check
נושא | פקפוק

נושא

אופס! נסו לרענן את הדף :)

מה מוסרי ב"אתיקה מקצועית"?

מאת: מתן שחק

המונח 'אתיקה מקצועית', על אף היותו מושג מודרני, מחזיר אותנו למתח העתיק בין חוק למוסר, ובין היחיד לחברה. מקור המונח "אתיקה" ביוונית, ומשמעותו היא  הרגל, נוהג, אופן פעולה מקובל. השימוש המוקדם והמוכר ביותר במונח נעשה על ידי אריסטו, בספרו ה"אתיקה". אריסטו מתייחס לאתיקה כאל מערכת נהגים והרגלים מקובלים בקבוצה חברתית מסוימת, אותה אין להגדיר באופן מדויק וגיאומטרי מאחר והיא מוסכמה חברתית (nomos). ה'טוב' מוגדר כפעולה המועילה להשגת התכלית המוגדרת בתחום פעילות חברתי ספציפי (מדע, אמנות, פוליטיקה וכו'), כאשר מעל התכליות הספציפיות של תחומי הפעילות השונים, ישנה תכלית עליונה (שאינה אמצעי להשגת דבר אחר) אליה שואפים בני הקבוצה. בהגדרה זו יוצא אריסטו נגד תפיסתו המוסרית של מורו, אפלטון. תורת המוסר של אפלטון אינה עוסקת במצוי – בנורמות ובערכים המקובלים –  אלא מתמקדת בהגדרת 'המידה הטובה', תכונות האדם הראויות, אותן יש להגדיר ולקבע במערכת פוליטית-חברתית שתהפוך את המוסר הראוי לחוק ולנוהג חברתי. במחלוקת זו ישנן שתי הבחנות משמעותיות להבנת המושג אתיקה: בין המצוי לראוי, ובין חוק למוסר.

קרא עוד

גישתו של אפלטון טוענת כי יש לבסס את המידה הטובה באמצעות פעילות פוליטית וחברתית, בחינוך וביצירת סדרי משטר והפעלת כח. אריסטו, לעומת זאת, מסתפק בטענה כי 'טוב' הוא דבר המועיל להשגת תכלית, וכי אתוס הוא אפיון של צורת חיים קבוצתית הנובעת מהסכמה בנוגע לתכליות, להירארכיה בניהן ולאופן השגתן. שני ההוגים הקלאסיים, עם זאת, מדברים על מערכת מוסרית – ראויה או מצויה, חוקית או נורמטיבית – המשותפת לכל חברי הקבוצה, ומסדירה או מתארת את הקשר בין מגוון פעילויות אנושיות; בצורת מערכת חוקים בגישתו של אפלטון, וכמערכת של תכליות בגישתו של אריסטו.

נחלוף על פני 2200 שנה, וספרים הרבה אין-קץ ונדלג לסוף המאה ה-19. אותן שאלות עקרוניות, בנוגע ליחס בין חוק למוסר ובין פוליטיקה ואתיקה, עולות ביתר שאת על רקע התפוררות הסדר החברתי המסורתי והתהוות החברה המודרנית ומדינות הלאום. אחד המוטיבים המרכזיים בהגות הסוציולוגית המאפיינים את המודרניות הוא פיצול הולך וגדל בין תחומי פעילות שונים והיעדר דמיון או מידה משותפת ביניהם. ביטוי מרכזי למגמה זו הוא התפתחות חלוקת העבודה וההתמחות המקצועית, מוטיב שזוכה למובנים שונים בהתאם להוגה ולמושגים המנתחים אותו. נבחן שתי עמדות המציגות נקודות מבט סוציולוגיות שונות – זו של דירקהיים וזו של ובר.

דירקהיים רואה את תהליך הבידול החברתי המואץ כסכנה לשלמות ולקיום החברה. על מנת להסביר את סוג הלכידות האפשרי בחברה מסוג זה, טובע את המושג "סולידאריות אורגאנית", המצביע על חלוקת עבודה מורכבת, הבדלים ההולכים וגדלים בין תחומי פעילות שונים, תפקידים חברתיים, ותחומי התמחות מקצועיים. מתוך ההבדלים, טוען דירקהיים, נוצרת תלות הדדית, ועל ידי כך עולה סולידאריות מסוג חדש. היווצרותה של סולידאריות אורגנית מתוך בידול חברתי הולך וגדל אינו דבר של מה בכך, אלא דורשת הסדרה נורמטיבית. דירקהיים רואה את ההכוונה המוסרית של החברה כמשימה סוציולוגית מרכזית, שיש להוציא אל הפועל באמצעות מערכות החינוך, החוק והמשפט המדינתית. בספרו "אתיקה מקצועית ומוסר אזרחי" ממשיך דירקהיים מגמה זו, כאשר 'אתיקה מקצועית' מתוארת כהמשך הרגולציה של תחומי ההתמחות באמצעות כללים ותקנות. מטרתם של כללים ותקנות אלו היא למנוע אנומיה על ידי הסדרת תפקידים, התנהגויות מקצועיות ויחסים חברתיים בין בעלי תפקידים שונים. מנקודת מבטו של דירקהיים, אתיקה מקצועית היא כלי מוסרי, מעצם היותה מוסד חברתי שמסדיר התנהגות אנושית ומאפשר סנכרון ושיתוף פעולה בחברה מורכבת.

למרות קוי הדמיון בתפישת היחס בין חוק למוסר של דירקהיים לגישה האפלטונית, הוא אינו רואה את המערכת החברתית-מוסרית כתוצרם של חוק מוחלט או דמות אדם אידיאלי. הוא  דוגל בלגאליזם מוסרי עם רלטיביזם מוסרי ומבחינה זו גישתו דומה יותר לזו של אריסטו, המגדיר את הטוב בהתאם למצוי, כדבר המועיל לתפקוד (או להשגת תכלית כלשהי) בקבוצה חברתית או בתחום פעילות חברתי. אתיקה מקצועית טובה, לפי הגדרה זו, מאחר והיא משרתת את המשך קיום החברה באמצעות מיסוד חלוקת העבודה המורכבת ויצירת סולידאריות חברתית. אתיקה מקצועית היא למעשה חלק מדת אזרחית אינדיבידואליסטית הממשיכה לשמר את לכידות החברה.

לעומתו, ובר רואה את התפתחות ההתמחות המקצועית כפוליתאיזם (ריבוי אמונות) מודרני. לכל מקצוע ודיסציפלינה מדעית, הוא טוען, ישנם תחום פעילות, מטרות, מושגים וקטגוריות מובחנים המייחדים אותו. צורת הפעילות של כל דיסיפלינה ומקצוע נקבעים על פי היעילות להשגת המטרות בתחום. ב"מדע כמקצוע" מפתח ובר את הטענה כי גם המדע, כתחום המקצועי, עובר תהליך התמחות חסר תקדים, במהלכו נדרש להוציא מתוכו טענות ערכיות ולהתמקד בטענות עובדתיות אודות המציאות. המדע המקצועי אינו שופט את ערכן של תופעות או מושאי מחקר, ואינו מערב את ערכיו של החוקר, אלא בוחן את תוקף האמת של  משפטים אודות מציאותו וטבעו של מושא מחקרו. כתוצאה מתהליך זה ערכו של המדע כתחום מקצועי – מעבר להיבט המעשי-טכני – אינו יכול להיגזר מתוך עצמו, אלא מתוך מסגרת פרשנית רחבה יותר העומדת בבסיסו כ'מובן מאליו'. הדת, שסיפקה מסגרת פרשנית להבנת החיים כמכלול בחברה המסורתית, נסוגה בחברה המודרנית מפני הקדמה המדעית, הרציונאליות וההתמחות המקצועית. על רקע השקפה זו, אתיקה מקצועית היא רגולציה חילונית ורציונאלית של התנהגות ויחסים חברתיים על ידי הגדרת מטרות, תפקידים, תחומי אחריות וכללי התנהגות באופן פורמאלי, כחלק מארגון בירוקראטי. ככזו, היא חלק מתהליך 'הסרת הקסם' ופירוק המציאות החברתית לקטעים חסרי מכנה פרשני משותף. המשבר של המודרניות על פי ובר אינו בהיעדר נורמות לפעילות חברתית בספירה המקצועית, אלא בהיעדר מסגרת פרשנית משותפת המקנה ערך לתחומי הפעילות השונים, ונותנת מובן לשאלותיו הקיומיות של האדם ולפעולותיו בעולם.

בדומה לאריסטו, ובר פונה לבחון את אופן הפעילות הנהוג, בו הטוב מוגדר על פי יעילותו בהשגת מטרות, מה שובר מכנה 'רציונאליות אינסטרומנטאלית'. להבדיל מתיאורו הטלאולוגי (תכליתי) של אריסטו, בו כל תחומי הפעילות האנושיים מתנקזים ומתאחדים לתכלית עליונה, ובר מדגיש את היעדר המידה המשותפת והפיצול בניהם, המקשה על הגדרת טוב כללי.

כיום, בתקופה הקרויה בשמות רבים (ביניהם מודרניות מאוחרת, חברה פוסט תעשייתית, או פוסט-מודרניות) לטענת רבים, ממשיכה ואף מעמיקה מגמת הפיצול בין תחומי הפעילות השונים. ה'אתיקה המקצועית' מבטאת גם את הקיטוע והחלוקה של החברה לתחומי פעילות ומקצועות שונים, וגם את ההסדרה באמצעות כללים רשמיים של יחסי הגומלין וההתנהגות בכל תחום בפני עצמו. כללים אלה נקבעים על ידי פקידים וארגונים, מדינתיים או פרטיים, ומושפעים מאינטרסים, מטרות ויעילות תפקודית. זאת, מבלי שקיימת התייחסות למשמעות המוסריות והעקרוניות של תחום הפעילות, או של הפעולות המתבצעות במסגרתו, המכוננות את האדם הפרטי או הכללי.

לסיכום, המושג 'אתיקה מקצועית' מסמן בשם 'אתיקה', מערכת פורמאלית שמטרתה הסדרת יחסים חברתיים ופעילות משותפת, ללא צורך בהגדרת מערכת מוסרית כללית ומקיפה. אתיקה זו מגדירה את הפעולה המוסרית כציות לכללים, ואת השיפוט המוסרי כהתאמת אירועים במציאות לקטגוריות חוקיות.

אתיקה מקצועית שואבת את סמכותה מתוך טענה להגדרת הטוב, הנכון או הראוי, אך לעולם נשארת בגבולות פעילות מעשית-טכנית ספציפית, ואינה יוצאת במפורש להשקפת עולם מאורגנת הכוללת תחומי חיים ופעילות אחרים. זוהי פולימורפיות מוסרית, בלשונו של דירקהיים, או פוליתאיזם מודרני, בלשונו של ובר, שאינו מספק תשתית מוסרית רחבה, או מסגרת פרשנית מקיפה וקוהרנטית. ה'טוב' גם אם מוגדר, נשאר בתחום התכלית או מערכת המטרות של המקצוע, הדיסיפלינה או הארגון. עם זאת, מרכזיותן של קבוצות מקצועיות בסדר החברתי המודרני, וחשיבותה של אתיקה מקצועית בהיווצרותן, לוקחות חלק חשוב בעיצוב הסובייקט האנושי ויחסי הגומלין החברתיים

עולים מכל אלה מספר כיוונים לבחינה ביקורתית: מהי המטא-אתיקה, תורת המוסר שמעבר, המונחת ביסוד אתיקות מקצועיות שונות? אילו הנחות יסוד אודות האדם והחברה עומדות בבסיסן? אילו שחקנים (למשל ארגונים ממשלתיים או פרטיים, דיסיפלינות ופרדיגמות מדעיות, קבוצות סטאטוס ותפישות עולם) נאבקים על עיצובן? האם נוצרת 'דת האנדיבידואליזם' המאפשרת 'סולידאריות אורגאנית' ואם כן, אילו רעיונות תרבותיים ופרקטיקות חברתיות יוצרים אותה? או במושגיו של ובר, כיצד מתמודדים אנשים עם השבר הפרשני המאפיין את המודרניות המקוטעת והרציונאליות האינסטרומנטאלית? האם חוזרות תפישות דתיות או שמא דתיוּת חילונית או אזרחית חדשה?

 

מתן שחק הינו סטודנט לתואר שני. הוא חוקר את תופעת "הקוצינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אתיקה במחקר מדעי (לא רפואי) בבני אדם באוניברסיטה העברית בירושלים

מאת: פרופ' רות לנדאו, יו"ר ועדת האתיקה העליונה

רקע

בשנת 1998 פרסמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח קוד אתיקה של המחקר המדעי בישראל. מסמך זה מונה שישה עקרונות למחקר מדעי: אמת, חופש, אחריות, יושרה, שותפות ומקצועיות.

בשנת 1999, ביוזמתו של הרקטור של האוניברסיטה העברית בירושלים דאז, פרופ' מנחם בן-ששון, הוקמה ועדה מיוחדת בראשותה של פרופ' אריאלה אופנהיים שניסחה "נוהל בעניין אתיקה במחקרים מדעיים שמעורבים בהם בני אדם."

על פי נוהל זה, כל מחקר הנערך על ידי חוקר והמתבצע בתחומה, במעבדותיה או בשמה של האוניברסיטה העברית, חייב באישור של ועדת אתיקה מוסדית (IRB). הנוהל מתייחס למחקר מדעי בו מעורבים בני אדם, אותו הוא מגדיר כמחקר בהשתתפותם של בני אדם, באופן ישיר או עקיף, במתן חומר מגופם, בנטילת חלק בראיונות, במילוי שאלון וכד'.

קרא עוד

בהמשך, הועדה המתמדת של סנאט האוניברסיטה העברית מינתה ועדת אתיקה כלל-אוניברסיטאית ("עליונה"), שתפקידה לגבש מדיניות אוניברסיטאית בענייני אתיקה של מחקרים מדעיים. על מנת שתהליך אישור הצעות המחקר יהיה ענייני ויעיל, ועדת האתיקה העליונה החליטה לבזר סמכויותיה ולאפשר אישור הצעות מחקר בועדות אתיקה פקולטאיות.

על סמך ההכרה שיש שוני מהותי בשטחי מחקר שונים שאינם מאפשרים אימוץ ההנחיות של "ועדות הלסינקי" המכוונות לטיפול בניסויים רפואיים בבני אדם, הורחבו הנחיות האוניברסיטה באופן שיתאימו לצרכים המיוחדים של כל תחום מחקר. תפקידן של ועדות האתיקה הפקולטאיות והעליונה הוא כפול: לבקר את הצעות המחקר לפני אישורן על מנת למנוע פגיעה באמות מידה אתיות ובעת הצורך לייעץ לחוקרים בשלב תכנון המחקר. מצופה שועדת האתיקה העליונה תרכז את המאמצים להעמקת המודעות לסוגיות אתיות במחקר באוניברסיטה באמצעות הרחבת ההוראה בנושא. הועדה שבעקבות המלצתה קמה ועדת האתיקה העליונה הייתה בדעה - בניגוד למקובל בארצות הברית -  את האחריות לביצוע המחקר יש להשאיר בידי החוקרים.

