רגע משבר נוסף מוצא אותי בשעת ערב, בדרכי לראיון עם אישה שחוותה אובדן היריון, כשאני יודע שלמחרת עליי לקום בחמש לפנות בוקר, לנסוע לראיון בנתניה ולחזור בזמן לראיון נוסף בירושלים. אחרי שפרסמתי בפורום "אובדן היריון – תמיכה" באתר האינטרנט "תפוז" מודעה בדבר המחקר שאני עורך, הוצפתי בפניות מצד נשים שניאותו להתראיין. בקורס לשיטות מחקר איכותניות למדתי שיש לראיין מעט, לנתח, לעדכן את השאלות ולחזור לשדה, אולם מה עושים במקרה בו מרואיינות שהסכימו לשתף עמי פעולה נמלכות בדעתן ומחליטות שלא להיפגש ולשוחח עם זר מוחלט, גבר, על חוויית אובדן אישית, אינטימית שחוו? שני ביטולי ראיונות הביאו אותי לשים בצד את הידע המועיל שלמדתי בקורס לשיטות מחקר איכותניות ולהסתער על השדה. מרבית הראיונות עליהם התבסס מחקרי נערכו בתקופה של קצת יותר מחודש. אני זוכר את תקופת איסוף הנתונים. שבועות עמוסים, אינטנסיביים; צל חולף בין תחנות מרכזיות מתאבכות באור ראשון, אחרי לילה נוסף שבו אני ו/או אהובתי דאז היינו חולמים על תינוקות מתים. אלו לא היו חלומות בלהות, לפחות לא במובן המקובל, של חלומות שמקיצים מהם קצרי נשימה, אבל תוכנם עסק במה שהעסיק אותי, במה אפף אותי מכל עבר.

ובל נשכח את חודשי הכתיבה שבאו עם תום איסוף החומרים. חודשים שהיו מורכבים מימים ארוכים בהם ניסיתי למשמע את גופי הסורר, לאלץ אותו (אותי) להתמודד עם השפע ולארגן פיסות ורסיסי רעיונות לכדי תזה רהוטה וברורה. אני זוכר את שעות היום שזלגו מבעד לחלון, את המחיקות שכאילו באו עוד לפני שהצלחתי להעלות משהו על הכתב. אני זוכר גם את הרגיעה שהייתה מגיעה בלילה, עת ההמולה שבחוץ ובפנים הייתה מרפה. את עבודת המאסטר שלי כתבתי בלילות, בין 1:00 ל-6:00, לצלילי אלבומים מתנגנים במלואם ב-88 fm, כשאני מצפה ללאות מתוקה שהייתה מציפה אותי עם שחר.          

יש משהו מרגיז בלקרוא על משברים ועל רגעי שבירה כשיודעים שיש "סוף טוב" לסיפור, קרי, תזה גמורה, פרויקט שהצליח. בסקירה הקצרה לעיל ביקשתי להאיר שעות אפלות של הנפש, בהרפתקה המופלאה, המורכבת, של עריכת מחקר. כדי להימנע, במקצת, ממלכודת הסוף הטוב, אסיים באירוע נוסף כדוגמת אלו שתוארו לעיל; אירוע פוסט-מחקרי, אחרי "הסוף". אני בדרכי לכנס האגודה הסוציולוגית ה-40 להציג את התזה שלי. רוגע מוזר, מפתיע, נוחת עליי ודוחק החוצה את שאריות הלחץ שליוו אותי בשבועות בהם עבדתי על הפרזנטציה. החשש מלהציג את עבודת המאסטר שלי (אימהות חסרה: כינון זהות עצמית בעקבות אובדן היריון או אובדן ילוד, בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג וד"ר נורית שטדלר) בפני קהל זר, אולי עוין, אולי משועמם, נמוג, לעת עתה. הותשתי מלדאוג. אני מוודא שה- disk on key, עם המצגת, בתיק למרות שאין לי ספק שהוא שם; חושב על הקהל שיטרח ויגיע במיוחד לשמוע אותי מספר על המחקר שלי.

זהר גזית הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. מחקרו עוסק במוות בחברה הישראלית, בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר נורית שטלדר.

בבסיסן, שתי הסוגות עוסקות לרוב בהשלכות של מציאות אלטרנטיבית (בין אם זו מתרחשת בעבר, בעתיד או בזמן מקביל) על החברה והתרבות האנושית, בבחינת ניסיונות לשאול ולתאר "מה אם...". שתי הסוגות עושות זאת בתגובה למודרניות – ממש כמו הסוציולוגיה עצמה. הייתי מרחיק מעט בניתוח ואומר אפילו שבבסיס הסוגה הפנטסטית עומדות תפישות רומאנטיות, שמבכות את הייצוג המטריאליסטי הקר של העולם במאה העשרים ומבקשות לתאר עולם וחברה בהם הקסם עודנו קיים, בעוד שסיפורי המדע הבדיוני שואלים את עצמם "מה הלאה?" ומתאמצים לחזות, לקדם או להזהיר מפני ההשלכות של המרוץ הטכנולוגי והשקפות העולם המודרניות על עתיד האנושות.

בל למה דווקא מדע בדיוני או פנטזיה? יש הרבה סוגות אחרות העוסקות גם כן בשאלות על טבע האדם והחברה. יצירות רבות עוסקות באופן מובהק בסוגיות חברתיות (ספרות רוסית קלאסית וספרות פמיניסטית הן שתי דוגמאות מצוינות). יש שיטענו, ולדעתי בצדק, שאין סיפור ללא מסר או אמירה כלשהי בעלת משמעות לשיח הסוציולוגי והאנתרופולוגי. אז למה לפנות דווקא לסוגות שנראות קשורות פחות למציאות הנוכחית? התשובה טמונה במספר מאפיינים ייחודיים של הספרות הבדיונית:

מאפיין הראשון והבולט ביותר הוא בדיוק אותו "חופש מהמציאות" שהסוגות הבדיוניות מתאפיינות בו. חופש זה מתבסס על קיומו של דמיון, מניע פיתוח של דמיון, ובזכותו הסופר יכול לגשת לסוגיות שנידונות בסיפור מתוך מבחר אפשרויות שהוא כמעט אינסופי. למעשה, ניתן בידי המחבר כוח יוצא דופן ליצור את העולם הפיזי והחברתי בו הסיפור יתרחש. בהתייחס לעיסוק הבדיוני בחברה ובאדם, הנה ציטוט מהבלוג החביב של אביגיל בורנשטיין, שכתבה:

"זה ז'אנר כל כך גמיש שאפשר לקחת בו סוגיות חברתיות, למתוח אותן עד הקצה – ואז עוד קצת – ומשם להתחיל. ההקצנה שוברת מוסכמות ומרעננת את התפיסה שלנו לגבי תחומים שנראים לנו ברורים מאליהם. קחו לדוגמה גזע שמשנה מין/ ג’נדר במהלך חייו."

התוצאה המתקבלת היא של מעין "מעבדה למדעי החברה", בה ניתן לשלוט על הסביבה ועל האלמנטים בתוכה, להבליט או לטשטש את חלקם, להדגיש או למחוק גבולות – ובכך לבודד ולהתמקד על הסוגיות שמעניינות אותנו.

ב"מעבדה" הזאת אפשר יהיה לעסוק בנוחות בשאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות. החל מסוגיות של ריבוד (מגדרי, אתני-גזעי או מעמדי), דרך שאלות של זהות וכלה בשאלות על המנגנונים הגדולים שמניעים לכידות חברתית ושינוי חברתי. משחק כזה הוא מסובך הרבה יותר אם הסיפור מחויב למציאות העכשווית, ולתיאורים מוקצנים ומוגזמים מסוג זה יש סיכוי לא קטן להידחות כמופרכים או ככאלה שפשוט אינם תקינים פוליטית. תארו לעצמכם, למשל את "שר הטבעות" במציאות, עם גמדים חמומי מוח, אלפים נעלים, אורקים מרשעים וכדומה – הרי היה מדובר בספר גזעני לכל דבר.

בסיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה הכל הולך. אם נרצה לתאר עולם בו האתניות היא דבר מוחשי ותחום היטב, וההבדלים התרבותיים ברורים לעין כפי שאינם לעולם במציאות המורכבת שלנו – נוכל לעשות זאת בקלות (חשבו, כאמור, על עולמו של טולקין או על סדרת "מסע בין כוכבים"). אם נרצה לדמיין לנו עולם בו אין זכרים או נקבות, והזהות המינית היא מגדרית לחלוטין – גם זה אפשרי.  יש שיטענו שמדובר באסקפיזם ובניתוק מהמציאות (כפי שכל מתבגר חובב ספרות בדיונית עשוי היה לשמוע מהמבוגרים סביבו), אבל לדעתי אפשר לראות זאת דווקא כסביבה נוחה לבחינת רעיונות וגיבוש תובנות שיכולות לסייע מאד אחר-כך, במגע הבוגר יותר עם המורכבות של המציאות.

סיבה נוספת, לדעתי, לכך שהטענות על אסקפיזם שגויות:  למרות התפאורה האקזוטית והחופש הספרותי – כל דמות, כל חברה וכל מקום שמופיעים באותן יצירות בדיוניות שאובים מתוך עולם מציאותי קונקרטי. מה שמביא אותנו למאפיין השני של סוגות אלו, שהוא גם אולי הרלוונטי ביותר לפיתוח של דמיון סוציולוגי:הזרה מובנית.

המיומנות הבסיסית ביותר הנדרשת מסוציולוג (או מאנתרופולוג) היא היכולת לשאול שאלות ולהטיל ספק במה שהחברה סביבו רואה כ"מובן מאליו". יחד עם היותה בסיסית מאד, יכולת זו נותרת גם הבעייתית ביותר לכל אורכו של כל עיסוק סוציולוגי. הדבר נכון במיוחד כאשר מפנים את העיניים "הביתה", לסביבה הקרובה, כשהמרחק בין הצופה לנצפה אינו ברור וצריך להיות מיוצר בכוח.

כאן מגיעה גדולתן של הסוגות הבדיוניות: בכך שהן מלבישות את המציאות בכסות אחרת, שונה, הן הופכות את המוכר לזר ומאפשרות בחינה מרוחקת שלו. אותן דמויות מוזרות, ששונות מאיתנו בכל סממן חיצוני, הן בעצם ייצוגים מהותיים שלנו ושל החברה האנושית על גווניה. נכון, העולמות הללו מציגים לנו תופעות באופן שנדיר למצוא ביום-יום שלנו, אבל בסך הכל מדובר במודל מופשט, שהרלוונטיות שלו לגבינו נכונה לא פחות. כמו בכל סיפור, גם כאן נוצרות בסופו של דבר הזדהויות של הקוראים עם הדמויות – אבל בגלל השוני הפיזיולוגי ההזדהות כאן נובעת מבחינה מדוקדקת של התנהגות, ערכים ומאפייני אופי, ופחות מתוך הזדהות מיידית על-פי סממנים חיצוניים. השהות הזאת לפני שאנחנו מגלים מי זה ה"אנחנו" ומי ה"אחר" מאפשרת לנו לבחון אותו, לבקר אותו וללמוד עליו מזווית שאחרת אולי לא היינו מסוגלים להגיע אליה.

אגב, מאפיין זה של הזרה הוא שהפך את הסוגות הללו, ובמיוחד את המדע הבדיוני בראשית ימיו, למדיום מועדף להעברת ביקורת חברתית. הדוגמאות לשימוש מסוג זה מצוינות ומוכרות: על קצה המזלג נציין רק את "1984" של אורוול, את "עולם חדש מופלא" של האקסלי, את "פרנהייט 451" של ברדבורי ואת הסיפור הקצר "שקיעה" של אסימוב.

למרות שבכל סיפור אפשר כנראה למצוא מסרים בעלי חשיבות סוציולוגית ואנתרופולוגית, ישנם סופרים או יצירות העוסקים בכך יותר מאחרים. יש שמזהים בתוך סוגת המדע הבדיוני הכללי תת-סוגה של "מדע בדיוני חברתי" (social science fiction), שההשראה שהוא שואב ממדעי החברה וההתנהגות ניכרת בו היטב. סוגה זו נוטה להדגיש את אותן השלכות חברתיות ותרבותיות של הקדמה או הפיתוח הטכנולוגי, ובמידה מסוימת משתמשת בתפאורה העתידנית-אלטרנטיבית כתירוץ לעסוק בסוגיות אנושיות שמטרידות אותנו כיום. היצירות שהוזכרו קודם יכולות כולן להיכלל בהגדרה זו (למרות שאצל אסימוב בולט גם העיסוק בטכנולוגיה), ובנוסף כדאי לציין גם את אורסולה לה-גווין (ששני הוריה היו אנתרופולוגים), ואת אורסון סקוט-קארד, ששניהם עוד חיים וכותבים.

הקיץ מגיע, ואיתו ההזדמנות לקרוא דברים שאינם רק חומר עיוני. למעוניינים, הנה קישורים לכמה רשימות של יצירות בולטות בז'אנר – לחיזוק הדמיון הסוציולוגי בהנאה:

רשימה קצרה של ויקיפדיה, שמכילה בעיקר את הותיקים והקלאסיים יותר

עוד ספרים וסופרים, בבלוג של אביגיל בורנשטיין.

פוסט בבלוג של בחור בשם Dan Hirshman, שעוסק בספרה של לה-גווין "The Dispossessed" תוך אפיון התיאוריות הסוציולוגיות שבאות בו לידי ביטוי.

ועוד כמה ספרים או סיפורים שאני אישית רוצה להמליץ עליהם:

"עריצה היא הלבנה" – רוברט היינלין

"לעולם-לא-עולם" של ניל גיימן

"אדון האור" של רוג'ר ז'ילאזני

והדובדבן שבקצפת: "המוצאן" – סיפור קצר של אורסון סקוט קארד בהשראת אסימוב, בתוך ספר שנקרא "מפות במראה" המכיל אוסף סיפורים קצרים של הסופר המוכשר הזה.

אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.

המצב כיום הוא שניתן לדמות את המרחב הציבורי באוניברסיטה לקניון אשר במרכזו לב קמפוס הר הצופים – הפורום, שכמעט ולא נשארה בו פינה ציבורית ללא שטחי מסחר אופציונאליים. כמעט בכל יום הפורום מארח חברות מסחריות כאלה ואחרות, בנקים, חברות סלולר, חנות פרחים, חנויות בגדים ותכשיטים. אלה מצטרפים לחנויות הרבות השוכנות דרך קבע באוניברסיטה. סטודנטים רבים ודאי שמחים לערוך קניות גם באוניברסיטה, שהרי מביאים להם את המוצרים בלי צורך בכתות רגליים מפרך. אך מצד שני, בכך נדמה שהאוניברסיטה מגשימה את חלומו הרטוב של "היזם הצברן", תופעה עליה כתבה נעמי קליין בספרה 'בלי לוגו'. קליין טוענת כי שטחי הקמפוסים באוניברסיטאות הם "המקום האחרון בו צעירים יכולים לראות ולחיות חיי ציבור אמיתיים […] הן [האוניברסיטאות – א.א] מבטאות את ההתגלמות המוחשית ביותר של מרחב ציבורי ואחריות קולקטיבית בתרבות שלנו"(קליין 2002: 126).  בהמשך היא מוסיפה כי עלינו להלחם נגד המיתוג של השטחים הללו ולא לקבלו באדישות.

דוכנים המסחריים מצטרפים לאוסף הדוכנים הפוליטיים הקוראים לפעולה ולהתנדבות, וביחד יוצרים חיבור שנראה לגיטימי אך, במבט חודר יותר, הוא מטריד. השעטנז התרבותי הזה משלב בין קפיטליזם וערכים 'הומניים', שנצבעים שלא מרצונם בצבע כלכלי-שיווקי בעיני העובר והשב בפורום. הדבר מזכיר לי באגביותו את 'סיכום עולמי' בערוץ 2 בשישי בערב, בו הצופה מקבל סיכום שבועי מלווה בנעימה דרמטית, ובו פיגועים, משחקי כדורגל, תערוכות אמנות, נפילות בבורסה, המצור הימי על עזה, שטפונות, סרט הוליוודי חדש, התנדבות בנפאל ובשמים חדשים מקבלים כולם מקום, זמן וערך שווים.

לפני זמן מה הופיע במרכז השטח הציבורי שלפני בניין אגודת הסטודנטים שלט שלפי דעתי מהווה את שיא התופעה עליה אני מנסה להצביע. השלט מפנה את העוברים והשבים לכספומט פרטי הפועל בבניין זה, וגובה תשלום נוסף על עצם השימוש בו. לכאורה מדובר בשירות למען הסטודנטים, אולם נדמה לי ששכיחותם הרבה של הכספומטים ברחבי הקמפוס מבטלת טיעון זה.                                                                                                                                        

יורגן הברמאס מגדיר שטח ציבורי ככזה שבו יכולה להתגבש דעת קהל, בניגוד לדעה סתם שיכולה להתגבש על-ידי אינדיבידואלים (הברמאס 1996). המרחב הציבורי בדגם הליברלי צריך לאפשר לאדם להיות מנוטרל מכוחות חברתיים ומהשפעות פוליטיות, ואני רוצה להוסיף על אלה גם את הכוחות הכלכליים שכיום מאיימים לבלוע את האיומים האחרים על המרחב הציבורי ואולי אף לאיין כל ציבוריות באשר היא. הברמאס מקווה כי הארגונים הפרטיים יהיו חייבים בהצגה פומבית של כל מעשיהם, מה שאנו יודעים שלא מתממש כלל, כאשר בפועל כל ארגון כלכלי שולט על הידע עליו ועל אופן העברתו לציבור. הברמאס אף מצביע על המעבר של העיתונות מכזו המספקת השקפות ודעות לעיתונות מסחרית כחלק מהשינויים שהכשירו את הקרקע למהלך זה.

כדי לנתח את מסחור השטח הציבורי באוניברסיטה עלינו להבין ראשית מהו, להבין כי גדרות האוניברסיטה וקירות המחלקות והבניינים השונים משאירים אותנו עם שטח שהוגדר חברתית כציבורי. הגדרה זו,לפי לפברה, הופכת כל חלל מסתמי לבעל משמעות מסוימת: סלון, מסעדה, מספרה או בית ספר, למשל, וכך מנתקת את החלל מחוסר המשמעות הפיזי-גיאומטרי (Lefebvre 1991).

תופעות אלה מעלות את השאלה מה אנו, קהל המשתמשים בחלל האוניברסיטאי, רוצים לעשות בו וכיצד אנו מתייחסים אליו. מנגד, עולה השאלה כיצד נתפס המרחב הציבורי על ידי הממסד האוניברסיטאי, וכמובן, מה הם יחסי הכוחות בין שני הצדדים. האם אנו מתייחסים לאוניברסיטה כאל מקום עבודה? כאל בית? כאל המשך של המרחב הציבורי שבחוץ? כאל נקודת מפגש של מחשבה חופשית? כאל בית ספר? נראה כי לא נמצא תשובה אחידה מצד המשתמשים במרחב, ולמרות זאת, אני מניח כי לממסד האוניברסיטאי אין רצון לנהל משא ומתן על הפונקציונליות של המרחב עם קהל המשתמשים בו, וייתכן כי אין לו כלל את ההכרה בחשיבות השמירה על מרחב ציבורי תוסס בקמפוס. חוסר הכרה זה מקשה  על היווצרותה של דעת הקהל שתוארה על-ידי הברמאס, מהלך שנעשה בו שימוש מלא מצד האוניברסיטה, והמביא למצב בו כל ניסיון מהפכני מדוכא ומושתק, ובמקביל, מודלים כלכליים משועתקים ומוטמעים כבעלי הלגיטימיות היחידה.

עד עכשיו בחנתי את המרחב הציבורי באוניברסיטה באופן ישיר דרך עדשת המיקרו, וכעת ארצה לעבור לעדשת המאקרו ולבחון את הקשרים בין מוסדות השלטון המדיניים והתאגידים, ולהראות שהתופעות בשתי העדשות הן שני צדדיו של אותו מטבע מוזהב. כשנוחי דנקנר מגיע לאוניברסיטה ומודיע שהוא מרגיש מחויבות לקידום החינוך, האם לא ירגיש החינוך מחויבות לקדם את נוחי דנקנר? נוחי דנקנר אינו יוצא דופן בעניין זה, ולצורך העניין הוא מהווה דוגמה למחויבות העתידית של האוניברסיטה למגזר הציבורי (ובעיקר לבעלי ההון).

ד"ר דן דאור, סינולוג גדול שהלך לעולמו לאחרונה, טען בהרצאתו האחרונה כי עוסקים בשיח הציבורי בעיקר בסוגיות של הון-שלטון. לדעתו, מסוכנים לא פחות הם הקשרים בין האקדמיה לשלטון. הייתי רוצה להמשיך את דבריו ולהצביע גם על הקשר המסוכן בין ההון והאקדמיה, במיוחד בזמנים בהם המימון הציבורי למחקר הולך ומדלדל. אני רוצה לטעון כי מחויבותו ההולכת וגוברת של ההון לאקדמיה לעולם לא תהיה נטולת אינטרסים כפי שהיא מתיימרת להיות, ולמרות שההון יצהיר שטובתו היא טובת האקדמיה, דומני כי בעצם מימונו הוא מכפיף את הידע תחת עושרו – וכאן נמצאת הבעייתיות הגדולה במימון הפרטי של המוסדות האקדמיים הלא-פרטיים (דהינו, הציבוריים).

קשרי ההון והשלטון הופכים לחשודים בפלילים כאשר איל ההון יכול להשפיע על פקיד ממשלתי ולהנות אצלו מזכויות יתר. דבר זה יכול להתקיים רק במצב בו הכח הפוליטי נמצא אצל השלטון, או בדוגמה שלעיל, אצל הפקיד. כיום נראה כי אנו יכולים רק להתגעגע לשחיתות שלטונית שכזו, שהרי כעת הכח הפוליטי עובר לבעלי ההון, ופקידי הממשלה משתדלים לספק ולרצות אותם, שהרי אלה יבטיחו להם את הנחיתה הרכה בשוק האזרחי או את הקידום במגזר הציבורי. לכאורה, אין קשר בין קשרי הון-אקדמיה ומסחור השטח הציבורי. אני רוצה לקשר בין שניהם ולטעון כי המסחור הזה הוא חלק ממגמה כוללת של השתלטות ההון על המרחב הציבורי בישראל והפרטתו. כשמדובר באוניברסיטה התחזקות ההון הפרטי, הן זו הפיזית – שטחי מסחר רבים יותר, והן זו הרוחנית – הגמשתם האפשרית של הסילבוסים ותצורת ההוראה והתאמתם לצרכי ההון, התחזקות זו נוטה להיות סמויה יותר, ולדעתי, מסוכנת אפילו יותר לחברה דמוקרטית חופשית.

ברוח דברים אלה, ייתכן שהפתרון המתבקש שיענה על רצון כל הצדדים הוא לנצל את גל רכישות הקניונים ברחבי הארץ של קבוצת עזריאלי, ולהציע להם את קמפוס הר הצופים כסניף החדש של הקבוצה.

מקורות:

קליין,נ. (2002). בלי לוגו. בבל: תל-אביב.

האברמס, י. (2001). "המרחב הציבורי". בתוך: ד. כספי (עורך) תמונות בראש: דעת קהל ודמוקרטיה.  תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 57-62.

Lefebvre, Henri (1991). The Production of Space. Malden, MA: Blackwell.

איתי ארצי הוא סטודנט בשנה הראשונה של תואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לחינוך.

תיאוריה

כמו בתחומי מחקר רבים אחרים, גם המחקר הסוציולוגי של המיניות הושפע עמוקות מהמפנה התרבותי ומצורת החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית. בתחום חקר המיניות, השפעה זו באה לידי ביטוי בעלייתה של הפרדיגמה ההבנייתית (קונסטרוקטיביזם), לפיה המיני הוא אפקט של החברתי, תוצאה של יחסים וכוחות חברתיים. כאן המין לא מתקיים (רק) במישורי ה"טבע האנושי" ההורמונליים, הביולוגיים והאבולוציוניים. המין (במובן של התנהגות מינית, כמצבור של אקטים מיניים ואפשרויות לפעול באופן מיני) והמיניות (הארגון החברתי והייצוג התרבותי של מין ביולוגי, מגדר, תשוקה וזהות מינית) אינם נובעים בצורה בלתי-נמנעת מהביולוגיה שלנו, ואינם אוניברסליים או על-זמניים. להפך, מין הוא תוצר של היסטוריות ממשיות, הוא משתנה מחברה לחברה, והוא נטוע תמיד בסבך של יחסים, מבנים, פרקטיקות ומשמעויות חברתיות ופוליטיות (Seidman 2003).

הייתה זו החשיבה הפמיניסטית אשר הפרידה בין מין ומגדר ואיפשרה לחזור ולהתבונן במין עצמו כנושא למחקר. הפמיניזם הניח את היסודות התיאורטיים להבנת המין והמיניות כמובנים חברתית וקשורים לכוח. מין ומיניות אפשרו לחשוב על הדרכים בהן אי השויון המגדרי משועתק מצד אחד, ועל הדרכים לשבור אותו ולעצב מחדש יחסי מגדר שוויוניים מן הצד השני. הוגות פמיניסטיות התבוננו וממשיכות להתבונן בדיכוי הפטריארכלי של נשים על-ידי גברים הבא לידי ביטוי, בין השאר, בהטרדה מינית, באונס, בזנות, בתעשיית הפורנו וגם ביחסים רומנטיים יומיומיים בין גברים ונשים.

בהקשר זה ידועה אמרתה של קת'רין מקינון לפיה "המיניות עבור הפמיניזם היא מה שהעבודה היא עבור המארקסיזם" (מקינון, 2007: 228). מין הוא המצע שמזין את אי השוויון המגדרי, והוא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותו גברים שולטים בנשים. כתיבה פמיניסטית רבה הוקדשה לדרכים בהן המיניות הנשית מתועלת לתפקיד האמהי, כמו גם לאובייקטיפקציה ולסקסואליזציה של הגוף הנשי בחסות תעשיות היופי והזהר ובשירות התשוקה הגברית.

במידה רבה, הפמיניזם העכשווי מבקש להחזיר לנשים את השליטה בגופן ובמיניותן. אם בעבר נשים סומנו כבעלות גוף מיני ומסוכן, כעת המיניות ויכולת ההתענגות שלנו עשויות להיות המימוש המובהק של אידיאלים אנטי-פטריארכליים. בהקשר הזה עולה לאחרונה במחקר דמותה של ה"נערה" שבמיניותה המודגשת הופכת להיות סמל של העצמה מינית ופוליטית. ה-"new girlie feminism", כפי שהוא מכונה, מחזיק באג'נדה של "sassy, sexy and strong" – עסיסית, סקסית וחזקה (Mumford 2009). לתרבות מינית של נערות אשוב בהמשך. חשוב לציין שהאהדה כלפי החופש והעוצמה המינית שנשים תובעות לעצמן בולטת במיוחד בשיח הפוסט-פמיניסטי העכשווי. אנג'לה מקרובי טוענת שפוסט פמיניזם אופייני לנשים צעירות אשר מאמצות את הרעיון הקפיטליסטי הרווח בדבר "בחירה חופשית", ומתרחקות מהישגי הפמיניזם של שנות ה-70 וה-80 במחשבה כי השוויון הושג וכי המאבק הפמיניסטי התיישן והוא מיותר (McRobbie 2004). בתחום המיניות הדבר מתבטא, בין השאר, בבחירה להיות אסרטיבית מבחינה מינית, לקיים יחסי מין מבלי להיקשר, להבליט את גופך הסקסי ולהשתמש בו בגלוי כמשאב, וכדומה. הביקורת העיקרית על עמדה פוסט-פמיניסטית זו טוענת כי זו אינה אלא הצורה החדשה שלובש הסקסיזם הישן.

