה שנראה את זה גם בדברים כמו 'פקפוק', ובזה שעוד סטודנטים מתחברים למחלקה, ועוד רעיונות טובים בפורום MA, שכל זה מביא התחדשות ואנרגיה למחלקה. נעשו גם הרבה מאמצים לחבר את הדוקטורנטים למחלקה. זה אחד הדברים שהרגשתי שהכי חסר פה. אם זה בכנס דוקטורנטים, ואם בקורס חדש שנפתח לדוקטורנטים, שנותן מיומנויות בכל מיני רמות ויש הרבה התעניינות של דוקטורנטים. אני מקווה שנצליח לחבר לתכנית הזאת בעתיד גם את הפוסט-דוקטורנטים, שזה השנה עוד לא קרה. הניתוקים שיש בין הרמות השונות בתוך המחלקה הם לא בהכרח טבעיים. סטודנטים בBA מכירים מסטרנטים דרך התרגולים, אבל אין מספיק אינטראקציה עם תכנית הדוקטורט, שזה דבר טוב גם בשביל הBA וגם בשביל המסטרנטים.

אלו שינויים חשובים לקראת שנה הבאה, שיהיו בה לא מעט אנשים שנמצאים בדרך – חדשים שמגיעים, מורים בשבתון ומרצים מן החוץ. בהקשר הזה אני רוצה גם לברך את פרופסור ורד ויניצקי-סרוסי שהתקדמה והתמנתה לדיקנית האישה הראשונה של הפקולטה למדעי החברה ואחת הדיקניות הראשונות בכלל, ואני חושב שזאת בחירה מצוינת.

שינוי נוסף, שורד ויניצקי-סרוסי הייתה מרכזית בהובלה שלו דרך הפקולטה, הוא של קורסים באנגלית. החל משנת הלימודים הבאה סטודנטים בBA יצטרכו לקחת 2 נקודות של קורס בחירה באנגלית. אז אנחנו מתחילים להציע 2-3 קורסים באנגלית, ביניהם אחד שמרסי, האנתרופולוגית החדשה במחלקה, תיתן ואחד שאני אתן. החזון הוא להשתייך למערך הרחב שקורה באירופה, שאוניברסיטאות נהיות יותר בינלאומיות וקולטות סטודנטים מיותר מקומות שרוצים להתמקד בתחום ספציפי. פה זו מגבלה, ואם אחוז מסוים של קורסים יהיו באנגלית, זה יפתח דלתות לסטודנטים שלנו החוצה. כמו שקריאה באנגלית היא דרישה אז גם הקשבה באנגלית תהפוך להיות דרישה במחלקה. סטודנטים עדיין יוכלו להגיש חומר בעברית אבל הקשבה באנגלית היא כלי חיוני להתמודד עם העולם היום, זה חלק מרכזי בחינוך שאנחנו נותנים. 

 

אתה יכול להרחיב על היערכות הסגל לקראת שנה בבאה? יודעים מי ייתן קורסים?

אנחנו מנסים קודם כל לתת פתרונות פנימיים ליציאה לשבתון, ולהתמודד גם עם ההשלכות של השביתה: אנחנו מנסים להיות אחראים מבחינה תקציבית לקליטת האנשים, כי לפי ההסכם החדש אנחנו מחויבים להעסיק אותם ליותר זמן במשכורת יותר גבוהה. חלק מהאנשים שיתנו קורסים הם מוכרים במחלקה כמו גילי המר ונעה אפלויג. זה חלק מהניסיון שלנו לתת לדוקטורנטים של המחלקה הזדמנות של שנה-שנתיים ללמד. אני חושב שהאווירה במחלקה טובה וחיובית, וזאת גם הייתה האווירה בתהליך הגיוס של הסגל החדש.

 

כבר שנים רבות אין במחלקה כמעט אף סוציולוג פוליטי. התחום חלש מאוד, ונראה כי יש ביקוש מצד סטודנטים בתארים השונים. האם יש כוונה לחזק את התחום על ידי קבלת חוקרים מהתחום הציבורי-פוליטי למחלקה?

בהחלט. זה תחום שמאוד חשוב לנו. היה לנו מועמד אחד למשרה שעוסק בסוציולוגיה פוליטית שהגיע לshort list, אבל חשוב לנו מאוד לשמור על רמה גבוהה של הסגל שאנחנו בוחרים. כל גיוס לאוניברסיטה זה סכום מטורף, וזה אחריות לא קטנה שאנו לוקחים אותה די ברצינות. לכן, הסף להתקבל הוא לא פשוט. אז למרות שהיה לנו מישהו בסוציולוגיה פוליטית, שזה נורא חסר לנו, אנחנו לא גייסנו אותו. בחרנו במישהי שעוסקת בסוציולוגיה של המשפחה וריבוד, שאלו גם אזורים שאנו זקוקים בהם לחיזוק. כן גייסנו אנתרופולוגית פוליטית, מרסי ברינק-דנן, שתעביר גם קורס באנתרופולוגיה פוליטית שנה הבאה, בנוסף לתחומי העיסוק שלה באנתרופולוגיה של אירופה ובאנתרופולוגיה בלשנית.

 

בהמשך לעניין הלימוד באנגלית, איזה עוד דגשים חשובים בעיניך עבור הסטודנטים במחלקה?

חשוב לי שיוכלו להציג משהו ולדבר מול קהל. חוץ מזה, מאוד חשוב הדגש האנליטי. אני בא מתחום כמותני של מספרים, אבל חשוב לי מאוד שסטודנטים יראו מידע בכל צורה שהיא (ראיונות, נתונים אחרים) וידעו לעשות בו סדר ולהוציא ממנו הבנה וטענה מרכזית.

 

מה עמדתך בשאלת "המסדרונות הריקים" ואי-נוכחות הסגל במחלקה?

קודם כל, מי שגר בתל-אביב ימשיך לגור בתל-אביב, אבל אנחנו מנסים לתת תמריצים להגיע למחלקה יותר מפעמיים בשבוע, שאחד מהם הוא קבוצות העבודה החדשות שהקמנו שאמורות למשוך גם סטודנטים. הקבוצה בנושא פריון התחילה לעבוד כבר השנה. זאת עוד דרך שלנו לערב גם סטודנטים לתארים מתקדמים סביב נושאי המחקר שלהם, ואולי גם יצירת אפשרות למשרות כעוזרי מחקר עבור סטודנטים בתואר הראשון. ברור שהרבה מהמשרות האלו מתפרסמות בדרך בלתי-פורמאלית, אבל כשאני שלחתי מייל לכולם עם הצעה לעבודה במחקר קיבלתי רק ארבע פניות מסטודנטים, חשבתי שאקבל הרבה יותר.

 

באיזה עוד דרכים אפשר לחבר יותר סטודנטים דווקא מהBA לנעשה המחלקה? יש לפעמים תחושה שרוב הפעילות המחלקתית לא מיועדת להם, והם אינם מודעים אליה.

יש ניתוק מדהים. אני חושב שאנחנו צריכים למצוא איזה דרך לחבר. הדבר הכי נפלא לדעתי שאנחנו עושים זה עם הפורום MA, שכל הסגל מציג את העבודות שלו לפני הפורום, כדי שיכירו מי עובד במחלקה, וזה גם נותן לנו דרך לראות סטודנטים שאנחנו לא תמיד רואים. צריך למצוא דרך שהסטודנטים יכירו אותנו, שידעו מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ויראו את המגוון של המחקרים.

 

לכל הפעילויות האלה, מגיעים סטודנטים שגם ככה מעורבים במחלקה דרך 'פקפוק' או דרך תכנית המצוינות. איך מגיעים לאותם סטודנטים שאולי היו מוצאים עניין, אבל לא בהכרח מכירים את הנעשה?