יחד עם זאת, על פי דרישת המכונים הלאומיים האמריקאיים לבריאות (NIH), ב-21.9.2008 אישרה האוניברסיטה תקנונים ומסמכים נוספים העוסקים בהתנהגות אתית במחקר: תקנון להתנהגות ראויה במחקר, תקנון בנוגע לניגוד עניינים במחקר, הבהרות, הערות ולקחים בנוגע לניגוד עניינים והצהרה בנוגע להתנהגות ראויה במחקר ולניגוד עניינים בעת הגשת בקשות לקבלת מענקי מחקר. ועדה בראשותו של סגן הנשיא לענייני מחקר באוניברסיטה אמורה לטפל במקרים בהם יש ניגודי אינטרסים. הרקטור מטפל במקרים בהם מתגלה התנהגות בלתי ראויה של חוקרים.

יש לציין, שעד לקביעת ה"נוהל בעניין אתיקה במחקרים מדעיים שמעורבים בהם בני אדם" באוניברסיטה העברית, רק מחקרים בהם השתתפו בני אדם במוסדות רפואיים נדרשו לקבל אישור של "ועדות הלסינקי" על פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם) משנת 1980 ועל פי נוהלי ניסויים רפואיים בבני אדם משנת 1999 ושנת 2006. על פי נהלים אלה, ועדת הלסינקי תמנה לפחות 7 חברים, בראשות רופא, ובה לפחות 3 רופאים שהם מנהלי מחלקה בבית חולים או בעלי תואר פרופסור בבית ספר לרפואה מוכר בישראל, נציג ציבור שאינו קשור למוסד הרפואי ושהוא משפטן, איש דת או אתיקה רפואית וחבר נוסף שאיננו רופא. המניין החוקי לדיון הוא 5 חברי ועדה לפחות, כולל יו"ר, נציג הנהלת המוסד ורופא פנימי. מרבית ועדות הלסינקי מונות מספר חברים גדול בהרבה ולהן מועדים קבועים לדיון בבקשות המוגשות לאישורן. משנת 2006 משרד הבריאות דורש מהחוקרים להגיש לועדות הלסינקי אישור כי עברו קורס Harmonized Tripartite Guideline for Good Clinical Practice.

בנוסף, על פי חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות משנת 2006, הוחלט שבמוסדות הרפואיים בהם מתבצעים מחקרים שאינם ניסוי רפואי בבני אדם, יוקמו תת-ועדות הלסינקי לאישור מחקרים אלה. יו"ר ועדת הלסינקי מוסדית ימנה תת ועדה בת 3 חברים לפחות, מתוכם לפחות שניים יהיו מבין חברי ועדת הלסינקי המוסדית והיא תכלול: נציג ההנהלה – רופא, נציג ציבור ונציג שהוא בעל תואר PhD מרשימת מקצועות נתונה (סיעוד, עבודה סוציאלית, מדעי הטבע, רוקחות, פסיכולוגיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הפרעות בתקשורת). יצוין גם שקרן המדען הראשי במשרד הבריאות מממנת רק מחקרים שאושרו על ידי ועדת הלסינקי או על ידי ועדה לניסויים בבעלי חיים, על פי הצורך. בשונה מהמחקר בו מעורבים בני אדם, לגבי מחקרים המערבים ניסויים בבעלי חיים, משנת 1994 קיים חוק המסדיר את מסגרת העבודה הניסויית בבעלי חיים ואת הפיקוח עליהם.

באשר למחקרים בהם מעורבים בני אדם, ב-14 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק, ביוזמתה של ח"כ מלי פולישוק, שמטרתה הייתה לקבוע את העקרונות על פיהם יש לערוך ניסויים רפואיים בבני אדם ולהגדיר את חובותיהם וזכויותיהם של כל המעורבים בניסויים אלה, שעד כה היו מוסדרים בתקנות בלבד. הדיון הפומבי האחרון בנושא, כפי שמתפרסם באתר משרד הבריאות, היה ב-24.10.2007 בישיבה משותפת של ועדת הכנסת לנושאי העבודה, הרווחה והבריאות וועדת הכנסת לנושאי מדע וטכנולוגיה. בדיון זה, בו הוצגו הצעת חוק ממשלתית שנוסחה על ידי משרד הבריאות ומספר הצעות חוק פרטיות בנושא, השתתפו עשרות נציגים. התמונה העולה מהדיון היא מורכבת מאד ונראה שהדיון טרם הגיע לסיומו. מה שברור הוא שמשרד הבריאות רואה עצמו מרכז את הנושא והוא מגדיר כל מחקר בו מעורבים בני אדם כניסוי רפואי מתוך חשש לבריאותו הגופנית או הנפשית של הנחקר.

מוסדות השכלה הגבוהה נערכות לקראת המשך הדיון בהצעת החוק לניסויים בבני אדם במגמה למנוע מצב בו המחקר הנערך בהם עלול להיפגע.

 

רות לנדאו הינה פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. מחברת הספר "אתיקה במחקר", יחד עם פרופסור גבי שפלר

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

מאמרכת 9

מאת: מערכת פקפוק

פרשות הנוגעות לשני תחומים של אתיקה מקצועית – אתיקה מחקרית ואתיקה של הוראה - התרגשו על המחלקה בשנים האחרונות. הן הסעירו רבים, במחלקה ומחוצה לה; העכירו את האווירה, הותירו משקעים, ונותרו בגדר תעלומות בלתי פתורות, לפחות עבור רוב הסטודנטים. רגישות הנושאים והיעדרו של שיח גלוי, המתבסס על עובדות במקום על שמועות,  לא מאפשרים לנו לעסוק בסוגיות בצורה מקצועית וראויה במסגרת גיליון זה, העוסק באתיקה במחקר ובשינוי המתחולל בו בארץ.

קרא עוד

עם זאת, בימים אלה נעשה מאמץ אוניברסיטאי לנסח קוד אתי להסדרת יחסי מרצים סטודנטים שיחייב את כל המרצים, כולל מתרגלים ואסיסטנטים. לדעתנו ראוי שגם קולם של הסטודנטים ישמע שם. נשמח לאסוף ולהעביר רעיונות לסעיפים שראוי שיופיעו, לדעתכם, בתקנון המתגבש. ניתן להגיש את ההצעות באמצעות הטופס המצורף. הצעות נבחרות יפורסמו בגליון הבא.

חופשה מהנה ומלאת חירות,

הפקפקנים.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אתיקה של כנופיות: על הספר 'Gang Leader for a Day'

מאת: מעיין אנגל

כשהיה סטודנט, השתתף סדהיר וונקאטש (Sadhir Venkatesh), סוציולוג מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, באיסוף חומר למחקר על צעירים עניים עירוניים בדרום שיקאגו. לאחר שהסיק כי שיטת מחקר שגרתית כמו שאלון לא תלמד אותו על חייהם, החל וונקאטש להסתובב בסביבת מגוריהם, מבני דיור ציבורי. כך הכיר את ג'ייטי (JT), מנהיג אחת הכנופיות היותר ידועות לשמצה באזור, שעוסקת בעיקר בסחר בסמים. וונקאטש התלווה אליו במשך ארבע שנים, בין 1989-1993, ובמשך שבע שנים נוספות התוודע לגורמים נוספים בשכונה כמו דילרים, סרסורים, זונות, דיירי מבנים נטושים ועוד. בספרו Gang Leader for  a Day שיצא לאחרונה הוא מתעד מקרוב את חיי הכנופיה ובכלל זה כיצד היא מנהלת את עסקי הסמים שלה.

וונקנטאש נוקט במוסר כפול כלפי נחקריו. מצד אחד הוא מציג אותם באור אנושי, כנאבקים לשרוד בג'ונגל העירוני בו הם חיים, ומצד שני אינו שוכח כי מדובר בפושעים. מכתיבתו עולה שאלת מידת המחויבות של חוקרים לנחקרים שלהם- האם חובתם המוסרית להגן על הנחקרים, גם אם בכך יעברו על החוק? 

קרא עוד

הספר עורר הד תקשורתי נרחב בארה"ב, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכתב העת Sociological Forum . כתב העת נימק את הדיון ב- Gang leader for a day בכך שזכה למספר רב של אזכורים ותהה 'האם אלו פני הסוציולוגיה שאנו רוצים להראות?'

במסגרת הדיון ב – Sociological Forum, עוסקת סוזן קלמפט – לנדטקווסט (Susan Clampet-Lundquist) בסוגיות האתיות שעולות ממחקרו של וונקאטש וטוענת כי הוא מציג תמונה סטריאוטיפית, חלקית ומעוותת של תושבי הדיור הציבורי בשיקאגו. קלמפט – לנדקווסט, ששימשה כמדריכה לילדים בסביבה דומה לזו שחקר וונקאטש, טוענת כי הוא בחר להתמקד בדמויות סנסציוניות, הנמצאות בשולי אותה אוכלוסיה, רק משום שסיפורן מעניין יותר. לדבריה, אכן היו ילדים שהוריהם היו מכורים לסמים, אך רוב ההורים ביקשו להעניק לילדיהם פעילויות אחר הצהריים ותגבור בלימודים. בעייתי עוד יותר בעיניה הוא שהקורא ההדיוט, שעשוי לגלות עניין בספר מסוג זה לא יחשוד באמינותו של וונקאטש, מאחר שהוא מצטייר כמי שהיה 'בפנים' וכן משום שהוא מבקר בספרו את הסוציולוגים שחקרו עוני עד היום.

וונקאטש השיב למבקריו וטען כי ראה חשיבות רבה בכך שהספר, על מסריו החברתיים יהיה נגיש לקהל הרחב. הוא מדגיש כי עשה זאת למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בכך, ולמרות שגילה כי 'הקהל הרחב' מורכב כולל קבוצות מגוונות השונות זו מזו. וונקאטש מוסיף כי בכתיבה ביוגראפית חשוב שהכותב יהיה נאמן לעצמו. כך, שתיאורים שקלמפט – לנדקווסט מכנה "סנסציוניים" מייצגים בעיניו את תגובתו הרגשית האותנטית. כמו כן, לדבריו, ההשוואה בין עבודת שדה ממושכת לחוויות מזמן קצר של הוראה או ממספר ראיונות, כפי שעשתה קלמפט – לנדקווסט בביקורת שלה, ממעיט מערכה של עבודת השדה.

 

מעיין אנגל הינה סטודנטית לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

על מוסר, העתקות ואינטרנט: חוויה אישית של מתרגל

מאת: לירון שני

"...המחברת טענה במאמר כי לפי הממצאים האמפיריים הנתונים בידי החוקרים, מתקיימת בכל החברות האנושיות הבחנה בין זכרים לנקבות, וכולן מעניקות יוקרה יתרה למין הזכר. הבסיס המאפשר הבחנה זו (שאין לה על פי הבנת החוקרת, כל משענת מהותית), נעוץ בחיפוש האנושי האוניברסאלי אחרי "מותר האדם.."

פיסקה זו לקוחה מתוך דוח קריאה שהוגש במסגרת אחד מקורסי המבואות. על פניו שמחה גדולה. כתיבה זורמת עם הבנת טקסט שכמותה לא היינו מצפים מסטודנט בסמסטר הראשון של לימודיו. חגיגה של ממש למתרגל אלמלא הייתה הפסקה המצוטטת מועתקת, מילה במילה, מתוך מאמר של פרופ' תמר אלאור המופיע באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח, ומתוך הספר "קוראות מבראשית", בעריכת רותי רבצקי.

קרא עוד
בדו"ח הקריאה, כמובן, לא הופיעו הפניות, מראי מקום או רמז כלשהוא לעובדה שלא מדובר בניסוחים פרי עיטו של הסטודנט. הוא אינו יחיד בכך; השנה הוגשו עוד כמה דוחות דומים, רובם לא הסתמכו על מאמר מסויים, אלא על סיכומי מאמרים מהאינטרנט, כאשר חלקם כללו אפילו את הבדיחות והערות של המסכמים עצמם. מעבר לפגיעה האתית והמוסרית שטמונה בתופעת ההעתקות, גורמת התופעה בעיקר לפגיעה בבסיס הלימודים עצמם- להעדר חשיבה ביקורתית עצמאית. דעתם של הסטודנטים על החומר שהם קראו (או שלא קראו) נעדרה מרוב הדוחות שהוגשו בקורס.

רוב הסטודנטים שהגישו את הדוחות, ונשאלו לפשר העניין, לא הבינו את הבעייתיות, או לפחות כך טענו. לגיטימי היה בעיניהם להעתיק חומרים מהאינטרנט ולהגישם כחומר מקורי, כאילו נכתב על ידם. הם לא ראו בכך בעיה אתית או מוסרית, ובכל מקרה, קיוו לא להיתפס. בקורס המדובר החלטנו, צוות המתרגלים, להסתפק בשיחת הבהרה ובאזהרה, במקום להעביר את העניין לועדת המשמעת. זאת, מתוך הבנה שהקורס הנו אחד מהמפגשים הראשונים של הסטודנטים עם האוניברסיטה, ומתוך אבחנה שאף אחד לא הסביר להם את מה שנראה מובן מאליו – אסור להעתיק באוניברסיטה.

תופעת העתקת עבודות מהאינטרנט רווחת באקדמיה כבר כמה שנים. במרחב האינטרנטי מתקיימים עשרות אתרים שמוכרים, תמורת מאות שקלים, עבודות סמינריוניות ואחרות, לסטודנטים, ולעתים גם לחברי כנסת. מרצים רבים מספרים שהם מתחילים כל בדיקת עבודה בהרצת מספר משפטי מפתח בגוגל. פרופ' רן חרמש, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, אף סיפר, במסגרת חלופת מיילים ברשת- Social Science- IL, שהוא קונה עבודות כדי להוכיח את העבירה שביצעו אותם סטודנטים ולהעבירם לטיפול ועדת המשמעת האוניברסיטאית. ד"ר גולן פדידה וד"ר מירי גלעזר טענו באותה התכתבות שהבעיה אינה רק מוסרם הירוד של הסטודנטים, אלא נעוצה גם באופן התנהלות המרצים. לטענתם, רק מעקב רציף אחר עבודות הסמינריון של הסטודנטים, כבר מהשיעור הראשון, יכול לצמצם את היקף התופעה. השניים הציגו תוכנית מפורטת לאופן המעקב הזה, אך לטענת ד"ר פדידה, לרוב המרצים אין זמן לבצע עבודה כזו, מה שכאמור מקל על הסטודנטים בהעתקות. ד"ר יופי תירוש, מרצה למשפטים מאוניברסיטת תל אביב, מספרת, בהמשך הדיון, על אתרים ואנשים שמתמחים בכתיבת עבודות בהזמנה - כך שגם מעקב צמוד אולי כבר לא יכול לפתור את הבעיה..היא פיתחה מערכי שיעור לכתיבת עבודות אשר בנוסף ללווי צמוד, יכולים, לדעתה לצמצם את התופעה.