הגותה של ג'ודית באטלר מסמנת מפנה בלימודי מיניות. באטלר מבקשת לפרק את התפיסה המודרנית של הזהות כיחידה יציבה ולכידה. אם תפיסות פרוידיאניות רואות במין את גרעינו של העצמי (Seidman 2003), באטלר – בהמשך לפוקו (1996) – אינה רואה בתשוקה המינית דחף פנימי האוצר את הייחודיות הביולוגית, הנפשית והביוגרפית שלנו ואומר עלינו את ה"אמת". להפך: מין אינו היסוד הביולוגי, המהותני של המגדר כזהות וכתפקיד חברתי. למעשה, מין ומגדר הם "רק תרבותיים", הם ציטוטים של השיח התרבותי שמחלק אותנו מגדרית וחזרות עליו, והם מתבטאים על פני הגוף עצמו. לפי באטלר, התרבות מספקת לנו דימויים וסגנונות גופניים שבעזרתם אנו מעצבים התנהגות המתקבלת כנכונה מגדרית, ומציגים את עצמנו גופנית כאשה או כגבר. הטענה החשובה כאן היא שמחוות גופניות כאלה אינן משקפות זהות מגדרית פנימית, אלא הן ביצועים (performances). הביצוע, כלומר הסגנון הגופני של כל אחת ואחד מאתנו, מחקה יצוגים תרבותיים רווחים באופן שמחזק את הטבעיות של הסדר החברתי, ומשעתק באופן גופני את ה"הטרוסקסואליות הכפויה". כפי שאראה בהמשך, תפיסה זו, הרואה בגוף ובזהות מינית תהליך ולא ישות מוגמרת הקיימת באופן קדם-חברתי, פתחה אופקים חדשים במחקר החברתי של המין.

וקו, באטלר, סדג'וויק ואחרים תרמו מאד להתפתחות התיאוריה הקווירית, המהווה, נוסף על הפמיניזם, נדבך הגותי מרכזי בלימודי מין ומיניות. מקובל להבחין בין תיאוריה פמיניסטית לקווירית בטענה כי הראשונה מתעניינת במגדר והאחרונה במיניות. כפי שכבר למדנו מבאטלר, הפרספקטיבה הקווירית טוענת שהרעיון בדבר קיומה של מיניות הטרוסקסואלית טבעית איננו אמיתה ביולוגית אלא הוא תוצר תרבותי. כפרויקט פוליטי, התיאוריה הקווירית מבקשת לערער על ההבחנה הערכית בין מין הטרוסקסואלי רבייתי לבין אופציות מיניות מגוונות יותר. כך היא חושפת לא רק את דיכויים החברתי של הומוסקסואלים, אלא פותחת גם את תבת הפנדורה של הההטרוסקסואליות עצמה, ובוחנת את הדרכים בהן הנורמה הסטרייטית מדירה פרקטיקות וזהויות הטרוסקסואליות לא-נורמטיביות כמו בדס"מ, פוליאמוריות, א-מיניות ועוד.

מיניות קווירית לא-רבייתית נתפסת כאן כמעודדת משחק ותנועה בין אפשרויות-עצמי רבות (Green 2010), שבכוחן לשבש פוליטית את הסדר החברתי ההטרונורמטיבי (כלומר, את המיניות ההטרוסקסואלית הרבייתית, המושתתת על קיטוב דו-מגדרי ועל מבנה משפחתי נורמטיבי) (Edelman 2007). יחד עם זה, התיאוריה מעוררת גם ביקורת רבה, בין השאר על כך שהיא עצמה נוטה להפוך את סולם הערך הנורמטיבי, ולראות את המיניות הלא נורמטיבית כנעלה על המיניות הנורמטיבית.  

מה חוקרים?

לצורך הסקירה הנוכחית אני מבחינה בין שלושה נושאי מחקר נפרדים, אף כי בפועל יש ביניהם נקודות השקה רבות. לכולם משותפת ההכרה – עליה עמדנו קודם – בדבר הריבוי, הגיוון והנזילות של המיניות.

1. תעשיית המין והכלכלה הפוליטית של המין: הטענה היא שבכלכלה הפוסט-תעשייתית העכשווית מין הפך למוצר צריכה. דגש מרכזי מושם על הניצול הכלכלי והמיני של המערב את העולם המתפתח. בהקשר זה נכתב רבות על תיירות המין הגלובלית ועל סחר בבני אדם למטרות זנות (trafficking). סוג אחר של מחקרים עוסק במיסחור של זהויות מיניות שוליות במערב. בהקשר זה חוקרים את הדרכים שבהן המין פותח שווקים חדשים של זהויות ושל מוצרים (למשל, צעצועי מין, Curtis 2004), ואת האפקט האידיאולוגי של מסחור המיניות, המביא לנסיגה מהפוליטי והאתי. זנות היא נושא מחקר חשוב נוסף ובו מתנהל ויכוח האם אפשר וראוי לראות בזנות עבודה לכל דבר (ראו גיליון שלם של Sexualities, 2010, 13(2)). בהקשר זה יש לשים לב למחקריה המעניינים של ברנסטין, העוסקת בעלייתה של זנות הפונה לפלח השוק של מעמדות הביניים (Bernstein 2009). ענף תעשייתי נוסף הזוכה לתשומת לב ביקורתית היא הפרמצבטיקה המינית (ויאגרה! ויאגרה נשית!, וראו Tiefer 2008 ומחקרים רבים אחרים של חוקרת מעניינת זו, הידועה בקביעתה ש"סקס הוא לא אקט טבעי").
2. מדיה, פורנו וסייבר סקס: העידן הנוכחי מתאפיין ב"סקסואליזציה" כוללת של הנוף התרבותי במסגרתה המדיה מאמצת שפה ויזואלית פורנוגרפית Gunter 2002)), ותסריטים מיניים שמקורם בדימויים פורנוגרפיים נעשים שגורים בחיי היומיום (Attwood 2009, McNair 2002). לעלייתה של המיניות-מתווכת-האינטרנט יש תפקיד מכריע במיינסטרימיזציה זו של עולם הפורנו (Ross 2005), שהפך לחלק בלתי נפרד מתעשיית התרבות, הבידור, המוסיקה והזוהר. מגמה בולטת ב"לימודי פורנו" (Sexualities 2009, 12(5)) היא להתקדם אל מעבר לדיון המקובל על הסקסיזם והנצלנות בתעשיית הפורנו "הנפשעת והפגומה מוסרית". דרך אחת להיחלץ מהשיח המוסרי על נזקי הפורנו הממוסחר היא לחקור פורנו המיוצר על-ידי נשים ועבורן (Ciclitira 2004). מחקרים אחרים מתמקדים בדרכים שבהן המדיה החדשים מעודדים פורנו-חובבני ואינדי-סקס, ומסייעים בעיצובה של תרבות-נגד דמוקרטית, המהווה אלטרנטיבה לתאגידי המדיה הגלובליים (Jacobs 2007).
3. הסדרים מיניים חדשים ותת-תרבויות מיניות: מגמה בולטת במחקר המיניות היא האינדיבידואליציה הגוברת של יחסים אינטימיים בין בני אדם ועליית ה"מיניות הפלסטית" (Giddens 1992). על רקע השחיקה הנמשכת במוסד המשפחה, טוען גידנס, אנו מצפים מהיחסים האינטימיים שלנו לספק עבורנו את הצורך בתמיכה רגשית ובמימוש-עצמי מיני, אבל יודעים גם יודעים שמערכת רגשית ומינית לא יכולה להתקיים לנצח ועם אותו אדם. בהקשר זה נעשים כיום מחקרים על תופעות מיניות ורגשיות חדשות כמו "יזיזות" ("hooking up", "friends with benefits")Bogle 2008) ) או בגידות (Duncombe et al. 2004). מחקרים אחרים עומדים על הסתירות בעולמן המיני של נערות (ובמידה פחותה – נערים), הנדרשות לתמרן בין סקסיות לבין דפוסים מיניים מסורתיים (Jackson & Westrupp 2010). מחקר ענף עוסק גם בדינמיקות הפנימיות המתרחשות בקהילות מיניות (Green 2008), בגיאוגרפיה של המיניות ובצמיחתם של תסריטים מיניים חדשים (למשל, גברים שעושים סקס עם גברים אבל תופסים את עצמם כסטרייטים).

לאן מכאן?

ראינו שהמחקר החברתי העכשווי על מיניות טוען שמשמעויות מיניות אינן קיימות א-פריורית, אלא שהן נוצרות ומתגבשות בהקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מסוימים. טענה נוספת היא שיותר מבעבר, המשמעויות הללו הן נזילות ומשתנות. הנחות מוצא אלה מולידות שני סוגים של מחקרים. הסוג הראשון מתמקד בריבוי מיני ועומד על ההתגוונות המתמדת של קטגוריות וזהויות מיניות ההולכות ונהיות ספציפיות. הסוג השני מתמקד בשוליות מינית כבסיס להדרה או להעצמה חברתית. אבל המחקר העכשווי עדיין לא עוסק בסוגיה שנראית לי מהותית: חשוב לדעתי להבין לא רק כיצד מיניות מובנית חברתית אלא גם כיצד היא עצמה מייצרת את החברתי (למשל, זהות מעמדית ותחושות של זכאות מעמדית, נושא העומד במרכז המחקר שלי. ראו Kaplan forthcoming). בדומה, חשוב גם לחזור ולבחון מחדש את הנורמטיבי, ההטרוסקסואלי וההגמוני, כיוון מחקרי שבמידה מסוימת נזנח בעשרים השנים האחרונות. ולבסוף, נכון לדעתי להתבונן במין ומיניות כ-lived experience, מתוך פרספקטיבת-מיקרו שבוחנת לא רק מבנים גדולים, שיח ומשמעויות אלא גם את הפנומנולוגיה הרגשית והגופנית של החויה המינית.

¹ להבחנה בין תפיסות הבנייתיות ומהותניות של מיניות ראו .Seidman 2003: 27

ביבליוגרפיה

באטלר, ג'ודית. 2007 [1990]. "צרות של מגדר." בתוך ינאי, ניצה , אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 337-351.

באטלר, ג'ודית. 2006 [1993]. "גופים נחשבים." בתוך באום, דלית, אמיר, דלילה, ברייר-גארב, רונה, ברלוביץ', יפה, גריינימן, דבורה, הלוי, שרון, חרובי, דינה, ופוגל-ביז'אוי, סילביה. ללמוד פמיניזם: מקראה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 443-476.

בטלר, ג'ודית. 2003 [1993]. "חיקוי ומרי מגדרי." בתוך קדר, יאיר, זיו, עמליה וקנר, אורן (עורכים). מעבר למיניות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 329-346.

מקינון, קת'רין.2007 [1987]. "תשוקה וכוח." בתוך ינאי, ניצה, אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 226-242.

פוקו, מישל. 1996 [1976]. תולדות המיניות I: הרצון לדעת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Attwood, Feona. (ed.). 2009. Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris.

Bernstein, Elizabeth. 2009. "Sex Work for the Middle Classes." Sexualities, 10(4): 473-488.

Bogle, Katleen A. 2008. Hooking Up: Sex, Dating and Relationships on Campus. New York: NYU Press.

Ciclitira, Karen. 2004. "Pornography, Women and Feminism: Between Pleasure and Politics".  Sexualities, 7(3): 281-301.

Corber, Robert J. and Valocchi, Stephen (eds.). 2003. Queer Studies: An Interdisciplinary Reader. Oxford: Blackwell.

Dubcome, Jean, Harrison, Karen, Allan, Graham and Marsden, Dennis (eds.). 2004. The State of Affairs: Explorations in infidelity and Commitment. Mahwah: Lawrence Erlbaum Associates.

Edelman, Lee. 2007. "Ever After: History, Negativity, and the Social." South Atlantic Quarterly, 106(3): 469-476.

Frank, Katherine. 2007. "Playcouples in Paradise: Touristic Sexuality and the Lifestyle Travel." In Padilla, Mark B. , Hirsch, Jennifer S., Muñoz-Laboy, Miguel, Sember, Robert E. and Parker, Richard, G. (eds.). Love and Globalization: Transformations of Intimacy in the Contemporary World. Nashville: Vanderbilt University Press, pp. 163-185. 

Giddens, Anthony. 1992. The Transformation of Intimacy. Cambridge: Polity. 

Green, Adam I. 2008. "The Social Organization of Desire: The Sexual Fields Approach." Sociological Theory, 26(1): 25-50.

Gunter, Barrie. 2002. Media Sex: What are the Issues? Mahwah:  Lawrence Erlbaum Associates.

Jackson, Sue and Westrupp, Elizabeth. 2010. "Sex, Postfeminist Popular Culture and the Pre-Teen Girl." Sexualities, 13(3): 357-376.

Jacobs, Katrien. ‏ 2007. Netporn: DIY Web Culture and Sexual Politics. Lanham: Rowman & Littlefield.

Kaplan, Dana. (Forthcoming). "Sexual Liberation and the Creative Class in Israel." In Seidman, Steven. (ed.). Handbook of the New Sexuality Studies (second edition). London: Routledge.

McNair, Brian. 2002. Striptease Culture: Sex, Media and the Democratization of Desire. London: Routledge.

McRobbie, Angela.  2004. "Post-feminism and Popular Culture." Feminist Media Studies, 4(3): 255 – 264.