בקורס של ורד ויניצקי סרוסי על חברה ישראלית, למשל, היא הביאה את אווה אילוז לדבר בקורס בדיוק אחרי פרסום סדרת המאמרים שלה ב"הארץ". זה רעיון מעולה. אני חושב שיש הרבה מקום להשתמש בכלים האלה כדי שסטודנטים יכירו יותר את עושר ההזדמנויות במחלקה. אני חושב שחשוב שנגדיל את הנוכחות של הסגל הבכיר שלנו בתוך הBA, אני בעצמי מתכוון לתת קורס כזה בשנה הבאה וזה מאוד חשוב.

עם זאת, סטודנטים צריכים בעצמם לקחת אחריות, ולעזור להחיות את המקום הזה. למשל השנה הקימו לראשונה וועד לתלמידי התואר הראשון, שהיו פעילים מאוד בצד החברתי, ומאוד שמחתי על זה. הם ניסו גם לעשות אירוע עם הסגל, אבל זה לא כל-כך עבד. אבל אני בהחלט חושב שיש מקום ליוזמות. היוזמה לשינוי אצל הדוקטורנטים, אני הייתי אמנם מוכן לזה, אבל היוזמה הגיעה מהדוקטורנטים. מסטרנטים גם התחילו לחשוב על ארגון כנס. תתארגנו, ותחשבו על רעיונות. אני לא אומר שכל האחריות עליכם, אבל אתם יכולים לעשות פה דברים מעולים, ואנחנו נתמוך בכם. גם מהפורום MA עולים הרבה מאוד רעיונות טובים. אני חושב שהקורס הזה הוא מאוד חשוב למחלקה ולאווירה בתוכה.  

אבל יש גם אחריות על סטודנטים לבוא ולהכיר את הסגל. אם מישהו מעוניין באי שוויון למשל, שילך להכיר את הסגל שעוסק בכך. לכולם יש שעות קבלה. איך תכירו את האנשים אחרת? בדרך כלל אני יושב פה לבד ומשחק טטריס…

 

פשוט להיכנס? בלי שום מסגרת? אף סטודנט BA לא מכיר את האופציה הזאת…

בטח, אלו שעות קבלה. זה נראה לי לגמרי סביר. איך תחליטו אם אתם רוצים לעשות פה MA?! אני לפעמים המום מהמרחק. מצד אחד, אין מרחק בין סטודנטים לסגל ומישהו יכול לבוא להגיד לי "גיא, מה נשמע?", מצד שני, לא באים לדבר עם הסגל. אנשים באים לאוניברסיטה כדי ללמוד, ולהכיר דברים. זאת הזדמנות נהדרת – בואו להכיר את הסגל. אתם תגלו אנשים שמאוד פתוחים לדבר. אני רוצה שתבואו ושתישארו איתנו. המון דברים קורים פה. אנשים חוקרים מקומות בכל העולם. יש פה דברים נורא מעניינים. ללכת לקורסים בלבד בצורה מינימליסטית, זה פשוט פספוס. לא תהיה לכם עוד הזדמנות לעבור את החוויה הזו.

אני למשל מאוד התאכזבתי מהנוכחות בכנס דוקטורנטים האחרון, שאורגן יפה מאוד ע"י אדם קלין אורון וניצן רותם, ושניתנו בו הרצאות מרתקות. הדוקטורנטים, הנוכחות שלהם הייתה סבירה, אבל עדיין הרבה יותר מדי לא באו להקשיב

לקולגות שלהם. המסטרנטים היו בחוסר נוכחות מאוד בולט. תלמידי BA בקושי ראיתי בכלל. זה היה אירוע שפרסמנו אותו בכמה מקומות, והיו שם הרצאות מרתקות על מחקר עכשווי עם מצגות טובות, על כל מיני תחומים. אני פשוט לא הבנתי, אולי זה מראה על פער קוגניטיבי שלי, איך אירוע כזה יכול לקרות במחלקה שלנו, וסטודנטים פשוט לא חלק ממנו. וזה אחרי שמדברים על "המסדרונות הריקים". האחריות היא לא רק על צד אחד.

 

בתואר השני יש הרבה פעמים הרגשה של מיעוט קורסים של תוכן לעומת קורסים מתודולוגיים, מה דעתך על זה?

תראו, כל הפקולטה ירדה בכמות נקודות הזכות שנדרשות עבור תואר שני וזה שם אותנו במצב שמצריך בחירה. כל מרצה היה שמח ללמד בתחום שלו, אבל יש כמה דברים בסיסיים שאנחנו לא מוותרים עליהם. זה סוג של משחק סכום אפס – איך אתה יכול לקרוא עבודות אם אתה לא מבין מתודולוגיה או תיאוריה?

 

יש גם טענות שבגלל הגודל של מגמת הארגון, כיתות התואר השני מאוד מלאות. יוצא גם שתלמידי המחקר לא מקבלים למידה אינטימית וגם שתלמידי הארגון, שרובם לא במסלול מחקרי, לומדים ידע פחות פרקטי ומוכוון "שטח" ממה שהם רוצים.

תלוי למה אתה קורא "כיתות גדולות". גם אני למדתי MA בברקלי עם כיתות של 30 תלמידים. אם זה לא קורס סמינריוני, אז יכול להיות בסדר גמור. השנה פחות שמעתי תלונות על בעיות בנושא הזה, זה עלה יותר בשנה שעברה. שאלת הדגש המחקרי לעומת דגש על "לימודים פרקטיים" מעלה שאלות מאוד גדולות בקשר לעתיד האוניברסיטה ולמבנה שלה. יכול להיות שבעוד עשר שנים לא נהיה איפה שאנחנו עכשיו בעניין הזה. עולות שאלות אם נהיה Graduate School  או לא, זה מעלה הרבה שאלות.      

 

מה עמדת המחלקה לגבי רמת ההוראה של סגל המרצים? באילו דרכים מקנים כלים להוראה למי שהולך להרצות לפני סטודנטים? זה נושא שעולה הרבה אצל הסטודנטים

בדרך כלל, לא מלמדים אף אחד להיות מורה. אנשים סופגים את זה מהמורים שלהם לטוב ולרע. ואז פתאום אתה צריך ללמד וזה עובד בעיקר בשיטת "ניסיון וטעייה". לסגל כן יש כל שנה סדנאות, גם אם לא כולם הולכים אליהם. יש כאן כלים לעזור לסגל שלנו. לפעמים גם ניתן "הזמנה חמה" למישהו לבוא לסדנה כזאת. אני לא בטוח אם זה קיים אצל המסטרנטים והדוקטורנטים. אני חושב שזה יהיה מאוד מבורך, שסטודנטים מהדוקטורט והMA יעברו איזושהי הכשרה פדגוגית. בגדול הרמה נראית לי טובה, לעומת מחלקות אחרות. זה גם לפי ציוני הוראה שראיתי. כמובן שיש הטרוגניות, ואנחנו צריכים לתת יותר תמריצים למרצים הטובים. אנשים שכן נתקלים בבעיות, צריכים לפנות אלינו. יש יועצת BA, ויועצת MA. צריך להשתמש בכלים שיש כדי להודיע לנו שדברים לא מתנהלים נכון.

 

כמה רמת ההוראה הייתה שיקול בבחירת הסגל החדש?