ברור לי שהאקדמיה לא יכולה ולא צריכה להתעלם מהאפשרויות והבעיות שטמונות בשימוש באינטרנט. האינטרנט מאפשרת נגישות לידע רב. ישנם דברים רבים שניתן ללמוד ממנה, אך יש לעשות זאת בזהירות ובצורה מוקפדת. גם כשאני למדתי לתואר הראשון, נעזרתי במאמרה של אלאור אחרי שקראתי לראשונה את מאמרה של אורטנר על סמלי מפתח וניסתי להבין מה היא והמתרגלים רוצים מחיי. גם אני (כמו רבים אחרים), השתמשתי בסיכומים משנים עברו הנפוצים באינטרנט, יחד עם זאת ניסתי להקפיד שלא יהפכו לבסיס של לימודי, אלא להותירם בגדר מידע משלים.

אחת הבעיות המרכזיות בשימוש באינטרנט היא בעיית "הגניבה הספרותית" )פלגיאט), כלומר העתקה או שימוש במשפטים ורעיונות של אחרים ללא אזכור המקור, והצגתם כאילו היו של הכותב עצמו. האוניברסיטה מתייחסת לעבירה כזו בחומרה, לפי סעיף 14, בתקנון האוניברסיטה, תתי סעיפים 4-7, "גניבה ספרותית", נחשבת הגשת עבודה, שכולה או חלקים ממנה הועתקו מעבודה אחרת, אם בעזרת קנייתה בכסף והן ממקורות אחרים. ועדות המשמעת של האוניברסיטה נוטות להחמיר בעונשים על עבירות אלו בנסיון ליצור הרתעה (להחלטות ועדת המשמעת).

בעיה נוספת בשימוש באינטרנט, היא שאלת אמינות המידע. האתר שבו באה לידי ביטוי סוגיה זו במלוא עוצמתה הוא "ויקפדיה", האנציקלופדיה החופשית ברשת, המהווה את המקור העיקרי להסתמכות ולהעתקות של סטודנטים. האתר, גם אם אינו התגלמות הרוע כפי שטוענים כמה, גם אינו מקור אמין לשימוש בעבודות אקדמיות, כפי שמבהיר גם ג'ימס ווילס, מייסד המיזם. הבעיה באתר נעוצה בעובדה שכל אחד יכול לערוך, לשנות או להמציא עובדות וערכים כרצונו. ישנם, אמנם, מספר עורכים (בירוקרטים בשפת הויקי), אך הם אינם יכולים לסורק את כל הערכים הקיימים במיזם. הערכים "ערפאת" או "הטבח בסברה ושתילה" לדוגמא, זכו לשינויים וסילופים שונים, בהתאם לעמדות הפוליטיות של כותבים מתחלפים. גם נושאים פחות שנויים במחלקת פוליטית, כמו הויכוח על מקום הולדתה של לאה גולדברג, זכו לשיכתובים ושינויים רבים, חלקם בגלל בורות וטעויות שמקורן תום לב, וחלקם מתוך כוונה של בעלי אינטרס, כפי שהתרחש ב"פרשת סיגנת'אלר". יתכן שהמידע בויקפדיה הוא מדוייק, אך יכול להיות שלא. ולכן, הוא מתאים לשמש, במקרה הטוב, מקור לידע כללי, נקודת פתיחה, ולא נקודת סיום, בחיפוש המידע.

האינטרנט, אם כך, הוא כלי רב עוצמה בלימודים ומקור מפתה להעתקות וגניבות ספרותיות. יתכן ובקורסים במחלקה, סגל ההוראה והמתרגלים משדרים מסרים סותרים: מצד אחד מדברים על אתיקה ומהצד השני, מעלימים עין. ניסינו, כפי שתיארתי בדוגמא בתחילת הקטע, אולי מתוך נאיוויות ואמונה באדם, לפנות אל הסטודנטים לא בעונשים אלא בהבנה שהדבר לא נכון מוסרית ופסול מבחינה אקדמאית. שמדובר בעלבון למורה, ולא פחות, לתלמיד. אני מקווה שלא טעינו.

 

 לירון שני הוא סטודנט לתואר שני באנתרופולוגיה. הוא כותב על ההתיישבות החדשה בחבל לכיש בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מיל(י)גרם של מדע

מאת: שי דרומי

אחד מהניסויים המוכרים ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה נערך על ידי סטנלי מילגרם, ועסק בציות לסמכות. הניסוי, שנערך בשנת 1961, בחן את מידת הכאב שיהיו מוכנים הנחקרים לגרום לאדם אחר, תוך ציות להוראותיו של עורך הניסוי. הדבר נעשה על ידי הצבת נבדק בחדר סגור, ובו אינטרקום שדרכו היה עליו להקריא שאלות לאדם הנמצא בחדר אחר. בכל מקרה שבו לא הצליח הנשאל להשיב נכון, היה על הנבדק ללחוץ על כפתור שגרם ל"הענשת" הנשאל, על ידי מתן "מכת חשמל". כל תשובה לא נכונה הגבירה את "עוצמתה" של "מכת החשמל" אשר ניתנה כתגובה. עם התקדמות הניסוי, יכלו הנבדקים לשמוע את צעקות הכאב של הנשאלים, שהלכו והתגברו עם כל מכת חשמל, עד אשר אלו הפסיקו להגיב לשאלות ששאלו אותם הנבדקים. הנבדקים קיבלו הוראת ספציפיות מעורכי הניסוי להמשיך בניסוי – לשאול ולחשמל – גם לאחר שהנשאלים הפסיקו לענות.

קרא עוד

למרות שמכות חשמל אמיתיות לא היו שם, והצעקות היו מפוברקות, הנבדקים לא ידעו זאת. הם האמינו שהם אכן מחשמלים אדם אחר וגורמים לו כאב רב ונזק גופני. אולם רובם, גם אלו שהביעו חששות והסתייגויות, המשיכו בניסוי משום שצוו לעשות זאת על ידי עורכי הניסוי. כ-65% מהנבדקים המשיכו בניסוי גם לאחר שצעקות הכאב נדמו, תוך כדי העלאת עוצמתן של מכות החשמל על כל שאלה שלא נענתה נכון (או שלא נענתה כלל), עד לעוצמה הגבוהה ביותר. המסקנה המטרידה שביקש מילגרם להוציא מן הממצאים הללו היא שהאזרח מן השורה, בהינתן מקור סמכות משמעותי, יעדיף לרוב לציית למקור הסמכות החיצוני ולא למצפונו.

למרות הדיון הער בעקבות הניסוי על הבעיות האתיות הכרוכות בו, ממשיכות גרסאות שונות שלו להיערך גם בשנים האחרונות. ועדת האתיקה באוניברסיטת סנטה קלרה הגבילה את העוצמה המיוחסת למכות החשמל, אך הניסוי עצמו שוחזר באוניברסיטה בשנת 2008. היבטים נוספים של ממצאי הניסוי המקורי נבחנו מחדש גם באוניברסיטת אוהיו, תוך שימוש בעוצמות חשמל נמוכות יותר מאלו של הניסוי המקורי (שבו הגיעו מכות החשמל לרמה המסוכנת של450 וולט). הנבדקים, שככל הנראה לא שמעו על הניסוי המקורי, הסתפקו ברמות שנעו סביב 150 וולט, וחישמלו בעוצמה הדומה להכנסת האצבע לשקע החשמל הביתי.

חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם", אשר הצעתו נידונה בימים אלו בכנסת, מתייחס בין השאר לחשיבותה של "הסכמה מודעת". לפיכך, חוקר מחויב למסור למשתתף מידע על הניסוי בשפה פשוטה אשר תהיה מובנת לו היטב. המידע שיימסר יכלול פרטים אודות מטרת הניסוי, תיאור הליכיו ותיאור הסיכונים אשר עלולים להיות כרוכים בו. למרות שהחוק טרם אושר, עקרון ההסכמה המודעת אינו חדש עבור הקהילה המדעית. הצהרת הלסינקי ועקרונות נירנברג, שניהם עוסקים בעריכת ניסויים בבני אדם, מתייחסים ספציפית לנושא ההסכמה המודעת. יעיד על כך כל מי שהשתתף בשנים האחרונות בניסוי אצל השכנים, המחלקה לפסיכולוגיה, וחתם על טופס הסכמה אשר בו פרטים על אודות הניסוי.

ניסויים המתבססים על עקרון הניסוי של מילגרם הם ניסויים הנערכים במסגרת של הסכמה לא מודעת. ולא בכדי, שהרי אילו היו הנבדקים מודעים להיותה של הסיטואציה מבוימת, היה הניסוי נכשל. עולה כאן השאלה האם ניסוי הוא הדרך הנכונה לבחון עד כמה אנו צייתנים? האם אין דרכים אחרות לבדוק עד כמה נהיה מוכנים להכאיב אם נצטווה על ידי מקור סמכות לעשות זאת, גם כאשר המעשה נוגד את מצפוננו? יתכן שועדות האתיקה אשר אישרו את שחזורו של הניסוי, עם מגבלות שונות בנוגע לעוצמתן של מכות החשמל, לא לקחו בחשבון שאלות אלו.

המציאות החברתית מספקת לנו שדות רבים שבהם ניתן לחקור גרימת כאב, הן נפשי והן פיסי, וצייתנות. כלא אבו גרייב שבעירק, שהתפרסם לאחר גילויים על אודות התעללות ברוטאלית באסיריו על ידי חיילים אמריקאיים, הוא דוגמא טובה לכך. בעוד שהמעבדה היא ללא ספק הזירה הטובה ביותר לבידוד התופעה הנחקרת, הרי שהמחקר בשדה מאפשר לחוקר להבין את מכלול הגורמים הכרוכים בה. לכן, מחקר דמוי ניסויי, כזה הנערך באמצעות ראיונות, תצפיות, שאלונים או ניתוח ארטיפקטים, אך פוסח על המניפולציה שבניסוי, הוא חלופה שתוכל לשפוך אור סוציולוגי ואנתרופולוגי על הנושא ובכל זאת להימנע מהונאת הנחקרים.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מחלקת פנטזיות, שלום

מאת: מעיין אנגל

'סוציולוגיה של הפחד', 'היבטים שונים בייעוץ ארגוני', 'אנתרופולוגיה ויזואלית'  ו-'סטטיסטיקה מתקדמת' הם רק כמה מהקורסים שסטודנטים היו שמחים לו היו נוספים להיצע במחלקה.

קרא עוד

בגיליון הקודם של "פקפוק" יצאנו בקריאה לסטודנטים לתואר שני להעלות רעיונות לקורסים שחסרים בתוכנית הלימודים. מטרת הקריאה הייתה לנסות ולהשפיע על תוכנית הלימודים המתגבשת בימים אלה. הפנייה נעשתה על דעת המערכת ללא התחייבות מצד המחלקה, שמצידה רואה את הפרויקט באור חיובי. ההצעות הועברו אל ראש החוג.

עד כה התקבלו במערכת 21 הצעות, רובן הן לקורסים במגמות הארגון והאנתרופולוגיה. מסקנה ראשונה העולה מעיון בהצעות היא כי הסטודנטים מחפשים בלימודיהם יותר 'פרקטיקה'. הכוונה אינה לקורסים שיסייעו למסיימי M.A בעולם העבודה, אלא בעיקר לקורסים שיתרמו לאלו המעוניינים בשיפור הכישורים האקדמיים ובהתפתחות בכיוון של קריירה אקדמית.

 כך, הוגשה למשל בקשה לקורס שילמד כתיבה אקדמית באנגלית. בבקשה מצוין כי "גולת הכותרת של המשחק האקדמי היא פרסום (עדיף באנגלית). על מנת שנוכל... להשתתף במשחק... צריך להיות קורס כתיבה שמלמד איך לכתוב באנגלית...".  באותה פניה הוספה גם בקשה נוספת, לקורס בנושא כתיבת מאמרים. שתי הצעות אחרות, הדגישו את הצורך בידע בניתוחים סטטיסטיים מתקדמים במחקר הסוציולוגי, כגון מודלים היררכיים, מודלים של משוואות מבניות וסילום רב ממדי. פניות אלו כללו גם רעיונות למרצים מתאימים.

שתי פניות כללו בקשות לקורסים שיפתחו צוהר רחב יותר לעולם האקדמי, עבור תלמידים המעוניינים להתקדם בו. בקשה אחת הייתה לקורס שיסקור את הזירה האקדמית הגלובלית במובנים הפורמאליים, כמו, למשל, הצגת כתבי העת והקרנות החשובים. הבקשה האחרת הייתה לעיסוק בעולם האקדמי דרך הרצאות אורח בנושאים כמו קידום מקצועי, הערכה ויחסים בין סטודנטים ומרצים. כמו כן, הובע בה הרצון להבין את הפוליטיקה שמאחורי האקדמיה.

תלמיד מגמת הארגון פנה בבקשה להעמיק את הידע בשיטות המחקר, הן מבחינה כמותנית, כמו ניתוח רשתות ומחקרי מעבדה של מודלים, והן מבחינה איכותנית. בקשה נוספת בתחום מגמת הארגון הייתה לקורס בו יתארחו מרצים אורחים מתחומים שונים של הייעוץ הארגוני ויציגו כיצד באים לידי ביטוי בעבודתם תיאוריות ומודלים תיאורטיים. רעיון נוסף לקורס במגמת הארגון הוא לקורס שיעסוק בהשפעות של התרבות הלאומית על הארגון והבדלים בין תרבותיים בין ארגונים בהקשר זה. רעיון נוסף, בהשראת הדוקטורט של ורדה וסרמן (דוקטורנטית ומרצה בקורס "התנהגות ארגונית ומנהל משאבי אנוש") הוא לקורס שיעסוק ביופי ובאסתטיקה ככלי להפעלת כוח בארגונים.