Mumford, Rebecca. 2009. "BUST-ING the Third Wave: Barbie, Blowjobs and Girlie Feminism." In Attwood, Feona. (ed). Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris, pp. 183-198.

Ross, Michael W. 2005. "Typing, Doing and Being: Sexuality and the Internet." The Journal of Sex Research, 42(4): 342-352.

Seidman, Steven. 2003. The Social Construction of Sexuality.  New York: W.W. Norton & Company.

Tiefer, Leonore. 2008. "Prognosis: More Pharmasex." Sexualities, 11(1-2): 53-59.

דנה קפלן היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. היא כותבת על מיניות המעמד העליון כסממן מבדל, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

נעם קסטל, האיש והתוספתן, הגה את רעיון פקפוק והיה עורכו הראשון, והמערכת הורכבה מתלמידי התואר השני בלבד. עם הזמן גדלה המערכת והתרחבה וכיום היא כוללת סטודנטים מכל התארים וכן חברי סגל, כאשר מטרתנו היא ליצור ולקחת חלק במרחב הדיאלוג בקהילה המחלקתית. פקפוק ניסה ומנסה להוות במה לדעות, מחשבות, תהיות ומסקנות, לנסות להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקהומה מתרחש בדיסציפלינות בארץ ובעולם. היום, לאחר שנתיים וחצי במערכת פקפוק, מתוכם שנתיים בתור עורך שותף, אני חושב שיש מקום לעצור ולפקפק קצת, לנסות ולשאול: האם השגנו את מטרות פקפוק? האם יש חיה כזו בכלל "קהילה מחלקתית"? האם בכלל קוראים אותנו במחלקה?

במידה רבה ניתן לראות בפקפוק הצלחה גדולה. במשך השנים הצלחנו להפיק גיליון חדש כל חודש, כאשר כל גליון הוא מגוון ועשיר הן במגוון הנושאים והן במגוון הכותבים. היו לנו פינות כגון: מיקרו סקופ – על מחקרים שנעשים במחלקה, בחזית המחקר – על הנושאים החמים בתחומים שונים, האיש שבקיר – על חוקרים במחלקה שהלכו לעולמם ועוד. היו לנו כתבות על נושאים שונים ומגוונים כגון: הדברים שאסור ללמד, ניתוח אנתרופולוגי של הריאליטי, תפקיד הסוציולוג בחברה, האם אנתרופולוגיה יכולה להיות א-פוליטית, הטיה פוליטית בסילבוסים ועוד. קיימנו ראיונות עם יורם בילו, מייקל למבק,שמואל נח איזנשטדט ואחרים, ומתוך 20 הגליונות של פקפוק, שניים היו גליונות נושא:גליון 9 שהוקדש כולו לסוגיות של אתיקה וגליון 15 שהוקדש לנושא של כתיבה, קריאה ושפה.

גם בכמות הקוראים חלה התקדמות. מעשרות בודדות שנכנסו לאתר של פקפוק בתחילת הדרך, אנו עומדים היום על ממוצע של יותר משש מאות כניסות לכל גליון. בצורה דומה התרחב גם מנעד הקוראים, אשר פרץ את תחומי המחלקה בלבד ומגיע היום לחוקרים וסטודנטים רבים ברחבי האקדמיה בארץ.

אז האם פקפוק עמד במטרות שלנו? האם הצלחנו ליצור דיאלוג? לא בטוח. נדמה שרוב הקוראים שלנו הם מחוץ למחלקה. לפי המדדים שבידנו, רבים מבין הסטודנטים במחלקה לא קוראים את פקפוק. ניתן להציע לכך כמה הסברים. כך, למשל, ניתן לתלות זאת בעובדה, שההפצה של העיתון מתבצעת באמצעות מערכת ההודעות של המחלקה; מכיוון שסטודנטים רבים מתעלמים מכלל המיילים של המערכת, ממילא הם מתעלמים גם מן המיילים הנוגעים לפקפוק. חלקם, אני מנחש, בכלל לא מודעים לקיומו. אלו דברים שניתן וצריך לשפר לקראת השנה הבאה.

סוגיה נוספת היא המנעד הרחב של הקוראים. האם ניתן ליצור במה שתפנה ותעניין גם תלמידים בשנה הראשונה של התואר הראשון, סטודנטים עסוקים בתואר השני, דוקטורנטים אשר שקועים במחקר ובעבודה ופרופסורים במחלקה? יתכן שנושאים חשובים ורלוונטיים לתלמידי התואר השני יעוררו עניין מועט בקרב תלמידי התואר הראשון או בקרב חברי הסגל. האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל אלו? האם צריך לנסות ולמצוא? במהלך הזמן ניסינו לפתור זאת על ידי כותבים ונושאים שונים, מה שהוליד לעתים רמות שונות של כתיבה, ניסוח וניתוח.

 גם תפיסת בזבוז הזמן היא גורם משמעותי. כפי שעמליה סער ואחרים טענו, במצב האקדמי הנוכחי אין שום עידוד לאנשי האקדמיה לכתוב ולהשתתף בפורמטים שלא תורמים לקידום המקצועי. פקפוק הוא כנראה אחד מהם. רבים מאנשי המחלקה והסטודנטים לא מעוניינים להשקיע זמן בכתיבה לפקפוק מתוך הבנה שפרסום בפקפוק לא נחשב ברזומה המחקרי ומהווה בזבוז זמן מחקרי יקר. כמובן שאני מתנגד לתפיסה כזו, הרואה ביצירת קהילת עמיתים ואווירה המאפשרת דיאלוג, דברים זניחים שניתן לוותר עליהם.

אך הסוגיה המרכזית לדעתי היא תפיסת המחלקה. תגובות סגל המחלקה היו אמביוולנטיות כלפי פקפוק. חלק מאנשי הסגל תמכו, עודדו ואף השתתפו וכתבו בפקפוק. אחרים, התעלמו ואף לעתים כעסו או נעלבו. נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים. הקו של פקפוק, מסיבות מבניות ואישיותיות, מעולם לא היה קו לוחמני. אך גם כשעלו סוגיות קונפלקוטואליות כגון הדיון על סקרי ההוראה והבעיות במגמות דמוגרפיה ולימודי ארגון, לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים.

ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג. מה השיקולים להחלטות שהתקבלו? מה היו החלופות? נסו להגביר את השקיפות של התהליכים, זה אולי ימנע את המרמור ואת תיאוריות הקונספירציה הרוחשות לגבי כל מיני החלטות. ואולי, אפילו, תשתפו את הסטודנטים בהחלטות. אני לא מחסידי הדרישות לניהול משותף מלא של סטודנטים ומרצים, אבל אני בהחלט מאמין בשיתוף והתייעצות, מתוך תפיסה שרק בעזרת השתתפות פעילה וגיוס של כל הצדדים נצליח לשקם את המחלקה "מהתקופה המשברית" (כפי שהגדיר זאת גד יאיר) בה היא נמצאת. אחרת, לדעתי, הדרדרות המחלקה תימשך. פקפוק צריך להוות במה לשיחה הזו, לתקשורת בין חברי הסגל לבין הסטודנטים. חבל לי שלעתים ניסיונות לנהל שיחה כזו ולהציף את הבעיות מובילים לכעס ולתחושות של "בגידה" במחלקה בגלל הדיבור על הבעיות בפומבי.

סוגיה בעייתית נוספת היא התפיסה שהסטודנטים צריכים להיות אלו היוזמים את הדיאלוג. כן, ישנה חשיבות גדולה ביצירת מסגרות ויוזמות מטעם הסטודנטים אשר ישלימו את מה שהמחלקה לא נותנת. הקמת 'פקפוק', למשל, באה לקדם מטרה זו. אך יחד עם זאת, יש להצביע על הקשר בין צמצום אחריותה של המדינה והעברת האחריות לחברה האזרחית, לבין העברת האחריות על ההוראה ושל היוזמה לעשייה מן המחלקה אל הסטודנטים. פעמים רבות הייתה לי התחושה שבמחלקה יעודדו וישמחו על יוזמות של הסטודנטים ליצירת הקהילה הזו, אבל גישה זו מורידה מאחריות המחלקה עצמה ליזום וליצור את המסגרות המשותפות האלו. יוזמות הסטודנטים יכולות רק להשלים את פעילות המחלקה ולא להחליף אותה. לדעתי, על המחלקה ואנשי הסגל לרצות ולקדם יותר מסגרות של שיתוף והתייעצות עם סטודנטים, לא רק כינוסי אסיפות מחלקה לשמיעת דעות, אלא ליצור, מבנית, מסגרות חשיבה משותפות ומחייבות לסגל ולסטודנטים.   

מעבר לסוגיות התוכן ויצירת הדיאלוג שיש לשאוף בהן ליותר, סוגיה נוספת שעל פקפוק להשתפר בה היא המימד הטכני. אומנם בחצי השנה האחרונה זכינו לתמיכה כספית צנועה מטעם המחלקה שאפשרה לנו לרכוש אתר המשמש כאתר הבית של פקפוק, אך יש לנו עוד הרבה מה להשתפר לקראת השנה הבאה. אני בטוח שהעורכים, אדם קלין אורון שממשיך לשנה הבאה, ושירי קטלן אשר מחליפה אותי, ישכילו לפתח ולקדם את פקפוק.

לסיום, ברצוני להודות לכל חברי המערכת בעבר ובהווה. מהגרעין המייסד שחיפש את דרכו ואת הקונספט ועד המערכת המורחבת הנוכחית.¹ תודה לכל מי שתמך, זרק מילה טובה, נתן ביקורת בונה או נוקבת, או אפילו רק קרא.

אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה.

פקפוק נעים

לירון

לדו"ח שלושה חלקים: החלק הראשון כולל מחקר שהתנועה ערכה על מוסדות אקדמיים בולטים בארץ, באמצעות בחינת סילבוסים ואפיונם על ציר "ציוני – אנטי-ציוני", וכן תיעוד תלונות של סטודנטים אודות מרצים שלטענותיהם "מנצלים את מעמדם לקידום עמדות פוליטיות חד-צדדיות".¹ החלק השני של הדו"ח מתעד "פעילות של הסתה ותמיכה בטרור של תאים אנטי-ציוניים" באוניברסיטאות (כך במקור), והחלק השלישי מפרט את "מידת מעורבותם של פרופסורים, מרצים ואנשי אקדמיה ישראלים בקריאות להטלת חרם, עיצומים וסנקציות על מדינת ישראל" תוך אזכור מפורש של שמותיהם (ממצאי חלק זה מבוססים על נתונים שנאספו על ידי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית").

עם פרסומו זכה הדו"ח לסיקור תקשורתי מצומצם-אך-ממוקד ולתהודה בעיקר בחוגים האקדמיים להם הוא נוגע. ב-28 למאי הוקדשה כתבה בעיתון "ישראל היום" תחת הכותרת "תחשבו כמונו, תקבלו ציון", שהציגה באופן אוהד יחסית את הדו"ח ומסקנותיו. פרסום זה תרם רבות להתגברות הדיון סביב הדו"ח, וגרר תגובות רבות, הן מצד המצדדים בו או במסקנותיו והן מצד השוללים אותו. לאחר כחודש הגיע הנושאלדיון בכנסת, בו הודיע שר החינוך גדעון סער כי יבחן את טענות הדו"ח וכן כי יפעל נגד מרצים הקוראים לחרם אקדמי על ישראל.

האקדמיה, באופן כללי, הגיבה לדו"ח בשלילה מוחלטת, תוך ערעור על מהימנות המתודולוגיה שלו ועל מהימנות מסקנותיו. מניתוח הסילבוסים על ידי 'אם תרצו' עולה כי 80% מהטקסטים הנלמדים בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות ברחבי הארץ הם "אנטי או פוסט-ציוניים", אך הדרך בה אופיינו הטקסטים ככאלה מוטלת בספק ותוארה על ידי רבים, ביניהם פרופ' אבנר דה-שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, כלא-מדעית ומוטה.

לפי טענות אלו, הבעייתיות של דו"ח 'אם תרצו' בולטת במגוון רמות: ברמת אפיון קורסים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" בהתאם לטקסטים הנלמדים בהם – למרות שלא נבדק האופן בו הם נלמדים. ברמת אפיון טקסטים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" לא על פי תוכנם, אלא על פי זיהוי המחבר עם גישה תיאורטית כזו או אחרת. ולבסוף – אפיון מחבר כ"ציוני" או "אנטי-ציוני" על פי תיוג מיקומו בקורפוס התיאורטי, אך ללא כל קשר אמיתי בין התיאוריה לבין "פרו" או "אנטי" ציונות. כך למשל, טקסטים של בנדיקט אנדרסון תוארו כ"אנטי-ציוניים" על שום היותו פוסט-מדרניסט שעוסק בהבניית הגישות הלאומיות באירופה (בדו"ח הוא משוייך ל"אסכולת הלאומיות כהמצאה מודרנית"), בעוד שיקירנו קליפורד גירץ תואר כ"ציוני", משום שהוא נמנה על "הגישה האתנו-סימבולית".

בהתכתבות אלקטרונית פומבית (ברשת Social Science- IL) עם ד"ר אודי לבל, שצוין בדו"ח כמי שיחד עם ד"ר רן ברץ סיפק ייעוץ למחקר הסילבוסים, כתב דה-שליט:

"הדו"ח (לכאורה) הזה נולד בחטא, ומטרתו לסמן אותנו, אנשי אקדמיה במדעי החברה, ולהדיר אותנו (לא קבוצה, את כולנו) מהאקדמיה. לאחר שיטהרו את האקדמיה, יכניסו אנשי אם תרצו את האנשים שלהם, אלה שרוצים להצדיק אידיאולוגיות (ציוניות) על ידי מחקר."