מי שאנחנו מקווים לקלוט עכשיו שנבחרה בסיבוב האחרון, היא בנאדם שידענו שהיא מורה מצוינת, שזה בהחלט היה חיובי בעדה, והיה חשוב לנו. היא במקרה גם חוקרת מצוינת, אז זה היה קל. גם מרסי ברינק דנן, היא כבר פרופסורית באוניברסיטת בראון, אוניברסיטת Ivy League שבה הוראה זה דבר קדוש, והיא באה עם ציונים טובים בהוראה. גם גילי דרורי שהיא מורה מצוינת, הגיעה מסטנפורד. אמנם אצלנו יש כבוד להוראה, אבל במקומות כמו סטנפורד, שתלמידים משלמים 50,000$ בשנה ללימודים, הכבוד להוראה הוא אפילו יותר גדול. המורים לוקחים את זה מאוד ברצינות. אני מקווה שכל המרצות החדשות יעזרו לנו לחזק את ההוראה עם רעיונות חדשים, ואני חושב שנוכל ללמוד מהן הרבה.

 

תרצה לומר משהו לסיום?

המסר העיקרי שלי הוא Challenge yourself! – אנשים מכל העולם באים לפה לדבר, תלכו לשמוע אותם! אתם בBA והם באים לאוניברסיטה שלכם, אני מקווה שנראה אתכם יותר.

 

אורחים נוחים, הדוקטורנטים. מחכים להזמנות, שמחים כמעט בכל הכנסת אורחים, משתדלים שלא לשבור חפצי המארח, ותמיד מפנים מהשולחן. ובאמת, כמעט בכל התגובות לכתב-הדעה ניכר סנטימנט השייכות המוסדית, אפילו הערכית, לאקדמיה בישראל. במקביל, בלט כי האוניברסיטאות מעוניינות לשפר את הכנסת האורחים שלהן ולהקל על השהות ארוכת השנים של הדוקטורנטים במוסדות הלימוד.

האירוח מסוכן, מלמד דרידה. נורמת הכנסת האורחים מלוּוה באינספור חוקים. בעל הבית אמנם מקבל את הבא בשעריו, ואפילו מסביר לו פנים, אך האורח נתון תחת "ריבונות המארח" ואינו רשאי לנהוג כרצונו. כללי המקום חלים עליו, והוא נדרש להסתגל אל שפת המקום הזרה. במילים אחרות, המארח – יהא הוא המדינה, או בעל-בית שפועל בחסות המדינה ותחת השפעתה – לעולם לא מקבל את אורחו כפי שהוא. עוד בעומדו בדלת, מצופה ממי שהוזמן להתאים עצמו לחוקי המארח. הכנסת האורחים טראגית, נאנח דרידה, המרחק בין אורח לבין בן-ערובה קצר.^[1]

בתגובה לניתוח ב"על הכנסת אורחים", ראוי לעצור ולציין שהאורח איננו בהכרח נוכרי או גולה (ואפילו טפיל, ממשיל דרידה). דוקטורנטים, לדוגמה, הם אוכלוסייה חזקה. חניכים שנהנים מהדרכה אישית מטעם מנחה אחד, לעתים קרובות אפילו שניים. תלמידים שמהווים חלק מהכנסות משק הבית, תולדת מדיניות התקצוב של הות"ת (הועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה). משכילים שחשופים לעולם ידע עשיר בדמות ספרים, הרצאות ושיחות רעים. ולבסוף, חוקרים שמחדדים את הידע אותו הם רוכשים ומפתחים ידע חדש.

אמנם אין סיבה להסתוות כבני-בית, וכך לטשטש את יחסי הכוח ("כולנו משפחה אחת", כממרה מקוממת בה נוקטים ארגונים), אבל כדאי להזכיר שדינמיקת האירוח, במשפחה ובמדינה, ועל אחת כמה וכמה בתאגידים ובמוסדות לימוד, היא דינמיקה נעדרת סולידריות. המארח הנדיב כמו גם הכילי, האורח שנוטה ללון כמו גם אורח הכבוד, כל אלו הן דמויות לא עקביות. כל אחת מהן יכולה להגיח בכל עת, ולשוב ולחסות בצל.

נדמה שהדוקטורנטים נהנים מפריבילגיית האירוח, אך קצים בהשלכותיה. ברצונם לשים קץ למחוייבויות המעורפלות של המארח ושל האורח כאחד. הם שואפים לא רק לזכות בתקנים ובשותפות בתקציבי מחקר, אלא גם לקבל גושפנקה לסנטימנט השייכות שהם חשים.

מבעד לתסכול ולציפיות לשינוי הסטטוס של תלמידי התואר השלישי, גילו התגובות לכתב-הדעה של אדם שכדאי לוותר על דיכוטומיית האירוח. יש לבנות שייכות אחרת – בעיקר באמצעים מבניים, מתוך שינוי מוסדי ברמה מדינתית, מוסדית ומחלקתית, כפי שהציע אדם, אך גם  באמצעות באי-כוח (agents) שאינם נטועים בתשתיות הארגון. כך, בשנים האחרונות, התרבו יוזמות מקומיות, של חברי סגל (כמו התוכניות שייסד דויד לוי-פאור) ושל תלמידים, בניסיון לשנות מהשטח.

רחש נשמע גם במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. בתחילת סמסטר החורף פנה לדוקטורנטים ראש המחלקה החדש, גיא סטקלוב, והזמין אותנו לקחת חלק פעיל במחלקה. נדמה שהוסר מחסום: רעיונות שונים, החל בספרית תזות ודיסרטציות וכלה בקורסים לדוקטורנטים, התדפקו על המייל של גיא, וחלקן זכו לתקציב מטעם תכנית "המרחב האקדמי" של הפקולטה למדעי החברה. מאחורי אחת היוזמות הללו עומדים כותבי מסמך זה, שביקשו להציג לאנשי המחלקה – תלמידי תואר ראשון ושני, דוקטורנטים וחברי סגל – מגוון ממחקרי הדוקטורט החשובים שעורכים סוציולוגים ואנתרופולוגים בתחילת דרכם המחקרית, וכך לעודד חגיגה של גומלין מחלקתי בשיתוף התלמידים והסגל. גיא נענה ליוזמה וסייע למימושה, וכנס הדוקטורנטים הראשון של המחלקה נולד. חברי סגל אקדמי רבים הצטרפו לוועדה המארגנת והתנדבו להגיב להרצאות, וחברי הסגל המנהלי נרתמו במרץ להפקה. תלמידי תואר שני פנו אף הם והציעו עזרה. מבחינתנו, ההתגייסות מחממת-הלב של תלמידי המחלקה ושל הסגל הופכת את האירוע, עוד לפני שהתרחש, להצלחה.

האתגרים שמציבה דינמיקת האירוח ניכרים בהרצאות הכנס. הם נוכחים בתכני ההרצאות, אך גם באתיקה של המתודולוגיה. נדמה שהכנסת אורחים היא שאלת מפתח של המחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי, לא רק של חיי הדוקטורנטים.

מבחינת התוכן, מצאנו שהרצאות הכנס נעות בין מרכז ופריפריה. המרצים אינם נחים בהגמוניה או בשוליים, אלא מחפשים את אתגר התנועה, מתוך בקשה להבין את המרכז ואת הפריפריה זה מתוך זה. מחיפוש זה נגזר שם הכנס: "ביכורי מחקר – סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתנועה".

מבחינת המתודולוגיה, הלא שהביקור הסוציולוגי – הליכת האנתרופולוג אל חברות, אל יחידים ואל טקסטים – מתבסס על נורמת הכנסת האורחים, הציפייה שהנוכרי יוזמן להכנס אל הבית. בה בעת, המבקר – סוציולוג כאנתרופולוג – מתנער מקטגוריות האורח והמארח. החוקר מבקר מתוך כפל משמעות: אורח ואיש הביקורת. כך הוא מקודד את המארח תחת הצדקות ניאו-מרקסיסטיות בדבר חשיפת יחסי כוח ומתן קול, או בחסות הצדקות פרגמטיות של הבנת המוסדות והשחקנים, על הרפרטוארים שברשותם.