בין הבקשות הנוגעות למגמת האנתרופולוגיה, נכללה בקשה לסדנת אנתרופולוגיה יישומית,  "שתיתן מענה לתלמידים המעוניינים ליישם את הידע האנתרופולוגי שלהם ולאו דווקא במסגרת האקדמיה". לשם כך, יילמדו בסדנה הרלבנטיות של שיטת המחקר האנתרופולוגית לארגונים שונים, כמו עמותות חברתיות ומשרדי ממשלה, תוך שיתוף פעולה עם אותם ארגונים. בקשה נוספת במסגרת מגמה זו הייתה לקורס שיבחן את השימוש באמצעים טכניים, כמו צילום (סטילס ווידיאו) והקלטה, ככלי מחקר: "הרעיון הוא לאתגר את הטקסט כמובן מאליו של תוצר המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי וניסיון לחשוב על דרכים אחרות להעברת המסר ומסקנות המחקר...". הקורס יידון בשאלות כמו השוני בין השימוש של האנתרופולוג בהם לשימוש של העיתונאי או הבמאי, למשל. הלימוד בקורס יהיה באמצעות קריאה בטקסטים הדנים בקשיי הדיסציפלינה ודרך ניתוח עבודות בתחום ומחוצה לו שיסייעו בלמידת השפה הויזואלית ואופני השימוש בה.

לצד כל אלו, עלתה בקרב הסטודנטים הפונים גם דרישה להרחבת מגוון הקורסים, גם ללא היותם 'נחוצים'. מספר בקשות עוסקות בהשבת קורסים שהיו במחלקה והופסקו ובקורסים שירחיבו ויעמיקו קורסי תשתית מהתואר הראשון או השני. לדוגמא, עלתה בקשה לקורס שיעסוק בסוציולוגיה של הכלכלה ויכלול לימוד ביקורתי של מושגי יסוד ומודלים בתחום. עוד ברוח התקופה, ביקש אחד הפונים קורס שיעסוק בעולם העבודה, במרכזיותו בחברה המערבית ובישראל וכן במשמעותו בחיי הפרט. עוד בתחום זה, עלתה בקשה לקורס שיעסוק בתרבות הצרכנית בישראל, תוך התייחסות להבדלים בין מעמדיים. בקשה מתחום אחר התרכזה בקורס בסוציולוגיה של הפחד, תוך בחינה היסטורית וחברתית של הפחד האנושי וחקר קבוצות שבוחרות להתעמת עם הפחד באופן תדיר יותר, דוגמת חובבי פעילויות אקסטרים.

הוגשה פניה להעמיק את התכנים הנלמדים בקורס 'חברה בישראל' (חלק מלימודי החובה בתואר הראשון במחלקה), כמו המערכת הפוליטית, השסעים בחברה והסכסוך היהודי-ערבי וניתוחם תוך שימוש במסגרות תיאורטיות כוללות. שתי הצעות הועלו להעשרת הקורס 'קבוצת קריאה בחשיבה אנתרופולוגית'- הראשונה נגעה להעלתם של נושאים 'חמים' יותר מהאנתרופולוגיה בעולם והשנייה קוראת להעמיק בחשיבה שמאחורי אנתרופולוגיה של מדעים אחרים (כמו מגדר, חינוך, רפואה וכדומה) תוך 'טעימות' מהתחומים השונים. בנוסף, הועלה הרצון לקורסי סיור נוספים, בדומה לקורס "לקחים בפראג: הגולם, קפקא ושבר הנאורות בהגות הגרמנית" . הצעה ליעד קרוב לסיורים כבר יש- ירושלים.  

קורס שעוסק באנתרופולוגיה של המתנה, שהעביר פרופ' זלי גורביץ בעבר, נקרא לשוב לתוכנית הקורסים, בו יידונו החליפין בתחומים כמו חיי היום – יום, התרבות, הספרות והכלכלה. כמו כן, הועלתה בקשה להחזיר את 'המהפכה התרבותית של הנפש: מודרניות זהות ופסיכולוגיה' שהעבירה פרופ' אווה אילוז. סטודנט מרוצה מהקורס 'הטיות בעיבוד מידע בחיי הארגון' טוען כי השיעור מספק ידע חשוב לתלמידי מגמת הארגון על תיאוריות עיבוד מידע המסבירות התנהגות מנהלים, עובדים ומשקיעים ויש להחזירו.         

אלו ההצעות שהתקבלו. תגובות ורעיונות נוספים יתקבלו בברכה ויועברו למחלקה. המחלקה עצמה קיבלה את הרשימה ועוברת עליה ברגעים אלו ממש.

מעיין אנגל הינה סטודנטית לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה.

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

מאמרכת 8

מאת: מערכת פקפוק

פתיחת הסמסטר השני הוא זמן מצוין לרענן, לפתח ולחדש. מערכת פקפוק מעוניינת להרחיב את שורותיה ולצרף כוחות חדשים לפקפוק. סטודנטים לתואר ראשון, שני או שלישי וכן חברי סגל ומורים מן החוץ, המעוניינים לקחת חלק פעיל בעשיית פקפוק ומוכנים להקדיש מזמנם, כישרונם ויכולותיהם, מוזמנים ליצור קשר עם במייל   :pickpook@gmail.com

קרא עוד
הגליון הבא של פקפוק – גליון 9, יהיה מוקדש כולו לנושא האתיקה. הגליון יעסוק באתיקה באקדמיה על מופעיה השונים. אתיקה במחקר, אתיקה בלימודים, אתיקה ביחסים וכו'. המעוניינים לכתוב או להשתתף בגליון מוזמנים לפנות למערכת פקפוק  pickpook@gmail.com, או לשי דרומי shaidromi@gmail.com

 

קריאה מהנה וסמסטר מוצלח,

העורכים.

 

קראו פחות

אברהם זלוצ'ובר (זלוץ') 1924-1994 || האיש שבקיר

מאת: ד"ר מיכל פרנקל

יליד אוסטריה 1924, שעלה, על פי תיאורו, לארה"ב ב-1938, וירד לישראל ב-1946, אברהם זלצ'ובר היה כנראה הפרוע והנון-קונפורמיסט ביותר מבין האנשים שבקיר.

קרא עוד

את הקריירה האקדמית שלו התחיל זלוץ' בלימודי סוציולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית. כבר במהלך לימודי המוסמך במחלקה הוא החל לעבוד בה כאסיסטנט. ב-1960 סיים בה את לימודי המוסמך וב-1969 את לימודי הדוקטורט בהדרכתו של יוסף בן-דוד. פרופסור אליהוא כץ, שפרסם עם זלוץ' את אחד ממאמריו הראשונים – Ethnic Continuity in an Israeli Town -- עוד בהיותו סטודנט, תאר אותו בתשובה לשאלתי, כאסיסטנט מסור שפיתח וניהל את מחקרו של בן-דוד, שהשווה בין בני נוער ממוצא תימני משעריים לבין בני גילם ברחובות. עבודה זו, עליה התבסס בין השאר בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו, הייתה מן הראשונות לקשור בין אתניות ומעמד בהקשר הישראלי. תוך התבססות על תיאוריה מרקסיסטית בעיקרה, בחן זלוץ' בעבודה זו את דפוסי המוביליות החברתית ואת דימוי הריבוד באוכלוסיות עירוניות בישראל. הוא ניתח, בין השאר, את הקשר בין תודעה מעמדית ודפוסי הצבעה, ולטענתו של שמשון ביכלר (Bichler, 1994) היה הראשון לנבא בעבודה אקדמית את דעיכתה העתידית של תנועת העבודה.

בשנת 1969, מיד עם קבלת תואר הדוקטור, קיבל זלוץ' משרה במחלקה (היו זמנים...) וב-1972, כשבאמתחתו כארבעה מאמרים ופרק בספר, קיבל קביעות ודרגת מרצה בכיר במחלקה.

הניתוח מעמדי הרדיקלי שאימץ כבר בעבודת הדוקטורט שלו, עמד, כמובן, בניגוד מוחלט להגמוניה הפונקציונליסטית ששלטה במחלקה בשנות הקריירה הראשונות שלו. למרות הנטייה הגוברת, בעיקר בהשפעת הסוציולוגיה האמריקאית, לדון בריבוד חברתי במונחי מוביליות עיסוקית (Occupational Mobility) (הגדרת מיקומו הריבודי של אדם על פי הסטטוס הסוציו אקונומי המיוחס לעיסוק שלו), התעקש זלוצ'ובר להמשיך בניתוח המבוסס על מעמד, ופרסם בהקשר זה את אחד ממאמריו הבולטים, שעוסק כולו בביקורת טשטוש האבחנה בין מעמד ועיסוק.

בנוסף לעמדותיו הסוציולוגיות הרדיקליות, היה זלוץ' גם פעיל פוליטי בתנועת "מצפן", שהגדירה את עצמה כ"ארגון הסוציאליסטי בישראל". במסגרת פעילות זו פרסם למשל בעיתון התנועה (יחד עם משה מחובר) מכתב מחאה חריף על מעצרו של הסטודנט מוחמד יוסוף צדיק במעצר מנהלי (כמה אקטואלי).  

 לאורך הקריירה האקדמית ארוכת השנים שלו, פרסם זלוץ' רק כחמישה או שישה מאמרים ושני ספרים. פרופסור מיכאל שלו רואה בהחלטתו של זלוץ' להמשיך לחקור אך לחדול כמעט כליל מלפרסם, סוג של התנגדות מתוך המערכת.

מלבד העיסוק בדפוסי מוביליות מעמדית, בו התמקדו מאמריו הראשונים עם אליהוא כץ, מיקד זלוצ'ובר את מירב התעניינותו האקדמית בהיסטוריה של ההשכלה הגבוהה ושל המהפכות המדעיות. מאמרו החשוב ביותר, ביחד עם מורהו, בן-דוד, היה ניתוח סוציו היסטורי רחב יריעה ומעמיק של התפתחות המוסד האוניברסיטאי בחברות מודרניות (Ben-David and Zloczower, 1962). במאמר זה שילבו בן דוד וזלוצ'ובר תובנות דירקהימיניות וובריאניות לניתוח התפתחותן של אוניברסיטאות בגרמניה, אנגליה, צרפת, ארה"ב ורוסיה. בצורה שהקדימה את זמנה, בוחן המאמר בו זמנית הן את המעבר של רעיונות מעבר לגבולות לאומיים, והן את משוקעותן של מערכות אקדמיות במאבקים לאומיים ספציפיים ובמערכי סטאטוס מקומיים (Levinson, Cookson, & Sadovnik, 2002).

ספרו החשוב ביותר, "הזדמנויות קריירה והעלייה בתגליות המדעיות בגרמניה של המאה ה-19", הרחיב את עיסוקו זה. עם זאת, נדמה כי דווקא מאמר אחר, שפרסם בספר על האוניברסיטה והרווחה החברתית שיקף יותר מכל את מושא תשוקתו בחקר  האקדמיה. "מגבלותיה של האוניברסיטה ביצירתה של חברה סוציאליסטית," היא הכותרת שבחר למאמר (Zloczower, 1969). בהקשר זה מיכאל שלו זוכר שכאשר עברו חברי סגל האוניברסיטה לשימוש במחשבים אישיים, התעקש זלוץ' להמשיך ולנהל את מאגר הנתונים שלו על גבי מחשבי ה"מיין פריים," כמחאה על תהליכי האינדיבידואליזציה של העבודה האקדמית המתגלמים במחשב האישי.

בשנות ה-70 הרבה זלוצ'ובר להרצות באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בגרמניה ובארה"ב. עמיתיו זוכרים אותו בעיקר בזכות עמדותיו הרדיקליות, עקשנותו ובחירתו בעמדה אופוזיציונית תמידית, אולי רק לשם ההנאה שבדבר. כמו כן, הם זוכרים את חוש ההומור שלו, ונמרצותו, שתוארה כגובלת בהיפראקטיביות. אולי אנחנו זקוקים גם כיום לניתוח נוסח זלוצ'ובר שיציע הסבר מלומד ומעמיק לאופן בו השתנתה המערכת האוניברסיטאית, כך שאינה יכולה עוד להכיל אנשים כמותו. 

 

Bichler, S. 1994. Political power shifts in Israel, 1977 and 1992: Unsuccessful electoral economics or long range realignment?, Science & Society, Vol. 58: 415.

Ben-David, J., and Zloczower, A. “Universities and Academic Systems in Modern Societies,” European Journal of Sociology 3(1), 1962. 45–84.

Levinson, D. L., Cookson, P. W., & Sadovnik, A. R. 2002. Education and sociology : an encyclopedia. New York: RoutledgeFalmer.

Zloczower, A. 1969. Limitation of the university in creating a socialist sopciety, the university and social welfare: 83-86. Jerusalem: Magnes.

 

בנוסף פרסם זלוצ'ובר שני מאמרים בעברית בכתב העת מגמות:

(1967) "הצלחה בלימודים וקריירה מקצועית של בוגרי רפואה בישראל" (עם משה פריבס). מגמות, אוגוסט,  עמ' 231-249.

(1957) "המשכיות אתנית באוכלוסיות עירוניות" (עם אליהו כץ) מגמות 9: 187-200.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד.

 

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לשחות ללא מים : כשהשדה מתפרק, פעמיים || טור מיקרו-סקופ

מאת: רחל ורצברג

ישנה מוסכמה אנתרופולוגית לפיה עבודת שדה אפשר, ואולי אפילו רצוי, לבצע כמו כניסה לבריכת שחיה: לקפוץ פנימה ולהתחיל לשחות. שאלות כמו 'האם אני עלול לטבוע',  'באיזה סגנון לשחות', 'מה טיב המים', או 'מי האנשים שישחו לצידי' מתבררות בדרך כלל רק תוך כדי התקדמות.

במהלך עבודת השדה שלי, אשר מוקדשת לתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית, התרחש הבלתי יאומן: בריכת השחייה שלי התרוקנה, לא פעם אחת, אלא פעמיים! בשתי הפעמים זה קרה באופן בלתי צפוי והותיר אותי עומדת בברכה ריקה, או מול שוקת שבורה (...), רועדת מקור ותוהה: אז מה עכשיו?

קרא עוד

ההתרוקנות הראשונה התרחשה קצת יותר מחצי שנה לאחר שהתחלתי את עבודת השדה שלי על קהילת 'המקום' - קבוצת אנשים אשר התכנסה סביב הר' אוהד אזרחי במטרה ללמוד ולחדש את היהדות ברוח העידן החדש, ואשר התגוררה במצוקי דרגות שבצפון מדבר יהודה. התכנון שלי היה להשתמש בקהילה כ"מקרה בוחן" (case study) לבחינת השילוב בין יהדות לעידן החדש, שמתקיים בתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית. בפנטזיה האנתרופולוגית שלי, ראיתי את עצמי מתגוררת עם חברי הקהילה, הופכת לאוזן קשבת עבור חבריה ומשתתפת בטקסים הייחודים שלה. בפועל, בחצי השנה הראשונה של עבודת השדה רק השתתפתי בסדנאות סופי שבוע של הקהילה מתוך מטרה להעמיק את היכרותי איתם לפני שאני "נופלת" עליהם ומבקשת מהם לגור איתם. והנה, רגע לפני שאני אוזרת עוז ומבררת האם ייאותו לקבל אותי אליהם, נופל הפור.