יש לציין כי בעוד שהחשש העיקרי מהדו"ח בחוגים האקדמיים קשור בתפיסתו כסכנה לחופש המחקר והביטוי האקדמי ("קודש הקודשים" של התפישה האקדמית והמדעית), טוענים אנשי ‘אם תרצו’ מנגד, שהדאגה לחופש האקדמי היא-היא הסיבה העיקרית לכתיבתו. ד"ר לבל, שפנה אל 'אם תרצו' וביקש מהם להסיר את אזכורו כמי שסיפק ייעוץ לדו"ח, הביע את הסכמתו עם הטענה שהדו"ח אינו מדעי, אך הדגיש את החשיבות שהוא רואה בשיח שהדו"ח הצליח לעורר.² בראיון ל"הארץ" טען לבל שלדעתו האקדמיה אכן סובלת מהומוגניות מחשבתית, ושהדבר נגרם בין השאר מנטישת בעלי דעות פוליטיות ימניות את האקדמיה.³ למכתבו של דה-שליט ענה:

"בוא לא נכחיש שקבוצות מאין אלה [דוגמת 'אם תרצו' – הח"מ] הנן ביטוי לתחושות של מצוקה אוטנטיות ומי כמוני מקבל כמעט בכל שנה מיני פניות משלל מרצים המבטאים חשש, אולי סובייקטיבי, אולי אובייקטיבי, באשר לביטוי הזדהות כזה או אחר, עם מדינת ישראל במאבקי ההישרדות שלה."

טענות אלו, של ‘אם תרצו’, של פרופ' דה-שליט ושל ד"ר לבל, כמו גם שלל הטיעונים והדעות שהובעו סביבפרסום הדו"ח, חושפים בפנינו שני סוגי שיח מקבילים ולעתים חופפים, שמתערבבים זה בזה עד שקשה להפריד ביניהם: מצד אחד, הדו"ח מבקש לעסוק בשיח האקדמי על פוליטיקה, ולהראות ששיח זה – שטוען לעמדה ביקורתית אמפירית ומאוזנת, נוטה בימים אלה לביטוי עמדות פוליטיות "אנטי-ציוניות" באופן חד-צדדי. מצד שני, הדו"ח עצמו מהווה דוגמה לשיח שונה, והוא השיח הפוליטי על האקדמיה – שיח שהוא מוטה מטבעו, ואשר מבקש להדגיש את מעורבותה הבלתי נמנעת של האקדמיה בזירה המדינית הישראלית ולקבוע את אופן התנהלותה הרצוי.

במקרה של דו"ח ‘אם תרצו’ נראה כי ההבדלה בין שני סוגי השיח הללו מיטשטשת. הטשטוש מתבטא באופיו המעורפל של הדו"ח, שמנסה להיראות כמדעי על אף שאינו כזה, ובטענתו שמוצגת כ"שיח אקדמי על פוליטיקה" למרות שהיא נטענת על ידי גוף שזיהויו ומטרותיו פוליטיים במובהק.

דוגמה קונקרטית מעניינת לערבוב בין שני סוגי השיח ניתן למצוא בשימוש הרווח והמגוון במושג "פוסט-ציוני", שניתן לייחס לו גם היבט פוליטי (כפי ש’אם תרצו’ עושים בקשירתו יחד עם המושג "אנטי-ציוני") וגם היבט אקדמי (העוסק בערעור על תקפות האידיאולוגיה הציונית כמבטאת אמת מוחלטת ומדגיש את היבטיה ההקשרים וההבנייתיים).

טשטוש ההבחנה בין ההשקפה הפוליטית וההשקפה האקדמית משפיע מאד על השיח הכולל אודות הדו"ח ומסקנותיו. איך יסתיים המאבק על שיח זה, שמהווה כרגע את זירת ההתרחשות האמיתית – האם יגבר השיח האקדמי על פוליטיקה על השיח הפוליטי על אקדמיה? קשה לומר. כדאי רק לשים לב למצב המסוכן שטשטוש זה יצר נכון לעכשיו, בו המאבק הניטש אינו בין גישה אקדמית אחת לאחרת, או אפילו בין דעה פוליטית אחת לשנייה – אלא בין מייצגי עמדה פוליטית רווחת (המהווים חלק מכלל הציבור) לבין "האקדמיה הישראלית", שכביכול מחזיקה בדעה פוליטית מנוגדת.

אם נרצה להביא את המצב לפתרון הולם, אני חושב שצריך לעשות קצת סדר ולהתייחס באופן ראוי לשני דיונים נבדלים-אך-קשורים: דיון על תפקיד האקדמיה ואופן התנהלותה – שראוי לקיימו במישור הפוליטי ושבו תיקבע מסגרת הפעולה האקדמית (עקרונית וחוקית), והדיון האקדמי בנושאים פוליטיים, שכל עוד הוא עומד בתנאי המסגרת (כלומר אינו מסית, פוגע בזכויות של האחר ואינו עובר על החוק) עליו להיות חופשי לעסוק בכל תחום, בכל נושא ובכל אופן שיימצא לנכון.

1 בנושא זה – ראו את מאמר הדעה של פרופ' אפי יער על הקורס "חברה בישראל" בתל אביב, ואת תגובתו של פרופ' רונן שמיר.

2 ראו את טורו של קלמן ליבסקינד במעריב, בו הוא מתאר את הסיבה האמיתית, לדבריו, לפניה של לבל ל'אם תרצו' – פחד וסתימת פיות.

3  ראו גם את מאמרה של נגה כספי בפקפוק 15 על הגוון האחיד של רשימות הקריאה ואת תגובתו של פרופ' שלמה אהרונסון בפקפוק 17, על 'דלדולה של הרוח' באקדמיה בישראל.

*אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.

אז מה עושים בעצם עם המחשבה שיש בה ספק, בעולם מקצועי של מעשים ותביעה לבטחון?  

כמה מילים על המקום ממנו אני באה. אני בוגרת המחלקה בלימודי הארגון (2002) ועוסקת בייעוץ ארגוני כעשור. בתחילת הדרך עבדתי בעיקר עם הצבא ועם ארגונים ממשלתיים, קהילתיים וחינוכיים. מאז 2003 אני עובדת בחברת יעוץ (קבוצת נירם גיתן) גלובלית, ויועצת למגוון רחב של ארגונים עסקיים בעיקרם, חלקם ישראליים וחלקם גלובליים.

על הפקפוק הסוציולוגי ו"עבודת שטח" בארגונים

כידוע, יועצים ארגוניים "צומחים" בדיסציפלינות שונות, שהמרכזיות שבהן הן פסיכולוגיה (בעיקר חברתית אבל גם קלינית ואחרת), מנהל עסקים, הנדסת תעשיה וניהול וסוציולוגיה. אחד הערכים המוספים המובהקים של היועץ הסוציולוג (או היועצת הסוציולוגית), מנסיוני המוגבל, הוא הרגלי הפקפוק. הסוציולוגיה, לפחות כפי שהיא נלמדת בעשור האחרון ויותר באוניברסיטאות בארץ, היא ביקורתית, דה-קונסטרוקטיבית, ומפקפקת. וטוב שכך.

אבל... החיים היומיומיים שבין חשיבה סוציולוגית ביקורתית ומציאות מלאת הבניות שחוזרות ומנציחות את עצמן, מתסכלים מאוד, שלא לומר מעיקים. דוגמאות טובות אפשר למצוא בגליונות הקודמים של 'פקפוק' אצל אדם קלין אורון ומיכל אסא ענבר, שמתארים את המתח הזה במפגש עם החיים בכלל ועם ההורות בפרט. ובכל זאת, במידה רבה אני מדי פעם מקנאה בשניהם, שהחיים באקדמיה (לפחות בפנטזיה שלי...) מגנים עליהם מהתמודדות יומיומית בכל החזיתות עם הצורך ב"לקיחת צד": עם הבחירה בין לאתגר את כללי המשחק החברתי או לשחק אותם, ולכן גם לקחת חלק פעיל בהנצחתם.

ורק להבהיר לכל המפקפקים – אני לא מתלוננת (רק טיפה), אני אוהבת אהבה גדולה את העבודה שלי. היא מעניינת, מאתגרת, מאפשרת לגעת באנשים באופן הדדי ומשמעותי, להשפיע ולשנות. ועדיין, עם כמה טיפות פקפוק בעורקים, מהדהדת שאלה תמידית: איך לעזאזל מביאים את הערך המוסף הסוציולוגי המפקפק הזה לידי ביטוי בשטח?! (ומי שמוצא לה תשובה מתבקש לעדכן אותי בהקדם).

כמה דוגמאות מהשטח (שלי) לצמתים של פקפוק ובחירה, בין מאבק בהבניות וב"כללי המשחק" ובין שותפות כלשהי בהנצחתם.

עולם גלובלי, מפגש בין תרבויות, הביטוס והון תרבותי

לפני כשנתיים התבקשתי ע"י צוות משאבי אנוש בחברה גלובלית שבסיסה (headquarters) בישראל להנחות סדנה למנהלים בכירים באופרציה של החברה בהודו. הסדנה עוסקת בתפישת התפקיד של דרג המנהלים המדובר, ומעודדת דרג זה להוביל, להשפיע ולקחת חלק פעיל יותר בעשייה בכלל. במסגרת ההכנה לסדנה נפגשתי עם מנהלים ישראלים בכירים שעובדים לאורך שנים עם האופרציה ההודית ומכירים היטב את אוכלוסיית היעד לסדנה. המנהלים עימם נפגשתי שמחו מאוד על הסדנה. "הזדמנות לשנות למנהלים ההודים את התפישה"; "להראות להם מה זה להיות מנהל"; "שיצמיחו יוזמה והתקפיות". כל כך גברי, ישראלי, מערבי, ממשמע; ויחד עם זאת, בחברה המדוברת, מאוד הכרחי ואדפטיבי.

אז מה עושים? יוצאים בשליחות היוזמה וההתקפיות (סחורה שממילא לא בטוח שאפשר לספק)? מפקפקים בקול רם? עם מי? עם הארגון הממשמע? הישראלי? ההודי? לאיזו מטרה? מכאן ואילך הפרטים פחות חשובים. מה שחשוב הוא המחשבה המפקפקת עצמה. מודעות למורכבות, לשיח הגלוי ולשיח הסמוי ולמשמעויותיו לפרט ולארגון. מה עושים איתו? שאלה לא פחות חשובה, אבל בהיעדר האפשרות לראות, אפילו באופן חלקי, דרך ההבניות, בוודאי שאי אפשר לעשות כלום.

זו אחת הסיבות שאני באופן אישי מעדיפה לגייס בוגרי מחלקות שנחשבות "תיאורטיות" במהותן ולא "פרקטיות". את הפרקטיקה אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. תפישה, חשיבה וכלים לחשיבה הרבה יותר קשה ללמד. המחלקות הנחשבות כתיאורטיות מצליחות לא מעט בהכשרת אנשים חושבים, עם רוחב ועם עומק, שהם כלים הכרחיים בעיניי ליועצים בשטח.

יחסי כוח, היררכיות ומגדר

עוד דוגמה. תהליך רחב של שינוי, שאותו מובילה סמנכ"ל משאבי-אנוש בארגון שמנציח בצורה חריגה (באופן יחסי לרוב הארגונים בשוק) פערים מגדריים. המצב בהנהלה, באופן לא מפתיע, משקף ומנציח באופן מדוייק למדי את מערכת יחסי הכוחות המגדריים בארגון כולו. לנו, כצוות של יועצים, אין ממש גישה למנכ"ל ולהנהלה או מנדט לעבוד מולם. כמו בהרבה מקרים ניתן מינוי לסמנכ"ל משאבי-אנוש "להתעסק" בתהליך וההנהלה מצפה שיפריעו לה כמה שפחות. תהליך השינוי לא ממש משפיע או מושפע מסוגיות מגדריות יותר מכל תהליך רגיל אחר בארגון הזה, אבל ברור שנדרשת עבודה משמעותית בנושאי מגדר ושיוויון, ועיסוק במחיר שמשלם הארגון על המצב הנוכחי. עיסוק בנושאים כאלו במסגרת הארגון הזה הוא לא טריוואלי לא רק בגלל עמדת ההנהלה והמנדט של הייעוץ: שינויים יסודיים בתפישות ובחשיבה בכל ארגון, כמו משיכת שטיח מתחת לרגלי עומדים, צריכים להיעשות בתשומת לב ובתבונה. אנחנו בחרנו לשנות בקטן מאוד, ורק במקומות שבהם היתה לנו מעורבות מספקת בשביל "להחזיק" את ההתערבות. למשל, שילוב נשים בצוותי עבודה וחשיבה שמקומן בהם פחות מובן מאליו, שילוב שדרש הכנה של כל המעורבים, תמיכה בנשים תוך כדי תהליך ועוד. נשאר לנו רק להכיל את התסכול של עצמנו מול המציאות העגומה. אבל, שוב, בהעדר מודעות גם המעט אולי לא היה קורה.

שתי הדוגמאות הללו הן קלות יחסית: ההבניות קלאסיות יחסית, ההיררכיות של הכוח ברורות (או לפחות כך נדמה...) ונראות לעין. איפה אנחנו מפספסים? כנראה בהרבה מאוד מקרים. בכל מקרה, נדמה לי שסוציולוגים או אנשי מקצוע אחרים שצמחו בעולם של חשיבה ביקורתית מפקפקים קצת יותר ומפספסים קצת פחות.

בין התחומים הפופולאריים ביותר למחקר בקרב תלמידי המחלקה נמצאת סוציולוגיה של העבודה. שש עבודות חוקרות את הנושא, לדוגמה, מחקרה של הילה כהן-ניסן: ‘איזון עבודה-משפחה: נרטיבים ונקודות מפנה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר’ בהנחיית מיכל פרנקל; מחקרה של קרן צוק, ‘מנהיגות רוחנית: תפקיד המנהיג ביצירת תרבות רוחנית במקום העבודה’ בהנחיית ישראל כץ; עבודתה של ליאת רז-יורוביץ, 'השפעת משתנים שונים של תעסוקת הנשים, גברים ובני זוגם על מבנה המשפחה הגרעינית בישראל 1983-1995' בהנחיית ברברה אוקון ועוד.