כדאי להרחיב: המילה אורַח משמעותה נתיב או דרך. מכאן ביטויים כמו עובר אורח ואורח חיים. השורש אר"ח מוליד, אפוא, גם את הדרך וגם את ההזמנה להכנס אל הבית. כלומר, את הצעידה (האורחא) ואת העצירה (הארוח). תחת ההקשר המילולי, כוללת הכנסת האורחים את התהייה, ובמקביל לה את הבירור, ההמשגה והטיעון.

הלשון נהדרת, היא מחלצת אותנו מסבך (aporia) הכנסת האורחים שטווה דרידה, הטענה שלא ניתן לממש הכנסת אורחים מסבירת-פנים וכנה. כפילות האר"ח משמעה שאין מקום של קבע בו חלים חוקי המארח. כאשר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בתנועה, החוקר לא מממש ולא מפר את חוקי הכנסת האורחים. הוא לא משתעבד לכללי המארח, אך גם לא משנה את סדרי ביתו. אין יציבות: התנועה מכרסמת בכללי המפגש, ואף במדרגי ההשתייכות והמחוייבות. אירוח תוך כדי תנועה משתחרר מהכללים שפוגמים בנאורות הכנסת האורחים.

 לא אורחים ולא מארחים – ב-6.6, בין 14:00 ל-20:00, בחדר 1708, ישבו יחדיו כל באי הבית בשלושה מושבים, כאשר בכל מושב נשמע הרצאות של דוקטורנטים, ולאחריהן, תגובות של חברי סגל.

במושב הראשון, "פריפריה בעקבות הצלחה", תדבר מיכל סבח על "סלקטיביות בקרב מהגרים: פרספקטיבה מגדרית", גילי המר על "בין דיאלוג לחשיכה: העיוורון כמקרה בוחן לאחרות חברתית", וקית' גולדשטיין על "החשיבות של חברים בתיכון: ניתוח תתי-תרבויות, שימוש בסמים והצלחה בלימודים בארצות-הברית ובישראל". להרצאות תגבנה מיכל פרנקל וורד ויניצקי-סרוסי.

במושב השני, "השתקפויות בין פריפריה ומרכז", יגיבו תמר אלאור ואיתן וילף להרצאות של חגי איתן אודות "יחסים חברתיים במרחבים ציבוריים/עירוניים: אינטראקציות במונית תל-אביבית", איל כץ בנושא "כולנו באותה סירה: הטמפורליות של זהויות על סיפון מגה יאכטות" ואירינה ליאן בדבר "המפגש הבין-תרבותי בשיתופי פעולה בין-לאומיים בין חברות ישראליות וקוריאניות".

את הכנס יחתום המושב השלישי, "הצעות למרכז", במהלכו ידבר גל זוהר על "סינון ומסגור של חלופות למדיניות: המקרה של מדיניות האקטיביזציה ב-OECD", הילה כהן-ניסן על "אסטרטגיות לאיזון בין עבודה לחיים פרטיים/משפחה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההיי-טק בישראל", ירון גירש על "שקיעת הגיבורים: המשכיות ושינוי בתפיסות הגבורה של בני נוער יהודים בישראל", ודנה קפלן על "סקסואליזציה של התרבות והיבדלות מעמדית: הבניית "מיניות-פנאי" ב'מוניטין' ו'לאשה'". לארבעת הדוברים יגיבו גדעון ארן, ישראל כ"ץ ונורית שטדלר. את הכנס נסיים בהרמת כוסית לכבוד מקבלי תואר דוקטורט בין 2010 ל-2012, בלובי המחלקה, אירוע שיתחיל בשעה שמונה בערב.

 ביום רביעי הראשון של יוני, ביחד עם שבוע הספר ובסמוך לחג השבועות, הדוקטורנטיות והדוקטורנטים של המחלקה, בעזרת חברות וחברי הסגל הבכיר ובתמיכתם, מארחים את המחלקה לביכורי מחקרם. כל התארים מוזמנים. תרגישו בבית.

 

^[1] דרידה, ז'אק, 2007 [1996]. על הכנסת אורחים. מצרפתית: דניאלה יואל. תל אביב: רסלינג.

 

 

סקירת גיליונות השנה (29-37) מעלה עיסוק רחב בספרה האקדמית שכלל התייחסות לשביתת הסגל הזוטר, התרשמויות מהכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית (ראה גם כאן), טיפול בסוגיות כמו קבלה לכנסים אקדמיים, שיתופי פעולה בינלאומיים בין חוקרים, ניתוח הבעיות של תוכנית הדוקטורט במדעי החברה בישראל ומיקומם המעורפל של דוקטורנטים במחלקות שבהן הם לומדים. בנוסף, מספר כתבות השנה בחנו את הקשר שבין הדיסציפלינה הסוציולוגית/אנתרופולוגית והעולם שמחוץ לאקדמיה. בהקשר זה נשאלו שאלות אודות השפעתם (או העדר ההשפעה) הן של הסוציולוגיהוהן של האנתרופולוגיה הישראלית על המרחב המקומי הלא אקדמי ועל השימוש בלימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה במקומות כמו: מרכז המחקר של הכנסת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, צה"ל, או הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מעבר לעיסוק בעולם האקדמי, גם השנה פורסמו כתבות רבות במסגרתם הוצגו ונותחו תופעות, אירועים ותהליכים חברתיים שהתרחשו בארץ ובעולם דרך נקודת המבט הסוציולוגיות/אנתרופולוגיות. מעבר לעיסוק הרחב במחאה החברתית (אליה הוקדש הגיליון הראשון של השנה), כתבות פקפוק טיפלו בתופעות חברתיות שונות ומגוונות כמו הדרת נשים, השסע העדתי, חזרה בשאלה, שינויים במרחב הציבורי, השתלטות הטכנולוגיה על חיינו וצמיחתן של תת-תרבויות כמו תרבות הבריאות או תרבות ההיפסטרים.

כמו בשנים קודמות, גם השנה ניתן דגש רב לתפקיד של "פקפוק" כשופר עבור תלמידי המחלקה (שאינם חברי מערכת פקפוק). אם זה במסגרת של פינת ה"מיקרוסקופ", המאפשרת לתלמיד המחלקה לתארים מתקדמים להציג את עבודת התזה או הדוקטורט שלהם, אם זה בפינה "זרקור אתנוגרפי" המיועדת בעיקר להצגת עבודת של תלמידי הבוגר, או אם זה במסגרת כתבת נושא "רגילה" (השנה פורסמו עשר כתבות כאלה, שנכתבו על-ידי תלמידי בוגר או מוסמך של המחלקה שאינם חברי מערכת קבועים). מעבר לפינות שהוזכרו, גם השנה המשכנו להציג את חברי הסגל החדשים ואורחי המחלקה במסגרת הפינה "פנים חדשות במחלקה", לסקר את הבלוגוספרה הסוציולוגית/אנתרופולוגית בפינת "סוציולוגיה-אנתרופולוגיה 2.0" ולדון בתרבות פופולארית ב"פינת התרבות". אל פינות אלו הצטרפו השנה שתי פינות חדשות: "בריחת המוחות" שאפשרה לתלמידים של המחלקה לחלוק את חוויותיהם מפרק לימודים בחו"ל וסדרת הראיונות "רציתי לשאול אותך פרופ'…" שהפגישה אותנו מדי חודש עם אחד מחברי הסגל של המחלקה שפרשו לגמלאות וזכו לתואר פרופסור אמריטוס.

השנה התחדשנו לא רק בתוכן אלא גם בצורה. הושק אתר חדש ל"פקפוק" שמעבר ליתרונותיו בתחום הוויזואלי והטכנולוגי, אפשר לנו לראשונה לייצר שיח רצוף עם ובין קוראנו השונים בעזרת מערכת טוקבקים. בנוסף, בעזרתה של מורן מימוני הוקם ונוהל גם דף בפייסבוק המאפשר לנו להפיץ את "פקפוק" לקהל רחב יותר של קוראים. בתקווה, דף זה יהווה במה לשיח מתמשך אודות הכתבות מעבר לדפי הגיליון.