במהלך נסיעה אקראית ברכב, מתברר לי, באמצעות אחד האינפורמנטים, כי הקהילה במצב חברתי רעוע. חוסר הסכמה לגבי הדרך המשותפת הביא את הקהילה לסף פירוק ולמעשה חרץ את הדין לגבי עבודת השדה שלי. שלושה חודשים מאוחר יותר מתקבלת ההחלטה והקהילה מתפרקת. איש איש הולך לדרכו.

אבל מה היא דרכי?? את הצעת מחקר כבר ניסחתי, בנושא התאהבתי, לאנשים נקשרתי. אז מה? להחליף שדה? להתחיל מחדש? היה מי מהמחלקה שניסה להניע אותי להתעקש ולהמשיך בתצפיות על הקהילה. במסדרון המחלקה הוא נזף בי "את פה? מה את עושה פה? תעלי לאוטובוס ותסעי לשם!" היה מי שאמר, בניסיון לעודד: "תדעי לך  שרגעי משבר הם הרגעים הכי מעניינים לאנתרופולוג". אחרים ניסו לסייע לי לחשוב על שדה אחר.

זמן מה לאחר מכן "נופל לי האסימון". הפיתרון טמון בהרחבת עבודת השדה לקהילה נוספת- קהילת 'בית חדש'. מדובר אומנם בקהילה קצת פחות אקזוטית מקהילת 'המקום' ובנוסף  הקהילה מונהגת  על ידי רב שהסתייגתי מאישיותו, אולם כיון שהקהילה הזו פועלת באותו שדה חברתי-תרבותי של קהילת 'המקום', הרי שמבחינת המחקר זהו הפיתרון הראוי.

וכך, גנזתי את פנטזיית עבודת השדה המדברית שלי והפלגתי ליפו, פעם-פעמיים בשבוע לצפות בקהילת 'בית חדש'. והאמת, שהפעם, כיון שהייתה זו קבוצה שנפגשה מספר פעמים בשבוע ולא גרה ביחד, היו הכניסה לשדה והמפגש עם חברי הקהילה פשוטים יותר. הפעם הייתה גם הקהילה מעוניינת בנוכחותי, או לפחות הרב. מדי פעם הוא היה מחבק אותי (הוא היה מחבק את כולם. בכלל, כולם התחבקו עם כולם שם) ולואט באוזניי במבטא אנגלו-סקסי כבד: "את תכתבי עלינו דברים טובים, נכון?". ורציתי, באמת כל כך רציתי. רציתי גם להספיק לצלם תמונות באחת הסדנאות. תכננתי קשת שלמה של ראיונות של חברים – מרב הקהילה ועד המשתתף האקראי והחד פעמי. רציתי גם להשתתף לפחות פעם אחת עם הקהילה במרחב היהודי שחבריה תכננו להפעיל באחד מהפסטיבלים הרוחניים, אבל כמו שאומרים ביידיש: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" (בעברית: כשהאדם חושב (מתכנן), אלוהים צוחק) וגורלה של עבודת השדה שלי המשיך להתהפך.

 כאחד עשר חודשים לאחר תחילת עבודת השדה קיבלתי שיחת טלפון מהקהילה: "יש פגישת חירום של הקהילה. בואי". שינסתי מותניים, מיהרתי לעיר הגדולה ושם גיליתי כי... אופס. הבריכה שלי שוב עומדת להתרוקן. הועד המנהל של הקהילה ושורה של חברות קהילה ועובדות דיווחו כי הרב גפני, המנהיג הנערץ, ניצל מינית מספר תלמידות ועובדות ולכן פוטר מכל תפקיד. כמי שהכירה את הקהילה ואת הדינאמיקה שנוצרה סביב הרב הכריזמטי, היה לי ברור שהקהילה לא תחזיק מעמד בלעדיו.  לאורך כל אותה פגישה דרמטית, שמעתי קול באוזני שאומר "לא! לא יכול להיות ששוב זה קורה לי?!". זה אכן קרה. אותה פגישה הייתה תחילת סופה של הקהילה השנייה, שהתפרקה במהלך עבודת השדה שלי. הנה שוב התרוקנה לה הבריכה, ונותרתי מפרפרת באוויר, מנסה פעם נוספת לשחות בלי מים.

ומה אח"כ? לאחר התפוגגות הפאניקה התחלתי לחשוב. מה הספקתי ומה חסר לי. מה ניתן לעשות עדיין- (למשל -לראיין אנשים) ומה כנראה כבר לא אוכל יותר לעשות (למשל, תצפיות, או לצלם טקסים). התחלתי להתעודד כשהבנתי שבכל זאת הספקתי לצבור מספיק חומרים משתי הקהילות. הגעתי גם למסקנה שאולי צדק אותו האדם שאמר שמשבר בקהילה זו ההזדמנות הגדולה של כל אנתרופולוג. המשבר אכן חשף צדדים ומימדים של התופעה שלא ראיתי לפני כן.

כך למשל הבנתי כי קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית היו תופעה שולית יחסית בתוך תת-התרבות של העידן החדש ובתוך זירת ההתחדשות היהודית, אולם השפעתן מהדהדת הלאה עד היום. הבנתי את מרכזיותו של מנהיג-גורו בקהילות רוחניות עידן- חדשיות ואת המשמעות של העדרותו (הפיזית והנפשית). בסופו של דבר גם הבנתי והשלמתי עם העובדה שכנראה הדוקטורט שלי לא יכתב על קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית, אלא על הנסיבות להקמתן והתפרקותן של קהילות יהודיות רוחניות.

ומה המסקנה שלי מכל הרפתקאותיי בשדה? אולי שפחות חשוב לבדוק אם יש מים בברכה לפני שקופצים אליה, וחשוב יותר לדעת לשחות גם ללא מים.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

המדריך לטרמפיסט באקדמיה: צעדים בהרשמה ללימודים בחו"ל

מאת: שי דרומי

ההחלטה להירשם ללימודי דוקטורט בחו"ל היא בעלת השפעה על מספר שנים לא מבוטל מחיינו. בהחלטה כרוכים שיקולים רבים ותהליך ההרשמה עצמו מורט עצבים. יחד עם זאת, חשוב לדעת שלא חייבים להיות מצטייני רקטור על מנת ללמוד בחו"ל, וגם שלא חייבים להיות בעלי הצעת מחקר מוכנה מראש בעת הגשת המועמדות. לא, גם אין צורך בתיזה מוכנה. ניסיון במחקר או בהוראה יסייעו, כמו גם תחום עניין כללי וכיווני מחקר אפשריים, אשר להערכתכם ולהערכת מרציכם ייחשבו כעכשוויים ומעניינים. מעל הכול, צריך בעיקר אורך רוח ורצון טוב

אופס! נסו לרענן את הדף :)

מיין קאונטר קאמפף: מחשבות סיכום על הקורס "תרבות וחשיבה סוציולוגית"

מאת: פרופ' גד יאיר

הקורס שלנו, "תרבות וחשיבה סוציולוגית – הגרמנים", עסק בקריאה תרבותית של הקודים העמוקים המכוננים את ההגות הסוציולוגית הגרמנית. לכאורה עסקנו בסוציולוגיה – בקריאת טקסטים ממארקס ועד אולריך בק – אבל בעצם עברנו, במקביל לכך, ממרתין לותר דרך "הנפילה" ועד "חיים של אחרים", מד"ר פאוסטוס של 1580, דרך הפאוסט של גתה במאה ה-19, ועד לשחזור המקור ב"ד"ר פאוסטוס" של תומס מאן ב-1947, או ב"מפיסטו" של בנו (עוד ב-1936). עברנו דרך פרקים בקולנוע אכספרסיוניסטי, "מהגולם" של פול וגנר, דרך "מטרופוליס" של לאנג, ועד "נוספראטו" של הרצוג וה"מלאכים בשמי ברלין" של וונדרס. עברנו הרבה – בשירה, בספרות, בקולנוע, בכתבים תיאולוגיים ובספרים סוציולוגיים. אבל, אמר הקורס, הכל אותו דבר, בכולם אותו קוד.

קרא עוד
התרבות הגרמנית עוברת דרך שלל המופעים הללו, וכל יצירה שבחנו היא עוד חרוז בשיר הניבלונגי הגדול הזה, במעין חזרה נצחית על מוטיבים של פיצול בתודעה ובמצפון הגרמניים: בין תרבות לציווילזציה ופוליטיקה, בין הכפר לעיר; בין ניכור למימוש אותנטי, בין המערכת לעולם החיים; בין החיים לבין המוות, בין הפרולטרים לבין הבורגנות המנוכרת; בין יוון לבין רומי, בין גרמניה לארה"ב. ראינו איך הכל אינטר-טקסטואלי; כיצד כל היצירות הללו משוחחות בינן לבין עצמן; וראינו שמחבריהן – גם בלי לצטט זה את זה – נעולים באותם קודים, רואים אותם שטנים פנימיים, את אותם מלאכים שנופלים מגן-עדן; הם מעריצים את אותם אנשי מופת (ב"חיים של אחרים") ונבעתים מן המפיסטופלסים שמפילים את העם הטהור ("הנפילה"). והכל חוזר לד"ר פאוסטוס, הכל ל"גרמניה" של טקיטוס, הכל למלחמות הדת הגדולות באמצע האלף השני. האחרית הייתה גלומה בראשית, הגיהינום בגן-העדן, והסוציולוגיה היא בסך הכל תיאולוגיה בגלגול חדש, התגוששות אלילית בתוך גוף מחולן.

לאורך הדרך ראינו כי הדיבור הגרמני משורשר לאחור: אייכמן משוחח עם קאנט, קאנט עם לותר, ולותר, המחובר בישירות לאלוהיו, מוחה כנגד הציוויליזציה הנוצרית המנוכרת והמושחתת של הכנסייה, שהפילה את האנושות מגן-העדן וכפתה עליה את השטן עלי-אדמות. גם היידגר מנסה, כמו לותר, לשנות את הדיסק של המערב, את האפיסטמה, להחזירה לשורשיה ביוון, במקור, שם הגרמני שוכן באמת, שם השטן, הגולם, והיהודי אינם בעולם. כמותם חותרים לאחור בראשיתי הסוציולוגים הגרמנים: מרקס מוחה כנגד המודרניות הקפיטליסטית, מכס ובר כנגד הרציונליזציה ששוחטת אלילים, וזימל כנגד הכסף שהשחית את איכויות התרבות האותנטית. וה- die gedanken sind frie ("המחשבה חופשית") שב ומהדהד מהמאה ה-12 ועד הוורד הלבן שניסה לפרוח כנגד הנאציזם – אצל כולם קודשה המחשבה החופשית, במקור כנגד הכפייה הדתית ואחר כך כנגד עריצות המלוכה, אך זאת תוך התנהגות צייתנית. ראינו זאת היטב בטקסט הקאנטיאני שכונן (לכאורה) את הנאורות – "היה אמיץ לפעול על-פי שכלך, אך ציית". וקאנט חשב אך ציית, כמו רבים אחריו. ורבים מהגרמנים הללו חיפשו את השיבה לעדן, קרי את "הפתרון הסופי" – קאנט את "השלום הנצחי", מרקס את הסוף ל"שאלת היהודים", ואייכמן והיידריך לקחו את התשובה עד לפתרונה הסופי באמת. אולם היתה להם בראש, מתוקף התרבות, הנוסחה הזאת של "הפתרון הסופי", הגאולה הווברית שמפחיתה את חרדת-הקיום של כל מאמין [גרמני]. התרבות איפשרה להם לחשוב שיש פתרון סופי; שאפשר לתכנן סדר ומדע שפותרים את השיבה לעדן בפתרון אמת, או לחלופין רואים את הפיתרון הסופי במוות – בהתאבדות של ורתר הצעיר אצל גתה, או בכיליון של היהדות מהעולם אצל מרכס. אולם התרב ות הגרמנית איפשרה יותר ממחשבה על פתרון סופי: במטרופוליס ראינו שהיא איפשרה להם לשרוף בני אדם במשרפות; ובמקומות רבים אחרים ראינו שהם מבינים שהשטן והרוע הם לא הם – שהם הטלה עליהם מבחוץ. לפיכך, מצפונם החצוי – גם הוא תוצר תרבותי מובהק – מאפשר להם להגיד בקלות "זה לא הייתי אני", או "אני רק צייתתי כמו קאנט" (איייכמן), או "אני דווקא חיבבתי יהודים" (גרינג). התרבות הזאת כתבה את פאוסט, התרבות הזאת בנתה את אושוויץ. האנשים שבדרך היו "בסך הכל" תורני השמירה וההפעלה של התרבות, הוציאו אותה מהקוד העמוק לעולם הארצי.

היה לכם קשה עם הטענה הזאת, במיוחד בהתחלה. במיוחד כי אמרתי "הכל אותו דבר, הכל מאותו שורש, והקוד העמוק מכונן את השפע בצבע אחד, את השונות במונו-טונליות." בטהובן והיטלר, הלדרליין והיידגר. קצת ליהגתי על מרצים גרמנים שפגשתי לא מכבר בכנסים מדעיים, שמוחי זעק למולם "תגידו כבר משהו חדש", או על קולגות מגרמניה שקפדנותם בצורת המחקר היא כל כך טכנית, אינסטרומנטלית, עד שהם לא רואים למה בכלל לחקור. וחשבתם שזה מוגזם, ומייד קפצתם למולי: מה פתאום להכליל, להגיד "כל הגרמנים ובכל זמן". ומה פתאום להשמיע, בישראל מכל המקומות, טענה כזאת דטרמניסטית? כתבתם לי בישראליות החוששת מעצמה, כנגד ההכללה, כנגד החד-משמעי-שנגמר-במשרפות; כנגד להרגיז את הגויים. ימים לא קלים עברנו יחד. התכוננו לפני השיעור – אני ואתם – והתכתבנו אחריו. גרמתם לי לחשוב, מהראש ומהבטן. אז הנה חלק מהתשובות למה שטענתם כנגד.