נושא פופולארי במחלקה הוא הצבא הישראלי. חמש עבודות עוסקות בנושא, רובן בהנחייתם של איל בן-ארי ועדנה לומסקי-פדר (בית הספר לחינוך). בין העבודות מחקרה של הדס מינקה-ברנד בהנחייתו של איל בן ארי, ‘מפקדי צה”ל בקונפליקט מול יהודים תושבי יהודה ושומרון’, ושני מחקרים נוספים בהנחייתו של איל בן ארי – ‘המערכת הגלובלית של הידע הצבאי’ של אריאל ויינר, ומחקרו של מרדכי ספראי – ‘השלכות מלחמת יום הכיפורים על מדיניות ניהול כוח האדם של צה”ל’.

נושא מחקר נוסף הבולט בקרב הדוקטורנטים במחלקה הוא דת ורוחניות, אותו בוחנות חמש עבודות דוקטורט, שביניהן מחקרה של רחל ורצברגר – ‘כשהעידן החדש נכנס לארון הספרים היהודי: “התחדשות רוחנית יהודית“ בישראל‘ בהנחייתהרווי גולדברג ופיליפ וקסלר (בית הספר לחינוך).

ארבעה מחקרים עוסקים בנושא ההגירה – ביניהם מחקרה של סבטלנה רוברמןבהנחיית איל בן ארי ועדנה לומסקי-פדר, ’מוסר, קהילה, שייכות: מהגרים יהודים בגרמניה‘; ועבודתה של דבי בביס ’התאחדות עולי אמריקה הלטינית: דינמיקה של ארגון וולונטרי בהגירה ובקליטה‘ בהנחיית לואיס רוניגר.

שלוש עבודות עוסקות בחברה הפלסטינית (לדוגמה, מחקרה של קרן-אור שלזינגר ’עצמיים-נוודים, שדות זהות ותודעת גבולות בחברות קונפליקטואליות. מקרה הבוחן: שווקי נישואין פלסטיינים בגבול ישראל-פלסטין‘ בהנחיית הרווי גולדברג וגדי אלגזי), אחת בחברה החרדית ואחת בציונות הדתית. שלושה מחקרים עוסקים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של המוות (ביניהם מחקרו של זהר גזית ’עמותות המקדמות תפיסות ופרקטיקות חלופיות, חדשניות ושנויות במחלוקת לגבי מוות בחברה הישראלית‘ בהנחיית גד יאיר ונורית שטדלר). מחקר אחד בלבד מתמקד בניתוח היסטורי (’זיכרונות מחיי יומיום בתל אביב מימי העלייה הרביעית ועד לקום המדינה‘ של עפרה טנא, בהנחיית זלי גורביץ‘) והשאר מתמקדמים בנושאים עכשוויים.

על אף המלצותיה של ועדת הניטור של המחלקה בשנה שעברה, עוסקים שני מחקרים בלבד בעיר ירושלים – ’מסגרות הזכרון לג‘נוסייד הארמני ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים כפי שהן מובנות בשדות פעולה חברתיים שונים‘ של יונה וייץ, בהנחיית דון הנדלמן; ומחקרו של רם אדוט בהנחיית אווה אילוז, ’Entering the Middle-Class in Israel- a Cultural Research of Class Relations among Mizrahi Jews and Arabs in Jerusalem‘.

שני מחקרים בלבד נערכים בחו"ל (עבודתו של שגיא גינוסר – 'ובאמצע גורו: מדיומים של איחוז וטקסים במערב ההימלאיה' בהנחיית דון הנדלמןודוד שולמן (מדע הדתות ולימודי הודו(, ומחקרו של נור בר-און 'בין תיירות להגירה – סיפורי חיים של צעירים ישראלים שחיים בהודו' בהנחיית איל בן-ארי ועדנה לומסקי-פדר), ואילו השאר נערכים בישראל. עובדה זו מעידה אולי על המצב הרווח במחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות הישראליות – הנטייה לחקור ‘בבית’ ולא בחוץ.

עבודות נוספות הן מחקרה של טליה שגיב 'לחיות על קו השבר – ישראלים ממוצא עדתי מעורב' (בהנחיית גד יאיר), מחקרה של גילי המר 'כלוב הזכוכית המגדרי – מבט מבפנים: כינון זהות נשית בקרב נשים עיוורות' (בהנחיית עזיזה כזום ותמר אלאור) ומחקרה של סקיי גרוס 'אני ומוחי – תפיסות תרבותיות של המוח והנפש' (בהנחיית דון הנדלמן ועתניאל דרור), שבעת כתיבת שורות אלו אושרה עבודת הדוקטורט שלה. עבודות נוספות הם העבודה בעלת השם הארוך: 'צמיחת הלגיטימציה של שימוש בסמים בקרב מבוגרים צעירים (גילאי 21-35) בישראל, והנגדת הבניית המציאות שלהם עם זו של הממסד החוקי-המשפטי, הפוליטי, הבריאותי בישראל' של חגית בוני-נח, בהנחיית נחמן בן יהודה ועבודתו של יונתן ונטורה, 'אידיאולוגיה מעוצבת: עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה' בהנחיית תמר אלאור.

המנחה העסוק ביותר הוא איל בן-ארי, המנחה 8 תלמידים, ואחריו דון הנדלמן, עם 6 תלמידי מחקר. הרווי גולדברג, אווה אילוז, עדנה לומסקי-פדר (מהמגמה לסוציולוגיה של החינוך, ביה"ס לחינוך), תמר אלאור וגד יאיר מנחים 4 תלמידים כל אחד. כ-20 מהדוקטורנטים בחרו במנחה נוסף למחקרם מחוץ למחלקה, כאשר המנחה השנייה הפופולארית ביותר היא עדנה לומסקי-פדר ולאחריה פיליפ וקסלר (גם הוא מביה"ס לחינוך) אשר מנחה שני תלמידים.

נועה ברגר היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון במדעי הרוח הכלליים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

רבים שאלו אותי בתהייה וחוסר הבנה – "מדוע שערבים לא יגיעו ליום הסטודנט הרגיל? מה, ערבים לא שומעים מוסיקה עברית?" ואני חושבת לעצמי – "עובדה, הם לא באים." ובכן, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מדוע בין 15,000 הסטודנטים שמגיעים ליום הסטודנט אין סטודנטים ערבים כלל? מדוע הסטודנטים הדתיים גם הם כמעט ואינם מגיעים? עלינו לשאול את עצמנו מהי הדרך הראויה, המוסרית והשוויונית לחגוג את יום הסטודנט? ובקצרה – כיצד יום הסטודנט יכיל את כולם?

לשאלות אלו אנסה לספק מספר תשובות. בנוגע לאוכלוסיות השונות המודרות מיום הסטודנט: חלק מהסטודנטים הערבים אינם מגיעים בשל החיבור של יום הסטודנט בשנים האחרונות עם יום ירושלים. אין ספק שזוהי סוגיה השנויה במחלוקת – יש שיאמרו "יום שחרור ירושלים", יש שיאמרו "יום כיבוש ירושלים." לי נדמה שראוי לכבד רגש זה, לנסות להזדהות ולהתחשב.

סוגיה נוספת הינה סוגית תכני יום הסטודנט. תכני יום הסטודנט מדירים מתוכם קבוצות רבות, וכאמור, מוכתבים על ידי ולפי הנרטיב ההגמוני. השנה, ראוי לציין לזכות האגודה, היה ייצוג של מוסיקה מזרחית (עברית), למרות שהייצוג היה דל. בכל מקרה, ראוי כי ביום הסטודנט יוצגו מגוון תכנים, אשר ייצגו את המגוון הקיים באוניברסיטה. לכל סטודנט מגיע שיום הסטודנט ייצג אותו, לכל סטודנט מגיע שיום הסטודנט ידבר אליו ויהיה קשור לעולמו ולתרבותו. יש כמובן מי שנוח לו עם יום הסטודנט כפי שהוא כעת. בכל זאת עליו לעצור ולשאול את עצמו האם יום הסטודנט הינו ראוי, האם הוא מייצג צדק ושוויון.

מלבד אלו, ישנה סוגיה נוספת הקשורה לכולנו – אירועי יום הסטודנט התרחקו מזמן מההווי הסטודנטיאלי וקיבלו אופי מסחרי והמוני אשר מטרתו המרכזית היא יחסי-ציבור לאגודת הסטודנטים ולעיר ירושלים, וזאת במקום שיום הסטודנט יהווה מקום מפגש עבור כולנו עם ההווי הסטודנטיאלי, מפגש עם תכנים חברתיים ותרבותיים, מפגש המדגיש את מקומו של הסטודנט ביצירת שינוי חברתי. השיח האקדמי נוגע בבעיות החברתיות, אך נשאר תמיד ברמה התיאורטית. יום הסטודנט יכול להיות יום בו הסטודנט פוגש את השינוי בשטח ומקבל הזדמנות להתחבר לעשייה.

אם כן, מה המפתח לשינוי?

יום הסטודנט צריך להיות יום המייצג ומכיל את כלל האוכלוסייה. יום סטודנט שיכיל ולא ידיר ייצור מפגש בין קבוצות שונות ובין תרבויות שונות. ביום כזה, כל סטודנט יכול להנות מהתרבות ממנה הוא מגיע, וגם ללמוד על תרבויות אחרות. וחשוב מכל, יהיה זה אירוע ממנו אף קבוצה לא תודר, מה שיאפשר מפגש בין הסטודנטים, ואולי גם איחוד.. יום הסטודנט צריך להכיל תכנים תרבותיים אשר ניתן ללמוד מהם על מגוון התרבויות ולפתח את הדעת. הרי בירות והופעות יש לנו כל הזמן, ואם זהו יום הסטודנט, אז מה ייחודי בו? מה עושה אותו שונה מכל בילוי אחר?

 ‘קמפוס לכולנו‘ היא תנועת שמאל סטודנטיאלית יהודית-ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. התנועה מאגדת תחתיה מספר תאי שמאל בקמפוס: חד"ש, מרצ ו"אין זו אגדה", וכן פעילים נוספים רבים. התנועה מחויבת לסדר יום חברתי, סביבתי ופמיניסטי, ופועלת על מנת לקדם ערכים של צדק, שוויון וסולידאריות. תנועת 'קמפוס לכולנו' מנסה לפרוץ את המחסומים בין התרבויות השונות המיוצגות בקמפוס, וליצור מרחב בו נפגש כולנו. לשם כך, בימים אלו מפיקה התנועה 'יום סטודנט אלטרנטיבי'. יום זה, כפי שניתן ללמוד משמו, יהווה אלטרנטיבה עבור כל אותם אנשים שמאסו במצב ורוצים ליצור סביבה שוויונית, חברתית, תרבותית והוגנת. יום זה יוחזר למקומו הטבעי, המרחב שהוא שלנו ונגיש לכולנו – האוניברסיטה. הוא יכלול הופעות מגוונות, וביניהן – 'הקולקטיב', 'אומללה', 'קיצו', 'סיסטם עאלי' 'דאם' ועוד. בנוסף, על סדר היום תערוכות ציור וצילום, הקראת שירה על ידי מתי שמואלוף מ'גרילה תרבות', להקת דבקה מבית צפאפא, הקרנות סרטים באולמות טבע ופעילות בבר-אתון העוסקת בקולנוע וזכויות אדם. ארגונים חברתיים שונים ייקחו חלק באירוע, יסבירו על עבודתם ויחלקו לכל המעוניין חומרי הסברה בתחומים שונים.

האירוע כולו מופק על טהרת התנדבות של פעילים ועל תרומתם של אנשים שונים. אנו נבקש כי תשלמו בכניסה כפי יכולתכם, ותעזרו לנו לשלם לאמנים המגיעים במיוחד למען מטרה חשובה זו. אנו מקווים כי יום הסטודנט האלטרנטיבי יהווה במה למפגש תרבותי בין כל גווני קהילת האוניברסיטה, וישדר מסר של סובלנות, פתיחות וקבלת האחר. מה יכול להיות יותר טבעי מזה?  נקווה שעוד בקרוב אלטרנטיבה זו תהפוך למציאות שלנו, של כולנו.

להתעדכנות בפרטים נוספים:  http://www.facebook.com/event.php?eid=119006551465090

יעל מלין היא סטודנטית בשנתה השלישית של התואר הראשון במחלקות סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית וחברה בתנועת "קמפוס לכולנו".

האתיקה כספח

מופעה האחרון של הסערה סביב האתיקה במחקר התעורר במחלקה עקב מכתב שהפיצה הרשות לתלמידי מחקר, בו התבקשו כל הדוקטורנטים שהצעות המחקר שלהם לא כללו ספח אתיקה, לספק טופס הסכמה מדעת על כל ראיון שנערך המסגרת מחקרם, רטרואקטיבית. בעקבת מחאת הדוקטורנטים נשלח מכתב לרשות לתלמידי מחקר המסביר את ההתנגדות להחלה הרטרואקטיבית. לאחר מספר דיונים הוחלט שאין החלה של כללי אתיקה רטרואקטיבית אלא רק לאלו שמתחילים את המחקר. אך גם החלטה זו לא משקיטה את המתנגדים המצביעים על הבעייתיות שבמהלך.