לבסוף, פקפוק התחדשה השנה גם בעמדת העורכים. עבורנו, כותבי טקסט זה, שנה זו הייתה שנה גדושה בלמידה והתנסויות שונות וחדשות המאפיינות את התפקיד הייחודי של עורך "פקפוק". נכנסו לנעליים לא קטנות ואנו מקווים שהצלחנו לשמר הן על האופי והן על האיכות של העיתון. אנו ללא ספק גאים מאוד בתשעת הגיליונות עליהם עמלנו זמן רב ולהם הקדשנו תשומת לב ומחשבה ממושכת.

זו הזדמנות מצוינת להודות לכל מערכת העיתון (ולהזמין אתכם, הקוראים, להעיף מבט בשורה המפרטת את העוסקים במלאכה), שכתבה, ראיינה, תמללה, שיכתבה והעירה לאורך השנה – וכל זאת בהתנדבות ומתוך רצון כן ליצור ולהשפיע. כל חברי המערכת הרוויחו ביושר את החופשה אליה יוצא "פקפוק" – שיחזור עם תחילת שנת הלימודים תשע"ג.

קריאה מהנה,

המערכת.

 

אור וצל המהבהבים לסירוגין. בהכללה זו אין אני מתייחסת למי שעוסק בנושא מדי יום ביומו וגיבש לעצמו דעה מוצקה עליו (הזונות עצמן, ה"לקוחות" והמעגל המטפל), אלא לאנשים, כמוני, שמרבית הידע שלהם בנושא מגיע מהמדיות השונות. עם זאת, כאשר התחלתי להתעמק בנושא, מהר מאוד גיליתי כי עשן הסקרנות ממסך עולם שקשה מאוד למצוא בו דבר מלבד אופל. עולם בו הכול "מותר". מותר לקנות בני-אדם. מותר לנצל, לשדוד, להחפיץ, להשפיל, להתעלל. בשל מיקומה בשולי החברה, זוהי אוכלוסייה דוממת. שקופה. אפופת שתיקה. מעגל השתיקה מהווה את אוויר הנשימה עבור המשכיותה. גם כאשר היא עולה לכותרות מעת לעת, מהר מאוד היא צוללת חזרה לתהום האופיינית לה, תהום הנשייה.    

המפגש הראשון שלי עם זנות היה בדיוק לפי הסטריאוטיפ. כנערה צעירה, נתקלתי בהן (או בהם, הכתיבה בלשון נקבה היא מטעמי סטטיסטיקה בלבד)  במקרה בחוף תל-ברוך, בשעת הדמדומים, בעודן עומדות בצד הכביש, חשופות לבוש, עמומות מבע, שפת גופן מזמינה. ואני, לא הרהבתי עוז אף להישיר מבט. התביישתי. בעצמי, בחברה, במסר שהן העבירו. הן נדמו לי כצללים מבין האפילה, שעוררו בי פחד, רתיעה, ורצון עז להוציא אותן משם. כלפי המכוניות שעצרו חשתי תיעוב עמוק. כיום, אני תוהה האם גם אני לא השטחתי את הדמות שלהן לצללית בלבד. זונה. שונה. האם גם אני ביצעתי החפצה שלהן במובן מסוים? לקח לי זמן להבין שהזנות נמצאת בכל מקום. היא לא ממודרת למקומות כמו חוף תל-ברוך, למרות ששם היא מתגלה באופן מופגן. ה"לקוחות" הם חלק אינטגרלי מהחברה, ניסיון לשרטט פרופיל אופייני של אחד יעלה בתוהו. יש דירות "אירוח" בכל עיר, לפי הביקוש, היא מסורסרת על-גבי האינטרנט באין מפריע.

התחלתי להתעניין בנושא יותר לאחרונה, עם עליית התופעה לכותרות התקשורת בשל קידום "חוק הפללת הלקוח" בכנסת, או בכינויו המוכר יותר "חוק הזנות" (פברואר 2012). חוק זה, שטרם אושר סופית, קורא להטלת עונש לא רק על הסרסור כפי שהיה נהוג עד היום, אלא דווקא על ה"לקוח" (תוך תפיסה של הזונה כקורבן), וכולל עד חצי שנת מאסר. מסיבה עלומה הנושא ננעץ כקרס בקרבי, וכדג מפרפר במים הנמשך אל עבר החכה תרתי אחר נתונים, מאמרים וטורי דעה אודותיו במטרה לגבש דעה משלי. התחלתי בדרך הקלה ביותר בימינו: האינטרנט. הקלדתי מספר מילים רלוונטיות במנוע החיפוש וחיכיתי לתוצאות. במחשבה לאחור, אין ספק שלא הייתי מוכנה למידע שקיבלתי. רק מתי מעט הסיפורים שליקטתי, גרמו לי להרגיש שאני מתפלשת בשיא הזוהמה האנושית. הניצול הגרוע ביותר, ההחפצה הנתעבת ביותר, הסיפורים האומללים ביותר. קרסתי.

החלטתי בכל זאת להמשיך. משהו בנושא הזה לא נתן לי מנוח, הציף אותי באופן כמעט מזוכיסטי. ניסיתי להרחיב את מעגל הידע שלי מעבר לדפי המידע באינטרנט, ולהגיע לאנשים בשר ודם שאוכל לשוחח עמם. עם זאת, התקשיתי למצוא

אינפורמנט מתוך המעגל המטפל, ואילו לזונה לא אזרתי אומץ להגיע. חששתי מדחייה, ובעיקר פחדתי מההשתקפות שלי עצמי בעיניה של הזונה. איך אעמוד מולה, כסטודנטית במדעי החברה באוניברסיטה העברית שמתעניינת ב"תופעה הזנות", מבלי לרצות לקבור את עצמי במקום? מבלי להרגיש "בעלת-כוח" במובן הכי מרקסיסטי של העניין? וכך התחוללה בקרבי מהפכה, סערה משלי בזעיר אנפין. מצד אחד, רציתי להשיג אינפורמציה מלאה יותר ולהעלות את הנושא אל המודעות הכללית, ומצד שני, לא הצלחתי להמשיך להעמיק בו. הבירור נגדע באבו. הציפו אותי שאלות המאפיינות כמעט כל מחקר (ובעיקר חברתי): למה אין ביכולתי להיות חוקרת אובייקטיבית? איך הרגשות שלנו משפיעים על מחקר? האם זה טוב או רע?

הדבר המרכזי שגיליתי בתהליך שתואר לעיל, ובעצם הנקודה המעניינת ביותר מבחינה סוציולוגית, הוא הכמות העצומה של המיתוסים הרווחים בחברתנו ובעצם מאפשרים לתופעה להתקיים. מיתוסים אלה, שבראייתי הינם תוצר ישיר של הבנייה חברתית, מהווים מערכת הצדקות ורציונליזציה עבור שימורה של התפיסה החברתית המקובלת. "זנות זה המקצוע העתיק בעולם", "תמיד הייתה, תמיד תהיה", "יש זונות בכל העולם", "זנות זה מבחירה", "הלקוח מפרנס את הזונה", "יש זונות צמרת שמרוויחות המון כסף", "מיסוד זה הפתרון", "אם לא יהיו זונות, יהיו יותר מקרי אונס" והרשימה עוד ארוכה.