אני מסכים עם הטוענים שכנגד: לא צריך לעשות רדוקציה פשוטה של הנאציזם לקוד העמוק. לא צריך להגיד שאייכמן=קאנט. אבל (אין לי קפיטל לטרס להדגיש כמה "אבל" האבל הזה) – אבל אייכמן אומר "אני קאנטיאני", כמו רבים מחבריו שנשפטו בנירנברג. הקוד הגרמני העמוק מאפשר זאת (אין לי קפיטל לטרס להדגיש כמה ה"מאפשר" מאפשר זאת). הוא מהדהד, מופיע כצל, מאיר פינות נסתרות, נותן ריח וצבע; הוא כמו עצם-הרנטגן המכוננת גם גוף. אני מחפש אחר מופעיו, אך לא רואה בו כידון-מכוון-תוצאות. אני לא מציע קריאה סיבתית, אם כן, כזאת שאומרת שדטרמיניזם היסטורי חִייֵב את 1933-1945. מה שאני אומר זה שהתקופה הזאת לא הייתה בכלל יוצאת-דופן – היא הייתה כמו הלפני, והאחרי שלה מהדהד אותה בדרכו – הקודים הם אותם קודים, ורק המופעים האמפיריים הם שונים. זה הכל. כדי להראות זאת אני מציע קריאה פרשנית, שמבוססת, עדיין, על קריאה אישית שלי. זה עובד בשבילי (אין לי קפיטל לטרס...), כי אני "רואה" בעיני רוחי את הקודים הגרמניים ואת מופעיהם גם כשאחרים רואים יישויות נפרדות, מוֺנָדוֹת בלתי-תלויות בעולם אוניברסלי. אני רואה את הצבעים ושומע את הקולות, בעיקר את הקולות, ומחפש היום הרבה מעבר לגדרותיה של הסוציולוגיה בכדי להמחיש את רוחב הגיזרה של פעולתם של הקודים בכינון "הגרמניות". ובינתיים, כל זמן שאני עוד בונה את המבנה שלי, איכפת לי רק מבנייתו. לפיכך, אם היו קטעים בלתי-משכנעים, לא נורא. אני עוד עובד על זה, ומבחינתי זאת עדיין פחות מחצי עבודה. בינתיים, אני מציע לכם משהו, מנסה ליצור גם עבורכם אפשרות לראות משהו דרך עיני הרוח התיאורטית הזאת, פותח חריץ הצצה – ומזמין אתכם. למעשה, מכלול העבודה גדול עלי – ואתם מוזמנים לעזור. אבל מי מכם שחשבו שהגזמתי, שהטוטליות והנחרצות של קריאת התרבות שלי היא גזענית ופאשיסטית, ובכן, העולם גדול ורחב, ואנשים הם בוגרים. לא קונים, לא כסף. אני בסך הכל משתדל להוסיף קול, רעיון, לבליל השיח בעולם. זאת תורנות השמירה שלי על מורשת הנאורות, וכשאני שומר אני עושה זאת בדרכי, גם בביקורת עצמית.

קחו בחשבון שהפרויקט המחקרי על קודים תרבותיים וחשיבה סוציולוגית – הספר על הגולם הגרמני שכבר יצא (מכלל שליטה), זה על בורדייה הצרפתי, וזה הבא אחריו, החוזר אל הספליט הגרמני – מתקדם אט אט. מה שאני עושה נמצא בכיוון שמעטים הילכו בו, כאמירה וכמתודה, וזה גם נוגד את רוח התקופה ורוח המקום. הפרויקט הזה הוא אנטי פוסט-מודרני. הוא רטרו, במובן מסוים. פעם המשיגו זאת כמחקר על "אישיות לאומית" או על "אופי לאומי", ומהר נבהלו מן ההשלכות הפוליטיות של זה ועזבו. עזבו מוקדם מדי, לדעתי, ואני קצת בחזרה לשם, מחליף "לאומי" ב"תרבותי", אבל מחזירו לאותו מקום: יש משהו עמוק בתרבויות, חוצה זמנים, שיוצר בהן המשכיות, הגיון פנימי: וולטֲנשֳאוּנג, אֶפִּיסטֶמָה, או סתם "תפיסת עולם". קרה שציינתם שיש בכיוון הזה, של קריאה תרבותית, משהו שאחדים יחשבו שהוא "סלחני" כלפי הגרמנים (זה משהו לא מודע שמכונן אותם, מסכני-עיוורון); ויש אפילו החושבים שיש בטיעון שלי משהו "נאצי" אפילו, גזעני כזה, שאומר שתרבות-היא-כמו-גזע, כמו גנים-שלא-ניתנים-להתרה, וטענה שכזאת מעוררת סלידה בישראלים זהירים, שאלוהים אדירים, הוא בסוף יצעיד אותם לאושוויץ, או חלילה, יסלח להם. ובאמת, להגיד על התרבות הגרמנית את מה שאני אומר, קרי שאפשר לזהות את כינון הספליט הגרמני במלחמה שבין הרומאים הציוויליים לגרמנים השבטיים לפני כמעט 2,000 שנה, זה מאוד לא פופולארי, תו סיי דה ליסט. או להגיד שראשית החיצוי בלב הגרמני היא בקריעה של מרתין לותר מהקתוליות – קריעה שלעולם לא הושלמה בגרמניה – זאת רדוקציה חזקה מאוד. להגיד שמה שהיום הוא מה שהיה פעם, שאין שינוי, אוף, זה מטורף. כמו שמישהי כתבה לי, "מתחשק לי לטלטל אותך ולצעוק – משוגעים תרדו מהגגות, אתה בכלל שומע מה אתה אומר?" אז כן, אני שומע – תקראו את "גרמניה" של טקיטוס, את "רומאים היינו עכשיו" של היינה (ב"גרמניה – אגדת חורף"), את "גרמניה" של הלדרליין, את היידגר ב"היות והזמן", ותראו איך הם נבעתים מהרומאים ומעריצים את האוטוכטוניה, הקשר, לאדמה ולהיסטוריה-שבטרם-היסטוריה; הם למעשה רואים עצמם ממשיכי היוונים-שלפני-נפילת האלים ועם מעט חיטוט בניטשה גם תבינו למה רק הם יכלו לכתוב על מות האלים, או להכריז על מות האלוהים, ואף תבינו למה הם הם, מכל האומות, היו אלו שרצחו אותו.

אז כן, הוא שהיה הוא שהווה, גם אם הם מסתתרים ומסתירים. הקוד העמוק "מתפלק" להם בפינות, מציץ בשיר, ובסרט, ובתיאוריה, ובספר, ובהצגה ובמיתוס – וצריך אוזן שומעת ועין רואה; צריך חושים חשדניים ש"מחפשים אותם". כי יש מה למצוא, כי צריך לחפש.

אבל תזכרו שזאת אמירה כללית, קרי שתרבות היא מהות; שהיא מכוננת זהות; שתרבות היא דטרמיניזם. נכון שבקורס הזה זה נעשה עם ספציפיקציה לגרמנים, אך במקום אחר זה נאמר על אחרים. המאניה התיאורטית הזאת היא כללית, ובאמת שאינה רק על גרמנים: בימים אלו אני עובד עם קבוצת תלמידים על הקודים העמוקים של הישראליות (בעלתנות, חפיפניקיות, אנטי-היררכיה וכדומה), וגם פה עלתה סוגיית הדטרמיניזם, קרי שגם הישראלים מוכתבים על-ידי קודים תרבותיים עמוקים, ושגם המגוון שבין הערס ללפלף מקפל בתוכו משהו משותף. המשותף מכונן, בדטרמיניזם, ודטרמיניזם מחלק גימ"לים לאחריות ולמצפון. הנה, לא מזמן מצאתי עצמי אומר באיזה מפגש עם סטודנטים זרים בסלחנות-עצמית – "הא, תעזבו, אל תקחו אותנו ברצינות, זה בגלל שאנחנו ישראלים". כאילו תקועה לנו תרבות ישראלית בתוכנו ומניעה אותנו להיות חפיפניקים ללא יכולת השתחררות.

אז כמו בשיח הנאורות הגרמני, ובשיח הפסיכואנליטי שניזון ממנו, ההבנה שאנחנו מכוּנָנֵי-תרבות אמורה לאפשר לנו, לכאורה, להשתחרר מהכפייה. זיהוי השפעתו של הקוד התרבותי עלינו אמור לאיין את הדטרמיניזם הכופה עצמו עלינו; ההבנה אמורה לאפשר לנו להיות שונים ממה שנתקע בנו מבראשית-קיום-בתרבות. בנוסף, ההבנה כי אנחנו-שלפני-ההבנה מופעלים על-פי קוד תרבותי עמוק איננה אומרת מתן פטור מוסרי לאנשים כיחידים (מסכנים, הם לא מוּדָעִים לְמָה שהם...). בהינתן שהעולם הוא גלובלי ורב-דעת ומחשבה, אנשים יכולים להיות נאורי-תרבות ומודעים לעצמיותם. הגם שלהשקפתי קודים תרבותיים מכוננים מגוון מופעים, הם לובשים דמויות, מייצרים, משפיעים ומשדרים; הם בוודאי לא קובעים דברים בסיבתיות חד-חד ערכית. מה שבטוח, לאחר מה שנאמר בעידן הנאורות, חובתנו לנסות לפענח עצמנו מתוך הקוד שמכונן אותנו. לפענח ולהשתחרר. נכון – לא חייבים להשתחרר; אפשר לקבל זאת כמו פוקו, שאמר שאחרי כל פיענוח-משחרר יש כבילה מחדש, ושהחופש מושג במאבק הנצחי שבין השחרור והכבילה מחדש. אז כן, אחרי שלמדו מה עשה אותם למה שהם, אנשים יכולים לבחור להשתחרר או להמשיך לחיות כבולים-מבחירה. אבל כמו שאמרה אחת מכם, אם אני אדוק למה שאני אומר, אין מוצא מתרבות. כל הפיסקה הזאת היא פרי התרבות – שלנו.  

ועוד עניין – זה שקשרנו במשחק הקלפים בין תיאורטיקנים. ביוהרה אליטיסטית, תיאורטיקנים רואים עצמם כנאורים, ככאלו ששום אילוץ אינו מכתיב את מחשבתם; כמי שיצאו מהמערה הפלאטונית, ראו את האור, וכעת הם עמלים לספר לנו שהם ראו את האור, ושאנחנו נותרנו במערה, ויאלל'ה בואו נוציא אתכם, ואם צריך אז בכוח. קומוניזם כפאשיזם, פרנקפורט של הורקהיימר כפרנקפורט של בובר – כולם מובילים לפתרון הסופי, לעולם ללא צללים, לעולם האמת. האמת הזו נעוצה בנאורות, כמו היוהרה של התיאורטיקנים. אבל כמו שהורקהיימר ואדורנו אמרו בדיאלקטיקה של הנאורות, הנאורות היא יוהרה פרומתאית, אבל היא גם הונאה. ובמשחק הקלפים שזיהינו כאן, הנאורים האלו, שמזהים בין נאורות ליוהרה, יוצאים גם הם יהירים (וגם קצת אנטישמים, לפחות אני קראתי זאת כך – הם כל כך גרמנים עד שהם עצמם הפנימו שנאת יהודים שהם לא-הם). התיאורטיקנים הגרמנים חושבים שכולנו סומים: באופיום, או בתרבות פופולרית, בשליטת מדינה, או במניפולציית תקשורת; במערכת, בחברת הסיכון, באדמיניסטרציה טוטלית של הקיום האנושי. אבל אנחנו, הם אומרים, חופשיים, כי אנחנו גרמנים נאורים. כי מה שאנחנו אומרים הוא אמת, כי אנחנו, Die gedanken sind frei. אבל לא, אני אומר, אין חופשיים ואין נאורים – גם לא הגרמנים המאוד רפלקסיביים האלו. גם לא אבירי המקראות והקורסים – גם הם לא פטורים מתרבותם.

למעשה, כולנו לכודים בִּטְווייָת תרבותנו – זה מופיע בצורת מחשבה המקננת בעמקי המוח, או ניכר בדופק לב מול מדים. המלכודת פרושה הרבה לפני התודעה, הרבה לפני הבגרות, הרבה לפני היכולת לזהותה ולצאת ממנה זכים כמי שמעולם לא נלכדו בה. בורדייה כינה זאת הביטוס, הרגלים המוטמעים עמוק בגוף החי; במחשבה והרגשה שמקדימות הרבה את המודעות והפעולה. אז גם גְּדוֹל-עולם זה, בורדייה, אינו פטור מתרבותו. בורדייה הוא צרפתי, גם כשהוא צורח נגד הצרפתים על בגידתם במהפכה. הוא שואג שאגותיו בגלל המהפכה, הוא מנסחן ברוח המהפכה, והוא פועל פוליטית על-מנת לממשה. הוא צרפתי מפנים לחוץ, וכמו כולם – הוא תקוע במהפכה והיא הקוד התרבותי שלו. אבל גם האמריקנים כך: קולמן, גופמן ופארסונס הגדול – כולם לכודים במשנת האבות המייסדים ששפכו למלך אנגלי ספל של תה ודרשו אקדח לכל אמריקן. אינדיבידואליסטים שכאלה, מעשיים לעילא, רציונליים כאילו. אז כן, הגרמנים לכודים, הצרפתים לכודים, והאמריקנים לכודים. התיאוריה הסוציולוגית חיה במלכודת, והיא גם נובעת ממנה. ממנה מִגְבֲּלְתָה, ממנה גם כוחה.

וגם אנחנו לכודים. אבל דומני שהמלכודת שבה אנו, הישראלים, מצויים בה מכוננת בנו יכולת לזהות את המלכודת שלהם, שהרי מבחינתנו – מצדה לעולם לא תיפול שנית, ובית המקדש לא יחרב, והגלות כבר לא אופציה אחרי הרצל (גם אם טעה בכתובת). נֶוְוְר אֶגְייְן. יש לנו "סֵרווֲייְווֵל גָיְיד" (מדריך הישרדות) כזה בעמקי מוח-לבבנו – הקוד שלנו מצווה עלינו, "תפרקו אותם, תפענחו אותם, תנסו להבין למה ואיך הם אומרים, כי יש משהו מתחת, יש משהו שאנחנו צריכים להיזהר ממנו  – גם אם הם אומרים שלא". כן, אז אנחנו "משחקים" בזהירות, כיוון שאיננו יודעים מהיכן תבוא המכה הבאה. לפיכך אנחנו ספקנים; לא מקבלים תורה מסיני (גם אם היא משלנו); חשדניים לכל קיצון וטוהר. פרגמטים-חוששי-מציאות, למדנו מאבות ואמהות שלא לכתת חרבותינו לאיתים, כי "הם" עובדים עלינו. ולכן אנחנו זהירים, אפילו מעצמנו. לא לוקחים את עצמנו ברצינות תהומית, כי רצינות תהומית נגמרת באושוויץ, או בזעם האלים (וזה אותו הדבר).