בשנת 2005 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם" שמטרתה למסד בצורה חוקית את מה שעד אז היה מוסדר בתקנות בלבד, ולקבוע עקרונות מוסכמים לביצוע ניסויים בבני אדם. הצעת החוק עוררה את הדיון בנושאי אתיקה בתוך האוניברסיטה העברית והביאה, בעקבות בקשת נשיא האוניברסיטה והרקטור להקמת ועדת האתיקה של הפקולטה למדעי החברה, שתפקידה לאשר מבחינה אתית כל מחקר בבני אדם שנעשה על ידי דוקטורנטים ומסטרנטים של הפקולטה למדעי החברה. יש לציין כי הועדה הפקולטטית אינה חלק מהוועדה האוניברסיטאית לענייני אתיקה, אשר מוגדרת כ-Institution Review Board (או בקיצור, IRB) ומוכרת באופן רשמי בכל העולם, ולכן אישור מועדת הפקולטה אינו זהה בתוקפו לאישור מהוועדה האוניברסיטאית.

בראש ועדת האתיקה של הפקולטה עומד פרופ' יונתן הפרט מהמחלקה לפסיכולוגיה. פרופ' הפרט מדגיש את חשיבותו של הליך פורמאלי בנושאים אתיים: "יש הרבה מחקרים, כמו המחקר המפורסם של סטנלי מילגרם או מחקר הכלא של פיליפ זימברדו, שיכול להיות שנראו אתיים לאדם שעשה אותם. אני לא חושב שמילגרם היה אדם לא אתי, הוא רצה להראות משהו מאוד חשוב בחברה, אבל זה בדיוק מראה כמה זה חשוב לחשוב על השלכות אתיות של מחקר, כמה זה חשוב שיהיה פיקוח ודיון וחשיבה על הצרכים של המשתתפים במחקר. כבר אי אפשר לעשות מחקר בלי לחשוב על ההשלכות האתיות, ולכן באוניברסיטה צריך תהליך יותר פורמאלי, לבדוק שכל מחקר בבני אדם עובר תהליך של אישור של אתיקה, שזה מבחינתי באמת סביר". 

פרופ' הפרט מדגיש כי המטרה של הועדות האתיות אינה להגביל את נושאי המחקר בהם עוסקים במדעי החברה, אלא לתת את הדעת על הסוגיות האתיות במחקר, ולאפשר איזון בין התועלת המחקרית לסיכון הפוטנציאלי לנחקרים: "מישהו הצליח לשכפל את הניסוי של מילגרם לפני שנתיים, הוא פשוט לא עשה את זה בדיוק כמו מילגרם, וזה בדיוק העניין, שאנחנו צריכים לחשוב על דרך לבצע מחקרים כך שאנחנו מקבלים את התועלת אך מצמצמים את הנזק לנחקרים ככל שניתן ומכבדים את המשתתפים. אם ניתן להגיע לאותן תוצאות מבלי שהנבדק יחשוב שהרג מישהו, כמו שקרה בניסוי של מילגרם, אז אנחנו צריכים לוודא שזה יקרה."

מתוך הכרה בצורך במומחיות מקצועית ספציפית, ועדת האתיקה של הפקולטה כוללת ועדות מחלקתיות, שנועדו לתת ביטוי לייחודיות של הדיסציפלינות השונות במדעי החברה. במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מדובר בוועדה בהשתתפות ד"ר יהודה גודמן וד"ר מיכל פרנקל. על סטודנטים לתואר שני הכותבים עבודת תזה, כמו גם על דוקטורנטים במחלקה, להגיש לד"ר גודמן וד"ר פרנקל  "טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם", בו הם ידרשו לתאר בקצרה את נושא ושאלת המחקר, את מקור המימון למחקר, לתת תיאור של משתתפי המחקר והאוכלוסייה, לציין את דרך בחירת המשתתפים, לתאר את הסיכונים הפוטנציאלים לנחקרים, את חומרת הסיכון ואמצעים שינקטו למזעור סיכונים, להסביר את תועלת המחקר וכיצד עולה התועלת על הסיכונים, לפרט אלו אמצעים ינקטו לחשאיות, האם יהיה תשלום לנבדקים ובאיזה אופן תתקבל ההסכמה להשתתף במחקר. הועדה המחלקתית, כאמור, עוסקת באישורים אתיים לסטודנטים לתארים מתקדמים. האישורים האתיים לחברי הסגל במחלקה מונפקים על ידי  הועדה האוניברסיטאית, ה-IRB.

בין המעבדה לשטח – הבעייתיות בדרישה

ד"ר גודמן אומר שהעסק אינו כל-כך פשוט, וטוען כי קיימת בעייתיות ביישום הפשוט והמיידי של חוק ניסויים רפואיים בבני אדם בכלל ו"טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם" בפרט על סוציולוגיה ואנתרופולוגיה: "אם עושים ניתוח של הטקסט הזה, של הפרוצדורה הזאת, בולט שהיא באה מתוך מדעי הטבע ופסיכולוגיה. הנחות היסוד שלה לגבי האדם בנויות על המדעים הללו. יש פה הרחבה של הפרוצדורות האלה למדעי החברה בכלל וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בפרט ובדרך נוצרות בעיות רבות, מפני שבמקור מדובר בסיטואציה שלקוחה מהמעבדה, סיטואציה מלאכותית בה שולפים את האינדיבידואל מתוך ההקשר הספונטני היומיומי והוא מתמסר בצורה התנדבותית לסוג מסוים של מניפולציה.

תקנות האתיקה מבקשות להגן במקרה המקורי הרפואי והפסיכולוגי, על זכויותיו של הנסיין. ואולם, יטענו האנתרופולוג והסוציולוג, שאלות אתיות אינן אוניברסאליות ואינן יכולות להיגזר מתוך הגיונה של דיסציפלינה אחת, הפסיכולוגיה למשל. שאלות אתיות צריכות להיות נידונות מתוך הגיונן של הדיסציפלינות השונות והאופנים הספציפיים שבו הן מבינות ומנתחות את השאלות המוסריות הכרוכות במחקר."

אריאל ינקלביץ' הוא סטודנט לתואר שני במחלקה אשר כותב את עבודת התזה שלו על בניית חוסן כסגנון רגשי חדש, ומבצע את מחקרו בסדנאות לבניית חוסן. ינקלביץ', אשר מחקרו הוגבל על ידי ועדת האתיקה העליונה של האוניברסיטה, מחזק את דבריו של ד"ר גודמן ומוסיף מתוך ניסיונו בהתדיינות עם ועדת האתיקה: "הוועדה לא מבינה מה זו אתנוגרפיה. הם חושבים על 'אירועי מחקר' כמו בפסיכולוגיה, שם אתה עושה ניסוי ויש לו גבולות ברורים. באתנוגרפיה זה לא עובד ככה, מחקר אתנוגראפי לא מתאים להגדרות של מחקר שיש לוועדות האלה. במחקר אנתרופולוגי תמיד יהיה משהו שאי אפשר לחשוב עליו מראש, כאשר מגישים את הטפסים האלה לועדות. לדוגמה, באחת הסדנאות בהן ערכתי תצפית הייתי מדבר עם המנחה על מה שהיה כשנסענו באוטו בדרך חזרה הביתה.  אני תיעדתי, כמובן, את השיחות האלה כי הן חלק בלתי נפרד מהאתנוגרפיה, אבל על פי המנדט של הועדה זה מחוץ לגבולות המחקר. בשבילם המחקר מתחיל ונגמר בתוך הסדנה. הם לא יכולים לחשוב על שיחת חולין עם נחקרים בתור הליך מחקרי".

ינקלביץ' ממשיך ומרחיב על הבעייתיות שקיימת ביישום הנחות המוצא של מדעי הטבע ופסיכולוגיה על שאר מדעי החברה: "תפיסת האדם של הועדות היא תפיסה מערבית של עצמי אוטונומי, תחום ועצמאי. קחי למשל את הדרישה של הועדה להחתים את הנחקרים על טופס הסכמה מדעת. מאחורי הדרישה הזאת יש הנחה של עצמי מודרני וליברלי, שהוא חופשי לבחור את מעשיו ולוקח אחריות עליהם. אבל תחשבי שאת באה עם הטופס הזה לאיזה שבט בו אין תפיסה של עצמי עצמאי ותחום ורוצה להחתים אדם על הטופס. מה המשמעות של החתימה הזאת? מה זה שווה? אל תביני אותי לא נכון: בכל מקום בעולם יש עצמי, אבל לא בכל מקום אפשר לדבר על עצמי מתוחם בסגנון המערבי. לכן הדרישה הזאת לא רלוונטית בהרבה הקשרים, שלא לדבר על כך שהרבה פעמים אי אפשר ליישם אותה גם בהקשרים 'מערביים' בגלל אילוצי השדה. אנחנו חוקרים מצבי חיים אמיתיים, עם החוקיות והזמן הייחודי שלהם, לא סיטואציות מלאכותיות במעבדה. אנשים לא ששים, למשל, לחתום על מסמכים סמי-משפטיים גם אם באופן כללי ועקרוני הם מוכנים שיחקרו את חייהם."

תרבות ואתיקה – על ההבדלים בין הדיסציפלינות

ואכן, חלק מהנהלים האתיים שהוועדה אוכפת מתייחסים לאופן קבלת ההסכמה למחקר. חוקר שמבקש לחקור בשדה מסוים צריך להציג בפני המשתתפים את מטרת המחקר, להצהיר על משך הזמן שימשך המחקר, להציג את הסיכונים הפוטנציאלים, לתאר את נהלי המשמעת והחיסיון, כמו כן על החוקר להדגיש את זכות הנבדק להפסיק את ההשתתפות במחקר ולהדגיש כי ההשתתפות היא על בסיסי התנדבותי. במקרה של קטינים מתחת לגיל 16 יש צורך באישור גם מהקטינים וגם מההורים.

אך ד"ר גודמן מדגיש כי לעיתים קרובות במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי שאלת המחקר מתגבשת במהלך המחקר עצמו: "התהליך במחקר הפסיכולוגי בנוי על מודל דדוקטיבי, זאת אומרת שאתה יודע מה שאלת המחקר שלך בצורה ברורה, ואתה מבקש את הסכמתו של הנחקר לאסוף אינפורמציה ספציפית למשהו שאתה יודע מראש מה הוא. לעומת זאת, הרבה פעמים במחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים יש לך אולי הבנה מראש בקשר לנושא המחקר, אבל אתה לא יכול להגיד שאתה סגור לגבי שאלת מחקר ספציפית. צריך להמשיך ולהיאבק על הטיעון שעבודה אנתרופולוגית וסוציולוגית לא מגדירה פעמים רבות מראש מה בדיוק תגלה, היא עשויה רק להגדיר מראש את הנושאים ואת הספרות שנכתבה בנושאים דומים.  בשלב הזה ניתן לבקש מהנחקרים לאפשר לך ללמוד על חייהם בלי שאתה מנסח בצורה הכי מפורשת השערות, אם בכלל יש לך כאלה, בנוגע למחקר. זה  יאפשר לתת מענה לדרישות האתיות ולאזן דרישות חדשות אלה עם המסורת של הדיסציפלינה".

ד"ר גודמן וינקלביץ' מבקרים גם את תפיסת התועלת והסיכון שעומדת מאחורי הוועדות האתיות. לדעתו של ינקלביץ': "תפיסת הסיכון והנזק של הועדות מאוד בעייתית בעיני. הועדות מגדירות נזק במונחים פסיכולוגיים, כאילו מדובר באמת אוניברסאלית. זה מצחיק שמחקרים כמו שלי, שלוקחים את השיח הפסיכולוגי כאובייקט מחקר, נפסלים או מוגבלים על ידי אותו שיח שהם באים לחקור. ברגע שזה קורה נשאר לנו מעט מאד חופש פעולה, ובגלל שאנחנו צריכים לחשוב על קריירה, זה יכול לגרום לזניחה של נושאים 'בעיתיים'. מי רוצה את כל הבלגאן הזה? במצב כזה עדיף להתמקד בשדות קלים לכניסה ושלא מעוררים 'בעיות אתיות'. בסופו של דבר, זה יכול להוביל למחקרים נורא אבסטרקטיים שלא נוגעים בחיים של אנשים."

ד"ר גודמן מעלה נקודה נוספת: זו  הממסדית. ברמה המעשית, הוא טוען, עלינו להכיר באילוצים המוסדיים שהולכים ומשרישים את הדרישות האתיות: "אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן זו סיטואציה של מיסוד. על פי התיאוריה הניאו-מוסדית, ישנו תהליך ארגוני שבו רגולציות הופכות בשדה מסוים לקובעות של 'לגיטימיות', וכל השדה צריך ליישר קו, כך או אחרת, עם דרישות אלו. יש פה היררכיה של דיסציפלינות ובמקרה זה ניצבת התפיסה שפסיכולוגיה ורפואה מייצגות את הפרוצדורה הלגיטימית. ניתן לראות את זה ברמה הארגונית בועדת האתיקה העליונה, שם אין נציג שהינו סוציולוג או אנתרופולוג. כולה מורכבת מפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פילוסופים ומומחים לאתיקה. הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה צריכות, לדעתי, להיענות לפרוצדורות האלו כדי לקבל לגיטימיות. אבל, לראייתי צריך לעשות את זה בעיניים פקוחות. "

ד"ר גודמן מסכם ומציע כי הדרך להביא לשינוי הרצוי היא להילחם לא רק ברמה הרטורית, אלא גם ברמה הארגונית: "כדאי להביא לפלורליזם של דיסציפלינות בוועדות האתיות, וכך ניתן יהיה לבטא את ההיסטוריה של הדיסציפלינה, את סוג השאלות שהיא שואלת ואת סוג המחקרים שהיא מקיימת. צריך לתת לכך ביטוי לא בקריצה ולא כמס שפתיים, אלא מתוך ראיה מפוקחת שעל פיה ידע שנצבר בדיסציפלינה מסוימת, כמו אנתרופולוגיה, שונה מדיסציפלינות אחרות, כמו פסיכולוגיה. אם יהיה נציג שהינו אנתרופולוג או סוציולוג, בעיקר איכותני, בועדת האתיקה העליונה נוכל לשמור טוב יותר הן על הדרישות האתיות והן על המסורת המחקרית האנתרופולוגית והסוציולוגית. הדברים יתנהלו אז באופן כופה פחות והפער בין האתי-לגליסטי ובין המוסרי באמת יהיה מצומצם יותר."