מסתבר, שכשבוחנים זאת לעומק, פעמים רבות האחיזה בין אמונות אלו לבין המציאות קלושה. ואין זה המקום להפריך אותן, כי אם להעלות שאלות, תוך עימותן עם נתוני הרקע הבאים. ראשית, נבחן את האמירה כי "זנות זה מבחירה". ישנן הערכות שונות לגיל הממוצע למעורבות ראשונה בזנות, הפסימיים ידברו על גיל 11-12, האופטימיים על גיל 14. לפי המטה לסחר בנשים, גיל התמותה הממוצע למעורבים בזנות משוער כפחות מ-40. זונה מקבלת ביום בממוצע כ-10 לקוחות. לפחות 90% מהנשים במעגל הזנות נשלטות ע"י סרסורים, כאשר כ-80% מהן חוות תקיפות ואונסים אלימים, הן מצד הסרסורים והן מצד הלקוחות. כ-80% עברו התעללות מינית בילדותן. האם באמת מדובר בבחירה ולא בנסיבות חיים מאוד ספציפיות? האם זהו "מקצוע לגיטימי"? מי עומד מאחורי המחשבה שהזנות "לגיטימית"? לגבי האמירה כי "מיסוד הינו הפתרון", העובדות הבאות מערערות במידת מה חשיבה זו. במקומות השונים בעולם בהם זנות מוסדה, קמה תעשיית זנות מחתרתית בהיקף גדול בהרבה מזו הממוסדת, הכוללת קטינות, מהגרות ועוד נשים משולי החברה, שתנאיהן מחפירים ולא מפוקחים. כך, למשל, בהולנד, ארגון זכויות אדם העריך, כי מדי שנה כ-3500 נשים מוברחות למדינה, שם נכפה עליהן עיסוק בזנות, תוך ספיגת התעללויות וכליאה. וכאן כבר עולות שאלות חברתיות וחוקתיות: כדאי למסד? מה המחיר של מיסוד? של חברה המצהירה על רכישת גוף בכסף כדבר "נורמטיבי"?

גם האמירה כי "זנות היא המקצוע העתיק בעולם" צופנת בחובה משמעויות חברתיות רבות. ראשית, היא מעניקה לזנות לגיטימציה, שכן זהו "מקצוע", ועוד "עתיק". אך מעבר לכך, בעיניי, דווקא משפט זה הוא גורם המפתח להבנת התופעה

מבחינה חברתית. זוהי תופעה "עתיקה", מהימים בהם האנושות התבססה על עבדות, תקופה בה נחשב מותר ולגיטימי לרכוש בכסף את חירותו וגופו של האחר על מנת שיעמוד לצרכיך. מרקס, כבר במאה ה-19, קישר את הבעלות על רכוש לבעלות על בני-אדם, ואכן כך היה מתקופותיה הקדומות של האנושות. כסף תורגם לשליטה בחיי אדם. למי שהיה רכוש היו גם בני-אדם עבדים משלו. עוד נורמה חברתית מיני רבות. כאשר נבחן חוקים חברתיים עכשוויים יותר נגלה התפתחויות מעניינות. כיום, אסור לסחור באיברים, גם (או במיוחד) אם האדם התורם במצוקה כלכלית. על אימוץ, תרומת ביציות ופונדקאות ישנן הגבלות חוקיות וחברתיות רבות, כשהמאפיין העיקרי שלהן הינו האיסור לנצל את קשייו הכלכליים של האדם התורם. כנראה שבמהלך הדרך החלטנו שזה לא אתי. ואני שואלת, מה ההבדל הגדול בין סחר באיברים לסחר באיברי מין? בין סחר בילדים לאימוץ לבין סחר באנשים למטרת מין? האם זו לא רק שאלה של טכנולוגיה? בראייתי, מכיוון שהטכנולוגיות לכל ההליכים שפירטתי לעיל פותחו רק לאחרונה, כחברה ניסחנו עבורן חוקים נאורים. אולם לגבי תופעת הזנות שכבר קיימת משכבר הימים, "מה שהיה הוא שיהיה". השינוי קשה מדי.

עם זאת, ניתן גם לראות התאמות של הזנות לימינו אנו. כיום, הזנות לובשת פנים חדשות. טכנולוגיות. מודרניות. האינטרנט מסייע לכל אדם להגיע לכל מקום שיחפוץ בו. אתרי סרסרות וצ'אטים שכותרתם "צריכה כסף" קמים חדשות לבקרים. פרסומות ל"מסאז'ים ארוטיים" ממלאות את השמשה של רכבנו. אפילו באייפון יש אפליקציה המתארת את דירת ה"אירוח" הקרובה למקום הימצאך. עוד נדבך מ"תרבות הצריכה". כך, התופעה הפכה חמקמקה יותר, מתוחכמת יותר, כשמדובר בסכומים אדירים של כסף שמשמנים את התעשייה. העכביש השמן, בדמות הסרסור, מחכה על דפנותיהן של קורי הרשת, והוא זה שבסוף יגרוף את כל הקופה. וכשמדובר על תעשייה המגלגלת כ-2.4 מיליארד ₪ בשנה, הקופה גדולה למדי. 

מאמר זה לא בא לענות על השאלות הרבות שמעורר נושא טעון זה, אלא לשוב ולהציף אותן. כולי תקווה ש"חוק הזנות" יעורר מספיק הדים בשביל שניאלץ לקבל על עצמנו החלטות, גם אם יהיו אלה החלטות קשות. שנתחיל להבין את כוחם של המיתוסים הפושים בקרבנו ומבטיחים את המשך התופעה. הסבת המבט העקבית של החברה מהזנות והמבט המשטיח שלה, מבחוץ, מותירה את הזונות "שם" ואותנו "פה", כאשר כל מה שבאמת מפריד בינינו הינו מחיצת המיתוסים שנבנו עבורנו. רק מרגע שזו תישבר, אולי תחלחל ההבנה שזנות היא אמנם עתיקה, אבל ממש לא מקצוע.

 

מתוך שאיפה זו אציג הצעה לאופן בו ניתן לסדר את התכנים שהופיעו בארבעה עשר הגיליונות הראשונים, שיצאו בין מאי 2008 לדצמבר ^[1]2009, והכילו יותר מ-100 כתבות, פינות, ראיונות ומדורים. מצאתי שהנושא הראשון והחשוב ביותר שהופיע בהם היה "המחלקה"– אופייה, קשריה עם תלמידיה, בעיותיה, אתגריה והדינאמיקות המשתנות המעצבות אותה. לקריאתי, ההתמודדות בין הסטודנטים למחלקה, שהיוותה מוטיבציית יסוד בהקמת העיתון, בלטה מאוד בגיליונות, וניתן לראות כיצד מסכיו היוו אתר להצפת דיונים וויכוחים ערים אודותיה. את התמות העיקריות האחרות שחזרו בגיליונות אכנה "המחקרים שלנו", "התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו", "האוניברסיטה והדיסציפלינה שלנו", וארחיב עליהן בהמשך.

 

המחלקה

"הפקפקנים" הראשונים כתבו כי "…הגיליון המוגש לכם שואף להציע לכולנו, מרצים וסטודנטים, מרחב חדש לדיון שחסר פה. מטרת הפקפוק שמוצג לכם היא להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לכולנו לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקה…" מעניין בעיניי לראות כי אותו דיון לבש בעיתון כמה צורות נבדלות. לעיתים נדמה שהוא לקח על עצמו קו ממלכתי ומוסדי למדי ושימש כדוברה הייצוגי של המחלקה, במקרים אחרים, הוא הניע דיונים ביקורתיים, כואבים ובועטים הרבה יותר.