הקוד הישראלי מכונן גם את המצפון שלנו, שהוא כל כך נסגר לתוך עצמו, מתגונן בקוצי צָבָּריו: אף פעם לא נקשיב להם ולביקורתם. למה מי הם? מי שם אותם? קודם ש..., ואחר כך נראה... "או"ם שמום". כולם אנטישמים. אז תראו גם אותנו, את זאת שצורחת על רופא אָבֵל: "אז מה אם מתו לך שלוש בנות, אה? מה החבאת שם בבית? לי יש שלושה בנים חיילים..." אוי, התגלמות המצפון שלנו. כרוכית משובללת, מתגוננת בבלי הֲקשֶב. תראו מה קניוק כתב עליה ב-ynet, תראו מה ענו לו מיליון הטוקבקיסטים. Siege Mentality (תודעת מצור) תקראו לזה, ותגידו שזה מומצא והכל בעצם ניתן לאוניברסליזציה. והנה, למרות שחלומו של קאנט על "שלום נצחי" הוא לכאורה מעבר לפינה, לכו תגידו את זה לישראלי חשדן. ה-Siege הוא siege, והמנטליות עמוקה שנות אלפיים. כמו אצלם, אצלנו. זה עמוק, וזה פוסט-טראומטי. הפוסט-מודרני לא ממש נוגע בזה.

הגזמתי קצת, אבל לא נורא. נחזור לעניין ונחשוף עוד קליפה בְּבְצָל זהותנו: הפרויקט המחקרי שאותו אני מציג לפניכם הוא מלב ליבה של הישראליות. כמו יורם קניוק, אני מפענח כדי להיזהר. כן, גם כדי להבין איך זה קרה, אך גם כדי להבין מה הם – האחרים – יכולים לעולל שוב. כולם – לא רק גרמנים, לא רק הגרמנים. האמריקנים, הצרפתים, ואחר-כך נראה: העבודה היא אותה עבודה – פיענוח התרבות כדי להבין ולהישמר. אינסטינקט הישרדות ישראלי, המפעיל סוציולוגיה מפענחת לצורך הגנה עצמית.

ועוד קדם-הנחה תיאורטית נחבאת בין שיטי הקורס, זאת שמבחינה אמפירית אין עליה ויכוח: שאין אנושות אחת שעומדת רגע לפני מימושה – אדרבה: העולם הוא גן-חיות, ויש בו כל מיני כלובים, של כל מיני חיות. אם משחררים אותן ביחד הן אוכלות אחת את השנייה. נכון, יש יוצאות דופן: הכלב שלי יכול לסבול יונים (עד שהן גונבות לו את האוכל). אבל רובן – לפחות במשפחות ציוויליזטוריות שונות – ממש לא סובלות אחת את השניה: הכלב שלי נושך את חתולי הרחוב; הגרמנים את היהודים; האסלאם את המערב (אחרי שזה נשך גם נשך את הברברים); ההודים והפקיסטנים זה את זה; הרוסים והצ'צ'נים את האמ-אמא-שלהם. עידן הנאורות – ובעיקר הצרפתים שחשבו שאפשר לכפות על כולם תרבות אחת, ורצוי צרפתית – אז עידן הנאורות הזה רצה ללמד אותנו שישנה נאורות, שישנה אנושיות, שהכללי והאוניברסלי הם אפשריים. אבל כמו שהשיבו להם הגרמנים, הנאורות היא כלוב, היא גולם שקם על יוצרו. וכמו שאמרו להם האלג'יראים, "לכו תחפשו מישהו אחר לספר לו את זה". הקורס הזה מניח שאין "מודרניות אחת"; ובישראליות זהירה, הוא מקבל את ההנחה האייזנשטטית שיש "ריבוי מודרניויות". ושאין פתרון סופי. ושהקונפליקט היה והוא יהיה.

פעם אמרה לי מישהי חכמה שהתיאורטי הוא מאוד אישי, שהגות תמיד מתחילה בפצע. אז אולי היא צדקה, כי את הקורס הזה אפשר "להפחית" לפצע ישראלי: כשהייתי ילד חזרתי מהגן ושאלתי את אבא שלי על אלוהים. "ההורים שלי ואחותי נרצחו באושוויץ", הוא אמר, "אז לא יכול להיות שיש אלוהים". אז, מאז – כמו המון ילדים עם הנרטיב הזה – לי אין אלוהים, ואין אוניברסליות, ואין הצו הקטגורי. בטיפשות ילדית הייתי אומר "שקודם יחילו אותו על עצמם", וכבר אז דרשתי שאלוהים יגלה את פניו ויגיד "סליחה, בטעות"; ואז אוכל להאמין. עד אז, כמו יורם קניוק ב"ברלינאי האחרון", הניסיון שלי להבין את מה שדוחף את הגות העולם יוצא מתוך עמדה של ילד מתגונן: נשמר מכל משמר, כבדהו וחשדהו, כי הכל יכול לפתע לשנות כיוון כנגדנו. והאם יש לכם משהו שמסכם את הישראליות בצורה שאינה מתמצית בזהירות הזאת?

הקורס הזה הציע דרך תיאורטית להסתכל על העולם, ויש עוד. ככל שיש יותר, טוב יותר. לפחות אפשר לבחור, לפחות אפשר לברוח. אבוי להולכים בדרך אחת, כי בסוף היא נגמרת בערפיח ארובות. והאמת, נמאס קצת מן המלל המלהג בזהירות, שמא צל עצמנו יזמין טורקי-או אירני - או גרמני - לבקרנו ולהנהיגנו לאָיִין עולמות. כן, הפתרון הסופי – רעיון שמרקס טיפל בו כל כך ביסודיות מאה שנה לפני ועידת ואנזה – מהדהד עם הרעיון הקאנטיאני של "השלום הנצחי". וכשעושים אחד ועוד אחד מבינים שהפתרון הזה, השלום הנצחי של הגרמנים, יושג רק ללא יהודים בעולם, ובאכסטנז'ן – ללא ישראל. ושקעה השמש ותזרח, אך גם בבוקר יום של ששים שנה אחרי, נוע תנוע האנטישמיות. רק תתנו להם הזדמנות, רק תשכחו קצת, והם כבר מעבר לפינה. גם לנו תרבות [חוששת], גם להם. זו הגיבה, זו החטיאה. איזה משפטים ישראליים. מי בכלל כותב אותם? אני?

אז בקורס איתכם חידדתי את מהותו של העולם בעיניי. חזרתי ושניתי שמהותו היא במכלאות תרבות, ושטבעו במנשכות ציוויליות. "השלום הנצחי" של מי שהרג 110 מיליון איש בשתי מלחמות עולם – והיום פוסע בתנועות ירוקות ואחידות כל כך, ופסע בתנועות שלום אחידות כל כך לפני שלושים וארבעים שנה, שהיו רק עשרים אחרי... – ובכן, השלום הנצחי שלו הוא נצחי בעולם החלומות שלו, בעולם המחשבות החופשיות, באוטופיה יוונית של עדן שלפני הנפילה. במציאות, הוא לגמרי לא שם. אך גם היום "הוא" עושה הכל, בבלי דעת אולי, כדי שהאוטופיה תושג בידי אחרים – אז הוא מזרים גזי חרדל לאירן, ופלוטוניום לסדאם. ואל תתפסו אותי בעובדות מקומיות, שאולי הפלוטוניום לאירן והחרדל לעיראק. השלום הנצחי שלו זורם בצינורות מקבילים, ואלינו הוא מזרים בעיקר ציקלון ב', ואם לא בגזים של ממש אז במילים, ואם לא במילים אז בהצבעות, ואם לא בהצבעות אז בג'סטות על במה, ואם לא בג'סטות אז בסקאדים וקאסאמים שזרמו בעוד צינור. אל תטעו בציקלון ב' - הוא שקוף, הוא שקט, אך הוא הורג. לפיכך, תפענחו, תפענחו, תפענחו. זהו הצו הקטגורי שלנו: אם לא משליחות של תנועת הנאורות האירופית, הרי שמיצוויו של מי שהושמד בגינה. מי אומרת בשירה – שיאמרו לך, ילדי, תכתת חרבותיך, אל תכתת ואל תשכח. זלדה? אז כן, זלדה, אנחנו נשאר עם החרב האחרונה, גלדיאטורים עיקשים הכבולים ביצר הישרדות מחאתי. ובשביל לעשות את זה, צריך סוציולוגיה של תרבות, אבן פילוסופים אמיתית: לפענח תרבויות בעולם עוין.

ולבסוף – כמה מילים עליכם. לא נתקלתי בחבורה כמוכם הרבה פעמים. נדיר למצוא כל כך הרבה כישרון בקבוצת תלמידים כל כך קטנה – הייתם יצירתיים, בעלי דימיון, אנליטיים ומעמיקי חפור. בכל יום ראשון הקדשתי שעות כדי להספיק לקרוא את דפי המחשבה שלכם, שאיכותם השתפרה משבוע לשבוע, כשאף אחד אינו חוזר ולו במעט על רעיונות של חבריו. ולמדתי מכם כל כך הרבה – אני, שהייתי אמור ללמד אתכם, יצאתי מורווח יותר בזכות כל אחד מכם. למעשה, פעמים רבות לא כל כך הבנתי מה אתם עושים בתואר הראשון, ובכל שיעור יצאתי מלא גאווה על האיכות שהגיעה אלינו. יש בכם כל כך הרבה כישרון, שלא מצאתי מילה בעברית המתארת את העמידה מולכם: Humbling experience. לא מדובר בענווה – אלא בהכרה כמה גדוּלָה יש בכם, בני תשחורת בתואר הראשון; כמה רב הפוטנציאל האנושי עוד בטרם למידה. עוד מעט קט ואתם במקומי.

גדי

[אח שלי היה מוסיף "השרוט"; עכשיו נתתי לו את האסמכתא]

 

פרופסור גד יאיר הינו ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי ההתמחות שלו הינם: תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של חינוך, למידה, השכלה גבוהה ועוד.

 

 

קראו פחות

פרופסור יוסף בן דוד 1920-1986 || האיש שבקיר

מאת: לירון שני

החודש לפני 23 שנה נפטר פרופ' יוסף בן דוד, ממייסדי המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ומחשובי החוקרים בעולם בסוציולוגיה של המדע והחינוך. פרופ' בן דוד זכה להכרה רחבה בעולם. הוא כיהן כעמית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, חבר סגל באוניברסיטת שיקגו וכן חבר במועצה האמריקאית לחינוך ובאקדמיה המדעית של ישראל. בנוסף, החזיק בן דוד עמדה ברורה לגבי הקושי שבקיום מדע בארץ קטנה כישראל.

קרא עוד

יוסף בן דוד (גרוס) נולד בהונגריה למשפחה מהמעמד הבינוני, עלה לישראל ב-1941 והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית במחלקה להיסטוריה. לאחר סיום רוב לימודיו לתואר הראשון, נשלח ב-1947 מטעם ממשלת המנדט לאנגליה, ללימודי התמחות בעבודה סוציאלית כקצין מבחן. באנגליה נחשף למגוון המחקרים הסוציולוגים, בעיקר למשנתם של אדוארד שילס ((Shils ואחרים מהאסכולה הפונקצינליסטית. לאחר סיום הלימודים ב-1950, חזר לארץ והצטרף למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית אשר החלה מתארגנת בראשותו של ש"נ אייזנשטדט, יחד עם יונינה טלמון ויעקב כ"ץ. 

בן דוד החל להתעניין בחקר תנועות הנוער ועבר בהמשך לניתוח המבנה החברתי של הפרופסיות בישראל. נושא זה היווה גם נושא לעבודת הדוקטורט שלו, אותה סיים ב-1955 בהנחיתו של אייזנשטדט. היה זה הדוקטורט השלישי בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, לאחר הדוקטורטים של איזנשטט בעצמו ויונינה טלמון, שניהם בהדרכתו של מרטין בובר. לקראת סוף שנות השבעים הוא התמנה בנוסף לחבר סגל במחלקה לסוציולוגיה בשיקגו וחילק את זמנו בן הארץ לארצות הברית.

בן דוד נחשב כאחד הראשונים אשר הכניסו את הניתוח המוסדי אל תוך חקר המדע, הוא נחשב כאחד ממייסדי הדיסציפלינה של הסוציולוגיה של המדע והשפיע על העוסקים בו. פרופ' רנדל קולינס (Collins) למשל, טוען ששיטתו האמפירית של בן דוד, מחקר סוציולוגי-היסטורי רחב היקף המשלב ניתוח מוסדות, רעיונות ואנשים, השפיעה רבות על מחקריו שלו.1 בן דוד פרסם עשרות ספרים ומאמרים בנושאים אלו ואחרים במשך השנים. הוא כתב על הסוציולוגיה של המדע בכלל ועל מבנה האקדמיה בארצות הברית ובארצות אחרות.

אחד ממאמריו המצוטטים ביותר של בן דוד הוא מאמר משותף לו ולאברהם זלוצ'ובר (Zloczower), גם הוא מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. המאמר, Universities and Academic Systems in Modern Societies"" יצא ב-1962 ואף תורגם לעברית.2 המאמר מניח את היסודות להבנת המערכת האקדמאית המודרנית ובוחן את ההבדלים בין מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות שונות, נושא שבן דוד המשיך לפתח בספרו הראשון , ב-1968.

  ב- 1971 פרסם בן דוד את ספרו המצוטט ביותר, ""The Scientist's Role in Society, בו הציג את שני התחומים המרכזיים של גישתו התיאורטית: ההבדל התרבותי בין מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות השונות וצמיחתן של דיסציפלינות חדשות.

 לטענת בן דוד, התפתחות מדעית קשורה קשר הדוק למסורת, לפוליטיקה ולתרבות שמתפתחת בכל מדינה. הוא הראה כיצד "האתוס המדעי" שנוצר באנגליה, לדוגמא, הוא תוצר של הערכים, האמנות והפוליטיקה שרווחו שם, וכיצד כל אלה יצרו מדע מסוג מסוים, השונה מהמדע במידה רבה מה"אתוס המדעי" בצרפת, לדוגמא.

 התחום השני שפיתח בן דוד היה מתן הסבר סוציולוגי לצמיחתן של  דיסציפלינות ותחומי מחקר חדשים ולהבנייתן החברתית. בן דוד, קישר, כאמור, בין המימד ההיסטורי לבין המימד המוסדי והאישי והראה את החוקיות והקשרים בין הרעיונות, המוסדות והרצונות של החוקרים וכיצד אלה הובילו להתפתחות דיסציפלינות ותחומי מדע חדשים. הוא הראה כיצד שילבו חוקרים, כמו פרויד ופסטר, בין תחומי מחקר שונים ויצרו מעין תחומי הכלאה (Hybridization).