שירי קטלן היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

נושא חשוב נוסף המופיע בגליון הינו הדרישות החדשות של ועדות האתיקה באוניברסיטה, במהלכן ידרשו כל החוקרים העוסקים בבני אדם להחתים את מושאי מחקרם על מעין חוזה הסכמה. כבר בגליון 9, גליון האתיקה שלנו, הקדשנו מספר כתבות לנושא הזה, אך הפעם, שירי קטלן מנסה להבין כיצד זה אמור להתבצע בפועל ועד כמה רלוונטי מודל המותאם לניסויי מעבדה לדיסיציפלינות האוספות נתונים בשטח.

כתבות נוספות בגליון עוסקות בהבדל המשמעותי, לדעתו של חבר סגל שלימד הן כאן והן שם, בין החיים האקדמיים בטקסס ובירושלים; באנתרופולוגיה של רכיבה על אופנים;בסקירה ממעוף הציפור של מחקרי הדוקטורט הנעשים במחלקה; וביום הסטודנט הרגיל ובזה האלטרנטיבי.

קריאה מהנה

אדם ולירון – העורכים

דר' ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, לא מסכים עם האמירה האחרונה, וטוען שאפשר לשלב ואף מצדד בכך. אך הוא מודה שזה לא קל. הוא מתאר את מקומה הייחודי של המגמה במחלקה, ואת המורכבויות המאפיינות אותה:

"המגמה ללימודי ארגון קמה מתוך ביטוי לתהליכים רחבים, בהם של חתירה לפרופסיונליזציה ותוך הכרה בנוכחות הגוברת של ארגונים בשיח החברתי. עולם התוכן של הארגונים קיבל מרכזיות, והמחלקה השכילה לזהות בשלב מוקדם הלכי רוח אלו ולהגיב אליהם. הדבר נוגע לשאלה הכללית יותר של השפעה ויחסי גומלין בין אקדמיה וחברה, ובין תיאוריה ומעשה. אני אישית מצאתי את השילוב כפורה – בעיני מעשה תורם לתאוריה, ולהיפך. זוהי שניות, שצריך ללמוד לחיות איתה ולא להכנע לפיצול הקטגורי."

כאשר אני שואלת, מהן מטרות המגמה ומהי דמות הבוגר / בוגרת הרצויים מבחינתה, עונה דר' כ"ץ:

"יש כאן שתי מטרות. המגמה מכוונת לעולם המעשה, לאפשרות של פיתוח קריירה מקצועית (של יעוץ ארגוני, של מחקר יישומי, של פעולה חברתית, ועוד), אך המגמה מעולם לא רצתה לוותר על העניין הסוציולוגי והאקדמי שביסודה (כולל העניין בבוגרים שימשיכו במסלול האקדמי). ואכן, יש בוגרים שממשיכים במסלול האקדמי ועוסקים במחקר ובהוראה, ויש כאלה שלא. יש כאן מורכבות, שגם המחלקה עסוקה בה: המגמה הצליחה – במובנים של ביקוש ללמוד בה; אך אם באים רבים – בהכרח חלק מהקהל הזה פניו אל החוץ. אני מנסה לטעון ששני הדברים יכולים לחיות יחדיו, ויש חוזק שנובע מהצרוף של עניין אקדמי, חקרני ועיוני, ושל פרקטיקה. בשילוב הזה יש ערך עצום. לפרקטיקה, השילוב הזה תורם בגלל המשמעת האקדמית: התביעה להתחדש, לבסס דברים על לימוד ומחקר מסודר, המאמץ לתיאורטיזציה. ולצד האקדמי זה תורם, משום שאתה נמצא כל הזמן במגע עם חומרים חיים ורלבנטיים ומכיר לעומק ארגונים ואנשים ונדרש להתייחס. כמו שאני מביא את העניין האקדמי לזה הפרקטי, אני גם מביא לעבודה האקדמית דברים שהייתי צריך להתמודד איתם בשדה כיועץ המלווה ארגונים שונים בעבודתם לאורך זמן וגם כיזם וכמנהל של קבוצת יועצים.

המגמה תמיד סבלה מחוסר במשאבי הוראה. יש פער בין ביקוש ניכר ומשאבי הוראה מצומצמים. זה יוצר לעיתים  אכזבה אצל התלמידים, שרוצים יותר היצע של שעורים בתחום ויותר מגוון. אנו מנסים לתמרן בין האילוצים והאפשרויות. יש פתרונות – בכל זאת מוצעים שיעורים רלוונטיים לא מעטים במחלקה, וגם מחוצה לה. אבל עקב צמצום הנ"זים, יש בסה"כ פחות קורסים בתחום. בכל זאת, גם במצב הנתון כעת בוגרים יוצאים מפה עם תפיסה מורכבת ועם אוריינטציה טובה בכל מה שקשור לעולם הדעת הארגוני ולאפשרויות לפעול בתוכו. הם גם יודעים שעליהם להמשיך ללמוד גם בהמשך, וזה חלק מלהיות איש מקצוע. אתה לומד לאורך כל החיים. הלימוד הוא מרכיב חשוב ומעצים גם מעבר ללימודי התואר. בוגרי המגמה ממשיכים – מיעוטם לדוקטורט ולעבודה אקדמית, ורבים מהם מועסקים על ידי גופים שעוסקים בייעוץ או בתפקידים ארגוניים מגוונים. יש שמועסקים כיועצים לצבא, כאלה שעובדים בארגונים חברתיים, לפעמים הם משמשים כמנהלי הדרכה, הערכה ומחקר בארגונים שונים, ביחידות משאבי אנוש, ביחידות תכנון, במכונים שונים – יש מגוון עצום. ויש גם בוגרים העובדים כעצמאיים."

דר' כ"ץ מתנגד לדיכוטומיה "עשייה – מחקר" ומשווה את הערבוב בין עשייה אקדמית ועשייה מחוץ לאוניברסיטה, לערבוב שמתרחש בנקודות ההשקה של הסוציולוגיה לדיסיפלינות אחרות:

"מה שמאפיין את הסוציולוגיה בכללה מאפיין גם את המגמה. הסוציולוגיה אינה עוסקת בדברים שהם נושאי מחקר או בירור אקסקלוסיביים שלה – היא מתייחסת למרחבי חיים ופעולה של אחרים, כשלסוציולוגיה יש אמירה ביחס אליהם. הסוציולוגיה תמיד פולשת לתחום בו יש גם אחרים.

לאורך השנים עבודתי האקדמית משולבת בשתי מחלקות - גם בסוציולוגיה וגם בפסיכולוגיה. עבורי החיבור והממשק הזה פורה. אין לי תפיסה של צריפות או של בידול. לטעמי יש ערך באינטראקציה ובמפגש עם האחר, וזהות נבנית תוך שיח וחשיפה להשפעות שונות. העולם פוגש כיום רב-תחומיות על כל צעד ושעל, וגם החדש נוצר ע"י חיבורים. שדה הייעוץ הארגוני צמח במרחבים של חפיפה בין תחומים, וכך גם הפסיכולוגיה החברתית וגם מקצועות אחרים שהתהוו והשתנו לאורך השנים. וגם ההוגים שהושפענו מהם לא גדלו כולם במחלקה אקדמית אחת. אסכולות חוצות מחלקות אקדמיות, וגם בשדה נוצר שיח ער בין אנשי מקצוע שמקורם במסלולים שונים. אבל זה כמובן עושה את הדברים למורכבים. התיאוריה הסוציולוגית מאד חשובה בעיני, אבל גם היא מרובת גוונים וקולות וקמה מתוך שיח עם השפעות של דיסציפלינות אחרות. אם אתה נשבה במציאות של פיצולים ותיחומים נוקשים, אתה מצמצם את ראייתך. מצד שני, המפגש עם ראיות אחרות יוצר אתגר המלווה בעומס ומעלה שאלות של זהות. בסה"כ, לצד הערך של בירור זהותי יש בעיני גם ערך עצום למפגש הבין-תחומי והוא עשוי להיות מאוד פורה."

אבל האוניברסיטה הרי מעודדת אותנו לבחור. זו אחת הסוגיות הסבוכות ביחסי האוניברסיטה והחברה שבתוכה היא נמצאת: האם האוניברסיטה צריכה להיות מוסד שמכשיר למקצועות מסוימים? האם  עליה להענות לדרישות ולצרכים של הקהל המתדפק בשעריה?

"יש יחסים מורכבים. יש דואליות. הביקוש נותן ערך, אבל גם מעורר דאגה – האלטרנטיבה לביקוש היא אנינות – שרק מעטים ירצו אותך. לכאורה יש משהו חשוד בלהיות מבוקש על ידי רבים: למה זה כ"כ פופולארי? אבל כל צורת התקצוב הנוכחית דורשת רבים. יש כאן שוב, שניות. המחלקה שלנו מקיימת את השניות הזו ומתמודדת עימה – ניסיון לצרף ביקוש ואיכות. זה מתח לא פשוט. בהוראה במגמה, יש צורך להתמודד עם המורכבות. צריך שהדברים יהיו רלוונטיים, ללמד באופן שיהיה מורכב ומעניין כאחת. בעיני זו התמודדות מצוינת, צריך להיות מתוחכם ונגיש כאחת – אנין וניתן להבנה."

אני מנסה לשאול על החוויה האישית של היותו חוקר ואיש מקצוע, אך דר' כ"ץ  מסתפק בהקשר זה באמירה הבאה:

"אני אדם שבחר לטפח את השניות הזאת, להיות איש מעשה ומצד שני לעסוק בעניין האקדמי. אני מחזיק את המתח של להיות בשני מקומות – וזה לא תמיד פשוט. אבל לאורך הדרך יש לי הרבה רגעים של סיפוק עצום ושמחה."

מה תייעץ לסטודנט/ת לתואר מתקדם, שעומד/ת בצומת הזה?

"אני רואה סטודנטים שמקיימים קריירה אקדמית הנבנית במסירות וברציפות. זה ניתן. ויש מי שמשקיע כמה שנים רק בקריירה האקדמית, ואחר כך מתחבר לעולם המעשה. בחוץ יש דרישה לאקדמאים רלוונטיים. גופים מעוניינים באנשים שמחזיקים קריירה אקדמית ועושים עוד דברים – ייעוץ, הערכה – זה מבורך בעיני. לסטודנטים יש קושי, וצריך להחליט כמה להשקיע בזה או בזה. לעיתים זה מתנגש ברמת העיתוי. ואז אתה מתזמן את זה, מחלק את ההקצאה של האנרגיה בין הזירות השונות לאורך השנים. אני הצלחתי רוב חיי להחזיק את שניהם. אני מודה שבנקודות צומת נדרשים לעיתים להחליט יותר לכאן או לכאן. אבל אפשר לחקור באופן שמלווה את העשייה. ובתקופות מסוימות להרפות מהעשייה ולשוב אליה. זה לא או-או. כמובן יש אנשים רבים שכן עושים את ההכרעה של או- או, ומעדיפים התקדמות אקדמית על חשבון עבודה נוספת, או להיפך. או שמשתמשים ביכולות אקדמיות מחוץ לאקדמיה  בשלב מאוחר יותר בחיים."

לקראת סוף השיחה, דר' כ"ץ מספר על הדברים שהוא כותב בעת זו

"אני מסיים כעת כתיבת ספר הקושר מחשבות שעיגונן בתיאוריות פוסט-מודרניות עם המציאות הארגונית; ועומד להתחיל מאמץ מחקר וכתיבה חדש על מיתולוגיות ארגוניות – בשני המקרים הטריגר לזה היה בחוץ, בעבודת המעשה שלי, אך החיבור לתיאוריה והעניין להוציא לאור ולתרום לידע הכללי נמצא פה באקדמיה. אני רואה את ההזנה ההדדית – עבורי חשובות היכולות ללמוד ולנסח מחשבות תיאורטיות תוך חשיפה ומפגש עם גירויים והתמודדויות מהשטח – אלו תשומות שנכנסות למחקר. יש יחסים אינטימיים בין היכולת לחקור, לפעול כאיש מקצוע, ללמד – ולטעמי מחקר והוראה גם כן מזינים זה את זה. המפגש הוא מאד פורה ומרתק. בחיי אני מאד מודה על זה. גם לבחור בכיוון אחד זה לגיטימי כמובן. פה כל אחד מתמודד עם האיווי שלו ועם מה שהוא מזהה כאתגר עבורו."

ולגבי עתידה של המגמה, והאוניברסיטה בכלל?

"האתגר של האוניברסיטה זה רלוונטיות תוך יכולת להתחדשות (כולל מציאת פתרונות ארגוניים הולמים). מחלקות נעלמות, במדעי הרוח למשל, ולא בגלל שאין שם אנשים טובים ולא בגלל שהדיסציפלינה איננה נחוצה, אלא בגלל שאין ביקוש. אתה מוכרח לקיים קשר עם הקהל שלך. אם לא יתפתח פה משהו רלוונטי ומתחדש, האוניברסיטה תפסיד, ותצמצם משמעותית את התרומה וההשפעה שלה על החברה הישראלית."

טליה שגיב היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' גד יאיר, עוסקת בזהות עדתית כפולה. ספר הביכורים שלה, "גם אתם גם אתם גם אתם – כמוני?", עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר נבחר על ידי מוסף הארץ כאחד מארבעת ספרי המקור המבטיחים של השנה הקרובה.