דוגמאות לקוטב המוסדי והקונפורמיסטי ניתן למצוא למשל בכתבות בהן מרצי המחלקה התראיינו אודות הקריירות שלהם וסיפרו על תובנות שונות אליהן הגיעו. הטון הכללי של אותן כתבות הוא מכבד, אינפורמטיבי ומציג את נקודות המבט של המרצים מבלי לתקוע בהם טריזים חדים מדי של ביקורת ואי-הסכמה. כך רואיינו עזיזה כזום, יורם בילו  וגד יאיר, (בכניסה לתפקיד כראש המחלקה) וכך הוקצה מקום לגד יאיר וליונה סכלקנס לכתוב בנושא תרבות או דמוגרפיה. אפשר לראות המשך לכתבות אלו בפינות כמו"פנים חדשות במחלקה" שבעיתון גם היום. כיוון אחר של אחריות מחלקתית בוטא בכנס"להציל את הגולם המודרני" שהתקיים במאי 2009. הכנס הנגיד את גישותיהם של גד יאיר ואווה אילוז לתרבות תוך פרוש והערות של תלמידים במחלקה. בדוגמא זו העיתון מצטרף לתצורה האקדמית המוכרת והמקובלת של שיחה בתוך כנסים, תגובות ומאמרים ומתקיימת בה הלימה בין "אירוע מחלקתי" לבין "אירוע סטודנטיאלי".   

הבהקה של מגמת פני פקפוק כפני המחלקה באה בתחום ההנצחה. העיתון לקח על עצמו לציין בהרחבה את מותה הטראגי של ד"ר גלית סעדה בשנת 2009 והקדיש לכך 4 כתבות בגיליונו השישי. (פרי מקלדתם של מיכל פרנקל, גד יאיר וטליה שגיב, תמר אלאור וקרול קדרון) שני פרויקטים נוספים של הנצחה בשנת 2010 הוקדשו לציון שלוש שנים למות פרופסור קימרלינג ולציון מותו של פרופסור אייזנשטדט. ברגעים אלו פקפוק נדמה ל"יותר מחלקה מהמחלקה", ונראה שלבישת הכסות הפורמאלית טבעית וברורה לו. ההנצחה וכיבוד "נפילי ונפילות" המחלקה בוטאה כמובן גם בסדרת הכתבות "האיש שבקיר" שהגה וערך לירון שני, עורך פקפוק השני, שסיפרה על אנשי הסגל שנפטרו. בסדרה פורסמו 9 כתבות שהוקדשו לברוך קימרלינג, יונינה טלמון,מרטין בובר, יעקב כ"ץ, ברנדה דנט, יוסף בן-דוד, יוסף זלוצ'ובר, דן הורוביץ וראובן כהנא. פרויקט "רציתי לשאול אותך פרופסור…" המביא סדרת ראיונות עם פרופסורים אמריטוס במחלקה אותו מפעיל איתי ארצי מאז גיליון 33, חורג מהקו של הנצחה, אך ממשיך את הקונספט של "כיבוד גדולים" ואת השאיפה להיכרות הסטודנטים עם פועלם וכתיבתם.

בתוך כך, הועלו בפקפוקים הראשונים תכנים פנים-מחלקתיים של וויכוח, כעס ותסכול. בראש ובראשונה, 'פקפוק' שיחק תפקיד מפתח סביב מה שכונה "משבר אמון המחלקתי" שליווה את התפוצצות פרשות היחסים המיניים וניצול הסמכות במחלקה. מאמר המערכת של הגיליון השני הציף את בעיית הדלתות הסגורות, וגיליונות 4-5 המשיכו קו זה עם פרסום מחשבותיהם ותחושותיהם של גדעון טף, מתן שחק, אפרת הרטי, אמית אביגור, לירון שני, יובל זיו, טובה מהכני ואורטל בן-דיין, אז סטודנטים במחלקה. היה זה שיח גלוי ובלתי מתנצל שאייר את קווי המתאר של אי-האמון שנוצר ושקרא למרצים לפעול אחרת על-מנת לשנות את האווירה במסדרונות המחלקה. אני רואה כתבות אלו בתור המצפן הביקורתי של העיתון, שסימנו את מחויבותו הבסיסית שלא לשתוק אל מול מצבים קיצוניים וחמורים ביחסי הסטודנטים והסגל.    

שני דיונים ביקורתיים נוספים על הפוליטיקה של למידת הסוציולוגיה נסבו על האפשרות ללמד תכנים ביקורתיים ועל סוגיית הערכת ההוראה. כתבתה של מיכל פרנקל: מה שאסור לומר בכיתה הביאה לתגובות סטודנטים בנושא הפוליטיות של הלימודים, שחלקם קראו למרצים להביע את דעתם בגלוי. כתבתה של נוגה כספי בגיליון 15, "קשת של צבעים אחידים", הוסיפה לוויכוח טענות מהכיוון ההפוך, לפיהן תכני ההוראה במחלקה מוטים פוליטית לעמדות שמאל, ואינם משקפים פלורליזם מחשבתי אמיתי. בדיון ביקורתי אחר בעניין סקר הערכת ההוראה עלה בחריפות הוויכוח שבין תלונות תלמידיםעל רמת ההוראה לבין עמדות של סגל בכיר וזוטר לפיהן הסקר משקף צורת הערכה משטיחה ופופוליסטית של לימוד ושל ידע סוציולוג. אותם מתחים המשיכו להתבטא בעיתון גם בכתבות מאוחרות יותר של סטודנטיות כמו רביד נבו או תמר יגר.      

כתבות אחרות של 'פקפוק' נקטו סגנון ביניים, שמערב בין שייכות, מעורבות ואחריות של הסטודנטים הכותבים על הנעשה במחלקה לבין גישה ביקורתיות ורפורמיסטית מצדם. בסגנון זה סופר על שינויי בתכנית הלימוד, נותחה סוגיית הנחיית תלמידי התואר השני, הוצעו קורסי לימוד חדשים, דווח על "פגישת העיירה" של המחלקה וסוקר המסלול המואץ לתואר שני. דוגמא יפה לקו מערכתי זה היא כתבתו של אדם קלין-אורון מגיליון 12, בה רואיינו מרצים מן החוץ במחלקה הן מתוך מטרה אינפורמטיבית של היכרות עם הקורסים שהם מלמדים, והן מתוך ניתוח ביקורתי ומבני של סיטואציית העסקתם הבעייתית ובלתי-יציבה באקדמיה.    

הומור פקפקני אופייני

 

המחקרים שלנו

מטרה אחרת של העיתון הייתה לפרסם מחקרים של תלמידי המחלקה, לשתף במסקנותיהם ולתת במה להרהור רפלקסיבי לתהליך הפקתם וכתיבתם. באגף זה נוכחות בעיקר כתבות "מיקרו-סקופ" שהתמקדו במחקרי תזה או דוקטורט. במסגרת זו פורסמו למעלה מ-20 כתבות, שלינקים אליהן מרוכזיםכאן וכאן. למיטב ידיעתי, 'פקפוק' אף פעם לא החליט בצורה מסודרת לנקוט גישה אוהדת ומפרגנת לכתבות אלו, אולם כנראה שהיה טבעי לו לפרסם כמה שיותר מביכורי המחקר של תלמידי המחלקה, ולתת להם הזדמנות לקחת חלק בדינאמיקה האקדמית של פרסום מחקרים לציבור. הפינה זרקור אתנוגראפי שהופיעה משנת 2010 היוותה מעין אחות קטנה ל"מיקרו-סקופ", והביאה קטעים מתצפיות אתנוגראפיות של תלמידי תואר ראשון ושני במחלקה. השלמה למדורים אלו באה בפינת הכתבות והשיחות "בחזית המחקר", בה מרצים ותלמידים במחלקה סקרו ענף מחקרי ספציפי והצביעו על מגמות עיקריות בו. מיכאל שלו סיפר על מדינת הרווחה, יהודה גודמן על פסיכולוגיה וצנזורה, סיגל גולדין כתבה על מחקרים שבמרכזם הגוף, ועמליה אוליבר על מחקרי רשתות. גם בכתבות אלו נשמר המכבד של העיתון, והוא הזמין את קוראיו לשבת בכסא התלמיד ולהוסיף על ידיעותיהם בענף סוציולוגי זה או אחר. 