ב-1964 פרסם בן דוד מאמר בכתב העת של האוניברסיטה העברית בשם "מדע בארץ קטנה". במאמר זה הוא מתאר את חששו מהבינוניות העשויה להתפתח בארץ קטנה כשלנו. לטענתו, העבודה היצירתית במדע זקוקה לאמצעים חומריים שקשה להשיגה בארץ קטנה. אין להתפלא שבארה"ב, בה קיים שפע חומרי יחסי בתחום המדע, בצירוף מסה של חוקרים, ניתן לקיים "מדע גדול". יתרה מזו, טען בן דוד כי עירוב בין יחסי מדע ליחסיים חברתיים כחלק מסדר היום, יש בו כדי לעודד הבינוניות ואף לתת לה להשתלט על החיים האקדמאים.

"היות והקשר המדעי צריך להיות אקסקלוסיבי, הרי שהיחסים האנושיים מסתבכים. אתה אומר למישהו שלא עשה עבודה טובה, או שאתה מסרב לשתף פעולה עימו – והוא אינו מפרש את דבריך כהערכה הנוגעת לעבדותו המדעית בלבד, אלא כמעשה עוין, ומיד ימצא סיבה לתרץ מדוע אתה שונה ורודף אותו. באותה קבוצה קטנה של אנשים בני מקצוע משותף, נוצרות כיתות, ידידויות, מתחיות, מועלים חשדות, שאי אפשר להפרידם מן היחסים המדעים. וכך, אם רצונך להתחמק מכל אלה, אתה נאלץ בסופו של דבר לעבוד לבדך, אתה מתבודד ואינך משתף פעולה" (16), מצוטט אצל משה שוקד, עמ' 120. 

בנוסף, הוא טען, (כאמור כבר ב-64) שכדי ליצור מדע בארץ קטנה, יש להתכתב יותר עם קולגות בחו"ל ולפרסם באנגלית, אך כך, מאבדים את ההשפעה על המערכת האקדמאית והציבורית המקומית וחוטאים לתפקיד מדען החברה.

יוסף בן דוד נפטר בשנת 1986 בירושלים בעודו נמצא בשיא מבחינת השפעתו. כתביו עדין מצוטטים על ידי חוקרים המתכתבים עם רעיונותיו ועם גישותיו התיאורטית והאמפירית.

לבן דוד יש מעט פרסומים או הספדים עליו בשפה העברית. זאת, למרות היותו דמות מפתח בסוציולוגיה הירושלמית והישראלית. יתכן והסיבה נעוצה בכך שבן דוד עשה "מדע גדול", ובכך איבד את הקשר למחקר ולזירה הציבורית בארץ. השאלות והסכנות שבן דוד מצביע עליהן, רלוונטיות היום לא פחות מהעת בה נכתבו. מעניין מה הוא היה אומר על המצב היום בישראל, על המדע בכלל ועל הסוציולוגיה במחלקה בפרט.

 

1. במכתב ששלח לפרופ' גד יאיר ונועה אפילוג, במהלך איסוף החומר שלהם למאמר " הסוציולוגיה בירושלים – צלה של הרוח ההיסטורית".

Ben-David, J., and Zloczower, A. “Universities and Academic Systems in Modern Societies,” European Journal of Sociology 3(1), 1962. 45–84.

תודה רבה לפרופ' איזנשטט ולמרים בן דוד על הערותיהם לדברים.

 

לקריאה נוספת

הספד של פרופ' אדוארד שיילס על יוסף בן דוד.

הספד של פרופ' גד פרוידנטל על יוסף בן דוד.

בן-דוד, יוסף .1964 ."מדע בארץ קטנה", האוניברסיטה, 1 17- 12 ,

יאיר, גד ונעה אפלויג. 2005. "הסוציולוגיה בירושלים – צלה של הרוח ההיסטורית". סוציולוגיה ישראלית, ז (1), עמ' 95-122.

 

לירון שני הוא סטודנט בשנה השנייה בתואר השני. הוא כותב  על המפגש בין תנועות מחאה במאבק על ההתיישבות בחבל לכיש, בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מעורב בקהילה: ראיון עם פרופסור אמיתי עציוני

מאת: לירון שני

שקופית גדולה של ברק אובמה, שהושבע לנשיאות ארה"ב יום קודם, קידמה את פני הבאים בכניסה לחדר בבית מאיירסדורף. לצידו של אובמה המחייך בתמונה, עמד איש ומבוגר, עמיתי עציוני, והישיר מבט רציני למצלמה.

קרא עוד

פרופסור אמיתי עציוני הוא פרופסור לסוציולוגיה וראש המכון ללימודי קהילתנות באוניברסיטת "ג'ורג' וושינגטון" בוושינגטון די, סי. הוא כיהן כנשיא האגודה הסוציולוגית האמריקאית בשנים 1994-1995, ובשנים 1989-1990 היה הנשיא המייסד של האגודה הבינלאומית לקידום הכלכלה החברתית. הוא חיבר 24 ספרים  ופרסם מאות מאמרים אקדמאים ואחרים. הוא שימש כיועץ בכיר לענייני פנים לנשיא  קרטר, יעץ גם לקלינטון, לבלייר וכאמור, מוזכר גם כאחד היועצים בצוותו של אובמה.

פרופסור עציוני נולד בשנת 1929 בגרמניה בשם וורנר פאלק. באמצע שנות ה-30 עלה לישראל עם הוריו, אשר התיישבו בכפר שמריהו. כשהיה בן 16 עזב את לימודי התיכון, התגייס לפלמ"ח, שינה את שמו ונלחם במסגרתו במלחמת העצמאות. על תקופה זו, כתב את הספר "בפרוץ הפורצים". לאחר המלחמה ולמרות שלא סיים תיכון, השלים עציוני תואר ראשון אצל מרטין בובר באוניברסיטה העברית ולאחריו נסע להמשך לימודים בברקלי, קליפורניה להתמחות בסוציולוגיה ונשאר בארצות הברית.

"לא חזרתי לארץ, כי באותה תקופה היה בארץ סוציולוג אחד, שכולם היו צריכים לעבוד תחתיו",  הוא אומר בחיוך קל. "זה לא היה משהו נגדי, ככה הוא התייחס לכולם. לי, זה לא התאים".

 

"לא רצית לשתף איתו פעולה ?"

"שיתוף פעולה מניח שוויון בין אנשים, זה לא היה המצב כאן".

עציוני קיבל הצעה ללמד באוניברסיטת קולומביה, וכיהן שם כמרצה במשך 20 שנה. בתחילת שנות השמונים מונה לפרופסור הראשון של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, שם הוא נמצא עד היום. תלמידי מגמת ארגון בוודאי מכירים את שמו ממחקריו על סיווג והתפתחות ארגונים, שכתב בתחילת דרכו, אך בהמשך עבר עציוני לחקר מגוון נושאים אחרים, ביניהם סוציולוגיה פוליטית, סוציולוגיה כלכלית, שינוי חברתי וכמובן, תיאוריות הקהילתיות.

 

מה דעתך על הסוציולוגיה הישראלית ?

"אני לא ממש מתעניין בה", הוא מניף ידו בביטול. "הסוציולוגים הישראלים רואים את הסוציולוגיה כמקצוע, כעבודה, ולא כך זה צריך להיות. הם לא משפיעים על החברה, הם לא מספיק מעורבים ומשפיעים על המציאות החברתית בארץ". מכאן ניתן להבין שגישתו של עציוני לדיון על תפקיד הסוציולוג בחברה שניהלנו בשבועות האחרונים, מאוד נחרצת. "הסוציולוג חייב להשפיע על החברה שבה הוא חיי וכך על המציאות. אסור להפריד בין העבודה המדעית להשפעה החברתית. כיום מי שמשפיע הם הכלכלנים וזה אסון כי הם מולכים לכיוונים נוראים לחברה. אנחנו הסוציולוגים", הוא  מחייך, "חכמים יותר, ולכן חייבים להשפיע יותר". את התפקיד הסוציולוג המשפיע, הגדיר עציוני בספר זיכרונותיו " My brother's keeper".

למרות שעציוני לא המציא את גישת הקהילתיות (Communitarianism), הוא נחשב כאחד ההוגים המזוהים איתה ביותר כיום. הוא עומד בראש המכון ללימודי קהילתנות ומנהל את הרשת החברתית והאינטרנטית- The Communitarian Network ויש הרואים בו גורו של הגישה. הגישה הקהילתית הינה גישה אופטימית לפוליטיקה ולחיים הציבוריים, המאמינה שאפשר לבנות חברה טובה המבוססת על שאיפתם של בני האדם לשתף פעולה, לטובת מטרות קהילתיות המושתתות על ערכים חיוביים.

הדילמה החברתית המרכזית עמה מתמודד עציוני היא יצירת איזון בין טובת הכלל (The Common Good), לחופש והאוטונומיה של הפרט. במשטרים סמכותיים, מימין ומשמאל, ההנהגה היא הקובעת את טובת הכלל ומה מוסרי ומה ראוי. במשטרים הליברלים, סיפוק האינטרסים האישיים של הפרט, חופש הבחירה והאוטונומיה שלו הפכו לערך המרכזי העליון. בתפר בין המדינה והפרט מוסיף עציוני רמה שלישית, החברה האזרחית (The Civic Society), אשר  במרכזה נמצאת הקהילה המקומית.

האדם, לפי עציוני, הוא יצור רציונאלי הפועל למימוש האינטרסים שלו, אך הוא גם חיה חברתית, שבמקביל לקידום האינטרסים שלו, ובמידה ונוצרים התנאים המתאימים, יוצר גם מחויבות מוסרית לקהילה בה הוא חי. הדרך ליצירת תנאים אלו היא מציאת "שביל הזהב החדש", בין זכויות וחופש הפרט, לבין "אַחְרָיוּתִיּוּת" (Accountability). אך המנגנון למציאת השביל אינה חקיקת חוקים אלא מציאת פשרות אחרי תהליך ארוך של הדניות ציבורית וחינוך ללקיחת אחריות, מתן כבוד לאחר ועוד.

עציוני מגדיר קהילה כמורכבת משני אלמנטים עיקרים. הראשון, רשת של קשרים טעוני-רגש בקרב קבוצה של יחידים, המצטלבים אלה באלה ומחזקים האחד את השני. האלמנט השני הוא מידה של מחויבות לסדרה של ערכים משותפים, נורמות, היסטוריה משותפת וזהות, כלומר לתרבות מסוימת. המחלקה לסוציולוגיה כנראה לא עונה על קריטריונים אלו: "לא כל קבוצות אנשים הם קהילה, הפערים בין חוקרים באקדמיה הם גדולים מידי, כל אחד עסוק בענייניו ובתחומי התמחותו והם לא פועלים למען מטרה משותפת. ליצור קהילה ממחלקה באקדמיה זה לא מעשי לדעתי".

 

אין דרך ליצור את המטרה המשותפת, ליצור את הקהילה?

"כל עוד המבנה הקיים והתפיסה הנוכחית של התפקיד, הדורשים פרסום, התמחות והתמקצעות, ממשיכים, לא יהיה ניתן ליצור קהילה. ניסיון ליצור קהילה בצורה מאולצת לא יוביל למקום טוב".

ליבה של המערכת הקהילתית, לדעתו של עציוני, הן הרשתות החברתיות, כלומר, מרקם הקשרים בין אישיים וקבוצות, המבטא ערבות הדדית ואחריות חברתית. הרישות הבין קהילתי הוא היוצר תרבות חברתית ולאומית המאזנת בין מיצוי זכויות לאחריות משותפת של פרטים קבוצות וקהילות, ובכך לאפשר לקול המוסרי והערכי להשפיע לעיצוב חברה טובה יותר.

זהו גם חלק מנושאי ההרצאה "The Duty To Prevent, The End Of The Westphlian Era". ההרצאה אורגנה על ידי  ד"ר פיקי איש-שלום מהמחלקה ליחסים בין לאומיים והתקיימה בבית מאירסדוף ב 22.1.09. עציוני הרצה על ישום הגישה הקהילתיות למערכת הבינלאומית, נושא המעסיק אותו בספריו האחרונים. הוא טוען שמערכת העולמית מתקדמת לכיוון יצירת קהילה עולמית ושלמרות שהקהילה האירופאית עדין לא יצרה לעצמה זהות קהילתית אחידה, היא מסמנת את הכיוון הכללי. הקהילה שתיווצר תהיה מאוחדת לא בשיח זכויות, אלא בחיפוש אחר הטוב המשותף, שיתוף לערכים ולא רק אינטרסים. הקהילה הבינלאומית צריכה לשאוף להתערב על מנת להבטיח, לא את זכויות האדם והדמוקרטיה, אלא את הביטחון וערכי הקהילה.

 

יש הבדל בין שיתוף ערכים כמו איכות הסביבה לבין התערבות בניהול פנימי של מדינות שונות, איך יגיעו להסכמות על נושאים אלו?

"בסופו של דבר יש ערכים שכולם שותפים אליהם. עם דיאלוג נכון ורצון לפשרה, ניתן למצוא את המכנה המשותף ולהגיע להסכמות ערכיות".

אבל מה הם הערכים הללו, אין כאן הנחה שרואה בערכי המערב את ערכי הכול? למה שסין או הודו ירצו להצטרף לקהילה כזו?

"ברור שיש להם אינטרס להצטרף לזה, הם רציונאליים. לכולם יש אינטרס להצטרף לקהילה, כולם מתייחסים לקהילה הבינלאומית. תראה איך לסין חשוב איך הקהילה הבינלאומית מתייחסת אליה, לכולם איכפת איך האחרים תופסים אותם, אף מדינה לא מתעלמת ממנה."

 

אבל מי יחליט מה הטוב המשותף? זאת לא כפיה של ערכים של תרבות מסוימת על האחרת ?

 

"כולם חולקים את אותו אינטרס ואת אותו הטוב המשותף. גם למי שלא שותף לכך, לא תהיה ברירה, זה תהליך ברור ואין על כך ויכוח, כולם רציונאליים, כולם ישתתפו, זהו תהליך שלא ניתן לעצירה".  "אבל אתה", הוא מסכם את הראיון," אל תשכח להיות מעורב, אל תשכח לנסות להשפיע, רק ככה עושים סוציולוגיה טובה". הסתובב ויצא מהאוניברסיטה בדרכו להרצאה הבאה, משאיר אחריו תהיות לגבי הרצון למצוא את הטוב המשותף או בעצם, לכפות אותו.

 

לירון שני הוא סטודנט בשנה השנייה בתואר השני. הוא כותב  על המפגש בין תנועות מחאה במאבק על ההתיישבות בחבל לכיש, בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

קראו פחות