 

"הדיסציפלינה והאוניברסיטה שלנו"

ממד שלישי וחשוב בפעילות העיתון כלל חשיבה של סטודנטים ומרצים במחלקה על היבטים שקשורים לסיטואציה האוניברסיטאית הכללית ולדילמות פנים-דיסציפלינאריות שחורגות מהנעשה במחלקה בלבד. בהקשר של הדיסציפלינה האנתרופולוגית חשוב להזכיר את גיליון 10 בו רואיין האנתרופולוג מייקל למבק ע"י אדם קלין-אורון, וטען כי חוקרים ישראלים חוטאים בהתעלמות בעייתית ביותר מהמצב הפוליטי שסביבם. הראיון גרר שורה של תגובותמאנתרופולוגים ישראלים, וסימן את 'פקפוק' כבמת שיח רלבנטית שחוצה את גבולות המחלקה. דיון מעניין נוסף בין סטודנטים עסק בהתלבטות האם להירשם ללימודים בחו"ל, והובאו בו עמדות שי דרומי, איציק ששון ומעין אנגל. דרומי כתב גם על היבטים דיסציפלינאריים בסוגיות של מחקר איכותני וכמותני ושל מצב עבודת השדה.       

כך זה התחיל: קטע מהגיליון הראשון

בהקשר האוניברסיטאי בלטה הפינה תוספתן, שפורסמה 13 פעמים ע"י נעם קסטל, עורך פקפוק הראשון, וכללה שלל פיתרונות טכניים ואינטרנטיים שמוסיפים יעילות וגיוון לעבודה ולמחקר, מרמת הסטודנט המתחיל ועד לצרכים מחקריים מתקדמים יותר. קסטל בנה גם "אתר כישורים סוציו-אנתרופולוגיים", שאיגד מידע שימושי ורלבנטי לסטודנט. כיוון אחר, מרחיב וביקורתי יותר בחשיבה על ההקשר האוניברסיטאי בוטא בביקורת על הפרטת אוניברסיטאות, בכתבתה של החוקרת עמליה סער על רייטינג באקדמיה ובכתבה של כותב שורות אלו "מי שמדבר" על מגדר בכיתה. ניתן לציין כאן גם את גיליון 9, שהוקדש כולו לדיון בסוגיות של אתיקה, מחקר, אקדמיה ומוסר עם מאמרים על לשכת המדען הראשי, על שדה האתיקה, על ניסוי מילגרם ועוד.

 

התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו

מרכיב אחרון שאציין בגיליונות פקפוק הם מבטים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים על תופעות חברתיות ותרבותיות שונות. בתחום זה נכתב על פוליטיקה, על מגדר, על תרבות פופולארית, על אתניות ועוד. כך למשל, מעיין אנגל כתבה על גברים מניקים, רותם קורן על טראנס-סקסואליות, שי דרומי על הפער העדתי בישראל ועל מדינת הרווחה,  אריאל ינקלביץ' על יוסי בובליל, מתן שחק, ושי דרומי על מלחמת עזה, טניה מץ על בנות גילמור ועוד. ברוב המקרים, סגנון כתבות אלו היא חד-כיווני: הכותבת צופה בתופעה חברתית שמדליקה אצלה "כפתור סוציולוגי", מהרהרת בה וכותבת לפקפוק אודותיה. (מחשבות מאוחרות יותר על הקושי "לכבות" את כפתור סוציולוגי זה ראה כאן וכאן). דוגמא לדיון חברתי הדדי וסוער יותר פורסמה בגיליון 14, בו הובאו שתי עמדות מנוגדות ומתנגחות של סטודנטים בקורס "מבוא לסוציולוגיה" בנושא מזרחיות.   

אני מקווה שהצלחתי לתרום במשהו להבנת "מיהו פקפוק" ולסרטט כמה נקודות משען גם לפעילותו העתידית. בנוסף, אני מקווה להמשיך את הכתבה בתחילת שנת הלימודים תשע"ג ולספר על שאר הגיליונות. מעניין יהיה לראות האם כתבי פקפוק ב2010-2012 המשיכו את המגמות שתוארו או שינו במשהו את אופי העיתון ואת הדגשים שלו. כותבים וקוראים מהעבר מוזמנים בחום לחשוב, לבקר ולהוסיף על סקירה זו.

 

---

^[1] הערה חשובה: גיליונות 1,2,3,4,9 של העיתון מופיעים בפורמט טכני ישן וקטוע, וייתכן שהקישורים לחלקים מהם לא יפעלו. עם הקוראות הסליחה וההמלצה לנסות ולפתוח את הלינקים, כי חלקם כן פועלים בסופו של דבר! עוד אציין שהסקירה תזלוג מדי פעם לגיליונות 15-37, אבל היא לא מחליפה עיסוק מסודר בהם.  

 

לא ניתן לדעת בדיוק עד כמה רחוק הגיעה כתבתו של אדם, אבל התבוננות קצרה על הטוקבקים של הכתבה או עשרות המיילים שנכתבו בתגובה אליה מראה התייחסות רצינית מצד קהל רחב שחרג הרבה מעבר לגבולות המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. השתתפות זו כללה דמויות בכירות מהאקדמיה הישראלית כמו: פרופ' יוסי זעיראמהמחלקה לכלכלה וכיום יו"ר הרשות לתלמידי מחקר ופרופ' דוד לוי-פאור מהמחלקה למדעי המדינה ומדיניות ציבורית ואחד הפעילים המרכזיים בנושא קידום הכשרת תלמידי תואר שלישי בישראל, לצד תגובות רבות מקרב תלמידי דוקטורט, פוסט-דוקטורט ועמיתי הוראה ממספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ ובעולם.

 'פקפוק' שואף ומקווה להמשיך ולשמש פלטפורמה להפצתן של בעיות וביקורות ויצירת שיח אפקטיבי בנושאים שונים. אנו מקווים שהגיליון הנוכחי מהווה דוגמא נוספת לכך. לדוגמא, כתבתם של ניצן רותם ואדם קלין אורון המתפרסמת בגיליון זה ממשיכה את הדיון החשוב בדוקטורנטים ומיקומם הבעייתי במחלקות בהן הם לומדים (ולעיתים גם מלמדים) ואף מזמינה להשתתף בכנס הדוקטורנטים הראשון של המחלקה שיערך השבוע. דוגמא נוספת היא כתבתם של לירון שני ונעם קסטל (עורכי פקפוק לשעבר) שממשיכים דיון קודם שהתחיל ב'פקפוק' אודות חוסר המעורבות הציבורית של הסוציולוגיה הישראלית כאשר הפעם הם דנים בהיעדרו של שיח אנתרופולוגי בציבוריות הישראלית ואף מציעים במה חדשה להפצתו.

עוד בגיליון:

בפינה נוספת של "רציתי לשאול אותך פרופסור…" איתי ארצי משוחח עם  פרופ' אמריטוס אריק כהן על הקריירה שלו במחלקה ועל מחקריו העכשוויים, בפינה "בריחת המוחות" נגה כספי מספרת על לימודיה באוניברסיטת מונש באוסטרליה, אירה ליאן חולקת חוויות ותובנות על קבלה להצגה בכנסים בינלאומיים, דורון מוסנזון מתאר חוג סוציולוגיה שלימד בבית-ספר תיכון בירושלים, בן בורנשטיין כותב על הומוסקסואליות, הומופוביה ולגיטימציה במזרח ובמערב ואיתמר טהרלב ומורן מימוני מנתחים אמירות "אשכנזיות" ביחס לשיח אודות האפליה האתנית בישראל. בנוסף ניתן למצוא את "נייר תועלת", מדור הפרסומים והמודעות הקבוע.